א. צאו מגן עדן. 🔗
תהלה להשם יתברך, כבר נפטרנו מהפורים בשלום ויכולים אנו איפוא לחשוב בענין הכנסת הפסח בשעה טובה!
כך דברה אמי בינה לבין עצמה למחרת שושן־פורים כשעיניה משוטטות וצופות לכל פנות החדר, והיא מתהלכת אילך ואילך באולם ומחפשת מקום כתרנגולת בשעה שהיא חשה שהגיע זמנה להטיל ביצה. לאחר ימים אחדים נִצְנצו שני עגילי־עץ מוטלים על מצע חָשַש, ועל גבי העצים האלה עמדה עריבה ועליה פרושה יריעה עבה אבל זכה ולבנה כשלג. ואז נקראנו אני ואבי יחד, ובי התרו מאה פעמים ואחת לבל אהין חלילה לגשת מקרוב, ולא אשא את עיני לשם אף מרחוק וגם לא אתחב את אפי ל"אותה זוית", ובשעת מעשה נסגרה הדלת בעדנו, ושנינו נתבקשנו במחילה לטלטל את עצמנו מפה בשעה טובה ומצלחת וגזרו עלינו בבל יראה ובל ימצא בחדר הזה עד הפסח!
ומהרגע ההוא נעשה החדר הזה דוקא בעיני יותר מקסים ויותר נחמד. כמו בקסם חזק נמשכתי אליו ובקרבי נתעוררה תשוקה נמרצה להסתכל ל"אותו מקום" ולו יהא מרחוק. מיד עמדו רגלי על מפתן הדלת מעבר מזה, ושני לועסות פת בשומן, ועיני מציצות לפנים החדר וניהנות מיפי האולם ומהדרו. הנה עומדת לפני הספה האדומה העשויה “עצ שטים” והשלחן העגול הנשען על שלוש כפותיו, והמראה במסגרתה העשויה מעשה פתוחים וגלופים ופטורי־ציצים. מעשה ידי אמן, ועל כלם יתנוסס ה"מזרח" הנהדר שאין הפה יכול להגיד שבחו, מעשה יד אבי להתפאר שציר, כך ספר לי, בימי ארוסיו. וַה וַה, מי ימנה ומי יספר את כל התמונות שראו עיני על צורת ה"מזרח" הזה: דובים, ואריות וחתולים פראים, נשרים ובעלי כנף למיניהם, שופרות ומנורות ואתרוגים, לפידי אש בקעריות ומגן־דודים קטנים, ציצים וכפתורים נקודים וברודים, עגילים ושרטוטים ונקודות עד אין מספר! ולא יאומן כי יסופר כי יד אדם עשתה כל זאת, הן העין לא תוכל ל"תפס" כל זאת בסקירה חדא.
– אך זהו “מושלם”, חשבתי בלבי על אבי, “בריה” הוא, “מזיק” הוא!
– חטופה איומה תבוא עליך! עומד הוא לו עם כל החמץ על יד הפתח! שרף לא תשרף ובער לא תבער באש להבה ואין מכבה.
כה דברה אמי כשאחזה בשתי אצבעותיה שחודדות של יד ימינה באזני השמאלית והובילה אותי אל אבי: הלא תראה את ה"קדיש" שלך, עומד הוא לו ומביט אל המקום ששם עומד החמיץ (בארשט בלע"ז) של פסח. וידיו לחם וחמץ מלאו!
אבי העמיד למראית עין פנים רצינים, נדנד בראשו, הזקיף את שתי שפתיו ודפק בלשונו: טץ – טץ – טץ! כלך לך, הוי “ימחשמו”ני!
כשהפנתה אמי את ראשה הצדה, ראיתי צחוק קל מרחף על שפתי אבי, צחוק חבוי ונעלם, וכשהחזירה את ראשה אליו, העמיד שוב פנים זועפים, אחד בזרועי, הושיבני על הכסא אצלו והתרה בי לבל אוסיף עוד להביט שם – אסור!
– אף לא מרחוק?
