בערוב יומנו חלומותינו בוחנים אותנו יותר מקודם, את כושר הזיכרון, זכרון הזמנים והמקומות והשמות, זכרון האבדות. ומה שאבד לנו בארץ זו לא אבד ולא יאבד בכל מקום אחר. חלום־חיפוש־האבידה חוזר באקראי או כמתוכנן על סימני־היכר וסימני־דמיון כדי להעמידנו בסופו של המסע אל מול איזה קיר או אבן או לוח עם שם חרות עליו פ"נ. אחד מחלומותינו הבא להחלמתנו.
באמנות בלתי־מושגת סיפר על כך קאפקא בסיפור ‘החלום’ חלומו של יוסף ק. הוא ראה בבית־עלמין אומן המתייסר לחרות על גבי לוח־המצבה את השם – כל עוד הוא הסתכל בו. אך כשיוסף ק. חפר בור מתחת לגבשושית וירד עמוק לתוכו, הרי ראה משם כיצד נחרת שמו באמנות מפתיעה, בקישוטים על גבי לוח־הקבר.
עם מבט זה נתעורר החולם. בוודאי נטוע פשר חלום זה שביצירתו של קאפקא בקרקע חלומותיו הוא. אך רואה־חלומות לא אחד קרא את שמו מעל לוח פ"נ, נתעורר עם זאת, או המשיך לחלום. אובדי שמות או מוצאי שמות, אנו תועים בנשייה וחידלון ואל־מוות. הנשייה לובשת לעיתים דמות של נשוּת ומחזירה אותנו אל לידת השמות והמלים. כשאנו חיים בחלום יחד עם אבותינו, עם המתים היקרים לנו, חוקי המוות אינם שולטים בנו, אם כי כל האטריבּוּטים של מלכות זו עומדים בעינם. סמלי הארוס וסמלי המשפחה מוליכים אותנו אל סמל חיינו המיוחל, העשוי להתגלות לנו תוך חילופי תמונות ומשחקי אור וצל על הבמה, עליה מתרחש פלא הראייה, ראיית עצמנו, בעיני החולם עצמו – אמן החלום. כשהזולת מופיע בדרך של אַנוֹנים חסר־שם, החלום בוחן אותנו בכושר לנקוב בשם או לחדש שם, ולפעמים אנו מתעוררים עם השם על דל שפתינו.
בערוב יומנו החיפוש אחר העבר, אחר האבידה, חוזר על מקומות שחיינו שם ונפשנו יוצאת לבוא לשם שנית, או מקומות שתמיד השתוקקנו אליהם, ולא נבוא אליהם.
קרע דמוי־חלון או חיצוי דמוי שביל מושלג אל ילדות, וכן חיפוש אחר מקור הטעות הגדולה בלאבירינט־רחובות כרכי, בבית־נתיבות עזוב או רועש, בגרם מדרגות היורדות והעולות, בפעמי הדם השוקק במחבוא יערי, בדרך החלומות שאנו ממשיכים אותם בהקיץ, בדעה הצלולה של החוזר אל האהוב אחרי מדוחי־שוא.
ואם לא למדנו לפענח עד תום את הסתום, הרי למדנו לתארו, למדנו לעקוב אחריו. ואולי גם זה דמיון.
חלום שאני בא לספר כאן פתרונו צפון באזורי זיכרון מרוחקים, שאליהם מגיעים בדרך חלום אחר. האישי איננו אישי לגמרי. הוזלת מסתכל בך. הזולת הוא המישנה. ביקשתי בחלום זה את האבידה שלא ידעתי לבטא את שמה – וטעיתי במקום חיפושי – געגועי עבר, געגועי הנעורים האבודים – עד לאן! – אולי פשוט מבט אבוד אחד, מבפנים אל העולם, הטוהר ההוא, ריאליות הסמלים. משמעותם המתחדשת תוך כדי החיפוש עצמו, המסבירה בהמשך את החיפוש. החיפוש הזה אינו שלי בלבד, כל אחד המבקש את אבידתו זקוק להפוך בערמת האבידות של אחרים. כוחו של החלום בכוח הזיכרון והדמיון, בכושר לדמות ולגלות בבן־חלוף את השליח. ואילו את הצעד הראשון עושים אנו בהיסח הדעת, בהיסח הברירה, מתוך הכרח לפסוע את הפסיעה ולעלות במדרגות כפי שעליתי אני בחלומי, אם כי המדרגות לא דמו לאלה שזכרתי.
