א    🔗

שתי רגליו של איצ’ה שוות היו במידתן, אך נדמה היה שצלע בהליכתו. מכנס אחד היה שמוט דרך קבע ממשקלו של צרור מפתחות בכיסו, והוא שנטע במסתכל הרגשה מוטעית זו.

צרור מפתחות זה של איצ’ה שימש להלצות השכנים, שהרי היה ידוע לכולם, כי לא נברא גנב, אפילו הפחות שבפחותים, אשר יסכים, ולוא אף תמורת שכר מובטח מראש, לפרוץ אל ביתו, שהן איצ’ה נועל את דלת הדירה בשני מנעולים כבדים ומקפיד לנעול דלתותיהם של כל הארונות. אחד הליצנים שבשכונה עמד וחישב, שאת מיטב זמנו בזבז איצ’ה על מציאתם של מפתחות ועל פתיחתן וסגירתן של דלתות. ואחר פסק, שאם יאבד לאיצ’ה יום אחד צרור המפתחות, עשויים כל המסגרים שבמושבה למצוא פרנסה בביתו במשך שבוע שלם.

רבו ההשערות סביב הצרור. אחת השכנות טענה, תוך הסתמכות על פלוני גדול ומפורסם בתורת הנפש, שחוסר ביטחון המקבל את פיצויו בביטחון שמקנים המנעולים, הוא שהוליד את צרור המפתחות. שכן אחר סבר, שיש לתלות את הצרור בילדות מקופחת. עניותו של בן למשפחה דלת־אמצעים מוצאת סיפוק והנאה בנשיאת צרור מפתחות כאחד הגבירים.

זקני השכונה קשרו את הצרור למותה של רחל, ונימוקם עימם: קודם למותה של רחל היתה הדירה פתוחה בפני השכנים ואיצ’ה לא נשא עמו צרור שכזה. הללו הוסיפו מתוך יראת כבוד: “שלושים שנה הוא נשוי לאשתו. חמש שנים בעודה בחיים ועשרים וחמש לאחר מותה. אהבה שכזאת!…”. והיו גם אחרים בשכונה שקשרו את הצרור לעיסוקיו השונים של איצ’ה, אלא שחולשתה של דעה זו היתה בכך, שבעבודות הרבה עסק איצ’ה ואיש לא זכר בוודאות מאיזו מהן החל איצ’ה לצבור מפתחות.

אבל אנו, ילדי השכונה, לא מצאנו עניין בהשערות ובהסברים הללו של המבוגרים, כי לנו היה צרורו של איצ’ה נושא להערצה. בסתר ליקטנו מפתחות אבודים וחסרי־שימוש ואף עסקנו בהחלפתם בינינו לבין עצמנו. אחדים הגיעו לאוסף שאין להתבייש בו, ואף על פי כן לא פסקה הערצתנו לצרורו של איצ’ה, שהרי למפתחותיו מצויים מנעולים, ואנו מפתחות לנו, שאין בכוחם לפתוח אפילו מנעול אחד.

המבינים שבנו, אלה שעתידים היו לעלות לכיתה ו' בסיום החופש הגדול, הסבירו זה לזה בלחש, שלא לשווא סובב לו איצ’ה שנים כה רבות עם מפתחותיו המרובים. אוצר יש לו בדירתו, סגור ומסוגר במנעולים כה רבים, שאפילו המנוסים מבין הגנבים, שכבר פרצו כמעט לכל הדירות בשכונה, פוסחים על דירה זו. אפילו מוסקטו, נער בן גילנו מן השכונה הסמוכה, שנודע כגדול המומחים לענייני גניבות, הודיע מפורשות, שכל המעלה בדעתו לגנוב את אוצרו של איצ’ה דומה למי שמכין לעצמו במו־ידיו את הישיבה בבית־הסוהר, כי עד שהוא פותח את כל המנעולים, הרי הוא נתפש בקלקלתו, אם על־ידי איצ’ה ואם על־ידי מישהו מהשכנים.

היה מעשה – הוסיף בֶּני בעוד אצבעו בוחשת מעגלים בחול – ואנשים בחליפות ובעניבות כהות, מן הבנק הגדול שברחוב הראשי של המושבה, באו ללמוד מאיצ’ה הלכות השמירה של אוצרות. ואף על פי שהתפעלו מדרך שמירת אוצרו, טענו, שכל פתיחה של אוצרם תדרוש עבודת יום, וספק אם יעמוד לו, לקופאי הזקן, כוחו לפתוח ולנעול מנעולים כה רבים בעבודת יום אחד.

דומה, שהיחידי שכל עניין הצרור לא הטרידו היה איצ’ה עצמו. ולא אחת קרה שהיה מבאר לאחד מאתנו, שהעז לשאול אותו על המפתחות בצרורו, את שימושו של כל מפתח, וכל כך היה מפרט בנחיצותו של כל מנעול ובסגולותיו במיוחדות, שהשואל לא יכול היה שלא לחוש לבסוף שאיצ’ה מהתל בו.

ב    🔗

דברן נלהב היה איצ’ה. ואף שלא שש להכניס אורחים אל תוך דירתו – שמח היה לפגוש שכנים וילדים מן השכונה ולגלגל עימם שיחה. מרבית דבריו נסבו על רחל. חוזר ושונה היה את סיפור פגישתם הראשונה, שפגישה מקרית היתה.

למעשה אירע הדבר לפני שנים, הרבה לפני שנולדנו, בשבוע רע בחייו, סיפר איצ’ה. באותו שבוע הסתובב באפס מעשה במושבה ואינו יודע במה יפרנס את עצמו. תוך כדי שכיבה בטלה בחדרו, שאז חלק אותו עם שני בחורים נוספים, החליט לקיים חובת ביקור קרובים, והלך לבקר את קרובתו בקצה האחר של המושבה. אף שקשה היתה עליו פגישתם של מכרים וקרובים, שהרי זיכרונות שעלו בשיחה היו מעכירים את רוחו ומעוררים את געגועיו אל משפחתו שמעבר לים, החליט לקיים חובה זו ולהיפטר ממנה מכאן ולהבא.

כאשר נכנס אל דירת קרובתו לא פגש אותה, אלא את רחל – זו שעתידה היתה להיות אשתו כעבור שנה – שמצאהּ יושבת על המיטה ותיבת־עץ קטנה מונחת על ברכיה. מעיינת היתה בצרור מכתבים, ונתקפה בהלה בשעה שראתה אותו נכנס דרך הפתח. בהיכנסו סגרה בחופזה את מכסה התיבה. הזמינה אותו לשבת ולהמתין לשובה של קרובתו. ובאומרה זאת, קמה והניחה את התיבה מתחת למיטה ונעלמה מעבר לווילון, שהפריד בין החדר ובין המטבח, להתקין לו כוס תה.

ישב איצ’ה והמתין. ובעודו יושב ומאזין לקולות הבוקעים מן העיסוק בכלים מעבר לווילון היו עיניו מושפלות ונעוצות במפתח המתנדנד, שהיה תלוי בחוט שחור על אחת מידיותיה של התיבה. ועד שרחל שבה מהמטבח חלף הרהור בראשו, שנאה לו לאדם שיש לו מן תיבה שכזאת, שברצונו הוא פותחה וברצונו הוא סוגרה ושום אדם אחר אינו יודע מה מצוי בה. ועוד חשב, אילו נשמט המפתח מן החוט השחור תוך נדנודו ואבד. כיצד היתה זו פותחת את תיבתה?

כאן היה איצ’ה קוטע את המשך סיפורו, מעלה חיוך רחב על פניו ואומר לשומעיו: “ומאז באה לי החיבה הזו למפתחות שלי”. ובטרם נפרד והמשיך בהליכתו־צליעתו, נהג איצ’ה להכניס את ידו לכיס המכנס, השמוט תמיד מכובד המטען שבו, ומנערו לכאן ולכאן כדי שיישמע משם צלצולו העמום של הצרור.

יום אחד העזה אחת השכנות לפקפק באמיתות סיפורו. העמיד איצ’ה פני נעלב, אחז בזרועה של השכנה והוליכה אל דירתו. ואחרי שהושיב אותה על כסא, פנה אל ארון הבגדים כפול־הדלתות, פתח דלת אחת ורכן אל חפץ שהיה מונח מתחת לשמלות היו תלויות שם על קולבים. כאשר חזר והזדקף, החזיק בשתי ידיו תיבת־עץ קטנה בגוון כהה, שמפתח היה קשור בחוט שחור על אחת מידיותיו, והציגו לה. שכנה זו היתה מוכנה להישבע אחר כך באוזני נשות השכנות האחרות, שידיו של איצ’ה רעדו בשעה שהוציא את התיבה להראותו לה.

אין קץ למעשי היתוליו של איצ’ה בשכנות הסקרניות! אף על פי כן רחשו לו הללו חיבה מיוחדת בשל אהבתו המסורה לזכרה של רחל לאחר מותה. וכי היכן אפשר עוד בימינו למצוא אלמן בגילו של איצ’ה, אמרו השכנות זו לזו, שישמור אמונים לאשתו המנוחה שלושים שנה, שלא יחליף את רהיטיו וכלי ביתו האחרים ושעיקר דיבורו יהיה באשתו המנוחה? ראשונות שבהן, אלה שעדיין זכרו את יופייה של רחל ואת עדינותה, לחלוחית היתה חונקת אותן בגרונן כל אימת שאיצ’ה היה חוזר ומספר אודותיה, וחיבתן אליו היתה גדלה והולכת.

ג    🔗

זוכר אני שנקלעתי יום אחד לשיחתם של מבוגרים שהתכנסו בסופו של יום שרב על הספסל בחצר הדירות המושכרות של אברמסקי הזקן. אותה שעה סיפר כל אחד על העיירה שלו ועל אנשיה המשונים והמופלאים. דברים כה רבים יש לספר עליהם, שבערב אחד אין מספיקים למצותם. ובאמת משופעות היו העיירות בדמויות ובמעשים מוזרים, שאפשר לחזור ולספר עליהם שוב ושוב.

מלמד היה בעירנו, מוישה־חיים שמו – סיפרה אחת השכנות – שאלמן היה כל ימיו וקידש עצמו למלאכת המלמדוּת. יום אחד עלה על עגלה רתומה לסוסים ונסע אל קרוביו בעיירה מרוחקת. ציפו לו תלמידיו והוריהם כשבוע. עד שבא אדם משם והודיע שאין טעם בהמתנה, שהרי אין בדעתו לשוב לכאן. לימים נודע, שמלמדנו נשא שם אישה אלמנה וברבות הימים נולדו לו אף בנים ובנות. סוד לבו של אדם מי יודע, וסגור לבו מי יפתחנו?

הזדרז מיד שכן נוסף וסיפר: מעשה מוזר מן המעשה במלמד הוא המעשה שהתרחש לשמש בית הכנסת שלנו. אף שזקן היה, עמד בו כוחו לגעור בבעלי הבתים ולהטיל פחדו על הנערים. יום אחד נעל את דלתות בית הכנסת ולבוקר לא מצא את המפתח. לשווא ניסה להיזכר. אלמלא ידיו של שלוימה הגברתן, שפרצו את המנעול, אפשר שכל הקהל היה עומד לפני הדלתות בלא תפילת שחרית. לימים נודע שאותו שמש נעשה מומר, ויש אומרים שידה של גוֹיה היתה בדבר.

משתמו סיפורי המעשים משם, נטל גם איצ’ה את חלקו בשיחה וסיפר את המעשה שהתרחש לו כאן, במושבה, לפני שנים. מעשה שהלך לבקר את קרובתו ופגש את חברתה לחדר, ואף שלא היה שמח קודם לבואו, חזר ובא לחדרן של הבחורות, עד שרחל הסכימה להינשא לו.

מאחר שהערב החשיך וחום היום התפוגג, וכולם קמו כדי לשוב לדירותיהם, סיים גם איצ’ה את סיפורו, ובקומו מהספסל משך במכנס השמוט שלו ונשמע צלצולם העמום של המפתחות בצרורו.

ד    🔗

סמוך לאותה התכנסות של השכנים, שגם אני הזדמנתי אליה, הגיע לגבורות אברמסקי הזקן, שאת הדירות של שלושה הבתים שבחצרו השכיר לאותם שכנים. שלא כמקובל בין דיירים ובעל הבית, שברבות הימים מתקצרת אמירת השלום ביניהם ותמיד באים בטענות זה על זה, נודעה חיבה יתרה מצד השכנים לבעל הבית שלהם. משהוחלט לחגוג את יום הגיעו לגבורות, נענו כולם לקנות לו מתנה וערכו לכבודו שולחן במרכז החצר. הוותיקים מבין שוכרי הדירות העלו זיכרונות על יום כניסתם לדירתם, באותם הימים שבעל הבית היה עדיין גבר במיטב שנותיו, וכיצד נהג בהם באורך־רוח גם בזמנים שהפרוטה היתה חסרה בכיס ונתאחרו לשלם לו שכר דירתם.

איצ’ה, שנמנה עם הוותיקים הללו ושחיבה יתרה היתה נודעת ממנו לבעל הבית הזקן ושהיה גם מסייע לו הרבה פעמים בתיקוני־בית קטנים, פתח וסיפר אף הוא על דרך כניסתו לדירתו: מיום שדרך מקרה נזדמן לו להכיר את רחל אצל קרובתו, אף שלא שמח בהליכתו הראשונה לשם, חזר לבקרן אחר־כך בשמחה. עד מהרה גמלה ההחלטה בלבו, שאם תיאות רחל להינשא לו, יעקור מחדרו, חדר הרווקים שחלק עם שני בחורים נוספים, ויעבור לגור בשכונה זו ואצל בעל הבית הזה.

זוכר הוא כיצד פגשו, הוא ורחל, את אברמסקי לראשונה. מאחר שאברמסקי הבחין במבוכתו ובהיסוסיה של רחל, לא האריך בדברים ולא דחק בהם, אלא הוליך אותם אל הדירה הפנויה, הושיט להם את המפתח והניח להם להחליט את החלטתם שלא בנוכחותו. ואכן, בו־ביום שכרו את הדירה, ואף שהיתה חדשה ונקייה, שטפו את הרצפה וניקו את החלונות. תחילה העביר הוא את מטלטליו אליה, ואחר־כך אספו מהדירה של קרובתו את חפציה של רחל. אחזה רחל בשתי ידיה את תיבת־העץ הקטנה שלה, ואיצ’ה אחז בחבילת בגדיה וכליה.

כאשר הגיעו עם מטענה אל הדירה ששכרו, והנה אין המפתח פותח את הדלת. “אפשר שהמנעול החליד וצריך להחליפו”, אמרה רחל בעוד ידיה אוחזות בידיות התיבה שלה ובעוד הוא בוחן את המפתח שקיבלו. “אין לחשוד בבעל הבית, שמנעולים חלודים קבועים בדלתות בתיו החדשים” – השיב לה – “אלא שנתחלף לי מפתח דירת הרווקים הקודמת שלי במפתח דירה זו, וכלל ידוע הוא שאין כל מפתח פותח מנעולה של כל דלת”. נכנסו לדירה והניחו חפציהם היכן שהניחם, ומאותו יום נשארו במקומם זה גם לאחר מותה.

“ומאז אותו יום מקפיד אנוכי לדעת שימושו של כל מפתח וסימנים יש לי שלא אטעה ביניהם”, סיים איצ’ה בצחוק את חלקו בשיחת השכנים, וגם גלגל בידו את מפתחות הצרור בכיס המכנס השמוט שלו.

ה    🔗

דומני, שהמעשה הבא נתרחש סמוך לסיום שנת הלימודים האחרונה שלי בבית־הספר. יום חם היה אותו יום ודומה היה שחומה של גיהינום באה לכאן לעשות שפטים באנשים. לעת ערב החלה רוח קלה וצוננת מנשבת בין בתי החצר ומביאה הקלה לדייריה. השקט בחצר של אברמסקי הופר לפתע ברעש כלים נשברים וזכוכית מתנפצת, שבקע מדירתו של איצ’ה.

שכנים שנאספו בפתח דירתו, מצאו את איצ’ה יושב על מיטתו ותיבת־עץ קטנה על ברכיו. בגדי נשים היו פזורים לרגליו ועל המיטה. ידיו אחזו בדפי נייר כתובים פנים ואחור, אך סביבו היו מפוזרים על רצפת החדר דפים רבים קרועים ומקומטים. צרור מפתחותיו היה זרוק לרגלי תמונה, שמבעד לזכוכית השבורה שלה נשקפה דמותה של רחל ביום כלולותיה. ברעד בכיו של איצ’ה נשר אט־אט החוט השחור מעל ידית התיבה ונח לרגליו כנחש מפותל.

מי יוכל לשער גודל השנאה ששנאתי את איצ’ה בלבבי באותו יום. כל השנים האמנתי, בעודי ילד, שבתיבת העץ הקטנה והנעולה של אשתו המנוחה היה מוטמן אוצר, והנה כל מה שהיה זרוק על המיטה ומפוזר על הרצפה סביב איצ’ה היה חסר־ערך: צילומים ישנים, חפצי־מזכרת זולים וצרור מכתבים שאת דפי רבים מהם כבר קימט וקרע.

רק בֶּני, תוך שהוא עוקב אחר אצבעו המעגלת עיגולים בחול, הפר בפגישתנו אחר־כך את השתיקה ואמר: “בכול מה שקרה אשמה האהבה. אחרי שעברו להתגורר בדירה ששכרו מאברמסקי, סיפרה רחל לאיצ’ה שבתיבת־העץ הקטנה היא שומרת תכשיטים יקרים שקיבלה מהוריה לפני שנפרדה מהם ועלתה לארץ. והיא השביעה אותו שלא יפתח את התיבה. ונתכוונה אשתו, שיעבוד כל חייו ויחיה רק מעמל כפיו. איצ’ה עמד בדיבורו, עבד בכל מלאכה שהזדמנה לו ולא פתח את התיבה של אשתו, לא בחייה וגם לא במשך השנים הרבות שחלפו מאז שנפטרה. ולכן בערה חמתו של איצ’ה כשהתברר לו, ביום שבו פתח את התיבה, שלא תכשיטים מזהב היו בה, אלא רק מזכרות וצילומים ישנים משנות ילדותה וצרור מכתבים משנות נעוריה בפולין”.

“ובמיוחד”, הוסיף בני והסביר, “חבל שבכעסו לא הסתפק איצ’ה בקימוט ובקריעת המכתבים, אלא השחית גם את תמונת אשתו מיום כלולותיה. ספק אם ימצא ניחומים לאחר מעשה זה”. אלא שהשערתו זו של בני לא התגשמה, כי מאותו יום רע ונמהר גזר איצ’ה על עצמו שתיקה. ולא רק שלא נראה יושב עם השכנים על הספסל בחצר, אלאגם בהליכתו חל שינוי ושוב לא נראה כצולע באחת מרגליו.

עוד כשנה המשיך איצ’ה להתגורר בדירתו, אך שנינו, בֶּני ואנוכי, כבר היינו עסוקים בעניינים אחרים ולא עקבנו אחרי מעשיו. ואחרי אותה שנה כמעט נשכח מאיתנו, עד שאחת הנשים הפיצה בחצרו של אברמסקי הזקן את הידיעה שהתגלגלה אליה, לפיה נשא איצ’ה אשה שקרובתו הכירה לו ועבר להתגורר במושבה אחרת.