אַל נא תצא החוצה – אמרו אלי אתמול – כי,הלא ידעת, היום יום ראשון למאי!

כמו פיק פתאם חשתי בלבי אל אלהי כל האור! המאי עומד לפני הפתח ואני לא אצא אליו?

ופתאם ממלא חום נעים את כל נשמתי ואיזה דבר מושך אותי, אני בעצמי איני יודע מה. נוטל אני פתאם את ספר-המלים הפולני לתוך ידי ואני מתחיל לחפּ­ש. רוצה אני למצוא שם איזו מילה ישנה, אשר לא שמעתיה זה ימים רבים, רבים מאוד, ואשר פתאם תקפה אותי תשוקה עזה לשמעה או לראותה לכל-הפחות מודפסת לנגד עיני. מין תשוקה היא כתשוקת אהבה פתאם לארץ מולדת או לחדר אם. העוד אמצאנה בספר-המלים הלז? האם לא מחקו אותה לי בני-האדם במשך השנים? האם לא פסלו אותה לי האנשים החדשים במהדורות החדשות? הן נשתנה כל-כך העולם בשנים האחרונות ונשתנתה כל-כך הלשון! מוחל אני להם את אשר הם עושים לי מלים חדשות ורבות כל-כך, ורק לו השאירו לי מעט גם מן הישנות. ואני מדפדף באותו הספר ובודק ומחפּש. אין זאת כי אם היא אחת מן המלים היותר ראשונות אשר הגיעו לאזני בשחר קדמת ילדותי, ולכן נחרתה עמוק בלבי. אכן נפלא הוא, כי הגיעה מלה זו גם עד לרחוב היהודים. ואני מדפדף ומבקש. הנה היא. רק מלה קטנה בת אותיות אחדות: “מיאובקה”. רק פלא הוא, איך גם צלצול המלה, ביחד עם הקול ועם המבטא, כמו ששמעתיה, נעור ברגע הזה שוב בזכרוני, כמו שיעור לפעמים פתאם בקרבנו איזה חלום ואנחנו חשים אותו בנחירינו. זוכר אני עתה את חברי הקטנים ואת קולותיהם ואת צליל מליהם ואת פטפוטם הצוהל ואת מצהלותיהם, כלם בבת-אחת כהמון עדת צפורים מצפצפות: “האם כבר יצאתם למאיובקה?” – “מהר אנחנו יוצאים למאיובקה!”­ – “ואתם מתי תצאו למאיובקה?” ­–

מאיובקה! – זה אשר לא קים אותה בראשון למאי, מקים אותה בשני או בשלישי ואילך. בעצם כל החדש כולו זמנה. על פי-רוב מקימים אותה היהודים ביחד עם ל"ג בעומר. בארבע או בחמש שעות לפנות בקר מתגברים ויורדים מעל המטות, לוקחים צדה לדרך ויוצאים אל השדה.

הנה האיר המזרח. האויר צח ורטבו מעט. השנה נסוכה בכל האברים הרבים והמפונקים, שלא הספיקו עוד להחלץ ממנה – ובכל-זה שפוך רוח של יום-טוב על פני חוץ ורוח של יום-טוב בקרב הלב. הצפרים הראשונות מצפצפות על פני גגות ומאחרי גדרות ומבין ענפים, ואתה אינך רואה ואינך יודע איה; רגע מפּ­ה ורגע משם. עוד מעט ונעורו החיים מסביב, והדם דופק בכל האברים כלם והרגלים מתנשאות מאליהן והשנה כבר רחוקה כיום אתמול. וכלנו אנחנו הולכים חוגגים ושמחים: אנשים ונשים, בחורים ובתולות. הנה מחנה פועלים הולך ופונה אל החורשה, הנה ילדים ומלמדים ועוזריהם הולכים ופונים אל השדה. הנה איש ואשתו, חתן עם כלה, ילדים קטנים, ילדים גדולים. השמש הולכת הלך ועלה, והחם יגדל. הגברים פושטים את מעיליהם והולכים בבתי-הידים הלבנים של כתנותיהם, ואת מעיליהם הם תולים בראשי מקלותיהם ואת מקלותיהם הם נושאים על שכמם. עתה נראים מכנסי-הקיץ החדשים העשויים בד, בהירי צבע ועם פּסים ארכים וגם מרובעים, ועוד הקמט החדש בצדם. והנערות הולכות לבושות לבנות וצורות סמבוק כחל-אדמדם על גבי הבלוזות הלבנות שפתיהן רוחשות ופיהן מחריש ורק עיניהן מדברות. והבחורים הומים ורועשים, והילדים מקפצים ומכרכרים, והנשים נושאות סלים עם כל מיני מאכל: ביצים שלוקות, גבינה ובקבוקי חלב. פתאם תראה עגלה עם סוס צוהל ואל ראש הסוס קשור ענף ירוק עם חוט אדום. ופרה תרעה באחו ועל ראשה זר פרחים כחולים וצהובים. על-פני הנהר מתנודדת סירה קטנה, ובתוך הסירה אנשים, והאנשים מזמרים. פתאם קוראים הם לנו לשלום ואנחנו מחזירים שלום – ואין אנחנו יודעים מי. ואין הם יודעים מי. וזבובי-החפושית הראשונים הומים בתוך האויר ורומשים על-פני העשב ועל-פני הענפים, והילדים מלקטים אותם חמרים חמרים. והעשב אשר בשדה קורא ומושך, והאנשים מתנפלים על-פני העשב, וזמרה נשאת באויר, ואתה אינך יודע מי המזמר – והאויר מלא חלומות.

ובני-האדם טובים כל-כך – כולם, כלם;ובני האדם נדיבים כל-כך – כלם,כלם,; ואין כל רע, ואיש לאחיו לא יכול להרע כלל. הראשון למאי הוא ראש-השנה לכל טוב ולכל נדיבות אשר ללב האדם. אם ראית איש אשר עשהו אלהים אמלל ויטע בלבו שנאה – קום ושלח אותו השדה, בשעה אשר הטבע יתחדש, וראית במהרה כי ירפא לו והיתה לו בלבו האהבה.

– – – והנה זה באו אתמול ואמרו לי: אַל תצא החוצה, כי היום יום ראשון למאי…

אל אלהי הרוחות והאביבים! כיצד נעשה הדבר, כי דווקא. את היום הזה, הקדוש כל-כך ללבנו ולרגשותינו, לקחו להם האומללים והמעונים, לעשותו ליום-טוב של הפרוליטריונים ולראש-השנה לדימונסטרציות? האם האור המרובה השפוך על-פני הארץ הוא הוא שהורה להם באצבע על החשכה הנוראה שבלבם ומסביב להם? האם דוקא רוב השלוה השפוכה על כל מקום ומקום מסביב היא היא שהחיתה את פצעיהם והראתה להם את עינם ועוררה את קצפם? האם היא אותה הסבה, שאנו מוצאים גם אצל חזיון אחר, כי דוקא בחדש היפה הזה עולה מספר הממיתים עצמם לדעת עד לשעור היותר גדול?

הוי, אותו “מאי” ואותה “מאיובקה” – רק בספרי המלים עוד נוכל למצוא אותם ואולם לראותם ולהרגישם אין אנו יכולים עוד. עתה אין אנו יוצאים עוד אל השדה, כי אם מן השדות ומן הכפרים באים אלינו לעשות לנו…“מאיובקה” חדשה. הוי, מה-חדשה המאיובקה הזאת! – אל נא תצא היום החוצה!…

עוד ימים אחדים לפני המאי כבר מתגברה השמירה בחוץ ושוטרים עם זנדרמים מתרבים. החלחלה שבלב הולכת וגדלה. יש מקומות שנוהגים דוקא ביום זה לעשות פרעות. האור רובץ ברחבה על הרחובות ומשעשע על הענפים הירוקים ותלוי בספּי החלונות ומזהיר מן הזויות – ומסביב כעין יראה קדושה בתוך האויר. איזו אי-בטוחות מרחפת מנגד. שוטרים מזוינים רוכבים בסוסים, ושעטת רגלי הסוסים הכבדה רומסת את כל חגך לארץ. רואה אתה את שכניך מסביב ואין אתה מאמין בהם. אפסה טפת האהבה האחרונה, ורק שנאה נוצצת מכל עין. ואתה מהלך בדד ורוחך הרעה תנחך –

ואם כל זה עשה אותו האדם? אותו האדם עם מכנסי הננקינג ועם הביצים השלוקות ועם הגבינה ועם בקבוקי החלב, אשר יצא אל השדה ורבץ על העשב הירוק והתענג על הפרה עם זר הפּרחים ושמע אל הזִמרה ולבו היה רחב ופתוח ומקשיב ומרגיש? וכל זה עשתה החיה הרעה שבאדם הזה?…

אוי למאי שלי, אוי ל“מאיובקה” החדשה!