מדרגות־המרפסת כמדרגות־עץ של מרחצאות־ים בתום העונה שהעלו ירוקה וחלודה, עובש לח, והים גאה וכיסה את המעלות התחתונות של הכבש, וירוקתו נצטללה כעין זכוכית, עשית צעד וצללת אל המצולה המסבירה פנים, בהיסח־הדעת של אוהבי־נואשי־הים האחרונים. יורדי סולם־המעלות של המעמקים. מציף מדרגות אלה ים־העשב שנתגאה בן־לילה להציף את מלוא החצר, שטף את הכול, ועומדים תקועים במשפכו מבני עץ ואבן, כשרידי סערה וכפליטי השיטפון. בהתכנס כל השבילים, כל האפיקים שבין הגבעות עד קצה האופק, עד לזיגזג נמהר של טור הברושים הרץ בכידונים נטויים מזרחה, כל המרחב הירוק נסגר כבתוך חצר אחת עם עמודי־התווך של עצי־דקל, נטועי האדריכלות הגוֹתית, בתוך הדממה העשבית הנוצצת באיזמרגדים ימיים. גלים־גלים באו, עלו העשבים מעומק הים, שכובים תחת משא הטל, מחלפות רעמות, צמרים, מן הירוק העבה העז, ירוק־אורן, ועד לירקרקות האצות והאינפוזוריות, הממצמצות בריסיהן באגל של לחות־השחר תחת עדשית קעורה, צוברת־קרניים, אגל התלוי בין הפטיש והסדן. צבאות־צבאות מוטלים הדשאים, מחנות־מחנות בשדות־קברים, כמצפים לפקודות־יום של הארוס הלן ביניהם והישן עדיין במחבוא־הקנים, בקינו הרפוד גבעולי־רוך. אדמת־צמחים כאדמות חיות צמריות, ששערן מדובלל, מקורזל לפני הגז.

רגע ההתנחלות הארצית של האדם תלוי כטיפה זו של הטל בקנה־העשב מתחת לרקיע. הסביך, הצמיג, האטוּם, מתבהר בקטנוּת האלוהית של גבעולי־השפל, עדויי עדיים, מחרוזות ועגילים, הנוזלים, הזולגים באור המזלות הממונים על העשבים והאומרים להם: ‘גדל!’ תוך ההכאה יצאו האורות, האורות החוזרים לבשו פני עשבים, אותו בוצינא, ניצוץ־הצמיחה הפורץ מרחקים. המזלות נזלו עם הטללים. חדלו מלדבר, הדשיאו. מעתה צמיחת הגבעולים כצמיחת הכנפיים של הציפור בצל הקיר שבו דמם האורלוגין, אך תקתוק מחוֹג־השניות מתעורר בעשב, כאילו כולנו נתעוררנו בקרקע־הים ירוקת־הנשייה, והסב ראשנו הקט מחולל נפלאות החיים והזמן. בלי־משים עוברת אדוות־החיים בגלים, על פני המשטח, כעל פני המראות, על פני העור הרגשני לזמן, כתנועה זו של קמטוטי הפנים באוטופּוֹרטרט של ואן־גוֹך, עם ירקרקות המציפה את אישוני הצייר. תעלומת־הצמיחה ותעלומת־הצבע תלויה בחלל מעל קווי־התנועה הגליים, מעל לעקבות הכוחות הזרמיים שמולידה האדמה, כרגשות ומחשבות, שהאדם עומד מולן תוהה, כיוצא זה עתה את מערתו סוקר הצטללות אחר הצטללות, בא בסוד הטללים בכובדם, ועפעפיו רועדים, ואותו רעד עובר בדקים שבגבעולים, ברכים שבסרפדים. ומה הוא בית־מערה זה שמאחוריו, שקירקרוהו קולות הציפורים, ועמודי הדקלים תומכים בו בל יפול; מה הוא בית זה, זכרון־האבות, מול צימאון הבלתי־נרווה לעולם, בית הבנוי עתה כספינה עזובה התקועה במים ירקרקים. גמיעה־גמיעה, גמיאה־גמיאה, והצמא הולך וגדל, והרוח בין גמיעה לגמיעה שאגה שכוחה מרוח־הסערות, נהם־הנבואה, צעד האריות מבקשי־המעיין. הדממה עוברת בסולם מן הדקה עד לרועמת, מקני־סוף הלוחשים ועד לקני־עוגב תחת ידי הנגן, הוא הנגן, יוצא־האפלה.

הכאן מתחילה השירה, בעירום האנפין־ענפין של העץ, העומד עדיין בשלכתו ומטיל צילו על גבי העשב שלמרגלותיו? צל גופו הצנום, פרוש הזרועות הדקות, המצטלבות והמתפרדות אל החלל, גופו של סגפן שהגיע אחר ליל־סיגופים אל טוהר־המחשבה, תשליך מעליו כל מותרות הפאר והנוי והיה לצרור עצבים, כצרור ברקים ורעמים בצרור הגזע, וכזעקה נעלה של האדמה; בלשון הגוף החרוך, הנושא צלקות ופצעים שלא הגלידו, אותות־הצריבה, עקמומית של צמיחה, צריכויות ומתיחויות של קשת, פקעת־ייסורים שנזדככה ומטילה את צלה על־פני הירוק, בעירום השרטוט שבמחשבה־תחילה.

מה באו אלה לבשר לחייו של המשתהה לרדת במדרגות ולטבוע בים־העשב, שהציף את חצרו? מה סגף העץ העירום, הבא אליו והשגב המתגלם בקטון־הדשאים, מה החוט המשוך מהם עליו העומד בלב הצטללות הנמשכת תמיד? כך הוא מתחיל לשמוע, לשיר בקולות ילדותיים ונשיים של מקהלת־העשבים, השרה את הצל השחור, פרוש־הזרועות, שבא אל מחיצתה, העומד על המדרגות עדיין, אמר בלבו שוב לא לשאול, אלא להקשיב בלבד.