כזאת קרא בן־חיים איש־שדה בירחון ספרותי, היוצא לאור שלא בקביעות:
ידידים! אל הסופרים ואל הקוראים הנכבדים, אל שניכם אנו פונים בתלונה מרה כלענה ולפני שניכם אנו מפילים את תחינתנו. זה שנים אחדות מְשַנסים אנו את מותנינו במאמצי־לא־אנוש מוציאים אנו לאור היום מביכורי ספרותנו, עלים פורחים, הזעומים אמנם בצורתם הזועמים בתוכנם. לא עזרה החישו לנו נודדי־הרוח הגדולים, כלומר, אחינו הסופרים הוותיקים, ולא זָרַם אל קופתנו זרם התמיכה מנדבנים, העושים להם נצח, או מקהל קוראים חותמים ומחתימים, אלה המושכים את רכב הספרות. ממגד רוחם ממעל ימטירו נא הסופרים עלינו ממשמני כיסים מתחת יעניקו נא הנדבנים והחותמים והמחתימים. הכל יהיה טוב. ככבוד לרוב. – המערכת.
ובן־חיים איש־שדה שוכב על דרגשו נים־ולא־נים. עוּף! בתלישת החומצה עבר היום. חריף הוא מיץ החומצה וחודר אפילו דרך הגרביים, אשר חִיתֵּל בהן את כּפוֹת־ידיו. נפוחות האצבעות וצורבות. שנים אחדות שוקד בן־חיים איש־שדה על עבודת־האדמה, את תורת־הפרך הוא מקנה לאיבריו המפונקים, את עורו הוא שוזף בשרב־השמש ולמיץ־החומצה לא התרגל כשרו עדיין. כמה צורבות האצבעות והגב, כאילו נזכר בימי טירונותו, מתחיל מתרסק. בשעת התלישה אתה מהלך על ארבע ואגב אתה תולש את הצמח הארור הזה. שורה אחר שורה תלש בן־חיים איש־שדה – ועיָף. אולי עבדתי היום למעלה מכוחותי – מנקרת מחשבה במוחו דרך נימנום. את הכוחות צריך לחסוך – כזאת היה אומר ידידו לשעבר, הסופר המובהק אלימלך גרויזה, ועתה הוא יודע: עוד מעט ותגמור קרינה את עבודת־החליבה, תכנס החדרה, כשסנדליה מסורבלים אבק, פניה נוטפים רסיסי־זיעה וידיה מבקשות מים לרחצה. כל גופה יאמר אז: רְחָץ. וכגמור קָרִינה את רחיצת בשרה במקלחת הנשים, תשכב על הדרגש השני ממולו לנוח מעמל־היום – ולא תדבר. הוא רואה גם את שתי עיניה המכחילות, אלה העיניים המבטיחות, אלה העיניים הבהירות, המזמינות כל איש מזיע לרחוץ במעין הטוהר. כך היו עיניה בשכבר הימים. ועתה, עתה תשכב על הדרגש, כששמורותיה אוטרות על אורותיהן הכחולים. אולי קשים הם בשבילה חיי חקלאות – נאנח בנמנמו איש סרוח ועייף מאוד. אפשר מאוד – התחילה המחשבה ההיא מפזזת בין סלילי מוחו שמתחת למצחו – אפשר, שגם תפתח פתע את פיה ותגיד: “גבר לא יצלח אתה”. ובשעת פלטה את המילים תעקם את שפתיה באותה העקימה הידועה וחריץ־הביטול מעל לפיה יהיה דוחה ומקפיא כל רחש חם, המתרוצץ עוד בלב לעיתים רחוקות מאוד. כוח איום טמון בחריץ הביטול אשר לאשה – מתפתלת המחשבה ההיא במוחו ומכה גלים סביבה – כי גבר ימוגר בו עדי ארץ ורוחו לא תקום עוד לתחיָה. אבוד אבד האיש, אשר יחזה במו עיניו את עקימת השפתיים ההיא… והוא, הוא עצמו, שיראה את החריץ מעל לפי קרינה, לא יאזור עוד אוֹן לקום לחבקה, לאמצה בזהירות, ובלב מלא על גדותיו, אל חזהו, לא יתן את עיניו בעיניה הרוחצות בכחלון, ולא ילחש בדחילו ורחימו מילה חמה, מאותן המילים הדלוּיוֹת מנבכי הנשמה האוהבת עד אפסיה, הנוסכות אור על חיי־אפר של שני אנשים, והמתעוֹת אותם לחשוב בתומם, כי אמנם יש אהבה בעולם הזה. את עיניה המבטיחות ישכח ברגע ההוא ורק את רגליה החשופות יראה, השעירות, המעוקמות עקמומית קלה בסרבליהן, המעוררות רגשות בלתי נעימים. לא רק שפתיה, אף רגליה מעוקמות – מנצחת מחשבה את עוֹיַנתָה הפזזנית.
ואולי – מדמדמת הכרה עמומה במוח היאוש המנמנם – אולי באמת אינו אלא “גבר לא יצלח”. מאז, מיום צאתו מרחם אמו היה כך. בהיותו עוד עולל בעריסה הפילתוֹ האוֹמנת הגוֹיָה, שהיתה בעלת פנים חיוורים ואצילים שלא כדרכי הגוֹיות ודווקא עצבנית כדרכי יושבי הערים. ריננו אחריה בעיר, כי אינה גוֹיָה כשרה בתכלית. ילד לא־יצלח – אמרה אז האומנת בהבטיחה כי חפות ידיה מפשע. הילד־לא יצלח נחרם אז, הותוה אות־נצח על פניו לבל תִּשָׁכח אומנתו מלבו, לבל ינסה הילד לחלום על הצלחה. “חרום־אף!” הקניטוהו חבריו בבית־הספר בלעג. לא שיתפוהו לא במשחקים, לא בהגרלת העֵטים המשומשים ולא בזריקת האוֹלרים. מנודה ועזוב, מטרה לחיצי לעג ומהלומות – בילה שם את ימיו עד אפס כוח להתאפק. והחברים בני החדרים ספגו את מיץ אפם בחרחוּר ואמרו: אַף חרוּם הוא עונש מן השמיים. אף הם פרשו ממנו, אם כי לא שלחו בו ידיהם מפחד אביו. ואביו הבין לצרת בנו והוציאו מבית־הספר העירוני, כי לא ראה לו מוצא, אף ב"חדר" לא ביקר מאימת בני גילו. בפינה אפלה באחד החדרים רבץ תחתיו ולא הרים את קולו, רק עיניים מבוהלות תעו מכותל אל כותל והלב הלם בחוזקה. סטודנט עני הדריכו בלימודי חוץ ומלמד ארך־ידיים וזלדקן היה מאחר תמיד לבוא, רוחש כבוד לבן־עשירים. לא הדריכוהוּ מנוחה שני המורים האלה עקב שכר הוראתם הנשקל לידיהם בכסף מלא. ידע זאת הילד־לא־יצלח ולא חדל ללטוש עיניים פחדניות, כחיה בפני ציידים אכזרים טרם תלכד. הנה, הנה הם באים ליטול את נשמתו. אל אלוהיו התפלל הילד, והאל לא ענה ולא שלח את מלאכו לתקון את המעוּות. ביש־גד נולדת לי – פלט פעם אבא תוך אכילה בצער ואמא הרוקמת על־יד החלון היתה בוֹכיָה. הוי, שבקה כבר חיים לכל חי אמו זו האוהבת והבוכיה. אף על קברה לא התפלש ולא עשה לה ציוּן לזכר הדורות. לא הספיק בהיותו עוד שם, מעבר לים. האֵם היא האהובה היחידה בחיים – היה אומר ידידו אלימלך גרויזה. ובכל זאת קנה לאוֹמנתו, כשזו באה לבקרו פעם, מחרוזת אלמוגים, ונקשר אליה ברגשי־חיבה לא־ינתקו, כאהוב איש מדוכא את גורלו האוֹכף והלא־נעתר. כן, ביש־גד היה בן־חיים איש־שדה בכל זאת…
והנה נכנסה קרינה. את עיניו פוקח השכוב לראות ולהיווכח פן טעה. לא טעה. זאת היא באמת אשתו המאורשה לו כדת, קרינה, ועל שפתיה – אין צחוק הביטול. היא גלשה כבר מן המקלחת ושמלתה הלבנה, שמלת אריג פשוט, מתמזגת עם חלון עיניה הרמוניה מרגיעה את מרד העצבים המתוחים. ואף את עיניה רואה עתה האיש השכוב, העיז להביט בהן רק עתה. מרפרפים האורות הכחלחלים כמו אז – באותם הימים הרחוקים והטובים. זה כבר לא שרתה עליה רוח טובה, רוח המרעננת אותה ואת כל המביט בה. וטרם הספיק בן־חיים איש־שדה לקום על רגליו לרגל השינוי הניכר בה ולתהות שעה קלה עליו ואולי גם להפליט שאלה בזהירות – הקדימתהוּ קרינה, זו אשתו, והודיעה לו את דבר נסיעתה. אמנם רק ליום או יומיים היא עוזבת אותו ואת הקבוצה ותיסע העירה. בלילה ירתום החבר לזר, המתגורר בחדר הסמוך לחדרם, את הפרדות בעגלה – אומרת בניגון קרינה – ועגלה זו תביא אותה יחד עם מטען החלב לתחנת הרכבת. כי כמה וכמה דברים חסרים במחסן וצריך להזמינם בעיר. חברי הקבוצה נתנו כבר את הסכמתם. רק יום יומיים – מנחמת קרינה את בעלה, ובעיניה מתלקחים זיקים כחולים, זיקים של חיים רוחשים ש ושל דם רותח בעורקים. לא שם לבו החבר בן־חיים לדברי המרננים אחרי אשתו, ולא עשה את אוזניו כאפרכסת כספּר חברים ביניהם על טיולי קרינה המוזרים עם החבר לזר בשעות דימדומים ובלילות אחרי גמר העבודה. הלא האנשים הטובים זהירים בנשימת חבריהם ודוחסים את האוויר. שיעור־קומתו של בן־חיים החבר הלא זעיר הוא ואיך יסבול את החיים מסביבו בכלל, אף פה במקום הטוב בכל המקומות. כל כך הרבה עיניים נתונות בו תמיד, בו ובאשתו בכל מעשיהם. וכמה הרגיש לפעמים את החיה הרעה,הנרדמת בכל אלה הבחורים והבחורות המוכנים בכל יום לשים נפשם בכפם, ויתר על כן. אם אפילו מטיילת קרינה עם לזר, הלא לטייל מותר אף לאשה נשואה סתם, אף באותן העיירות הנידחות צרות־האופקים השרויות ביון מחשכים, ולא־כל־שכן בחיי החופש, בחיי השאיפות, בחיי הזוהר, ההולכים לקראת שמש חדשה ושמיים חדשים ואהבה חדשה. ואם יקרה, חלילה, כי ימאס בעיני קרינה אשתו, הרי לא יעמוד לשטן בדרכה אל האושר. כעלה נידף יסתלק ואולי עוד יבקש ממנה סליחה, על אשר ריתקהּ אליו כל הימים הארוכים מימי חתונתה, אליו, אל “גבר לא־יִצלח”. לא שם לבו החבר בן־חיים לדברי החברים המרננים. הלא מישהו צריך לנסוע, ואם החליטו החברים כי על קרינה לנסוע, הוא וודאי שלא יתנגד לכך. הוא בכלל אינו מתנגד, כי איככה יהין… ואם עסקן הקבוצה, החבר לזר, יסע גם הוא העירה ודווקא יחד אתה, הלא אולי מקרה סתם הוא, רק מקרה זדון, וטוב כי תנוח האשה ספוגת־הפרך שעות אחדות בעיר. עוּף! קשה השנה העבודה, כי ידיים מעטות נשארו בקבוצה. אחדים נסעו לחו"ל לרגלי מחלתם, התקציב מצומצם ואין לקבל פועלים־אורחים. אין דבר אם יעבוד החבר בן־חיים בזיעת אפיו, הוא יעבוד ולא ינסה אפילו לרגוֹן: הלא לעבודה נוצר. מה קטנו עתה בעיניו הצריבות באצבעותיו מתלישת חומצה. שקר הוא: אין לחסוך את הכוחות. יזרמו להם לכל רוח עד אשר – עד אשר יריקם כהריק חבית יין משובח במסיבת מלאכים אל חיק האדמה הזאת. יזרמו להם כוחותיו ולא לשוא יהיה עמלו כנצח. אולם היא, היא…
לוּ רק כאחרים היית – מזמרת קרינה הנחה עתה על דרגשה – היית מגיש לי נעליים שי – אי־אפשר באלה בעיר. היא מרימה מעל הארץ את סנדליה, שהוטל בהם קרע, הקבוצה לא תיקנה עתה; שעת־מצוקה באה עלינו – נאנחת קרינה. שעת־מצוקה – חוזר אחריה בלאט בן־חיים הבעל. כמובן, היא זקוקה לנעליים, הלא אי־אפשר ככה, ואין לו מוצא. היֹֹה היה לו פעם שעון כסף וגם אותו מכר לפני הרבה הרבה ימים, כשרק באה אליו קרינה. ומכל בגדיו לא נשאר לו אף אחד הראוי לסמרטוטר. במוחו נדלקים אורות ודולקים: מאין, מאין… גבר לא־יצלח אתה – מעקמת קרינה את שפתיה. את עיניו מכסה השכוב, את ידיו שם עליהן, את הכר, את השמיכה, לבלתי ראות את צחוק הביטול, את גזר־דינו, את סופו השחור. הנה הם באים ליטול את נשמתו – חוזרת אליו המחשבה מימי ילדותו – וצללים אפפוהו. בברכיים כושלות קם בן־חיים איש־שדה על רגליו ופונה לדלת. ללא אומר עוקבות את הליכתו שתי עיניים שפג כַּחלוֹנן לפתע. בוכיות רגליו וידיו תומכות את מצחו, כי ראשו הולך סחור סחור והארץ מתחת – זעָה. ולא הספיק החבר בן־חיים להרחיק מחדרו, כי אזלה ממנו שארית כוחו היום. אולי שבה הקדחת? מי יתן ושבה! כי טוב לחלות ולשכב ולחשוב: אולי יהיה זה הפרוזדור לחיים אחרים, לחיים רוחצים בתכלת מזהירה, המובטחה מעולם לנכאי־הרוח. את ראשו רק הרטיב על יד הברז והנה הוא שב לשכב בחדרו. לא! לא ישוב עתה אליו. אי־אפשר לו להביט עוד באותו הצחוק… אַל בּטא את השם, אל הזכיר – ואולי ישכח, אולי יפוג כחלום מסייט, היונק את פליטת התקוה, המקננת בַּלב במחתרת. הנה פה חדר ריק מאדם. החבר לזר לא ישוב עוד לשכב על מיטתו הלילה. הלא הוא נוסע. על מיטתו הבלתי מוצעת של החבר לזר שוכב עתה בן־חיים איש־שדה. והנה עלה באפו ריח של אשה, הכר נודף ריח זה. את ראשו מפנה שכוב לבלתי הרגיש בו, לבלתי הריח. את אפו הוא אוטם ונושם בפה. ואולי שכבה כאן אחת החברות העייפות לפוש קצת בצהריים. כן, בוודאי שכבה כאן אחת החברות לפוש. אולם את הריח הוא מכיר כנראה, כי ריח מיוחד יש לכל אשה. רק על־פי ריחה בלבד אפשר להכיר אשה. חוש הריח מפותח אצלי – מצטחק פתע הבעל בן־חיים, בעוד עיניו עצומות והשמורות מהודקות הדק היטב לבל יראה. אסור להסתכל עד כדי ראווה בסרט ראינוע, המגלף את דמויותיו על בד מוחו פנימה. גם לשמוע אסור אל הזמר האחד ההולך ונישנה. רק להתקפל על מיטה אפלה ולא לראות ולא לשמוע ולא להריח. חַ חַ חַ ה! – צחק מישהו כצחוק נחש־בריח. נבהל מאוד החבר בן־חיים, כי לא ידע מי הוא הצוחק. הלא הוא לא יצחק, איככה יהין? הוא אינו צוחק מעולם בקול. אולי צחקה כך אחת הדמויות המתפלשות בקלחת ההזיות… גבר לא־יצלח אתה – היתה אומרת קרינה, לוּא שמעה את צחוקו ואת החריץ ההוא היתה מבליטה מעל לפיה. איננה, אין קרינה אתי בחדר – צועק בן־חיים, והוא שוקע תחתיו, כי נבהל. קרינה איננה, והצחוק איננו, הכל איננו – חוזר לו בלי הפוגה האיש השכוב, הלוך וחזור פעם אחר פעם. הכל איננו…
הדימדומים ירדו על החדר והתחילו מכרבלים את כל הבא לקראתם באדרת שחורה. זה אחר זה רודפים הצללים. אדם אחד שכוב על מיטה בלתי מוצעת וגלגלים מתגלגלים במוחו רצוא ושוב. האם באמת גבר לא־יצלח הנני? – האיש בן־חיים שומע במו אוזניו את חריקות חישוקי המחשבה המוחלדים במוחו פנימה. ועל בד הראינוע אשר במוחו פרושה מגילת חייו. את עצמו הוא רואה ומכיר: כן, זה הוא, בן־חיים איש־שדה, קרל פלדמן לפנים. גם את חברו ללימודים לשאיפות הוא רואה, אשר התחיל להתרועע בראשית עלומיו. מנוצץ שערו השחור, החצוי בדייקנות בשקידה לשנַיים ומבליט את החריץ המלבין. חריץ – נאנח איש אחד. בעל בלורית שחורה הוא הידיד, אליאש גרויזה, בעל עיניים אפורות־פיקחיות ורוחשות תמיד. זיקי מחשבות זינקו בהן והוריקו בתוך אפרוריתן. ורזה הוא החבר אליאש. מרזונו מקומטים פניו וכשני מקלות רגליו בשפופרות המכנסים. בנשוב הרוח התנופפה הבלורית השחורה והחבר אליאש גרויזה היה פותח בשיחה, היה מגולל לפני עיני ידידו את פרשת המהפכות שהתחוללו ברוח האנושיות מאז: ששתה סוקרטס היווני את כוס התרעלה בפעם האחרונה בחייו, ביקש מתלמידיו להקריב תרנגול לאֶסְקוּלַפִּיוֹס, הוא אלוהי הרפאות. ולא ידעו המפרשים שבכל הדורות לפרש את בקשת הרב הגדול, ואני הנה מצאתי – מתפאר החבר אליאש גרויזה. רופאות העניק האל לסוקרטס החולה מחלת־החיים. כי מעתה בעוברו את שער־ההתם לא יֵדע עוד מחלה ונגע ושדפון איברים. תוך כדי התלהבות נפל ספר דל־דפים ומכורך־הדר מחיק החבר אליאש, בחפזון כרע קרל פלדמן להרימו. ועל השער כתוב באותיות־זהב: מותו של סוקרטס מאת… ולא הספיק המרים לראות את שם המחבר. מה שם הספר – שאל הידיד את ידידו. לא קראת, לא ראית? קיצור תולדות הפילוסופיה – עונה החבר אליאש ומסמיק משום־מה, בעוד עיניו חודרות ומבקשות סימני חשד בעיני ידידו. ולא מצא בהן כל חשד. כה טוב לדעת, כי זה החבר מנופף הבלורית לא חשוד בלבו כי יגלה בעקלתנו, לא ישמור לו טינה, ובעיני עצמו ישאר האיש המקורי המגלה נסתרות ומבין את סוד החיים עד תומו. ואולי הוא באמת מחבר הספר – חשב הידיד קרל פלדמן.
זקוק אני לשיחתך – היה אומר תמיד החבר אליאש גרויזה. כל אדם זקוק לחבר למען השמיע באוזניו מהירהורי לבו, משאיפותיו, מאמונותיו, בלי השני, השומע, אין ההירהורים מתלכדים. רק למען השני־השומע חושב האדם ומגלה ומעמיק האדם. אתה הנך “השני” הזה ואין זולתך – היה מסיים את דבריו הידיד אליאש.
וידע קרל פלדמן כי סוד אחר כמוס באיש המשמיע את דבריו, ידע שהאיש המשמיע ריתק את צב ההצלחה אליו, אף אם יקח את דבריו ממקורות אחרים, אף אם אינו מגלה וגם אינו מכסה. בלבו שמר את הסוד הגדול הזה ולא ההין לספרו לחברו. כי איככה יעיז הוא… הוא נוצר להקשיב ולהקשיב עד בלי די. מחומר התלמידים הקדמונים קוֹרצתָ – היה מהללו החבר אליאש גרויזה. למה לא יצאת מרחם בימי המשיחים הגדולים, המביאים באמתחותיהם פדוּת לכל מתי־רזוֹן – היה מוסיף ברצינות מפולפלת לעג.
ואף־על־פי־כן, שעה קדושה באמת היתה השעה בה פתח החבר אליאש את פיו לשתפו במחשבות של הרת עולם ושל חורבנו. אם כי הרגיש תכופות את לעג חברו הנשפך עליו שלא בכוונת האחרון, בכל זאת האמין לו ורצה להאמין בכל נפשו ובכל מאודו, כי הלא הוא רק מקשיב ולו לא.
אולם, גם שעות אחרות היו עוֹדוֹת על קרל פלדמן. לעיתים רחוקות מאוד היתה באה עליו רוח של דיקלום וקרל ידע לדקלם בשעות כאלה. בהיותו פעם עם חברו מחוץ לתחום העיר, כשרק שדות ירק מימין ומשמאל וגבעות גבנוניות קורצות מרחוק, כשעבים קודרים־כבדים מזה ועבים פרחנים לבנבנים מזה דאו על־פני השמיים במסעם סביב כדור הארץ, נשא את קולו החבר קרל פלדמן. וככה דיקלם:
מוֹלֶדֶת, מוֹלַדְתִּי, הַצֳּרִי לִדְּוָי,
מַה תִּיקְרִי לְנַפְשׁוֹ, יָבִין אִישׁ בְּוַדָּי,
כִּי תֹאבֵדִי…
ומרחוק ענה ההד: אללי, אללי! הד הגבר־לא־יצלח היה בוודאי ההד, אשר נישא בין שדות הבר הירוקים, בין הגבעולים העומדים באִיבּם המחכים לשמש ולגשם…
מעולם לא שמעתיך מדקלם – הפסיק החבר אליאש את השתיקה ולא רצה לשבחו ולא יכול לגנותו. אך בזאת הרגיש קרל פלדמן ולא האמין למחשבתו, כי איככה זה יהין הוא לשפוט את השני, את איש הסגולות, את המעמיק החשוב? אין זאת, כי איש רע־לב אנוכי – ניקר מוסר־כליותיו בקרבוֹ. אין מולדת בעולם – פסק תאום החבר אליאש. אין הבדל בין ארץ לארץ, וגם השפה היא טפלה, וראויה כל ארץ וארץ ליושביה וכל לשון לשמש תריס לחוכמה. רק חוקי העשת המחשלים, הם… ולא שמע את סוף דבריו האיש שדיקלם את השיר. זאת היתה הפעם הראשונה בחייו, שהסיח דעתו מדברי חברו המחונן, כי הנה רוח נשבה משפָיִם והיער רמז ממרחקים. והרוח היתה קרה ומבריאה, רוח של ניחומים למוכי־נסיון ושל תקווה חלשה, כי אולי, אולי יִרווח גם להם.
הנה זאת היא קָרינה – הציג לפניו פעם חברו אליאש גרויזה עלמה אחת. וזאת היתה הפעם הראשונה בחייו, שראה את הזוהר הרוחץ בשתי עיניים כחולות, כחלחלות.
יום תמים התהלך איש מדקלם אחד ברחובות העיר, שהיו צרים ומסואבים כרגיל גדושי זכרונות ילדות בלתי־נעימים. והנה חלפו בהם פתאום ריחות־ניחוח ועל כל שלט ובכל פינה התנוססו לתמהונו שתי עיניים כחולות, כחלחלות.
– קרינה – לחש מישהו ברחוב.
היפנה המשָׂרֵך ראשו ולא ראה איש.
לאיטו מתנהל ברחובות הידיד קרל פלדמן. הוא התהלך סתם, מטייל בשעת פנאי. אינו רואה אפילו את שני האנשים ההולכים לפניו, את הבחור משולב הזרוע עם העלמה. באמת מה בצע אם שם מטייל חברו אליאש גרויזה ולוחץ בקיבָרתוֹ את קיבּוֹרת העלמה קרינה? הלא אשה זרה היא בשבילו, בשביל המשרך את דרכו לתומו, בשביל קרל פלדמן. וגם הם לא שמו לבם אליו, יתכן שלא הכירוהו. הלא אין להבדילו מכל העוברים והשבים, הנמצאים כרגיל ברחוב, הלא איש בלתי בולט הוא, איש נקלה, איש אין־ערך. בצדק אין לשים לב אליו. לשער אחד הבתים הישנים בעלי קומה אחת בפרבר נכנסים אליאש גרויזה עם מכרתוֹ. הנה פרבר העיר כאן ולא ידע אפילו המשרך אבוד־העשתונות, כי עד הפרבר הגיע. אכן, כאן מתגוררת העלמה קָרִינה. וכל הפרבר כאילו מדקלם שיר נוגה ומזיל דמעות. כי הנה דמעה נוצצה על פני איש אחד.
בלילה ההוא שירך איש מסכן את דרכו בפרבר ולא נכנס לשום שער להיסגר בחדר ולישון. כנראה, מחוּסַר דירה היה המשרךְ ההוא. לא. בוודאי שומר לילה היה, אולי שוטר־חרש המתחקה על עקבות גנב או אולי, היה זה נוטר, מיוחד, שהופקד לנטור אוצר אין־ערוך?
אולי?
עַל שִׁכְמִי תַּצְנִיחַ יָד,
נַחְשׁוֹל אשֶׁר עָלַי רַד…
הַס בַּלֵּב, הָהּ אֵל שַׁדָּי,
הַאֶפְשָׁר?
אוּלַי…
ככה התלכדו מילים באוזני האיש קרל פלדמן. לא יִרשׁמן שחור על גבי לבן, חלילה. הלא משורר איננו. אין לו כל נטיה לפוֹאסיָה. ככה אמר לו גם החבר אליאש גרויזה. הוא איש מאמין, איש מקשיב, איש מבין את השני, את צרת השני ואת חדוותו – ותו לא. ואת העלמה קרינה אינו מכיר אפילו, לא דיבּר אתה כמעט ואין לו כל עניין אליה בכלל, ואיך זה יקדיש לה שיר פתאום? הלא גם לא חיבּרוֹ בשבילה, רק ככה סתם התלכדו המילים במוחו. אליאש חברו מכיר אותה, הוא מלווה אותה בדרכיה, הוא מגלה לפניה את סודות לבבו, הוא פותח לפניה את שערי המחשבה המעמיקה לחדור – כי אך לו יאוֹת הדבר. לכן מובן לו, כי כבר מזמן לא ביקרו החבר אליאש. הוא עסוק בוודאי. הוא מצא לו אוזניים נעימות יותר. והוא החבר קרל פלדמן אינו מתרעם, אינו מקנא חלילה. הוא מבין, ולא יעמוד לו חס ושלום לשטן בדרכו. הוא שימש רק זוג אוזניים מקשיבות, היה ה־X המופשטת, האפרכסת בעלת־הרגליים – ועתה, מצא לו אליאש גרויזה את השומעה. יתר על כן…
קרינה – שומע עתה בבירור האיש קרל פלדמן.
באחד הימים קרה, כי זימר לפני ידידו אליאש גרויזה את הזמר הנפלא ההוא, החבוי בגלומי האוויר, הנסתר בקווי האור, המפוז בין רסיסי הטל. זהו באמת זמר מעניין – אמר הידיד התמה – באיזה ספר מצאת אותו? לא, הוא לא מצאוֹ בשום ספר – עונה קרל פלדמן המסמיק. אה – פולט בערמומיות בלתי מכוסה הידיד אליאש. אם האמת להגיד – ממשיך הוא – מצורפות המילים שלא בצירוף גרוע דווקא; אלא שבכלל, כל הזמר טעון תיקון. את מבין, למען הצורה, למען המשקל. אליאש גרויזה מוציא עפרון. וכך נגרוס למשל: “על שכמי תצניחי יד, נחשול בא, האושר רד” – הלא אי אפשר לצרף “נחשול אושר”. מה פירוש “נחשול אושר”? ובכן ככה: “הס הלב, הה, אל שדי!” זה דווקא מקום מצויין, אחד היחידים, “האפשר, אולי?” – זה אינו אומר כלום, להפך, רוח של רפיון מבטלת בשישים את אישיות הכותב והשומע גם יחד. זהו למטה מכבוד גבר, את אוזני צורמת השורה הזאת. נגיד, למשל, ככה: “בוא תבואי בוודאי”. המצאה נפלאה, עלה בידי לתקן תיקון מעולה. זהו שיר מצויין עתה – כל זה אומר החבר אליאש ברויזה ורושם בפנקסו. אני עורך ספרותי מן המשובחים – מצטחק הוא בשעת רשימתו בהתגנדרות. אתה, אתה – מגמגם קרל פלדמן פתאום ופניו מחווירים משום מה. אני רושם לבל ישכח – מרגיעו אליאש גרויזה. שערותיו התנופפו ברוח, בלורית שחורה ואומרת כבוד. הוא בוודאי יהיה משורר – מסתכל בו קרל פלדמן בהערצה. ואת הזמר רשם. ומה איכפת? ישאר לו לזכר עולם מידידו המסכן, שכּרגיל לא היה פותח את פיו והנה פתאום… גם לדברַי יש קצת תוקף – צוהל רגש מוזר בלבו ואהבה גדולה מכה גלים חמים בכל גופו. בכל איבריו, כי הנה ידיד אוהב העניקוּ לו השמיים, הדואג לו, הרושם את דבריו בפנקסו לבל תאבד אף אות אחת, לבל ישונה אף תג אחד. עתה הוא חורג באמת ממסגרת שומע בלבד. עתה גם הוא העניק. יחס גומלין יהיה מעתה יחסם. השפעת ידידים הדדית. חיים משותפים ברוח. הלא זאת היא שאיפת השאיפות בחיים. התיקון אשר תיקן… הוא מוצלח בוודאי, הלא אי־אפשר שחברו יטעה חלילה. הלא איש הוגה בספרים כבדי־משקל הוא, איש יודע, איש בבעל אופקים רחבים ולב רוחש תמיד. אשריהוּ שהפליט את דברי הזמר לפני ידידו, כי הנה באו להם התיקון וההשבחה והשמירה בפנקס ההוא.
אתה בחור ממתי־סגולה שבעיר – אומרת העלמה קרינה למר קרל פלדמן בפוגשה אותו באחד הימים. גם מר אליאש גרויזה מכבדך – היא מוסיפה. חבר טוב יש לי באמת, רע נאמן, ידיד מסור. לא התכחש. להפך, אף לפני העלמה קרינה לא מנע את השבח ממנו. בעקב הזמר הוא בא לי ההלל – לוחש לו קול טמיר בחזהו. וקָרִינה? הלא העלמה קרינה על ידו והוא כמעט ששכח. לא, לא שכח. הוא מרגיש את מציאותה בכל תא, בכל טיפת דם שבעורקיו. פשוט, ניגשה אליו ברחוב בלי היסוס כל שהוא. אינך מוסיף להכירני מר פלדמן? אמרה, והוא שתק. הרי לא יוכל להבטיח כי מכיר הוא אותה, כי הוגה הוא בה, כי אף זמר פלאי התלכד פתע במוחו והתגבש במנגינת מילים. אף בלילה עמוּם היה מבחין את מהלכה הרקדני, המטוֹפצף, ושתי עיניה היו מכחילות אף כשאול תחתיות. אולם את פיו לא יפתח קרל פלדמן. ירא הוא שמא יפליט דבר שלא במקומו. מי יודע? את שיחות חברו גדוש־הספרים הוא זוכר, הן חרותוֹת במוחו, אולם איך זה ישתמש בהן? אסור להסיג גבול. קדוש הוא חוק הידידות ויש גבול בין שלי ושלך בנחלת הרוח. הנה הוא עצמו: הוא החבר אליאש גרויזה. בדרך נספח אליהם מבלי משים. איש לא ראהו והנה יצא מאחת הסימטות, כאיש המרגל את צעדיהם. אולם זה רק מקרה, מקרה זדון הוא – מובטח קרל פלדמן – כי לא יעשה כך אליאש גרויזה. לא לכבוד הגבר הוא. הגבר לא יקח את אשר לא לו, ובדרכי עקלתון לא ילך, בדרכים כאלה יבחר אולי גבר־לא־יצלח… הרוח נושבת מרימה את שער הבלורית כמלוא קומה, צוחקת צחוק עליז העלמה קָרִינה. שערותיך סמרו – לועגת היא, נעלב משום מה החבר גרויזה ועיניו קודרות־קודרות. שלום לכם – הוא מברך את שניהם ופונה ללכת, ולא הירשתה לו העלמה קרינה לעוזבם. להפך, קרוֹא קראה לו לשוב אליהם ופצוֹר פצרה בו. רצונה לטייל לשרךְ את דרכם ולהגיע אל מחוץ לתחום העיר. ואף הוא, קרל פלדמן, רודף אחריו ומחזיק בדש בגדו. כי באמת מה פשר עלבונו זה. הלא לא ילד הוא: כוונה רעה לא היתה כאן, אף זכר לא היה לה ולמה יִרגז? הן גבר הוא… מומחה הוא קרל פלדמן במלאכת הפיתוי. פתאום נתגלה בו כוח הדבור ופיו – נופת־צופים. פלא הוא גם בעיני אליאש גרויזה הניפתה, שהולך עם ידידו ועם מכרתו העלמה קרינה.
ובטיילם בין השדות המוריקים מזה ומזה הבטיח אליאש גרויזה לקרוא לפני ידידיו שיר אחד, שיר אשר חיבּרוֹ זה לא כבר לרגל הופעה חשובה בחייו. את השיר הקדיש לאשה אחת, לאשה, אשר יקרה לו משאיפותיו, מעתידו, מחייו. מסמיקה משום מה העלמה קרינה. על דשא בצידי הדרכים ישבו שלושה אנשים צעירים ומתוך פנקסו קורא אליאש גרויזה:
עַל שִׁכְמִי תַּצְנִיחִי יָד,
נַחְשׁוֹל בָּא, הָאֹשֶר רַד,
הַס הַלֵּב, הָהּ אֵל שַׁדָּי!
בּוֹא תָבוֹאִי בְּוַדָּי.
