אינני להוט אחר עלילות הארכיאולוגיה, מימי לא הייתי להוט אחריהן. גם אינני מצוי אצל מדע הארכיאולוגיה ואינני גאה על כך – לנוכח אותה דבקות המונית־כמעט של חובבי קדמוניות שבארץ. אדרבא, ניסיתי להרחיב את הדעת בתחום מדעי זה, ובכך להעמיק בתחושת המצוה והשמחה שבחפירות, ולשוא, אתרים, תקופות, תאריכים, מימצאים, סימני־היכר ותקבולות, קיטלוג ומיון של המימצאים – אלה וכגון אלה עוברים, חומקים מבעד לרשת הזיכרון שלי בלי להילכד. פגומה, קרועה, אולי הרשת. והים ההוא תמיד מלא וגואה ופולט תמיד אל החוף טבועים חדשים. כל בר־בי־רב יודע עד כמה שינו התגליות בנות־זמננו את מושגינו ההיסטריים, שינו ומשנות תמיד, כמה אור שפכו המערות האפלות הללו, שנחפרו ונחשפו על הגנוז הטמון שבהן. שוב אין לקרוא בספר על תולדות העם העברי בלי עדויות ארכיאולוגיות אלה, חפורות ממעבה העבר. חפורת הדורות היא שעין החוקר, מצוידת בזכוכית מגדלת מפענחת בה כתב־סתרים של תולדותינו. בוודאי, חשיפת המגילות הגנוזות בכדי המערה במדבר יהודה מדברת גם אל הלב האדיש ומפעילה דמיונו. אך ארוכה הדרך מארכיאולוגיה לשמה ועד השתקפותה בתודעתנו ההיסטורית, האונטולוגית.

מובן, להגדרות ומונחים גם ההשפעה האקוּסטית. צלילים עמוקים עולים מחפירות קדמוניות ומלווים ומעבירים תקופות רחוקות, שכוחות, בדרך הצליל של מוסיקה ‘קונקרטית’. ברונזה זו, נחושת זו, ברזל זה, משמיעים צלילים. יתר על כן, תצליל העולה ממצולת הנשייה, מצליל הקולות הקדומים, מהודד, ותהודה היא גם תעודה גנוזה. אם כיבוש כנען על־ידי העברים מזדהה עם תקופת הברונזה, הרי לברונזה זו צליל, תצליל, מצלול יחיד בסגולתו. אם תקופת השופטים מיוחדת לתקופת הברזל, הרי הברזל־השופט מדבר אלינו מתוך מפחת העיתים. נשארת סתומה, בכל זאת, בעיני, הדבקות, כעין ארכיאולוגומאניה, התוקפת רבים כעין מגפה ומתפשטת גם על זרים ונוכרים. אין היא דומה משהו לאותה התעוררות־חושים עצומה שהרגשתי למראה אדמה נחרשת חריש עמוק, נירים־נירים, גלים־גלים, כששכבות עמוקות מוטלות חשופות נחשולים־נחשולים מבריקים וציפורים יושבות עליהן כבנות־שחף המבשרות יבשה. אין לגזור כאן גזירה שווה. גזירה אחרת, גזירה אחרת.

*

אנו חופרים, בתי־עלמין, קברים, מתים, גולגלות, עצמות יבשות מלבינות, חופרים ערים, היכלות, שבריהם, רסיסיהם, חרסיות־חרסיות של איזה חרס קדומים, חופרים אפר, כלים וכדים שהאריכו חיים מבוראיהם. השלל הזה הנופל בידינו סימן וסמל לכיבושינו, לזכותנו הבלעדית, לאדנותנו על מפלת המלכויות, על חורבן עלילות סיזיפוס, על הישארות הדוממים, אדנותנו על קבר שועים ואביונים. אנו חופרים בתי־עלמין וחדווה ממלאה את לב החפרנים, הקברנים בהפוך. הרי זה מרחיב כאילו את זכותנו על השטחים, מחזק את השתייכותנו אל עברה של הארץ, את מרחב־מחייתנו ההיסטורי.