גם פתח־הכניסה נשתנה: נתרחב ונתעגל, אך שינוי זה לא הפריעני להיכנס. הפתיעוני השניים שישבו בכניסה, שוערים או עובדי־מודיעין, לבושי־שרד וכפתוריהם נוצצים. תפקידם של אלה בחלומות מלמד, על־פי רוב, כי הכניסה והיציאה היא רשות ליחיד ולרבים גם יחד. הם לא שאלוני דבר ואני לא שאלתי אותם, בין כה ובין כה הייתי כבר בפנים, באולם הראשון, בנוי בניין נוסח מזרחי עם קמרונים וקשתות ועמודים כעין בית ‘דבר’ ברחוב אלנבי, שבו התחלתי את עבודתי – ואותו הרי חיפשתי. האור באולם הראשון כאילו נשפך מגבוה, אם כי החלונות לא נראו.
לרגע נדמה היה לי שזהו האור שראיתי בכנסייה האיטלקית שבה ביקרתי פעם. איך הוא הגיעני כאן? אך במהרה שמתי לב לחילופי אור וצל מהירים, כדרך שמש ועננים המשמשים בעירבוביה. מיד נתבהר לי, כי אני זר כאן. האנשים שהתקהלו סחור־סחור ברישול־הליכה, נראו כעובדי־משרד בשעת הפסקה, שעת חילוף־כוח וחילוץ־העצמות. את פניהם לא ראיתי, הם עברו סביבי כשגביהם אלי או פניהם לוּטים בצל. הם עברו־חצו את האולם, שהיה כעין כיכר, ממנה יוצאים רחובות בכיוונים שונים, אליה מתאספים פלגים ופלגי פלגים של רחובות וסימטאות.
המסדרונים מרובים היו וצרים. אחד מהם הוליכני אל אולם אחר, שנתרחב לעיני עד אולם־מסעדה עם שולחנות ערוכים וקהל סועדים. הוא הזכירני אולם בבית־הנתיבות שבו אהבתי לבקר בנעורי. כאן האור היה חזק והבהיקו צווארי בקבוקים ריקים על השולחן, בצד הכניסה ישבו שניים ושיחקו שחמט. נעצרתי על ידם. בעיני רוחי ראיתי מהלך לניצחון בטוח ומהיר, חיכיתי ששחקן יעשה אותו. אך הוא האריך לחשוב עד שעקרתי מן המקום.
סוף־סוף הרי לא לשם כך באתי הנה. היה עלי לשחק את משחקי שלי. אך כאן עמדתי כבר על טעותי. הדמיון הראשון הטעני. מערכת 'דבר לא היתה כאן.
בינתיים האור־האוויר נעשה דליל יותר, המעברים מתחום לתחום מכאיבים יותר. אך אולי עברה מערכת ‘דבר’ לקומה התחתית, תת־קרקעית, אל המרתף התת־הקרקעי – התת־הכרתי – עלילת תת. ירדתי במדרגות וניסיתי למנותן, כפי שמנה מדרגות ראסקולניקוב בעלותו אל מקום הרצח. טעיתי במניין ועזבתי.
הקומה התחתונה היתה אטומה בפני האור, כעין מחסן ללוחות, לדלתות וחלונות, המונחים במאונך. אבק כיסה את הכול והדממה התת־ימית החניקה עד מחנק.
מצאתי את המדרגות, חזרתי ועליתי אל פני השטח כאילו לאחר צלילה במי הים, בינתיים נשתנו פני הדברים למעלה. האנשים נעלמו, עזבו כאילו במפתיע, השאירו עזובה מוארת בנורות־חשמל קלושות. אולי בית־הנתיבות הוא שכל באיו הפליגו. על גבי השולחן שליד הכניסה נשאר לוח שמחט עם משחק לא־גמור. המהלך שהגיתי לא נעשה והמשחק נשאר לא־גמור. אולי הוסכם על תיקו. חרדה תקפה אותי פן אאחר לצאת ויסגרוני בשממה זו, באולם זר זה – קרבן הטעות. חרדתי פן השוערים – השניים – ידרשו ממני תעודה שאינה עמי, או יחפשו יפשפשו במעילי, בכיסי, בגופי. ידרשו להחזיר את האסור שנטלתי. והרי לא נטלתי דבר, לא חמדתי דבר, יוצא אני עני משנכנסתי. לא דיברתי עם איש לא שאלתי איש, אך עצם נוכחותי כאן מחשידה.
