כי עננים מטיילים בחורף בצפת, בסימטאותיה ובחצרותיה, כברקיע, שטים כה לאיטם; מהורהרים, הרהורים לעצמם, זכרונות רחוקים שהוצאו לחופשי, נשמות ערטילאיות המבקשות מגע ארצי – ונשמתי ביניהן. או לפרקים, בולעים העננים, בבת־אחת, בחטף, את העיר הקטנה, עד שלא נמצאנה שוב, והעולם חוזר אל ערפל־בראשית, ומהבהבים בו מעט עצי־זית בלבד, מנורות מעורפלות שבדרכנו, עד אשר שוב, במפתיע, בחטף, חוזר הכול בברק של אור, בנוי בתכלית־הדיוק של תחריט־פלא; כי בחורף, בצפת תשט"ז מתרחשות ללא הפוגה תהפוכות של אור גנוז וצל נגוֹז וערפל צמרי רך־ידיים – כל זאת ידעו לפני, כל זאת היה לפני ויהיה אחרי. כל זה סיפרתי כבר. חורף תשט"ז לא שונה במאום. תמיד שטו בסימטאות אלה עננים ובני־עננים למיניהם השונים. ומה תובע מבטי, החובק צורות שטות וחולפות אלה שעל פני? ומה הגאווה הזאת המורידה על העיניים, כעל מחזות שאני בלבד צפיתי ואני לבד מצוּוה לשמרם?

כך הנמיכו לכת ענני־גליל לפני ארבע מאות שנה לעיניו של האר"י הקדוש, ולתהפוכות אין־סוף אלה של אור וחושך, של חומר ורוח, חשב אולי את מחשבת האין־סוף ומחשבת הצמצום והפרצופים – הו, כמה פרצופים לצפת בשעת טרם־שקיעה. בחורף כזה פרח כאן גן הגנוֹסטיקה העברית וטיילו בו נוסעיו־גנניו, בני לוויה לענני־השמים. והנשמה כמהה־בנתה מתוך התבוננות פנימית את התבנית ליצירה אלוהית, מלאה יראת־שמחה למראה משחק־רזים זה של דרגות האור הנאצל והמאציל, למראה התהוות בלתי־נלאית זו של תמונות ודמויות, בדרך של התגלות והתכסות, בדרך של כתיבה וחריטה וגליפה ומחיקה, הכול בהבל־פה אחד, בעפעוף פראגמנטים של תבניות־בראשית המתחדשות באוויר, פראגמנטים של מחזור שירה המתעלה, כאד ממש, בדרך הטבע מכל העצמים כאן עם שחר. שאר־רוח זה שבתנועה בלתי -פוסקת זאת המתרחשת באוויר, תנועה מיטוֹאוֹרוֹלוֹגית זאת, שסיבותיה פשוטות ומוסברות היטב – היא כדמות התרחשותנו שבפנים, התרחשות חושינו היודעים אל־נכון על מותם, כשהכול בא לנחמנו ניחומי־קדם. אך נפילות אלה לתוך הערפילים – כנפילות לתוך הרכוּת האימהית. אדים, ערפילים, עשנים העוטים כאן את העולם המיניראלי – ראיתיכם כצורות החיים העוברים עלינו, כחיים שעברו, עקבתי אחריכם מן החלון שעות על שעות.

במסגרת החלון החצוב, בהרחק, בצל הכתלים, נעו, נצטופפו ונתבדלו לסירוגין שרטוטי־אדם, גופם, שערי־גופם, שיעורי־גופם – הצטברויות זעירות של חומר הנידון לכליה – יוצאי־פליטי עננים. יש והם עצמם נראו ברואי ענן בגלגוליו. כבתוך זכוכית מקטנת נעו הם, באוֹבּייקטיביוּת שנגזרה מלמעלה – גיצי־חשמל בשדה מאגנטי, כל זאת, תאמר, אשליה אוֹפּטית, תעתועי המרחק שבחרתי תוך שינוי מוקדי־האור.

מפקידה לפקידה מצלצל אי־משם פעמון, טבוע גם הוא, וקורא ילדים אל הלימודים. קולו דק וצעיר מן־הסתם, אך בהגיעו אלי דרך מעבה־הערפל נשמע בו כבר שברון־לוואי של שנים. אין לי אלא לעיין לקולו בתורת־הקול של הפיסיקה. אדמה חורפית רטובה זו, אדים המתעופפים עליה, דמויי־אדם, דיוקנאות של דמיון החוגג את חירותו – לאן תובילוני אתם, אל איזה שיר של אֵלם? בכוח־היצר של התגוננות עצמית ביקשתי חסותו של מלאך־הפּרוֹזה – שהוליכני למטה, במדרגות־אבן, מדרגות רכות של ירידה אל הכרת המציאות. כל עוד טבעתי בעננים, כל עוד הקשבתי לדממת העצמים, ולדממתי אני, עשו החיים את שלהם. אנשים הדליקו אור בחוצות ובחנויות, וראו־נא – הם מסבירים פנים יותר מתמיד, הם אדיבים לא כרגיל, דיבורם בנחת, כמעט בלחש, הליכתם מתונה, רפודה, והם דורכים בקדושה על־פני האבנים, והאבנים מתפללות לצעדם. הם נראים כמפויסים לאחר משא־ומתן, משוחררים לאחר חקירה מייגעת. כאילו הבינו כולם שהמוות קרוב וההרים הסוגרים עליהם יאריכו ימים מהם, וערב זה, שליחם, בא לנחם בכל מה שבידיו, בא להשקיט את דמם, להנמיך את קולם, לרכך את צעדם, לאַגדם אגודה חרדה אחת של בני־המקום. האושר אולי כאן, בהבהוב־האורות הזה, בפני הירקות והפירות מעל דוכני־החנויות, כה מאירי־פנים וטובי־עיניים, בפנים הפורחים של ילדים, הלבושים חורפית. אך בכוח האינרציה הם מחפשים עוד את האושר – אצל הקיוסק הקטן עם מנורת־נפט שברחוב, עד שעה מאוחרת צובאים על פתחו דורשי־המזל בהגרלה. יהודי בא בימים, עצוב עד מאוד, שומר על שלהבת קטנה זאת, הרוטטת עד למאוחר בערפל־הערב, כדי שהמזל הנתעה בדרכים יראה אותה מרחוק ויטה ללון בצפת.