אך בדרך החיפושים התת־קרקעיים מוצאים אנו גם נוכחוּת אחרת, – ואין סוף לקדמוניות – נחשפת ישות אֶתנית אחרת שקדמה לישותנו. וזו שלפנינו גם היא יצירת רוחו של חוצב־איש וקודר־כלים בבית־עלמין אדיר של מטה יש מקום לכול, לכל השבטים והעמים, למלכים ולעבדים, למנצחים ולמנוצחים, לחיות־טרף ולחיות־בית, לכל המתים שכליהם, בדיהם, כדיהם – טמונים עמם ליום תחייתם, וכך תקופות על גבי תקופות, אלפים על אלפים, הפקר ללחות, לרקב, לרימה, לשיכחה, לדממה, לדממת עולם. עד שידיים גדולות וקטנות, ידי גברים וידי נשים, ידיים מששניות, זהירות כל־כך, פותחות את הקברים ומתחילות לעסוק בקבורים. עיסוקים שונים ומשונים, במצוות כישוף, בזהירות עילאית, בחרדה, בייחוד חרדה לכתבים, לאותיות־גוויל המופקרות יותר מאחרים. מצבות שנתפוררו מחוברות מחדש, נצרפות מחדש, ואנו גאים ונהנים מפירושי חורבן־העבר ושוכחים שבפירושם חורבן העתיד.

עקוּרים מכוּר מחצבתם, מקברם, מאפלוליותם, מדומייתם, מסונוורים באור השמש, מחופרי הכליה, לשמש עדים ארכיאולוגיים, אלה נהפכים לאובייקטים, למדע, לחקירה גם לחיי הרוח והנפש (ארכיאולוגיה הרי מקורה בחפירת יצירות אמנות). דווקא שם, במוזיאונים, יצירי־אדם משונים אלה (שהחכם הצרפתי פול ואלרי הטיל בהם את מיטב האירוניה שלו), ממורקים, מנוערים מפירורי אבק, לאחר טיפול קוסמטי ועיון מיקרוסקופּי, לעתים סגוּרים בכלי־זכוכית, תמיד תחת משמר, יצירי אנוש אלה, ודווקא הקטנים שבהם – פסלונים דקים, כדים, כדכדי בושם, תכשיטי־נשים, שם, מפיצים הם סביבם זרם מאגי ונפשנו קושרת עמם קשרי אהבה ותמיהה. פליטי מרחקים עצומים, רסיסי שמשות רחוקות שכבו עדי התולדה על השתלשלויותיה, הם שוברים את חוקי ההיסטוריה, חיים מעבר לזמנם ומקומם ומחשפים בעצם הימצאוּתם כאן עמנוּ את הנצח הקטן שלנו, בסוד האחידות. עתיקי עולם הם קושרים אותנו עם עתיקו של עולם.

*

לעומת זאת ביקור באתר החפירות ממש, בחפירות הגדולות, למשל בחצור, משרה על הנפש, על נפשי, רוח של אדישות, שביסודה העצבות בפני עמל־אנוש זה, הבונה בנייני אבן, ערים לחיים ולמוות, לשמחה ולצער, ולבסוף ערים לחורבן והרס. וזה הנשמר והנחפר המעיד על מחשבת התיכנון, שנועדה לעמוד לעד, חפירות אלו עם כל החשיבות ההיסטורית שבהן, מקנות ללבנו את תחושת־החורבן הנצחית. ערים נבנות לעינינו ונחרבות לעינינו בהרף עין. ‘אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו’, אמר הנביא במשמעות אחרת, אך בדבריו צפונה גם אמת מועילה. רציפות הזמנים, השלמת השרשרת, החוליות – למעשה רציפוּת החורבן וההרס, חדלון הבונים לבלייה – הבל. אך מסתבר שהחפירה והנחפר מעשירים את חיי האדם, מהנים את החופרים, מקנים להם טעם של גאווה. כדי־נשים, פסלוני־אלים, כלי־פולחן מעוררים את הטרום־היסטורי שבנו, התקופה האנתרופּומורפית איננה עבר נשייה, היא חיה בנו, בקרבנו, מלחמות־אלים על נשקי פולחנם נטושות חוצה ופנימה.