על שאלתי זו לא קבלתי מענה מאבי. יושב הוא כבר שקוע בספריו ולומד בחשאי, ואני מתגנב בלאט אל הדלת ומציץ דרך הסדק שמה לאותו החדר ורואה אני לפני כל טוב, ממש גן עדן. קדרות חדשות ועריבות לרוב מוטלות על גבי הקרקע, קופיץ ודף להמלחת הבשר, ושני חרוזי בצלים תלויים על הכותל לנוי – ברם כל החדר כבר הוכשר לפסח, כלו כשר לפסח, כולו אומר פסח!
ב. מיד ליד. 🔗
שמא תטריח את כבודך ותטלטל את עצמך יחד עם הספרים שלך מפה אל הלשכה הגדולה?
בדברים האלה פנתה אלינו אמי, עטופה לבנים ומטפחת לבנה כרוכה על ראשה, מקל ארוך בידה הימנית וכנף־צפור חדש בידה השמאלית, מסיעה את ראשה כלפי מעלה ומסתכלת בתקרה.
– ולמה נחפזה את ככה לשיד את הבית? התלבש אבי עוז ושאל את אמי, וקבל את “פסקו” ממנה לאלתר.
– וכי מה, כסבור אתה, שאני אלך ואמתין לך עד יום לפני הפסח? ענתה אמי. סוסיל! איך סוסיל? למה נחבאת עם מברשתך? מהרי ובואי הנה ריבה!
ולנגד עינינו הופיעה סוסיל עם מברשתה הבלולה ודלי מלא טיח, צנופה אף היא בסמרטוט הלבן, ודומות היו שתיהן לשני מתים שעלו מקבריהם עטופים בתכריכים, והתחילו מיד שתיהן בעבודה, ואני ואבי נשלחנו במחילה מפה אל הלשכה הגדולה.
רואה אני את אבי כשהוא מושך בכתפיו וניכר היטב שאינו מוצא קורת רוח בדבר הזה. אבי הנהו, עד כמה שאני זוכר, איש מתון ונח לבריות עוסק הוא בהלואה ומלוה כסף ברבית. נראה לי שפרנסה זו בזויה היא בעיניו כבשר החזיר: שונא הוא את הממון, שונא הוא את הרבית ושונא הוא גם את האנשים הלווים ממנו, לדידיה הרי הדבר הזה דומה ליהודי כשר העוסק בחֵלֶב. הסחורה טרפה ואעפ"כ פרנסה היא… לוָה כי יבא אליו ושטר חוב חדש בידו להמיר את השטר הישן בחדש, יום טוב לו לאבא אז, אבל כשיבוא אליו לוֹה ומעות בידו לפרע את חובו, מיד נעשה אבי רותח: עכשיו לך ומצא בריה חדשה להלוות לה כסף, ומי יודע אם זה השני יאבה לשלם רבית? חביבים היו עליו הרוחים מהקרן עצמה: כמה וכמה פעמים שמעתי מפיו ממש: הן ברבית אמצא לחמי אבל הקרן מה תהא עליה? מה אוכל לעשות בקרן? האמת נתנה להגיד שאז לא הבנתי מה זה קרן ומה זאת רבית, אך הנאה היתה לי לראות כיצד הוא מקבל את לקוחותיו בעלי החובות, עושה אתם בקצור, ופוטר אותם במהרה ומזדוג לספריו.
ספרים הם כל החיות של אבא; יושב הוא עליהם יומם ולילה, מעין הוא בהם, מביט ומסתכל כשעינו האחת עצומה, ממעך את מצחו בידו ולועס את זקנו הדל בין שיניו ומתנועע בכל גופו, וקולו לא ישמע, ואף הגה לא יצא מפיו. אך לפרקים יקום אבי כמתעורר משנתו, ויוציא מפיו קול הברה משונה וממושכה מאד: “און יאָאָ…!” ויש אשר לפעמים רחוקות יופיע בביתנו שכננו משה בר, יהודי בעל גבות עבות מאד, שתקן קצת גם הוא, ושניהם כאחד מביטים אל תוך הספר מתוכחים לפעמים, ובה בשעה אוהב אני לעמוד לפניהם ולהסתכל בהם כשהם מנענעים בידיהם ופולטים מפיהם מלים מוזרות מאד: רמבם, כוזרי. פילוסופיה. שפינוזה… והמלות האלה מקבלות בדמיוני צורות בני אדם שונים. רואה אני את הרמבם בעיני גדול גדול מאד ומקל ארוך בידו. לא כן הכוזרי הקטון והגוץ שבראשו חבושה כומתה קטנה ומחדדת; פילוסופיה היא פשוט יהודיה עניה שחוזרת על הפתחים ותרמילה על שכמה, אבל שפינוזה זהו כעין גלית הפלשתי האוחז כידון ארוך בידיו. בכלל איני מבין מפני מה הם מתקוטטים ככה ע"ר הברואים הללו? ואיזו תכלית יש בכאן לשבת תמיד כפוף על הספרים? לדעתי, הרבה יותר ענין יש לעמוד ולראות כיצד מסידין את הבית. אבל נהרא נהרא ופשטיה, איש איש והשגותיו, איש איש ומאוייו! ישב לו אבא על הספרים כאַות נפשו, ואני אעמוד לי בידים מופשלות לאחורי ואראה בטלטול השלחן ממקום למקום, בפזז אמי מזוית לזוית במקל הארך ובכנף הצפור אשר בידה, וסוסיל מנגדת במברשתה הטבולה על גבי הכותל אילך ואילך – פליאַך! פליאַך, ושתיהן רוגזות, מלאות חמה, שתי דבורים זעומות!
אפס הזמן שעמדתי כך להתבונן במצחקה הנאה הזאת לא ארך ביתר. מתחלה השמיעוני ברמיזה שלא יאה לנער קטן לעמד ולראות בשעת הסיוד שלפני הפסח, ואחר כך החלו בקצת יותר התמרמרות:
– שמע נא יקירי, שמא תברח מפה לשם אל הלשכה?
ובהיות שלא הייתי “בעלן” גדול להפרד מהמקום הטוב הזה, נטיתי אך הצדה ונכשלתי בסוסיל, והיא דחתה אותי בשתי ידיה לאחורי בכל מאמצי כחה וקראה: ותמיד הוא נתקל לרגליך כאבר המדולדל.
– לך לך אל כל השנים הטובות לאביך שמה, הוסיפה אמי בזרקה אותי שוב אל סוליל וסוסיל חטפה אותי בין ידיה והשיבה בחזרה לאמי – מימי לא ראיתי דבוק של נער כזה!
כל כלי יוצר לא יצלח עליו, גומרת אמי בשלחה את אגרופה מאחורי להתודע עם גבי, וסוסיל תפשה אותי בין ידיה ולותה אותי במכות ומהלומות החוצה וטנפה אותי בטיח לבן, עד שנפלתי ככדור משחק אל אבי אל תוך הלשכה ושם הרימותי את קולי ואבך.
אבי נתק רגע מספריו, התאמץ לשדלני ולפיסני, הושיב אותי על ברכיו והתעמק שוב בספריו.
ג. מהלשכות אל התא הקטן. 🔗
– במטותא מכבודו, בעל־בית! בעלת הבית צותה שימחל מר על כבודו ויטלטל את עצמו מפה אל הלשכה הקטנה!
כה אמרה הבתולה מרת סוסיל לאבי ונכנסה תוך כדי דבור אלינו עם כל כלי השרת שלה, מטונפה בשיד מכף רגלה עד קדקדה, כשד משחת, ואנחנו העתקנו במחילה את עצמנו וספרינו מהלשכה הגדולה אל הלשכה הקטנה. ולשכה זו, רבותי, גדולה היא “כתאנה” ממש. בה מצאה לה מקום אך מטה אחת קטנה, ועליה ישנתי אני ולא עליכם גם הבתולה מרת סוסיל. וסוסיל דנן, אל תשכחו, היא אחת משלנו, עצמנו ובשרנו היא וזה לה כמה וכמה שנים בביתנו. קמצוץ קטן אז הייתי, היא אומרת, עוד טרם נוצרתי בבטן אמי, הלא על ידיה גדלתי וטפחתי, אומרת היא. אלמלא לא היתה היא אז, מספרת סוסיל, כי עתה מי יודע איפא הייתי עכשיו? כי כל נגע רע וכל פגע רע וכל מיני פורעניות שבעולם אלי באו, אומרת היא, והיא שעמדה לי תמיד להצילני מכל צרה שלא תבוא, ועכשיו, גומרת היא, הוא פורע לי באבנים, וכי בשביל זה בלבד איני ראוי למלקות? כך סימה סוסיל וחלקה לי בתוך כך מנה יפה של מכות ומהלומות ועליהן נוספה עוד תלישה גדולה וחזקה בשערות ראשי. וראו זה פלא: איש לא מחה בידה, גם אבא וגם אמא לא מצאו לנחוץ להגן בעדי, עושה בי סוסיל כאדם העושה בתוך שלו כאלו הייתי של סוסיל ולא שלהם.
בבואי אל הלשכה הקטנה נתרחקתי בקרן זוית, ישבתי לי על גבי הקרקע והסתכלתי בשלוה והשקט בפני אבא כשהוא משפשף את מצחו, מולל את זקנו בשניו ומנדנד בכל גופו, וכפעם בפעם תשמע מפיו נגינתו המוזרה והממושכה “און יא”! והנה קפצה עלינו רגזה של סוסיל שנכנסה מיד עם כל “כלי המשחית” בידה ומבקשת מאתנו להעתיק את מושבנו מפה הלאה.
– ולהיכן עוד? שאל אבי כאלו כפאו שד.
– כלום אני יודעת? ענתה סוסיל בהתיצבה באמצע החדר ומברשתה בידה
– אל התא הקטן, לשם, הגיע לאזנינו קול אמי שנכנסה אז אל חדרנו מזוינה במקלה הארך וכנף הצפור החדש, ודומה היתה אז למאן דהו בריון הבא בחרבו ובקשתו להתנפל על אויבו ולכבש את ארצו.
אבל גדול מאד הקור בתא הלז כבתוך המקרה, נסה אבי להתחנן לפני אמי בדברים רכים.
– המרא בתמוז קרירא ליה, ענתה אמי מיד.
– ודאי, ענתה סוסיל אף היא חלקה, מוצאים אנשים נקפאים מקורו בחוצות והתחילה מיד להעביר את מברשתה הרטובה על גבי הכתלים היבשים ואנחנו נאלצנו “לעזוב את המערכה” ולהטלטל במחלה מכבודנו מהלשכה הקטנה אל התא הקטן. ואך נכנסו לשם קפצה עלינו רעידה גדולה.
אי אפשר להגיד שמקום זה נוח הוא לאבי לישב בו ולעין בספריו. הן קטן הוא החדר וצר מהכיל אפילו שני אנשים, אבל בשבילי אני הרי זה גן עדן: הן אצטבאות (רפים) ישנן בכאן, והלא הרפים הם מן הדברים שנתנו אך לטפס עליהם, אלא שאבא אינו מניח לי לטפס, הוא אומר כי אפשר חלילה לההרג. אבל מי ישמע לו? מיד כשנתעמק בספריו והריני אהה! על הרף הראשון ומשם אני מטפס ועולה על השני ומשם אל הרף השלישי.
קוקוריקו! קראתי משם בקול רם כדי להראות לאבי את בקיאותי הרבה בהלכות “כיצד מטפסן”, זקפתי את ראשי למעלה והטיחה גולגלתי בתקרה, עד כי חשך עולמי בעדי ושני בפי חשבו להשבר. נתבהל אבא והתחיל צועק עזרה, ולקול צעקתו נחפזו מבלבלות ובהולות סוסיל מתחלה ואחריה אמי ושתיהם הבליעוני מכות ואגרופים שיש בהם כדי שביעה.
– הראיתם מימיכם ילד שיעשה מעשה ילדות כאלה? טענה אמי
– הלזה תקראי ילד? עוזרת לה סוסיל, הלא שד הוא ולא ילד, ואגב היא מוסרת לנו מודעה שבקרוב נתבקש לנוע מפה אל המטבח מפני כי הבית כבר הוכשר לפסח מחציו ומעלה.