ספקה כפיה העלמה קרינה ובעיניה התחילו מרפרפים אורות מכחילים, אורות גזים, כי משורר גדול הוא, מחונן כשרון לא־רגיל הוא אליאש גרויזה, את שיר האהבה הראשון להקדיש לה ולא לאחרת. היא בטוחה כי לה הוקדש השיר הזה. אלה המחשבות אשר העסיקו את העלמה קרינה ולא ראתה אפילו את החיוורון, אשר פּשָׁה על פני קרל פלדמן. כל לבה נתון עתה לבעל הבלורית, אשר שַׂמְתוֹ ללעג ולקלס. הלא טינה אינו שומר אליה בלבבו? – שואלת העלמה ברתת. לא, הוא אינו שומר אליה כל טינה. בנוגע לשיר, אין זה באמת שיר גרוע. גם הידיד היה כמובן ידוע בעוזריו. הביטה עתה העלמה קרינה בפני הידיד והנה מסויידים חיוורון איום ולהטים מוזרים מהלכים בעיניו. לא יכול קרל פלדמן לענות לשאלותיהם שעה ארוכה, כי הוּדק גרונו ומערכת כלי נשימתו קפאה, רוח החיים עזבָתוֹ למשך רגעים אחדים. והנה עלה באוזני שני חבריו לישיבה ריטון קל, שטרם לבש צורת מילים ברורות. אני חולה – הגיע לאוזנם סוף סוף קול צרוד. לא היה כל ספק במחלת קרל פלדמן ולביתו הלך החולה לאיטו. אמצא כבר את הדרך לבדי – רמז לשני האנשים השלאננים, המתפרקדים על הדשא העסיסי – אל חשש!
– ––––––––––––––––––––
על מיטה זרה מתפרקד החבר בן־חיים איש־שדה טוֹבל שְׁבַע באפלה. גם ימים טובים עָדוּ עליו בעבר, אי־אפשר להכחיש. אולם גבר־לא־יצלח נשאר עד עולם. או אולי לא היו לו ימים טובים בכלל? אולי רק אחיזת־חושים היתה בגוֹ. והוא המסכן־התמים ניסה לשדל את עצמו בדברים, להוכיח בראיות חותכות כי אין רע, כי רק הטוב מושל בכיפת העולם שכולו טוב. את קָרינה כחולת העיניים הוא רואה עתה לפני עיני נשמתו, את החבר בעל הבלורית אליאש גרויזה. האם האירה להם ההצלחה, האם לא טעמו מעולם טעם כשלון ומדווה לב? שלושתנו אנו רק איש אחד, רק גוש כורע תחת סבלו במחשכים מואדמים – לוחש לו לעצמו בן־חיים איש־שדה ופניו לוהטות. פעמונים מצלצלים מרחוק: אורחת גמלים משרכת דרכה שֶׁפִי. על דבשות הגמלים עוברים חיי שלושתם לאט לאט, צעד אחר צעד זוחלים אל קיצם הרחישוֹת, התקוות, הנחומים. לא, לא! כל אלה קיימים. כך שׂח לו ידידו אליאש ברויזה אחרי קראוֹ באפלטון: עדי עד קיימות האידיאות.
והנה שיקשוק עגלה, עגלת החלב. היא מביאה את קָרינה לתחנת הרכבת ובפרדות נוהג בודאי לַזַר החסון. וכי מי נהג בפרדות זולתו? הלא גם עליו לנסוע העירה לרגלי עסקי הקבוצה? הלא חבר מסור מאוד לקבוצה הוא החבר לַזַר? במו עיניו ראה את מסירותו לעבודה, לסוסים, לפרדות ולחמור הקבוצה היחיד. שניים אנחנו – לוחש האיש המתפרקד על מיטה זרה – שני חמורים האחד באורווה והשני… אפילו שלום לא נתנה לו בנוסעה, הן ידוע ידעה כי פה הוא שוכב וגניחותיו הגיעו לאוזניה בוודאי. אולם מה תוסיף ומה תגרע פרידת שלום הנהוגה בכל המשפחות המיוחסות? לא הרֵעה לעשות, ובשום אופן לא חטאה כנגדו. לוא ילדה לו בן לכל הפחות, כי אז, כי אז היו עוטים החיים בגדי חג וימים טובים היו מתדפקים על פתחי המערות האפלות. אבל לבה אינו נתוּן לרעיון על ילד, כי למה תמשיך את חוליית הגברים־הלא־יצלחו עד בלי ירח? – הצדק אתה… ולפי שיטת ההגיון הבריא. וטוב אולי גם ככה, כי עוד מעט קט ידעך לצמיתות הנר, הדולק בקִרבוֹ, הנקרא נשמת חיים בפי רבים. והוא מרגיש: הנה הולך הנר ודועך וזעום הוא האור וכה קצרה הפתילה.
צדקה קרינה באומרה כי אין בכוח הקבוצה עתה לכלכל צרכים מיותרים, אולי יעלה בידו לחסוך מפיתו ומאכלו… את יום נסיעתו מהעיר ההיא, מעיר שחרותו, הוא זוכר. אל חדרו באה אז קרינה לבקרו, כי היה בחינת חולה. בידיה היא מטפחת על שכמו. עוּרָה, חבר! – בעיניה מרפרפים האורות ומכחילים. וקרל פלדמן לא ענה אז על שאלותיה אשר שאלה, רק עמד על ידה נדהם והלשון קפאה בפיו. במקרה נלחצה אליו העלמה קָרינה וזרם חם, זרם בתולים רעננים, עבר ממנה עליו וחדר אל מוח עצמותיו. בוודאי רק באקראי נלחצה אליו קרינה העלמה. אשה תאוונית אני – מצטחקת קרינה בטיילה ברחובות עם האיש שהיה בחינת חולה. הנה שעון למופת – מראה לאיש שיחתה על שעון־זהב של יד, עשוי משבצות משבצות והמעגב עליהם מחלון־ראווה אחד. נפרד אז ממנה קרל פלדמן ואינו זוכר אפילו את הבטחתו אשר הבטיח לה אז, רק משפט אחד נוקב במוחו גם היום: לא יִבָּצר ממני דבר לעשותו למענך. כנראה שאמר לה אז ככה. אולם איך זה הֵהִין להוציא מפיו הבטחה, איככה הרהיב עוז? לא יוּבן. בכל זאת יבצר ממך להגיש לי את השעון שַי – לעגה אז קרינה העלמה.
לא יָסף קרל פלדמן לפגוש את ידידו, שקט על שמריו בביתו ולא הכניס איש לתוכו. היה לו כל אדם למשא איום, משא מעיק עד אפס רחישה. הוא בכל זאת אינו נורמלי – הרעים פעם קול אחד מבעד התריסים כשלא פתח את הדלת לנקישות מבקרים בלתי רצויים. קולו של אליאש גרויזה היה הקול ועוד קול אשה ענה לו. עסוק היה אז קרל פלדמן באריזת חפציו, הוציא ממחבואן את שתי מנורות הכסף, שהוּבאו לו מבית אבותיו, ירושה אחרי אמו. רק לפני חודשים אחדים מתה אמו עליו וביקשה לפני מותה לשלוח לבנה יחידה, הלומד בעיר זרה, את מנורת הכסף מזכרת נצח. דמעה אחת הרטיבה את לחיוֹ ועוד שנייה, שלישית… בכֹה בכה קרל פלדמן בהביטו על מנורות אמו ולא ראהו איש בקלקלתו. כי אולי אין לו הזכות לבכות, להרגיש מדווה בלב עֵת שֶׁחִין האשה בעצמותיו. אין לו הזכות לרחישה עצמית רק את אשר האחרים ירגישו מותר לו להרגיש אתם יחד ולבכות אתם יחד על הוותם. ובלילה, טרם הסגר החנויות, יצא במחתרת מן הבית אל חנות השען שם את פעמיו. ושם מכר במו ידיו את מזכרת אמו האחרונה וקנה שעון זהב של יד.
האם פה גרה העלמה קָרינה – שאל בבוקר לא עבות סבָּל עירוני. חבילה הוא מוסר ונעלם. בהיפתח החבילה נפל מתוכה שעון־זהב של יד, העשוי משבצות משבצות ללא צירוף מכתב כלשהו. ולא ידעה העלמה קרינה מיהו השולח הנדיב הרוצה בעלום שמו.
ובימים בהם הגיעה אליו השמועה כי האיש אליאש גרויזה הסב את שמו הראשון לאלימלך והתחיל מאמין במולדת אחת ובשפה אחת ונתמנה עורך עיתון ספרותי – פגש הוא את הזקן מרגולין. על ספסל הסטודנטים ישב אז קרל פלדמן התלמיד בעיר הבירה. והנה נכנס יהודי בעל זקן לבן מנופף כנס ברוח לאחד מאולמי ההרצאות, בעוד כובע צמר פשוט חבוש לראשו ותלבושתו המקומטה הישנה הדִּיפה ריח של ארץ זרה, של שאיפות אחרות ושל חיים אחרים, חש אליו הסטודנט פלדמן להנעים לזר את שהותו במקום לא נודע. בשיחתם הפליאוהו העיניים התכולות־הקטנות והמלאות חוכמת חיים מזוגה עם הכרת ההווי, היה בהם מזוהר השמיים הזכים, שאינם נפגמים אף בעב צחור אחד. אני הנני מרגולין מארץ העבודה – סיפר לו הזקן. בשעה בה כרעו העמים תחת סבל הפרך, ידענו אנחנו היהודים להתגבר עליו בתחבולות הרוח. ועתה, עתה הלא כל עם הארץ סיגל לו את התחבולות, אשר את אבן פינתן הנחנו אנחנו. הקדמנוּם תמיד בדרך כברת־ארץ כמטחווי קשת, והנה הם עתה בחינת גמולין מן העוֹל, על כן קיבלנו עלינו אנחנו עוֹל אחר, עוֹל עבודה קדושה מרצון ולא מאונס. אנחנו שרים לעבודה את ההימנון הגדול לא בפה, כי אם בכל רמ"ח איברינו. – ואת ידיו, משורגות גידים עבים וכחולים, הראה הזקן מרגולין לקרל פלדמן.
נשבה הסטודנט בשבי מרגולין. ועתה לא קרל פלדמן הוא, כי אם הפועל בן־חיים איש־שדה. הנה שדרת התמרים אשר בגינה, המובילה לשפת הנהר, הלא יחד שתלוּה, הוא עם הזקן מרגולין. ברוכות הידיים העמלות הלא־אמולות – היה מעודד הידיד הזקן את הצעיר. כנראה שהידידות אפשרית רק בין זקן ובין צעיר, בין האב המוריש לבנו היורש את נסיון חייו הצבוּר ברוח או בחומר – ככה חשב החבר בן־חיים איש־שדה בשותלו עם הזקן מרגולין את שדרת התמרים.
בחסותו בצל ידידו הזקן בצהריים הביאו לו פעם מברק מחו"ל. תמה מאוד הפועל בן־חיים ובידיים אדישות פתח את המעטפה להיווכח כי אך טעות נפלה פה ותו לא. ולא נפלה כאן טעות, כי אליו התכוונו. כזאת קרא הפועל בן־חיים וכל תאי גופו סמרו: “אני באה, חכה לי מחר, שלך קרינה”. ובאותו הלילה סיפר לזקן מרגולין ממגילת חייו המאובקה, והידיד הזקן נענע בראשו ועיניו לא הועמו אף במקצת. כאלה הם החיים – אמר – וצעירה חסרה לנו באמת במשק.
כבוא קרינה סיפרה לו על גדולת הד"ר אלימלך גרויזה, שהוא עתה עורך עתון מפורסם ועל פיהו תשק כל הספרות מתנערת מתרדמת דורות. הוא משכים ומחריב בשקידה כתבי־יד ובדיו אדומה הוא נותן ציון: מוכשר – בלתי מוכשר. הוותיקים בסופרים רועדים מפגיון עטו. רק שהיחסים בינינו הורעו מאוד בזמן האחרון, הוא אדם כל כך נכבד – מסמיקה משום־מה קרינה.
בן־חיים מראה לקרינה את האורווה: הנה זאת סוסה אצילה, נדבת שייך ערבי שכן. נדבה במחיר. את ידיו עושה בן־חיים האביר אַרכּוֹבה וקרינה הדוֹכּסית דורכת עליה ועולה לרכב על הסוסה אצילת הדמים. חדווה פנימית, המזהירה בעיניו התכולות, שהשפיעו עתה קרני חום למכביר, הסתכל במעשי הילדים הזקן מרגולין.
ובשיבתם בערב־שבת לסעודת הערבית, ישבה קרינה בין האב מרגולין ובין הבן בן־חיים… ופניה הדורים. בהיגמר הסעודה ביקש בן־חיים רשות מאת אבא מרגולין לדקלם קטע מן המשורר הלועזי הידוע. הוא אהב את מולדתו בכל להב לבו, שעלה אולי אף על הלהב היוקד בקרבנו – הסביר לחבריו לסעודה, נענע הזקן מרגולין בראשו לאות הסכמה וזיקי חדווה הפיצו עיניו לעברים. תנעים לנו מזמרי המולדת – אמר.
מוֹלֶדֶת, מולַדְתִּי, הַצֳּרִי לִדְוָי,
מַה תִּיקְרִי לְנַפְשׁוֹ, יָבִין אִישׁ בְּוַדָּי,
כִּי תֹאבְדִי…
ככה דיקלם בןֹ־חיים איש־שדה וסילסל את המילה מולדת סילסול של הבנה מעמיקה. ויחד אתו הבין את המילה ההיא מרגולין הזקן ושאר חברי הקבוצה. אולי הבינתה גם קרינה. אין כל ספק – חושב בן־חיים החבר – היא מיטיבה להבין. אבל בלי חופה וקידושין לא נעבור לגור יחד – לוחשת קרינה הצנועה באוזני מכרה משכבר הימים. לא ענה לה המכר, רק בראשו נענע הלוך ונענע…
וכנדוד שנתו נזכר בן־חיים איש־שדה, שוכב על מיטה זרה בחדר זר, בחוֹזר, אשר קרא בירחון הספרותי, היוצא לאור שלא בקביעות. “מביכורי הספרות” הוציא הירחון הזה – מתפאר מחבר הכרוז. ולמה לא ישלח גם הוא מפרי רוחו? הלא מיטיב הוא להכיר את העורך, את הד"ר אלימלך ברויזה. ממשכבו קופץ האיש המדומדם, כי אם ידפיסוהו הלא גם שכר־סופרים ישלח לו ויקנה נעליים לקרינה. זוכר הוא את המשפט הנקוב ההוא: לא יבָּצר דבר ממני לעשותו למענך. ואף זאת: לא תוסיף קרינה להקניטו: “גבר לא־יצלח”. אולי יתחוור לה, כי באמת יצלח גם הוא למשהו, אם מצאו בו עניין אנשים כמרגולין הזקן ועורך עיתון ספרותי מפורסם. אמנם אין שיתוף חיים תמידי דומה לרגעי אהבה המתעוררת פתע – אמרה לו פעם קרינה תוך שיחה קלושה. ותוך הירהור הוא חוזר לחדרו ומקרב את הסל, שמתחת לדרגשו, שם שמור אתוֹ היטב סיפור אחד, אשר חיבר ברגע של התעלות, ברגע תמציתי של חייו, בהיותו עוד סטודנט באוניברסיטה. את הסיפור הזה שלח עתה. ומה אם יקר הוא לו מחייו? העיקר…
על חיי ילדה חיוורת, כתב, המשרכת בליל גשם ברחובות קריָה הומיָה. אין איש ישים לב למקוֹרֵי נעליה הפוצחים פיות רעבים, אין איש יביט בחוֹרֵי עיניה המתחננות: תנו לי, תנו את מנת חלקי בחיים! הנה עלה נידף היא עוד מעט ונָבְלָה, עוד מעט נידף רסיסה עסיסה האחרון. זמר חרישי מִתמר מהסהרונים המשחירים מתחת לעיניה: בוא אלי האוהב וקחני וְשַׂאֵנִי אל אשר תחפוץ. כבוד אשה היא מוחלת לו, על עושר ותפנוק מוותרת היא, רק זיק אהבת אמת תנו לה, רק שביב התעלוּת אחד. והנה בא האיש. נעתרו לה מן השמיים. איש מחונן הוא בחומר ורוח. אומרים, כי עתיד גדול נשקף לו, משוֹררָה הגדול של האומה יהי. את “הפעוטוֹנֶת־החיוְרוֹנֶת” הוא מחבק בזרועותיו ומאמצה אל חזהו כאפרוח שאמו נשחטה. ופתאום – נְפָץ! לא אהבה מעולם המשורר. רק לצון חמד לו אִתה, ורק דוגמה חיה חיפש, לתבל את הרומן הריאליסטי, אשר עסק בו עתה בפילפלי אהבה “ממשית”. ממשיכה הילדה החִיוְרוֹנֵת את חייה מכורבלי הרזון מזה וממשיך האיש מחונן הכשרון את חייו מכורבלי המילים מזה. וככה חולפים החיים, הרתומים בצב האפרורית, אחרי שניצוץ אחד התלקח פתע ודעך במהרה, במהרה. בים האפרורית מכבסים בני שבט יהיר את חוויותיהם העלובות.
זהו תוכן הסיפור, אשר כתב אז. גם מעטפה מוצא לאושרו בן־חיים איש־שדה וסוגר בה את סיפורו לשלחו באור הבוקר לידידו לשעבר, לעורך הד"ר אלימלך גרויזה.
כעבור חודשיים ימים, בטרם שוב אל קבוצתה החברה קרינה ואתה יחד החבר לַזַר, באה תשובת העורך הזאת:
ידידי! שמחתי מאוד לקבל ממך, אחרי רבות בשנים, אות חיים, ומקווה אני, כי מצאת לך שדה פעולה מתאים לרוחך ולאופיך. ברך את חבריך לעבודה – בּוֹנֵי הלשון והמולדת – בשמי ומסור להם, כי גם אני, אם כי רחוק, משתתף אתם יחד בצערם ובמסירותם והייתי נכנס אל שורותיהם, לולא חובתי כלפי רוח האומה, המרתקת אותי להתם. אמנם חברים היינו בשכבר הימים, אולם גם אתה תבין כי אין זאת סיבה מספקת לחרוץ את משפטי על סיפוריך לפנים־משורת־הדין. הלא עוד בימי שחרותך ניבאתי, כי לא משורר יצאת מרחם אמך וכל נסיונותיך הספרותיים גם אז היו זקוקים לתיקון מצדי. אגב, החשד שאתה חושדני, כי – נגיד – עמדתי בקִרבה ידועה לקרינה, אינו מיוסד כל עיקר, אף אם מודגש הוא בסיפורך כנראה במתכוון. ואם האמת להגיד, אינני מבין כלל כיצד איש, המכיר את כל עברה של האשה, ממהר ומקדש אותה על רגל אחת. על כל פנים גם הקרבה הזאת, המחשלת אותנו זה לזה שבעתיים, אינה מחייבת אותי בשום פנים למסור את סיפורך הנ"ל לדפוס, אם אינו ראוי לכך כשהוא לעצמו. על נקלה תיזכר בקורבנו של סוקרטס היווני, אשר ביקש להקריב לפני מותו. אני מייעץ גם לך בצדק ובמישרים להקריב קורבן לאסקולפיוס למען ישלח לך רפואה שלמה ממחלת־הכתיבה, ויחד עם זה הנני להביע לך תודה עמוקה בעד קווי האופי הזורחים, אשר הצלחת לשפר בהם את עניותי אני, בתקווה, כי אין זאת הפעם האחרונה לחילוף מכתבים בינינו, אף כי לא בענייני הדפסה – הנני שלך בכבוד,
ד"ר אלימלך גרויזה.
*
השמש, העולה באחד הימים האירה דמות אדם, המתפלש על קבר בבית־העלמין. בית־עלמין חדש היה זה ורק קברות מתֵי מספר חללים, שפילחום כדורי שודדים בני־מדבר פראים, נערכו כאן זה על יד זה לנוֹי. ובין הקברים אשר נשאו את קדושת המולדת לשמיים, היה גם קבר חדש, קברו של מרגולין הזקן, על הקבר הזה השתטח איש פרא, אשר לן שם, כנראה, הלילה. וככה אמר האיש: ברוך אתה, מרגולין הזקן, אשר לימדתני לדעת את האדמה, זו האשה האהובה היחידה, השומרת אֵמונים עד עולם. ושבעתים ארור הגבר, אשר גילה את התכונה לשמש בּעל לאשה אחרת.
ככה אמר ובסיימו את דבריו נשק באהבה את האדמה אשר מתחת לרגליו. השמש ממעל תמהה בראותה את מעשיו המוזרים ועוד יותר תמהה למראה פני האיש הצעירים למדי, המכורבלים נזר שערות לבנות בשלג. אכן: זהו בוודאי גבר־לא־יצלח – אמרה השמש לנפשה ועיקמה את שפתה למראהו.
–––––––––––––––––––––
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות