פרשת השבוע היא פרשת וַיְחִי, שהיא פרשת השבוע השתים־עשרה בספר בראשית והפרשה האחרונה החותמת את הספר המתחיל בבריאת העולם שכולו טוב ופותח את ראשית קורות האדם והעם שרב בהם הרע על הטוב. הפרשה מתחילה בפרק מ"ז, פסוק כ"ח ומסתיימת בסוף הספר, בפרק נ', פסוק כ"ו.

פרשה זו חותמת ספר יחיד במינו בתולדות האנושות, שכן ספר בראשית המונה חמישים פרקים או חמישים עמודים, מונח ביסודן של שלוש הדתות המונותאיסטיות ומונח בתשתית קהילת הזיכרון של העם היהודי. אין בו אף גיבור שאינו נכשל ואין בו אף אדם מאושר, שכן תכליתו הנסתרת של ספר בראשית, מעבר לסיפור הגלוי, היא ללמד את הקוראים והמאזינים שאין גבול לרשע, לזדון ולפשע, לחטאים, לעבירות ולעוונות שהאדם מסוגל להם. אין להפקיד בשום פנים ואופן את גורל האדם לטוב לבו של אביו, של אחיו, של אמו או של בנו, של שכנו, של עמיתו או של שותפו, של אדונו או של מלכו, של בעלו או של אשתו, ואין לסמוך על כוונות טובות של היחיד או של הרבים בשום קבוצה, משפחה, מדינה או קהילה, כמובן מאליו, אלא להפך, יש הכרח גמור להכיר ביסוד הנפשע והרצחני, הרע, האכזרי והמרושע שטמון בלב האדם, כמעט כל אדם בנסיבות כאלה ואחרות, בכל מקום ובכל תקופה. מכאן מתחייב הצורך המוחלט לשים לרוע האנושי על כל גווניו, סייג וגבול, חוק וגדר, התראה ועונש, דרך ספר וסיפור, מספר, חינוך, שירה ומיתוס. יתר על כן ממציאות אנושית קשה זו מתחייבת ההבנה הבהירה שיש צורך מוחלט בחוק משמים, המבחין היטב בין טוב ורע, חוק אלוהי או פקודה ומצווה אלוהית, הנודע במילים העבריות דברות, תורות, פקודות ומצוות, משפטים, חוקים ודינים, ובמילים הארמיות פיקודין ואורייתא, הפטורים מהרוע האנושי ומהפנייה האנוכית האנושית. באותה מידה יש צורך מוחלט במוסר אלוהי נטול פניות ושוחר צדק, המבחין בין צדק לעוול, או בין חירות לשעבוד, כדי להוביל את האדם מעומק השנאה והקנאה, הרשע והפשע, התככים, ההתנכלויות, המזימות והחשבונות, האלימות, השחיתות, הבגידה, הדיכוי, השעבוד ושפיכות הדמים, שחיי אדם טבועים בהם בכל דור ודור, אל עבר מחוזות הדעת, האמת, הצדק, החוק, המוסר והחסד, החירות והשוויון, הברכה, האחווה, האחריות, החמלה והשלום.

מחבר ספר בראשית, שהיטיב עד מאוד להבחין בכל סוגי הרוע האנושי הכרוכים ברצחנות, קנאה, שנאה, אכזריות והתעמרות, התנכלות, חמדנות, קנאה, משטמה ומזימה, אלימות ועריצות, שקר ומרמה, תעתוע וגניבת דעת, זיוף, גניבה, בגידה, שוד, דיכוי, גזל ונישול, שפיכות דמים, אונס, גילוי עריות, רמאות וניאוף, הצליח עד מאוד במטרתו להוות תשתית לקהילת זיכרון של העם היהודי ולהוכיח שֶׁעֵדָה, עֵדוּת, מוֹעֵד, תְּעוּדָה, יְעוּד, ברית, אלוהים ומלאכים, ספרים וסיפורים, חלומות, זיכרונות ודמיונות, קשורים לחלוטין זה בזה: דומה שאין יהודי בעולם שלא שמע את סיפור הגירוש מגן עדן או סיפור קין והבל ואין מי שלא שמע את שמעו של אברהם אבינו אשר גירש למדבר את בנו הבכור ועקד את בנו הצעיר על המזבח ואין יהודי שלא שמע את שמו של יעקב אבינו, הוא יעקב בן יצחק העיוור, או שאיננו מכיר את יוסף בן יעקב ורחל או את יצחק הנעקד, בן אברהם ושרה, כשם שאין אדם מישראל שלא שמע על מהפכת סדום ועמורה, על אברהם אבינו, על עקדת יצחק, על הגר וישמעאל, על עשיו הבוכה, על כתונת הפסים, על המאכלת, על הבור ריק ואין בו מים או על המרמה של יעקב ולבן ורבקה, או על האכזריות של בני יעקב לאחיהם הקטן, יוסף, או על חסד מערת המכפלה שבה קברו יעקב ועשיו את אביהם הישיש, יצחק. כמובן, גם כל מי שגדל בעולם הדתות המונותאיסטיות מכיר את סיפורי התשתית של קהילת הזיכרון של העם היהודי, בתרגומיהם השונים ובעיבודיהם המגוונים מהעת העתיקה ועד ימינו. על השאלה מה בין סיפור להיסטוריה והיכן בדיוק עוברים הגבולות בין story ל history נחלקו בני דורות שונים וקהילות שונות, שספר בראשית היה תשתית הזהות הלשונית, הספרותית, הדתית, הלאומית וההיסטורית שלהם.

ספר בראשית יחיד במינו ביופיו, בדיוקו, בתמצותו, ביושרו ובחד־פעמיותו או ביכולתו לספר סיפורים מורכבים מאד בתמצות נמרץ על דמויות רבות ומגוונות מימי הבריאה ועד הירידה למצרים. הסיפורים על דמויות אלה מדגימים את הרשע והחסד, את העריריות וההולדה, את העקרות והפריון, את אימת הכיליון והרעב לעומת השובע והשפע, את הפחד והאומץ, את השקר והאמת, את האהבה והשנאה, הקנאה והמשטמה, הזוועה והברכה, את העבדות והחירות, את החכמה והטיפשות, את התושייה והתעוזה, את גילוי העריות והפוליגמיה, את התאווה חסרת הרסן והאונס, את האיוולת והעוול, את הנדיבות והחמדנות, בנוסח תמציתי רב יופי, עדין, מעודן, ישיר ונוקב.

הפרשה החותמת את ספר בראשית שכותרתה עוסקת בחיים אך תוכנה עוסק במוות, מסיימת את תיאור קורות המשפחה העצובה לאורך חמישה דורות, משפחה שראשיתה באברהם בן תרח הערירי ונשותיו שרה העקרה והגר הפורייה, המשכה בבניו של אברהם, יצחק הנעקד וישמעאל המגורש, המשכה בבניהם של יצחק הסומא ורבקה אשתו הנכלולית, יעקב הרמאי ‘איש תם יושב אוהלים’ הבורח משנאת אחיו עשיו המרומה והנגזל, ומאימת נקמתו של הצייד השעיר האדמוני, וסיומה בקורותיהם של יעקב הבא־בימים, שמעטים ורעים היו ימיו, ושל בניו ונכדיו שגורלם מראשיתם ועד אחריתם היה רע ומר, כמפורט בפרשה. בכל אחד מסיפורי תשתית אלה לאורך חמישה דורות יש קנאה ושנאה הקשורות בהעדפה של הצעיר על פני הבכור ושיבוש סדר הבכורה והברכה. ספר שמות, המתחיל בשבת הבאה, במקום שספר בראשית מסתיים, במרחק שלושה – ארבעה דורות, כאשר קם דור שלא ידע את יוסף, עובר לעסוק בהרחבה בגורלו של שבט לוי, ממנו באים משה, אהרון ומרים, המגלמים את הנבואה, הכהונה והשירה. המאבק על מעמדו של לוי בספר בראשית, שבו הוא נזכר רק לרעה, הוליד ספרייה כוהנית שלמה הכוללת בין השאר את החיבורים: צוואת לוי, צוואות השבטים, צוואת לוי הארמי, צוואת עמרם וצוואת קהת ספר היובלים וספר יוסף ואסנת, שנמצאה ברובה במגילות קומראן ובספרות החיצונית.

אביא להלן את כל פרשת ויחי ברצף מנוקד ואעיר בכתב רגיל, במקום שיש מקום לבאר ולהוסיף. בסוף הפרשה אוסיף נספח על ספר בראשית כמכלול לאלה שרוצים לחשוב עוד על ספר חד־פעמי זה.

בחומש תמיד סופרים מהקטן לגדול: יחידות, עשרות ומאות, ולא כמקובל היום, מהגדול לקטן, מאות, עשרות ויחידות.

בפסוק קצר זה יש כמה ניבים עבריים יפים: ‘אִם נָא מָצָאתִי חֵן’ הוא ניב עתיק של פנייה ובקשה, שפונה בו אדם נמוך בדרגה לאדם רם מעלה. כאן יש היפוך, האב הבא בימים, פונה אל בנו הצעיר, העולה עליו במעלתו, בכבודו, ברכושו, ביכולתו ובמעמדו. עמליה כהנא כרמון בחרה בניב יפה זה ככותרת סוגסטיבית לאחד מסיפוריה בקובץ ‘בכפיפה אחת’.

ו’ַיִּקְרְבוּ יְמיו..לָמוּת' היא הלשון המקראית התמציתית לתיאור אחרית החיים והקרבה למוות. וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת האמת, הצדק, הדעת והחסד כרוכים אלה באלה. מבקש החסד משביע את דובר האמת, שהוא נותן בו אמון, ביכולתו, בדעתו, בהבטחתו וביושרו, לעשות את בקשתו או לעשות עמו חסד, בנושא שהוא עצמו אינו יכול לפעול בו. יעקב כאן נוטה למות ואדם מת המובא לקבורה אינו יכול כידוע לפעול בעת קבורתו, אבל הוא יכול לבקש מבניו לפעול כבקשתו, להשביע אותם לקיים את רצונו ולהבטיח לו למלא את בקשתו.

שים נא ידך תחת ירכי', עניינו הבטחה ושבועה מחייבת בעלת תוקף מיוחד שאין להפר אותה, הקשורה במגע קרוב ואינטימי בגופו של מבקש ההבטחה. נושא ההבטחה הוא בקשתו של יעקב מבנו לא להיקבר קבורת קבע במצרים, אלא לדאוג לכך שכאשר תיווצר אפשרות והנסיבות ירשו זאת, הוא יזכה לעלות ממצרים, לשוב לארצו ולשכב עם אבותיו במערת המכפלה, ולהגיע למנוחת עולמים.

יעקב מפרש את בקשתו ויוסף עונה בקצרה:

יעקב אינו מסתפק בהבטחתו של יוסף אלא מבקש שבועה מפורשת מבנו, וזה עושה כבקשתו ונשבע לאביו הנוטה למות.

שבועה חורגת מהבטחה רגילה בין בני אדם הנוגעת לענייני חולין, כי היא קשורה באלוהים, במספר שבע, בשבועה ובברית או בדיבור הנשמע ונשמר בשמים ובארץ.

יוסף שומע שאביו הישיש, בן מאה וחמישים שנה חולה. הוא מחליט על שורה של צעדים. בראשון שבהם הוא מבקש להציג לאביו את נכדיו שנולדו לו במצרים, בניה של אסנת המצרית.

יעקב מקבל הודעה שבנו האהוב נמצא בדרכו אליו, והוא מתחזק ומתיישב ומחליט מה עליו לעשות בפגישתם האחרונה. הוא בוחר לספר לו אחד ממראות אלוהים שנגלו לו בנעוריו. על ההבטחה האלוהית שהובטחה לו בבית אל, היא לוז, בעת חלום המלאכים העולים ויורדים בסולם, בדבר הארץ המובטחת השמורה לעם שיצא מחלציו ויגור בה כאחוזת עולם:

יעקב מבטיח לבנו האהוב יוסף, שבניו שנולדו במצרים לאשתו אסנת המצרית, יקרים לו כבניו שלו. המסורת הכוהנית הסיפורית בספר סיפור יוסף ואסנת שנכתב בסוף האלף הראשון לפני הספירה או בראשית האלף הראשון לספירה, מספרת שאסנת בת פוטיפרע כהן און, הייתה הגיורת הראשונה. אסנת, שהייתה בת אצולה מצרית, התגיירה בשל אהבתה ליוסף, עברה תמורה עמוקה בכל הווייתה, וזכתה לראות מלאך ולדבר עמו ולהפוך מעובדת אלילים לבת נאמנה לאל עליון. המסורת המדרשית מספרת שאסנת בת פוטיפרע היא בתה של דינה מאונס שכם, שיעקב שילח למצרים, כפי שפרטתי בפרשה על אונס דינה. לפי פרשנות זו יוסף נושא לאישה את אסנת בת דינה, אחותו. ליוסף ודינה אב משותף, יעקב, ואם שונה, היא בת לאה והוא בנה של רחל.

יעקב מזכיר ליוסף את נסיבות מותה של אמו.

מכאן ואילך מתואר אימוצם של בני יוסף אל לב סבם. גם הוא כאביו איבד את ראייתו בזקנתו, אולם שלא כיעקב שניצל את עיוורונו של אביו יצחק כדי לרמותו, יוסף דובר אמת לאביו כבד הראייה:

יעקב אסיר תודה על כך שלא רק שזכה לראות את בנו המת שהתאבל עליו כל ימיו, שלגבי דידו ממש חזר מן המתים, אלא שזכה גם לראות את בניו של בנו האבוד.

יעקב מעניק ברכה ליוסף בשם אלוהים שאבותיו התהלכו לפניו והוא רעה אותו והשגיח עליו כל ימיו, ומוסיף עליה ברכה מיוחדת בשם המלאך הגואל לילדיו המכונים כאן נערים:

יעקב הסומא מחונן בראיית עתידות והוא קובע שהצעיר בבני יוסף, אפרים, יזכה לברכת הבכורה, ולא כצפוי, אחיו הבכור מנשה. הוא משכל את ידיו ומברך את אפרים ומנשה במקום את מנשה ואפרים.

נושא הבכורה והברכה הקשורה בה, מלווה את בני משפחת אברהם מראשיתה, ישמעאל הבכור לאביו הודח לטובת אחיו הצעיר, יצחק. יעקב גנב את בכורת אחיו עשיו ורימה את אביו בעצת אמו כדי לגזול את הבכורה ואת הברכה. ובסוף ימיו הוא מחליט שאפרים הצעיר בבני יוסף, יזכה בבכורה ובברכת האב הכרוכה בה, ולא אחיו מנשה הזכאי לה על פי סדר הבכורה.

יעקב מבטיח ליוסף שהוא זוכה לירושה מיוחדת על פני שאר אחיו בכל הנוגע למה שלקח מיד האמורי בחרבו ובקשתו.. מלחמה זו אינה נזכרת בתורה אולם נזכרת בספר היובלים ביחס למות עשיו. כלומר, יעקב, שהעדיף את יוסף מילדותו ונעוריו ועשה לו כתונת פסים שעוררה את קנאת אחיו, חותם את חייו בברכה מועדפת לבנו האהוב המתייחסת לעובדה שבעתיד עם הכניסה לארץ, יוסף לא יקבל נחלה אחת כשאר אחיו אלא בניו מנשה ואפרים, יזכו בנחלה כפולה. לפני שהוא מברך את כל בניו הוא מייחד מעמד מועדף ליוסף, בנה האהוב של רחל אשתו האהובה. בן מועדף זה, שחייו היו רצופים מעלות ומורדות, אהבה ושנאה, טינה, משטמה, בגידה וקנאה, כלא וארמון מלכות, זכה לברכה שאיש מאחיו לא זכה לה הן בברכת אביו הן בברכת משה.

