על מִכסה ספינה מטייל איציק. ספינה שנטרפה בים – מטרידתו מחשבה עקשנית – ספינתי זאת. בים סוער נטרפו כבר הרבה ספינות. למה לא תיטרף גם שלו? מקורפו לאלכסנדריה מהלך שלושה ימים והדרך מסוכנת. נחשול בא – צוֹרֵח מלח – נחשול בא, השגח! הספינה עולה, הספינה יורדת, תהום פערה לועה לבלעה. והספינה יוצאת במחול פרא, קודחת, רוטטת, נשים מתעלפות, ילדים בוכים, ילדים פעוטים. (עוד מעט ושבקו חייהם לכל חי!…) והזיות משתרבבות במוחו. עוד מעט וינוּח על מיטת מלכת הים. באותו רגע הוא מרגיש בשקיעה פתאומית, חושיו הלוּמים ודעתו נוחה עליו. הוא יורד. מלכת הים מחכה לו. “בארמון אלמוגים שוהה מלכת הים”. בהיכלה יתגורר והיא תבוא לשרתו. הכל יתרחש כדברי הפייטן, כדברי מַכָּרוֹ זיגפריד. מלכת הים תשרתוֹ ובגדיה בגדי מלכות. יבליחוּ סנפירים, תקשקשנה קשקשות. הוא יורד, צועה בנוגה פארה ולבו מתרחב ועיניו אורות ובלב ים־בדולח הוא טובל כאוות נפשו. אולם זיגפריד מכרו – מטרידתו מחשבה ומטילה ארסה – כבר יהיה שם, הפייטן, בעל השם. ואיככה יֵרד להדריכו מנוחה? היתכן? ומה לו ולמלכת הים ברום כבוד מעלתה?

הוא ניעור מתרדמה קשה אשר נפלה עליו מבלי משים ונאווה, זאת הנערה הטובה, אשר רחמיה נכמרו עליו, יושבת על ידו. האחות הרחמניה, אשר לא הרגיש, בראותו אותה, אלא מין גרוי בגרונו המדגדג את אוצר הדמעות שבלב פנימה. ורגש מַשְׁלֶה, החובש את מִכווֹת הפצעים וכאילו מסיר את הכאב המגרה, פשט בּקִרבוֹ. והימים הנוראים עברו, כל אלה הימים אשר הכריעו את החיים כמו־שהם לכף חובה, אשר לא דלו מנבכיהם אץ ניצוץ אחד, אף ניצוץ זעיר של אורה. צללה במימי השכחה גם היא… אשר קשה לפלוט את שמה לבלתי נְגוֹעַ בתחבושת הפצעים שותתי דם אדום־רותח. וגם הוא בעל האזרוע, איש “מלחמה וזדון”, הפייטן זיגפריד… בל נגלה את שמו, בל נפתח פה לשטן. דוממת יושבת נאווה השחומה, שעיניה הגדולות שחורות מִנִי שחור, ששערותיה משי יורדות גלים על רקותיה, בעוד שצחוק קל מרחף על זוויות שפתיה הדקות. אחות רחמניה טובה ומרחמת, אמא טובה המחליקה בידה על פני ילדה החולה, הקודח, אשר חלומות זדון ביעתוּהוּ. ומבלי משים נתגלגלה השיחה על אלה הימים הרחוקים ימי גרוי והמיָה אשר הלב לא היה בהם פנוי אף לרגע קטן אחד ואשר מהלומותיו היו הולכות ונוקפות והדם היה רותח… ופרפוּריָה מעיקה היתה צונחת עליו מַלִיטָתוֹ בשוּלֵי חוצנה. וזיגפריד… הנה – מספרת נאווה – מסר לי את חלומו. בין חולות יפו התהלכתם, אתה וזיגפריד, ואתה מחפש דבר מה. ראשך מורכן ועיניך נעוצות בחולות, אלה הפירוּרים המתפוררים בנגיעה קלה, כל רוח קל יִזְרֵם לעברים. מה אבד לך איציק? – שואל זיגפריד. היגון אבד לי – עונה אתה – היֹה היה לי יגון, יגון מעיק, מדכא, והנה – אבד. והוא כרע השתטח כולו, מחפש יחד אתך את יגונך בחולות יפו, על שפת הים ממש, אלא שלא עלה בידו למצוא כלום. אולי סחבוהו הגלים – חיווית דעתך. אין זאת, כי הגלים סחבוהו – הסכים. כזה החלום. ועוד – מספרת נאווה – נראה, כי גם הוא מתגעגע על אותם הימים, סוף כל סוף ידידך היה, וגם הביא אותך אל בית המרפא, אשר זה עתה יצאת מחצרותיו, בית המרפא בקצה העיר – מסננת נאווה – לחולים ממין ידוע. וגם היא – רחש לבב איציק – האחות הרחמניה, האמא הטובה, יש והופכת לִילִית עוקצת. ואצר הדמעות שבגרונו כאילו הדָקוֹ מישהו והלב התחיל פועה, כְּלֶב תינוק, תינוֹקנוֹק.

