יצאנו, קבוצה קטנה, שהייתי הזר היחיד בה, לרחובות העיר וגמרנו אומר לשתות כוס תה בצוותא באחד מבתי־הקפה, בערב האחרון לפני נסיעתי. השעה היתה לאחר תשע, ומארחי החביבים בטוחים היו שעוד נספיק לשתות את התה לפני ההסגר, ואף נמצא לנו מקלט שנוכל להאריך לשבת בו. היתה הפלגתנו זו ברוח טובה של ארגוֹנאוטים – אזרחים ופאטריוטים, שוחרי טובה לניסיון הסוציאליסטי ברוח של טראגדיה אופּטימית, כזו של מחזהו של וישנבסקי, של תקומה לאומית ורסטאוֹראציה של העבר ווריניסאנס פּוליטי אקטואלי. יצאנו לרחובות העיר הלילית לא לשם קוֹנפליקט דראמטי בין היחיד ובין המדינה, באינטרפּרטאציה אֶתית או היסטורית, כפי שמיטיב להציג את גיבורי שקספיר בימינו הפרשן הפולני היהודי הנודע יאן קוֹט. לא חשבתי אפילו להמשיך, על כוס תה, בשיחה על השירה הפולנית בימינו שהתחלנו בה קודם־לכן.

אך משהתחלנו לנוד על־פני העיר ומצאנו את בתי־הקפה המעטים סגורים או נסגרים לפנינו, מורידים על פניהם מסכי־הברזל, מכבים את אורותיהם ממש לעינינו, לפי איזו פקודה, ואנו מחישים את צעדינו והם חשים למלא את הפקודה ופוגשים אותנו באי־סבלנות ובאי־רצון, ואין אנו מספיקים אפילו להיכנס לשיחה קצרה עם הסוגרים, נמצאנו רודפים אחר הכוס והיא בורחת ממנו, צוללת במצולותיו של הליל. והנה ראיתי כבר את חבורתנו כחבורת גולים יהודים, נודדי לילה, והעיר וכוס־התה הם כבר כוס התרעלה, ששותים המהגרים הנצחיים. אך ידידי היו רחוקים מחזיונות־בהלות ודחו אותם באירוניה; בטוחים היו עדיין שנשתה את כוס־התה המיוחלת, ואין החיפוש הזה אלא ניסיון של חיפוש יחד אחרי המותר והמצוי, אך לא מצוי בשפע, כפי שנאמר בסוציאליזם הקלאסי, ואין להגזים בכשלונות ולא ימוש החיוך מעל פני המחפשים. במרחב הרחובות, שהלכו ונתרוקנו עמנו, כבר עמדה דממה, ואילו הקשבנו לה היינו בודאי שומעים את קול צעדינו ההולך עימנו. פגשונו בניינים רחבי־חזית, שנבנו על־פי דוגמה קדומה מתוך התלהבות של רסטאוראציה, מתוך אהבת העיר בתפארתה – שיקום הדוגמאות של המאה התשע־עשרה, העולות מדפי הספר כאילוסטאראציה ברטוּש.

בנייני הרשות, המדע והאמנות, בנייני־צבע לא גבוהים, המפחידים במקצת אפילו בלבנוניות פניהם הקפואים. נטיה זו לרסטאוראציה, למסורת קלאסית של אתמול, טבועה במעשה הריניסאנס, כפי שמבינים אותו כאן, החסרה מיתוס מהפכה והיא מבקשת לחשל חוליות של שרשרת זמנים שנפקעו. למעשה בולטים חללים ריקים, בתאריכים, בחליפות הזמנים, ברישומי העתים, במחיקות היסטוריות או בדרך של שכחה ודליגה ופסיחה, כמו פסיחה זו למשל על תאריך של מאה שנה להתקוממות הפולנית נגד רוסיה, שחל בימים אלה.

עמד בניין המפלגה הקומוניסטית בלי דגלים ובלי קישוטי שלטון, מואר בחלקיו השונים – בניין מודרני, מחוץ לוורשא העתיקה, ההרוסה והבנויה מחדש. התרדמה לא ירדה על בית־קומות זה. ערוּת לילית חישבה כאן חשבון השעה וחשבון הנצח, חשבון האומה וחשבון האנושות. ואין תימה: ‘זה מרכז המוחות שלנו, צומת העצבים, ואף המצפון, תחנת הכוח והאור. אם יכבה חלילה מקור זה ויכבה האור בבתינו, אור התקופה, הקרמלין שלנו’. ברצינות, באירוניה, בהלצה. הבניין עמד ללא שמירה, בלתי־מוגן התנשא גבוה מעל כל הבניינים. ‘כאן דואגים לגופנו, אך בעיקר לרוחנו, לנשמתנו לבריאותה’. ‘מקומה עליונה קל לאדם להפיל את עצמו, מוות בטוח. אחד ניסה פעם, אך עצרוהו. היה עמו פנקס המפלגה. סלחו לו’. עברנו על פני ה’וואטיקאן' הפולני – צנוע הרבה מבניין המפלגה. גם בחלונותיו היה אור, באחדים לפחות. גם כאן ערים לשלום העולם ולשלום נשמתנו השסועה. כנסייה זו עסוקה במאוד בימים אלה, היא צופה אל השמיים, האם מיתמר כבר העשן הלבן המבשר בחירתו של האב הקדוש? שתי הכנסיות שני מנגנוני־ענק לישועת עולם, ארגוני השלטון התיאולוגי. התהום מפרידה ביניהם, אך בפולין אין שורפים גשרים, אלא אדרבא בונים, שומרים עליהם. גם כנסיית המפלגה צופה בלילה אל השמים, גם היא תוהה על העשן מן הוואטיקאן. דו־קיום זה של האויבם, הכרוכים זה בזה. ‘כמה חדרים יש בבניין המפלגה, כמה משפחות אפשר היה לשכן בו מבלי שהדבר יזיק למדינה? אך גם במנזרים אפשר היה לשכן הרבה מן הנצרכים לקורת־גג. אילו אפשר היה בלי שתי הכנסיות גם יחד… אך איה היתה פולין היום בלעדיהן? הכפירה והאדיקות אינן סותרות זו את זו כדרכם של חמרים כימיים נוגדים, והאלוהים עזב אותנו.’

האשה הבקיאה בכל סדרי החיים של וארשה, בעולם הרכילות שלה ובחיי־הסתרים שלה, הציעה לנסות את מזלנו בית־קפה של הוֹמוֹסכּסוּאליים. לדעתה, פתוח הוא עד שעה מאוחרת. האם היתה זו אמת לאמיתה או אחת מהמצאותיה של אשה בעלת דמיון ויצר־משחק פריבוֹלי, שהיא הסכינה לפתח במציאות החמורה ביותר? על־כל־פנים, היא לא עירערה על הליגאליות שבאינסטיטוציה הוֹמוֹסכּסוּאלית במדינה סוציאליסטית העומדת באוואנגארד המערבי. כשלונו הקומוניסטי של אנדרה ז’יד היה תואנה של אסתיט פּרוֹטסטאנטי עקשן, הוֹמוֹסכּסואל, שביקש לאַמת את האוונגליון בקומוניזם הסטאליניסטי. ואילו בפולין אינם חסרים סופרים, יודעי מלאכת המזיגה של הסוציאליזם נוסח פולין עם מינות מינית, ולעיתים גם עם קאתוליות נאמנה.

איוושקוויץ שלנו, הסופר הנודע, אוהב נערים, אך אהבה זו לא הפריעה לו לזכות בפרסים גבוהים של הרפובליקה הסוציאליסטית. הדימוקרטיה העממית אינה מתערבת בעניינים מסוג זה, וגוֹמוּלקה איננו סטאלין והוא מתיר דוּאליזם מיני.' האשה דיברה בנימה אירונית כלשהי, אך תמיד מתוך הדגשת היתרון של האורח הפולני על הרוסי. קיבלנו ברצון את הצעתה. אולי ייפתח לפנינו שער המינות ויאספנו. ואמנם מצאנו את המקום כשהוא מואר וקולות עולים מן הקומה הראשונה של הבניין. אך משביקשנו לדרוך על ספּו, קם במפתיע מולנו גברתן רחב־כתפיים, חסם את הדרך ובקול בטוח הודיע שבית־הקפה סגור למבקרים בגלל שיפוץ כללי בו, ובלאו־הכי השעה מאוחרת. שוער זה, השומר של גן־העדן ההוֹמוֹסכּסוּאלי, כאחד מן הגזע הספרותי של השוערים שלאחר קאפקה. הוא אמנם לא עודד אותנו, כמו הלז, להציץ פנימה, על אף האיסור, ולא הזהירנו שאין הוא אלא שומר ראשון. פניו לא הביעו דבר ואי־אפשר היה להביאו לידי שיחה. הוא חזר על אמתלת השיפוץ, אך כשאחד ממלווי ניסה לחדור פנימה בכוח ולהיווכח באמיתות הודעתו, הוא סגר בפניו את הדלת, היינו השער. ‘החוק הוא חוק ואי אפשר לערער עליו. ואין כאן אפילו ספסל כדי לחכות.’

‘המשפט’ של קאפקא הוצג בווארשה לפני שנים אחדות וכל כתביו הוצאו לאור וכבר אזלו, ובברית־המועצות עדיין לא יצא הסיפור היחיד שהכריזו על תירגומו כבר מזמן. ‘וזוכר אתה, מיכאל, איך חיפשנו במוסקבה קפה שחור ומצאנו איזה נוזל שחור כעין דיו המכונה קפה, ואיך למחרת נתקפנו במיחושי בטן? קפה תוצרת מוסקבה. הקפה שלנו על־כל־פנים בא לא ממוסקבה’, ‘אבל מה יהא, רבותי, על התה שלנו?’ ‘והשחקן ששיחק אצלנו ב"משפט" היה טוב יותר מאשר בכל מקום.’ ‘אולי נלך למועדון של סופרים או אמנים, שם פתוח מאוחר. אך אין שותים שם תה. שם צריך לשתות ווֹדקה ולשתות הרבה’. שוב נמצאנו תועים ברחובות וארשה, עייפי־נדודים, מחפשים דרך נאותה לסיים את ההרפתקה שלנו בלי לפגוע במידת הכנסת־האורחים היפה של בני־לווייתי.

גמרנו אומר שלא לשתות כוס־תה הערב ולפטור אל המדינה מן האחריות לכך. העיתונאי הפולני ביקש להצטדק וסיפר שכבר נכתב על כך, אפילו הוא כתב נגד גזירה זו של סגירת בתי־קפה בעשר. אין איסור מפורש על כך, וזהו נוהג שנתקבל מניה־וביה.' אולי מוטב להתיר בתחום זה יוזמה פרטית, היא היתה בוודאי מספקת ביעילות את הצרכים האינדיבידואליים לשעת חצות.' העיתונאי היה בטוח שניתן לתקן את המעוות בלי התערבות זרה. הוא עצמו ישוב לטפל בנושא זה.

לאחר שנפרדתי מידידי בחצות היתה דרכי ברורה וקצרה: על פני האנדרטה של מיצקביץ', השקוע במחשבותיו על פני ‘הקדושה,’ המתנשאה גבוה, על פני הכנסייה השוממה והעתיקה, שחלמה את חלומה, על פני בית המלון שלי עם האשה הזקנה בפתח ובידיה צרור פרחים מכמישים למכירה, והלאה אל הגשר שממנו נראים מרחבי הפרברים והנהר החוצה את העיר, נהר שכמו כל הנהרות בערים – הוא שוטף אסונות, נושא עמו פגרי טבועים, גואה באביב, שוטף שתיקת העיר בשתיקתו שלו ותוכו אפלולית המוארת בחופים, בפנסים ובאורות הפרברים, והוא זורם הלאה אל הים הרחוק הסמוי, והמצפה לו, בו הוא יטביע את כל הזכרונות הליליים. שתיקת־כול היו בה שתיקות רבות, והיא כחומר שממנו ניתן לבנות, לפסל, להקים מצבות, קירות וכן גשרים. אפשר היה לנתח שתיקה זו, לעמוד על הרכבה. קרבה שתיקת הגיטו. החלה רוחשת המצבה עם הנשר הפולני פרוש־הכנפיים, נשר המלכות העשוי ברונזה, המתעורר והבא אלי.

משחזרתי אל בית המלון, ושוער לבוש־מדים פתח לפני את הדלת הכבדה באותה קידה מסלידה, היה הפרוזדור מואר וסואן, והטרקלין רב־המידות מלא אורחים. דלקו נברשות־חשמל, ניגנו ג’אז וסבבו זוגות בתאוות דו־קיום, זלגו רומאנסים סנטימנטאליים אוויליים בכל הלשונות, ומלצרים עייפים פרחו בשחור תלבושתם עם טסיהם כלהטוטרים חסרי־פנים. הכול ידוע מאז ומתמיד, חסר זיכרון, מרגיע עצבים לכאורה, לוחש דברי נחמה טיפשיים בסלסולי הכינור, מגרה בצרימת הסאכּסוֹפוֹן – הכול שריר וקיים, עומד על מקומו בלי ניע, קפוא וחסר־שחר. כאן יכולתי אולי לשתות כוס תה, אם כי בוודאי הייתי מעורר את תמהונו ורוגזו של המלצר טרוף־הלקוחות. אך כבר הייתי רווה, ורק בשינה ביקשתי להשתיק את כוס החורבות והמדבר המקנן בפנים.