א.    🔗

מעשה זה שאני בא לספר לפניהם, רבותי, אירע בעיר סטמבול בשנים קדמוניות. בימים ההם היתה סטמבול עיר מרובה באוכלסי ישראל, קהילת־קודש חשובה ומפורסמת במעשי צדקתה. ישבו בה יהודים במנוחה, בעושר וכבוד, והרבה מהם היו חשובים וקרובים למלכות. היו נותנים ביד נדיבה ומרבים לדאוג לשלום אחיהם בארצות פזוריהם. כמעט ששכחו את צרות אבותיהם והיו יושבים שלווים ושקטים, ולא פחדו מפני גזירות רעות ושמדות.

היתה סטמבול עיר־ואם בישראל, וישיבת יהודים טבעה חותמה על העיר. בא שבת או יום־טוב ונסגרו החנויות ובטלה המלאכה; חל יריד להיות בחג – ודחוהו. באו יושבי כפרים, שלא מדעת, עם עגלותיהם לשוק – היו שבים בבושת־פנים. חיו להם שם יהודים על פי דרכם כבירושלים ממש, ולא וויתרו אפילו על מנהג קל.

פעם אחת היו עומדים על הגשר ומקדשים את הלבנה בקול. זימרו בחדווה ובהתלהבות, כאילו היו עומדים בבית־הכנסת, ולא השגיחו בעוברים ושבים. וכך היו מזמרים ואומרים:

"שלום עליכם, עליכם שלום! סימן טוב ומזל טוב – – – "

כיוון שהגיעו ל"דוד מלך ישראל חי וקיים" התחילו מרקדים. עברו נכרים והיו עומדים ומסתכלים בהם – והם לא שמו לבם לכך. דומה כאילו היו באותה שעה בעולמות אחרים ולא הרגישו בהם כלל.

בימים ההם מלך בתורגמה שולטן צעיר, סקרן ועקשן. היה תאב לדעת דעתם של בני־ארצו ומחשבותיהם, והיה רגיל להתחפש באפר, להתלבש בכל מיני תלבשות, ולצאת בין המון העם. נתמחה להתחפשות עד שלא יכלו אפילו מקורביו להכירו. אירע שריגל על ידי כך את הוויזיר־הגדול והורידו מגדולתו – והלה לא ידע על מה ולמה. למד לצוד את הלבבות שלא יישמרו מפניו ויגלו לו כל צפוניהם.

ובה בשעה שעמדו יהודי סטמבול על הגשר מקדשים את הלבנה, עבר לו השולטן מתחפש בבגדי איכר, וראה אותם מזמרים ושמחים, ורוקדים כנגד הלבנה בחדווה ודביקות. עמד לו מרחוק תוהה ומביט בסקרנות רבה.

לאחר שסיימו והתחילו להתפזר ולשוב לבתיהם, ניגש השולטן לאחד מן הנמושות ופתח עמו בשיחה, שאלו מזה ולמה. והתחיל לחקרו ולדרשו.

אותו יהודי פטפטן רבא היה, והתחיל לבאר ולפרש ולתבל את דבריו בסיפורי אגדה. היה השולטן שואל והוא משיב ומרבה שיחה. לא עלתה על דעתו להיזהר בדבריו כלל. שאל אותו השולטן:

– למה רקדו יהודים, ומה היו אומרים בחדווה כל כך רבה?

והלה השיבו:

“כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך – כך לא יוכלו אויבי לנגוע בי לרעה.”

תיבל את דבריו ופירשם, שדברים אלה לא נאמרו אלא כנגד מלכי אומות־העולם שגוזרים גזירות רעות על ישראל, ובזכות קידוש־לבנה הקב"ה מפיר עצתם.

נכנסו הדברים בלבו של השולטן כארס של עכנאי ושוב שאל:

– ומה הייתם שואלים ומשיבים זה לזה?

– "שלום עליכם, עליכם שלום, שלום עליכם, עליכם שלום."

וביאר לו שהעולם עומד על השלום, ושלום בא לעולם בזכותם של ישראל, שאילמלא הם לא היה העולם מתקיים – וליקוי־המאורות סימן רע לשונאיהם של ישראל.

תהה השולטן שוב על קנקנו ושאל: ולשמחה מה זו עושה?

השיבו הלה: לכבודו של מלך ישראל.

– ומי הוא זה ואיפה הוא?

חייך אותו יהודי ואמר:

– ריקה, כלום לא שמעת מימיך על דוד מלך ישראל?

תמה השולטן וצווח: והרי הוא מת בשכבר הימים!

לחש לו אותו יהודי ואמר:

– הוא לא מת אלא למראית־העין. שוכב הוא לו במערתו על מיטה של פז. כתרו מראשותיו וכינור תלוי למעלה ממיטתו. בכל לילה, כשמתחילה רוח צפונית לנשב, הוא פותח בשירות ותשבחות. דבריו כחרבות וקשתות. בהם הוא נלחם בשונאיהם של ישראל: קורע גזירות רעות של מלכי רשע וזדון ומכניעם.

הוסיף השולטן לשאול: ומה זימרתם בשעת רקידה?

– "דוד מלך ישראל חי וקיים, סימן טוב ומזל טוב לנו ולכל ישראל – אמן!"

– ואימתי אתם מתאספים?

– אחת לחודש – בשעת מילואה של הלבנה; אז מחדשים את המלוכה.

נפטר ממנו השולטן כשהוא כובש את כעסו ומעמיד פני מתמיה ומשתומם. הלך לו אותו יהודי לביתו ולבו טוב עליו, על שפקח עיניו של גוי להבין ולתת גודל לישראל עם חכם ונבון. היה יושב ומספר לבני־ביתו מה שאירע לו, והירבה בשיחה עד שנתנמנם מרוב תענוג.

הלך השולטן לארמונו ועלה על מיטתו כועס וזועף – ושנתו נדדה. הבהילוהו הרהורי פחד ומחשבות רעות, ולא נתנו לו מנוחה. תקף עליו כוח דמיונו והראהו מחזות אימה. לא יכול להבליג על כעסו. כל ימיו היה בטוח ביהודיו שהם נאמנים ומסורים לו – הלילה הזה ראה שהם מקהילים קהילות, לעין כל, בעיר מלכותו – מהללים ומשבחים ומברכים שם מלך אחר; מלגלגים עליו ואומרים, שכשם שהם אינם יכולים ליגע בלבנה, כך אין הוא יכול לנגוע בהם לרעה. בער בו אפו וטירדו כל אותו הלילה. היה מתהפך מצד אל צד ואינו טועם טעם שינה. קודם עלות השחר חטפתהו השינה ונתנמנם. ראה בחלומו, יהודים נכנסים לארמונו, ודוד מלכם בראשם, ומורידים אותו מכיסא־מלכותו, משמידים את כל זכורו והורגים אותו. הקיץ כשלבו פועם. קפץ מעל מיטתו וקרא ליועציו וגדולי־מלכותו.

באותו היום הבהילו את חשובי־ישראל שבסטמבול, והביאום לפני השולטן ויועציו. דיבר אליהם השולטן קשות ואמר:

– בני־מוות אתם – מורדים במלכות! אנוכי אראה לכם את ידי החזקה, ויבוא מלככם שהוא חי וקיים – ויצילכם מידי!

נשארו גדולי־ישראל עומדים מוכי־תמהון, וניטל מהם הדיבור.

הוסיף השולטן לדבר אליהם קשות, היה מחרפם ומגדפם, ולא נתקררה דעתו עד שסיפר בפניהם לשריו כל מה שראה ושמע בהקיץ ובחלום.

נשתטחו לפניו חשובי־ישראל והתחילו מפייסים אותו ואומרים, שאין זה אלא מנהג ישן נושן, ומלך זה אינו אלא דוד מלך ישראל שבמקרא, והוא הרינו איש קדוש ונכבד אף בעיני בני־ישמעאל.

נתקררה דעתו ש השולטן ומילמל: נבי דאוד, עליו־השלום. חשב רגע ואמר:

– בנוהג שבעולם מלך חדש שמלך כל המלכים שולחים לו דורונות, ודוד מלככם שאתם אומרים שהוא חי וקיים – לא שלח לי דורון. אם כן, בזאת תיבחנו: אם מביאים אתם לי דורון ממנו – מוטב, ואם לאו אגרש אתכם מארצי.

התחילו בוכים ומתחננים לפניו, שישיב את הגזירה שאין בידי בשר־ודם לקיימה, שיחוס על עבדיו הנאמנים – והוא הקשה את לבו ואמר:

– מורדים במלכות אתם, ואינכם כדאים חנינה – אבל למעני אעשה, למען רחמי המרובים! שנה אחת אאריך לכם, ואם לא תקיימו את גזרתי, אגרשכם מארצי.

וכשהתחילו שוב להתחנן לפניו, ולבקש על עמם, גרשם מארמונו בחרי־אף.

נשארו עומדים אחורי הארמון ובוכים. ראו שאין השולטן חומד לו לצון, והיה קשה להם לילך ולבשר בשורה זו לקהילתם, בכו ועלתה צעקתם לשמים.

ראום הסריסים וגרשום, היו מוכרחים לשוב אל אחיהם ולספר להם.

כיון ששמעו יהודי סטמבול כך, נשאו את קולם ובכו. נתאספו ובאו לבתי־כנסיות וגזרו תענית־ציבור. היו עומדים בתפילה ותחנונים, שיחוס הקב"ה עליהם, ויתן בלבם של השולטן ויועציו מחשבה טובה לבטל את רוע הגזירה. קראו אסיפה ובחרו באנשים נבונים וחכמים, עשירים ובעלי הדרת־פנים, שינסו שוב ללכת לפני השולטן ושריו לבקש רחמים מלפניהם.

הלכו שליחי הקהילה ודפקו על פתחי המלך והשרים – סיכנו ממש את חייהם – ולא עלתה בידם.

ראו יהודי סטמבול ששוא תשועת אדם, וגזרו תענית־ציבור שלושה ימים ושלושה לילות. היו בוכים ומתחננים לפני הקב"ה, מזכירים זכות אבות ותינוקות של בית רבם, שבים בתשובה שלימה ומעוררים רחמים. אחר כך בחרו בשני תלמידי־חכמים וחסידים, ושלחו אותם לירושלים עיר הקודש, להשתטח על קברי הצדיקים לעורר זכות־אבות, להתפלל לפני הכותל המערבי ולבקש רחמים.

 

ב.    🔗

וביום שיצאו השליחים מסטמבול נתאספו הכל ובאו לבית־הכנסת, התענו והתפללו להקדוש־ברוך־הוא, שירצה את מיעוט חלבם ודמם כדם וחלב של קרבנות; שיורה לשליחיהם את הדרך הנכונה וינהלם בה: שיגן עליהם ברחמיו וברוב חסדיו, ויציל אותם מכל מיני פורעניות בדרכם המסוכנת. בירכו אותם הרב ודייניו, וכל הקהל ענה אמן בלב נשבר ונדכה. נתנו בידם איגרת חתומה בחותמם של הרב והקהילה הקדושה וליוום לדרכם בתפילה ובכיה.

הלכו שליחי סטמבול מעיר לעיר, ובכל מקום בואם היו נכנסים אל הרב, סחים לו את צערם ומבקשים ממנו שיתפלל עבורם ויברכם, ויאשר בחתימתו את האיגרת וחתימותיהם של הרבנים והגאונים שקדמוהו – כדי שלא יחשדו בהם בני העירות הרחוקות, הלכו כך זמן רב עד שהגיעו לשערי ירושלים.

כשבאו לירושלים נכנסו אל הרב, שהיה צדיק גדול ובעל רוח־הקודש. סחו לו את צערם וצרת בני־עירם. הראו לו את האיגרת המקויימת בחתימותיהם של גאונים וצדיקים מרחוק ומקרוב. שמע רבה של ירושלים את דבריהם ונאנח מרה, ולבו נשבר בקרבו. שתק רגעים אחדים ונאנח שוב ואמר:

– צרה גדולה, השם ישמרנו, באה על ישראל – ומה יוכל עבדכם להושיע? מי אני, ומה כוחי! אלא מאי, בני ישראל שמו עיניהם בי, שאתפלל עליהם – ולהשם הישועה. ברשות הגאונים והצדיקים, הריני עומד התפלל עליכם ולבקש רחמים אף־על־פי שאיני כדאי והגון לכך. אולי ירחם, בזכות תפילת רבים, ויורני את הדרך, ויבינני עצה, ויגלה לי מה לעשות. שבו עמדי ימים אחדים.

התענה הרב הפסקה, עסק בכוונות ויחודים, עשה שאלת־חלום, עד שגילו לו מן השמים, שעתידה הישועה שתצמח מעיר לוז.

שמעו שליחי סטמבול דברים אלה יוצאים מפי רבה של ירושלים ושמחו. נתן הרב בידם איגרת כתובה וחתומה לרבה של לוז, בירך אותם והאיץ בהם שיצאו לדרכם, לפי שהדרך ארוכה והזמן קצר. אצו אף הם והלכו לדרכם.

והדרך היתה נוראה ומסוכנת. עברו השליחים ערים וכפרים מליאים פראי־אדם, גויים שלא הבינו את לשונם, ולא הכירו את מנהגיהם, תעו במדבריות ועברו על מעונות של חיות רעות, נחשים ועקרבים. הררי־אל גבנונים, עוטי תכלת וארגמן ועטרות שיבה בראשיהם נתרוממו לנגדם, לחסום לפניהם את הדרך. בקעות תהום נפתחו מתחת לרגליהם. סגרו עליהם יערות־עד בענקי־עצים סמיכים ורבי צמרת; האפילו עליהם והסתירו כל השבילים והנתיבות. היו הולכים ותועים זמן רב, נופלים וקמים, נכשלים ומתעודדים, עד שהגיעו לשערי לוז.

נכנסו לעיר וחגרו שארית כוחם ובאו לפני הרב. סחו לו את צערם וצרתם. הראו לו איגרות חתומות בידי גאונים וצדיקים, ואיגרתו של הרב מירושלים. סיפרו לו כמה טירדות ויגיעות עברו עליהם, כמה פעמים נסתכנו בדרכם, עד שהגיעו לעיר ישועתם – ורק הקדוש־ברוך־הוא, ברחמיו המרובים, שמר אותם בדרכם הנוראה והמסוכנת והביאם למחוז חפצם.

שמע רבה של לוז את דבריהם, נאנח מרה ואמר:

– אחי בני־ישראל הנתונים בצרה ובצוקה! בא לאזני שימע קהילתכם הקדושה הנודעת לתהילה בחסדיה ומעשי צדקתה. צרתכם – צרתנו ומכאובכם מכאובנו. לבי עליכם, אחי וריעי, אבל מה אעשה – ואין בידי להושיע! לא אלי שלחו אתכם ולא לעירי, אלא ללוז הישנה הנזכרת בתורה הקדושה – לאותה עיר שיושביה חיים וקיימים לעולם, בזכות ברכתו של יעקב אבינו, עליו השלום. יודע אני את הדרך, אבל אי־אפשר לי להיכנס לשם, ואסור לי לגלות את מוצאיה ומבואיה של לוז העתיקה עד יום מותי. אלא, מפני צרת רבים וסכנת ישראל, מוכן ומזומן אני להושיב בית־דין שיתיר לי לגלות את הסוד, אבל איני יודע אם תזכו להיכנס לתוך העיר. נוראה היא הדרך ומליאה פחדים, וסכנות אורבות בה, וכל אותן היגיעות והטירדות שמצאתם בדרככם עד הנה, כקליפת־השום הן לעומת אלה שמוכנות לכם בדרככם זו.

מיד הושיב רבה של לוז החדשה בית־דין ושאל על שבועתו. התענה שלושה ימים רצופים וטבל בנחל הסמוך לעיר. אף שליחי סטמבול עשו כך. אחר כך אמר להם:

– עלו בהרים עד שתגיעו לנקרת־צור עמוקה ומתפתלת. שם תראו נחל צר וסואן. לכו על שפתו עד שתגיעו לאילן זוקן, גבוה ועבה מאד, וקלפתו קשה ומקומטת. סמוך לו תמצאו בור עמוק, מקווה מים – ושם תטבלו. אפשר שתעמוד לכם זכות ויפתח לפניכם פתחו של אותו אילן, ותכנסו לעיר. אבל הוו זוכרים, שנוראה היא הדרך ומליאה סכנה! חיזקו ואמצו, ומיסרו את נפשכם על כלל־ישראל!