*

אין צורך בדמיון משורר כדי לראות כי חיים אנו במפולת תקופות הנמשכת תמיד וערב־רב זה של עיתים ותרבויות וההווה המודרני שנקלענו אליו איננו אלא כאוס, תוהו של העבר והעתיד שממנו נצא אל האינסוף. אילו הוכנסו בו סדר ומין היינו רואים את עצמנו כבתוך מוזיאון נע לגמרי לא־דמיוני, העומד להיהרס עלינו. אנו חופרים לא רק בעבר העתיק אלא גם במעבה העתיד וחופרים מפלצות מתוחכמות, משוכללות, הרסניות ביותר. אדם רגיש, חש תחת צעדיו גלי־שכבות כשל גלי־הים. הנפש עצמה היא כעין מירבץ כזה של שכבות, רבדי רבדים של זמנים והתפתחויות והשתלשלות, בהם העתיק ביותר בא בד בבד עם החדש ביותר. לא מוזיאון ארכיאולוגי הערוך לפי קטלוג ממוין. עתיקים וחדשים באים בטבעיות, כפי שקיימים הם גם בטבע, בדרגות התפתחות שונות. אין זו רק חפירה עצמית, ירידה למערות, למעמקים אפלוליים, אל המתים ואל מלכות הצללים, זוהי ריאליות שעלינו לקיימה בחיינו בהקיץ ובחלום, באמצעות אובייקטים מוחשיים ובאמצעות דימויים וציורים מופשטים. בימינו מדברים על מיטא־היסטורי ופרי־היסטוריה, שאותן אנו חיים גם בלי ידיעת מונחים אלה. ואנו לא רק חופרים בכורח וברצון, אנו גם נחפרים, חפורים בידי אחר, בידי ארכי־ארכיאולוג. אך תאמרו, זה כבר עניין לא לארכיאולוגיה, אלא לפסיכולוגיה. וזו דוחה ומסוכנת יותר.

*

והרי מירוץ נחפז, לא מאורגן, זה של הרהוריו־חטף נתעורר בי דווקא בקריאה ועיון בספר ‘מערת המטמון’ מאת הארכיאולוג פסח בר־אדון (בהוצאת מוסד ביאליק). המחבר הארכיאולוג מספר בהתרגשות על תגליתו, על ליל־שימורים שעשה יחד עם עוזריו שומרי המטמון שנתגלה בכוך המערה. כשנכנסו למערה, אחת המערות במדבר יהודה, מצאוה מלאה גללי־ציפורים, גללי תקופות. לאחר עבודת־ניקוי נתגלתה תחתם הריצפה הכאלקוליתית ומכאן הלכה ועמקה החפירה, הרחיבה אופקים, אופקים קבורים – מהתקופה הכאלקוליתית עד בר־כוכבא, כששימשה המערה מיקלט ללוחמי חירות ישראל.

ברוך היובש המדברי היהודי המשמר, המחסן, המגרען זרעו של דגן, המקיים קרעי־בד פשתן בהארגתם הנשיית. ברוך יובש הזמנים, דממה ושיכחה שלא הפרו שנת הגולגולת והעצמות עד בואם של בר־אדון ועוזריו. אינני מספר סיפור אגדי לנערים. הוא רשום בספר אלבומי נאה זה, בעיקר בתצלומים, מלאכת אמנות, של המימצאים: כלים וכדים ועטרות וקרעי־אריגים ועד לגולגולת עדינה של ילד ועצמות יבשות של מבוגר מן התור הכאלקוליטי ארבעת אלפי שנה לפני הספירה. על רקע הנייר החום־השחור מופיעים, מוארים, כלים עשויי־שן, שייעודם לוט בערפל. כלי־עבודה וכלי־שעשוע, כלי־פולחן וכלי חזיון, מכלול תרבות של התקופה. אולי החרמשים הראשונים קשותים, מחוררים, אולי אלה תשמישי פולחן לא ידוע. המלה ‘קולטורה’ במקורה משמעה עיבוד האדמה אך רומזת ל’קולטוס' פולחן. ובעברית: פלח, פלחה, פולחן אך בין אם אלה כלי־עבודה או כלי־פולחן, חוש של היפה הטביע בהם את חותמו המאיר. אלה הם חפצי אמנות ראשונים אשר ידיים קמאיות קערו, קישטו, ליטפו, גילפו, פיסלו, שמרו עליהם, והטמינום במעבה האוצר. גולת הכותרת של מלאכת מחשבת מופלאה זו הן עטרות נחושת ותצלומיהן הנהדרים מביאים אלינו תנועת החומר, זרימת הנחושת וקווי־המיתאר, קערות רכה וקווית על פני השטח הקטן, עולם פיסולי בזעיר־אנפין, בנוי מגדלים קרניים ודמויי ציפורים בעלות צווארים ארוכים. הממדים הם קטנים אך האמן עתיק־היומין, מלפני ארבעת אלפים שנה, ידע בקטנות הממדים לסגור חלל ולעטרו. בליטות ושקעים, שירבוט השטח, מישחק שתי וערב, תנועה גלית, ידע הוא כבר בדרך אינסטינקטיבית, פתר בעיות אמנותיות בדרכו ובהחלטיות. עשרות עשרות קני־נחושת עטורי דמויות חיות; קנים מחורצים מקווים, עטורי מקלעות, שיד אנוש חרוצה טיפחה אותם בלי לשאול לעתידם. קנה בעל זרועות פתוחות כפמוט (היהודים עוד רחוקים, מאחורי הקלעים, עדיין במחשבת הברא). על גבי גופי הקנים יד הדמיון רשמה אותות, סימנים, הירוגליפים בלשון תמונות וצורות, לפני יצירת האל"ף־בי"ת, וארכיאולוג מפענח מנחש כאן גם ציורה של הידרה. תבליט ‘הנשר בעל כנפיים אסימטריות פרושות’, נשר בן זמננו מביט בו בחכמה ועצבות עתיקה. כדי המערה, כדי־חרס, מצויירים גם הם, מחורצים, משורבטים בכתב, מקולעים במקלעי קווים, בעינוף איזו צמחייה, והחוקר מספר לנו שכלי־חרס של התקופה הכאלקוליתית ‘מחופים ומשוחים בפסים רבי גוונים, כל גוני האדום, הלבן והכרום’. להשתוממותנו מתגלה שגם התרבות הכאלקוליתית כבר לא היתה תרבות אוטארקית, סגורה, ואין לדעת, אומר הארכיאולוג, שמא הובאו חפצי־נוי אלה ממיסופוטאמיה. ‘כי לא נמצאו כאן הכלים הדרושים לעבודת מתכת עדינה כזו’. לדעתו, מטמון זה הוא עדות מובהקת ביותר לחוש היופי המפותח של התור הכאלקוליתי בארץ.

