הטרילוגיה היא סוּגה ספרותית מאתגרת לכותב סיפורת לא רק בגלל היקף העלילה שעליו לספר בשלושת הכרכים של הסוגה הזו, אלא גם במבנה שיבטיח את שלמות סיפור־המעשה בכל כרך משלושת הכרכים. כמו־כן מצופה מכותב טרילוגיה, שיְלַכֵּד רעיונית את שלושת הכרכים זה לזה באחת משלוש האפשרויות הבאות: שיספר בשלושתם עלילה תקופתית מוגדרת (כגון: תקופת השואה או מלחמת תש"ח), או עלילה היסטורית רב־דורית ורב־תקופתית (אפשרות זו מומשה ברוב העלילות המשפחתיות), והאפשרות השלישית והקשה מכולן - שיספר בשלושת הכרכים של הטרילוגיה עלילה חיי אדם אחד בשלוש תקופות של חייו (כגון: נעורים, בגרות וזקנה).

בתולדות הספרות העברית החדשה כבר נצברו מספיק טרילוגיות ריאליסטיות כדי להדגים את ניצול אחת מן האפשרויות הללו על־ידי המחברים שלהן, חלקן נכתבו בתקופת העליות (מסוף המאה ה־19 ועד כמחצית מעשורי המאה העשרים) וחלקן בתקופה הישראלית (משנת ייסוד המדינה בתש"ח, באמצע המאה ה־20, ועד מועד כתיבתה של מסה מחקרית זו, אחרי כרבע משנות המאה ה־21).

קוראי טרילוגיות נבדלו מקוראי רומאנים ריאליסטיים רגילים, באחת מן הסוגות הקצרות יותר של הסיפורת: הסיפור, הנובלה והרומאן, בכך שהעדיפו לשהות פרק זמן ממושך יותר בחברת הדמויות המרכזיות בעלילה ולהעמיק את ההיכרות איתן. וגם כותבי הטרילוגיות העדיפו להתמודד עם אתגרי עלילה ממושכת ומורכבת יותר לכישרונם, כזו שהצמידה את כשרון הכתיבה שלהם למשטר כתיבה תובעני יותר מזו שנתבעו בכתיבת כרך סיפורת רגיל (קובץ סיפורים קצרים או רומאן).

את מיעוט מספר הטרילוגיות שנכתבו באופן מתוכנן על־ידי סופרי התקופה הישראלית בסיפורת העברית ניתן להסביר בהאצת קצב החיים ובשינוי הרגלי הקריאה בעשורים המאוחרים של שנות המדינה. שינויים אלה השפיעו על יכולתו של הקורא העברי להתרכז בעלילות משפחתיות או רב־דוריות שנפרשו במאות העמודים של ג' הכרכים של טרילוגיה. ואכן, הרבה קוראים לא המתינו לכרכים המאוחרים של הטרילוגיה, אחרי שהשלימו את קריאת הכרך הראשון שלה.

 

חלוקת הטרילוגיות לסוגיהן    🔗

בסיפורת העברית הושלמו בעת החדשה (מתקופת העליות ועד ימינו) טרילוגיות שתוכננו מראש על־ידי הכותבים להיכתב בתבנית סיפור מאתגרת זו על־ידי כותבים שבשלב מסויים בכתיבתם ואחרי שפירסמו כרכי־סיפורת נפרדים (קובץ סיפורים, נובלה ורומאן), החליטו להקדיש את מיטב שנות הכתיבה שלהם להשלמת טרילוגיה.

אך לעומתן יודגמו להלן עלילות שלא תוכננו מראש על־ידי המחברים להשתרע על שלושה כרכים, אלא הם החליטו על כך רק אחרי שפירסמו כרך או שניים עצמאיים, והסיקו בעצמם, או מתגובת הקוראים, שעליהם להוסיף כרך שלישי שישלים את העלילה, אשר נקטעה בצמד הספרים הראשון. אפשרות כזו מודגמת בספרותנו על־ידי טרילוגיות שהכרך השלישי שלהם נכתב במרחק שנים משני הכרכים המוקדמים. בהרבה מקרים הוערך כרך מתאחר זה, אחרי שהתווסף לצמד הספרים הראשון, ככרך הטוב ביותר מבין כרכי הטרילוגיה.

לצד אפשרויות אלה ישנן גם יצירות שההיקף הכמותי של הטקט בהן מעיד עליהן שהן אמנם תוכננו מראש להיות טרילוגיות, אך מחבריהן החליטו להעלים את האפשרות הזו ופרסמו אותן בכרך עב־כרס או בשני כרכים, ובלבד שהן לא יצטיירו כיצירות שנכתבו כטרילוגיות, אשר עלולה להרתיע קוראים להתחיל בקריאתם בגלל ההיקף החריג של הטקסט בהם.

לתופעת הנטישה של הטרילוגיה על־ידי הקוראים, התגבשה בתולדות הספרות תופעה מנוגדת נוספת: בתי־הוצאה גדולים ומבוססים, ולא כל שכן מו"לים קטנים יותר, היססו וגם נמנעו מהדפסת טרילוגיה מחשש שהדפסת יצירה בת ג' חלקים, כרך אחר כרך, לא תכסה את ההוצאות של הפקתם, אחרי שיתמעט מספר קוראיה של הטרילוגיה במהלך ההמתנה להשלמת הפרסום של התבנית הזו בשלמותה.

עובדה זו מסבירה את התופעה העגומה, שסופרים העדיפו להדפיס טרילוגיות בכרך עב־כרס במקום להפיק אותן בשלושה כרכים. הנודעת מאלה היא יצירתו של ס. יזהר (2006–1916) “יְמֵי צקלג”, שאותה פירסם ב־1958 בשני כרכים ובהיקף של 1156 עמ' הן במהדורה הראשונה והן במהדורה האחרונה משנת 1989. אף שיצירה זו סיפרה באופן כרונולוגי על לחימה של קבוצת חיילים במשך 10 ימים על גבעה בצפון הנגב, שהם זיהו אותה עם צקלג המקראית - רציפות שניתן היה לחלק אותה ל־ג' כרכים ללא קושי - נמנע ס. יזהר מהגדרת “ימי צקלג” כטרילוגיה, אלא הגדיר אותה כ"סיפור" כדי שלא תוגדר גם כ"רומאן".

בעקבות יזהר ומאותן הסיבות שבגללן נמנע יזהר להגדיר את “ימי צקלג” כטרילוגיה, בחרו גם סופרים נוספים אחריו להדפיס יצירות עבות־כרס בכרך אחד ולא ב־ג' כרכים. ואלה הנודעות שבהן: יהושע קנז: “התגנבות יחידים” - 597 עמ' במהדורת 1986 ו- 666 עמ' במהדורת 2006. עמוס עוז - “סיפור על אהבה וחושך” (2002) - 593 עמ'. דן צלקה - “אלף לבבות” (2008) - 668 עמ' + 100 עמודי מסה של אלי הירש. יובל שמעוני: “קו המלח” (2014) - 969 עמ'. כל היצירות האלה מומלצות לקורא המבקש להכיר את הטוב בספריו של כל אחד מהסופרים האלה.

 

הטרילוגיות שנכתבו על מלחמת השחרור    🔗

בנוסף ל"ימי צקלג", אשר ס. יזהר מנימוקיו לא הגדיר אותה כטרילוגיה, אלא כ"סיפור", נדפסו עוד שתי יצירות על מלחמת השחרור, אשר שתיהן תוכננו על־ידי המחברים שלהן להיות טרילוגיות, והן זו של שלמה ניצן וזו של אבא קובנר.

שלמה ניצן (2006–1921). עלה לארץ כנער בן 14 ב־1935 מלַטְבִיָה, השוכנת בין רוסיה לים הבלטי. לכתיבת טרילוגיה פנה ניצן רק אחרי שליקט את סיפוריו הקצרים, שבהם התחיל את דרכו כסופר, בקובץ “חגים בחולות” (1949). מועדי הפרסום של שלושת חלקי הטרילוגיה (“בינו לבינם” - 1953, “צבת בצבת” - 1956 ו"יתד לאוהל" - 1960) מוכיחים ששלמה ניצן שקד כעשר שנים על השלמתם, ורק ב־1990 הם רוכזו בכרך אחד תחת השם “צבת בצבת” יחד עם מסה מקיפה של דן מירון על תוכנה הריאליסטי כטרילוגיה שתיארה “התפתחות היסטורית נרחבת על המעבר מתקופת ה’יישוב 'לתקופת המדינה דרך מלחמת העצמאות”.

ואכן, עלילת הטרילוגיה “צבת בצבת” מספרת על אירועי התקופה כפי שהשתקפו בחיי שאוליק ביקל, ובחיי אחיו הבוגר ממנו - עזרא, באופן הבא: החלק הראשון של הטרילוגיה מתרכז בקורותיהם של האחים בשנות המלחמה בשנים 1947–1946, החלק השני מתרכז באירועי השנים 1949–1948 והחלק השלישי מסכם את המסע הכרונולוגי של עלילת הטרילוגיה בשנת 1950.

אבא קובנר (1987–1918), נולד בחצי־האי קרים באוקראינה, גדל בווילנה, ועלה לארץ ב־1945. החשובה ביצירותיו של קובנר כמספר היא “פנים אל פנים”, שבה סיפר בהרחבה, בשני כרכים שביחד נדפסו על כאלף עמודים, על חלקה של חטיבת גבעתי במלחמת תש"ח. בכרך “שעת האפס” (1953) סיפר קובנר על הלחימה של חטיבת גבעתי מיום הקמתה בשלהי 1947 ועד סיום מלחמת השחרור במאי 1948. ובכרך “הצומת” (1955) סיפר על הקרבות הקשים שלחמה החטיבה כדי לבלום את הטור המצרי המשוריין בימי המצור על קיבוץ נגבה.