להפתעתי השנים שבכניסה־יציאה לא חקרוני כלל וכלל. כפי שלא ראוני בכניסתי לא ראוני ביציאתי.
אותן מדרגות שהיו בכניסה, שוב לא היו עתה ויצאתי ישר אל מדרכת הרחוב.
היום העריב והלך. סימן שביליתי כאן זמן רב. ומה אני מביא עמי אל אפלולית הערב? רציתי להסתכל שוב אל הבניין מבחוץ – לבחון ולזכור, שוב לא ראיתי כלום. ידעתי רק עתה – איני מבין מאין נודע לי הדבר, – שהיום בבניין זה שוכנת חברת החשמל. אך לאן עברה מערכת ‘דבר’. שאלתי ולא נעניתי. אך תוך השאלה הופיע נער קטן, הופיע קולו, כיוון שפניו לא ראיתי באפלולית. הוא השיב, הורה לי לאן עלי ללכת: ישר, אחר ימינה ושוב ימינה עד רחוב ‘רב קוק’. הוא ליווה את הוראותיו בתנועות ידו הקטנה החוצה מלבינה אפלולית בכיוונים שונים. הנער נעלם כדרך אגדות ילדים. נשארתי לעמוד בעיר לא מוארת, ברחוב לא רחוב. ניסיתי ללכת ישר, כפי שהורה לי, אך אבדה לי ההתמצאות, שוב לא הבחנתי בצפוי לי.
עייפותי כבדה עלי. משום מה עצמתי עיניים – עד כאב – ועם תנועה זו נתעוררתי, עם תחושת אזלת־יד להמשיך בחיפוש.
לאחר ימים אחדים עברתי על פני המקום, שבו היה בית ‘דבר’ לשעבר, ברחוב אלנבי, סמוך לבית הוועד הפועל דאז. הבית בן שתי קומות נהרס כליל ובמקומו התנוסס עתה בניין רב־קומות. דומני שזו הפעם הראשונה שמתי לב שבחזית הבית יש חנות למכשירי חשמל עם נורות ואהילים צבעוניים, ואילו בפנים, מצד הפאסאז', כפי שאמרו לי, – משרדי חברת החשמל. גילוי זה העסיקני לראשונה, אך במהרה נראה לי, חסר משמעות מיוחדת. יותר העסיק אותי שמו של הרב קוק. מה בא הוא להאיר בחלומי?
את תורתו מכיר אני באופן שטחי למדי. את המשנה הסדירה שלו לא קראתי. קראתי רק קטעים ממנה בהזדמנויות שונות. תמיד קיוויתי להתפנות לעיון יסודי יותר בתורת הרב. בחייו עלו רבים ירושלימה, אליו, לשמוע מפיו דברי הגאולה הקרבה. הציעו גם לי לבקר אצלו. אך דחיתי ביקור זה, כי לא ראיתי את עצמי מוכן לכך, לפחות עד שלא הגיתי בתורתו שבכתב. פעם, ביריד הספר בכיכר דיזנגוף, בדרך להצגת ‘הקאמרי’ ניצבתי ליד הדוכן ‘הוצאת מוסד הרב קוק’ ובחרתי לי את ארבעת הכרכים של כתביו. אך כדי לא לשאת ספרי־הרב לבית השעשועים הנחתי אותם הצדה בכוונה לפדותם אחרי ההצגה (השוק עמד להינעל בחצות) אך כשבאתי אל הכיכר, אחרי ההצגה, היה דוכן ־הספרים של ההוצאה כבר סגור. כך נעדרים גם היום כתבי הרב קוק מספרייתי. אך מה בין תורתו ובין רחוב הרב קוק, מה בינו ובין חיפושי בחלום?
בצוהרי יום־קיץ אחד באתי אל רחוב הרב קוק. הגעתי אליו דרך רחוב גאולה. סמיכות רחובות זו אינה מקרית. הרב הרי גילה בכל עקבות הגאולה, עקבתא דמשיחא, תקווה לתיקון עולם במלכות שדי. רחוב זה הוא אחד הרחובות בתל־אביב שלא נגעו בו תמורות הזמן. עברו נשמר עמו. הכל נתיישן, בלה מאוד, עזוב לנפשו. בתיו מקצתם הרוסים לגמרי, מקצתם הרוסים למחצה, מקצתם עומדים בענוותנותם.
בצוהרי יום־קיץ זה השיממון היה מואר־מוקע שבעתיים, דקר עינים עד סינוור. הראשון בכניסה לרחוב, לימיני היה בית־הכנסת. הדלת היתה פתוחה ומבעדה ראיתי בפלוש יהודי זקן. זקנו לבן, ישב ליד הדוכן ולידו עומד צעיר בעל זקן שחור. השב מסביר־מלמד והצעיר מקשיב ומתנדנד כמטוטלת. באור מוצל של צוהרי־יום, בצדי הרחוב, העמיקו, כנראה, השניים בסוגיה קשה, שלא הגיתי בה מימי. הסתכלתי בהם לרגע: מה יכולים הם להשיב לי? ראיתי לפני את הרחוב השומם היורד אל הים האפרפר, המצפה כאילו, למרגלותיו. האור היה דוקרני ועז, בקע ממש מתחת לרגלי. כל שבר־פח, רסיס־זכוכית, חלוק־אבן שבדרכי – להטו, נוצצו, הבריקו עד כדי סינוור עינים. ללא צל, ללא מחסה, מושלך טרף לשמש. לחסדי שמים.
רחוב־העבר בימי שרב הרחוקים. חיפשתי סימן אות ושֵם. מעל לוח של אחד הבתים קראתי, שכאן גר ומת המלחין אֶנגל. בצד שמאל של הרחוב היו הבתים נמוכים יותר, נתמכים בכלונסאות, מתפוררים פעורי־בקיעים. בית־תפילה קטן בצבץ בין ההריסות. גם כאן ישב אחד בעל זקן לבן ולימד צעיר בעל זקן שחור. מה אני מחפש כאן? בין הזקן והצעיר, בין הלבן והשחור? איזה עבר, עבר לא שלי? איזו תשובה? הרב דרש כידוע בתשובה הגדולה, תשובת ישראל והעולם כולו. התשובה היא שיבה. אך מהי שיבתי? עצבות קדומה, חמה בקעה כאן מישותי, עצבות שאין לה שם, ממנה ביקשתי להשתחרר כדי לראות גם דברים כהווייתם, והנה היא שוב אותה עצבות ישנה, שדימיתי כי החלמתי ממנה. הלשם כך נשלחתי הנה? האם זוהי האבידה שביקשתי להחזירה? לא נותרה לי אלא התיבה היחידה, הוודאית, הצפויה תמיד – ים – שאליו הלכתי וקרבתי, פתרון כל החידות.
במורד הרחוב, המוליך אל הים, הלך ובא לקראתי נער לבוש קרעים, בסנדלים בלים, נער יוצא ציור ספרדי. הוא אחז בידו סוכריית־כדור ולקק ממנה. ואולי זה יודע משהו שהנער בחלומי הסתיר ממני? אולי הוא עצמו הנער ההוא? ביקשתי לפגוש את מבטו, את קולו, אך משקרבתי אליו הוא נכנס אל חצר בית קטן מאחורי הגדר ושוב לא ראיתיו.
מה מחפש אתה, איש־חלומות, בצוהרי יום לא שלך ברחוב זר, שגם הוא חלום? לא נותר אלא האחד, בן־לוויתי מאז ומתמיד, המשתרע בתום כל החיפושים, בתום כל האבידות – הוא מנחם כל המאבדים, הנמשך מן הילדות, המדבר אלי בכל קולותיו־שתיקותיו – קולותי־שתיקותי שלי.
הפעם הוא שתק שתיקה לא־ידועה, כמסתיר פניו ממני, סירב להיות פתרון החלום.
1967
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות