לזכרו של עמנואל רונקין

מול בדים גדולים אלה, שמבעדם מבליח תמיד להב רחוק ועמוק יותר, מול שחור־לבן זה של נשים, בנות־נפילים המחכות, המכונסות פנימה, והקמות אלינו בעוצמה ובכאב, בדממה ובפסקנות של דין; מול זהרורי־סערורי זה של העלומים, שנקלעו בין עולם הציור האינסופי ועולם של כלי משחית וכליה; מול חזיון זה של ציור־גורל, משוחררים אנו בבת־אחת ממצווה מלומדת של לשון הגדרות ומיונים, המכסה על היסוס וספקות בתוקף היש הזה. עומדים אנו כאן לפני הוודאות וחיתוך־התשובה שניתנה על־ידי אדם צעיר, עם כל נפתולי־הכוח שלעלומים, הדורשים מעצמם את הכול והמוסרים את עצמם לכל הסכנות שבעמידת־יחיד זו, בתחום־יחיד זה, שאין מנוס ממנו אם נבחרת לכך. אין בעמידה זו דבר מגינוני האופנה האחרונה, שממנה מתחילים היום.

לא אפנה לאופנות, אולי אופנים־שרפים, הפוקדים נפש הוזה ורחופת רוחות הבאות מרחוק. הדברים הם גזורים מראש. לצו־קריאה זה, הבא מבפנים, הוא נענה בכוח האהבה, בכשרון הגשמה, בלהט העלומים, והעלומים והאינטליגנציה והטעם פועלים במרכבה עזה יותר של אינסטינקטים ויסודות, שבחירתם קבלתם.

ציור זה יציר־לילות בעיקר, לאור מנורת חשמל, נולד במזל האש, המשליכה־המפיצה את דבר נבואתה על כל איזורי־הביניים וכל המחיצות וכל גדרי החיים, בהן חי האדם בחברה ובמשפחה ולבדו. הסנסואלי והרוחני משמשים כאן יחד, באים זה בצד זה, חודרים זה בזה, בכוח של תנופה אחת וציווי אחד, והמגע החושני מוליד את החזיוני שבפתרונות.

מיתריוּת זו של הצליל הלילי העמוק, המופק בצליליותו, הוא כזרימתו של נגן בודד לילי אל מול הכוכבים, וכינורו הוא צייר כ’טבע דומם'.

לשוות לחלומות ריאליות של צורה ותוכן, לשוות לריאליות העצמים את החזיוני־החלומי – שליחותה הכפולה של האמנות מופיעה כאן כאחדות נפשית וכתעודה־רוחנית. העצמים אותות וכן גם צורות של הריאליות שאנו קשורים בה, והן גם ריאליות ציורית דימויית פיוטית, השונה כבר מן המודל, כפי שבוודאי גם חזה בספרי הפילוסופיה והקבלה שלפי עדותו של האב אהב לעיין בהם.

הקרינה היא התבקעות מבפנים וגם פנימה, והתרחשות זו של האנרגיה נועדה לעורר חלומות נועזים ביותר. אלה הן הצטברויות והתפרקויות של האנרגיה השירית המצווה על חוקיה, המתרגמת למלאכת־מחשבת של הנחת הצבעים בנאמנות היד והלב על ניגודיהם או סמיכותם, על דרגות החום ודרגות הקור שלהם. גם כאן – נהירה חלקה של ההשגחה המלאכית, שכנפיה פרושות או מקופלות פנימה, מוסיפות ביטחון ואומץ־לב. מתוך אפלוליות שהיא תמיד צבע בוקעים להטים אלה של המחשבה והרגש של אכּספּרסיה וצלילות־דעת. גיבורה של דראמה זו קשוב יותר לקולות הבאים אליו מרחוק מלרעש ושאון הקרוב אליו, בן־זמנו.

ירושת העבר העצומה עשויה לרפות ידים, אך גם ללבות יותר את דביקותו של הלוחם. כדברי ואן־גוך: ‘הציור דורש היום מאדם כל־כך הרבה, עד שהעוסק בו הוא כמי שלוקח חלק במסע צבאי, בקרב, במלחמה’,.

עמנואל רונקין ידע זאת, ויש משהו הירואי, פאתיטי, נשגב ואמיתי כולו במאבקו, בו עיצב גם דממה לילית למיתאר ותואר ציורי של עוצמה ורוך שהם מסימני־הדראמה האמיתיים. שוחר דימוי ציורי הוא יוצר־דימוי עצמו, רושם אותו בפחם כמו בגחל, קו־הקלסתר הם קווי האש, שעליו לצנן אסוף ולמתוח אותם מחדש.

כל עבודה היא בגדר של התייחדות עם עצמו. ואמנם, בדים אחדים לפחות הם פרי־רוחו של מתפלל. כך התרכזות מלווה אקספנסיה של העלומים התובעת כיבושי מרחב, ותביעתו של אמן אינה מניחה לשטחים אדישי־נפש. צבעוניות בהירה, עזה, שמשית, פורצת כאן כבשורת שלום ועונג בתום כל הקרבות.

ונשים שברישומי־פחם שלו, הארציות, המושכות בכובדן אל האדמה. הנשות יצוקה בהן כמתכת, בדומה לנשים שנוצרו לאדריכלות של מידות; המונומנטאליות שהן נושאת מגע סנסואלי, מגע אוהב נלהב, למוד עצבות־הבריאה. ערטילאות חושנית־נאצלת העלתה כאן ידו של איש צעיר כסקיצות נפלאות לפסלים, למצבות רוטטות, הממשיכות לגדול לעינינו. וברוח יתירה הוא יודע כאילו להפריחן, סיעות־סיעות, ציפורי־נשים, ציפורי־ענק, מעל פני האדמה, במסע קל מעל ראשו, אין תמונות אלה כפראגמנטים בלבד לאיזו פואימה שלא נשלמה. הן חלקים חיים, ההווים לא רק כבשורות לעתיד, לבאות, עם כל ההכנה לגדולה שבהן. כל אחת מן התמונות היא כאחרונה לפני בוא צו־הקריאה, כשנקרא אל כלי־משחית.

שערי המוזיאון נפתחו לפניו, וכבוד והוקרה שנחל באו במהירות לא־צפויה. אך למוות אין כל זכות בזה. הכול הוא ביכולתו הבלעדית. ובזכותו נפרשו דגלי אהבה גדולה, דגלי נצחונו הסעור והעצוב.