בכרך השלישי, זה שהיה צריך להשלים את היצירה כטרילוגיה - כך העיד דן מירון - היה אמור קובנר “להתמקד בחלקה של חטיבת גבעתי בקרבות חוּליקַת, בפריצת המצור על הנגב, במצור על כיס־פַלוּג’ה ובהבסת הצבא המצרי”, אך הכרך הזה לא נכתב, אחרי שקובנר החליט מסיבותיו להימנע מכך, וכנראה גם מהסיבה המשוערת הבאה: שאם היצירה תושלם כטרילוגיה, ירחיק היקפה הרבה קוראים מקריאתה בעתיד.

 

סופרים שהשלימו 2 טרילוגיות ביצירתם    🔗

במחצית הראשונה של המאה ה־20, שהיא תקופת העליות בתולדות הסיפורת העברית, פרסמו שניים מסופרי הדור, והם אהרון ראובני (1971–1886) ואהרון אברהם קבק (1944–1883), 2 טרילוגיות כל אחד.

אהרון ראובני שנולד באוקראינה ועלה לארץ ישראל ב־1910, ובה השלים את כתיבת הטרילוגיה “עד ירושלים”. בטרילוגיה זו הקדיש ראובני כרך נפרד לשלושה גיבורים: בכרך “בראשית המבוכה” (1920) שגיבורו הוא צ’יפרוביץ, סיפר על מהגר אחוז חרדה גלותית שעולה לארץ כמהגר חוקי בימי העלייה השנייה, אך גורש ממנה בעל־כורחו על־ידי התורכים, אז שליטי הארץ, בגלל טעות שלו: אי־הצגת מסמכים נכונים במהלך בדיקה של זכאותו לחיות כאן.

גיבורו של החלק השני, “האניות האחרונות” (1923), הוא הסופר העברי גדליה ברנצ’וק, אשר כמו צ’יפרוביץ היגר לארץ־ישראל לא כציוני, אלא מאימת פריצתה של מלחמת העולם הראשונה, בתקווה להשלים בה רומאן שעסק בכתיבתו, אך בגלל מוּפְנָמוּתוֹ ובדידותו החברתית נכשל להיאחז בארץ וגם לא התקדם בהשלמת הכתיבה של הרומאן שלו.

גיבורו של “שַׁמוֹת” (1925), החלק השלישי של הטרילוגיה, הוא מאיר פּוּנק, אשר הגיע לארץ מרוסיה בתקווה להיקלט בה. עלילת החלק הזה מתרחשת בירושלים, שבאחד מבתיה הוא שוכר חדר קטן עם חלון שפונה אל החצר. בשכֵנות לו מתגוררת משפחת וטשטיין רבת־הנפשות, וכך הוא נחשף לעיסוקים הבלתי־מוסריים של שניים מבניה: הבת הבכורה של המשפחה, חיה, נאלצה לעסוק בסתר בזנות, בעוד שהבן, לייזרקה, התפרנס, אחרי שערק מהשרות בצבא התורכי, כסרסור של זונה, שעסקה בזנות בגלוי. מאיר פונק נשא לאשה את אסתרקה, הבת הצעירה והתמימה של שכניו, אך מיֵאוש בחר להתאבד, אחרי שנלכד על־ידי התורכים כדי לשרת בצבא התורכי.

תוכנם של שלושת הכרכים הצדיק את איחודם בכרך אחד, כדי להבליט את כישלונם של שלושה מבני התקופה להיקלט כמהגרים בא"י, כאשר תורכיה העות’מנית עדיין שלטה בה. ואכן, אף ששלושת הכרכים הופיעו יחד בכרך “עד ירושלים” ב־1954, התיר ראובני בשנת 1969, לפרסם את הכרך “שַׁמוֹת”, המספר על החיים בירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה, שהוא הכרך הטוב ביותר של הטרילוגיה הזו, כדי שיודפס ככרך עצמאי במסגרת הספריה לעם של הוצ' “עם עובד”.

כחמש שנים אחרי השלמת הטרילוגיה הזו, פירסם ראובני את הרומאן “עיצבון” (1930) שבו סיפר עלילה על יהדות רוסיה בכרך אחד, בן 256 עמ', ובו ג' חלקים: “גלֵי חום” - תרס"ח, “השַׁער הצָר” - תרע"ב, “עלֵי טָרָף” - תרע"ד. שני החלקים הראשונים מספרים על מצב צעירי היהודים ברוסיה בשנת 1914 והחלק השלישי על עלייתם לארץ־ישראל. ולכן ניתן לשער, שרומאן זה היה ניסיון מוקדם של ראובני לכתוב טרילוגיה, אך הדפסתו נדחתה עד להשלמת פירסומה של הטרילוגיה “עד ירושלים”.

