“עיר קטנה ואוכלוסיה מועטין”. – כך כתוב לאמור ב"מורה־דרך", פרי עטו של אחד מומר־להכעיס. אבל שקר הוא ואף פרי מזימה. כי בצאת התייר הד"ר אלימלך גרויזה אל שער בת רבים ראה במו עיניו קהל אנשים עצום לגווניו ושמע במו אוזניו דברי כָּרוז, עדוי אדומים וענוד קפלט מגביה מצח, העומד מתופף בתוף גדול לאמור:
“בּוֹאוּ בַסָּךְ, כָּל מָךְ וְכָל דָּךְ, אֶל בֵּית הַתַּ”ח "
שומע שפת עבר היה התייר ואף על פי כן לא הבין את פירוש המילה תַ"ח. אל אחת הניצבות ניגש לשאול פשר דבר. בעיניים נרחבות מתמהון הביטה בו הנשאלת וראשה הזדקר מצוואר דק וכתפיים רזות ורועדות. מבלי משים נמשך אליה התייר לשאול. היפנתה הנשאלת מבטה ממנו והלאה ופיה השיב, ספק בוז כמבלי משים לאמור:
“ראשי תיבות: תיאטרון חדש!”
– מי בער ולא ידע זאת – לחש מאחוריהם אחד מרופט חסר שיניים ויחף.
“אכן, תיאטרון יש בעיר ואני לא ידעתי” – תמה בקול הד"ר אלימלך גרויזה שזה רק עתה בא לשוש על צבי הארצות.
בפולטו את המילים האלו הזדקף כנגדו המרופט חסר השיניים והתחיל מסביר לו הסבר היטב בלשון מתובלת פליטות־אידיש, כי הנה קיימים בעיר חמישה תיאטראות למחזות, שתי אופירות, אופיריטה אחת ובמה קטנה אחת. בסך הכל תשעה מוסדות לאמנות הבמה. אבל אם הוא יִבָּחֵר (וכך הבטיחו לו נאמנה חסידיו מאנשי שלומנו) לראש העיריה הרי יכפיל את המספר הזה ובתי תפארת יקים לאיכסון המוסדות החשובים הללו. תוך כדי דיבור שם המתפאר ידו על מותני הבחורה רזת הצוואר המסתכלת בכרוז בעינים כָלוֹת כאומר לחבקה.
“וזאת היא ארוסתי” – הוא מציגה – “וכשאזכה להיבחר בבחירות הקרובות…”
לא סיים את דבריו, כי בתנופת פחד הניפה ה"ארוסה" מוכת התמהון את ידיה ונסוגה אחור כשעיניה תמהות ומבוהלות חליפות, והד"ר אלימלך גרויזה המנוסה בנימוסי אבירים גדר את הדרך בעד ה"חתן" ובקולו הנמוך־גברי התחיל משדל את הנבעתת. אכן, אמת היא: עוד לא נולדה האשה שתעמוד בפני שידוּלים הנאמרים בקול נמוך־גברי מתוך רחמים סתם.
הראש המזדקר מהצוואר הדק ריתק משום מה את לבו של התייר. ושוב לא הלכה נפשו שבי אחר נוף המזרח, אחר צלצלי הגמלים בלילות סהר, בכיות החמורים בשרב, אחר לוּטוֹת הצעיפים המסתוריות וחובשי התרבושים האדומים הזוֹממים. ארצות רבות עבר בימי חלדו ועמים ועממים ראה לרוב. רק הבחורה ההיא בעלת העקבים המעוקמים משימוש נראתה לו פתאום לפתע כחזון מופלא. לא. לא חדש היה בשבילו הדבר. רבות כמוה ראה בחייו. אבל הנה כאילו התגבשו בה כל הדמויות לשעבר. כל הפיות נעווי־המדוחים כאילו נצטמצמו בפה האחד הזה. כל הכתפיים הרזות אשר עברו לנגד עיניו כחלוף סרט ראינוע כאילו קמו לפניה לתחיָה. במראה־פתאום, המנצנץ רק רגע קט, ראה את הילדה הרעננה ההיא, אשר הרנינה את חייו בימי נעוריו, את צלילי צחוקה שמע (אולי גם היא נמצאת בארץ זו?) וכמו בעיני חוזים הוא רואה את מי שהיה ידידו בשכבר הימים שאהב את הילדה הרעננה בתום ובאמונה, כשהוא מתפלש עתה בעפר תחוח בבית־הקברות וראשו שב עליו וכותונתו פרועה. והשמש ממעל לוהטת. מבלי משים העלו שפתי התייר דברי חרוז ששלח לו ידיד זה והוא, שכיהן אז עורך לעיתון ספרותי, השיבם לו בלעג:
“אֲרוּרִים לַעֲדֵי־עַד, הַחַיִּים מוֹצְצֵי הַלְּשָׁד!”
