כחתן ביום חופתו, כך התייצב דוד שחר (1997–1926) לטקס שהתקיים בבית הסופר בת"א ב־1996, השנה שבה בחרו שופטי פרס ברנר (ואני בכללם) להעניק לו את הפרס החשוב הזה, כשהוא אוחז בשתי ידיו מארז מהודר של שבעת “כרכי היכל הכלים השבורים” - סדרת ספרים אשר הורכבה ממספר טרילוגיות שהמחבר הוסיף לה גם את הכינוי “לוריאן”, כינוי שגזר משֵׁם־המשפחה של הדמות המרכזית בסדרה זו: גבריאל לוריא.

המונח “טרילוגיה” מציין במחקר הספרות על קשר מיוחד בין שלושה כרכים הן בתוכנם, הן ברִקְמה העלילתית שלהם והן ביֵעוּדם הרעיוני. ואכן, דוד שחר פנה לכתוב את הטרילוגיה הראשונה שלו, רק אחרי שפירסם את רומאן־הביכורים שלו “ירח הדבש והזהב” (1959) וגם אחרי שריכז את כל סיפוריו הקצרים, מתוך “על החלומות” (1956) ו"מגיד העתידות" (1966), בשני הקבצים “מותו של האלוהים הקטן” (1970) ו"שפמו של האפיפיור" (1971) שהופיעו בהוצאת שוקן.

את כוונתו זו, לפרסם טרילוגיה, יצירה בת ג' כרכים, ביסס שחר בשני השמות “היכל הכלים השבורים” וגם “לוריאן” - שמות שהציב כבר בשערי הכרכים של הטרילוגיה הראשונה, הטרילוגיה הנוסטלגית, והם: “קיץ בדרך הנביאים” (1969), “המסע לאור כשדים” (1971) ו"יום הרוזנת" (1976).

מיד אחרי ש־ג' כרכי טרילוגיה זו הופיעו בהוצאת “ספרית פועלים”, כולן בתבנית המקובלת להדפסת ספרי קריאה, השעין עליהם שחר בהמשך את הכרכים של טרילוגיה נוספת, שכרכיה הם: “נינגל” (1983), “יום הרפאים” (1986) ו"חלום ליל תמוז" (1988), אך אלה כבר נדפסו בתבנית המוקטנת של “ספריה לעם” בהוצאת “עם עובד”. ועל־פי תוכנם וההשקפה הרעיונית ששחר ביטא בהם, הבדלתי אותם מן הטרילוגיה הראשונה בעזרה ההגדרה: הטרילוגיה הביוגרפית.

בפועל התכוון דוד שחר לצרף לשתי הטרילוגיות האלו עוד טרילוגיה, השלישית במספר, שממנה הספיק להשלים, עד יום פטירתו בשנת 1997, את הכרך “על הנר ועל הרוח” (1994), כרך שחזר להידפס בתבנית המוגדלת של ספרי קריאה, אך כרך זה כבר הופיע בהוצאת “ידיעות אחרונות, ספרית השעות”. אחרי פטירתו נמצא בעיזבונו של שחר כתב־יד של כרך שלא הספיק להשלים בשם “אל הר הזיתים”, ואשר גם אותו - כך ניתן להניח מתוכנו - הועיד לצרף לטרילוגיה שלישית זו, שהיא הטרילוגיה הבלתי־גמורה שלו.