עובדה זו אישר ראובני בקובץ סיפוריו הקצרים, קובץ אשר הופיע ב־1951, שבסופו הדפיס את רשימת יצירותיו בסדר שבו נכתבו. ברשימה זו הציב ראובני את הרומאן “עיצבון” לפני הטרילוגיה “עד ירושלים”. ואכן, אחרי פטירתו של ראובני ב־1971 הודפסו שלושת החלקים של “עיצבון” יחד בכרך אחד במהדורת הקיבוץ המאוחד בתשל"ח - 1978, תחת ההגדרה “רומאן”, אך תוך הקפדה על ייחוד תוכנו של כל חלק בו: “יומן”, “זכרונות”, ו"עלֵי טָרָף" (במהדורה זו זכה חלק ג' לשם חדש: “הֵלֶךְ”).

גם אהרון אברהם קבק (1944–1883) פירסם במקביל לראובני, שתי טרילוגיות במהלך חייו: את “שלמה מולכו” ב־1928, ובהגיעו לעשור האחרון של חייו, פירסם את כרכי הטרילוגיה “תולדות משפחה אחת” בין השנים 1945–1943.

אהרון אברהם קבק נולד באוקראינה ועלה לארץ ב־1911, אך מאחר שיצא ב־1914 ללמוד לימודים אקדמיים באירופה, חזר ועלה לארץ פעם נוספת ב־1921. תחילה כתב בשנות העשרים של המאה הקודמת שלושה רומאנים נפרדים על גיבורים בני דורו, והם “הרומאנים הציוניים” שלו: “לבדה”, “דניאל שפרנוב” ו"ניצחון". ומיד אחרי הופעתם, בשלב המוקדם של כתיבתו, החל קבק לכתוב את הטרילוגיה מתקופת הרנסנס “שלמה מולכו” (שהופיעה ב־1928 ואשר חלקיה הם: האהבה", “האמונה” ו"הקורבן"). בטרילוגיה זו עסק קבק בתופעת האנוסים, שהיתה שכיחה בפורטוגל במאה ה־15 וגם במאה ה־16, באמצעות דיאגו פירס, בן למשפחה של אנוסים שאימץ לעצמו את השם שלמה מולכו, אחרי שהחליט לחזור לזהותו היהודית באופן גלוי. סיפור מרידתו בגלות וחלומו על גאולה ממנה, הקבילה לדרמה של העם היהודי בדורו של קבק בהווה - דור שנקלע בין שתי תקופות: בין סיומה של תקופת הגלות לבין תחילתה של תקופת הגאולה.

בעשור האחרון לחייו פנה קבק לכתיבת טרילוגיה נוספת והיא הטרילוגיה “תולדות משפחה אחת”, ששלושת חלקיה (“בחלל הריק” “בצל התלייה” ו"סיפורים בלי גיבורים") התפרסמו בין השנים 1945–1943. אף שקבק התכוון להוסיף כרך נוסף, שהיה אמור להפוך את הטרילוגיה לטֶטְרָלוגיה (טרילוגיה בת 4 כרכים), הוא לא מימש את כוונתו זו, מאחר שנפטר בטרם שהשלים את כתיבת הכרך הזה. ולכן צדק דן מירון, אשר הגדיר כטרילוגיה את שלושת החלקים של “תולדות משפחה אחת”, כאשר יזם את הדפסתם יחד בשני כרכים מהודרים בהוצ' “דביר” ב־1998, והציב בפתחו של הראשון מביניהם פרק מבוא מקיף של חוקרת הספרות מלכה שקד, שבכותרתו סיכמה היטב את תוכנה של הטרילוגיה: “הרומאן התולְדוֹתי של אהרון אברהם קבק”.

 

הטרילוגיות שהתפרסמו בשנות המדינה    🔗

האבחנה בין טרילוגיות שמחבריהן תכננו מראש את כתיבתן כטרילוגיות לבין טרילוגיות שהתגבשו מאליהן כטרילוגיות מסבירה את שכיחותן השונה במאגריה של הסיפורת בעברית: בשנות המדינה התמעט מספרן של הטרילוגיות הביוגרפיות שמחבריהן תכננו מראש את כתיבתן, לעומת זאת גדל מספרן של הטרילוגיות האידיאולוגיות אשר התגבשו מאליהן בחיי המחברים שלהן.

הטרילוגיות הביוגרפיות    🔗

יהושע בר־יוסף (1992–1912). נולד בצפת. הטרילוגיה “עיר קסומה” היתה הטרילוגיה הראשונה שהתפרסמה בשנות המדינה וגם היחידה שפירסם בר־יוסף בכל שנות כתיבתו הרבות והמבורכות אחריה. בטרילוגיה זו שיקף בר־יוסף את הבית החרדי שבו גדל בילדותו ובנעוריו. כלומר: אף שעלילת “עיר קסומה” מספרת בשלושת חלקיה (“עצֵי שיטים עומדים”, “תעלומה ואין קורא לה” ו"כְּציצים ופרחים") על קורותיה של משפחה מן הישוב הישן בצפת מראשית המאה ה־19 ועד מלחמת העולם הראשונה, היא משקפת את בית־הגידול הביוגרפי שלו לפני שהפך לחילוני. ג' הכרכים של הטרילוגיה הופיעו בשלושה מועדים סמוכים, תש"ח (1948), תש"י (1950) ותשי"א (1951). מהדורה אחרונה של הטרילוגיה הזו, שהיא החשובה ביצירתו, כבר נדפסה ב־1979 בכרך אחד.

נעמי פרנקל (2009–1918). נולדה בגרמניה, ואחרי שהתייתמה בעודה ילדה, נשלחה ב־1933 כנערה מגרמניה לארץ להמשך חינוכה. בשלושת חלקיה של הטרילוגיה “שאול ויוהנה” סיפרה את קורותיה של משפחה יהודית בגרמניה בין השנים 1933–1930 כפי שהם משתקפים בחיי שלושה דורות. חלק א' (“בתי אבות” - 1956) מספר על הסבא, שביסס את מעמדה הכלכלי של המשפחה בשנות המהפכה התעשייתית וגילה כיהודי פתיחות כלפי התרבות הכללית, אשר החלה לשגשג בגרמניה ועודדה התבוללות של יהודים בחברה הגרמנית. חלק ב' (“מות האב” - 1962), מתמקד באירועים של אבי המשפחה שלחם במלחמת העולם הראשונה בצבא הגרמני ופעל להשתלבות בני המשפחה המתבוללת שלו בתרבות של המולדת הגרמנית. חלק ג' (“בנים” - 1967) מספר על ימי הדור הצעיר במשפחה, שהיו ימי השלטון של המפלגה הנאצית בגרמניה, ימים שבהם התפכח הדור מאשליות הטמיעה בחברה הגרמנית והחל לגלות אהדה לחזונה הלאומי של הציונות וגם שאיפה לעלות למולדת העם היהודי בארץ־ישראל.

הטרילוגיות האידיאולוגיות    🔗

בנימין תמוז (1989–1919). בהיותו בן 5 עלה בשנת 1924 עם הוריו לארץ מחרקוב באוקראינה. בכרכי הטרילוגיה (“חיי אליקום” - 1965, “בסוף מערב” - 1966 ו"ספר ההזיות" - 1969), שאותה כינס בכרך אחד ב- 1988 תחת השם “אליקום”, שיקף את הדרך הארוכה ורבת התהפוכות שעשה בחייו: כנער היה קומוניסט, בבחרותו השתייך לחוג “הכנעני” של יונתן רטוש, הוגה תורת “העברים הצעירים”, ואחרי שנטש חוג זה, פנה אל הצעת הזהות המנוגדת, שמגמתה המפורשת היא “חזרה והתכנסות”, דהיינו: התחברות אל הרצף ההיסטורי של התרבות היהודית ושיבה אל הזהות היהודית - מסע רוחני שאותו תיאר בנימין תמוז בחשוב מבין ספריו, ברומאן “יעקב” (1971).

משה שמיר (2004–1921) כתב את הטרילוגיה “רחוק מפנינים” במרחק של כעשר שנים בין כרך לכרך: “יונה מחצר זרה” - 1973, “הינומת הכלה” - 1984 ו"עד הסוף" - 1991. חשיבותה הרעיונית של טרילוגיה זו היא בזה שהיא הציפה מחדש לדיון בסדר היום הציבורי של החברה הישראלית את הויכוח בין שתי דרכים, הלאומית והקוסמופוליטית, על־ידי ההשוואה בין המהפכה שהצליחה, “המהפכה הקטנה” של הציונית, לבין המהפכה שנכשלה, “המהפכה הגדולה” של הסוציאליזם.

בניגוד למהפכה הלאומית של עם היהודי, הציונית, שהשיבה את פזורי העם היהודי אל מולדתם בציון, התברר עד מהרה שהמהפכה המעמדית, הקוסמופוליטית, היתה יומרנית וכוזבת, כי את המעט שהגשימה הטביעה בנהרות של דם ובאגמים של סבל: להמוני בני־אדם היא העניקה אשליה אוניברסלית בשאיפותיה, אך גזלה מהם את המעט הממשי שהיה ברשותם - את החיים המציאותיים, המבטיחים לכל אדם את זכותו לחיות במולדתו.

טרילוגיה זו של משה שמיר אינה רק מספרת סיפור מופלא ומרתק על אישה מיוחדת במינה, לאה ברמן, אלא היא גם מחדדת את הניגוד בין הדרך הלאומית, הציונית, שמבקשת להשלים את הגאולה לעם היהודי על־ידי הקמתה של מדינה ריבונית בציון מולדתו, ובין הדרך הקוסמופוליטית, שמבקשת לשמוט מידיו את הישגיה של הציונות עד כה על יסוד הבטחה מעורפלת, שיום יבוא והאנושות תביא מזור גם למצוקתו הקיומית של העם היהודי בתוך הגאולה העולמית. את הישגיה המבורכים של הדרך הראשונה אנו רואים במו עינינו. את תוצאות הבטחותיה של הדרך השנייה למדנו יותר מפעם אחת בהיסטוריה, ואנו עדיין זוכרים את המחיר הכבד שחזרנו ושילמנו בעבור תעתועיה בשנות השואה.

אהרון אמיר (2008–1923). בהיותו נער בן 11 עלה לארץ ב־1934 מקוֹבְנה, ליטא. בטרילוגיה “נוּן” שעליה שקד כעשרים שנה, שכרכיה הופיעו ב- 1969, 1985 ו־1989, התמקד בשלוש שנים קובעות בהתפתחות הכרתו הרעיונית של נוּן, גיבור הטרילוגיה, והן השנים 1936, 1948 ו־1967.

בטרילוגיה “הכנענית” הזו שאף אהרון אמיר להראות, כיצד על רקע אותן התרחשויות היסטוריות, שהצמיחו את היהודי־הישראלי, אשר ממשיך את “נטל הירושה” של הגורל היהודי ואת הערכים היהודיים, צמח גם הישראלי־העברי, המבשר את התגבשות האוּמה העברית, אומה חדשה וחילונית שתטמיע בתוכה את כל העמים ששוכנים כיום במרחב שבין נהר פרת לבין הים התיכון.

שאיפתו של אהרון אמיר בטרילוגיה זו לא היתה לצייר תמונה היסטורית מהימנה בתולדות העם היהודי (מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים) בעזרת דמות טיפוסית בקורות התקופה, אלא לשקף בה את המענה העל־לאומי של החזון הכנעני לבעיית פילוגו של מרחב המזרח התיכון בין עמים יריבים זה לזה. נוּן איננו “גיבור דורנו” הטיפוסי, אלא אדם שגיבש מאירועי התקופה מסקנה שונה מזו שהסיקו מהם רוב יהודי הארץ שהחזיקו רק בפתרון הציוני.

 

הטרילוגיות שהתגבשו מאליהן    🔗

שולמית הראבן (2003–1930). עלתה לארץ מפולין ב־1940. בשלב מאוחר בכתיבתה השלימה שלוש נובלות מתקופות קדומות ודרמטיות בתולדות עם ישראל, כפי שהן מסופרות במקרא, המתארות את המעבר של עמנו מחברה המתגבשת כעם בימי נדודים במדבר, אך מתפרקת לשבטים בהגיעם לארץ כנען, אחרי שכל שבט התבסס בנחלתו.

עלילת הנובלה “שונא הניסים” (1983) מתרחשת בימי המנהיגות של משה והנדודים של העם במדבר סיני, אך מתרכזת בדמותו החריגה של אֶשְׁחר, שאיננו מאמין בניסים ואיננו נסחף אחרי נבואותיו של משה על השגחה אלוהים על הנודדים במדבר בדרכם אל כנען.

עלילתה של הנובלה השנייה, “נביא” (1988), מתרחשת בתקופת יהושע ומספרת על חיוָאי הגבעוני, שהפך לעבד בימי כיבוש כנען על־ידי יהושע. חיואי, שהכיר מקרוב את מנהגם ואמונתם הדתית של בני המשפחה העברית, הבין את יתרונה המוסרי של אמונת העם העברי, המאמין באלוהים אחד וחסר צלם גשמי, על עבודת אלילים הנבערת שהחזיק בה בעבר כאשר עדיין התגורר בגבעון.

עלילתה של הנובלה השלישית, “אחרי הילדות” (1994), מתרחשת בין סיום מנהיגותם הכריזמאטית של משה ושל יהושע על העם כולו בימי הנדודים במדבר וכיבוש הארץ, שהיתה תקופת הילדות הלאומית, לבין תחילת המנהיגות השבטית של השופטים, שהיו ימי ההתפוררות של הלכידות הלאומית. נובלה זו מספרת על העליות והמורדות בזוגיות של מוֹרן ושל סלוּא, אשר שניהם היו קרבנות של האבות הביולוגיים שלהם בתקופה שהאמונה באלוהים, האב הלאומי, היא זו שהפכה לנפוצה בקרב השבטים.

שולמית הראבן השלימה בשלושה כרכים צנומים אלה טרילוגיה יחידה בסיפורת הישראלית שנכתבו כנובלות.וכצפוי בסוגה זו כתבה את שלוש הנובלות בשפה חסכונית ומסוגננת כדי לשקף את הזמן הקדום שלהן, נובלות אשר מספרות ביחד על צאתו של העם העברי, שהיה עם של עבדים במצרים אל המולדת שנועדה לו, כדי להתגבש בה כעם המעצב את חייו הריבוניים במו־ידיו. בה־בעת הציפה הראבן בשלושתן מחלוקות תרבותיות ופוליטיות בהווה של המדינה.

אף ששולמית הראבן לא הגדירה את שלוש הנובלות כטרילוגיה בימי חייה, וגם לא דאגה להדפיס אותן יחד בכרך אחד, הן הוגדרו בהסכמתה כטרילוגיות כאשר נדפסו בכרך אחד אחרי שתורגמו לאנגלית ולצרפתית.

חנוך ברטוב (2016–1926) גיבש מספריו טרילוגיה אוטוביוגרפית, אף שהספרים לא נדפסו בסדר כרונולוגי של האירועים בחייו: “פצעי בגרות” (1965), “של מי אתה ילד” (1974) ו"רגל אחת בחוץ" (1994). רק אחרי שהציב אותם בסדר הכרונולוגי הנכון (“של מי אתה ילד” - הכרך על ילדותו, “רגל אחת בחוץ” - הכרך על נעוריו ו"פצעי בגרות" - הכרך על בחרותו), טען חנוך ברטוב בצדק שהם טרילוגיה, אף שהוא לא בישר מראש כי בדעתו להשלים טרילוגיה. יתר על כן: ברטוב חיזק הגדרה זו על תכונתם הביוגרפית של שלושת ספריו אלה, אחרי שהוסיף עליהם גם את הכרך “מתום עד תום” (2003) ובכך הפך למעשה את הטרילוגיה שלו לטֶטְרָלוגיה. (ראה אבנר הולצמן במונוגרפיה “מפתח הלב” (2015), שעוסקת באמנות הסיפור של חנוך ברטוב).

יצחק אורפז (2015–1921). נולד באוקראינה ועלה לארץ ב־1938 בהיותו בן 17. באחדים מספריו נהג להצמיד לשם המשפחה “אורפז” את שם המשפחה הקודם שלו - “אַוֶרבּוּך”. בשלב מאוחר בחייו כינס את הרומאנים “בית לאדם אחד” - 1975, “הגבירה” - 1983, ו"העלם" - 1984 בכרך אחד תחת השם אשר מעיד על תוכנם: “לפני הרעש - טרילוגיה תל־אביבית” (1999).

חיים באר (1945־( השלים טרילוגיה אוטוביוגרפית בשלושה כרכים, שאותם פירסם כספרים עצמאיים במשך כארבעים שנה: “נוצות” (1979), שבו סיפר חוויות מילדותו בירושלים, “חבלים” (1998), שבו סיפר על הוריו ועל השפעתם השונה על חייו, ו"צל ידו" (2021), הכרך שבו הוא סיפר על אביו ועל ההתפייסות איתו שנים אחרי שהתייתם ממנו.

א"ב יהושע (2022–1936). באמצעות גיבורי הרומאנים המוקדמים שלו, “המאהב” (1977),

“גירושים מאוחרים” (1982) ו"מולכו" (1987), שבהם סיפר באופן אלגורי על נישואי זוגות מעורבים, אחד מהם מן היהדות הספרדית־מזרחית והשני מן היהדות האשכנזית־מערבית. על־ידי הבלטת המחלוקת הפוליטית והאקטואלית ביניהם על נושא הסכסוך עם הערבים, החל יהושע לטפח בשלושת הכרכים המוקדמים האלה חזון כנעני ומרחבי (מתון במידה ניכרת מחזונו “הכנעני” של אהרון אמיר) שגיבוריו הספרדיים־מזרחיים ינהיגו את מהלכיו עד להגשמתו.

א"ב יהושע עצמו לא הכריז על שלושת הרומאנים המוקדמים האלה כעל טרילוגיה, כי אחריהם המשיך לפרסם ברוחם רומאנים שבעלילותיהם טיפח את החזון הזה בלי לייעד בהם לגיבורים מן היהדות הספרדית־מזרחית תפקידי הנהגה בחברה הישראלית בהבלטה דומה (פרט ליוצא מהכלל אחד: ברומאן “מר מאני” -1990). אך שנים ספורות לפני פטירתו פירסם את הרומאן “המנהרה” (2018), שבו הציג את החזון הכנעני- מרחבי הזה כהבטחה שתוגשם בעתיד באמצעות שיתוף פעולה של הגיבור היהודי־ישראלי עם הגיבור הערבי־פלסטיני (ראה הפרק “בשורתו הפוליטית של א”ב יהושע" שנכלל בספרי הדיגיטלי “מן המסד ועד הטפחות”, אשר הועלה באתר בן־יהודה ב־2023).

 

רצף הטרילוגיות של דוד שחר    🔗

דוד שחר (1997–1927) הוא הסופר שפנה לכתוב את הטרילוגיה הראשונה שלו, רק אחרי שכל סיפוריו הקצרים הופיעו בשני הקבצים “מותו של האלוהים הקטן” (1970) ו"שפמו של האפיפיור" (1971) שהופיעו בהוצאת שוקן.

את כוונתו זו, לפרסם טרילוגיה, יצירה בת ג' כרכים, חיזק שחר בשני השמות שהציב בשערי כרכיה. בעוד שבחר לכרך הראשון, זה שהופיע ב־1969, את השם “קיץ בדרך הנביאים”, הדפיס בפתחה את שני השמות שהועיד גם לשני הכרכים הבאים של הטרילוגיה הזו: “היכל הכלים השבורים” וגם “לוריאן” - כינוי שגזר משֵם־המשפחה של גיבור הכרך הזה: גבריאל לוריא - ואלה אכן נדפסו גם בפתח שני הכרכים האחרים של הטרילוגיה הזו: “המסע לאור כשדים” (1971) ו"יום הרוזנת" (1976).

בכרכי טרילוגיה זו סיפר שחר מנקודת מבט של נער בן 10 על הדמויות שהכיר ועל האירועים שחווה אז, בשנת 1936 בירושלים המנדטורית, אחרי שהתיידד עם גבריאל לוריא - גבר ירושלמי שהינו גם איש העולם הגדול, חילוני ובעל השקפה חברתית מגוונת ורב־תרבותית (זו שהיתה מוגדרת כהשקפה לֶבַנְטינית בפי חוקרי התרבות באירופה). על־ידי התרכזותו בתקופה המנדטורית ביטא דוד שחר את געגועיו הרומנטיים להגשמה בעתיד של החזון הכנעני במרחב של המזרח התיכון.

השם “היכל הכלים השבורים” שהועיד שחר ל־ג' הכרכים של הטרילוגיה, העיד במידה רבה על הנושא העיקרי שלהם: העולם הגשמי־חומרי שבו אנו חיים מדומה להיכל של כלים שבורים, ולכן אין בכוחו להכיל את שפע השאיפות הרוחניות שהאדם מסוגל לברוא אותן בדמיונו ואשר אותן הוא נכסף להגשים במציאות. באופן זה שזר דוד שחר בפרקי הטרילוגיה תמהיל של מיסטיקה ושל הומור, תמהיל כלל־אנושי המבליט את ההבדל בין האפשרי בדמיון לבין הנלעג בממשות של הקיום.

מיד אחרי שכרכי הטרילוגיה ראשונה הופיעו בהוצאת “ספרית פועלים”, כולן בתבנית המקובלת להדפסת ספרי קריאה, השעין עליהם שחר בהמשך את הכרכים של טרילוגיה נוספת, שכרכיה הם: “נינגל” (1983), “יום הרפאים” (1986) ו"חלום ליל תמוז" (1988), אך אלה כבר נדפסו בהוצאת “עם עובד” בתבנית המוקטנת של “ספריה לעם”.

בפועל התכוון דוד שחר לצרף לשתי הטרילוגיות האלו עוד טרילוגיה, השלישית במספר, שממנה הספיק להשלים, עד יום פטירתו בשנת 1997, את הכרך “על הנר ועל הרוח” (1994), כרך שחזר להידפס בתבנית המוגדלת של ספרי קריאה, אך כרך זה כבר הופיע בהוצאת “ידיעות אחרונות, ספרית השעות”. אחרי פטירתו נמצא בעיזבונו של שחר כתב־יד של כרך שלא הספיק להשלים בשם “אל הר הזיתים”, ואשר גם אותו - כך ניתן להניח מתוכנו - הועיד לצרף לטרילוגיה שלישית זו, שהיא הטרילוגיה הבלתי־גמורה שלו.

 

סיכום אופטימי למסה זו    🔗

הטרילוגיות שנכתבו בשנות המדינה מעידות על החיוניות של הסיפורת הישראלית ועל הישגיה הגדולים. מיטב הסופרים בדורות האחרונים תרמו לצמיחתה של סוגה זו כדי לתת מענה למובחרים שבין קוראיה - אלה שעלילת הטרילוגיה מספקת להם היכרות עמוקה יותר עם עולמם של הגיבורים ועם גורל חייהם במועדים שונים של ההיסטוריה הלאומית. חוג קוראים מסור זה ילך ויתרחב כל עוד ימשיכו סופרים לקיים גם בעתיד את המסורת של קודמיהם ויכתבו טרילוגיות בהגיעם לשלב הבָּשֵׁל ביותר שלהם בכתיבת סיפורת.