את הסופר יעקב רבינוביץ זוכר אני משנות הילדות, את פחדי מפניו כשביקר בביתנו באודיסה, בשליחות חברת ‘חובבי ציון’ שדומני שימש בה אז כמזכיר. בתפקיד זה, כנראה, היה בא להחתים את אבי, שהיה חבר באותה חברה ציונית, על איזה תעודות, או להזמינו לישיבת הוועד. משראינוהו, אני ואחותי ז"ל, בפתח ביתנו, היינו בורחים בפחדים אל חדרנו. הפחידתנו חזותו: לחיו השקועה ועינו העצומה למחצה וזקנו השחור המדובלל. פחדנו משליחי בשורות רעות. לימים התרגלנו למראהו, גם כשביקר אצלנו בימי הפגרא בקייטנה, בסביבות העיר. גר היה בשכנותנו, ועם אבי היה מיודד. אך תמיד היה מביא עמו תחושת הזרות, גם בערבים השקטים עם ריחות הפרחים, שחיים עד היום עמי וימותו עמי. על הלך רוח ‘קייטני’ כתב הוא אחד הסיפורים הטובים שלו. דן מירון עורר את תשומת־לבי על הקירבה הנופית שבין הקייטנה בסיפורו של רבינוביץ ובין הקייטנה שבאחד משירי. באותם ימים רחוקים לא ידעתי שאיש מוזר זה, שנזהרתי ממנו, הוא סופר ואפילו כותב שירים. רק בארץ, בחודשים הראשונים לבואי, הופתעתי לראות בחנות־ספרים קטנה בתל־אביב ספר־שירים של יעקב רבינוביץ ושמו ‘סתיו’. חיפשתי באותם ימים אחיזה באקלים, בלשון, בשירה, בזכרונות, ושמו של יעקב רבינוביץ העלה זכרון הקיץ הדרומי בקירבת הים. זכור לי צוהב נייר העטיפה הדק, כעין שלכת לא מכאן. זוכר אני היטב גם את דברי הקדמתו של מחבר, בה הוא כאילו מתנצל בפני קוראים זרים ומסביר שלא היה מוציא ספר־שירים זה ‘אלמלא הפצרות של ידידים’. אין בכך בוודאי משום המעטת ערכו של הכתוב: ספרי־שירה רבים וטובים לא ראו אור אלא בזכות ‘הידידים’, ולמענם באו אל העולם. השירים, מודה אני, נשכחו מלבי. דומני שנשמעו באוזני – בעצם המהפיכה הגדולה בשירה הרוסית שממנה באתי – כרשרוש שלכת עצובה, עמומה, נדונה. בוודאי לא היה ספר זה מורה־דרך לאיקלום שלי. העצים היו מעטים בארץ, שלכת לא היתה מרפדת את האדמה, והסתיו הישראלי הראה לי לראשונה את פניו המעוננים והכחולים לסירוגין, אך ללא עצבות סתווית אהובה. פגשתי את רבינוביץ בהזדמנויות שונות אך דומני לעולם לא הגענו לידי שיחה. לפרקים הייתי מבקר אצל ידידו הסופר ברש, שהיה אז עורך כתב־העת ‘הדים’, שם פרסמתי שלושה משירי הראשונים. שם ראיתי גם את רבינוביץ. הוא גר אז בפתח־תקוה, דומני, ופעם ראיתיו עם חבילת־ספרים ארוזה בחוטי־חבל דקים וביניהם, זכורני, רומן של הרמן הסה, בגרמנית. היתה לכאורה הזדמנות לשוחח עמו על הסה, אך לא השתמשתי בה. האומנם משהו מן הזרות והזהירות שהביא עמו פעם אל ביתנו בימי הילדות, פעל עלי גם כאן ועתה? וזיכרון אחרון: בפרוץ מלחמת־העולם פרסמתי רשימה ב’דבר' ושילבתי בה את הסופר הצרפתי מונטרלאן, שניבא את המפלה וכל שבא בעקבותיה. אינני זוכר מה בדיוק כתבתי בעניין, אך זוכרני כי רבינוביץ הוכיחני קשות, הטיח בי דברי מוסר בעניין הסמכות שלי. זכות אחת מצא בכל זאת בשבילי, זכות האבות, אותה כיבד, אותה לא רצה לשלול ממני. נפגעתי משהו, והיה לי מה להשיב, אך נמנעתי מכך, אולי גם בי דבק אותו יחס סלחני, לא רציני כל־כך, שהיה נפוץ בין אחדים, לגבי כתיבתו. הוא הפך בעניינים כה רבים, בפוליטיקה, בפובּליציסטיקה, בספרות, בדרך של שיחה חופשית, בסגנון לא מוטעם, עד שכתיבתו נראתה ‘בטלנית’ משהו, שלא לטעם הזמנים אך בעניין מונטרלאן היה צודק, כמו גם בעניינים רבים אחרים.

הנה באו שני כרכים של כתביו בהוצאת אגודת הסופרים (בעריכתו של י. כהן), והעמידוני על טעותי. מה שנראה בעיני ובעיני רבים כחוסר סגנון, היה סגנון אישי, חופשי מאוד, אך בעל ייחוד. מאחורי ריבוי הנושאים ראיתי עכשיו ידיעות רבות ובתחומים שונים. כתיבה זו, לא מבריקה, ללא פּוּאנטה לעיתים, לא מתח, כאילו לאחר־יד, עם הערות על גבי הערות, שלא תמיד מתקשרות יחד, היום הביאה אלי טעם של חירות, רעננות של שיחה חופשית, שיש בה תמיד משהו עצמאי, לא למדני, לא צפוי. הענווה איננה אוסרת עליו לומר את אמיתו, גם כלפי גדולי הדור, אפילו כלפי ענק כמו ביאליק, והוא אומרה בלי התבטלות ובלי התנצלות, וכמובן בלי התגרות־שוא; בתכלית הפשטות של דעתו, בתכלית הפשטות של קולו והאינטוֹנאציות שלו. ודעותיו בספרות הן לגמרי לא־פשרניות, דו־משמעיות, מתחמקות. אדרבה, הן אפילו לוקות בקיצוניות, בחד־צדדיות. למשל את קפקא הוא פוטר בפסק־דין חמור: ‘אין להכניס תבן לעפרים’, וזאת משום שהספרות העברית עשירה בלאו־הכי באליגוריות ומשלים. אך המתנגד שבו לא חי חיים קלים. הוא חצוי בעצמו בין חסידות ומתנגדות. יודע הוא בגופו וברוחו את הדראמה של אנשי ‘ההשכלה’. הוא איש אירופה בספקנותו, במתינותו ובטעמי האקלים שלו. לעיתים משהו אימפּרסיוניסטי מתגנב בהערכותיו וברשמיו. ושיג־ושיח חופשי זה – הנעדר בספרותנו היום – מקבל משמעות אמיתית עתה – נוכח הביקורת הלמדנית, החקרנית, הטכנולוגית, ומאידך – נוכח כל שטף הרצנזיות מעשי־ידיהם של חובבים, שלעיתים חסרים ידיעה וכושר־כתיבה ספרותי. עירוב עניינים של ספרות ושל החיים, של ישראל ואירופה, של עבר והווה וכהנה וכהנה, מתאחדים בסופו של דבר באישיותו, בדרך של אמת אישית, גם כשאין אתה תמים־דעים עם המחבר. הוא כותב על שירה לעיתים כראציונליסט, מתנגד מושבע, ואילו על הפרוזה, כמשורר המוקיר את סוד המסתורין. הנה למשל: ‘החברה דורשת את זכותה, ויחד עם זה גדלה השאיפה לאדם שלם, חזק ופעיל. האדם הרפה, העדין, יפה־נפש ואכול־ניגודים של תקופת הנובילה, נחוור. אני אוהב אותו כאהבתי את היחיד ואת הנובילה התמציתית והעדינה וקשה ל להיפרד ממנה. אך מה לעשות? שינוי חיים ושינוי ערכים, הטכניקה חדרה לפינות חיים שהלוואי לא היתה חודרת שמה, ישנה טכניקה המחללת כל המסתורין שבחיים, את הפינות הכי אינטימיות שבהם, ונגד פרוזה זו של החיים קשה להחזיר מעמד. החיים מוכרחים לחולל שינוי גם בספרות. ודאי תבוא גם תקופה אחרת, תקופה נפשית, פיוטית יותר. אני מדבר על הרגע הזה. והלואי היינו יודעים לשמור על שרידי המיסטיקה שבנפש, שגם קרוכמל ומאפו לא נוקו מהם. בטכניקה בלבד לא נחיה את נפשנו, גם לא באקונומיקה’. דברים לא חדשים אך שרירים וקיימים, וכאלה יהיו עד לחורבן או עד אותו הרגע הנכסף שעליו דיבר הסופר. ונעימת־לוואי זו – ‘מה לעשות’ – החוזרת בכתביו, גם לה גונים שונים, ויותר משיש לה סימן שאלה, הרי יש בה סימן של קבלת הדין, הכרת הכרח. אגב, שאלה זו – אימרה זו – עברה בשעתו את הספרות הרוסית, את הפּובליציסטיקה הרוסית, והיתה כמעט לדגל לאינטליגנציה התובעת שאלות ופתרונות. אצל יעקב רבינוביץ היא מעורבת בתהפוכות של השיח, ושמינית ויותר משמינית של אנחה מתלווה אליה. ולשיחו־לקולו, סולם משלו עד לצלילה חד־משמעית, במלוא הקול – ועד ללחש כמעט לפי המהלך הפנימי של השיח. הנה מאבד הוא את חוט השני, והנה שוב מצאו הולך עמו ונוטה שוב הצידה ודווקא שם, בצד, מן הצד, בשביל המשני, נודעה לו הפגישה, ודווקא שם הוא אומר את היקר לו ביותר ושוב מסתלסל המסלול, עולה ויורד, מעיר איזו הערה וזו גוררת שניה, וכבר עמוס ההלך־המשיח, ופתאום, כאילו באמצע הדרך, הוא מפסיק, בחצי המשפט. לעיתים תוך חומרת הנושא הוא מרשה לעצמו קצת משחק; ופתאום האינטימי מושלך החוצה, כאילו לטרף, והוא מביט מן הצד, מה ייעשה בו. הוא בפנים ובחוץ, חוזה פנימה ומסתכל חוצה; אין הוא כה פשוט וכה ‘מובן לכל נפש’, כפי שחשבוהו אחדים מבני דורו. כפי שזוכר אני אותו באספות של סופרים, הרי הוא הנראה לי בזרותו, באחרותו. אינני מבקש כאן כמובן לתהות הרבה על המורכב הזה, הוא עצמו נהג כבוד וזהירות בנסתר שבאדם. ניסה לעמוד על כך ישורון קשת במסתו המקיפה והחשובה, הפותחת את מבחר הכתבים. ובצורה פיוטית נפלאה עשה זאת המשורר שמעון הלקין בפואימה שלו ‘יעקב רבינוביץ’, בה הצליח להעלות דמות חיה רבת־ממדים ורבת־סגולות, בלשונה המיוחדת, המשיחה את עצמה ומשיחה את העולם. ואני רק כותב כאילו דף של יומן, יומן שניסיתי לא אחת לכתוב, ושלא ייכתב כבר.

אני מודה להזדמנות שניתנה לי לתקן משהו שנעווה בידי, או בידי אחרים, בידי הזמן. לנער דמות נשכחה שלא בצדק, ללא יסורי מצפון, כדרך של הספרות העברית השומרת על מספר שמות נבחרים ומפקירה לשכחון אחרים. אמנם מתעוררים בה לעיתים ייסורי מצפון, ויש לברך עליהם כמו על שלי. נתעורר בי הרצון לקרוא שנית בשיריו – ב’סתיו' – שהיה ספר שירים ראשון, דומני, שקראתי בארץ. הספר היה בספרייתי, אך מזמן כבר איננו. אולי יצא, הלך לו מעמי בחשאי, בלי שהרגשתי בהליכתו, ובצדק הלך, כי נועד לידידים, לידידים בלבד, וידידו לא הייתי. היום אולי הייתי שומע אחרת רחש השלכת ההיא, הרחוקה. עם כל השתרשותו בחיי היישוב בכל בעיותיו, בלשון, בספרות העברית, עם על ה’כאנות', שבו, היתה בו גם ‘רחקות’, יסוד של עצבות שהוא הביא עמו אל הארץ וקרא לו בשם ‘סתיו’. עצבות מעורבת בנימה של אירוניה עצמית, התגוננותו של המתנגד בפני וידוי רגשני. רגישותו לחזיונות של חיים ולספרות, היענותו ליומיומי, לא ביטלו גם את זרותו. אולי אין זו המלה הנכונה. אני משתמש בה על אף הריבוי בשימושה היום, אך אי־אפשר לי בלעדיה כדי לסיים, כי אני חוזר אל הזרות שהביא עמו עוד בימי הילדות. באותם הימים לא יכולתי להבינה.

זרות שהפחידתני בפתח הבית בילדותי, היום מקרבת, מפיצה אור, מסירה חיץ, עוברת את הסף, נכנסת, מדברת פנימה.