השמחה בעבודה השם

שמחת ה'

לברור מהותה של השמחה בעבודת השם בפרושי אלשיך עלינו להקדים ולהגדיר סוגי “שמחה” שונים הנזכרים בפירושיו:

אלשיך מבחין בכמה סוגים של שמחה: “שמחת ה'” “הוא גלות האיש מה שבתוך לבו ונדיבותו אל החוץ הנגלה, כן כי יערבו לו יתברך מעשי בני אדם אז ישמח ויגלה השפה הפנימי אל החוץ, וזהו ישמח ה' במעשיו, שהוא בהיות מעשיו עושי רצונו”¹. כלומר מעשיהם הטובים של בני האדם גורמים לה' שישמח, ביטויה החיצוני של השמחה האלקית הוא הורדת שפע. במקביל להשקפה זו על שמחת ה', מוסברת העצבות הנזכרת בכתובים ומיוחסת לאלקות: “אמנם הנה בארנו במקומות רבים כי עציבות הנאמ' בו ית' היא העדר התפשטות אור שפע מאתו החוצה”².

שמחת ה' קשורה במעשי בני האדם. לימוד התורה “בחשק עצום” וכן “בטהרה וחיבה יתרה”, גורם ל"שמחת התורה" בעולמות העליונים ולהורדת שפע³: “והנה אין ספק כי התלהבות אש התורה המתעוררת ע”י עסק התורה בטהרה וחיבה יתרה ושלוחה פארות פנימיותה – הנה יתיחס לשמחה ושחוק כי כאשר בשמוח לבב אנוש ישחק ויגלה מה שבפנימיות לבו חוצה, כן הדבר הזה. ועיקר הדבר הלא הוא בעסק מעשה מרכבה כמאמר ר' עקיבא אל בן עזאי, שמא במעשה מרכבה היית עוסק ואף גם כשאינו מעשה מרכבה יקרה כה, כתשובת בן עזאי אליו כנזכר למעלה"⁴.

ההתעסקות בתורה גורמת לשמחה האלקית. בענין זה יש להבחין הבחנות אחדות: “אמנם זה יתחלק לשנים, א' כולל וא' פרטי: והוא כי דרך כלל כל העוסק בתורה, ומה גם לשמה והבין וחדש בה, הלא יתעורר מקורה ויאיר אורה ותשתלהב כמשחקת ושמחה החלק המתיחס אל הדבר, אך לא יהיה הוראת שמחתה ושחוק עריבותה חוזר ומתפשט עד למטה לארץ. אמנם יש פרטיים כבן עזאי וחבריו, ששמחת התורה ועריבותה יתפשט ויתגלה עד למטה לארץ”⁵. סוף דבר “כי גם על פי פשטה תשמח ותגיל ויתעורר פנימיותה למעלה, ואם גדר העוסק בה גדול, גם עד למטה לארץ תגלה ותראה שמחתה והתפשטות אש אורה”. השמחה האלקית אינה תלויה, איפוא, בשמחת האדם העוסק בה, אלא בגדולתו ובהכנתו הנפשית ללמוד בטהרה וחשק רב.

קייום המצוות המעשיות⁶ אף הוא מעורר את השמחה האלקית, אך היות ומעלת לימוד התורה גדולה יותר, הרי שאף לומדה בדרך הפשט מעורר שמחה יתירה, “יעורר פנימיותו העליון המתיחס אליו והוא לעומתו, ויאיר הארה על הארתה בשמחה יתירה”. השמחה האלקית תלויה במעשיהם הטובים של בני האדם. ובעובדה שמעשים טובים אלה גורמים להתעלותו של האדם⁷.

בדרך זו מתוארת השמחה האלקית בתקופת יציאת מצרים, שהגיעה לשלמותה בחג הסכות הראשון במדבר: “כי כביכול לא היתה שמחה לפניו יתברך שלמה בשאר מועדים. כי בחג המצות שעדין המרו על ים בים סוף וגם לא הטהרו עד מלאת ימי ליבון שבע שבתות עד מתן תורה; וגם בחג השבועות ההוא לא שמח כי נגלה לפניו עון העגל… אך אחר שנתפייס בבא משה במחרת יום הכפורים בלוחות שניות וצוה על המשכן, ואז בחג הסוכות היתה לו ית' שמחה, וגם בכל יתר שנים, אין השמחה שלמה עד בא יום הכפורים ונטהרים מאשמותיהם, ומטפלים באותם ד' ימים בצרכי מצוה, אז יש לו יתברך שמח'”⁸.

שמחת האדם

בפירושי אלשיך מוצאים אנו מצד אחד שלילת רגש שמחת האדם בעולם הזה, ומצד שני חיובה והפלגה רבה בערכה. ישראל חייבים להבליג על שמחתם בעולם הזה גם בדבר המעורר שמחה יתירה, “אל תשמח וכו' הרי גלות אזן ישראל, שיושלכו אל ארץ אחרת בגלות. אמר: הנה הראו לך ישראל להתחלת תשובה, אולי תוכל הועיל ותשוב, הוא שתכיר הפרש שבין ישראל לעמים, כי הם כל טובם בעולם הזה, ואתה בעה”ב ועל כן אפילו גדר שמחה אין ראוי לך לשמח אפילו בדבר שהוא גיל, שגדרו גדול משמחה"⁹. דברים אלה אמורים כשהיה ישראל על אדמתו ובית המקדש היה קיים, אלא שהאשורים שלטו בארץ ולכן השפע ירד דרך שרו של אשור. ולכן ראוי היה לישראל להבליג על שמחתו, כי אין שכינה שורה בו ומשפיעה עליו. חמור יותר המצב בהיות ישראל מחוץ לארצו, בגלות, בה אסורה השמחה: “לז”א ושמחתם וכו' חגותם וכו' לומר הן אמת כי השמחה אמתית בעצם היא בזמן הבית, אשר שם אני אתכם… אך עם כל זה וחגותם אותו וכו' לדורותיהם, עם היות כי אז אינו לפני ה' כי גם אז חג לה' יקרא עם היות כי בגלות"¹⁰, החג מתקיים לדורות לשם קיום מצות ה'. אך לא תהיה בו שמחה: “והענין כי כבודו יתברך במקומו מונח עם שאין שמחתו בזמן הגלות כמאז. עד בא הזמן שיתקיים בו ישמח ה' במעשיו”.

אף בזמן היות השמחה מותרת יש להגבילה מצד איכותה. השמחה בזמן המקדש בחג האסיף לא היתה על יתרונות גשמיים כגון שמחת האסיף הבאה על הצלחת היבול. “כי חג הסוכות הוא לנו כי יורה הוא ית' שנצחנו בדין של ר”ה ויום הכפורים כי הטהרנו ונתכפר מכל עון וחטא. ועל בחינה זו תשמח, וז"א ושמחת בחגך שהוא בחג המתייחס לך, ובדבר הזה לא יהיה כאשר היית אתה חוגג על שם טובותיך הגשמים שהוא על היות חג האסיף, כאמרו. ‘חג הסכות תעשה לך’, כי אם תשתנה לטובה, שהוא לחוג לשם ה' אלהיך וזהו שבעת ימים תחוג לה' אלקיך, לשמו יתברך על טוב הנפשיי ולא על ההנאה הגשמית"¹¹.

שלילת השמחה הגשמית אינה אלא חלק משלילת כל סוגי ההנאה הגשמית. שבת, למשל, אינו יום מנוחת הגוף והנאתו באכילה ושתיה. ההנאה בשבת מכוונת “אל חלק ה' הוא כל נפש אדם, כי תקרב ביום השבת אל האלקים אשר נתנה, ויתן לה מתת נפש יתירה, על כן נגילה ונשמחה בו יתברך כשמחת הנפשות המתעלסות אתו עמו בעולם העליון”¹². גישתו זו תואמת את דעתו על הערך החיובי של היסורים¹³. יצרו הטוב של האדם עושה מאהבה “וישמח ביסורין”¹⁴.

שלילת השמחה באה בהקבלה לחיוב העצבות. אין האדם רשאי להשתחרר מן הפחד שעלולות לבוא עליו צרות, לכן צריך האדם לטפח בו הרגשת דאגה ועצב המביא למצב של כוננות שלא להכשל במעשה הרע. וזאת בנגוד להרגשת ההתפרקות הבאה מן השמחה “… אך אל תוציא תולדה מכלל דברי אלה שטוב לגבר להתייאש מן הפורענות ולבלתי שית לב אל רעות המתרגשות, ולהתנהג בשמחות וגיל כאשר הוא מרגלא בפומייהו דאינשי לומר כי המתנהג בעצבות הוא חסרון לו, מחסר ומפסיד את עצמו. לא כן הוא, כי אדרבה, טוב לגבר כי יתרחק מרוב שמחה ויתעצב אל לבו תמיד כי טוב כעס משחוק וכו' כי אז יכנע ולא ירום לבבו”¹⁵.

השמחה החיובית נזכרת לעתים קרובות “כשמחת הנפש”, הפך “שמחת הלב” או “שמחת טובה”, שהם כינויים לשמחה השלילית. נפש האדם¹⁶ היא חלק אלוה ממעל, ובאה לעולם להתחבר לגוף ולעסוק בתורה ומצוות שיגרמו לה אושר מופלג בזכות המעשים הטובים, ולא אושר הבא לה כמתנת חנם, כפי שקיבלה בטרם בואה לעולם¹⁷. לכן נפש האדם רוצה שהאדם יעשה רק טוב. אדם שאינו זוכה לעשות טוב אין הדבר באשמת נפשו: “מתאוה ואין נפשו עצל וכו' לומר, אשר מתאוה ואין נפשו, אין זה, רק שהוא עצל, כי הנפש שחלקה באיש חרוץ וזריז הלא תתענג בדשן, כי ימלא גופו תאות נפשו, וזהו ונפש חרוצים תדושן”¹⁸. החומר רוצה ברעת הנפש, אך הנפש רוצה טובתו¹⁹.

אף נפש הרשע רעבה לעשות טוב. לכן “יש רשע חוטף וגונב מצוה אשר לא נסה בה, כי הלא נפשו רעבה מלחם אלהיה ותחטוף כרעבתנית כגונבת וחומסת וזהו למלא נפשו כי ירעב”²⁰.

אין לנפש חלק בעשיית הרע ואינה משתתפת בשקוליו של האדם לבחור בטוב או ברע. מרכז המחשבה הוא הלב, יש ומטה הוא את האדם לדרך הטוב ויש ונמשך אחרי החומר ותאוותיו: “או יאמר, כי ממנו תוצאות חיים, כאשר ידענו מחכמי הטבע כי הלב הוא המלך המחלק הדם והחיוּת לכל האברים, והנה גם הוא באמת המחלק החיות לאדם ומביאו לחיי הע”ה, בטוב המחשבה בתורת ה' ועבודתו המביאה לידי מעשה… כי הוא יחשוב מחשבות לעשות את כל דברי התורה והמצוה, ויחלק מרצונו אל כל אחד מכל רמ"ח אבריו, עשה יעשה כל מצוה ומצוה המתייחסת אליו להחיותו"²¹.

הלב הוא גם שליט על פעולת האברים, אך כשם שהוא גורם לפעולתם התקינה ומכוונם לעשות הטוב, כן עשוי הוא להטותם לפעול רעות: “לכן יאות לך כי מכל משמר תנצרנו כי מכלל הן אתה שומע לאו ואיככה תטנפהו ויפסידך גם שניהם חיי העוה”ב וחיי העוה"ז בשרירות רעה"²². יש להבחין גם בין “שכל” ל"לב" ולהכיר את היחס ביניהם: “כי כל אשר יעלה על לב ויחשוב מחשבות, לא יעשה דבר כי אם במצרף השכל, ובו יביט הלב לחשוב מחשבות ולברור אוכל מתוך פסולת… כן לא יחזיק הלב במזימותיה אם לא כאשר הוא צודק עם שכלו, נמצא כי השכל הוא לוח הלב”²³. הלב הוא מרכז המחשבות, אך השכל המעמיד את השקול הרציונאליסטי המשכנע – משפיע וקובע על־ידי־כך את ההחלטה. כיצד יכול, איפוא, האדם להשפיע על מזימות לבו?: “כאשר שכל האדם שקוע בטוב מצות ה' ופירושן ואיכותן לפי שכלו עד גדר יהיו ככתובים בו, אזי בבוא לב האדם לחשוב מחשבות, וימלך בשכלו אשר הוא לוח הבטתו אשר כתובים בו מצות ה'. לא ימצא לבו כתוב על לוחו זולתי עבודת שמים, ומשם יקח לשים אל אלהים כל מזימותיו וכונותיו”.

לאחר בירור המושגים הדרושים נוכל לשוב לדיוננו על מהות שמחת ה'. השמחה השלילית נגרמת על־ידי גורמים גשמיים, לכן נקראת “שמחת הלב”. הנפש שכל רצונה בעשיית הטוב, אינה משתתפת בשמחה זו. עתים יש התנגשות בין שמחת הלב לנפש: “כאשר הלב חומד דבר עבירה, הלב שמח והנפש עציבה, כי חלק ה' היא וכל ישעה וכל חפץ לעשות רצון קונה, וגם החומר הוא עדי אובד, כי ימשך אחר מזימות הלב להיות אברים גומרים ויאבד גם הוא עם הנפש”²⁴. האדם נתון באותה שעה להרגשת שמחה שלילית, ועשוי לשכוח את צערה של הנפש. לכן עליו לעורר את לבו השמח לזכור את צערה של הנפש, כדי להמעיט את שמחת הלב השלילית: “אמנם אם לב האדם יודע וזוכר תמיד מרירות נפשו, הוא טומאת אשמותיו אשר חטא על הנפש וטימאה. אז ודאי, גם כי ישמח לא תהיה שמחתו יתרה, כי יגיל ברעדה”²⁵.

האדם צריך להחדיר ללבו רגש צער ודאגה הנובע מן ההכרה שיש בו חטאים. רגש זה יגביל את שמחת הלב וימנע את נזקה. רק כשהאדם מקיים מצוה מתעוררים שני סוגי השמחה יחד “שמחת הלב” ו"שמחת הנפש": “על חמדת עשות מצוה, אז כפלים תגל הנפש, וגם הגוף יטב לו, שבצדקתו גם רמה לא תהיה בו”. השמחה המודעת שהאדם חש אותה היא שמחת הלב לכן בעשות אדם מצוה בשמחה, הלב שמח. אך שמחת הנפש רבה מאד: “כי כל חפצה לעשות רצון קונה”.

כשם שהרגשת שמחה באדם, אין בה כדי להוכיח מציאות “שמחת הנפש” כך הרגשת צער ויסורים ועצבות אינם ראיה שהנפש עצובה. כשבאים יסורים על האדם, חייב הוא להכיר שהדבר לטובתו, ואז למרות הצער והיסורים נפשו שמחה: “ואם יאמר נא ישראל: איך אעבוד תמיד את ה' בשמחה אם אני בעל יסורין, כי מדת הדין נמצאת אתי ולא תניחני לשמוח בעבוד את ה'. לזה אני מוסיף ואומר: שיתו לבכם אל דברי אלה ותוסר דאגה מכם ותשמחו בו. והוא, דעו כי ה' הוא אלקים, לומר מדת הדין שעמכם, דעו אותו כי רחמים גדולים הוא כי לטובתכם הוא מיסר אתכם לטהר אתכם”²⁶.

אדם המדוכא ביסורים, וכן מי שפרנסתו דחוקה, חייב להכיר שסבל זה בא עליו כדי לטהרו, הכרה זו צריכה לעורר בו שמחה חיובית, שמחת הנפש. לעומת זאת שמחת הלב השלילית עשוייה להולל את האדם ולמושכו לדרך הרעה. לכן “אל תקוצו ביודעכם דבר זה כי אדרבה תאמרו אלי: העושר היה מהוללנו ושמור לרעתנו וא”כ רחמים לנו הוא יתברך". על האדם לראות תמיד את חטאיו נגדו ואז ימנע מסכנותיה של השמחה השלילית. דרך טובה ממנה היא הכוונת רגש השמחה רק לקיום מצוות ובטול מוחלט של רגש השמחה על טובות העולם הזה. “ואם כה תעשו שהורגלה שמחתכם להיות על עבודת שמים, לא תזיק אתכם שמחה אשר תשמחו בתודה, כי גם היא ככל שאר המצוות הנעשו בשמחה, כי לא יגבה לבכם לחטא”²⁷.

אדם המקים מצוות בשמחת הלב, תכפל שמחת נפשו. שמחת הנפש באה גם על־ידי היטהרות מעוונות. בסוכות, למשל, מתעוררת שמחה הנפש: “כי אז מתגלה מה שנצחו ישראל בדין ר”ה ויום הכפורים לפניו ית'"²⁸. לכן מובן מדוע מתעוררת שמחת הנפש דווקא באדם עני הסובל יסורים: “שמה שמתרושש הדל, הוא עושר לו, שמקבל יסורי העוני בשמחה, נמצא מנוקה האיש מעון ונקרא עשיר שהוא שמח בחלקו”²⁹. שמחת הנפש מתעוררת גם בשעת המות. משהאדם מרגיש שבואו לעולם הביא לנפשו את האושר המקווה³⁰. כן אדם המכניע את שמחת לבו השלילית על־ידי הצער “יהפכנה לו הוא יתברך לשמחה רבה”.

היחס בין השמחה האלקית לשמחת הנפש

השמחה המתעוררת באלקות, שמחת ה', ושמחת הנפש באדם נגרמות על־ידי קיום מצוות ועשיית הטוב, אך כפי שראינו אין האדם חש את שמחת הנפש, הוא רק מכיר בקיומה. מאידך קיום מצוות מתוך שמחת הלב החיובית, מגבירה את שמחת הנפש³¹ יש עתה לברר מהו היחס שבין שמחת הלב החיובית לבין השמחה האלקית. רגש השמחה, שני פנים לו: השמחה הפנימית והבעתה החיצונית (הצהבת פנים או שחוק). על־פי הבחנה זו, נתן להסביר מהות שמחת האלהות: “והוא כי גדר שמחה הוא גלות האיש מה שבתוך לבו ונדיבותו אל החוץ הנגלה. כן כי יערבו לו יתברך מעשי בני אדם, אז ישמח ויגלה השפע הפנימי אל החוץ – וזהו ישמח ה' במעשיו”³². כך מתפרשת שמחת ה' בביטויה החיצוני – כהורדת שפע לעולם.

מכאן גם הסבר עניינה של שמחת המצווה: “הפירות הן, מצד השמחה והזריזות שבפעולת המצוה, שהוא באדם השמח, שאור פניו מצהיבות חוצה, כך ע”י שמחתו בה יצהיבו זיקי אור חוצה, ובזה אשר דברו רז"ל המצות יש להם פירות ולא העבירות, כי המצוה, שהוא אור יתפשטו זיקיו חוצה". כלומר, שמחת האדם במצוה גורמת להתפשטות שפה המצוה³³. עשיית המצוה בשמחה פירושה, התפעלות פנימית המתגלה כלפי חוץ, קייום כזה של המצוה משפיע על שורש המצוה באלקות לפעול בדרך דומה, ולבטא כלפי חוץ את פנימיותה – הורדת שפע³⁴. שמחת המצוה גורמת לפעולה דומה אלהות ומעוררת את שמחת ה'. לפיכך קיים קשר סיבתי ישיר בין קיום המצוה בשמחה, וכן גרימת שמחה לאחרים על־ידי קיום מצוה, לבין התעוררות השמחה האלקית. לא רק השמחה שבלב עושה המצוה, אלא גם השמחה הנגרמת לעניים על־ידי המצוה מעוררת את שמחת ה' שהיא הורדת שפע³⁵.

הצד השווה בסוגי השמחה השונים, מתגלה בגישתו של אלשיך לשתיית יין. שש רעות נגרמות על־ידי השתייה, ואף שתייה מועטת לשם בריאות אינה טובה: “אל תאמר בלבבך, הלא אני לא אהיה מהמאחרים על היין הכאלה, כי לא אבחר דרכם, אך אשתה שעור בינוני להבריא גופי”³⁶. לשתיית היין יש גם צד חיובי: "בחינת שמים, והוא לשמח אלקים בקידוש והבדלה וכיוצ'. כוונתו של נח בשתותו יין היתה לשם הנאת שתיה בלבד: “שלא היה העיקר עבוד את ה' כמקדשים עליו או מנחמים אבלים, ואגב המצוה לשמח, ליהנות מן היין, כי אם כל העיקר היה לשתות מן היין ועל כן באה תקלה”³⁷. כאמור, מחייב אלשיך שתיית יין לשם קייום מצוה כי היא משמחת אלקים, כאן ראוי לציין כי עצם עשיית המצוה ביין הוא שמביא לשמחת ה'. ולא שמחת האדם הנגרמת משתית היין. השתייה לשם קייום מצות ניחום אבלים, המופיעה פעמים אחדות בדייון, מעידה על כך.

המושג שמחה, הן באדם והן באלהות משמעותה התפעלות פנימית וביטוייה החיצוניים באדם – הצהבת פנים ובאלקות – הורדת שפע. זיהוי מושגים זה, “שמחה” ו"הורדת שפע", מתגלה בקיצוניות יתירה בפירוש הפסוק “והיה הוא יהיה לך לפה”³⁸. חז"ל אמרו “והיה” לשון שמחה. על־פי זה כותב אלשיך: “שמחה תהיה מה שהוא יהיה לך לפה ויושפע העם על ידו כאילו אתה המדבר, כי הוא יהיה לך לפה בלבד, ואתה תהיה לו לאלקים. כי הוא, כי כאשר השפע בא מאלקים אל האדם, כן תהיה אתה כי השפע יבא לו מאתך, כאשר מהאלקים אליך”³⁹. ענין השפע נקשר לפירוש הנזכר על־יסוד דרשת חז"ל על “והיה” שהוא לשון שמחה. השמחה במובנה הפשוט אינה נזכרת כאן כלל. נראה, איפוא, שיש קשר סיבתי אף בין שמחת האדם החיובית המוציאה את טוב לבו חוצה, לבין שמחת ה' המתבטאת בהורדת שפע. השמחה הראשונה היא הגורמת לשניה⁴⁰.