שמעו השליחים דברי רבה של לוז החדשה ונתמלאו בטחון, והיו מייחלים לשמו יתברך, שיתן בהם כוח עמוד בנסיון; שיוליכם בדרך הישרה וישלח את עזרו לבני קהילתם על ידיהם.

הלך עמהם הרב וליווה אותם עד שנראו ענני־הכבוד שירדו על ההרים. הראה להם את הדרך, בירך אותם ונפטר מהם.

עלו השליחים והתחילו מטפסים בהרים, והיה הטיפוס קשה להם. פעמים נשמטו אבנים מתחת כפות רגליהם, ונשארו תלויים על פי עמקי־תהומות; פעמים מעדו רגליהם, נכשלו ונפלו על חודי סלע וחלוקי אבן. עייפים הלכו וברכיהם כושלות, ולא נותר בהם כוח לטפס ולעלות. נשאו את עיניהם והביטו סביבם וראו פי הארץ שנפתח ונפער, גיאיות צלמוות, קירות סלע זקופים חקוקי דמויות בלהות. למטה סואן נהר ברוב כוח ומכה בסלעים שלקח בשבי עם העצים הרעננים שעל גבם. סואן ורועש הנהר למטה, בנקרת־הצור, ולבם פועם ועונה לעומתו. חגרו שארית כוחם והוסיפו לטפס, מתייראים להביט אחוריהם. הגיעו לאילן גדול ועניף, עתיק־ימים, עב־גזע ושגיב, וקמטי קליפתו כעבי איש – אילן גדול ונורא שלא ראו דוגמתו מימיהם. ישבו אצלו רגעים אחדים ונחו. קמו והלכו לחפש את המקווה, עד שנגלה לפניהם צוק־סלע משונה ובור תחתיו. הציצו לתוך הבור ונתמלאו פחד ורעדה: מלא היה אותו בור נחשים ועקרבים, ותנינים איומים הוציאו מן הקצף הירוק שעל גבי המים פיות פעורים חושפים לסתות מגרה. מסביב לבור זחלו צבי־שיריון גדולים והתפתלו בני־אפעה ירוקים ומנומרים, זוקפים קצות זנבות מכוסי קשקשת נוקשה, והם מנענעים ומקשקשים בהם ומטילים פחד ואימה סביבם. מפי הבור נזדקרו ונתרוממו לעומתם נחשי־מים, לוחשים וזועמים, בולעים ופולטים את שיני־ארסם.

נפלה עליהם אימה ונרתעו אחורנית. לא קם בהם לב, ונשארו עומדים כאובדי־עצה. תלה אחד מהם את עיניו למרום, חגר שארית כוחו וענה ואמר:

– הנני מוכן ומזומן למסור את נפשי על אחינו בני־ישראל הנתונים בצרה, והשם הטוב בעיניו יעשה!

פשט את בגדיו הבלים חגר עוז ונתלבש התלהבות, וקפץ לתוך מקווה הנחשים והעקרבים.

נשאר השני על עמדו, כפות למקומו, והוא כולו רועד מפחד.

והקב"ה סגר את פיות הנחשים והעקרבים והתנינים ויתר המזיקים, ולא נגעו בו; הפיל את פחדו ומוראו על אותן המפלצות ונרתעו אל קירות הבור ומיהרו ונסתתרו בחוריהן. טבל השליח כ"ו טבילות ויצא מן הבור. לבשה אותו שמחה ונתלהב, וכל עצמותיו שרו שיר־שבח לאלהים חיים. התחיל מעורר את חבירו, שהפיג קצת את פחדו ונתעטף עצבות וחרטה על שלא עמד בנסיון. ישבו שניהם אצל האילן, בריחוק דלד אמות, שלא יגעו זה בזה. היו מתפללים ואומרים מזמורי תהילים ומבקשים רחמים שיארע להם הנס; שיעשה הקדוש־ברוך־הוא עמהם חסד למען אבות ובנים, אף־על־פי שהם אינם כדאים והגונים לכך.

לא עברו רגעים מועטים ונפתח פתאום פתח קטן באילן, ובת־קול יצאה וקראה:

– יכנס זה שטבל, וזה שלא עמד בנסיון ישב על הסלע ויחכה לו!

מיהר השליח שמסר את נפשו וטבל, ולקח את האיגרות החתומות בידי הרבנים והצדיקים, נפרד מחברו ונכנס לתוך האילן.

וכיוון שנכנס נסגר הפתח ולא נשאר שום סימן באילן, דממה שררה מסביב, ומן הדממה נשמעה לחישת נחשים ושרפים.

נשאר זה שלא טבל יושב כפות למקומו, ועיניו תעו בין קמטי קליפתו של האילן. פתאום ניתק ממקומו וניגש אל האילן והיה מתרפק עליו ובוכה. לבו בכה בקרבו על שלא היה בו די אומץ־רוח ובטחון למסור את נפשו על ישראל. היה יושב אצל הסלע ובוכה, ומתפלל מלב נשבר ונדכה.

 

ג.    🔗

נסגר פתח המערה והשליח נשאר עומד בתוך דממת מוות וחשכת ימי־אפילה, ולא היה יכול למוש ממקומו. ירדה עליו עננה כבידה, חסרת גוון, קשרה את עיניו, סתמה את אזניו, ולא ראה ולא שמע כלום. עטפהו ערפל, לחצו והעיק עליו, יצק עופרת לתוך דמו, הכביד את כל אבריו ונטל מהם את כוחם. נצטנף הלב תוכו ונתכווץ, נעצרה נשימתו, ונשאר עומד גוש אופל־חי בתוך דממת העלטה. פתאום קרע ברק את העלטה, חדר לתוך הערפל, ושפך אור על פני כל המערה. מן האור יצא קול כובש דממה, מפזר ערפלים, ומרעיף טללי תחיה, קורא ואומר:

– בן־אדם, רבות סבלת בדרכך הארוכה והקשה! בהרבה נסיונות נתנסית ועמדת בכולם. במקווה של נחשים ועקרבים טבלת, ודממת־אופל צרפה את נשמתך. אשריך שזכית לכך! פתוחים שערי לוז לפניך עם כל פלאי־פלאיה. לך לבית הישיבה, ומשם יבוא עזרך.

ומן הברק יצאה אבוקה קטנה, כנר של הבדלה, ועמדה לפניו האירה ורמזה לו ללכת אחריה. מיד שב אליו כוחו וניער מעליו את כל הכבדות. ניתק ממקומו והלך אחרי האור הרומז עד שיצא מן המערה.

נכנס ובא לתוך יער עתיק־ימים של עצי לוז עבותים ורבי־ענף. נתקל בפגרי עצים רקובים ומכוסי־טחב ואשנה. הלך ונתקל, הלך ונתקל, עד שפילס לו נתיב ביער־זוקן. הגיע לעיר גדולה ועתיקה. ראה שם הרבה בתים עטופי זיקנה, ומגדלים רמים בראשיהם. עבר על רחובות צרים וסימטאות מליאות אדם. ראה אנשים שזוחלים, והם קטנים כילדים, וזקנות ארוכות יורדות להם מסנטריהם ומתלבטות בין כפות רגליהם ראה בתים פתוחי חלון ופרומי דלת. הציץ לתוכם שהם מליאים מיטות מכל המינים, ועריסות גדולות וקטנות. נסתכל וראה נשים צעירות שיושבות אצל העריסות הגדולות, נטויות עליהן למחצה, ומזמרות שירי־ערש עליזים, ומן העריסות עולים פיטפוטי ילדים, אצל העריסות הקטנות והישנות יושבים אישונים קטנים בעלי זקנות ארוכות, מתנמנמים ונאנחים, ומן העריסות יוצאות גניחות טרופות וחלשות. התפלא על המראה והלך לדרכו. לא הקדימו אדם בשלום, ולא השגיחו בו כל עיקר. עברו לפניו ילדים גדולים ובריאים, עליזים ומשתובבים, ומביטים בו בעינים סקרניות. ראה אנשים חסונים, עומדים על מלאכתם ועובדים בכוח ובעליצות, וביניהם מתלבטים בלי כוח ובלי חמדה, זקנים קמוטי־מצח ופניהם כעין הגוויל, והם הולכים ונרדמים, מסתבכים בזקנותיהם ונופלים.

עבר בשוק וראה זקן אחד שהולך ובוכה, נטפל לו ושאל:

– מפני־מה אתה בוכה, סבא, מה אירע לך?

ענה הזקן: אבא ביישני בפני בני ונכדי, וסטר לי על לחיי.

תמה השליח ושאל: כיצד! מה עשית לו לאביך שביישך כך?

נאנח הזקן וענה:

– יושב הייתי ומנענע את אביו בעריסה, ונתנמנמתי ולא שמעתי את קולו בשעה שהקיץ והתחיל לייבב ולבקש מעט חלב להשיב נפשו.

נתן בו עיניו והוסיף שאול: בן כמה שנים אתה, סבא?

גנח הזקן וענה: אני – כבר עברו עלי יותר משלוש מאות שנה.

בירך השליח על הפלא בלחש והוסיף לחקרו: ואביך?

ייבב הזקן וענה:

– אויה לי, כבר הגיע לחמש מאות שנה! מלא רוגז. מרגיש בשינה שקופצת עליו.

השתאה השליח ונשתומם ושוב שאל: ואבי־אביך?

נאנק הזמן מרה וענה:

– הוא, לא־עלינו, בן שמונה מאות. מרבה בשינה.

נדהם השליח ומילמל: ואביו הוא?

זלגו עיניו של הזקן דמעות וענה במר רוחו:

– השם ישמרנו – כבר עברו עליו יותר מאלף שנים. בין שוכבי העריסות הוא. ישן משבת לשבת, ניעור אחת לשבוע.

פג לבו של השליח ואמר: אם־כן, הרי אין לקנא בכם, בני־לוז!

שיפשף הזקן את עיניו הטרוטות, נסתכל בשליח ואמר:

– אדם משונה! דומה שגר אתה בתוכנו, מאותן הבריות המאושרות שמחוץ לשערי העיר. שלום עליכם! כיצד זה?

החזיר לו השליח שלום ואמר:

– עיר עיר וצרותיה, אנו נתונים לבז ולמשיסה, שיעבוד מלכויות. גזירות רעות ושמדות, יסורים וחליים רעים – ואתם יושבים לבטח, שלווים ושקטים וחיים לעולם, ובועטים בברכתו של יעקב אבינו עליו השלום – אתמהה!

בכה הזקן ואמר:

– ברכה אתה אומר – אין לך קללה גדולה מזו. לא רצו אבותינו הזקנים לאסוף את יעקב הצדיק לבתיהם ולהחביאו מחמתו של עשיו אחיו, והיה מוכרח לישון על אבני המקום מחוץ לעיר, והיה חולם כל אותו הלילה על סולמות ומלאכים שעולים ויורדים בהם, ולא יכול לישון – ועמד וקיללם, שיהיו לעולם ויישנו כל ימי זיקנה.

נשך השליח את שפתיו וריטן: כך כך, זר ומוזר!

והזקן הוסיף לשפוך לפניו את שיחו וכעסו:

־ מאוס ונמאס ואי־אפשר להתקיים! ארוכים חיי־עולם ומשעממים ואין מנוס מפניהם! אשרי מי שלמד תורה בילדותו, ואוי להם לעמי־הארץ שהולכים ומשתעממים מרוב בטלה. ולואי ויפתחו השערים. והיינו יוצאים ויושבים על הסלע. קופצת הזיקנה, לא עליכם, עוד מעט ונהיה בין שוכבי העריסות!

השתעל הזקן וכיעכע, ולא יכול להשיב את רוחו.

נד לו השליח בראשו, חיכה עד שהשיב את רוחו, ושאל: איזה סלע?

נתן בו הזקן את עיניו ואמר:

־ ריקה! כלום אינך יודע את הסלע שמלאך המוות מפקיד בו את חרבו?

וסיפר לו, שלפני זמן קצר, כמאתים שנה בערך, אירע מעשה בזקן אחד שהרגיש בשינה שממשמשת ובאה, וקרבו ימי שכיבת עריסה. מה עשה? התגנב ויצא מן העיר וישב על הסלע. פגע בו מלאך המוות ומת. כשנודע הדבר לזקני העיר העמידו שומרים לשמור את השערים. ועד היום לא הסירו בני משפחתו של אותו זקן את חרפתם מעליהם, ועדיין לא הותרו לבוא בקהל. ואין ברירה – בעל כרחך אתה חי ומחכה לעריסה!

נתמלא עליו השליח רחמים, נאנח ואמר:

– אנא, סבא, אל תחטא בלשונך. אל תפתח פה לשטן!

הקפיד עליו הזקן, ונד לו בראשו והלך.

נשאר השליח עומד בשוק משתאה ומשתומם ואינו מאמין למראה עיניו. היה הולך וסובב בעיר, ברחובות, בשווקים ובסימטאות ומרבה לראות פלאים. פתאום נזכר בשליחותו, ונשא את רגליו ומיהר והלך לבית־הישיבה.

נכנס וראה זקנים עם נערים, קהל רב, כולם יושבים ועוסקים בתורה. קולם חלש ונרדם, וניגונם עצב ונוגה. רחפה קרה בכל עצמותיו.

הפסיקם ממשנתם וסיפר להם כל מה שאירע ובשלמה בא אליהם. ביקש מהם שיביאו אותו לפני רבם, לפי שמן השמים גילו לרבה של ירושלים עיר הקודש, שעתידה ישועתם שתבוא על־ידי רבה של לוז.

כיוון ששמעו זקני לוז וחכמיה את דבריו, נאנחו מרה ואמרו:

חבל, חבל! זקן הוא רבינו מאוד, והוא ישן כל ימות השנה, חוץ מיום אחד שמתעורר ומקיץ. באותו היום מביאים לפניו כל הדבר הקשה – כל שאלות וספקות. הוא מתרץ את כל הקושיות, מיישר הדורים, ונופל למשכב, וחוזר וישן כל השנה. ועדיין לא עברו שלושה חדשים מיום שחזר לישון.

זלגו עיניו של השליח דמעות, והיה בוכה ואומר:

– אוי לי, ווי לי! כמה טירחות ויגיעות! יגעתי וטירחתי וסיכנתי את חיי עד שבאתי לכאן – ועכשיו שבאתי, כאילו לא באתי! אנה אני בא, ומה יהא חלקים של אחינו בית־ישראל היושבים בסטמבול?

נתמלאו עליו רחמים והתחילו מדברים אליו דברי־כבושים, מנחמים אותו ואומרים לו:

– אל תירא, אחינו, מסתמא תעמוד לך זכות הכלל. אנו נעמוד ונתפלל. שמא בזכות תפלת רבים יתעורר רבינו קודם זמנו.

מיד עמדו להתפלל ולבקש רחמים מלפני המקום.

 

ד.    🔗

היה השליח עומד בבית הישיבה ומתפלל מלב נשבר ונדכה, מבקש רחמים ומעורר זכות־אבות, ומתמרמר בבכי. עוררה בכייתו יללה בין כל בני־הישיבה, שהיו אף הם עומדים ומתפללים ומבקשים רחמים, וזקנים עם נערים געו עמו בבכיה על צרת ישראל. פתאום נתעורר הרב ושמע את קול בכייתם, דפק בקיר וקרא: שמש!

מיהר השמש ונכנס אליו בחרדה, יצק מים על ידיו והקימו ממיטתו.

שאלו הרב על הבכיה, והשמש סיפר לו הכל וביקש ממנו רשות להביא לפניו את שליחה של סטמבול.

נכנס אליו השליח בלב פועם וברכים כושלות, ותיכף לאחר שאילת־שלום סיפר לו לרבה של לוז על רוע הגזירה, ומה שהודיעו לרבה של ירושלים עיר הקודש.

שידלו רבה של לוז בדברים ואמר לו:

– אל תירא, בני! גלוי וידוע לפני כמה טירחות ויגיעות וסכנות עברו עליך עד שהגעת לכאן. נפתחו לפניך שערי לוז, אף אותי העירו קודם הזמן – אות הוא שמעשיך רצויים, ועתידה הישועה שתבוא על ידך, בעזרת־השם. אני אשלח עמך שליח למערתו של דוד מלך ישראל, והוא ודאי שיחוס על עמו ולא יתנהו לבז ולמשיסה. גיבור חיל אתה, בני, ואדוני עמך, והוא רצה את דרכך. בשעה שתזכה לראות אור פניו של דוד מלכנו, תאמר לו בשמי, שאני עייף וחלש וכוחי עזבני, והוא לא פקדני זה ימים רבים, ולא שלח לי מאומה להשיב את נפשי. יזכור נא אהבת נעורינו ויחדש את הידידות.

שמע השליח דברים אלו יוצאים מפי רבה של לוז ושמח מאוד. היה משתוקק לדעת, מי הוא הרב ומה עניינו, ולא יכול לפצות פה ולשאול. היה עומד רגעים אחדים ושותק. חייך אליו הרב בחיבה ואמר:

כלום יש לך עוד מה לבקש? שאל, בני, שאל!

חגר השליח עוז ואמר:

– רבינו הקדוש! הואיל וזכיתי לראות את הדר־כבודך ולדבר עמך פה אל פה, הודיעני נא את שמך, שמא ישאלני דוד מלך ישראל ואהיה בעיניו כמתעתע.

חייך אליו הרב בחיבה ואמר:

– הרי למדת מקרא, קראת ושנית, ושמי ידוע לך. עירה היאירי אני, ריעו של דוד

מיד קרא הרב להשמש וציווהו להוליך את השליח עד מערתו של דוד המלך. בירך את השליח ושלח אותו לשלום וחזר ונתנמנם.

הוליכו השמש דרך הרים וגבעות, בקעות וניקרות־צורים ואבני־נגף, עד שהביאו אל פי המערה. כשהגיעו לשם אמר לו:

– עד כאן יש לי רשות ללכת עמך, להיכנס איני רשאי. אתה תיכנס ואני אשב על הסלע ואמתין לך. דפוק על פי המערה ויפתחו לך פתח.

דפק השליח בלב חרד על פי המערה ושפתיו לחשו תפילה. נפתח לפניו פתח ונכנס לפנים בפחד ומורא. היתה המערה מוארת באור־הגנוז וחמה ולבנה ושנים־עשר מזלות קבועים בה ומאירים כל אחד ואחד באורו המיוחד. נתמלא השליח רתת וזיע ולא היה יכול להביט באורה. עצם את עיניו ונשאר עומד נבוך, עד ששמע בת־קול שיוצאת ומכרזת ואומרת:

– פקח עיניך, בן־אדם, וראה! ושאבת אורה בששון ממעיין אור־שבעת־הימים. והאירה בנשמתך וזרחה לך כל ימי חייך. אשריך שזכית לכך! שוכב לו דוד מלך ישראל נרדם על מיטה של פז, כינור תלוי למעלה ממיטתו ונימיו מחכות לרוח־צפונית שתנשב ותנפנף בהן. עוד מעט ויתעורר המלך משנתו ויפתח בשירות ותשבחות. היכנס לתוך אותו חדר שממנו האורה יוצאת ומבריקה, ותראה את המלך דוד בהדרו. לפניו תשפוך את שיחך, והוא יורך מה לעשות. עד שתגיע השעה הסתכל והתבונן במה שלפניך. הבט וראה ואצור בלבבך. חזק ואמץ ואל תירא!

פקח השליח את עיניו וראה חדר אחר חדר. כל אחד פתחו בצד אחר ואורו משונה משל חבירו. נסתכל בכתלים וראה שהם חטובים משיש טהור, ומשובצים בענבר נוצץ. הסיפון – אלמוג בן ואבנים טובות ומרגליות נוצצות ומבריקות מתוכו. הריצפה משובצת באבני חושן ואיפוד, והן מאירות ומפיקות נוגה. וילונות חטובים אבן יקרה רבגונית תלויים מעל לפתחים, והם מעוטרים בפירות שונים של אבנים־טובות שיורדים מן הסיפור ועולים וצומחים מן הריצפה, ובתוכם מפזזות ונוצצות לשונות של אור. נכנס ובא לתוך אולם אחד, גדול ורחב, וראה כיסא של פז משובץ בכל המינים של אבני־חן, וכל אחת ואחת נוצצת באורה המיוחד, וממעל להכיסא חופה של לבנת הספיר. מן החדר הסמוך לו יצאו רצופים שבעה ברקים רצים כאחד ומתלכדים לאלומה של אור; מזדקרים עליזים ומלפפים את הכיסא והחופה שלמעלה ויוצקים זוהר על האבנים הטובות והמרגליות ושופעים אור על פני כל המערה. פתאום נשמע קול כינור נעים, וכל המערה פצחה רינה וזימרה, למנצח שיר מזמור לדוד, מלא חדווה לוהטת. מיהר השליח ונכנס לתוך אותו חדר שיצאו מתוכו הברקים והזמרה. ראה דוד מלך ישראל ששוכב על מיטה של פז. סמוך לו עומד שלחן של בדולח ועליו מנורה של זהב שחוט, ושבעת קניה זורים ומפזרים ברקים. נפל על אפיו וסיפר לו כל מה שאירע לאחיו בגינו. ושפך לפניו כל שיחו וצערו.

שמע דוד המלך את דבריו וענה ואמר:

– אל תירא, בני, אדוני בעוזריכם – מה יעשה לכם אדם!

הוציא תפוח גן־עדן, חילקו לארבעה חלקים ואמר:

– את ארבעת חלקי התפוח הזה תיקח עמך. את הרבע האחד תיקח לך למנה: את הרבע השני תביא לעירה היאירי ריעי, להשיב נפש ולהחליף כוח; ברבע השלישי תחלים את ריעך השוכב מתעלף על הסלע שאצל מערת לוז. ולקחת את הרבע הרביעי והבאתו אל השולטן והריח בו וחיה. אות סליחה הוא לו ממני, כי בן מוות הוא. לך לשלום ואל תירא כי בן־חיל אתה.

יצא השליח שמח ועליז ומצא את השמש עומד ומחכה לו על פתח המערה. חזר השמש והביאו לפני רבה של לוז, שהיה יושב ומתאמץ בכל כוחו ומתאבק עם השינה. מסר לו השליח את מתנתו של דוד המלך. הריח בו עירה היאירי ואורו עיניו; טעם ממנו וחזרו עלומיו. מיד בירך הרב את השליח וקם וליווהו לדרכו.

יצא מן העיר ומצא את חבירו שוכב מתעלף על יד הסלע. נגע בתפוח בנחיריו ומיד נפקחו עיניו ושבה אליו רוחו; אכל ממנו ושב אליו כוחו.

ורוח נשאה את שניהם והביא אותם עד שערי סטמבול.

* * *

אותה שעה היה השולטן יושב בארמונו ושרי מלכותו לפניו, מספר בגנותם של ישראל וחורש עליהם רעה. פתאום נפל ונתעלף ולא יכלו להשיב את רוחו. הבהילו את רופאיו ועשו מה שעשו – ולא הועילה שום תרופה.מיהרו והכריזו בשער:

– “מי רופא וירפא את השולטן, ומי נבון־לחש ויושיע!”

אחז פחד את כל הרופאים, ולא היה אף אחד ביניהם שיקבל על עצמו לרפא את השולטן או להחלימו.

באותה שעה הגיעו השליחים עד לשערי העיר. כיוון ששמעו מה שאירע, באו לפני הוויזיר הגדול ואמרו:

– רופאים מומחים אנו, ומארץ רחוקה באנו לפני שעה קלה. אנא, תן לנו רשות להכנס אל השולטן, ונחלים אותו בעזרת־השם.

אמר להם הוויזיר הגדול:

– יודעים אתם דין רופא שנכנס לרפא את המלך ואינו מרפאו, שהוא מחייב את ראשו למלך?

נרתע לאחור זה שלא נכנס למערה ושתק, וזה שנכנס קפץ ואמר:

– ואף־על־פי־כן, הריני מוכן ומזומן!

מיד הבהילוהו לחדרו של השולטן.

הוציא את רבע התפוח ונגע בנחיריו של השולטן, שהיה שוכב ועיניו עצומות ונושם בכבדות – ותיכף פקח השולטן את עיניו.

התעורר כמתוך חלום סיוטים, והתחיל מבקש על נפשו ואומר:

– אנא, מלך כביר, מלך נאור, מלך חי וקיים! סלח לעבדך ומחה פשעו. בער הייתי ולא ידעתי את כוחך וגודלך. מחל לי ואיטיב את דרכי.

אמר לפניו השליח:

– יחי מלכנו לעולם ואל יפחד. מתנת־סליחה בידי מאת דוד מלך ישראל.

נתן לו את רבע התפוח והשולטן אכל אותו, ומיד שבה אליו רוחו.

ציווה השולטן והביאו לפניו את חשובי היהודים, שהיו יושבים בתענית ובתפילה לפני המקום, שיעביר את רוע הגזירה. הביאום ברוב כבוד לפני השולטן, ובמעמד כל השרים פייסם ואמר להם:

– מחלו לי, בני־ישראל, זרע קודש, על שגרמתי לכם כל כך הרבה צער. בקשו רחמים עלי לפני דוד מלככם, שיסלח לי על פשעי וסכלותי, ואני אעיד עליו, שהוא חי וקיים, ולא זו בלבד, אלא כוחו וגבורה בידו להמית ולהחיות, וכל שרי מעלה עומדים לפניו ומחכים למוצא־שפתיו.

וסיפר להם, שנתבע לדין לפני בית־דין־של־מעלה, וחייבוהו מיתה. בא שר של ישמעאל והתחיל טוען ומבקש רחמים עליו. ענו לו, שילך ויביא אות־סליחה מאת דוד מלך ישראל ויפטרוהו לשלום.

פג רוחם ולא האמינו למשמע אזנם. באותה שעה העיפו עין וראו את השליח שעומד לפני השולטן ואומר:

– אל תירא, אדוני השולטן! הכל מחול לך, ולאות־סליחה שלח לך דוד מלכנו על ידי את רבע התפוח להשיב את נפשך, ולהבריא אותך בבריאות הגוף ובריאות הנפש.

וסיפר להם כל מה שעבר עליו.

כיוון ששמעו כך, התחילו מגנים את חבירו ואומרים:

– אי פחדן, מוג־לב ומועל בשליחות!

כיהה בהם אותו צדיק ואמר:

– אין לועגים למי שלא עמד בנסיון! אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו!

וביקש רשות מאת השולטן ליצא ולחפש אחריו.

נתן לו השולטן רשות, והלך והביאו לפניהם ואמר להם:

– אל תקפחו את שכרו של זה! כבוד וקילוסים שאתם חולקים לי, אף שלו הם, מחצה על מחצה, שאילמלא הוא לא הייתי הולך.

התחילו מתלוננים ואומרים:

– כיצד זה? לא דיו שלא עמד בנסיון, ונחלוק לו כבוד?

אמר להם השליח הצדיק:

– דין זה דן דוד מלך ישראל: “כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים, יחדיו יחלוקו”.

מיד נשתתקו כולם.

ציווה השולטן והביאו לפניו את הגזירות הרעות וקרען. נתן הרבה מתנות טובות לשליחים, וכתב וחתם גזירות טובות על ישראל – פטרם מלפניו בשלום ושלחם לבתיהם בכבוד גדול.