רטן התייר הד"ר אלימלך גרויזה.
ובבוא הערב כאשר לא יכול עוד התייר להיכלא בחדר המחניק שבמלונו יצא גם הוא לנהור עם הנוהרים לשפת הים. בגלימה לבנה מבהירה התעטף החול; הכל פתום לפתע הבהיר. אכן, הבין התייר למה זה נסכו יושבי הארץ הקדמונים נסך לסהר־סין בבקשם נתיב־חלב בארץ מליחה. והנה – על ערימת צדפים הבחינה עינו הלאה בדמות כפופה. את הדמות הלא הוא מכיר. הלא היא… אך חלום זדון הוא. אין זו הילדה ההיא אשר עזבה לאנחות בשכבר הימים. זוהי עזובה אחרת. מכירתו החדשה דְמִן פֹּה. בתנועת פתאום ישב על יד היושבת, מבלי רישרוש כל שהוא. מעין טהור וחיטוי חלפו בנפשו פתאום לפתע. התורות אשר היקנוהוּ ספרי שימוש וחיים, נשכחו וכלא היו. עם העולם ומלואו השלים. תמו בלבו הרחשים הדוחפים אל שאיפה, התנשאות, מימשל. גלגל החיים מזמזם לאט. אדם אדם ומזלו הקבוע.
בגלי הים המקציף המחיֶה עדת נימפות קוסמות לרחוץ ולפתות הסתכלה רזת הצוואר ולא הרגישה ביושב על ידה. והנה – הסבה אליו פתאום את עיניה התמהות והמבוהלות חליפות, עיני צביה הנעוצות בצייד: מי הוא? ידה שלוחה להגן על גופה הנובל. בקולו הנמוך־גברי השכיל התייר להרצות את פשר בואו, הזכיר לה את המאורע אשר קֵרבם כבר זה לזו בעוד הלך נפשו פנימה שׁוּנָה בבת אחת. לא עוד רוח עיוועים נסוכה עליו. הלא נערה פשוטה היא, אחת מִנִי רבבה, והוא הנהו הד"ר אלימלך גרויזה היודע פרק בנימוסי אבירים. קידתו המנומסה אשר החווה עתה לא עוררה צחוק בעיני המפוייסת כי נחיריה הריחוּ פתאום אדם מבאי הטרקלינים הנועץ טורי שיניים צחורות בלחיי בחורות רעננות. אִתוֹ ינעם להמתיק סוד – בבוא מועד.
לא עזבתו הנערה לנפשו. אדרבא. בראותה את קידתו המושלמת הוחוור לה פתאום שמץ מה לפּתרון חלומה הלא־נחלם. לאט לאט, בגימגום התחילה משיבה בזהירות על דברי השואל המתחיל לגשור גשרים. בת להורים אמידים היא ועתה בעוד ימים מספר יבואו שוטרי בית דין צדק לשימה במאסר בשל חוב בלתי נפרע. ערה שמה. באחד מכרכי אירופה התיכונה יושבים הוריה. ושם ידעה לראשונה אהבה מה היא. העלם היה חיוור־שחוף ולבו ער. אביו יהודי ואמו נוצריה. הלחרפה יחשבו נישואי התערובת? לא ביטל אביה האדוק רצונו מפני רצון בתו לחדוות אמה החורגת. העוד חדווה בעולם יָה לעלה נשׁוּר? אל בית הנתיבות באה אמו הגוֹיָה ללוותה כי ערה נטשה חיק משפחה בטוח. רק זו לבדה באה וזולתה לא בא איש. אכן, גדולה אהבת אֵם לבנה מאהבת אב לבתו. פרדסה ליבלב ופירות לא יתן לעולם…
דמעות בעיני האשה. כי אכן לאשה יודעת היתה פתאום הנערה. ארשת פניה הבליטה את כיווּצי נפשה וכל רוֹאהָ ירעל. פתאום עלה על לב התייר זכר הכרוז ודבי הזמנתו המוזרה והוא שואל האם אינה שחקנית. חלילה. אמנם בית ספר דרמתי גמרה, עוד לפני שנים מספר, בחו"ל. אולם הלא כזוֹנה נמשלת בִּימָנִית בעיני משפחה הגונה – איככה ירשה זאת אביה?
"הֲרָאִיתָ הַשָּׂעִיר הַמְרַקֵּד בֶּהָרִים?
הֲלֹא הוּא אוֹכֵל נְעָרוֹת וּנְעָרִים!"
– מפזמת פתאום ערה את הזמר העממי הידוע. עתה אין היא אלא ילדה קטנה, החורזת עלי חוט צדף לצדף, הבונה טירות מגרגירי חול, הממתיקה סוד בתמהון. אל איש שיחה, היא פונה פתאום:
“לוא ילד ילדתי מאב טוב, כי אז… כי אז היה פשר לחלום החיים”.
נשתתקה. נשתתק יחד אתה התייר ושוב אחזתו רוח עיוועים. את כף ידו הוא מעביר על קרחתו. הנה קרחת התבצרה בטבור ראשו וימי ילדותו פגו. ואף על פי כן באוהוּ ימים אשר לא ידע לבּוֹ הלעגן מעודו. וכשהשח את ראשו אל שפתי הילדה־האשה לראות עם נעוּ, שמע קול לחש היוצר מפיה בזחילה ובלי הפוגה:
בּוֹאוּ בַּסָּךְ
כָּל מָךְ וְכָל דָּךְ
אֶל בֵּית הַתַּ"ח!
*
רק אחרי הפצרות ושידולים הסכימה ערה ללכת בלוויית הד"ר אלימלך גרויזה להצגה שבבית הת"ח. הלא הוא תַ"ח הוא בית ועד לתלמידי חכמים (ת"ח!) הלא מה היא ומי היא כי תלך לשם? ועוד: חלילה לה לגרות שוב את החלום שנשכח מִנִי אז, הוא אשר משכה מעודה אל החיים הפלאיים ההם, המכונים בפי ה"מבינים" בשם ריבוע הקסם. אך לא היה בקי מהד"ר גרויזה במלאכת פיתוי נשים. במשך ימים אחדים הצליח לכבוש את אֵמוּנָה של הנערה בהולת היצרים אשר ידעה על אף הכל להגיב במלוא כוח אשה. כחיה נרדפת הריחה תמיד את הסכנה הנשקפת לה והלכה לקראת הצייד.
הלכו. האולם החשיך. הכָרוֹז אשר שׂרךְ מקודם ברחובות קריָה כשצלצלי המוקיונים בידו להזעיק בהם את הקהל, יצא עתה לברך את הנאספים בנימוס ובמומחיות להפליא. כי על כן אומנותו בכך מימים ימימה. אמנם לא רבים נענו להזמנתו – אך אין דבר. הנה הוא מסביר לקהל הנבערים מדעת את תפקיד הבמה בכלל, את ערכה בהווה ואת סיכוייה לעתיד לבוא, והד"ר אלימלך גרויזה יושב על מקומו כמרותק כי האמנות המקורית אשר ראה לפניו הדהימתו.
“הרֶזִ’י הוא הכל. ביגונו של המחבר ופי עמלו הוא עושה כבתוך שלו. אכן, הבו גודל לו!”
עבר חלף הכָּרוז. הופיעו זמרניוֹת לזמר על אהבה וחיים בנעימים וקולן צלול ומרנין. והנה גם המשחק עצמו החל. אבל התייר ישב תחתיו ולא ראה דבר. כי המשיך להגות בדברים אשר שמע זו הפעם הראשונה בחייו. ותוך כדי כך הסיח את לבו אף משכנתו המביטה בבמה ופניה להבים.
לא עלה בידי הד"ר גרויזה לשמור על עילום שמו באולם. כי אחד מחברי מערכת העיתון היומי שבכאן ניגש אליו לתת לו שלום בהרחבה. הלא “קוליגא” הוא מ"ברנשָׁה" אחת. ותוך כדי דיבור הוא מקימו ממושבו כמעט בחוזקה ומובילו אל השורה הראשונה. שם, בכורסת הקטיפה מכהנת פאר המטרוניתא של המוסד. הלא היא הגברת אלישבע רכטהבר.
“זהו הד”ר אלימלך גרויזה, עורך עיתון ראשי בחו"ל, אשר הגיע לכאן בתפקיד מומחה־חוקר את תנאי הארץ מטעם חברה להרבצת השחפת…
צחוק קל־טרקליני צחק התייר בשומעו את מכשלת ה"קוליגא", אולם הגברת הנכבדה הסבירה לו פנים ואף הודתה לו בפה מלא כי הואיל לסור אל התַ"ח שלה. וטוב. שהרי בתפוצות רגילים להפריז בשבח מוסדות שאינם ראויים לכך כל עיקר. טוב להיווכח.
“זהו מוסד שאני עומדת בראשו” – מדגישה בנענוע הגברת רכטהבר ומלקקת תוך כדי שיחה את שפתיה הדקיקות בעצבנות.
ובלשון אירופית השגורה בפיה היא מספרת על עמלה, על מאמציה, על תקוותיה.
“כולם” – היא מבטיחה – “ילכו מפה ויעזבו, כי כולם לא כלום בידיהם ובכוח לפעול חוֹננו רק יחידי סגולה…”
לאות הסכמה מחווה הד"ר גרויזה קידה טרקלינית מנומסת מאוד. הלא העיתונאים אשר מחיר לחסדם יקציבו יודעים להעריך אל נכון את הכוח האחד והיחיד שרק לו המימשל ממזרח שמש עד מבואו. באצילות דקה נתן האורח את הסכמתו בענותו על הרמז הדק. כי אשה מנוסה לפניו הדואגת לנר הרוח לבל יכבה. ואף להזמנת הגברת אלישבע רכטהבר נענה העורך האורח, הציג לפניה את ידידתו התמימה־תמהה ובלי שים לב לעיני הנדיבה המודדת את בת לוויתו מכף רגלה עד קודקודה במבט מקפיא המיוחד לנשים דקות השפתיים, הבטיח לבוא עם מכירתו החדשה לנשף האינטימי מטעם החברה “למען הרוח” שבראשה עומדת הגברת רכטהבר.
“גם אפוטרופסֵי הרוח ראויים להתאוששות פורתא בשכר חסדם” – הסבירה המזמינה.
כאן החווה האורח את קידתו השלישית ומיהר לשוב למקומו כי האולם החשיך והמשחק החל מחדש.
*
אל שולחן ארוך הערוך במטעמי בשר ודגים (המאכלים הקרים הידועים) ישבו הקרואים מחוגי האמנים, ידידיהם וידידותיהם. ניירות צבעונין נשתלשלו מעל התקרה לשבשב לרצון ונעימים. ראשי בקבוקים למיניהם נזדקרו מעל למזווה אשר בירכתים ומעבר מזה התבצר הפסנתר. רק פסנתר ולא ג’ז. כיאות לנשף אינטימי. במשקעות המקומרות קרצו עין סַפוֹת בנוסח מזרחי בשלל צבעי אטוניהן. שם קבעו מושבם הזוגות בזה אחר זה. כשנכנס הד"ר אלימלך גרויזה עם בת לוויתו כבר שרר הזימזום באולם כטוב לב הסועדים בשפע. ובהיוודע בין המסובים טיב האורח גדל הזימזום שבעתיים. הגברת רכטהבר פרשה מיד כנפיה על הבא ולקריצת עינה הציע אמן נכבד את שירותו – לגברת גרויזה.
“הנוכח אדוני” – המתיקה פיה בעלת השמחה – “כי עתידות נכונו למוסד?”
את צחוקו הטרקליני צחק הד"ר גרויזה ואף ריס אחד לא הניע בשעה שהציעה לו הגברת רכטהבר לעמוד לימינו בכל עסקיו הפרטיים פה. אמנם: יד רוחצת יד. וכשראה האורח הנכבד כי חדל לרגע קט שטף דיבורה של בעלת הנשף, היפנה את ראשו לבקש את בת זוגו היא “הגברת גרויזה”, והנה לבדה יושבת ערה על אחת הספות. האמן הנכבד עזבה לנפשה. בתמימותה המתמיהה העמידתו על טעותו וגילתה את אוזניו כי אמנם לא הגברת גרויזה היא. ראה המסתכל כי ערה מגביהה פתאום לפתע את רגליה ומשתוממת למראה גרבי המשי ונעלי הכסף אשר לרגליה. מצטחק האורח כקונדס־טירון שהצליח בלהטיו. הן היא החליפה את שמלותיה בחדר כשמכָּרָה החדש מחכה לה בארך אפיים – אפס כי החדר היה שרוי בחושך מאין בו חשמל…
לא שכח הד"ר אלימלך גרויזה לצאת ידי חובת אביר לבת לוויתו כי הנהו יושב על ידה על הספה ומאכילה תרגימוֹת בהסברת פנים טרקלינית. מהסס לב הנערה. אין היא מעזה להשיב פני איש ריקם. הנה הם מתרוצצים כולם, הגברים והגבירות, מסכות ותלבושות נשף, ממלאים צחוק פיהם ולבותיהם רינה. גם היא ידעה כך – בעבר. ושכחה. הבאמת ראויה היא עכשיו לתשומת לבו של הד"ר גרויזה כשמחר אולי…
את ליבה היא שופכת. בבואה הנה כי נואשה מכל יצאה לעבודת השדה. שם חלתה את מחלתה ושערי בית החולים נפתחו לפניה. לא עמד הרופא על טיב המחלה והיא שבה לעבודתה עד כדי פירוק עצמות. ואירע פעם כי בשוכבה במיטתה לא יכלה לקום בשום פנים וכשקרא השומר: “לעבודה!” – צנחה מתעלפת על משכבה. ושוב בית חולים. רק עתה קבע הרופא כי סכנה מרחפת על ראשה. בצאתה מבית החולים כשהיא רפה עדיין לא יכלה בשום פנים לשוב ולאכול לחם חסד במקום עבודתה הראשון. גם לאביה לכתוב לא יכלה. ניתקו הקשרים לעד. אכן, בא האסון. הכירה את מרדכוֹני מי שהיה מראשי המדברים במועצת הפועלים ושערותיו הבהירות נסכו אֵמון בלבה. שמוֹע שמעה כי לא פינקתוֹ אהבת נשים מעודו. נימת הרחמים נתרעדה בלבה. והנה: חדר משותף, סכנת הריון, התרפסות לפני רופאים, ומשלחת לחו"ל. מרדכוני נסע מטעם, אין היא יודעת מטעם מי. לא מאהבה כי אם מרפיון ומחמלת אשה נמשכה אחריו. כן. החנווני נתן בהקפה. וכשנסע לא השאיר כלום זולת הבטחות מוזהבות. קם בעל הבית והגיש למשפט: פינוי הדירה וסילוק החוב. קם השופט ופסק: פינוי במשך יומים ואם החוב לא יסולק – מאסר…
הפסנתר משמיע מצליליו הטובים. זמרים מקצועיים ולאו־דווקא־מקצועיים פוצחים פיהם לכבוד האורח להנעים שעותיו. מוקיונים מסויידים מתבדחים ומדמים לבדח גם את הקהל – הכל בשפה זרה המובנת לכל המסובים, וטוב. סובבים הזוגות, עונדים לראשיהם ניירות צבעונין וסוב. אין דבר, ערה. בחורות רבות כמותך יש בעולמו של הקב"ה ולכולן אבות, העוקבים את ענייניהם, ובתולות רבות איבדו בתוליהן בהיסח דעת. לוא נפלת בראשונה בידי הד"ר אלימלך גרויזה היה מנחמך בלעג: חִזקי ואִמצי נערה וּבִטחי באלוהים אשר לא יעזבך –
הגברת רכטהבר לא הירפתה מטרפה. היא מספרת לו על הימים הרעים לאמנות ולאמנים גם יחד. הלבבות פנויים רק לחיי שעה. הראשים הוגים אך קטנות, כגון הקלת חוסר העבודה. ואף כאן: הגבירים הכרסתניים ממאנים למלא את חוברתם החברותית במצוקת הרעב השם מצור על הארץ. אך נעלה מכל אלה היא אמנות בת הנצחים שהרי היא, הגברת רכטהבר עצמה, משכה ידיה מכל חברות הצדקה שכיהנה בהם פאר עד כה ונתנה את לבה וכיסה לדברים העומדים ברומו של עולם בלבד.
“אך כה מעטים הם האנשים המבינים בטיב האמנות” – מלקקת בעלת הנשף את שפתיה הדקיקות.
“למה קמת להחיותני?” – שואלת ערה ברעדה – “הלא טוב היה לי לוא קפאתי כליל ולא יספתי לדעת כי טוב להתפרקד על ספת קטיפה בטרקלין מואר, כי טוב לשמוע אל קול פסנתר ולוא ניחר, כי טוב לראות אפילו שחקנים בלתי מאומנים. שובה, שובה אל מקומך! היה עורב בין עורביך המיטיבים לקרקר על מוֹת מזי רעב ומביטים מחמלה על המתעטפים בצמא. למה שקעת אלי? הישמר לך פן תיספֶה גם אתה! שובה, שובה לך, בן פורת! כבר אני אוהבת אותך? אולי. אבל אתה לא אהבת מימיך ולא תוכל לאהוב. כי חָרָב בלבך מעין החיים. תנני ואלך את דרכי גלמודה בין צבא הגלמודים…”
בעיני נשמתו ראה הד"ר אלימלך גרויזה את סוד החיים במערומיהם ושתיים דמעות זלגו מעיניו אשר לא ידעו עד כה בלתי אם לעג מקפיא. או אולי אשמת היין השמפני היא, היין השמפני אשר בעלת הנשף הנכבדה הגישה לאורחה הנכבד?
“אל עצב, אדוני הדוקטור” – דופקת בו הגברת רכטהבר במניפת שנהב ומושכתו בשליבת זרוע אחריה – “הלא אך מגמה אחת לכולנו: כיבוש הכבוד! חזק ואמץ, ידידי הדוקטור, אנחנו כבשנו כי אכן לשנינו הכוח. אני אהיה בעזרך ולא אעזבך!”
אל דלת סתרים ניגשת בעלת הנשף ומרימה את השטיח המכסה את המבוא. לחדר משכית בנוסח מזרחי הם נכנסים ולוגמים מן הקפה השחור להפגת השכרון.
“הגם הוא יהיה בעזרי?” – שואלת בעלת השמחה הנכבדה והאורח הנכבד מחווה קידה טרקלינית.
נשתתק הפסנתר. על הספות התפרקדו המוזמנים. אחד כרסתן – מסכה של תינוק בן יומו – שוהק בבכי. מבקבוק ענק הוא לוגם ולוחש אגב לגימה לשכנתו ה"גויה":
“הבה נעזוב אני את אשתי ואַתְּ את בעלך והיינו לבשר אחד”. צמד נאהבים טועם פרוסת טרית אחת מזה ומזה. ברכו נוגעת בה באקראי:
“אה, גס!”
החימה – כמצוות נשים מלומדה. מגבר אל גבר מדדה מסכה ערבית:
“לרקוד, לרקוד, carpe noctem!”
הפיירוֹ המסוייד גח מפינת הזיָתו והנהו כבר עומד פאר על כיסא לבדח את המסובים בצחוק מהול דמע. הערביה מורידתו:
“עברו ימי ההשתפכות והרומנטיקה”.
לפני בת לוויתו כורע הד"ר אלימלך גרויזה. “קרינה” – מעלגת לשונו – “התזכרי את ידידי עצוב העיניים ועגום השפתיים?”
הַחַיִּים מוֹצְצֵי הַלְּשָׁד
אֲרוּרִים לַעֲדֵי עַד!
עכשיו הוא מודה: נפש משורר פעמה בחזה ידידו ורק מחמת קנאה דחק רגליו. ידוֹע ידע כי עתידות נכונו לו, כי ראוי הוא לעצב את סוד הרחמים הגדולים לעוֹברֵי חֶלֶד… והנה מת. ברור לו כי ידידו נפח את נפשו ולא ישוב עוד. ברור…
“חטאתי, העוויתי, רשעתי” – שוהק הד"ר גרויזה – “קרינה הלא…”
“לא קָרִינה אני” – מרחיבה הילדה עיניה – “אני ערה”.
“מה בצע?” – ממלמל האורח השיכור – "אולי באמת אהבתיך? התזכרי עוד: את ידידי, אוהבך, רימינוּ והתעלסנו באהבים.
מַה טּוֹב לְהִתְעַלֵּס בָּאֲהָבִים
לֹא יָבִין אִישׁ מִן הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים!
הלא אני מסכתי בלבך את רעל התענוגות האסורים. ואף כשנישאת לידידי זהוב התלתלים לא מנעת עצמך ממים גנובים. שנינו עגבנו בכבשת הרש שלנו: אַתְּ בעדנת בשרך ואני בעקלקלת רוחי" – שוהק האורח השיכור.
שוטר נכנס להחם עצמותיו ולגמוע בגניבה מן המשקאות. קר לסובב במשמר ליל.
“הנהו בא” – מזדעזעת ערה.
ולא הוציא הד"ר אלימלך גרויזה את תיקו להציע לשוטר את פרעון חובה. אביר מנוסה הוא הד"ר גרויזה ולא נאה הוא לשלם לבת לוויתו שכר טירחה. בעיניו הוא ממצמץ לגברת רכטהבר, החשה אליהם, כי הנה לא נסתר מעינה החודרת חיוורונה הפתאומי של “גברת גרויזה”.
בקול מזמור פרצה מסכה חדשה: מרופט ובלוי מארץ הרעבים. על יד הפסנתר הוא ניצב ומצווה:
“פיצחוּ ברינה!”
משקשקת הפסנתרנית, סובבים הזוגות המבוסמים ועל כולם מנצח בזמר קול המסכה החדשה:
“אִיכלוּ רֵעִים, שתוּ דוֹדים, כי חג לכם, יום טוב הגיע, יום הבחירות הולך וקרב. זיכרו נא ואל תשכחו כי מיועד אני לעמוד בראש העיריה מטעם בעלי המלאכה! (הלא הוא חסר השיניים מן השוק – מדמדם הד"ר אלימלך גרויזה.) אמנים ובני אמנים!” – מטיף מי שעתיד להיות ראש העיריה – “אכן, אתם מלח הארץ. אתם עתידים לתת פירות ופרחים לרוחנו. כי מציון תצא אָמנות! את שמנו ועוזנו תאדירו בתפוצות העולם ואחריכם יִמָשכוּ עדר הנדהמים אשר לכל משפחות הארץ! כי לכם ניתן להבין סוד: מה־טוב־ומה־נעים־שבת־אחים־גם־יחד!”
בידיה טופחת הגברת רכטהבר מתוך התלהבות:
“הלא מלבי הוציא המטיף את דבריו!”
בחדר המשכית המזרחי חובק הד"ר אלימלך גרויזה את תמוהת העיניים. אין איש זולתם. היא מרגישה: לא שלה הוא האיש. בוודאי נכנס במחתרת לגנוב את לבה. בידה היא מנופפת כטובעת שנואשה מפדוּת. היא דוחה ומקריבה פיה: קורבן האשה. זבח מסתורין הועלה עתה על מזבח החיים. שנית יעזבנה השני. היא יודעת מאוד. את פיה היא מגישה לשפתי גבר מוצצות, מנוסות. יד נרעדת תשוקה לוחצת את שוֹקה. את ראשה היא מרכינה אל כתף גבר. היא מדמה כי אהוֹב יאהבנה. כי הנה זהו בעלה־בחירה, בעלה־אדוניה והיא אינה אלא שפחתו החרופה, קניין־עד. עוד מעט וצבתה בטנה כפרי בשל. ילד תלד, אהה! ואז, אז נכונה היא לעקור מלבה גם את חלום הבמה – את כל החלומות! את חייה תנענע בזרועותיה בחבקה עוֹלָל מייבב, פרי אהבה זועמת. עתה לא יונף איזמל רופא־תליין. עתה יד קרה, יד שכירה, לא תקום לשטן לקול אלוהים אדירים. ואף על פי כן היא יודעת כי לא יתממש חלומה לעד. יודעת היא כי הוא: הד"ר אלימלך גרויזה, והיא: אשה בת בלי שם, בת בלי נחלה. את ראשה היא מרכינה אל חזהו בהכנעה וכל קרביה מתרוצצים בחלחלה. הגורל! אתה האדון האחד ואין זולתך! הנף נא את ידיך ומחצתָ במחי אחד את תקוות החיים הרפה לעד!
הדלת נפתחה פתאום. הציץ ראש: הגברת רכטהבר.
“ידעתי גם ידעתי כי זה דרכם של אנשי הרוח להיות פורשים מן הציבור השואן…” (את שפתיה היא מלקקת כמנהג האצילות בחו"ל).
ועוד ראש הציץ: השוטר.
“אין זה גובה החובות הממונה על מאסרי בית־דין־צדק” – מרגיעה בעלת השמחה בקול רם את אורחה ואינה מזכה אף במבט מקפיא אחד את בת זוגו, תוך כדי דיבור היא שולבת ידה ביד האיש הנכבד ומוציאתו אחריה על מנת שיחתום גם הוא את שמו בין שמות שאר נשואי הפנים, ראשי העדות, על קול־קורא שבו כתוב לאמור: המוסד לתרבות לאומית־מקורית, שהוא היחידי ואין שני לו בארץ העתידות, והלך וגוֹוע מאפס תמיכה מוסרית וחומרית. קומו אנשי הרוח, התלקטו המתנדבים בעם! התאוששו!
בּוֹאוּ בַּסָּךְ
כָּל בַּעֲלֵי סָךְ
לִתְמוֹךְ בַּתַּ"ח!
*
בשוב הד"ר אלימלך גרויזה מסיורו בארצות הקדם פירסם שורה של מאמרים חשובים בעיתונו וכך כתב באחד מהם:
אם בעולם הישן אין התמורה ביסודות החיים ניכרת עדיין בגלל כוח ההרגל, בגלל האיטיות בשינוי־הערכין ויציבותן של התופעות, הרי בעולם החדש הולכים הדברים הלוך והתברר. נשמת האדם הולכת שם ומתרסקת ריסוקים ריסוקים ומנפציה לא עוד יִבנה אף יצר אחד. על בִתְרֵי הנשמה עטים שם עסקנים המתנצחים לאמור: לנו הוא יגון הנשמות הערטילאיות למען קיומנו. פָּסוּ הלוחמים לשמו בלבד. וגם היחידים להוטי תאוות הכבוד, אף הם מבינים עתה בבירור מחריד את כופר סיועם. התמימות אובדת כאובדן הנשמה. הנה שתיתי מיין נשמה רצוצה אחת ורק עתה הרגשתי מהו אנוש כי דל ומה טעם השאיפה בחיים. ובחבקי שם אשה לא דרסתיה כדרכי עד כה, כי דימיתי אז לחבק אֵם כל חי היודעת כי ילדיה לאבדון נמכרו ואין להשיב.
העולם, העולם, ברוך דיין אמת!
– – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות