פָּרָשַׁת וַיִּגַּשׁ היא פרשת השבוע האחת־עשרה בספר בראשית. היא מתחילה בפרק מ"ד, פסוק י"ח ומסתיימת בפרק מ"ז, פסוק כ"ז.

פרשת ויגש עוסקת בגילוי וכיסוי או בהמשך הסיפור הדרמטי של יוסף ואחיו. בפרשה הקודמת, פרשת מקץ, הסיפור הסתיים בפרק מ"ד, י"ז, בכך שיוסף הטמין גביע כסף באמתחת בנימין ושלח רודפים אחרי האחים שאחיהם הקטן נאשם בגניבה על לא עוול בכפו. בנימין כזכור, נשאר כעבד בבית אחיו יוסף, בעוד שאחיו הנרעשים והאבלים נשלחים חזרה לארצם לבשר את הבשורה המרה לאביהם. המתח הדרמטי בפרשת יוסף ואחיו מיוסד על המשחק הכפול של הכרות והתנכרות, של יופי וכיעור: האחים הגדולים, בני האישה השנואה, החיה, ובני השפחות, התנכרו לאחיהם הקטן, בן האישה האהובה, המתה, שנודע ביופיו מעורר האהבה, קנאו בו, שנאו אותו והתנכלו להמיתו. בחיבור ‘צוואת יוסף’, שהוא חלק מספר צוואות השבטים, ספר מאוחר לבראשית שנמצא בחלקו בין מגילות קומראן, שביקש לספר בגוף ראשון את תולדותיהם של כל אחד מבני יעקב, מצוטט יוסף כאומר: “[אלוהים] העניק לי… יופי כפרח, למעלה מהיפים ביותר בישראל”. יופי זה, שהפך כידוע למעורר קנאה ושנאה, שגרם לכך שאחיו שהשליכו אותו לבור, לא הקשיבו לתחנוניו ולזעקותיו.

אולם, בחלוף השנים הגלגל מתהפך ויוסף בן יעקב ורחל – היתום יפה התואר העטוי כתונת פסים, שהושלך לבור, שכותנתו הטבולה בדם, אותה הפשיטו מגופו אחיו האכזריים, לפני שהשליכוהו עירום וזועק לבור, נשלחה לאביו כאות על מותו בידי חיית טרף – פוגש את אחיו לבוש הוד והדר גלימת מלכות, רביד וכתר, טבעת חותם ומטה. יוסף מתנכר לאחיו המבוהלים, הכורעים ומשתחווים לו, כפי שצפה בחלומו, כשהם נאשמים בגניבה על לא עוול בכפם, ומצווים על ידי אחיהם המתנכר, להשאיר את אחיו הקטן, בן אמו ואביו, בנימין, כערבון בידיו, כגנב ראוי לעונש. הפרשה מתחילה בפנייתו המתחננת של יהודה המפוחד, המלא רגשי אשם, אל אחיו יוסף, שלא הכירו.

אביא להלן את כל הפרשה ברצף בנוסח מנוקד ואעיר על הפסוקים אחרי כוכבית בכתב רגיל.

* יהודה מציג עצמו כעבד ומתחנן שהמשנה למלך, שחטא לו לכאורה כאחי הגנב, לא יכעס עליו. הוא מגולל בפניו את השתלשלות הפרשה מנקודת ראותו, כשאין לו מושג שמדובר באחיו שהושלך לבור, אבל ליוסף אחיו הקטן, שנמק שנים רבות כאסיר נואש בבור הכלא, בגלל בגידת אחיו הגדולים השונאים, השוטמים והמקנאים באחיהם הקטן, האהוב, יפה התואר, יש ויש מושג במה דברים אמורים. אדם לעולם אינו שוכח עוול נורא שנעשה לו, בכלל, ועוול נורא שאין לו כפרה, שהתרחש בין בני משפחתו, בפרט. הוא אינו שוכח את זהותו של מי שעשה לו עוול ואת זהותו של מי שבגד בו, ואין הבדל בכמה מסכות הוא מתכסה וכמה זהויות הוא מחליף. העוול והבגידה נותרים כמכוות אש בבשרו. הם אינם נשכחים.

* דברי יהודה מדודים, מדויקים ונוקבים. יהודה, ששמו נקשר בהודאה באשמה ובקבלת אחריות על חטא ופשע, הוא אדם ידוע סבל. זיכרון חטאו בפרשת השלכת יוסף לבור, חטא שאין לו כפרה, הכרוך בבגידה באחווה המשפחתית, שהסב סבל נורא לאביו, יעקב, כשבניו הפכו אותו במזיד לאב שכול, למרות שידעו שבנו חי ואביהם נמק בייסוריו, והוא עצמו, יהודה, הוא אב שכול ששלושת בניו מתו בידי ה', אולי כמידה נגד מידה, ובנוסף הוא גם אדם שחטא בחטא גילוי עריות בבלי דעת.

יהודה, בן יעקב ולאה, מדייק בהשתלשלות הפרשה ומזכיר כמה עובדות חשובות המיוסדות על אמת ועל שקר וייסורים. העובדה הראשונה היא שיהודה השכול מציין שאביו הוא אב שכול, היה לו בן אהוב שאבד. כלומר, יעקב האלמן, אבי תריסר האחים, חי במשך כל השנים שיוסף אבד, מתוך תודעה מיוסרת שהוא זה ששלח את בנו האהוב לראות בשלום אחיו הרועים בעמק דותן, והוא לא שב כי “וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה”. לאף אחד מבני יעקב, בני לאה השנואה ובני השפחות, לא הייתה את מידת החמלה או מידת ההגינות האנושית, את מידת החסד או הרחמים, קל וחומר את התעוזה או את מידת האומץ הדרושה, כדי להודות בחטאם הנורא, וכדי להודות שהם ביימו בקנאתם ושנאתם את מחזה כתונת הפסים הטבולה בדם שנשלחה ביודעין לאביהם, בעשור לחודש השביעי, לדברי ספר היובלים, וכי יוסף לא מת אלא חולץ מהבור ונמכר לאחת משיירות סוחרי העבדים שעברו מארץ לארץ תדיר.

העובדה השנייה קשורה באהבת יעקב, האלמן השכול, לבנו היתום בנימין, שגדל ללא אם. יהודה אומר: וְאָבִיו אֲהֵבוֹ. שכן רחל האהובה מתה על אם הדרך כשילדה את בן זקוניו של יעקב, בן־אוני, הוא בנימין. יהודה אומר ליוסף המתנכר, השליט מעורר האימה, שאם ישוב לאביו הזקן, האלמן השכול, שהפקיד את בנו הקטן בידו, זה ש’אָבִיו אֲהֵבוֹ', ללא בן זקוניו האהוב, שנפשו קשורה בנפשו – ביטוי יפה כל כך – אביו ימות מרוב צער, והוא אינו יכול לעשות זאת, הוא מתחנן שהוא יהיה זה שיהפוך לעבדו של יוסף כעונש, ולא בנימין:

* יהודה מזכיר כאן פועל שקשור בו באופן מיוחד “כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר”: הוא ערב לאביו הבא בימים, כמעט בן מאה ושלושים, שישיב את בן זקוניו האהוב בשלום, הוא לא שכח את אשמתו משכבר הימים, כשם שערב לתמר שלא הכיר כי כסתה פניה, שישוב אליה עם תשלום והשאיר ערבון בידיה, וכשנוכח בערבון הודה שטעה בחריצת משפט נמהר על כלתו שהרתה לו בסתר ובמרמה, כי מנע ממנה את בנו שהובטח לה, ואמר ‘כי צדקה ממני’. יהודה האב השכול, מודה על חטאו דאז וחי עם תודעת החטא, ומנסה בכל כוחו למנוע את אבדנו של בנימין שיסב במות אביו השכול, שהוא אשם בחייו המיוסרים, וייסוריו הופכים לנאום דרמטי.

יהודה יודע גם יודע כל זאת, ועוד, הוא זוכר היטב את זעקות הנער המתחנן על חייו בשעה שהוא מושלך לבור בידי אחיו הבוגדים באחיהם ובאביהם, אבל יוסף אינו יודע מאומה מסיפור העלילה בכל הנוגע לאביו, ששמע בזוועה שטרוף טורף בנו, ושאהב את אחיו הצעיר, ונפשו קשורה בנפשו. אהבת יעקב לבני רחל מלווה את סיפור העלילה, למגינת לבם של בניו הפחות אהובים, בני אשתו השנואה או בני השפחות, החיים עם רגשי אשמה כבדים, שיהודה הוא זה המודה עליהם. יוסף מתוודע לראשונה לסיפור מנקודת מבטו של אביו כמסופר מפי יהודה. עד כה יוסף חבש מסכה של שליט זר ומתנכר, זועם, מטיל אימה ונבגד, שיהודה ואחיו השיבו לו רעה תחת טובה, כשירדו לשבור בר ולהביא מזון למשפחתם בשנת הבצורת, והטיל את פחדו ואימתו עליהם. אולם כאן מתרחש מפנה דרמטי. כשיוסף שומע את הסיפור המשפחתי, מפי אחיו המודה והמתוודה, איננו יכול להתאפק:

* ויתודע יוסף אל אחיו, הוא הרגע הדרמטי של הסרת המסכה של השלטון, הכוח והסמכות מטילת האימה, והשלת כתונת המלכות שהחליפה את כתונת הפסים. הוא מחליף ההתנכרות שלו אליהם ואת הזעם על ההתנכרות השלמה שלהם אליו בנעוריו, בהכרה ובחשיפה, בהסרת כל המסווים וכל המסכות. יוסף נקרא בפיוטים החושף. עוצמת המפנה הכרוך בהתוודעות לעלילה המשפחתית מהצד שלא הכיר, עזה כל כך, שיוסף מוותר על הכוח, על המשרה, על ההירארכיה, השררה, השלטון, המעלה, הדרת הכבוד, הפאר, ההתנשאות והאיפוק, והוא מגלה את אנושיותו שמעבר לכל המלבושים, המעטים, המסווים והמסכות, הוא בוכה בכי עז, חסר רסן. הבכי הוא רגע האחווה האנושי בלא מצרים, בעת הסרת המסכות.

* את התדהמה הנרעשת של אחיו למראה המטמורפוזה הבלתי צפויה המתרחשת נגד עיניהם, אי אפשר לתאר, שכן הם עולים בן רגע מבירא עמיקתא של פחד ואשמה ואימה, לאיגרא רמה של קרבה ומשפחה. אולם שלא כמו בכל משפחה אחרת, שבה פגישת אחים היא מקור לשמחה, כאן טמון פחד נורא, אשמה נוראה ובושה נוראה, הכרוכה בחטא נורא של האחים לאחיהם וההתוודעות שלו אליהם מעמידה אותם כאשמים וחוטאים בידיו, על חטא נורא ואמתי ולא על עלילה מדומה. כל תרבות ראשיתה בבושה, אשמה ופחד ובהתוודעות מפחידה לאמת אותה רוצים להסתיר. [זוכרים את הקריאה של אלוהים בגן עדן, לאדם המתחבא המפחד והמתבייש על שחטא – אייכה?]

* רק אמן גדול יכול לתאר את ארשת פניהם של האחים אחוזי האימה, מול הכיסוי והגילוי, מול רגע הסרת המסכה או מול הסוד וחשיפתו בידי צפנת פענח.

נקרא בדבריו של משורר עתיק ימים, הפייטן הארץ־ישראלי הקדום רבי פנחס הכהן, ברבי יעקב, פייטן ארצישראלי וראש ישיבה שחי בכפרא שעל יד טבריה במחצית המאה השמינית, הנחשב לאחד מגדולי הפייטנים הקדומים, המגולל את סיפור יוסף ואחיו, באחד הפיוטים המפעימים שנכתבו בפיוט הארץ ישראלי, המציג את יוסף כחושף:

פרופ' שולמית אליצור הביאה פיוט זה מגניזת קהיר ונתחה אותו בספרה ‘שירה של פרשה’, ובסיכומו של עניין היא מציינת: ‘סיפור העלילה המחודש המובא על ידי הפייטן איננו תואם אפוא את פשוטו של רצף הסיפור המקראי, אך מביא את עומק פשוטו של המהלך הפסיכולוגי המשתקף בסיפור לידי חידוד והבהרה’.

* יוסף מבנה מחדש את סיפור החטא של אחיו, לא רק אשמה יש בפיו כלפיהם – לעבד נמכר יוסף אחרי שהושלך אל הבור בידי אחיו – הם אחוזי אשמה דיים – אלא הוא מספר סיפור חדש לגמרי, הוא הופך את הצרה לצוהר, כשהוא מפענח את השתלשלות העניינים מאז חטא אחיו ועד התגלותו בפניהם. לדבריו, הייתה תכלית עליונה ומטרה אלוהית להשתלשלות סיפור הזוועה, כדי להציל את כל המשפחה ממוות ברעב. יוסף, שמראשית התוודעותו לפרעה הזכיר ברוב תבונה את אלוהים כמקור חכמתו בפענוח החלומות יוצא הדופן שלו, בסגולת צפיית העתיד שלו ובהצעת הפתרון המקורי והמוצלח להתמודד עם השבר והמשבר שצפה, הופך בתבונתו את סיפור הזוועה האנושי הנורא של בגידה במשפחה, לתכנית פרה־דטרמיניסטית אלוהית של רווח והצלה וגאולה! הוא לא קרבן לרשע אנושי שאין דומה לו בזדון וברשע, אלא הוא שליח לחסד אלוהי הגואל את משפחתו ואת ארצו..

* היכולת להציע זווית ראייה חדשה על השתלשלות העניינים או לערוך מטמורפוזה מקורית בהקשרן של העובדות האפלות ולהאיר את הידוע לכאורה באופן בלתי צפוי באורה של פרשנות חדשה לגמרי בהקשר חדש ובלתי צפוי, היא מסגולותיו של מנהיג חכם ונבון. ווינסטון צ’רציל נודע בסגולה זו.

יוסף משרטט לאחיו תכנית פעולה ומנסח מסר חדש לאביהם החרד, הנואש הבא בימים, המגלה בערוב ימיו מה היא האמת המרה שהתרחשה מאחורי גבו. סבלו של יעקב עצום ורב, בתמורה לגילוי בנו האבוד בן האם האהובה, הוא מגלה לזוועת לבו את המרמה האכזרית ואת הבגידה בו ובבנו שנקטו בה בזדון לבם, בני האם השנואה ובני הפילגשים. אין משפחות מאושרות בספר בראשית, אך משפחות אומללות יש בשפע. על כל אחד מחטאיו יעקב לוקה כפל כפליים: הוא רימה את אביו ובניו רימו אותו, הוא התאכזר לאחיו וגזל ממנו את ברכת אביו במרמה, והוא קולל בבנים מקנאים ושונאים שהפכו לרמאים זדוניים, ולחוטאים מתאכזרים לאחיהם ולאביהם.

יוסף בתבונתו מוותר על החשבון והנקמה ומוחק את העבר הנורא של הרשע, הזדון, ההתאכזרות, הקנאה והשנאה, ויוצר עתיד חדש הקשור בבשורה והצלה ומזון ורווחה, בעולם שסכנת מוות וכיליון מפני הרעב הכבד, כבדה בו מאוד:

* ההתרגשות שבהתוודעות אל אחיו הקטן, בנימין, בן אמו שלא חטא, וההתוודעות לאחיו בני האב המשותף, שחטאו לו וחטאו לאביהם חטא שאין עליו כפרה, גואה על גדותיה. יוסף אולי מחל לאחיו אבל ההיסטוריה אינה שוכחת את חטאם ואת עוונם.

הזכרתי בפרשה הקודמת של ‘טרוף טורף יוסף’, שלדברי החיבור הכוהני העתיק, ספר היובלים, שנמצא במקורו העברי בין מגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, על כל בני ישראל לכפר מדי שנה בשנה בתענית יום הכיפורים על חטא מכירת יוסף, שארע בעשור לחודש השביעי, שכן האחים שחטאו חטא מוות, לא נענשו. אנו צאצאיהם מכפרים על חטאם שאין לו כפרה, חטא הנזכר בספר שמות כ"א ט"ז: וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת.

רגשי האשמה של החוטאים שלא נענשו, שבים ומתגלגלים במסורות שונות. מסורת זו הקושרת בין חטא מכירת יוסף ויום הכיפורים, מוכרת למתפללים גם ממדרש ‘אלה אזכרה’ ומן הפיוט המפורסם הנאמר ומושר ביום הכיפורים “אלה אזכרה”:

המסגרת הסיפורית, המתייחסת לדור עשרת הרוגי מלכות, דורם של ר' עקיבא ור' ישמעאל, בין חורבן בית שני למרד בר־כוכבא, דור גזרות השמד, המצויה בספרות ההיכלות ובמדרש, היא שהקיסר הרומאי בן זמנם רוצה ללמוד עברית ולומד לקרוא בתורה, ומגיע לפסוק ‘גונב איש ומכרו מות יומת’. לאחר ששאל הקיסר את גדולי ישראל מה דינו של מי שגונב ‘נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו’, באות שורות הפיוט

הוא שואל:

אין לחכמים תשובה והוא עונה כנגדם

הקיסר הזר שלמד תורה מבקש ‘לעשות צדק’, לריב את ריבו של יוסף, לשפוט ולהעניש את האחים על מעשיהם על פי דין תורה, ומאחר שאי אפשר להעניש את האחים החוטאים בחטא שאירע לפני דורות רבים, שהרי אינם עוד בין החיים, אומר הקיסר לעשרת החכמים התמים והשלמים, שלא חטאו, שהם יענשו במקום אבותיהם שחטאו ולא נענשו, או בלשונו: ‘אַתֶּם תִּשְׂאוּ עֲון אֲבותֵיכֶם’. (ראו בפירוט: אלתר ולנר, עשרת הרוגי מלכות במדרש ובפיוט, ירושלים תשס"ה, עמ' 105–120)

* *

נשוב לפרשה, לרגע המפגש בין קרבן החטא, שנענש על לא עוול בכפו בחיים בבור כלא, לבין החוטאים, שלא נענשו מעולם על חטאם.

יוסף איש המעלה הנישא מעם, העטור סמלי מלכות, כוח, שלטון ושררה, הזוכה להוקרה והערכה בכול מצרים על שהציל את הארץ מרעב, הוא הגבר הבוכה והסולח. איש אינו בוכה במקרא יותר ממנו, איש אינו סולח יותר ממנו ולאיש לא היה כוח להעניש את אלה שחטאו נגדו חטא מוות יותר ממנו.

יוסף סולח ומוותר ובוכה ונופל על צוואר אחיו. כגודל חכמתו ותבונתו ורוחק ראייתו, כך עומק רגשותיו וגודל סליחתו. כגודל יכולתו לעצב את פני המציאות ולהשכיל לנווט בתחבולות את מעשיהם של כל הסובבים אותו, בתחבולות ומסכות, בצפיית עתידות וחלומות, בעלילות וסיפורים, כך גודל עומק רגשותיו, הגלויים והנסתרים, הזוכרים והסולחים.

* בעירכם הוא צאנכם

* פרעה מתרגש מהדרמה המשפחתית הבלתי צפויה המתרחשת בארמון ומעתיר מחסדיו על בני משפחתו של סגנו האהוב. הוא מספק להם כלי תחבורה כדי להוריד את כל המשפחה למצרים לארץ גושן.

* האחים חוזרים לבית אביהם והוא מסרב להאמין בבלתי אפשרי. הלא התאבל שנים רבות על בנו הנטרף ואיך יאמין שהוא חזר לחיים? אולם יוסף החכם שלח שפע חומרי יוצא דופן, כדי לשכנע את אביו המתאבל שאכן בנו שב מארץ המתים לארץ החיים.

* יעקב אחוז ספקות קשים, מצד אחד, וידוע סבל ושכול, מצד שני, והמאושר עד בלי די אחרי שנים רבות של ייסורי שכול, על שיבת בנו מן המתים אל החיים, מצד שלישי, יורד לראות את הפלא במו עיניו.

* יעקב זבח זבח כשחזר מחרן ועבר את נהר יבוק ונכנס לארץ, והוא זובח זבח כשהוא עומד לצאת מארץ כנען שחי בה שנים רבות. רגעי חרדה, חציית גבולות, שינויים במקום מגורים ונקודות מפנה דרמטיות בחייו, מלווים בחיי יעקב בחלומות, מזבחות וזבחים, בבריתות והבטחות.

יעקב יורד דרומה ועוצר בבאר שבע, מקום השבועה והברית, החלום וההבטחה. אחרי שהקים מזבח וזבח זבח, אלוהים מתגלה לו.

* אלהים מתגלה ליעקב במראות הלילה, קורא אליו פעמיים בשמו יַעֲקֹב יַעֲקֹב [כמו ‘שמואל שמואל’ בספר שמואל לשמואל הנער] כפי שעשה משנים שנימה. הוא יודע מה גדולה היראה בלבו של יעקב האמור לצאת בערוב ימיו למסע גדול אל הבלתי ידוע. אולם המקרא, המוקיר מאוד את עוז רוחם, נחישותם ואומץ לבם של אנשים בערוב ימיהם – משה היה בן שמונים כשיצא עם בני ישראל לחצות את ים סוף והנהיג אותם ארבעים שנה במדבר – אברהם לקח את בנו לעקדה כשהיה בן למעלה ממאה שנה – אלה שאלוהים מדבר אליהם ונגלה להם בחלומותיהם, מבטיח לגיבוריו בשבועה ובברית שאין להם מה לפחד ואין להם ממי להתיירא, שכן אלוהים נמצא ברקע, יודע, רואה ומשגיח ומציל בעת צרה. רוב היהודים האמינו באמונה שלמה בהבטחה זו לאורך הדורות. יהודים בני המאה העשרים, אשר חיו אחרי שתי מלחמות עולם, בחלקם, נואשו ממנה.

* אלוהים מבטיח ליעקב הבא בימים שירידתו למצרים היא לרצון לו, ושזו ירידה צורך עלייה. יתר על כן הוא מאשר שאכן בנו יוסף חי, הוא יזכה לראותו והוא יהיה נוכח במותו.

* העגלות שהנוסעים ישבו בהם היו חידוש רב ערך ורב תועלת שהותיר רושם בעולם שבו היה מקובל לרכב על גמלים וחמורים.

* כל המשפחה ירדה מצרימה ועמה כל רכושה. משפחה פטריארכלית גדולה בת שבעים נפש

* המסורת הכוהנית אוהבת מאוד מאד מגילות יוחסין מדויקות ומפורטות שכן לגבי דידה הן העדות החותכת לאמת שבסיפור והן המסגרת ההיסטורית הבלתי ניתנת לערעור של כל הסיפור. [כל אדם ששם משפחתו כהן או לוי, כגנוביץ, סג"ל, סגן כהן, אזולאי, לוין, לוינסקי או כ"ץ, כהנא או כגן, יעצור לרגע ויחשוב על מקור שמו מהאלף השני לפני הספירה, האם הוא עצמו מציאות היסטורית או רק אמת סיפורית, הרי הוא קרוי לוי או כהן כי לאביו קראו לוי או כהן ולאבי אביו ולסבו של אביו ולסב סבו וכו']

כל אדם במקרא בכל פרקי ספר בראשית השייך לבני ישראל או לבני ישמעאל או לבני עשיו או למשפחת העמים, נודע בשמו ובשם אביו ואבי אביו ואבי אבי אביו, בשם שבטו וייחוסו. הרשימה הבאה להלן מונה את כל בני יעקב על פי אימהותיהן. לכל אחד מבני יעקב נולדו בנים ובנות וכל אחד נישא לפחות לאישה אחת. הסופר הכוהני עובר בשתיקה מאז פרק ה בספר בראשית, זה ספר תולדות אדם, על שמות הנשים ועל שמות הבנות. הן אינן משרתות את המשך הסיפור ונוח לו כרגע לפסוח על שמות הנשים שאינן מבני ובנות שם. ספר היובלים משלים את החסר ואביא את השלמותיו מאוחר יותר.

* חנוך הוא שם עתיק הנודע לנו מפרק ד ומפרק ה של ספר בראשית.

* שמעון נישא לאישה כנענית, במסגרת המגמה לספר בגנותו. שמעון לא נזכר בברכת משה לשבטים ושמעון קולל בידי אביו יעקב.

* לוי, השלישי בבני יעקב ולאה, הוא גיבור המסורת הכוהנית. הספרייה הכוהנית שנמצאה במגילות קומראן מרחיבה אודותיו עד מאוד. לטענת המחברים הכוהנים, הכהונה מתחילה בלוי ולא בנכדו אהרון כמסופר בתורה. מכל מקום בפרשה זו בספר בראשית נזכרים שלושת בניו של לוי ואילו בתו איננה נזכרת. בתו, כזכור, היא יוכבד, שנשאה לנכדו עמרם, אמם של משה, אהרון ומרים, גיבורי ספר שמות. אביהם של שלישיה חשובה זו, הוא עמרם, בנו של קהת, בנו של לוי. קהת ויוכבד הם אחים. יוכבד נישאת לבן אחיה, עמרם, בנו של אחיה קהת. כל בני גרשון יהיו לוויים. כל בני קהת ורק בני קהת יהיו כוהנים וכל בני מררי יהיו לוויים.

בספרות הכוהנית שנמצאה בין מגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, נמצא את צוואת לוי ואת צוואת קהת וצוואת עמרם. חז"ל שהתנגדו לבלעדיות סמכות הדעת הכוהנית של שבט לוי, פסחו על הכהונה מכל וכל בשלשלת המסירה של התורה בפרקי אבות! למרות שהתורה נמסרה לבני לוי כדי להורותה וללמדה ככתוב בדברי משה בן עמרם בן קהת בן לוי, לאחיו הלוויים והכוהנים: “יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל” (דברים ל"ג י);

ספר היובלים מקדיש ללוי פרקים ארוכים נפלאים של בחירה והקדשה בידי המלאכים וחלומות וספרים שמימיים ושירים. ייחודו ובחירתו מודגשים גם בספר יוסף ואסנת וגם בצוואות השבטים, אולם חכמים שהעדיפו לסלול דרך חדשה שאינה מיוסדת על החלוקה לשבטים ועל זכויות היתר וחובות היתר של שבט לוי, אחרי חורבן בית שני, עברו על מסורות כוהניות נפלאות אלה בשתיקה גמורה. ספר צוואות השבטים מוקדש לגדולת לוי, ספר סיפור יוסף ואסנת מספר בשבחו סיפור לא מוכר על גדולתו במצרים, ספר צוואת לוי וספר היובלים מרבים לספר עליו. בשני ספריי מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה, ירושלים: מאגנס תשס"ג וזיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה, ירושלים ותל אביב: מכון ון־ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ט, פירטתי את ההיסטוריה הנעלמת והנשכחת של לוי בן יעקב, המופקד על הקריאה, הכתיבה, ההוראה, השירה, התפילה, על חלומות ההקדשה, הברית והברכה בשיתוף עם המלאכים, מסורת שאבדה בתהום הנשייה, שגזרו עליה חכמים. דנתי בהרחבה במסורת המרכבה הקשורה בלויים ובכוהנים ובמלאכים, שנמצאה במגילות מדבר יהודה, והרחבתי על שירת המלאכים הקשורה בבני שבט לוי, שנשמרה בספרות ההיכלות והמרכבה ובתפילת הקדושה בבית הכנסת, משום שכאן בדיוק ראשיתה של המיסטיקה היהודית המעוגנת במסורת מרכבת הכרובים של בני לוי. חז"ל גזרו שכחה על מסורת המרכבה ואמרו ש’אין דורשין במרכבה' ואסרו על כל הספרים המספרים את שבחי לוי ובניו להיכלל בקאנון, והפכו אותם לספרים אסורים כשקראו להם “ספרים חיצוניים” שהקורא בהם אין לו חלק לעולם הבא.

*

* שלושת בניו הראשונים של יהודה מתו. יהודה היה אב שכול. התאומים שנולדו לו מתמר כלתו בזיווג עריות אסור, הם ממשיכי מסורת המלוכה מבית דוד ומסורת המשיח, המכונה בן פרץ.

* דינה שבה ונזכרת כאן לפתע או לפלא, אחרי שנשכחה לגמרי בספר בראשית מפרשת אונס שכם ועד לירידה למצרים. גם היא ירדה מצרימה. יש שמספרים שהיא אשתו השנייה של איוב ויש שאומרים שאסנת בת פוטיפרע היא בתה מאונס שכם, מכל מקום סיפורה ממשיך בבנותיה ימימה, קציעה וקרן הפוך, או בבתה אסנת. ספר צוואת איוב או דברי איוב בספרים החיצונים, מספר לנו עליה ועל בנותיה.

* שֶׂרַח בת אשר תהפוך לגיבורה במסורת המיסטית, המייחסת לה את הבשורה שהביאה ליעקב שבנו יוסף חי, ולכן זכתה לברכת אריכות ימים מופלגת.

* רק על רחל נאמר שהיא אשת יעקב, על הנשים האחרות בחייו נאמר שהן ילדו לו ילדים.

* כאן מסתיים מנין היורדים מצרימה, אבותיהם של שנים עשר השבטים.

* יוסף שב ובוכה למראה אביו שלא ראהו מנעוריו. הוא יוצא לקראתו לארץ גושן, הוא מתגעגע לאביו האהוב. האב והבן חשבו שהשני נמצא זה מכבר בעולם המתים.

* יעקב זכה לראות את בנו יוסף האבוד שחזר מן המתים. מה שלא העלה על דעתו, התרחש.

* מעניינת ההערה בדבר שנאת אנשי מצרים לרועי הצאן. אולי משום שאין מרעה לאורך הנילוס אלא רק שדות חקלאות שלחין המבוססת על הצפת הנהר ועל השקיה בתעלות. ואולי משום שכל האבות והמנהיגים במקרא היו רועי צאן. אברהם, יצחק ויעקב היו רועים וכאלה היו גם משה ודויד. כל מושגי ההנהגה בעברית נגזרים מהנהגת הרועים את עדריהם (נוהג כצאן יוסף, כבקרת רועה עדרו ועוד)

* פרעה משתאה למראה יעקב הבא בימים ושואל אותו מה מספר שנות חייו. יעקב עונה לו במשפט בלתי נשכח:

* מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי.. אכן כך: מי שבילה את ימי נעוריו במרמה ותככים וגנבה בעצת אמו, אחות לבן הארמי, ומי שחטא לאביו העיוור ולאחיו איש השדה, במרמה וגניבת דעת, ומי שחטא לאשתו השנואה ולאשתו האהובה ולאבי נשותיו, מי שהעדיף את אחד מילדיו על פני האחרים, מי שעורר קנאה ושנאה בלב ילדיו, מי ששכל את אשתו האהובה וראה את בנו שוכב במרמה עם פילגשו, מי שניהל משפחה פוליגמית בסמיות עיניים, מי ששלח את בנו הצעיר הרחק מהבית למתחם הקנאה והשנאה של בניו הגדולים, מי שהיה ראש משפחה שרבה בה הקנאה והשנאה ורבו בה התככים והחשבונות, ומי ששכל את בנו בהתאכזרות בניו, שהם אחיו של הנרצח לכאורה, ההופך את אביו לשכול בעודו חי, רשאי לומר שמעטים ורעים היו ימי שני חייו. הלקח המוסרי הברור הוא שעל כל חטא במזיד שאדם עושה הוא ייענש שבעתיים מידי אדם או מידי שמים. אין חטא נשכח ואין עוון שפג תוקפו. על כל חטא משלמים לדורי דורות.

שמואל יוסף עגנון פותח את סיפורו הנודע ב"דמי ימיה" במשפט הלקוח ממשפט יעקב בפני פרעה:

* יוסף בתבונתו מיישב את משפחתו בארץ גושן במצוות פרעה ודואג לכל צרכיה בשנות הרעב הכבד שבו כל האחרים נאלצים למכור את כל אשר להם כדי לרכוש מזון בשל הרעב.

* מכאן נגזר המושג כלכלה.

* סיום הפרשה מלמד על מהפכה כלכלית־חברתית חסרת תקדים של שעבוד תמורת מזון בשנות רעב, שאותה מחולל יוסף, ההופך אסון חברתי להזדמנות כלכלית. יוסף משנה את כל מבנה הבעלות והקניין במצרים החקלאית בעת שנות הרעב הכבד. אדמות פרטיות משועבדות לטובת המלך, הצאן והבקר עוברים מבעליהם לבעלות המלך, כל הממון עובר למלך בתמורה לקבלת מזון מהאסמים לרעבים, כי אין כל ערך למטבע או לרכוש, אם אין אוכל לילדים ולהורים ולחיות המשק. יוסף מארגן כלכלה מוניטרית בתמורה למכירת הבר אשר צבר באסמים ובממגורות בשנות השובע עבור שנות הרזון, בר הנקרא שבר או תבואה. מכאן המילה משביר, זה המארגן או המחלק, המעניק או מוכר את הבר תמורת דבר מה שיש לו ערך בעיניו. רק אדם שבע שיש לו אסמים וממגורות מלאים וגדושים, יכול למכור מזון בעת רעב כבד, תמורת כל ערך שיחפוץ.

* יוסף מעביר את הכסף של האוכלוסייה הרעבה למלך.

* בשלב הבא הוא מחליף צאן ומקנה וסוסים בתבואה. כלומר הוא מוכר להם מזון מתכלה עבור רכוש בעל ערך שאינו מתכלה, אם יש בידו מזון עבורו, ויש בידו שפע מזון לבהמות ולצאן בממגורות ובאסמים אותם מילא מזון בשנות השובע.

* השיטה שבה בעל המזון השמור באסמים בשנות רעב, קונה את הכסף תמורת מזון, ואת עדרי הצאן והבקר תמורת מזון, ואת כל אדמות מצרים תמורת מזון ואת גוף האדם העובד תמורת מזון, מלמדת אותנו על אושיות הסדר הפיאודלי הפטריארכלי ההירארכי. בעל ממגורות המזון ואסמי התבואה ומחסני הבר, יכול בשנות רעב ומחסור, לרכוש בני אדם לעבדים, ולהפוך אדמות חקלאיות פרטיות לקניין מלכותי ולקבל את כל הצאן והמקנה והממון תמורת אוכל לרעבים. בני אדם ימכרו או יתנו את כל אשר להם, תמורת מזון לילדיהם להוריהם ולעצמם.

* יוסף מנתק בין בני האדם לבין אדמתם או בין בעלי הרכוש לשעבר לבין רכושם. כולם הופכים לעבדי המלך הרעבים, המוכנים לעבור מכל מקום לכל מקום ולעבוד בכל עבודה, תמורת מזון.

* הערה זו מעניינת מאד – לכוהנים בכל הדתות ובכל התרבויות היו זכויות יתר וסוגי רכוש שלא היו לאחרים בשל קדושתם שהייתה כרוכה בבחירה אלוהית. הם החזיקו בנכס שלאיש מלבדם לא היה. הם ידעו לקרוא ולכתוב, למדוד ולחשב, לשמר ידע כתוב בארכיונים במקדשים ובספריות, ולצפות את העתיד מתוך התבוננות, עיון ולימוד במחזורי הטבע, החל באסטרונומיה ועונות השנה וכלה במועדי הצפת הנילוס ותאריכי הקציר, הבציר והמסיק, הגדיד הארייה והקטיף. רוב האוכלוסייה הייתה נבערת ומשועבדת. הידע היה נדיר ובעל ערך. מלכים היו חרדים מאוד מפני העתיד והכוהנים סיפקו להם תחזיות ותצפיות. הם עסקו בתחומים שלאחרים לא היה ידע לגביהם, כגון מדידה, ספירה, גאומטריה ואסטרונומיה, חישוב לוח, כתיבה, רפואה וחניטה, והם שמרו את ידיעותיהם בסוד. הם גם עוררו פחד בשל כוחם לברך ולקלל. המילה הירארכיה מורכבת משתי מילים היירוס =קדוש, ארכוס =שלטון. שלטון הקודש המדורג שיש בו עליונים ותחתונים, נעלים ופחותים, אדונים ומשרתים, היה בסיס ההירארכיה המקודשת המלכותית והכוהנית, המתועדת בתעודות בארכיון, ביתו של הארכון. המילה ארכה היא גם קדמון, כמו ארכיאולוגיה, קדמוניות או עתיקות, וגם קדום ובראשיתי [את המילה בראשית מתרגמים ביוונית לאנ־ארכה] וגם שליט כמו ארכון, וגם ראש, כמו ארכי בישוף ראש הבישופים או ארכי טקט ראש הבונים. המלוכה והכהונה האמינו בשלטון קדום עתיק ומקודש למעלה מכל ערעור, שמסמכיו ומקור סמכותו שמורים בארכיונים מלכותיים סגורים בפני הציבור, שלטון עתיק ארכאי נעלה על כל ביקורת, אשר התחלק בין המקדש, נציג הכוח האלוהי, לארמון, נציג הכוח הארצי. יוצרי החוק ושומרי החוק, כותבי התעודות והספרים ושומריהם, ושופטיהם, עבדו יחדיו בעולם העתיק.

בחומש נקבע בבירור שלכוהני שבט לוי וללוויים לא תהיה אחוזה ולא תהיה נחלה או חלקת אדמה להתפרנס ממנה, כי אלוהים הוא נחלתם ואחוזתם, כלומר, מצבם הפוך מזה של כוהני מצרים. הם תלויים בנדבות הציבור ואינם בעלי נכסים או בעלי אדמות. “וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר י"ח, כ) גם בספר יחזקאל מ"ד בדיון על בני צדוק הכוהנים נאמר בשם אלוהים: “וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם”.

* אחרי שיוסף העביר את הבעלות על כל נכסי דלא ניידי לפרעה וגם על כל האדמות וכל האנשים, שהפכו לעבדים, הוא כונן סדר חקלאי כלכלי חדש – הוא מחלק זרעים לזריעה מממגורות המלך וקובע שחמישית מהיבול תשולם כמס למלך וארבע חמישיות ישמרו למאכל לעובדי האדמה ומשפחותיהם.

* השעבוד של כל האדמות מלבד אדמות כוהני מצרים, והשעבוד של כל האנשים והעברתם לרשות המלך לצד התביעה של חמישית מהיבולים שצמחו מזרעים ממחסני המלך בשנות בצורת, כתשלום מס למלך, היו תשתית סדרי העבדות והשעבוד של הכלכלה המלכותית החדשה שכונן יוסף.

* בני ישראל שקיבלו רשות מהמלך לגור בארץ גושן ולהתפרנס ממרעה ולא מחקלאות, וכלכלתם הייתה על יוסף כנזכר לעיל – וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף – היו פטורים מסדרים כלכליים חברתיים משעבדים אלה. אפשר רק לשער את טיב הרגשות שעוררו בלב שכניהם, שהפכו לעבדים בעלי חוב בעצת בן משפחתם יוסף המשנה למלך.

יוסף, בעל החלומות, שעלה מבירא עמיקתא לאגרא רמה, התגלה כאיש מעשה חכם שאין שני לו, בכל הנוגע להפיכת נגע לעונג וצרה לצוהר. הוא האיש שהפך את המציאות הקשה של רעב, מחסור, דלות ועוני על פיה, כשהעשיר את המלך שהעלה אותו לגדולה, במחיר הפיכתם של בני ארצו, בני החורין לצמיתים או לעבדים, והפיכת אדמותיהם של הרעבים הגוועים ברעב לאדמת המלך, ההופכת לאדמה אשר אותה מחכירים לעם תמורת חמישית מהיבול. אפשר לקרוא זאת כהערה לתולדות ההיסטוריה הכלכלית האנטישמית, אבל אי אפשר להכחיש שפשט התורה מספר על שעבודם של אנשים רעבים והעברת נכסים של הגוועים ברעב, מהרבים שהיו בעלי אדמה, אל היחיד בעל האסמים והממגורות שהפך לבעלים של כל אדמות מצרים ונחלותיה.

אפשרות נוספת להבין מהלכים אלה, הציע מחבר יוסף ואחיו, הסופר הגרמני הגדול שהפך לאגיפטולוג כשכתב את את סיפור יוסף ואחיו, תומס מאן, שהתעמק בתרבות מצרים שנודעה בזמנו מהמידע הארכיאולוגי שהתגלה במדבריות בארץ היאור, והתפרסם באירופה בספרי תיעוד, צילום ומחקר, ועורר תשומת לב רבה. מאן חשב לאור המידע על העולם העתיק המצרי, ששקד על לימודו בעיון רב, שהצעד שיוסף עשה היה מעין הלאמה, כלומר, ריכוז האדמות של המצרים הרעבים בעת הבצורת המתמשכת, ברכישה תמורת מזון, והחכרתן כאדמות המלך בחזרה לתושבים. המדובר ברפורמה ביסוד השיטה החקלאית ודיני הבעלות הפרטית, המבטלת את הסדר הישן שהיה מבוסס על בעלות פרטית של שכבה צרה של בעלי הון שבבעלותם היו רוב האחוזות, שכבה שהייתה פטורה מראייה כלכלית רחבה לטובת כלל הציבור, ועסקה רק בהגדלת הכנסותיה ורכושה ללא מחויבות חברתית. הרפורמה שיוסף עשה על פי הסיפור בפרשה, תכליתה הייתה לטובת ניהול אדמות מצרים בידי חצר המלך על פי סדר כלכלי חדש, המעניק ביטחון תזונתי לכלל, תמורת שעבוד האדמה והעברת התושבים מקצה הארץ ועד קצה לפי זמינות המזון. הניהול הריכוזי מלמעלה למטה מציל את תושבי מצרים ממוות ברעב, אבל גם משנה את עקרון הבעלות על האדמה ואת הניהול הכלכלי של האדמה והיבולים וגביית המיסים. בין אם כך ובין אם כך, בעל החלומות שחכמתו הכלכלית ותבונתו הארגונית מפורטת בתורה, הוכיח את עצמו כאדם רב יוזמה ורב תושייה בעולם המעשה.

*

לסיום הפרשה אביא משפטים ספורים מ"צוואת יוסף" בספר צוואות השבטים, המרחיב מאוד בפרשת אשת פוטיפר ותומתו של יוסף מצד אחד, ובחלקו של כל אחד מהאחים שחטאו במכירת יוסף, מצד שני. חטא מכירת יוסף נידון בספר צוואות השבטים בצוואתו של כל אחד מבני יעקב שהשתתפו בחטא, לבניו. זמן חיבורו של הספר אינו ודאי אבל קטעים מצוואת לוי נמצאו בין מגילות קומראן ויש חוקרים הסבורים שהספר התחבר במאה השנייה לפני הספירה.

אחתום את דבריי במשפט מהדהד של הסופר הגרמני הדגול, תומס מאן (1875–1955), בפתיחת ספרו הגדול, יוסף ואחיו:

* תומס מאן, יוסף ואחיו, תרגמה מיכל אלפון, בתוך: אילנה פרדס, הבריאה על פי חוה, גישה פמיניסטית למקרא, הקיבוץ המאוחד 1996, עמ' 9.