מכאן ואילך מובא טקסט דרמטי בתוכנו ובהשלכותיו, שבו יעקב, כגוססים אחרים על ערש דווי, שאין אימת אדם מוטלת עליהם עוד, שהרי ממילא הם הולכים לעולמם, ואיש אינו יכול לפגוע בהם לפני מותם, אומר את האמת שלו ביחס לכל אחד מבניו, ומחשב את חשבונו המר עם בנו האנס, ראובן, ובניו הרוצחים, שמעון ולוי. כל אחד מהם פגע בו בדרך אחרת, אבל כל בניו, מלבד יוסף, בנימין ובני יוסף, הסבו לו מרורים וייסורים בזדון לבם שלא נודע כמוהו, בשעה שלא גילו לו שבנו האהוב חי, הוצא מהבור ונמכר לשיירת ישמעאלים, אלא שיקרו לו בזדון והודיעו לו שבנו היתום נטרף בידי חיה רעה. אשוב ואומר, יעקב שרימה את אחיו וגזל ממנו את הבכורה והברכה, ורימה את אביו העיוור כדי לזכות בברכה שלא היה זכאי לה, נענש בילדים שרימו אותו כפל כפליים והסבו לו מרורים וייסורים כל ימי חייו. הם לא הסבו לו אף רגע של נחת בחכמתם או ביושרם, באומץ לבם או באהבתם, אלא הסבו לו ייסורי שאול בהתנהגותם הזדונית, בבגידתם ובשיקול דעתם האכזרי. הוא זוכר את עברם וקובע את עתידם:

ספר היובלים גורס כאן קיצור נמרץ של הברכות, ומסר המתייחס רק לשני שבטים, האחד זוכה במתת ארצית והשני במתנה רוחנית:

בני לאה: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון

בני בלהה: דן ונפתלי

בני זלפה: גד ואשר

בני רחל: יוסף ובנימין

יעקב מזכיר לראובן את חטאו בעת אונס בלהה. ספר צוואות השבטים, חיבור כוהני שנמצא בין מגילות קומראן שכולן כתבי קודש, המרחיב בשבחו של לוי ובחטאו של כל אחד מהאחים בפרשת מכירת יוסף, מביא את גרסתו של ראובן לפרשת אונס בלהה.

ראובן מודח מהבכורה ומהברכה הכרוכה בה, בשל חטאו. בצוואות השבטים, כל אחד מהאחים בני יעקב, מספר לילדיו שלו בעת מותו, על ערש דווי, בשעה שאומרים רק אמת, היכן היה ומה עשה בעת חטא מכירת יוסף והשלכתו לבור.

יעקב ממשיך ומונה את חטאי בני לאה אשתו השנואה, שמעון ולוי ומזכיר להם את רצח אנשי שכם אחרי אונס דינה ומקלל אותם:

ספר צוואות השבטים מספר באריכות את חטא שמעון מפיו. אביא רק משפטים ספורים שבהם נפרד שמעון מבניו לפני מותו:

צוואת לוי הכלולה בצוואות השבטים מספרת סיפור שונה בתכלית על לוי ומעשיו, מפי לוי לבניו.

כדאי לתת את הדעת על ריבוי המסורות בעת העתיקה ביחס לכל פרשה ופרשה הקשורה בזהות המספרים. הספרייה הכוהנית שנמצאה במערות קומראן מספרת את קורות לוי בדרך שונה לחלוטין מהמסופר אודותיו בספר בראשית..

הבאתי רק חלק קטן מצוואת לוי כדי להמחיש את האפיון השונה של לוי בספר בראשית ובספרות הכוהנית המספרת מחדש את ספר בראשית. נושא זה מובחן בהפרש הניכר שבין ברכת יעקב ללוי ובין ברכת משה ללוי. השוואה בין ברכת יעקב לברכת נכדו משה בסוף ספר דברים בפרשת וזאת הברכה, מאלפת ביותר.

בנוסח צוואת לוי מעשי לוי נעשו בהנחיה שמימית ולא בחמת זעם אנושית ועל כן שגגה נפלה בידי יעקב כשקילל אותו. לוי הוא גיבור הספרות הכוהנית ותהילתו מתוארת בהרחבה בספר היובלים ובצוואות השבטים ובחיבור לוי הארמי. ספר היובלים מספר כזכור לעיל בפרק מה 16: “ואת כל ספריו וספרי אבותיו נתן [יעקב] ללוי בנו לשמרם ולחדשם לבניו עד היום הזה” .

*אחרי הזעם על שלושת בניו הראשונים, בני אשתו השנואה, והקללה החלה עליהם, עובר יעקב לבן אהוב, בנה הרביעי של לאה. יהודה הזכור מהודאתו לפני תמר על החטא שחטא לה ומהודאתו לפני יוסף בטרם הכירו ובהודאתו בפני אביו על אבדן בנימין אהוד על אביו, המוחל לו את חלקו בפרשת יוסף. כך מברך יעקב את הבן שהוא חפץ ביקרו כהמשך השושלת הפטריארכלית וכסמל הכוח והשלטון, כאשר הוא מתאר אותו כאריה וכלביא או כמלך החיות:

פסוקים אלה העניקו את המלוכה ליהודה וקבעו את מעמדו המיוחד כראש השבטים. בין אם יעקב מרחיק ראות לעבר העתיד ובין אם הוא מגדיר את המבוקש, מכאן ואילך המלוכה הלגיטימית בישראל, משעה שתהיה מלוכה, שייכת רק לשבט יהודה. יעקב מברך את יהודה בברכת הגפן והיין השפע והחלב. כלומר המקום בו יגור יהודה יבורך משמים ויזכה בשל ברכת השמים לשגשוג הארץ ופריונה. אולם כדאי להתעמק לרגע בסיבות לברכה זו. לא מכבר קראנו כמה מהפרקים של סיפור יוסף שמצא את עצמו במצרים אחרי שאחיו בגדו בו ושקרו בזדון ורשעות לאביהם. בעקבות סיפור בגידה אכזרי זה חשבתי על מקור רעיון הערבות ההדדית ונסיבותיה המכאיבות, שהחלו בסיפור ההתנכרות ופירוק ‘היחד’ המשפחתי, הידוע כסיפור חטא מכירת יוסף בידי אחיו (שעליו אנו מכפרים ביום הכיפורים עד היום לדברי ספר היובלים, כי עשרת אחיו של יוסף שחטאו חטא מוות בעשור לחודש השביעי כששלחו את הכתונת הטבולה בדם לאביהם, חטא שעליו לא נענשו, הם אבות אבותינו…ועל חטאם של אחי יוסף נענשו עשרת הרוגי מלכות, שלא חטאו, הנזכרים בראש השנה וביום הכיפורים, בפיוט ‘אלה אזכרה’.).

אולי יהודה זכה לברכה זו משום שהיה גם הוא אב שכול שכאבו גדול מנשוא, אחרי שמתו שני בניו בפרשת וישב, בפתיחת סיפור יהודה ותמר (בראשית ל"ח, ז וי'), והיה יכול להבין ללבו של אביו השכול, יעקוב, שככל שידע במועד זה, בנו האהוב יוסף אבד ללא שוב, כידוע מדברי השקר של בניו: ‘טרוף טורף יוסף’…

אולי דווקא הכאב המשותף של יהודה, שבסיפור הקודם נזכר במודגש בקשר למילה ערבון ביחס לתמר (‘אם תתן ערבון עד שלחך, ויאמר מה הערבון אשר אתן לך…לקחת הערבון..’ בראשית ל"ח, י"ז, כ) ובפרשת מקץ מבטיח לאביו שהוא יהיה הערב ‘אנכי אערבנו מידי תבקשנו’ שם, מג, ט) ובפרשת ויגש הוא אומר: ‘כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמור אם לא אביאנו אליו וחטאתי לאבי כל הימים’ (שם, מ"ד, מ"ג), מלמד משהו על מקומו הייחודי של יהודה [ממנו נגזר השם יהודי כידוע] כקשור ברעיון הערבון המחייב עד מוות: ‘אנכי אערבנו’ או ברעיון הערבות ההדדית המחייבת תמיד בני משפחה ללא פשרות – כנגד הסיפור הנורא של ההתנכרות האנושית בחטא מכירת יוסף ובגידת אחים מבוגרים באחיהם הצעיר, שהצטרפו לו חטא השקר לאביהם וההתעמרות הרצחנית באחיהם ובאביהם המתייסר כאב שכול. הפסוק היפה מספרו של הנביא הכהן מלאכי ג, ד: “וְעָרְבָה לַיהוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת”, מוסיף משמעות נוספת לערבותו של יהודה שערבה לה' ועוררה את תשומת לבם של קוראי המקרא ומחבריו.

אולי בשל יכולתו הנדירה של יהודה לדבר אמת, חרף הנסיבות הקשות והמביכות, ולא להטיל את פשעו על זולתו, להודות בחטאו באומץ וביושר, ולומר משפט שמעטים מאד אמרו: ‘וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי’, כלומר להודות בחטאו בסיפור המשכב האסור עם כלת בנו, תמר, שבו הערבון היה עדות ולא פדיון, ויכולתו להפוך את עצמו לערבון חי, כביטוי לערבות כלפי אביו ואחיו לקיום דבריו, הוא שהפך אותו לאב השבט שזכה במלכות ישראל, או לאבי העם שזכה להיוותר בחיים, כאמור בפסוק לעיל: וְעָרְבָה לַיהוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת", בשעה שכל האמורים, החיתים, הכנענים, הגרגשים, הפריזים והיבוסים, הצידונים והפלשתים, והמצרים הפרעונים, האשורים והשומרים והבבלים והאכדים, נעלמו לפני אלפי שנים מבמת ההיסטוריה, למרות שכולם היו בני זמנם של יהודה ושאר אחיו בני יעקב. אשר על כן רק על זה שאזר אומץ והתגבר על רגשי הבושה, האשמה והפחד, ואמר אמת ביושר ובאומץ לב כשהודה בחטאו, נאמר: ‘יהודה אשר יודוך אחיך’ ושמו נקשר עם הברית הנצחית של בית דוד משבט יהודה, הוא בית המלוכה שהובטחה לו מלוכת עולם והובטח לו שממנו יתגלה לא רק מלך בשר ודם אלא גם המלך המשיח מגזע ישי, נצר מבית דויד משבט יהודה.

יעקב עובר לבני הפילגשים.

שבט זבולון יהיה שבט של יורדי ים וישכון לחוף ימים. יש מסורות הקושרות שבט זה להפלגה בים התיכון מצור וצידון עד קפריסין ויון מצד אחד ועד לחופים רחוקים של צפון אפריקה מצד שני.

יששכר אחיו צפוי להיות משועבד. המסורת הכוהנית בספר דברי הימים קבעה שבני יששכר מחוננים בכישרון יוצא דופן: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכׇל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם. (דברי הימים א, י"ב, ל"ג), כלומר, הם הצטיינו באסטרונומיה ומתמטיקה ובחישובי לוח על פי חשבון ותצפית. יש המייחסים לבני יששכר את הפצת הכתב המרובע, הכתב הפניקי מחופי צור וצידון – שנקראו ביוונית חופי פניקיה מלשון Phoinix ארגמן, על שם חילזון הארגמן המצוי בחופים אלה, ממנו מפיקים את צבעי השני והתכלת או צבעי הסגול והאדמדם הארגמני יקרי הערך שהיו שמורים למלכים, אצילים וכוהנים גדולים – ועד יוון, דרך ההפלגה בים של אחיהם בני זבולון. (ראו נסים רפאל גנור, מי היו הפניקים, תל אביב: רשפים תשל"ה)

הברכה לשבט דן גרמה לכך שיהודים בעולם המסורתי כמעט אף פעם לא קראו לבנם בשם דן. החלק הראשון ‘דן ידין עמו’ נראה כברכה, אולם ההמשך המדמה את דן וצאצאיו לנחש ולשפיפון מכיש וממית, הגורם לרוכבים ליפול כשסוסם המוכש מפיל את רוכבו, הפך שם זה לקשור בקללה ולא בברכה.

שלושת הבנים הבאים זוכים בברכה קצרה:

גד קשור לגדודי מלחמה ולמאבק, אשר מתברך בחלקת ארץ עשירה בלחם ובמעדנים, ונפתלי מתברך במהירות ריצה ובדיבור רהוט המפיק אמרי שפר.

עתה מגיע יעקב לשני בניו האחרונים, בנו האהוב, יוסף, ובנו האחרון, בנימין, בני רחל, והוא מכביר בברכות על סגולתו ויופיו של בנו האהוב יוסף, ומעניק לו ברכות יוצאות דופן, אולם הוא זוכר היטב את המשטמה, המריבה, מרירות הנפש, הקנאה והשנאה שעורר בנו הנבחר:

כל סוג של ברכה מעטיר יעקב על בנו האהוב, השנוא בידי אחיו.

אין לשער שברכה זו, המפלה אותו לטובה במידה ניכרת מכל קודמיו, מלבד יהודה, שהובטחה לו המלכות, הוסיפה למעמדו בקרב אחיו. קרוב לוודאי שעוררה בהם אימה ופחד.

בנימין בנו הצעיר לא זכה לאהבה שרחש אביו לאחיו הבכור.

הוא קשור בדבריו בזאבים וטרף ושלל, ולא בברכה מיטיבה. הטעם לאפליה זו אינו ידוע. העובדה שבעתיד יקשר שמו של בנימין בסיפור פילגש בגבעה ובשאול בן קיש שחנן את עמלק, עשוי לבאר עמדה תמוהה זו.

שנים עשר בני יעקב זוכים לברכות שונות מאוד בערכן ובמשקלן. רק יהודה ויוסף זוכים לברכות משמעותיות. האחד יעמוד בראש מלכות יהודה, וממנו ורק ממנו, שלו מובטחת מלכות לעולם, יקום המלך המשיח, והשני, בראש מלכות ישראל בהר אפרים וברמות מנשה, דרך צאצאיו אפרים ומנשה בהרי השומרון.

יעקב חותם את דבריו במה שביקש קודם לכן מבנו יוסף בדבר קבורה בארץ אבותיו, אך הוא מפרט בפני כל בניו את משמעות בקשתו. הוא חוליה בשרשרת היסטורית וחלק ממורשת אבות הקבורים יחדיו במערת המכפלה. אין אדם שאין לו אב ואם, אין אדם שאין לו קברי אבות ומקום הקבר חייב להיות מפורט וידוע וקנוי ורשום:

מעניין שיעקב אומר שמה קברתי את לאה, אבל אינו אומר שם קברתי את לאה אשתי. כשם שאמר על אמו ועל סבתו שנקברו בידי אביו וסבו כנשותיהם.

יעקב מפרט באופן מדוקדק את המקום, את הבעלות עליו, את הקנייה ואת שמות הנקברים בו. למען הסר כל ספק ולמען מניעת טעויות.

רק יוסף האהוב והמבורך, שסבל מאוד בשל אהבת אביו וקנאת אחיו, בוכה ומנשק את אביו המת. שאר בניו שחטאו לאביהם ולאחיהם, אינם נזכרים.

בפסוק זה נזכר לראשונה מקצוע הרפואה ונזכרת הפרקטיקה הידועה בשם חניטה, וכאן מתבאר הקשר ההדוק בין שני מקצועות אלה. רק מי שאינו נרתע מלטפל במתים, יכול עסוק ברפואת החולים. הידע הכרוך בפתולוגיה, ניתוח המתים ופענוח הגורמים למותם, ובחניטה, שימור גוויית המת אחרי ריקונה מחלקיה הרטובים, הוא ידע חיוני לשם טיפול בגוף האדם החי. החניטה שהייתה מקובלת במצרים מהעת העתיקה, הייתה ידע רב ערך שאפשר את שימור גופות המתים שרוקנו, נמרחו בשרף ונעטפו בסיד, בנתר או בהר מלח ובחול, כדי להתחמם ולהתייבש ולהימנע מרקב העלול לפגוע בהנצחת הגופה.

המסורת המצרית העתיקה של החניטה כרוכה בטיפולים שונים בפרקי זמן שונים הכוללים ניתוח לשם הוצאת חלקי הגוף שאין שומרים, משיחת הגופה בשרף עצים לשימור וחיטוי, המלחה במלח הסופג כל לחות, ייבוש הגווייה בשמש ועטיפת הגופה המיובשת בסרטי בד פשתן מוצלבים באלכסון, מלאכת מחשבת. כל מי שראה מומיה במוזיאון במצרים, באירופה או בארצות הברית, יכול להעריך את מלאכת המחשבת שהייתה כרוכה בחניטה ובהכנת הארון שבו הונחה המומיה העטופה בתחבושות אלכסוניות קלועות מלאכת מחשבת, שנותרה שמורה במשך אלפי שנים. האקלים החם והיבש של מצרים, שלמעלה מתשעים אחוז משטחה הוא מדבר צחיח שאף פעם לא יורד בו גשם, סייע לשימורה של פרקטיקת קבורה זו.

יוסף חוזר כאן על נוסח הפניה בראשית הפרשה שבו פנה אליו אביו, כשהוא מבקש לפנות למלך.

יוסף מספר למלך על שבועתו בדבר קבורת אביו ומבקש את רשותו לצאת ממצרים כדי למלא את הבטחתו ומבטיח לשוב לארמון.

פרעה האוהב את יוסף שהעשירו עד מאוד ורוחש לו אמון מוחלט, על סמך ניסיונו עמו מאז מינויו למשנה למלך מצרים, נענה לבקשתו.

השיירה שעלתה לקבור את יעקב במערת המכפלה הייתה שיירה מפוארת:

מכאן אנו למדים על מקור מנהג השבעה הנהוג אחרי קבורת המת בכל קהילות ישראל

כאשר שב יוסף מקבורת יעקב אביו בכנען, אל ארץ מצרים, יחד עם כל אחיו, הם חששו עד מאוד מפני נקמתו על מה שעוללו לו בנעוריו. לא הוא ולא הם שכחו מעשה נורא זה, אף לא לרגע, אף אדם אינו שוכח עוול נורא שנעשה לו במזיד על ידי זולתו על לא עוול בכפו. גם החוטא האכזר שנגלה פשעו ברבים אינו מפסיק לפחד מנקמה על פשעו. האחים הרעים והמפוחדים החליטו לבדות סיפור כדרכם הרעה מאז ומעולם, כדי להציל את עורם. החטא, האשמה, הבושה, הפחד והשקר מצטרפים תמיד יחדיו. גם השנאה למי שמפחדים מנקמתו עולה כפורחת. אדם שאיננו מפחד ואיננו מתבייש ואיננו אשם על חטא, עוון ופשע שנעשו במזיד, איננו צריך לשקר אף פעם.

כך החלו האחים לטוות את סיפור המרמה החדש:

הם אינם מעיזים לבקש את סליחתו מכוחם הם, הם משקרים ואומרים שכך ציווה יעקב אביהם המשותף. אולם הם מגדירים בבהירות את מעשיהם כפשע וחטא ועשיית רע ומבקשים שיישא ויסלח לפשעם. הם חוזרים ומציינים שהוא רם ונישא מעליהם והם נתונים לו כעבדים.

יוסף בוכה כפי שעשה פעמים רבות בפרשות האחרונות מאז שהתוודע לאחיו, ונושא אליהם את דבריו. הוא מתחיל בכך שאין להם מה לפחד, אין בכוונתו לנקום בהם ולהעניש אותם. העונש מופקד בידי שמים. אולם הוא מספר את כל הסיפור מחדש. לא זדון ליבם של אחיו הקנאים, השוטמים והאכזרים, הוא שהסב בבואו למצרים בשיירת מוכרי עבדים שהצילוהו מהבור, אלא הייתה זו הכרעה אלוהית כדי להציל את הארץ מהרעב:

יוסף מתגלה כהתגלמות האצילות האנושית. לא רק שאינו מוצא כל טעם בענישה ונקמה על החטא הכבד שחטאו נגדו, אלא הוא מרגיע את פחדיהם של אחיו החוטאים, האשמים, המפוחדים, המשקרים והמתביישים, כשהוא מבנה את השתלשלות הדברים מחדש, סולח להם ומנחם אותם, מפייס אותם ומדבר על לבם ומבטיח להם שהוא ידאג להם ויכלכלם ויפרנסם, אותם ואת משפחתם.

בצוואת שמעון בספר צוואות השבטים מספר שמעון לבניו על יוסף ועליו:

יוסף חי ומת במצרים כנער נבגד וכעבד, כאסיר כפותר חלומות, וכמשנה למלך המופקד על כל כלכלת מצרים, אסמיה ומחסניה, וזכה לראות ילדים, נכדים ונינים. אולם לפני מותו הוא חושב על העתיד ומזכיר לאחיו את אלוהים ואת שבועתו בכל הנוגע לחזרה ממצרים לארץ כנען, היא הארץ המובטחת לאבותיהם, מכאן, ואת שבועתם לו בדבר החזרתו ממצרים להיקבר בארץ אבותיו.

יוסף הלך לעולמו במצרים, נחנט כמנהג הארץ והושם בארון עץ מסוג ארונות הקבורה של המומיות המוכרים לנו. הוא הלך לעולמו בן מאה ועשר שנים כאדם שנודע בחכמתו ובחסדו, בתבונתו ובשאר רוחו, בכישרונותיו הכלכליים והארגוניים יוצאי הדופן, בחלומותיו וביוזמותיו. עוד נזכר כארכיטיפ של ‘הנבחר’, כאדם שהיה אהוב ונבחר מנעוריו בידי אביו ואמו, אהבה שהייתה בעוכריו משום שהייתה כרוכה באפליה לטובה, שעלתה לו בקנאה, בשנאה, בייסורים ובסבל, בניתוק ממשפחתו, בחיים בבית סוהר, בזיכרון ההתאכזרות האנושית שאין לה גבול, שחווה על בשרו, במקום הבלתי צפוי ביותר, במשפחה, והעניקה לו הבנה עמוקה בנפש האדם היכול על נקלה לקנא ולשנוא, לבגוד, לשקר ולהתאכזר לקרובים לו ביותר, ההופכים בשל דבר הבל או רגש קנאה עז, מאחים אהובים לאחים אכזריים, בוגדים, משקרים, שונאים נוטרים ונוקמים. אחים אלה שאנו כולנו צאצאיהם האמורים לכפר על חטאיהם מדי שנה ביום הכיפורים, כפי שביארתי בפרשות הקודמות על פי הכתוב בספר היובלים. סגולתו הייחודית של יוסף כ’בעל החלומות הזה', או שאר רוחו הייחודי כחולם, כמספר חלומות מוכשר וכמי שניחן בכישרון מיוחד לפענוח חלומות וצפונות לב אנוש, וכמי שמבין דבר מתוך דבר ומחונן ביכולת הנדירה לקשור באופן בלתי צפוי בין פענוח החלומות לבין פשר המציאות, היא זו שמניעה את עלילת סיפורי יוסף החותמים את ספר בראשית ואת סיפורי האבות ומבארים את סיפור הירידה למצרים של משפחה פוליגמית חופשיה בת שבעים נפש היורדת בשל הבצורת לשבור שבר ולמצוא מזון, ואת המציאות שבה הפכו בני ישראל במצרים לעבדים, בדורות שאחרי מות יוסף המשביר, שבה נפתח ספר שמות.

עד כאן פרשת השבוע

הנה כמה פסוקים מראשית ההפטרה לפרשת ויחי, המרבה לעסוק במוות ולא בחיים, המלמדת אותנו שחייב אדם לצוות לבניו לפני מותו. ההפטרה היא מספר מלכים א פרק ב, פסוקים א–י"ב, שבה קוראים בפרק המספר על דוד הנוטה למות. הבאתי רק את חלקה הראשון העוסק בטוב ולא את חלקה השני העוסק בחיסול חשבונות אכזרי, הבא ללמד אותנו על רב צדדיותו של נעים זמירות ישראל, שאינו שוכח, אינו מוחל ואינו סולח.

מלכים א ב

ומכאן, עם סיום ספר בראשית, מעט על ספר בראשית כמכלול

ספר בראשית נמנה עם קומץ הספרים שעליהם אפשר לומר בוודאות ששינו את פני העולם, העשירו את התודעה האנושית, הן באשר לעולם הנגלה על סבכיו ומעמקיו האנושיים ורבדיו ההיסטוריים והסיפוריים, הן באשר לעולם הנסתר על ממדיו האלוהיים, המחזוריים, החלומיים הנעלמים, הנשגבים והנצחיים.

ספר בראשית נמנה עם הספרים הבודדים שיצרו דיאלוג הולך ונמשך, בן אלפי שנים, עם דורות רבים של קוראים ושל אמנים שראו בו חיבור מעורר השראה, המבקש ביאור ופירוש, הן בלשונו המקורית, לשון הקודש, הן בתרגומים לרוב שפות תבל, ומבקש המחשה אמנותית במדיומים שונים.

הספר אשר מספר על ראשיתו של אלוהים ועל ראשיתה של משפחת האדם, הקשורה בבושה, אשמה ופחד, בחטא ובעונש, זכה למעמד שאין דומה לו בעולם המערבי, משעה שהפך למסד מקודש לשלוש הדתות המונותאיסטיות המיוסדות על ספר.

בשל ראשוניותו, מקוריותו, עומקו, תמצותו, אנושיותו החודרת ויופיו המפעים, ויכולתו הנדירה של המחבר הנעלם לבטא את גורלו הטראגי של האדם בין חיים למוות, בין נאמנות ובגידה, אהבה ושנאה, פחד וקנאה, דחייה והעדפה, שכול וכישלון, מראשית ההיסטוריה ועד לעולמה של כל משפחה וקהילה, שגם בה יש תמיד קונפליקטים בין אבות לבנים, בין מרמים ומרומים, בין בעלים לנשים, בין אחים בכורים לאחים צעירים ולהפך, בין חזקים וחלשים, משעבדים ומשועבדים, או בין אימהות לבנים, בין אחיות ואחיותיהן ובין אחיות ואחים, בין אהובים למקנאים ושוטמים, בין תמי לב לבין מתעתעים, זוממים ומתככי תככים, בין כובשים לנכבשים, בין ניצולים להרוגים, בין צדיקים לחוטאים, בין מבורכים למקוללים. בשל כל אלה המובאים בתכלית התמצות ובמירב העומק האנושי, היה ספר בראשית מקור השראה לאמנות הסיפור, לשירה ולמיתוס בכתב ובעל פה, למוזיקה ולקינה, באומר ובצליל, ולאמנות החזותית על שלל גווניה, מהעת העתיקה ועד ימינו.

ההבנה העמוקה של ספר בראשית ביחס ל’לפתח חטאת רובץ' בעולמו של כל אדם, הביאה אותו להעמיק בסיפור הרוע האנושי על אלף פניו ולפרט בסוגי האכזריות והמפלצתיות האנושית שאין לה שיעור. ההתוודעות אל עומק הרוע הנפרש בגילוי לב ובפירוט בתוך כל משפחות ספר בראשית, מטרתה לפלס דרך לתובנה שאין בשום פנים ואופן לסמוך על טוב לבו של האדם המועד לרשע, זדון, עוון ופשע בכל עת. הצורך בחוק אלוהי ובמוסר אלוהי ובצדק אלוהי, החל בשווה על כל בני הקהילה הוא יסוד מוסד של המחשבה המקראית, בכל הנוגע לבני ישראל הזכרים.

מה סודו של ספר קצר זה בן חמישים הפרקים הכתובים בלשון רבת יופי, המספרים באמנות סיפור שמעטות דומות לה, במשפטים חסכניים, אפיים, פואטיים ותמציתיים, את הדברים החשובים ביותר על ראשית הבריאה, תחילת הזמן והמרחב, גבולות האסור והמותר, וראשית ההיסטוריה האנושית, במענה לשאלה האוניברסלית, כיצד הכול התחיל? או מניין באנו? ומספרים בעת ובעונה אחת על הבורא הנעלם ועל ההיסטוריה הגלויה של משפחה אחת שהאל נגלה לבניה בחלום ובהקיץ, ופורס לפניהם בעת כריתת בריתות ומתן הבטחות החורגות מגבולות הזמן והמקום, בראייה טלסקופית דו־כיוונית, היסטוריה של כאלפיים וחמש מאות שנים.

ספר בראשית, המהווה מצע מקודש לשיח הולך ונמשך בין מחבר נעלם לקוראים משתאים, מזה אלפי שנים, מלמד בפרק הראשון את החשוב מכול, את העולם השלם והמושלם הנברא בכוחם של ספר, מספר וסיפור, ואת ההיחלצות האנושית מגבולות עולם החושים בן החלוף, באמצעות סיפור חובק עולם בדבר מציאותו של בורא נצחי, נשמע ובלתי נראה, מכונן ההיסטוריה הקבועה וידועה מראש והעתיד הצפוי הידוע מראש, שהנחיל לברואיו בחסדו את האותיות והמספרים, את הספרים והסיפורים, ואת ממד הנצחיות המחזורית המקודשת, בעולם הנראה ובעולם הנשמע, המבטיחה את השוויון ואת החירות, הכרוכים בספר וסיפור, במצווה ובחוק, בדעת, אמת וצדק, בלקח ומוסר, בזיכרון ובריטואל.

ספר בראשית, המעניק תשקופת (פרספקטיבה) אלוהית ומשמעות מוסרית מקודשת לכוחות הטבע האילמים, שאינם משתתפים בגורל האדם, משעה שהוא מעגן אותם בסיפור של מספר לא נודע אודות הזמן הנצחי וספירתו המחזורית האין־סופית בימים, בשבועות, בחודשים, שנים, במועדים, עונות ודורות, ובהיסטוריה תלויה בזמן הנשמר בידי אדם, דן בחלוקת מחזורי הזמן הנראים של יום ולילה, לחלוקה נשמעת, הנודעת כשבעת ימי השבוע, המורכבים כידוע מששת ימי החול, שבהם כפוף האדם לכורח הנסיבות, ומיום מנוחה מקודש, שבת, שבו פטור האדם, כל אדם, מנסיבות אלה, בזכות יום שוויון ושביתה, המובטח בברית נצחית לכל השותפים לסיפור של קהילת הזיכרון השובתת ממלאכתה.

מחזוריות נצחית שביעונית זו שקשרה בספר, מספר וסיפור, בין הבריאה האלוהית לחירות האנושית, יצרה לא רק יום מנוחה קבוע לכל העמלים, שכולם שווים בו, אלא גם מסד משותף לחייה של קהילת זיכרון, השובתת מכל עיסוקי החולין שלה מדי שבעה ימים, ומתכנסת כדי לקרוא בצוותא את ‘מקראי הקודש’ שלה, המצרפים ומלכדים אותה לקהילת זיכרון, החולקת סיפור משותף שראשיתו בבריאה ובסיפורי ספר בראשית, והמשכו, מזה אלפי שנים, באחרון הקוראים ובאחרונת הקוראות, הרואים עצמם ורואות עצמן בדין, כחלק מסיפור נצחי זה, המקשר בין האלוהי לאנושי ובין העבר להווה דרך סיפורה של ראשית משפחת האדם בשתי הפרשות הראשונות של הספר (בראשית ונח) וראשית משפחת אברהם (מסוף פרשת נח ואילך).

ספר בראשית הפורס בחמישים פרקיו את קורות העולם משבוע הבריאה שבו נוסד העולם הנגלה, העומד בסימן חסד, שוויון וחירות, ברכה ושלום, פריון וצמיחה, נצחיות ומחזוריות, עבור בכינון משפחת האדם בעשרים ושניים הדורות הראשונים, וכלה במשפחת אברהם שסיפורה מסתיים ארבעה דורות אחרי מסעו הגדול של אברהם מאור כשדים לארץ כנען, ביציאת יוסף ואחיו ממצרים כדי לקבור את יעקב אביהם במערת המכפלה, ובחזרתם מצרימה, שם נשארו צאנם וטפם, ובהשתקעותם בארץ גושן בשנות הרעב, המבארת את הרקע לתקופה קשה של שעבוד וסבל שתפורט בראשית ספר שמות, תקופה שאותה רואה אברהם מראש בחלומו בברית בין הבתרים (בראשית ט"ו, י"ג–י"ד). חמישים פרקי ספר בראשית, המחולקים לתריסר פרשות, מגלים את עינינו באשר לראשיתה המיוסרת של החברה האנושית, המתחילה מאדם וחוה, הוריהם המשותפים של כל הברואים כולם, והוריהם המיוסרים של קין והבל, מספר לנו על המשכה הנורא בדורו של נח, שראשיתה ב"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" והמשכה במשפחתו המקוללת שחטאה בגילוי עריות ובקללת עבדות עולם, ומסתיימת בספר זה במשפחת בני יעקב, משפחה אומללה, משוסעת, ידועת־סבל, חוטאת ופושעת, היורדת למצרים, בשל הרעב הכבד בארץ.

משפחה זו, משפחת אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה, משפחתם של הגר וקטורה, ישמעאל ועשיו, דינה, בלהה וזִלפה, חוותה לאורך פרקי הספר, המשלבים חסד אלוהי הנגלה בחלומות התגלות ובברית, וחטאים אנושיים נוראיים, הקשורים בסיפורים משפחתיים אכזריים וחסרי חמלה, את מנעד החוויות האנושיות. מנעד המשתרע בין אמונה ותקווה, ברכה וקללה, אהבה ובגידה, ייסורי העקרות ושמחת ההולדה, אהבה מפלה, קנאת אחים ושנאה, התאכזרות ופחד, אונס ונקמה, ייאוש ותעוזה, מרמה ונאמנות, נחישות, רחמנות וחמלה, שראשיתן ביציאה למסע לא נודע, בימי אברהם המאמין הגדול, ששמע ברוחו את צמד המילים הדרמטי, לך לך, וצעד לאורך הנהרות וההרים מארם נהריים ועד לארץ המובטחת, ואחריתם במסע גדול מאסיה לאפריקה, בירידה למצרים של נכדו, יעקב התאום, שהיה בנעוריו אח שרימה את אחיו, בן שרימה את אביו, אח שהתנכר לאחיו התאום וגזל ממנו את הבכורה ואת הברכה, ובמנוסתו מפני אחיו שביקש להרגו, הפך לבן־אחות שרימה את דודו, והפך מהאוהב הבוכה הראשון במקרא, לבעל מרומה, לאיש רדוף פחדים, לאב שכול ולאלמן מיוסר שמתמודד עם תוצאות חטאיו.

יעקב אבינו הפך בימי חייו, שהיו לדבריו מעטים ורעים, לאח בורח מפחד אחיו המרומה והנגזל, לאוהב המתייסר בגעגועיו לאהובתו שנמנעה ממנו ולבעל השונא את אשתו, אם ילדיו, לבעל לאישה עקרה אומללה, המתה בלדתה, לאב שבתו נאנסה ושרוב בניו התאכזרו לבנו ופשעו בו, ולאב שכול שביכה שנים רבות את מות בנו האהוב, משעה שבניו האכזריים והרמאים, בני האישה השנואה, בקנאתם הרבה בבן האישה האהובה, בגדו באחיהם הקטן, התנכלו לו להמיתו ומכרוהו לעבד. עוד הפך לאב אומלל שבניו רימוהו לאורך שנים רבות, כשידעו שאחיהם חי במצרים והתנכרו לסבלו של אביהם השכול, בנים בוגדים, אכזריים וחוטאים שכולנו, כידוע, צאצאיהם. דומה שאין ממד של סיפור השכול והכישלון האנושי, שמשפחת יעקב, אחיו, הוריו ובניו, לא התנסו בו.

אולם ספר בראשית איננו מתחיל את הסיפור האנושי הנורא עם אברהם, אשתו אחותו העקרה, וצאצאיו הנשלחים למדבר או נעקדים על המזבח, אלא פותח בסיפורה מחריד הלב של המשפחה הראשונה אשר עברה, אחרי הגירוש מגן עדן, מהמיתוס הנצחי, הפטור מכבלי הזמן ומכאוביו, אל ההיסטוריה, הכפופה להם באופן בלתי נמנע בעולמם של בני חלוף.

בסיפור נודע זה, החושף את הייסורים שבתשתית המצב האנושי, שראשיתו תמיד בתא משפחתי הטומן את כל הרגשות, האהבות, השנאות, הקנאות, התסכולים והאכזבות, הפשעים, החטאים, המכאובים, הזוועות והכישלונות, ההורים הראשונים, חסרי הניסיון, הופכים להורים שכולים עם מותו הנורא של בנם הנרצח, הבל, ולהוריו אחוזי הזוועה של בנם הרוצח, קין. ההורים השכולים הראשונים, שחוו את תוצאותיה המרות של הקנאה והשנאה, בין האח הבכור לאח הצעיר, מוטיב שיחזור לכל אורך ספר בראשית, משעה שנכשלו בהנחלת אחוות אחים ובהגנה על ילדיהם, איש מפני רעהו, מלמדים את צאצאיהם, שמהם משתלשלת משפחת האדם, שיעור רב חשיבות – מסיפורם עולה שהכאב הנורא של השכול ושל האשמה, שאין לו שיעור, איננו סוף פסוק, אלא להפך: גם מעומק הכישלון, הזוועה, הייאוש, המשבר, האסון והחורבן שאין להם שיעור, שהם נחלתו הבלתי נמנעת של גזע האדם, הם מתגברים על הזוועה שבמות ילדים, וממשיכים בכאב חשוק שפתיים, באכזבה כבושה, בייסורים מושתקים ובנחישות חפצה בחיים, בבניין העולם מחדש, או בבניין משפחת האדם, בכוחות החיים שאין להם שיעור. המאבק בין הארוס, כוחות החיים, התשוקה והתקווה, הפריון הצמיחה וההמשכיות, לבין התנטוס, כוחות המוות, הרצח, השכול והכישלון, הייאוש והדיכאון, ההכחדה והכיליון, מתנהל כל העת. אדם וחוה מתגברים על התנטוס המפחיד והמייאש הקשור במוות ובדחף להרוג ולרצוח, וממשיכים בכוחו של הארוס, הדחף לחיות ולאהוב, לפרות ולרבות, לבנות את המשך משפחת האדם. הם ודאי לא רצו שכל צאצאיהם יהיו בני קין, למרות שלא פעם העולם נראה כמי שצאצאיו של קין, רוצח אחיו, מושלים בו ומנהלים את ענייניו.

מבין עשרת הדורות הראשונים המתוארים בחמשת הפרקים הראשונים של ספר בראשית, דומה שרק שניים ראויים לציון מיוחד, חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, שעליו נאמר משפט שלא נאמר על אדם מלבדו: וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ, כִּי־לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים (ה, כ"ד) ובשלו הפך במסורת היהודית בעת העתיקה לאדם שפתח את המסורת המיסטית של עלייה לשמים, ושל לימוד הקריאה, הכתיבה, החישוב והחינוך הנקרא על שמו, לימוד אותו למד מהמלאכים והנחיל לבנו מתושלח שהנחיל לבנו למך, אביו של נח. סיפורו של חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, מסופר בספרי חנוך ובספר היובלים ובמגילת סדר העבודה שנמצאה בקומראן, האומרת “חנוך בחרתה מבני אדם”.(5Q13).

האדם השני ברשימת עשרת הדורות הראשונים הראוי לציון, הוא נינו של חנוך, נוח בן למך, שעליו נאמר: “אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ”, שבדורו חל המבול החותם את הפרה־היסטוריה. שני אנשים אלה, חנוך ונח, סב ונינו, החלו את ההיסטוריה האנושית הקשורה בהתהלכות עם אלוהים, או בתודעה הטרנסצנדנטית החורגת מגבולות עולם החושים, זו המכירה בכך, ש"מאחורי כל מרחק, מרחק יש שני ואופק לפני ולפנים אופקים" כדבריה של המשוררת יוכבד בת מרים.

סיפור המבול מלמד על האימה שבכוח האלוהי, היכול להשמיד בחמת זעמו על חטאי האדם, את העולם כולו, שברא רק לפני עשרה דורות, כשם שהוא יכול לברוא בחסדו עולם מושלם ביופיו, בחיוניותו, בנצחיותו ובמחזוריותו, אולם תכלית סיפור המבול בפרשת נח בספר בראשית איננה רק להטיל מורא וללמד לקח, אלא תכליתו הראשונה היא ללמד את האדם את חלוקות הזמן הקבועות בלוח מחזורי קבוע. סיפור המסע בתיבה בין החודש השני בשנת 600 לחודש השני בשנת 601, מלמד את לוח השנה המחזורי של תריסר החודשים וארבע העונות העולה מסיפור המבול, שעליו נכרתה הברית (פרקים ו–ח). כל פעם שאנחנו אומרים את המילה חודש, את המילה שנה או את המילה ברית או המילה אות כסימן וכיום זיכרון, אנחנו שבים לסיפורו של נח. המילים חודש ושנה ראשיתן נודעה לנו בסיפור המבול, כמו גם המילים ברית וקשת. שתי דמויות אלה, חנוך ונח, שחייהן חרגו מחיי בני זמנם ומקומם, היו בסיס למסורות עשירות ומגוונות, מיתיות, מיסטיות, ספרותיות, שיריות, הלכתיות ואגדיות, לאורך אלפי שנים.

העולם מתחיל מחדש אחרי המבול עם נח איש צדיק תמים היה בדורותיו ואשתו נטולת השם, ושלושת בניו הנודעים בשמם, ושלושת נשותיהן נטולות השם. הזיכרון עובר רק דרך שמות הזכרים, על רוב הנשים נגזרה נשייה.

העולם מתחיל מחדש אחרי המבול בעידן חקלאי של נטיעת כרם ובסיפור מרומז על חטא נורא שחטא חם בן נח, לאביו שהשתכר וגילה את ערוותו. חטאי העריות המלווים את משפחת האדם מראשיתה, חוזרים ומסופרים במובלע ובמרומז בספר בראשית ומורחבים ומפורטים בספרות הכוהנית שנמצאה בין מגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, באופן מיוחד בספר חנוך, במגילה החיצונית לבראשית ובספר היובלים.

הסיפור הטראגי ממשיך עם שלושת בני נח, שם, חם ויפת, הנפרדים לשלוש היבשות שנודעו לבני העולם העתיק – אסיה, אפריקה ואירופה, אולם גורלם איננו שווה בשל הסיפור שנכרך בהם בפרק ט. בני חם החוטא, קוללו כידוע בידי נח אביו, שבנו חם פגע בו והשפיל אותו, וצאצאיו, הכנענים, בני נכדו כנען, הפכו לחוטאים מקוללים ולעבדי עולם לבני שם ולבני יפת (ט, כ"ה–כ"ז), ולאויביהם של בני ישראל בעולם המקרא. קללת נח שהוטלה על בנו חם, שגילה את ערוות אביו השיכור, על גורל העבדות הנצחית של נכדו כנען וצאצאיו, היוותה את הבסיס הן ליחס הנורא לכנענים יושבי הארץ, הן לאיסור להינשא להם, הן לצידוק הדתי של העבדות בארצות הברית, שכן השחורים כולם נחשבו לבני חם! כדאי לזכור תמיד, אין סיפורים תמים ואין מספרים תמימים, לכל סיפור עתיק יש עתיד רחוק ונודע ולכל סיפור יש מספר הגוזר ראשית מאחרית.

בני שם, יושבי אסיה והמזרח התיכון, נתפסו כמבורכים “וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם” (ט, כ"ו) ומהם, כביכול מבלי משים, אך למעשה, מתוך כוונת מכוון מרחיקת לכת, השתלשלה משפחת אברהם בן תרח מאור כשדים (פרק י"א).

שאר פרקי ספר בראשית מתמקדים בגורלה המורכב של משפחה אחת, מבני בניו של שם בן נח, שאבותיה, בניה, נכדיה וצאצאיהם, מתוארים לאורך שלושים ושמונה פרקי הספר הנותרים. בני המשפחה שמוצאה מארם נהריים, מתוארים כמשפחת רועים נודדת, משפחה יחידת סגולה עתירת רכוש, כבדה בצאן ובקר, שומעת קולות שמימיים ורואה חלומות, שרבים בה הנודדים בעלי החלומות שמשנים את חייהם מקצה אל קצה למשמע קולות מן השמים. רק עם משפחה זו, עם בניה הנבחרים, המאמינים מאז ומעולם שהעולם נברא בספר מספר וסיפור, ומשמעותו מתגלה בחזון רב השראה ובחלום נשמע, אלוהים כורת ברית נצחית בחלום ובהקיץ.

ספר בראשית נחתם בסיפורי יעקב, הבורח מפני אחיו המרומה והנגזל עשיו, המתנכל להורגו, אל דודו, אחי אמו, לבן בן בתואל בחרן, שם הוא נושא לנשים את שתי בנות דודו, האחת מרצון והאחרת בעל כורחו. אשתו הפורייה והשנואה, לאה, שניתנה לו במרמה, יולדת לו ארבעה בנים ובת, ואשתו העקרה והאהובה, רחל, מתברכת בשני בנים אהובים. סיפורי יעקב, ארבעת נשותיו ותריסר ילדיו, חזרתו לארץ כנען, אונס בתו דינה והתנהגות בניו הנוקמים את אונס אחותם, המתנכרים לרצון אביהם, וסיפור המפתח על מכירת יוסף ועל הגעתו למצרים וירידת בני יעקב בעקבותיו, מכשירים את הסיפור הגדול של ספר שמות שעניינו המעבר מעבדות לחירות בחסד אלוהים, מתן החוק והחזרה לארץ המובטחת בברית ובחלום בתום שבעה דורות. (אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה)

הברית קושרת בסיפור היסטורי ידוע מראש, הנפרש על פני אופקים רחבים, בין העבר הרחוק, המתחיל בשבוע הבריאה ובקדושת השבת, לעתיד הרחוק הכולל את מעמד הברית בהר סיני, שראשיתו בברית הקשת בענן ובברית בין הבתרים, ואת הכניסה לארץ המובטחת בחלום, שראשיתו בברית בין הבתרים עם אברהם, ואחריתו בחלום יעקב בבית אל.

מיתוס הוא סיפור עתיק שחלק ממשתתפיו אינם אנושיים, סיפור ישן נושן פורץ גבולות שמים וארץ, שעתיד גדול נכון לו ותכלית גדולה גנוזה ומובלעת בו. את עיקר סיפורה של משפחה עתיקה זו, אפשר לתמצת בשני משפטים של הסופר חיים באר:

כדי להיטיב להבין את מקומו החד־פעמי של ספר בראשית בתולדות תרבות המערב, אנא חשבו לרגע רק על האפשרות הבאה, אילו לא היה לנו את ספר בראשית, אף פעם לא היינו מתוודעים למילים העבריות הנפלאות: בריאה, ברית, ראשית, ברכה, שמים וארץ, רוח אלוהים, תוהו ובוהו, גן עדן, עץ החיים, עץ הדעת, אני, קול אלוהים, אות, לא טוב היות האדם לבדו, מבול, קשת, ארובות השמים, יונה עם עלה טרף בפיה, שבת, חודש, שנה, חנוך, ים, יבשה, בכי ‘וישא קולו ויבך’, ‘אל אראה במות הנער’, ברכה ‘הרק ברכה אחת לך אבי’? ‘ויאהב יעקב את רחל’, ‘והיו באהבתו אותה כימים אחדים’ או ‘טרוף טורף יוסף’ או ‘אל תשלח ידך אל הנער’, או ‘אם נא מצאתי חן’ או ‘קרבו ימיו למות’, באר, כד, המשביר, חניטה, מערת המכפלה, לידה וקבורה.

או רק תארו לכם את חיינו אם לא היינו מכירים מילים כמו צחוק, בכי, אלוהים, בראשית, ברית, שבועה, שבת ושלום, מאכלת, מלאך, אוהל, מקנה צאן ובקר, עץ אלון, גפן, אהבה, שנאה, קנאה ומשטמה, גביע ואמתחת, חיטה, שעורים, דבש, הריון או מיילדת, וכל מילה אחרת בספר בראשית, שהוא ספר שאין לו מחבר ידוע ואין לו נמען גלוי, אבל קולו מהדהד מסוף העולם ועד סופו מזה אלפי שנים.

ספר בראשית הוא העדות העתיקה ביותר על השפה העברית ולא לחינם נאמר עליו ב’ספר יצירה' ש"קול, רוח ודיבור, זו היא רוח הקודש", ועוד נאמר שם, ש"הקדוש ברוך הוא ברא את עולמו בכ"ב אותיות יסוד ובעשר ספירות בלימה, בספר, מספר וסיפור, בל"ב נתיבות פליאות חכמה".

על ספר זה נאמר המשפט הבלתי נשכח:

משפט מהדהד זה של הסופר הגרמני, תומאס מאן 1875–1955 (Thomas Mann), בתרגומה היפה של מיכל אלפון, נכתב בפתיחת ספרו ‘יוסף ואחיו’ שנכתב בהשראת העולם המקראי, שהילך עליו קסם במעמקיו הרחוקים ובאנושיותו האוניברסלית, במורכבותו האנושית ובפלאיו האלוהיים, עולם שתומאס מאן הגאון העמיק בו בזיקה לחפירות הארכיאולוגיות במזרח התיכון, שהתרחשו בימי חייו והסעירו את רוחם של רבים ובזיקה לתרגומים הראשונים מהספרות החיצונית שהגיעה למערב מאפריקה, מקנייניהם הרוחניים של יהודי אתיופיה ששמרו את ספר חנוך, ספר היובלים וצוואות השבטים, בין ספרי הקודש העתיקים שלהם במשך אלפי שנים, בשפת געז, שהיא שפה שמית.

את מקורם העברי או הארמי של ספר היובלים, ספר חנוך וצוואות השבטים שמספרים מחדש את סיפורי ספר בראשית, ספרים התחברו בידי ‘בני צדוק הכוהנים’ או בידי ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’ מצאנו בין 1947–1956 בין מגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, המרחיבות את הסיפור על העולם המקראי ויסודותיו העתיקים ומעמיקות את הבנתנו בדבר ראשיותנו הקדומות ויסודותינו העתיקים ומאירות את ריבוי הפנים של כל ספר, מספר וסיפור, בעולם ש"נברא בכ"ב אותיות יסוד ובעשר ספירות בלימה, בספר ספר וסיפר, בקול רוח ודיבור זהו רוח הקודש'. [ספר יצירה].