אל נדודי השינה שפוקדים אותנו מכניסה המחשבה על מותו שקט ויראת־כבוד של חלל־תפילה, עוזרת לחיות ולעבור שעות קשות של עירוּתנו. כולנו חיינו את מותו בדרך של צופים מפונקים, מאוכזבים מסיום ההצגה, שאולי לא הבינו את משמעותה. כולנו ייחלנו דרך אחרת ליצאתו מעולם החיים, על כל פנים לא בדרך של איזו הפרעה בכיס המרה. ראויה היתה לו תאונה קוסמית. פגישה עם גרם־שמים לא נודע, יציאה שיש בה משום הוראה חדשה לאמיתות מחשבתו, או יציאה בדרך של קול הכינור, שאהב לנגנו בין המצרים, יציאה שפירושה – אל תפריעוהו לנגן!

לאט־לאט יצטרפו בנשמת רבים חייו, תורתו; אד גופו הנשרף, אפרו שפוזר לארבעה רוחות שמים – יצטרפו לוודאות חדשה, שאינה מושגת עדיין במושגים ובאסוֹציאציות שאנו רגילים להם. השאלה נשמעת עתה ודאי כחסרת־שחר: האם עשוי מותו לחוור משהו את משנתו – לכל אלה שהנוסחה המאתימאטית הקצרה החובקת זרועות עולם נבצרת מבינתם והם מבקשים להבין את משמעותה בעזרת סמלים ודימויים ויחסים הלקוחים מעולם האסוֹציאציות והניסיון הפסיכו־פיסי? טעותם היא, משנתו הרי באה לשחרר מירושת המושגים, שמקורם בתחושות ובניסיון היום־יומי. גם המרחק האוקלידי שונה היה מהמושגים על המרחב שאדם בן־זמננו קנה לעצמו בחושיו. עולם פיסיקאלי–גיאומטרי חדש זה – היכרו בשביל הרוב העצום של האנושות הוא בתמורות הגסות הגמלוניות ביותר המתרחשות היום במציאות. אין אנו רואים את פרח־התפארת הצומח בנקיק האפל של המשוואה. רק פטריות הכליה שהוא הוריש לנו בקצה האופק – היא לבדה מבשרת חילוף העידנים.

הוא שעשה הכול כדי לשחררנו מעולם המושגים והתחושות והדעות הקדומות שבאסוציאציות ולהוציאנו אל דיוק המחשבה הגיאומטרית, הוא שהחזירנו בלי משים אל גוף החרדות, אל נשמת האימים הפרימיטיבית. פטריה רדיואקטיבית זו הנעה בכיוון אלינו היא המבלבלת עלינו את מושג הזמן: הזמן היחסי האיינשטייני היה לזמן האַבּסוֹלוּטי – זמן כליוננו. פּאראדוכס הזמן – היה לשעות של פצצה. התוצאות המעשיות של משנתו עשויות ודאי לשנות את ההכרה ביתר שאת, מאשר המסקנות הפילוסופיות הקוסמולוגיות שתורה זאת מחייבת. אך גם כאן הפיגור הוא פאטאלי. אם המוות אינו יכול להיות כעין מורה־דרך לסבך העבות של תורתו – הרי הוא מעמיד אותנו בפני העולם שהוא בנה, אולי זו הפעם הראשונה, כלפני מעמד של יוצר ויצירה. יצירה שאין לה כל סגולה ביוגראפית במובנה הרגיל.

עולם גיאומטרי זה, שהוא בנה כריאליות של ארבעה ממדים, ריאליות בלתי משתנה זאת – האם היא בחזקת בדידות חסרת־שחר או שהיא לוחשת שיר תהילה לבורא? ריאליות בלתי־משתנה וסופית, כיצד להשיגה בלי ריאליות אחרת, כיצד לחיותה? המשוואה המאתימאטית קובעת רק יחסים של דברים ולא דברים עצמם. אלוהי הקו הישר יכול להיות גם אלוהי הקו העקום. אין הוא המרחק הקווי הקצר ביותר. הוא יכול להיות גם בצורה ספירית. איחוד הקול והאור, מדדים אחרונים של מדידה אפשרית, נעשים פסלים לסופיות אמצעינו.

במו עיניו ראה, כיצד משוואת המהפכה שהוא ליטש כיהלום מייצרת אנרגיית־רצח שהאדם חסר־אונים לרסן ולאלף אותה. זה גורל תורת מהפכה של גדולי־מוסר וטהורי־לב שמתגשמת בטירור ורצח חסר־היגיון. אל מול הכוחות ‘הגרעיניים’ הדימוניים הללו הוא קידם ‘גרעינים’ זכים כ’מצפון', ‘חירות’, ‘אמת’, – גן הגרעינים – זה האבסולוט שלו בשממה. מול ערכים משתנים של יחסים התלויים זה בזה נראים לפתע חיי אדם כאבסולוט שנוגד ביותר למדידה המדויקת, לניסוח מאתימאטי – הוא האבסולוט.

מעט אד של שריפת גופו, מעט מאפרו הזרוי בקוסמוס, הד צליל כינורו, כינור החובבים אל מול העקמומיות העולמית שהוא חזה, נישאים בעולם הלילי שלאחר מותו. אך הנשמה מנחשת כאן גדוּלה, שאין היא מעיזה להביע. מול קברי החנוטים, שליטי העולם בעבר ובהווה, השוכנים בבשמים וברקחים מול קברים־פיראמידות־וקאתדראלות שולט בנו שבעתיים אין־קבר זה אשר כל שם־תואר עשוי לחללו.