רבים הכלים, הכדים, הקנים, הגולות, רבים גרעיני־דגנים שנמצאו ונשתמרו. רבו גם דבריי, אך אי־אפשר לי לסיים בלי להביע את ההתרגשות המוזרה שידעתי למראה הקרעים של בדי הפשתן והצמר שנמצאו במערה, על גבי שלדים, או פזורים תחת גללים, קרעי־אריג קטנים, בלויים, אך בכל זאת שומרים על תבניתם הפנימית, על מה שאומרים בימינו סטרוקטורה וטקסטורה. מה מרטיט בקרעים קטנים אלה, שצלם בעל דמיון ערך כאילו בלי משים, בהפזר, ובכל זאת אלה קרעי מלכות. הבד הוא מימי בר־כוכבא, מבע דראמאטי לתנועתו, לקיפוליו הנארג והנרקם לפני אלפי שנים שתי־וערב והלובש לעינינו צורות חופשיות של דמיון, האין בו מן הנארג והנרקם בנו, בגופנו, במוחנו, בחוטים דקים – והכלים בניגוד לאלה. חזרתי והסתכלתי בקרעי־בדים קטנים אלה ורוחי שקטה עלי. ראיתי כבר אמנים בני־זמננו המשתמשים בקטעי בדים גסים, בבדי־שק למשל, כמו הצייר האיטלקי בורי, שצייר את תמונותיו מקרעי השקים שמצא במחנה־השבויים שבו עשה בימי המלחמה. אך ראיתי את תמונותיו, בלי כאב רב, משונה, זה שחשתי לראשונה כאן: האומנם יד התור הכאלקוליתי בכך? או מדבר יהודה? מסופקני. משהו עמוק יותר טבע טבוע, מעבר לארכיאולוגיה עצמה.

נותר לחזור ולחתום את מחזור חפצי־אין־כליה בגולגולת הנער החטובה לתפארת, על מצחה הבנוי תלפיות, על חורי עיניה ועצם־האף הקטנה. לידה מוטל בשלימותו, בטוהרו, עמוד השדרה על חוליותיו, שלדה של הבריאה בעמידתה בפני פגעי שיני הזמן יחד עם הכדים הקנים, עטרות־נחושת גולות־מתכת – מעשי אמנות של אדם המאריכים חיים מיוצריהם. הגולגולת ועמוד־השדרה בוודאי מזמן הוצאו מן הקבר. נוקו מן העפר, הגללים, אבק האלפים, בזהירות וחרדה הועברו למוזיאון ארכיאולוגי או אנתרופולוגי, מן אפלת המערה אל מלוא אור־הצהריים – הי, כבו קצת האור הזה, האפלולית טובה להם – ואזרחי המדינה ותייריה, גברים נשים וטף, יכולים כבר להתבונן בגולגולת המאירה של הנער בן אלף שנים, בן אלפיים, בן ארבעת אלפים, בן רבבה, בן אלמוות.

*

אם הסיפא שלי סותרת את הרישא שלי, הרי אשם בכך הספר־המערה הזה, שהוא כלשעצמו, פרי מלאכת מחשבת של דפוס, של תצלום, של שקידה על הצורה, שהיא כאן תמצית העומדת בפני החורבן.