בריאותו הלכה וטובה, אם כי לפעמים נפלה עליו תרדמה קשה אשר הפילתוֹ אל מיטתו. אולם בדרך כלל היה מרגיש את עצמו לאו דווקא בחינת שכיב מרע. סוף כל סוף צריך לחיות. וגם זכר מאורעות העבר התחיל מהבהב, מיתמר מערפילי העלטה, כשהכל צלול ומובן גם השם… השם לולינה, לא היה עוד שורט עד כדי טירוף, ואת זיגפריד, זה החסון, היה פוגש אגב אורחא ברחוב – קידה עמוקה ותו לא מידי. בכלל, הכל שב לאיטו לאֵיתנוֹ. והוא משנן לו את השם לולינה… לולינה… לולינה… להתרגל אליו, לבטאו בלי פיק ברכיים, פשוט ככה, סתם. היֹה היתה נערה ושמה לולינה. חברתה של נאווה – וחסל. אלא שהוא הכיר אותה וגם זיגפריד… (אֶח לא חשוב!) העיקר, היֹה היתה ואיננה עוד. העיקר שיתרגל לאט, לבטאו כך פשוט, שם לולינה, לו־לי־נה. הרי נאווה היא כשלעצמה, הריהי אהבה את לולינה. ומפני מה אין היא נתקלת ב…? ומפני מה… והוא אהב… ואני אהבתי, והיא אהבה, והם אהבו… אהבו… אהבו… – ובחילה הגיחה מסתר מוֹשבָה והתחילה זוחלת בריבוא גששותיה הלחות בגרונו, פושטת בוושטוֹ. “אהבו, אהבו” – טופפו לטַקְטְ אלפי גששות – “אהבו, אהבו” – זימזמו באוזניו ריבוא כנפיים… ותרדמה קשה נפלה עליו והפילתו אל מיטתו כדרכו תמיד בעונת חייו אלה. ושוב ניעור. ושוב התמהון המופלא: איככה? היתכן? וההרגל המכריח לתפוס את החיים באורחותיהם כשהם לעצמם, ההרגל לתפוס ולתפוס מעיק כרגיל. והוא שוב סופג את חומה של נאווה המלבב. אח, מה טוב להתהלך אתה! וגם הזכרון שב לקַו שירותו המדוייק, ואינו כוחש ואינו מזייף כמנהגו עד עכשיו. השם לולינה, שם הוא כשאר השמות, וזיגפריד מכר פשוט, כשאר מכריו – קידה עמוקה ותו לא מידי. ואין בלבו איבה כלשהי, בעוד שזוכר הוא לפני זמן, באותם הימים הרחוקים כתב לו כגון דא: היזהר, מתנקש אני בחייך לרעה! שלוֹחַ לא שלח לו את האזהרה, רק לנאווה הראה ועל פניה הצחוק התמים, הטוב, המחליק את קִמטֵי הלב ביד משי מלטפת ועכשיו… הריהו מכר כשאר מכריו. לפני כן, היו חָיוּ כְּרֵעִים. זיגפריד היה החסון, הגיבור המובהק, פייטן, בריָה מכובדת, והוא אדם סתם, חלש, אין אונים ונשוֹא נשא את נפשו לאותם הגופים האמיצים, לאותם השרירים המתוחים, לארץ הענקים המגושמים, הגסים, בעוד הוא חלש ופעוט, מתרומם על כנפי הזיָתו בלבד וחושש תמיד שמא יפול ויִכָּשׁל. ולולינה גם היא חסונה. מה לה ולחלשים? תמוֹה תמה תמיד על רצונה לבוא אתו בדברים. היא הרי מעולם אחר לגמרי, הריהי בִּירָנִית רמת־יחש והוא, הוא אינו אלא תולעת מחילות. ונאווה, גם היא התפלאה כי חברתה בוחרת בו לרֵע כביכול, כי פונָה אליו בשאלותיה העומדות ברומו של עולם, אם כי זיגפריד המומחה לכל דברי־רוח יושב על ידה. הוא, אשר בפיו תמיד תשובה ברורה ומוחלטת, שאינה סובלת סתירה כלשהי… וגם אז – זוכר הוא – בדירת נאווה… חיכה לה ומבלי משים נכנס לחדר־משכבה לנוח על הספה והתנמנם. ופתאום לפתע עוררוהו קולות מתלוצצים, קולה של נאווה ושלו, של זיגפריד. הם משוחחים והוא הוא רוצה לצאת ממחבואו, אלא שהתייחדוּתם היתירה היתה בעוכריו, לא הֵהִין לצאת, כי איככה יהיה להם לשטן, הא כיצד? ולבו היסס בקִרבו, פן תפתח נאווה את הדלת ותמצאהו, פן תפתח והרי כגונב־לבבות יעמוד לפניה, כגונב לבה שלה. אבל, הא כיצד? איך זה יצא עכשיו? – והתחיל מתחמק־מתחמק, בקצה החדר ישב בפינה רחוקה נלחץ לַכּוֹתל לבל תשמע אוזנו מילה כלשהי, לבלתי גנוב, ולבו מהסס, לב תינוק, תינוֹקנוק. ואוזנו קלטה את דבריהם, אם כי מבלי משים, וגנוֹב גנב את ליבותיהם, ועליו היו הדברים מוּסבים. איככה בוחרת בו לולינה לחבר – התפלא זיגפריד – הריהו עוֹלָל, הרי אין הוא מבין דבר, והגיון הוא חסר לגמרי ויש שחושש אני לפעמים, כי אינו אלא אידיוט למחצה. ונאווה, נראה שגם היא התפלאה על טעמה המוזר של לולינה. ברי היה לו, כי חשבוּהוּ כולם – ואולי גם לולינה – לאידיוט למחצה ולבו מהסס, והוא כולו נלחץ לכותל. הן על אף חפצו גונב הוא את לבות בני האדם, של הפייטן, בעל השם, ושל האֵם הטובה, המרחמת. אסון לא קרה אז, כי לא גילוהו במחבואו ולא הצליפו עליו מבטיהם הלועגים, המבזים, הַמְחַשְׂפים. כמה פחד מפני אותן ההצלפוֹת! וכל אותו היום וכל אותו הלילה התהלך ברחובות הכרך ההומה, בעוד שהֶמְיָתוֹ הולכת ונחלשת מדי שעה בשעה ומשתתקת לגמרי כשעתיים אחר חצות. והוא עודנו מתהלך ולבו פועה בתוכו, לבו לב תינוק, אשר הבעיתוּהוּ, אשר קרה אותו מקרה בלתי נעים, שלא לרצונו. והוא משְׂרֵךְ, משְׂרֵךְ ותועה. תחת פנס גַז עמד נשען אל עמוד העֶשֶׁת בעוד שכובעו שמוט על פדחתו וצווארון אדרתו זקוף והוא כולו נתון לעשתונותיו. “אִם נַמֶן דֶס גֶזֶצֶס” (בשם החוק) – נהם פרא קול חוֹרק לפניו וכף מוקשה צנחה על כתפיו: מה מעשיך כאן בשעה מאוחרת בלילה? אחרַי למפקד המשטרה! – והוא לא הספיק עדיין להשתחרר מתמהונו וכבר מובילו שוטר, ידו תחת בית שחיוֹ, דרך מבואות, מבואות ומבואות אין מספר. בבית המפקד העמידוהו ושם גערו בו גערות אין קץ. כיצד מֵהִין אדם שכמותו לשרךְ בלילה ללא מטרה, הרי בחורה לא היתה אתו, הרי כל מגמה לא היתה בלבו, הרי כל בני־האדם המנומסים ישנים בלילות והוא – למה הוא משרך? – ואחר פטרוּהוּ. ושוב עלוב וגלמוד, תינוק פעוט, תינוקנוק, תעה לבדו ברחובות אפלים, הוא הקטן, באין סוף המבואות, אשר עיניים לוהטות להם ואשר בכל פינתם אורבת חיה רעה, זוממת, משחרת לטֶרף, טרף… והדוּמִיָה מסביב שואגת: טרף, טרף, והפנסים־העיניים רומזים: טרף, טרף, וכולם כולם נכונים לתפסו. על חומה משחירה מתנופפת יד עקומה מעוותת אצבעות משתרבבות ואומרות לחנק. רק לצווארו היא משתוקקת, רק לו, תמיד רק לו… וזאת הפעם הראשוֹנה אשר הרגיש בנוגה מזהיר המתחיל פושט בראשוֹ, בנוגה שכוחו גדֵל מרגע לרגע, אשר רשפיו הניתכים־ניתכים האירו לו את החיים שבעבר, שבעתיד… והכל טובע בים להבה קורנת והוא מבין את הכל, כה פשוט וצלול הכל… וזאת גם הפעם הראשונה, אשר הביאה אותו החברה־להצלה בקרוֹנָה הביתה, כי מצאוהו שכוב עוּלפֶה על מִפתן בית תפילה בירכתי הכרך.

ועוד – זוכר הוא – הם יושבים בצוותא חדא, בחדרה של לולינה, לוגמים תה מעלה אֵד, זיגפריד על יד לולינה שראשה בחיקה של נאווה, בעוד שהוא, איציק בפינה רחוקה, כאילו מתחמק, כאילו מתנצל על עזותו, שהֵהִין לבוא גם הוא הנה לישב אִתם ולנשום אויר החדר, אווירה של לולינה. וזיגפריד מגיש את אהבתו לפניה, בעוד שלו, לאיציק, קשה עליו נשימתו והגירוי המוזר מדגדג… וזיגפריד מסביר: הריהו אוהב, הריהו פייטן, הרי יצא לו שֵׁם, והוא את אהבתו הכבודה מוסר, משטיחה לרגליה… והיא, הריהי לא תסרב, הרי מן הנמנע להשיבו ריקם. הן הוא הוא זיגפריד הפייטן.

עיני נאווה מבריקות. מחשבותיה מנחשות תשובת רעוּתה וגם הן כאילו מודות, כי באמת, הרי שניהם, לולינה וזיגפריד, זוג שיעלה יפה. ועיניה מופנות כלפי השכוּבה בחיקה בשאלה אילמת מהולה סקרנות פשוטה. ואיציק – הן ברי לו, כי הולמים זה את זה שני בני־אדם החסונים, המוצאים להם את מסלולם ומפנים דרכם מכל פגע, והרי מוזר, כי עליו היא מביטה… כי פונה היא אליו כלל… ועתה בשעת הדימדומים האלה, בשעה בה משוחחת לולינה על עתידה הקרוב, כה העיקו עליו החיים במריריהם בעוד ששמחה צוהלת מבעבעת בתוך לבו והאושר, אשר שני בני־אדם החסונים עתידים לזכות בו, התחיל מבצבץ בתוך סלילי מוחו, התחיל מפיג זוהר תכלת ומשכין רננת קסמים על שפתיו. והוא, הוא גופא? הוא יביט מרחוק ויהנה, ויותר מזה למה? – ברם, לולינה לא ענתה לזיגפריד. שעות שכבה ללא אומר בחיקה הרך והחמים של נאווה ואחר פתחה: אני אוהבת – אמרה – בן־אדם, שאין הוא מומחה לענייני רוח, אני אוהבת אדם שלבו לב תינוק, אשר דמעות נוצצות בעיניו אם תפגע בכבודו, כל הגה פי מפריח מחשבות בקִרבוֹ, כל תנופת ידי נחרתת עמוק במוחו. אותו אני אוהבת, את החלש והאיתן, את השפל והנשגב, את האוויל ואת הנבון כאחד. ועיניה ליטפו את איציק היושב צלוּל במחשבותיו בפינתו, בעוד עיניו תמהות לדברי לולינה, שלא ירד עדיין לעומקם. והנה, פתאום קפצה היא ממשכבה, ניגשה והצמידה את פיה אל פיו והוא נבוך נרתע לאחור, לאחור, חיוור, נלחץ לכותל בעוד שעיניו התוהות התרחבו ופלצות התחילה מבעבעת בהן… שעה קלה לא נרגע, כי אם עמד נבוך במקומו בפינה רחוקה, נדהם, לבלתי פלוֹט הגה. נאווה גם היא עיניה ביטאו: לא יאומן… ואחרי הֵרגעוֹ, כשמצא איציק את הקרקע מתחת לרגליו, ביקש רחמים מלולינה, כי תרפה ממנו, הריהו – גימגם – אינו אלא אידיוט־למחצה, אינו אלא בְּעִיר מנוול… והם – זיגפריד הנעלב, אשר הכזיבה תוחלתו, ונאווה – קפצו ממקומם, בעוד שזיגפריד צורח: הוא הקשיב, התגנב, שמע את שיחתנו אז מאחורי הפרגוד… הֵא לך אדם טהר־הלב שלך! הא לך בן בלי צביעות! בְּעִיר מטונף! אידיוט! – ברגליו רקע ופיו זלח קצף. ואיציק ביקש רחמיה. כי אין הוא, אין הוא באמת אלא נבל, הרי אז שמע מאחורי הדלת את אשר דיברו עליו ולא יצא, ולא אטם אוזניו, ושמע את הכל, גנב את לבות שניהם. אך מה שדיברו – גימגם – הרי אין זאת אלא אמת, אמת טהורה ומובנה לכל, אין הוא מתרעם כלל, ולא ישמור בלבו כל טינה… ולולינה כרעה לפניו והתחילה נושקת לכפות רגליו בעוד שדמעות נשרו אחת אחת מעיניה המוריקות־העמוקות והוא נבוך תקוע לבלי מוּשׁ כמאובן, פסל־תינוק לא יֵדע בוֹא וצאת… – וזיגפריד, ששערותיו הפרועות התנפנפו לכל רוח, הגיף אחריו את הדלת ועזב בחימה שפוכה את אדרתו, את כובעו, את הכל בחדר. ורק נאווה ישבה טובה ומבינה, מעריצה את לולינה, כולה מסורה לה ועלולה להקריב לה כל קורבן שהוא. איציק הרים את לולינה, השכיבה על הספה והתחיל מחוֵור לה כי אין כל תכלית, כל נימוק, כל מובן למעשיה. בעינַי הַביטָה – ענתה לו היא – הן בעיני את הכל תחזה, את התכלית, את הנימוק, את המובן. הכל, הכל שם בּבבואתךָ באישון עינַי. ואיציק הנבוך מגמגם, מחפש מילים, והנה זיגפריד שב, את אדרתו שכח והנה קר בחוץ והוא עוד יצטנן חס ושלום מסיבת הרומנטיקה הטפשית הזאת, מסיבת הנערה האֶכסלטית והאידיוט־למחצה הזה – בּוּזוֹ… ואיציק, בעיניו התחילו עתה נוצצים גלילים, גלילים, ואת ידיו שלח כלפי הדובר: אַל נא – גימגם – עוד הכל יוטב! – אולם זיגפריד אִיגרף לו, פנה לו עורף בירקוֹ למולו בשאט ויצא… ואיציק הרגיש באותו הנוגה הגדול, אשר התחיל מבליח בתוך מוחו, גדל מרגע לרגע, פוֹשט בכל חדרי המוח, אותו הזוהר המסמא ופוקח את העיניים כאחד ומעביר את העבר ואת העתיד לרשות נצח הנצחים… – זאת הפעם השנייה, אשר הביאוהוּ חולה הביתה, אולם הפעם לא בקרוֹן־החברה־להצלה, כי אם בזרועותיה של לולינה.

אל זיגפריד בא איציק עוד בלילה ההוא. ממשכבו קם וניגש אל חדרו. כאן התחנן לפניו, כאן חיוֵור לו, כי בו, באיציק, אין כל אשם, כי לא פילל כלל שלולינה תסבך את היחסים. כי הרי הוא בעצמו, אין הוא חושב אלא כחשוֹב זיגפריד. כי שניהם זוּוגו בעיניו זה כבר. ועוד התחנן לפניו, חוֵוה וחווֹר, בעוד שזיגפריד שכוב, אפרקדן על הדרגש, פפירוסה עשֵׁנַה בפיו ורגליו מקרטעות הנה ושוב, הנה ושוב. הרי – ממשיך איציק – אין לו, ולא היה לו כל עניין לחוטפה, הרי הספיקה לו שהִיָה קצרה בחדרה וסיפּוקו –מבט אגב־אורחא שמזדמן מבלי משים. ושוב לא ענהו זיגפריד דבר ושתיקה מכרסמת התפלשה בחדר המועם, אשר נר זעיר בלבד האירוֹ ורק מדי פעם בפעם ניסרו גימגומי איציק חזור ונסוֹר חזור ונסוֹר בפרך, בזיעת אפיים, את החלל הנבוב. וזיגפריד הנה קם, פצה פיו, מפהק ארוכות, פורש את כפיו ושוב מפהֵק ובעיניו התחילה מהבהבת אש זדון וניצוצי לעג השתרבבו והוריקו והוא פתח: נו, דומני אין אתה יודע לשם מה נוצרה האשה… בוא ואלמדךָ. הנה – מפהק זיגפריד – האשה נוצרה ל… התבין? הנה חמוקי ירכיה עגולים ואגן בטנה רך, ושדיה נוצרו… לדגדוגי תאווה… “גן נעול אחותי כלה” – צרח קולו הצרוד של זיגפריד – “ומי יפתחנו?”

ואיציק עמד רוטט ופניו החיוורים, המתוחים התכווצו מִנִי צער. אל נא – בקש – אל נא. אולם זיגפריד לא הירפה, גם היא – הסביר – גם היא, לה רגליים, שוקיים, שדיים עגולים, חמודים, בכלל שיפוליה שָׁפרוּ מפניה – פרכס קולו וצחוק לעגוֹ המרוסק מילא את נשמתו של איציק ערמות סְחִי, בעוד שהוא עומד ועיניו עצומות וראשו סחרחר הולך וסובב ושפתיו הדקות, שאף טיפת דם אחת אין בהן, דובבות: סולח אני לך על כל אלה, סולח אני לך בשמי, כי מכּיר ומוקיר אני את פירפוריך. אולם, אם כי סלחתי אני, הרי היא לא סלחה עדיין. בוא אתי – רמז לו – יחדיו נלֵכה. וזיגפריד שכבר קללה נמרצת רבצה בזוויות שפתותיו נִמלךְ ויצא גם הוא בעודו זוֹעף ונרגש ומבֵּינוֹת לשיניו החורקות נתמלטה רק מילה אחת חרישית: אידיוט! אולם אוזנו של איציק קלטה אותה, הבינה את משמעה וצחוק טוב, בהיר ומבהיר הבליח בעיניו האפורות שהן תמיד מעורפלות כאילו אובדות במרחבי הבלימה.

ובלב השווקים, הרחובות, הסימטות, המבואות, הם חותרים, הם קולעים, שני בני־אדם זרים, שונים בתכלית שינוי, לבית פלוני, ברחוב אלמוני, לשער פלוני, לדלת אלמונית, שאין אלא זִיקה מוזרה מייחדתּם אליה. והדרך מתפתלת ורחוקה ושוב רחובות רבים וסימטות עקלקלות וקסרקטין לוטשים ריבוא עיניים חרדות, והלב מתכווץ, לבו של איציק. כי הרי אין הוא אלא בריָה עלובה, גלמודה בין משברים סואנים, תוך הר געש, שאִשֵׁי תועבות משתפכות בו הנָה ושוב, הנה ושוב. וצחוק הלעג על לסתותיו של זיגפריד אין הוא אלא מנבא בוז ובזיון… אֶה, נבזה הכל, הכל… והעיניים מתמלאות גלילי דמעות שאינם מהִינִים להגיח בפרהסיה ולנשור אחד אחד. והלב מהסס בלי הפוגות והברכיים מתחילות פקות והשיניים נוקשות ועוֹד מעט ועווית אשר תצנח עליו תגריסוֹ עד כלָה…

ובחדר, לולינה שכובה על השרפרף יונקת פפירוֹסה, שגלילי עשנָה מיתמרים, וזיגפריד יושב מחריש והעיניים המוריקות־העמוקות מקיפות אותו בשאלה אחת, אילמת: מה פשר?… וזיגפריד מתנקם בו, שוהה, מחריש וזומם… והעיניים הללו בינות למסבכי השערות הערמוניות מתחילות מביטות, מעריצות, אוהבות, דובבות: מה בצע… והוא, הוא מתחלחל ורצונו לדבר, לבאר ואינו יכול. כי איך יפתח ובגרונו מדגדג גירוי מוזר וליבו שוהק: אִי, אִי, אִי… והשתיקה מתלבטת, זוחלת על הכתלים, מגיעה עד לפינתו שהוא מתכווץ בה… והעתיד אפור כולו והעבר נשכח ורק ההווה מאמצו אל חזהו וסוחטו עד תומו… הוא נושם בכבדות ואינו מבין מה זה הכל? מה שומה עליו? שומה עליו משהו, אלא ששכח מה. והנה זיגפריד יושב שם במקומו שותק וצחוק לעגו הצורם התנדף, ועליו – הן שומה משהו ואינו זוכר. ומתהלכות שתיים חיפושיות בשבילי שִׁידרָתוֹ, מטפסות, מטופפות, ורגליהן מאוושות: חשש, חשש… והן עולות, עולות, בינות לסלילי מוחו משרכות: חשש, חשש… והעיניים המוריקות שהאפירו משום מה, דובבות: מה בצע, ומבהירות, אוהבות, מנשקות ומתנות… ועליו, האם לא שומה עליו משהו?

יחד עם זיגפריד עלה איציק ארצָהּ ישראל ואת לולינה עזב. פרש ממנה. הרי אינו יכול אחרת, הרי חטפן איננו. יראה זיגפריד וירגע. יבין את תום לבבו. ולולינה?… והוא הוא גופא אינו אלא זיגפריד. עתה הוא החסון, הוא וזיגפריד אינם אלא אדם אחד, בּשר אחד, נשמה אחת. ולולינה דחתה אותם. בעטיָה של בריָה חלשה, שלא כדאי להזכירה לשבח, דחתה! רק גנאי, גנאי, גנאי לאותה הבריָה המדולדלת, הנמבזה, שאיציק שמה, שאינה יכולה להעמיס נטל אישה על גבה, שאינה מוצאת דרכה, שהגזל ואוֹן החיים השוטפים, הגורפים לא יהלמוּהָ. בוז שבעתיים לה, חרפת עולם! רמש זוחל על גחונו, מעטהו יהרון ארגמן ותוך תוכו ירקוֹן נביבות. עינו עששה ולוח לבו אוד עשן. אוי ואבוי לה לאוֹתה הבריָה המדולדלת! אולם הוא הוא זיגפריד עתה, אינו אלא האביר זיגפריד. פנו דרך לַשׁוֹעַ, לרום מעלתו נאדרִי בכוח!

והלילות, בהם השתטח על דרגשו נים ולא נים אחרי ימי עבודת פרך בזיעת אפיו, עברו עליו ללא שינוי. הוא על דרגשו מימין וזיגפריד על שלו משמאל. שניהם שותקים, מכרסמים את שפתותיהם בעוד שבקִרבם צורחת יבבה, בעוד יללת־הלב מדריכה את השנת מעל עפעפיהם. איציק משנן לו לעצמו, כי אין הוא אלא זיגפריד, כי לא עזב את לולינה לנפשה, כי לא הוא המועל, כי אם איציק, זאת הבריָה הטפלָה, הנרגשת לכל ניד, המבוהלת תמיד, אשר חלחלה נסוכה תמיד על פניה המתוחים. לא הוא הבוגד, כי אם… והוא מגושם כולו, פועל פוֹלט זיעה מסריחה, עובד עבודת פרך בידיו הוא. עצביו עשת ומוחו קולט רק משמע אוזניו ואינו נגרר אחרי הזיוֹת שוא, ואינו מבחין אלא מה שעובדיו־חושיו מוסרים לו באמונת שירותם, פועל אני – מתגנדר איציק בפני עצמו – אני חי, אני עובד, אני כובש את עולמי באזרועי החשופה והדמיון המשטה התנדף, “כמוץ אשר תדפנו רוח” – וחסל. “כמוץ אשר תדפנו רוח” – חוזר איציק לעצמו ומגחך מבלי משים מתוך לאות, ופורש כפות ידיו השמיימה, בעוד זיגפריד תחוב בפינתו ללא נוע. וביום, לרגלי הרכסים של נצרת, תלישת החומצה הדוקרת עד זוב דם ומחמיצה את האצבעות מִנִי קור. ושם מלמעלה על מרום הפיסגה עומד הוא, הוא גופא, האברך הגלילי כחול העיניים, הזלדקן, בעוד גבותיו מנחמות, מבשרות, כי עוד ימים טובים מאלה יבואו: “הנה ממשמשים ובאים ימים שהם כולם חג, הנה זוהר עתיד לפשוט בנשמות נכאי הרוח”. ואיציק נושא את עיניו כלפי משא נפש טיפוחיו, מזדקף כולו ואומר לגשת אליו, לשאול עצה מפיו, לראותו למִצער פנים־אל־פנים, לנשק לכפות רגליו… מפני מה אינך תולש “מלמד?” – מעודדו קול ניחר ועיני שותפיו לעבודה נעוצות בו בעוד שצחוק מתלוצץ מרחף על שפתותיהם, ופניהם מְתַנִים בוּז לתולש הגרוע, שאין כָּסוס כוֹחוֹ, ששריריו אינם אלא מדולדלים. בראשו נד איציק לאותו האברך, העומד על ראש ההר, על מרומי הפיסגה. הוי, מכזיב תוחלות נדכאים – נַד לו – הוי, אברך יהודי, במה כוחך גדול? – וצחוק הפועלים צונח בנבכי נשמתו ומתחיל קוֹסֵס, לועג לו, למגמתו, לעתידו. ומה יהא הסוף? וגאולה אֵי מזה תבוא? ובכלל מה פשר “הגאולה?” – צחוק הלעג מפרפר באוויר, מקרטע בארבע כנפותיו ופניו מחווירים וגרונו מתכווץ וזיעה נוטפת רסיסים מעל למצחו, מעל ללחייו… מפני מה אינך תולש “מלמד”?! – מזרזוֹ הקול הניחר בעוד שהוא ניצב קפוא ומבטו אובד באפסֵי האופק.

בצהריים לא אכל איציק. לא ישב אל שולחן הקבוצה ולא צילצל במזלגות כדרכו תמיד. בפינה רחוקה נדחק מסתתר מעין שותפיו לעבודה. אין עבודה, אין אוכל – ביאר לעצמו. וכל החלום הנהדר על השרירים המוצקים, על הלב הקשה, על שיגרת המציאות, חמק לבלי שוב. בצהריים לא אכל, בערב לא אכל, בבוקר השכם לא מצא די כוח לקום. לקום! – צועק השומר – לעבודה! ואיציק עודנו שוכב בפינתו מזה וזיגפריד אף הוא בפינתו מזה. הנה גם זיגפריד אינו עובד, אני וזיגפריד, שנינו אין אנחנו אלא בשר אחד, נשמה אחת, אדם אחד. וּבַּבוֹת עיניו צונחות, עוטרוֹת על עיניו והוא מרגיש, כי שינה מלטפת את לחייו, חזהו, את כל גופו, ונוח לו… “אל תיגע בעקרב!” – מתפרצת צעקה מפיו. הנה ביד זיגפריד עקרב ועוקצו מופנה אל לב האוחז האומר לאמצו בחיבה אל חזהו. “הנח” – נואק איציק – “פן יעקצך ומתִּי אני… זיגפריד ואני, שנינו, אין אנחנו אלא בשר אחד, נשמה אחת, אדם אחד”.

איציק וזיגפריד עזבו את הקבוצה וביפו פגשו בלולינה, נשען אל כותל בית ערבי נמוך עמד איציק בפגשו בלולינה, בעוד שלבו נוקפו, בעוד שחלחלה ירוקה מציצה מעיניו, ברכיו פקות בריתמוס משונה ושיניו חוזרות אחרי מנגינתן. ויד תקיפה, יד פעוטה, קמוצה אורבת לו… האשה אינה אלא תהום, מרגיש הוא בדליחוּת דעתו ובאוזניו מזמזם פזמון ישן נושן: היֹה היתה אהבה.

עתה כבר למד איציק מִסֵפֶר החיים. עתה לא יַרפה ממנה. לילות שיהוק־לב עברוּ עליו וכימיה מוזרה שפשטה בכל חייו היתה בעוכריו. לעקבותיה נצמד עתה צל לא יזוז. “כלב נאמן אני לך” – התוודה בפניה – “שומר שַעַלַיִך”. עתה הבין את חקר העריגה, את אין־סוף הגעגועים. עתה ימשוך בעוֹל החיים, אורחותיהם הכיר לצמיתוּת. בחשרת המצולות יחתוֹר בַּטוּחוֹת באין מורא. עתה אינו אלא אחר. הריהו זיגפריד אוזר אוֹן ולבו רוחש עתידות גבורה. גם הוא יצלול במימי החיים, ראשו נתון לפניו ומצחו נחושה. המחשבות משרכות במוחו בעוד הוא מטייל ברחובות ומחכה ללולינה. והיא איננה. ובעקבותיו באה היא, התקיפה. אליו, ארצה־ישראל באה, לשמוע אהבה מפיו, להביט בעיניו המאפירות משום מה. לתַנות על הררי שחור, על עקת החיים ועל זרוּתָה שלה בעולם הגשמיות. והנה איננה. שמא סחבוה הערביים – מתחילה מחשבת ארס מתפתלת בתוך סלילי מוחו – הערביים ימכרוה לפֶחה והלה יסגרנה בהרמוֹנוֹ, אוּף! והיא איננה. ברחוב הוא משרך, מחכה, ומחשבות ארס הולכות וגוברות ובטחונו הולך ועוזבוֹ. וכל החלומות על הגַסוּת, הגשמיות, השרירים, הזיעה, פַּגִים ורק חרדה סולדת מגיחה כשהיא זוחלת בפינות נשמתו, עוטפתוֹ בתכריכיה, בעוד שהוא אינו אלא תינוק, תינוֹקנוֹק, שלבוֹ פּוֹעֶה תמיד, מייבב אחוז חבלי אֵימים. ומפני מה לא באה? ומה העיכובים? הרי הערביים בימים כתיקונם אינם מסוכנים עד כדי חשש? והוא שואל מהי השעה? – והנה שתיים עשרה בלילה. חצות. שלוש שעות חיכה לה והיא לא באה. היא, אשר רק למענו באה לפלשתינה, מרוב אהבה עד בלתי חקר. ולבו עודנו פּוֹעה ומנבא רעות וגרונו מתכווץ והנשימה מעיקה עליו, וקשה לו באמת לנשום, אם כי, אם כי… אין אולי המקרה אלא מצוי, וכל העיכוב, האיחור הזה, אינו יוצא מגדר הארעיוּת… אולם שלוש שעות חיכה והיא לא בּאה… ומה פשר הדבר? ואין מוצא! ואין תוחלת כי ימצא. ואין לְמַה לחכות. והעיניים מתערפלות משום מה ואין הן רואות כלום. ותוהו מחריד רוֹדֶה בנבכי עשתונותיו הדלוחים ורק שבר מחשבה עוטה אורים מוריקים, שהופכים סגוּלים ושוב מארגמנים… ואין הוא יודע אל אן לפנות, אל מי, אל מה? פניו מועדות למקום אחד, לדמות אחת, למטרה אחת. והיא היא הדמות, המטרה, איננה. הכל איננו. הכל נמוג, כעלה נידף פרח ואיננו. והעיקר: איננו, איננו, איננו… והרגליים המוֹעדות נושאות אותו, מושכות אותו, סוחבות בכוח והוא נגרר אחריהן. והוא נתקל. נופל ושוב מתרומם, נִכפה, ומי שיחוש לעזרתו – אין. הוא גלמוד – והשׁחַקים מלמעלה גבוהים ואב טוב ורחמן אין בהם כי יפנה אליו. יתושים עוקצים את פניו בעקשנות יתירה והוא כמעט שאינו מרגיש בהם. הם מזמזמים ושבים עוקצים. פניו צבים ולבו מתבקע והולך – עוד מעט והזניק זרם רותח… הרגליים סוחבות והוא ניגרר אחריהן בלי להרגיש בכך… הוא מגיע לבית תימני בשכונה ידועה ביפו העתיקה ואין הוא יודע לאן הובילוהו. הסהר מכסיף והאוֹר הקר, המחריד, מזהיר באפלולית דליחתו, עיניו מבחינות את הכל ואף על פי כן הוא נתקל בכל, ושוב צונח אין אונים על החול. שיחה ונשיקות חטופות נשמעות מבין לערמות אשר לידו, והוא אינו מבין. הוא קולט את הכל ואינו תופס… והבית, אשר לפניו, הרי מכיר הוא אותו, ואינו יודע אֵי מזה. אין הוא זוכר מה ומי. הוא שטוח על פני החול הפושט זרועותיו החובקות ומאמצו אל שדיו הצמוקים ותלאובה חררה בנפשו פנימה צורבת משום מה, ואין הוא מרגיש בה כמעט. לאיטו הוא מתרומם וניגש אל החלון… מי ומה? האם היה כבר פה? באֵי איזה עולם תעתועים קרה הדבר? אם בכלל קרה? הוא מציץ ורואה את החדר כשהוא כולו שטוף אור סהר… החדר הלא הוא ידוע לו! אימתי היה בו? את המיטה בפינה על יד החלון ממש… הן שוכבים בה כנראה? שתי גוויות מבחינה עינו והן ידועות לו מקדמת דנא, אלא שאינו מכירן. הוא נשען על החלון, לוטש עיניו והחדר שטוף לובן, הסדינים מלבינים, תכריכים תכריכים… איזה פנים מכוונים אליו, והוא אינו מבין, אינו תופס, אינו משתומם. סתם עומד לו בן־אדם מתבונן. יד קמוצה מתנופפת בחדר פנימה, מאגרפת לו והוא עודנו ניצב. זנבות פַּפּירוסוֹת צונחים עליו דרך האשנב הפתוח… והוא אינו זז. עומד, נועץ עיניו בלשון שהוארכה לו מתחת לשפתיים השמנות, שהן ידועות לו כמעט… עיניים וורודות מתנוצצות, מוריקות למולו, ואישֵי זדון משתפכות בהן שתי ועֵרב. ושם, בזווית, גם שתי עיניים סולדות משום מה כשהן מתרחבות, רועדות משום מה, ופחד אימים תוסס בהן. הן לטושות וחרדות, ועקת פלד מתפתלת בהן בינות לחוטים חכלילים משתזרים. העיניים האלה… אימתי היה כל זה? הוא עודנו ניצב ואיננו מבין דבר… גן עדן פותח לפניו את שעריו. והמקהלה: “זה השער לד', צדיקים יבואו בו”! והוא הלא גם הוא צדיק. הן בחייו לא זמם מזימות. גבול לא הסיג ויתומה פעוטה לא עשק… (להפך… אולי באמת להפך…) לפניו דור הזהב. ימוֹת בראשית, ימוֹת הרת עולם. אדם הראשון וחוה ניפתלים חבוּקים תחת תמר רענן ואישֵי התאוות־התועבות מתיזות רביבים והשחקים מזדעזעים בהתגבר עולמו על עולמה ו…חסל. אדם הראשון, בעל הבית נכנס לבית קהווה ללגום כוס מוֹקָה ולהעיף עין בעיתון של היום וחוה נשארה עזובה, כמעט עגונה בפרדס האושר הקדמוני. והנה גילתה, כי עוד מי זולתה בגן עדן, הרי הקוף הגדול גם הוא, באמת גם הוא חי. הריהו שַׂעִיר והבּעל, אדם הראשון, חלקלק. אין זאת, כי אף בשמץ גברוּת לא זכה הבעל החלקלק. וסוף כל סוף אף זאת: הקוף לא יעזבנה לנפשה. כך סתם לעזוב. לשם הנאה גסה, פשוטה, שאין בה כל רומנטיקה שהיא. קהווה ללגום נכנס ואותה עזב. והיא כה משתוקקת לגבר, לשיחה קצרה, לקטטה מבושמת, למבט אילם למצער. והוא איננו. אולם הקוף השעיר הריהו לא היה בוגד ועוזב. כי באמת בגד בה בחיר לבבה הפתי, שהלכה אחריו, אחרי הנבל, ויוליכנה שולל. ובאמת, לאהוב בכל שריריו המוצקים, בכל שערותיו הסומרות, ידע רק הקוף, הכוח האלמנטרי, הנפש הגסה, הגשמית. כי באדם בעלה אף שמץ גַברוּת אין. אין הוא זריז ואינו מטפס על מִנְלוֹת קורצי עבים ונושא עיניו השמיימה. הרי זאת היא רומנטיקה שובה לבבות, רק זאת. ובעלה – משקפיים על חטמו, בררר… ובכלל, בסך הכל, הן באמת עדיף הקוף מאדם… אוֹרַנְגוּטַנג – הומה איזה קול משונה – אוֹ – רַנְ…גוּ…טַנג…

והנה מתכנסים צללי ליל לחדר לבו ומליטים בשולי אפלוליתם את ירכתיו הבוֹעתות – מאיימים ודואים סביבו. ועֶכֶן מנומר מתפתל מתחת לרגליו: פְּסְסְ… פסס… אני… אני… הן אני באתי עדיך, אחרי ימי מרודים, אחרי נדודים אין קצה. רק אתה אוהל מועד של נשמתי, רק אתה היכל דביר, המשקיט את סערת הזוועות חוללת בי. פסס… פסס… ואט אט מגיחים מחוריהם עכברים משחירים מחטטים. ולעֶכֶן לא ישימו לבם. צרצרים מצרצרים, מחצצרים, כרוזי הבא. מחטטים העכברים, מצייצים, מגיחים נעלמים, בורחים, מבריחים משחירים, חיים חייהם הם. בַּטוּחוֹת רובץ במקומו העֶכֶן. אין מי כי ימלט שללוֹ. והם, הפזיזים מרצדים, נחפזים, צוהלים. לאיטו זוחל העכן המנומר על גחונו, בַּל תרגיש בו אוזן. רק נשיכה קלה ותו לא. והחלל הריק מתמלא נשיכות, וצללים מלחיתים דואים מסביב לקירות הלב הפועם, ההולם, ההומה, וכנפיהם מתנגחות בכנפי געגועיו עליה… גלי העכברים מצטברים, הלוך וגַבוֹר, והעכן המנומר רובץ בטוחות, וערימות הנבלות משחירות. לאיטו הוא זוחל על גחונו: אני, אני, אני, פסס… שַבתי עדָיִךְ, אני העכן. אלי נשאת נפשך מִנִי אז, עלי תתגעגע עד עולם, דימדומי נפשך וערב יומה – לי הֵמָה. ועיני, עיני אֵם הקדושה תרעפנה דמעות מרוב רחמים. רחמתיךָ. הנה אחוש לארוכתךָ. לחיקי הַרכֵּן ראשך ויוטב לך. שיר ערש אשמיע נוגה. סגור עפעפיך ונום. נומה בני יקירי. יֵרךְ לך חיקי וערבה שנתך. אמך אני, אם הקדושה, ועיני עוברות אושר מושיבי במרומי הפסגה. פְּסְס… פסס… ואם אין השינה תופסתך, אחרַי בוא, בהל, כי אחרי־החצות כבר עבר עלינו… ומסביב נבלות עכברים. פסיעה אחר פסיעה על גבי גוויות חמימות, רכות, מוּכָּשׁוֹת. והעכן המנומר מתפתל לפניו. והלב מתכווץ ונמשך אחר העיניים המוריקות־המנחשות וסולד… והאולם המפואר שאור אדמדם זוחל בו מבינות ליריעות־משי – משחיר… שישה מנגנים מושכי נימי לב שסוע התחילו את פזמונם: הָיה היה… והקרואים הנכבדים, האורחים המוזמנים יושבים על קטיפה מאפירה, על גבי עכברים מוּכָּשׁים שהצטברו ערימות, ערימות. המחוללת העירומה עומדת פסל ללא נוע… את אהובתי, את! באתי לקריאתך! בדומיית ליל קראת לי, כי חבלי חזונות עתיד בהיר עודדוני. אֵם הבטחת תהיי, רחמנית כעכן, המליט עכבריו באפלולית אין סופו…

המחוללת העירומה ניצבת פסל ללא נוע. אור מדמדם זוחל על עורה שהולך ומווריד ויריעות משי משבשבות נכונות לעוטפה. הן נכונות ללטף ולהבטיח כהעתיד בגלימת הֵבְהֵבָיו. מתוך הקרואים הנכבדים, האורחים המוזמנים, יצא אדמוני. בפניה ירק: על כי זַנִיתְ תחתי… וחיגר, חסר אף, נגוע, צולע אחריו: על כי התעוללת בי! ויַךְ באגרופו בשני שדיה. ואחריו השלישי שעיניו טרוטות, חכלילות מִני מִסבוא, ושתי ידיו היבשות העקומות, עצמות בלי בשר, מטפלות בשיפולי גווה: על כי התמסרת לי כולך לבלתי שאר ישוב… וששת מנגנים מנסרים פזמונם עד: היה היה… פסל ללא־נוֹעַ ניצבת המחוללת העירומה. והקרואים… כולם אינם אלא הוא, הקרואים והוא אינם אלא אדם אחד… אור אדמדם־כהה מרפרף בחשרת המשי המשחיר ועל ערימות אפורות יושבים האורחים הנכבדים בהדרת כבודם, יושב הוא… אני המחוללת העירומה, אני העכן המתפתל, אני היא… את כולם היכשתי. עַם עכברים! ערימות, ערימות מאפירות, קטיפה רכה וענוגה… ועתה קראתיך, כי תבוא, למשתה שכרון האחרון קראתיך, את דמך נסבא בגביע שקוף, כל טיפה בו תראה. במחט ממורט היא פותחת את סגור לבו וטיפות שָׁני שותתות, שותתות לבלתי תוֹם. את פיו מקריב לגדות הגביע המלא ומעלע את דמו קמעה קמעה… והמחוללת העירומה, שעורה הכהה הווריד, שעיניה אֵימים – אִתוֹ. ופזמון עַד מנצח: היֹה היה…

★

את איציק מצאו עוּלפֶה על יד בית בשכונת תימנים, כשהוא מדבר מתוך טירוף, כשעיניו יוצאות מחוריהן ובהעוויות אושר מוזר מכורבלות שפתותיו הדקות שהכחילו משום מה בעוד שקצף זוועה סייד את זוויותיהן. וּמִבֵּינוֹת לשיניו המכרסמות את לשונו בשגעון פרא נתמלטו מילים בודדות, שאין להן כל מובן ושהנקהלים סביבו לא קלטוּן כלל. לא היה בהן אף שמץ הגיון בריא. לבית החולים הביאוהו כָּפוּת, מקרטע ברגליו וידיו, ממש מטורף. יצא מדעתו מחוסר עבודה – יצא עליו הכרוז. אולם מי שהיה ידידו מכבר, זיגפריד, קיבל עליו להובילו לריפוי לאירופה ובאחד הכרכים הסגירוֹ לבית מרפא לחולים ממין ידוע בקצה העיר. שם שהה שנה תמימה עד אשר שלחוּהוּ לנפשו כי לא מצאו בו סימני משוגע ברורים. זאת היתה הפעם השלישית שבה הכיר את מהות ההוויה והתנשא על כנפי רוחו לעולם שאינו בן חלוף.

– – –