ד. מהתא הקטן אל המטבח. 🔗
לשמע הדברים האלה: “מפני כי הבית כבר הוכשר לפסח מחציו ומעלה” יעלה לאפך ריח של חמיץ (בארשט בלע"ז) שצנמו בו מצה, המוכן לפסח, ריח של דגים מטגנים ומפלפלים יפה יפה, ריח של יין מבושל, של חרוסת, צפיחית בדבש (חרעמזליך בלע"ז), לוזים אגוזים ועוד ועוד הרבה מיני מטעמים ומאכלים טובים המוכנים לכבוד החג הטוב והמתוק הזה, אך בעברי עם אבי על פני בית התבשיל, הטיתי את פני רגע קטן כלפי הבית לראות לכל הפחות מרחוק את כל והנעשה שם, וריח אחר עלה לאפי, ריח של טיח לבן, של סרחה ובאשה ריח של דבר אחר… ותמיה גדולה היתה לי אז: לא רק מחציו ומעלה לא הוכשר עדין לפסח אלא גם לשליש לא הגיעה! הנה הארונות, השולחנות והכסאות מפזרים עדין לכל עבר, הקרקע רטוב וחלקלק והבוץ מגיע עד הטבור. פתאם ראיתי קרש סרוח על גבי שני ספי הלשכות. כמובן קפצתי עליו מיד והתחלתי מפזז ומכרכר והקרש טובע בבוץ ונטפי רפש נתזים לכל עבר, ואני מזמר לי:
מחציו ומעלה כשר לפסח!
מחציו ומעלה כשר לפסח!
– הלא צויתיך שליממזל, ללכת עם האבא שלך אל המטבח לשבת שם ישיבה ארעית. בעל בית! קחנו לך. כך אמרה סוסיל כשאחזה בערפי וזרקה אותי אל תוך המטבח. במטבח מצאתי את אבי שכננו משה בר, זה היהודי בעל הגבות העבות, ישובים שניהם על גבי ספסל החלב. עכשיו אינם עוסקים בלמוד, אלא יושבים הם סתם ומתנים איש לפי אחיו את כל צרותיהם. אבי מתאונן על הגלות של ערב פסח. על הנדודים ששבע והטלטולים שעברו עליו בימים האחרונים – "אך זה מין נע ונד, גלות ממש, נדידה ממקום למקום ומשה בר אומר כי כל זה כאין וכאפס נגד כל צרותיו והרפתקאותיו הוא. גורלי מר וגרוע משלך, הגה ברוחו הקשה משה בר, הן אותי גרשה היא לגמרי מהבית.
עומד אני ומשתאה לו למשה בר, ואינני יכול בשום אופן להעלות על דעתי כיצד אפשר לקחת אותו, את משה בר, זה היהודי הגדול בעל גבות עבותות כאלה ולגרשהו מהבית. מיד עברו בשיחתם לענינים שלהם ומפיהם נשמעו אותן המלים המוזרות: רמבם, כוזרי, פילוסופיה שפינוזה וכדומה, שאינן נכנסות אפילו לתוך פאתי השמאלית. אותי מענין ביותר החתול האפור היושב לו על הכירים ומתרחץ. סוסיל אומרת כי חתול מתרחץ סימן הוא לאורחים, ואני איני מבין מנין לו לחתול לדעת שעתידים אורחים לבוא אל ביתך? נקרבתי אל חתולי והתחלתי מטלל עמו קצת. מתחלה נסיתי ללחץ באצבעי על כפו, ולא אבה החתול, אחר כך למדתיו לעשות “זוקף־כפופים” דהיינו להזדקף על שתי כפותיו האחורות. שוב אינו רוצה. – עמוד ר' שונרא – אמרתי לו – יעמד החתן ר' חתלתל! וכשאני סוטר לו על אפו סטירה קלה באצבעי, הוא עוצם את שתי עיניו מסב את ראשו הצדה, מושיט את לשונו הקטנה ומחמיץ את פניו כאומר: למה דבק בי הבחור הקטן הזה? מה לי ולו? מדוע בא למרר את חיי? מעשה זה מרגיז אותי מאד. היתכן שחתול יהיה עקשן גדול שכזה? – ואני עוסק בו ומטפל בו וטורח עד ששרט לי בצפרניו החדות על ידי ומפי התפרץ קול צעקה איומה; וי־וי, אמא! מיד הופיעה אמי ואחריה נגררה סוסיל במהימה וברעש, ושתיהן שפכו עלי את כל חמתן למען אדע ואזכר להבא איך לשחק עם חתולים (בסך הכל יש חתול אחד ולזה הן קוראות חתולים!)
– קום וטול את ידיך, קראה אמי לאבי, וירדנו אל המרתף לאכול!
וסוסיל חטפה את היעה בידה ותחבה לתוך התנור להוציא את הקדרות, ואגב לא דקדקה ביתר בהלכות דרך ארץ לא עמי ולא עם אבי אף לא עם משה בר. אדרבה. רמזה לו למשה בר שאינה מבינה בכלל מפני מה ישנם אנשים שדרכם לסובב בבתים אחרים בערב פסח. כמדומני, היא אומרת, יותר נאה ויותר כדאי לשבת איש איש בביתו שלו ולא לרוץ בזמן שכזה בבתי אנשים אחרים. משה בר דנן הבין היטב כלפי מי מכוונים הדברים האלה נסתלק ממנו מיד ואנחנו ירדנו אל המרתף לאכל.
ה. מהמטבח אל המרתף. 🔗
אינני מבין מפני מה גדולה כל כך סרבנותו של אבא, ולמה מושך הוא בכתפיו, ממלמל ומרטן בין שפתיו ותחת החטם: הא לך הגירה! וכי מה איכפת לו לאבא, אם יאכל למשל פעם אחת במרתף? ומה איפוא יוכל להזיק ריח קשואים כבושים, וכרוב שנתקלקל, או ריח כדים וקערות של חלב? אדרבה, לוקח אתה שתי חביות וכופן על פיהן, ונוטל על גב דף של עריכה ואחר כך הנך יושב בעצמך גם כן על גבי חבית הפוכה ואוכל, והרי לפניך שלחן ערוך שיש בו תענוג ויש בו כדי לשמח. אפשר גם בשעת מעשה להתגלגל על החביות האלה לרחב כל המרתף. ואם תאמר: נופלים? יש לומר: קום לך והתגלגל שנית. אבל זוהי כל הצרה שהמניעה באה מצד סוסיל המשגיחה היטב שלא יתגּלגלו.
– אהא! הנה המציא לו כבר, אומרת סוסיל, משחק חדש, רוצה
– מפני כי בבית רחצנו זה עתה את הרצפה, עונה סוסיל אף היא את חלקה, אבל ישגיח נא מר היטב על השלומיאל שלו לבל יתגלגל מעל התקרה וישבר את כל רמ"ח אבריו.
– תשכי את לשונך, מהרה אמי להגיד וסוסיל דפקה בי מאחורי וזרזה אותי להחיש את צעדי, נו, זוח כבר, זוח שליממזל, ושומע אני את אבי כשהוא מהלך לאטו אחרי ומרטן בין שפתיו: “עליה אל הגג, הגירה שכזו, ננא!” אבל באמת אדם מוזר הוא האבא שלי, אומרים לו לעלות על התקרה, ועדין הוא איננו שמח, כלום אני יודע? מי יתן והיה ערב פסח מדי שבוע בשבוע ונוטל עלי לטפס על הגג כל שבוע ושבוע! ראשית הלא הטפוס כשהוא לעצמו עסק טוב, ושנית לו הייתי בא למשל באמצע החול והייתי מתרפס בתחנונים לפני הורי שיניחו לי לטפס על הגג, אילו הייתי משתטח לפניהם ממש, כלום היו מתירין לי? ועכשיו הריני מטפס ועולה על המדרגות כמזיק. אבי מהלך אחרי ומזהירני כפעם בפעם: השמר לך, הזהר בני! מי ישמר? מי יזהר? מרגיש אני בי כאלו צצו לי שתי כנפים, ואני מתרומם למעלה, אני טס. אני עף!
ו. מהמרתף אל הגג. 🔗
צא וחשוב כמה דברים טובים צפונים על גבי התקרה שלנו. אוצרות, אני אומר לכם, אוצרות שלמים! זכוכיות שבורות של מנורות, שברי חרס של קדרות, בלויי סחבות שאין להכיר בהם את גזע מחצבתם, אם מלבושי אשה או מתחתוני גבר יצאו, ואדרת בלה מונחת שם בקרן זוית, אשר אם תגע בו ידך ונשרו השערות כשלג הנמס, עלים בלים קרועים של ספרים, שמות, מעשנה של מיחם שנקדחה באש, נוצות מפזרות וגפה קרועה, ושם ישכב לו הלולב פרקדן כבעל בית הגון, והקורות, והגג שכלו רעפי עץ ושאני יכול לאחז בידי, אטו מלתא זוטרתא היא, אוחז אני את כל הגג על כף ידי!
אבי ישב לו על אחת הקורות, אסף את עלי ה"שמות" והניח אותם זה על גבי זה, עין בהם ואגב התעמק בעלי ה"שמות" ואני עמדתי על יד האשנב הקטן אשר בגג ולפני נגלה כל העיר, כל הבתים וגגיהם מרובי הגונים, מהם אדומים, שחורים וירוקים, ובני אדם המתהלכים בעיר נראים קטנים קטנים מאד ודומה אני באותו רגע שעולה עירנו ביפיה ובגדלה על כל העולם כלו. ובהעיפי עיני אל חצרנו ראיתי את כל ה"שכנים" העוסקים ברחיצה ובמריקה, בשפשוף בשטיפה, אלה מגעילים את הכלים והכסאות, נוטלים בידיהם יורות מלאות רותחים, ואלה מביאים מטילי ברזל חמים ואבנים מלבנות, ומהם מתנשא אד לבן, והקיטור הזה מתמר ועולה. מתרומם מעלה מעלה עד אשר לאחרונה יכלה בעשן כלו. וריח האביב ממלא את חלל האויר נחלי מים קטנים ילפתו אורח מרוצתם, עזים תפענה, ושם יראה פתאם איש יהודי שרגליו נתונות במוקים ארוכים הקשורים לארכובותיו, מהלך לאטו על יד סוסו הלבן המושך אחריו עגלה. הלא זה עזריאל בעל העגלה המסכן, ההולך ומעביר כפעם בפעם את שוטו על גב סוסו והסוס זוחל בעצלתים ורגליו מתחבטות ומתלבטות בבצה. כנראה מוביל הוא מצות לאיזה בית. ואגב אני זוכר את המצות שלנו הטמונות מכבר בארון שנתנו עליו סדין לבן, והביצים אשר בעריבה הסגורה אף היא באותו ארון, והיורה המלאה שמן לפסח ושני חרוזי הבצלים התלויים מכבר על גבי הכתל. וזוכר אני גם את הבגד החדש שהבטיחה אמי להביא לי לימי החג ולבי מתמלא עונג, עולה ותופח ממש כעיסה שנתנו בה שאר.
וקולה של סוסיל הגיע פתאם לאזני מתחת: בעל הבייית!
יטריח נא כבודו וירד אל החצר לאבק את הספרייייים!
ועקר אבי את עצמו ממקומו וירק בכעס: תפו! לעזאזל, הנשמעה הגירה כזאת בכל העולם כלו? – ואני איני מבין עוד פעם מפני מה אין דעתו של אבי נוחה מכל זאת? כלום יש לך בעולם הזה דבר יותר טוב ויתר נעים מלעמוד בחוץ ולאבק ספרים? כרגע נתקתי מהאשנב ואתנפל אל דלת התקרה והנה… טראַך־טאראַראַך! ראשי למטה ורגלי למעלה על פני כל המדרגות. מה שהיה אחר כך אינו זוכר עוד. יודע אני רק זאת כי אחרי נפילה הזאת חליתי זמן רב. חיי היו כך ספרו לי – בסכנה ואני בעצמי הייתי וקרוב למיתה. אבל כפי שעיניכם רואות, הנני עכשיו בריא ושלם, הלואי לארך ימים, חוץ מהשרטת העוברת על כל פני, וגם נשימתי שנעשתה לי קצרה מאז, וגם מה שאני מנדנד תמיד בעפעפי בשעת דבורי עד היום הזה.
תם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות