מס חדש / דוד פרישמן

אוסטריה היא ארץ חכמה מאד. באמרי אוסטריה, אני מכון כמובן, רק אל הממשלה האוסטרית. באמרי הממשלה האוסטרית, אני מכון, כמובן, רק אל המיניסטריום הממונה על הממונות, וביחוד לאותה המחלקה הממונה על הטלת המסים. ובכן: המחלקה הממונה על הטלת המסים היא חכמה מאד ומוצאת חן בעיני. קורא אני בעתונים על-דבר פרויקט חדש. בקשה אותה המחלקה לתקן את בדקי הקופּה שלה, שהיא לפעמים מין מושג שנתרוקן מתכנו, בקשה ובקשה, פשפשה ופשפשה, שמה יד למצה ועינה, ולבסופה מצאה. באה והכריזה מס על אותן המטבעות המעטות, שאדם נותן במתנה למשרתי בתי-המלון ולמשרתי בתי-המשתה, ושקורים להן בארצות המערב “ממון לשתיה” ובארצנו – סתם “לשכר” או “לתי”, מובן מאליו, כי קם בכל הארץ שאון גדול. המשרתים צועקים צעקה גדולה. בעלי בתי-המלון ובעלי בתי-המשתה עונים אחריהם. מבקשים עצות ותחבולות להמלט מפני היד הגדולה והשלוחה הפשוטה אליהם. אמרים, פשוט, כי יעלימו ולא יגידו את מכסת ההכנסות, שהם מכניסים במשך השנה, ומכיון שהכנסות אלו אין להן קונטרולה ואין שום קונטרולה יכולה לשלוט בהן, לפיכך לא תהיה להממשלה שום אפשריות לגבות מהם איזה סך שיש בו ממש. אם עצה זו היא העצה הנכונה – מסופּק אני. ממשלה, מכיון שנתנה עיניה באיזה דבר, שוב אין בעולם שום אמצעי ושום עצה ושום מעצור לעצור אותה' אין בינה ובין גזרה מן השמים ולא כלום. לקוח תקח את מסיה מן המשרתים – בזה אני בטוח. אם הכוכבים ממסלותם לא ילחמו לה, ילחמו לה עוזריה ועוזרי עוזריה ואלפי מרגליה. אם יעלימו המשרתים ולא יגידו, תבוא הממשלה הרוממה ותעריך את ההכנסות על-פּי הערכה ואומדנא לבד, ואז, כמדומה לי, ירוצו המשרתים בחפזון מכל עבר ומכל פּאה ויגידו את האמת בכל-פה ועד הפרוטה האחרונה, ובלבד שלא יעריכו אותם. אבל אין זה עוד מעניני. אין אני רואה לי שום חובה לתת עצות עוד לממשלה נכריה.

אם מדבר אני היום בענין זה, אין זה אלא מפני שקצת פוליטיקן אני ואני מרגיש בחוש כי אותו המאורע באוסטריה לא ישאר בודד בדברי הימים וימצא לו מחקים רבים. אם לא דוקא מחקים במקצוע הממונות לשתיה, הנה ימצא לו מחקים במקצועות אחרים ורבים הדומים לו. פּרספּקטיבות גדולות ורחבות נפתחות לעיני. כי למה זה נשלה את נפשנו? קופת הממשלה באוסטריה, שממוניה מבקשים לה עצות כדי למלא אותה, אינה בת יחידה בעולם. כל ממשלה יש לה קופּה כזו ותמיד מבקשת ממשלה עצות כאלה. אין לך קופּה בעולם שתהא עשירה יותר מדי. ולפיכך אני בטוח, כי בעסקי אוסטריה תצאנה עתה הרבה מאד. המדינה למשל, שהשוחד שם נעשה למנהג קבוע ואיתן למן הגדול ועד הקטן וההכנסות הבאות על-ידו היו להכנסות כבדות וגדולות והגונות מאד, שם לא היה מזיק כלל אלו באו הממנים על הדבר והיו קובעים מס על ההכנסות האלה. הנני מובטח כי היו מוצאים שם שלל להם, בכל אופן לא פחות מאשר ימצאו באוסטריה על-ידי המס על הפרוטות המעטות והמצומצמות של המשרתים בבתי-המלון ובבתי-המשתה. המדינה, למשל, שהעניים המחזרים על הפתחים מצוים שם בהמון רב מאד, אי-אפשר שלא תפּקחנה שם עיני הממשלה סוף-סוף על ההכנסה המצוינה הזאת ולא תבוא להטיל עליה מסים. המדינה שיש בה סופרים הרבה, המתעשרים על-ידי השכר הרב שהם מקבלים במחיר שורותיהם – נאמר, למשל, הסופרים העברים אחרי שכבר היו יושבים בארץ-ישראל ואחרי שכבר היתה להם שם איזו ממשלה או כדומה לזו – בודאי ובודאי שהיתה מוצאת אצלם אותה הממשלה מקור חשוב מאד לטפּל בו לצרכי הכנסותיה. וכן הרבה והרבה מקצועות כאלה. מה שהכנסות אלו אין להן בטבען שום קונטרולה כלל, – הן כבר הראתה לנו אוסטריה על-ידי הפרויקט החשוב שלה, כי אין חוששים לדבר שכזה. ברור כי אותם הלוקחים שוחד לא היו מנסים אפילו להעלים את הכנסותיהם, משום שהם לוקחים כמעט בפרהסיה ועיני כל הארץ רואות. כמו כן לא היו העניים המחזרים על הפתחים מתבישים כלל להראות באצבע על כל פרוטה ופרוטה שהם מקבלים, ולא היו מתיראים שמא יקנאו בהם ויקומו עליהם קונקורנטים. והסופרים בודאי ובודאי שלא היה לבם נוקפם מלפתוח בכל רגע את פּנקסאותיהם לעיני השמש ולהראות לכל באי-עולם את עשרם הרב.

המלחמה כנגד מנהג הממונות לשתיה הנהוג בכל העולם אינה חדשה. כפעם בפעם מתעוררים עליו ואומרים לבטלו ולעקרו מן העולם, וכפעם בפעם ה מנהג הזה מתגבר והולך ונעשה נפרץ מבראשונה. טוענים עליו, כי מטיל הוא מס כבד מנשא על כל הצבור, עד שאין לך אדם שיוכל להכנס לרגע אחד לאיזה בית-משתה לעשותו על המשרת, וכי יש שמשרת כזה קובץ על-ידי כך את פרוטותיו על-נקלה עד שלבסוף הוא יוצא פתאם עם המיליון שלו או עם חצי המיליון ונעשה בעצמו לבעל בית-משתה ומעמיד תחתיו משרתים כמותו שסופם גם הם להיות כמוהו. הרבו כל-כך בטענות אלו, עד שלבסוף עוררו עינים זרות ונפקחו עיני הממשלה האוסטרית על הרעה, והיא באה – להטיל מס על המס. אבל אם נבוא לחשב אחת אל אחת את אשר עושים לנו אלו הלוקחים שוחד, אז ברור כי נמצא אצלם לא רק פרטים היוצאים מן הכלל, שהגדילו את רכושם עד לידי מיליון או עד לידי מיליונים, אלא שהחזיון הזה הוא אצלם החזיון היותר מצוי. מס על השוחד – זהו אפשר החדשה שבחדשות, שבה יפתיע איזה מיניסטר חדש את העולם.

אבל בכלל אין אני רואה ואין אני יכול להסכים כי אותו המנהג בנוגע לממונות השתיה הוא הרעה היותר גדולה, שיש לנו עתה בעולם, עד שנוכל לומר כי צדקו אלו השמחים לאיד אשר מצא עתה את המשרתים. אמת, המנהג הזה נעשה למעמסה קצת יותר מדי על הצבור. אמת, יש למשרתים האלה לפעמים הכנסות במדה זו, עד שבבתי-קהוה רבים, ובפרט הגדולים, אין הם מקבלים עוד מיד בעליהם שום תשלומים, ואדרבא, הם בעצמם מחויבים להוסיף עוד ולשלם מכיסם סך ידוע לבעליהם ולפעמים הם מחויבים לשלם גם במחיר כל העתונים שבעלי בתי-הקהוה ובתי-המזון ובתי-המלון חתומים עליהם. אמת, יש בין המשרתים האלה לפעמים חצופים ומחוצפים במדה זו, עד שאם לא תתן להם על ידם אותה המנה היפה שהם חושבים בלבם, ודוקא בעין יפה ובסבר פנים יפות, יתנו עיניהם בך באותו אופן שתהפך לך כמעט שליתך על פניך ותעשה מיד לגל של עצמות. או יש ביניהם כאלה, שאם לא תתן על ידם “לתי” כהוגן, יתנו אותך לעבור על פניהם בעצם ראש השנה לאזרחים ולא יברכוך כלל, ואתה תהא מוכרח לחיות את שנתך בלי ברכה. אמת, יש שאינם עושים בשבילך שום דבר ושום שרות, אלא נצבים על פתח השער מדי עברך ומרכינים אליך את ראשם באהבה מיוחדת ומתוקה, או לכל היותר הם קוראים בקול את הרכב שלך מדי צאתך, ובשכר זה בלבד אתה מחויב לשקול על כפם לכל-הפּחות הון קטן. אבל בעצם אין אני רואה בכל אלה שום חטא מיוחד. אם נביט על כל ההכנסות שבעולם מנקודת-מבט יותר גבוהה ובעין של פילוסוף, הלא כלן לא תהיינה בעינינו בעצם אלא מין ממונות לשתיה. אין בעולם כלל שום משכרת בהחלט, אלא הכל רק ממונות לשתיה. ואין אני יודע מדוע רק על המשרתים בבתי-הקהוה ובבתי-האוכל ודומיהם יצא הקצף, שעבודתם לפעמים כבדה ומטרידה מאד באמת. וכי אם עולה איזה מזמר על הבמה, איזה קארוזו או איזה שאליאפּין, ולוקח מעמך במחיר זמרה של רבע שעה עשרה רובל ויותר, ממון זה הוא משכורת מוחלטה, המגיעה לו בדין ובקבע, ואין זה ממון לשתיה או מין מס כבד שהוא מטיל עליך? ואם שוקל אתה על יד איזה אדבוקט מהולל סך שהיה יכול לעלות לנדוניה לתריסר בנות בוגרות יחדו, והכל משום שדבר במשך חמשה עשר רגעים מה שדבר, האין זה ממון לשתיה? ואם מביא אתה שטר אל הדיסקונטר ונותן לו בשכר חסדו שהוא עושה עמך איזה סך מסוים, נאמר י"ח אחוזים למאה, האין זה ממון לשתיה?בעצמו של דבר כל שכר ושכר, שאדם משתכר, אינו מיוסד אלא על סדר החלוף הנהוג בעולם ואין שום נפקא-מינה אם אדם נותן לו בחלוף תחת ממוני איזה דבר של ממש, איזו סחורה או איזה חפץ, או נותן לי בממוני איזה דבר השייך יותר לרוחניות, איזו ברכה לראש השנה או איזו קידה והשתחויה מדי צאתי את השער או איזו שרות באיזה בית-משתה. חיב אני לשלם לו, ואני משלם למן הרגע הראשון שיצאתי לאויר העולם ועד רגעי האחרון. משלם אני להמילדת שעזרה להוציא אותי לאויר העולם ומשלם אני להקברן שיבוא ויחפּור לי את קברי. ובאמצע אני משלם עד לאיזו עשרת אלפים איש, שאני בא עמם במגע ומשא בימי חיי הבלי – וביניהם גם מין דבר הנקרא “שוחד” שאני נותן לכל אדם הבא ליטול ממני. עומדים אנחנו על היסוד של סדר החלוף, וכל-זמן שאנו עומדים על היסוד הזה, אין לנו לטעון כנגד הממונות לשתיה, שנוטלים ממנו המשרתים, כשם שאין לנו לטעון כנגד השוחד וכנגד יתר מיני המשכורת.

ולפיכך אין אני רואה שום זכות מיוחדת במנהג נתינת ממונות השתיה להמשרתים. ואין אני רואה זרות אפילו באותו המס שאומרים להטיל עתה על הממונות האלה. עלינו רק לחכות עד שיטילו מס גם על אותן ההכנסות המרבות שיש להם לבני-אדם רבים מן השוחד.