מתוך: פייסבוק: הדף של רחל אליאור, 2015

ספר בראשית נמנה עם קומץ הספרים שעליהם אפשר לומר בוודאות ששינו את פני העולם, העשירו את התודעה האנושית, הן באשר לעולם הנגלה על סבכיו ומעמקיו האנושיים ורבדיו ההיסטוריים והסיפוריים, הן באשר לעולם הנסתר על ממדיו האלוהיים, המחזוריים והנצחיים.

ספר בראשית נמנה עם הספרים הבודדים שיצרו דיאלוג הולך ונמשך, בן אלפי שנים, עם דורות רבים של קוראים, שראו בו חיבור מעורר השראה ומבקש ביאור ופירוש, הן בלשונו המקורית, לשון הקודש, הן בתרגומים לרוב שפות תבל, החל מהמאה השלישית לפני הספירה, בתרגום השבעים, שהתחבר ונערך בסביבות אלכסנדריה שבמצרים ההלניסטית וכלה בתרגומים דיגיטאליים לכל שפות העולם במאה העשרים והעשרים ואחת. קוראים רבים אחרים ראו בספר בראשית, שהתחבר בראשית האלף הראשון או בשלהי האלף השני לפני הספירה, ספר ממקור אלוהי או חיבור המבטא אמת אלוהית הנעלה מכל ויכוח, או פסגה של יצירה אנושית בהשראה אלוהית, המהווה תשתית אמונה בכל הנוגע ליחסי אל ואדם, חוק, משפט, צדק, מוסר, דין והיסטוריה.

ספר בראשית, המנסח לראשונה את היחס בין המופשט למוחש, בין האלוהי לאנושי ובין הנעלם לנגלה, מספר לראשונה את תולדות העולם ביחס לזמן ולמקום, לדיבור, לשפה, לאותיות ולמספרים, ומספר לראשונה את תולדות משפחת האדם על ראשיתה האלוהית, זכה למעמד שאין דומה לו בעולם המערבי, משעה שהפך למסד מקודש לשלוש הדתות המונותאיסטיות, המיוסדות על ספר מקודש, המיוחס למקור שמימי. דתות אלה מייחסות קדושה לספר הכולל מושגים מופשטים רבים חסרי תקדים כגון רוח אלוהים או שבת או גן בעדן מקדם או מלאכים או צלם אלוהים, המחייבים את הקורא לפענח את משמעותם נטולת הדגם המוחשי, ולהשלים את ביאור עניינם או לתאר את מהותם במחשבתו או בדמיונו, ברוחו ובנפשו שנבראו בצלם אלוהים. הדיאלוג המפעים בין האלוהי הנצחי, המופשט, הבורא בדיבור נשמע, הנודע בספר ובסיפור, לבין האנושי בן החלוף היוצר גם הוא בגופו וברוחו, כשהוא מצרף מוחש ומופשט במלאכת מחשבת, או באותיות ומספרים וברוח אלוהים, הפך למסד המשותף לדתות המאמינות בעולם שנברא כולו בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר.

*

בשל עובדות אלה היה ספר בראשית מקור השראה לתפישת האל הנצחי הבורא והיוצר, השומע והמדבר, המתיר והאוסר, המצווה והמחוקק, היודע כל ורואה כל, ולתפישת האדם השומע, הקורא והמדבר, הזוכר ושומר, המצווה והמציית, החוטא והנענש. דמות האל ודמות האדם תוארו בכל דור מחדש, בביאור ובפירוש, במדרש ובתורת הסוד, בהלכה ובאגדה, באמנות הסיפור והמיתוס בכתב ובעל פה, במוזיקה ובשירה, באומר ובצליל, ובכל ביטויי האמנות החזותית על שלל מבעיה, מהעת העתיקה ועד ימינו.

מה סודו של ספר קצר זה בן חמישים הפרקים, הכתובים בלשון רבת יופי, המספרים באמנות סיפור שמעטות דומות לה, במשפטים חסכניים, אפיים, פואטיים ותמציתיים, את הדברים החשובים ביותר על ראשית הבריאה, תחילת הזמן והמרחב, וראשית ההיסטוריה האנושית, ראשית הסמכות, החוק והמצווה, המותר והאסור, החטא, הפשע והעונש, במענה לשאלה האוניברסלית, כיצד הכול התחיל? או מנין באנו? ומספרים בעת ובעונה אחת על הבורא הנעלם, על ראשית משפחת האדם העוברת מהפרה־היסטוריה להיסטוריה, ועל ההיסטוריה הגלויה של משפחה אחת מיוסרת, חוטאת בכל דור, היודעת סבל רב ומכאובים בכל אחד מדורותיה, שהאל נגלה לבניה בחלום ובהקיץ, ופורס לפניהם, בעת כריתת בריתות ושבועות ומתן הבטחות מפליגות החורגות מגבולות הזמן והמקום, בראייה טלסקופית דו־כיוונית, היסטוריה של כאלפיים וחמש מאות שנה, מהבריאה ועד הירידה למצרים.

ספר בראשית, המהווה מצע מקודש לשיח בלתי צפוי, רב תהפוכות, הולך ונמשך בין מחבר נעלם לקוראים משתאים, מזה אלפי שנים, מלמד בפרק הראשון את החשוב מכול, את ההיחלצות האנושית מגבולות עולם החושים הנראה, בן החלוף, באמצעות סיפור חובק עולם בדבר מציאותו של בורא נצחי, נשמע ובלתי נראה, שהנחיל לברואיו בחסדו את תודעת הזמן המופשט המחולק לימים ולשבתות, לחודשים ושנים, או את ממד הנצחיות המחזורית המקודשת, המבטיחה בברית, באות, במצווה ובחוק, בזיכרון ובעדות, את השוויון ואת החירות הכרוכים בסיפור, בזיכרון, בעדות, בדעת, אמת וצדק, בחוק ובריטואל.

סיפור זה מספר על מטרה אלוהית כפולה – נצחיות אלוהית מחזורית רציפה של כל חוקי הבריאה הנראית וסדריה, המובטחת משמים מפי האל הבורא, לצד רציפות מחזורית נצחית נשמעת ומקודשת המשביתה את רצף ימי המעשה, הנשמרת בארץ רק בידי האדם הנברא. סיפור הבריאה הקשור במטרה האלוהית וביעוד האנושי, מעניק תשקופת (פרספקטיבה) אלוהית ומשמעות מוסרית מקודשת לכוחות הטבע המחזוריים, הנצחיים והאילמים, שאינם משתתפים בגורל האדם, משעה שהוא מעגן אותם בהיסטוריה תלויה בזמן, הנשמר רק בידי אדם. סיפור הבריאה מספר על המעבר מחלוקה נראית ונודעת בחושים, של מחזור חילופי העתים האוניברסליים, של זריחה ושקיעה או יום ולילה, לחלוקה נשמעת, ייחודית מקודשת, הנודעת כשבעת ימי השבוע, המורכבים כידוע מששת ימי החול, שבהם כפוף האדם לכורח הנסיבות, ומיום מנוחה מקודש, שבת, שבו פטור האדם, כל אדם, מנסיבות אלה, בזכות יום שוויון מקודש ויום שביתה מקודשת, יום עדות ואות ברית עולם, המובטח בברית נצחית לכל השותפים לסֵפֶר למִסְפָּר וְלסִפּוּר של קהילת הזיכרון השובתת ממלאכתה ומקדשת את הדעת, האמת והצדק, החירות והשוויון, הברכה והשלום.

מחזוריות נצחית שביעונית זו שקשרה בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, בין הבריאה האלוהית הנצחית המחזורית לחירות האנושית, יצרה לא רק יום מנוחה קבוע לכל העמלים, במחזור של מועדי ה' מקראי קודש, שכולם שווים בו, אלא גם מסד משותף לחייה של קהילת זיכרון, החולקת סיפור משותף שראשיתו בבריאה ובסיפורי ספר בראשית, והמשכו, מזה אלפי שנים, באחרון הקוראים ובאחרונת הקוראות, הרואים עצמם ורואות עצמן בדין, כחלק מקהילת הזיכרון הזוכרת ושומרת ומספרת סיפור נצחי זה, העשוי שתי וערב של סיפורי תשתית עתיקים מקודשים וסיפורי ערב ותערובת של קריאת כל הדורות, סיפור המקשר בין האלוהי לאנושי, בין הנשמע לנראה, בין העולם הכתוב לעולם המעשה, בין עולם החלום והחזון לבין העולם ההיסטורי או בין העבר להווה, דרך סיפורה של ראשית משפחת האדם וראשית משפחת אברהם בארבעת דורותיה הראשונים.

ספר בראשית הפורס בחמישים פרקיו את קורות העולם משבוע הבריאה, שבו נברא בדיבור ונוצר במחשבה, בקול וברוח הקודש, העולם הנגלה, העומד בסימן תיחום, הבחנה, הפרדה, דין, מידה והגבלה, איסור והיתר מכאן, ובסימן קודש, חסד וברית, שוויון וחירות, נצחיות ומחזוריות, מכאן, ועד לירידת יעקב ובניו מצרימה, בזיקה ליציאת מצרים, החותמת פרק קשה של שעבוד, עריצות וסבל, שאותה רואה אברהם בחלומו בברית בין הבתרים (טו, יג–יד). הספר מגלה את עינינו על ראשיתה המיוסרת של החברה האנושית, המתחילה מאדם וחוה החוטאים, הוריהם המשותפים של האח הרוצח והאח הנרצח, והוריהם של כל הברואים כולם, המשתלשלים מבני שת ומבני קין, ומסתיימת בספר זה במשפחת בני יעקב, משפחה פוליגמית, חוטאת, משוסעת, שונאת ונוקמת, משפחה רעבה, מפוחדת, בורחת ונמלטת, משפחה אכזרית ורבת סבל, היורדת למצרים, בשל הרעב הכבד בארץ.

משפחה זו, משפחת אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה, משפחתם של הגר וקטורה, ישמעאל ועשיו, דינה, בלהה וזִלפה, חוותה לאורך פרקי הספר, המשלבים חסד אלוהי, הנגלה בחלומות התגלות ובברית, בדברי דעת, אמת וצדק, שוויון וחירות, אותות, עדות, חוקים ומצוות, לעומת רשע אנושי הנגלה בפשעים וחטאים, בגילוי עריות ושפיכות דמים, בהתעמרות, התאכזרות, התעללות ועריצות, עבריינות וטינה, קנאה, שנאה, אכזריות, וזדון מעשה ידי אדם, הקשורים בסיפורים משפחתיים חסרי חמלה, המגלים את מנעד החוויות האנושיות של כל הדורות ביחס לרגשות שאין בהם שום שינוי.

מנעד הרגשות, הניסיונות והחוויות האנושיות, משתרע בין קנאה ושנאה, רצח ושפיכות דמים, ציפייה ואכזבה, חשבון ותסכול, אמונה ותקווה, לידה ומוות, נעורים וזקנה, אהבה ובגידה, ייסורי העקרות ושמחת ההולדה, קנאת אחים, טינה וזעם, התאכזרות ופחד, אונס ונקמה, ייאוש ותעוזה, מרמה ונאמנות, נחישות, רחמנות וחמלה, שראשיתן ביציאה למסע לא נודע, לאורך הנהר הגדול נהר פרת, ממקורות הנהר בהרי אררט הסמוכים לאור כשדים, בימי אברהם, החוזה בכוכבים והשומע קולות, המאמין הגדול שהפנה עורף לבית אביו ואמו, לארצו ומולדתו, לשפתו ותרבותו, אדם בא בימים שיצא למסע הגדול לארץ המובטחת, ארץ מדבר וצייה, מארצו שבין הנהרות, מסופוטמיה, מסע של אדם ערירי שהמתין מאה שנה להולדת בן יוצא חלציו, בן שהיה בנה של אחותו שרי, אשת נעוריו, שלשניהם היה אב משותף, תרח בן נחור, אדם שגירש למדבר את בנו בכורו שנולד משפחתו המצרית, הגר, והיה מוכן לעקוד את בנו המיוחל ולהניף עליו מאכלת במסגרת אמונה יוקדת באלוהיו, שאינה מתירה ספק, ביקורת או הרהור, אלא תובעת ציות לסמכות עליונה ללא ערעור. ראשית הסיפור בימי האבות, עוסקת באברהם שהאמין באמונה שלמה המוחקת כל רגש אנושי של אהבה, חמלה, הגנה, שמירה, נאמנות, תקווה וחסות, ובשלה התנכר לשני בניו, המגורש והנעקד, ואחריתו במסע גדול, בירידה למצרים של נכדו, יעקב, שהיה בנעוריו בן שרימה את אביו העיוור, אח תככן שהתנכר לאחיו התאום וגזל ממנו את הבכורה ואת הברכה, ובמנוסתו מפני אחיו הבוכה הנגזל שביקש להרגו, הפך לבן אחות שרימה את דודו, והפך מגדול האוהבים בספר בראשית, לבעל מרומה, לאיש מיוסר רדוף פחדים, בעל משפחה פוליגמית סבוכה, ולאלמן מעונה המפלה את בן אשתו האהובה לטובה, חרף קנאת אחיו בני האישה השנואה, שמתמודד כל ימיו עם התוצאות המרות של פשעיו וחטאיו מימי נעוריו.

יעקב אבינו הפך לאב אלמן המגדל בן יתום מאם, ולאב שבתו נאנסה ושכמה מבניו פשעו בו, ולאב שכול שביכה שנים רבות את מות בנו האהוב, משעה שבניו בקנאתם בגדו באחיהם הקטן, היתום מאם, ומכרוהו. עוד הפך לאב אומלל שבניו רימוהו לאורך שנים רבות, כשידעו שאחיהם חי במצרים והתנכרו לסבלו של אביהם השכול, בנים בוגדים, אכזריים וחוטאים שלא נענשו על חטאיהם הקשים, שכולנו, כידוע, צאצאיהם.

אולם ספר בראשית איננו מתחיל את הסיפור האנושי הכאוב והמיוסר עם אברהם וצאצאיו, אלא פותח בסיפורה הכואב של המשפחה הראשונה אשר עברה, אחרי הגירוש מגן עדן, מהמיתוס הנצחי, הפטור מכבלי הזמן ומכאוביו, אל ההיסטוריה, הכפופה להם, באופן בלתי נמנע, בעולמם של בני חלוף.

בסיפור נודע זה, החושף את הייסורים שבתשתית המצב האנושי שראשיתו תמיד בתא משפחתי הטומן את כל האפשרויות, טובות כרעות, ההורים הראשונים הופכים להורים שכולים עם מותו הנורא של בנם הנרצח, הבל, ולהוריו אחוזי הזוועה של בנם הרוצח, קין. ההורים השכולים הראשונים, שחוו את תוצאותיה המרות של הקנאה והשנאה, משעה שנכשלו בשל חוסר ניסיונם באהבה או בהורות, בהנחלת האנושיות המשותפת, שראשיתה באחוות אחים ובהגנה על ילדיהם איש מפני רעהו, מלמדים את צאצאיהם, שמהם משתלשלת משפחת האדם, שיעור רב חשיבות – מסיפורם עולה שהכאב הנורא של הורים שכולים, שאין לו שיעור, איננו סוף פסוק, אלא להפך: גם מעומק הכישלון, המשבר, האכזבה, התסכול, הייאוש, האסון והחורבן שאין להם שיעור, שהם נחלתו הבלתי נמנעת של גזע האדם, הם מתגברים על הזוועה שבמות ילדים, וממשיכים בכאב ובנחישות בבניין העולם ובבניין משפחת האדם, בכוחות החיים שאין להם שיעור.

מבין עשרת הדורות הראשונים המתוארים בחמשת הפרקים הראשונים של ספר בראשית, דומה שרק שניים ראויים לציון מיוחד, הראשון הוא חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, שעליו נאמר משפט שלא נאמר על אדם מלבדו: וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי־לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים (בראשית ה, כד). בשל פסוק ייחודי זה הפך חנוך בן ירד במסורת היהודית בעת העתיקה, בספר חנוך הראשון והשני ובספר היובלים, לאדם שפתח את המסורת המיסטית־הכוהנית של עלייה לשמים, שמטרתה הייתה ללמוד לקרוא ולכתוב מהמלאכים, ולהעיד על תבנית המקום המקודש, על תבנית הזמן המקודש ועל תבנית הפולחן המקודש בעולמות עליונים. כלומר, חנוך, האדם היחיד בחומש שנלקח לשמים, והפך לעד על מה שראה, שמע ולמד בשמים מהמלאכים, העיד על המעבר הדרמטי בדור השביעי לדורות האדם מהפרה־היסטוריה להיסטוריה, או מהעולם הקדום שלפני הכתב, שאין בו ספרים ומספרים, לעולם ההיסטורי המתחיל עם ראשית הכתב, האות והמספר, הסדר הכתוב והמחזור הנמנה והנספר. חנוך השביעי בדורות האדם, חזר מהשמיים עם ספרייה ולוח שנה שהביא מהמלאכים, כדי להנחיל לבנו מתושלח את סדרי העולם הכוהני, המיוסד על עדות ומועד, על עדת קודש שמימית וספרים משמים, על שבועה, ברית, שבת, שבוע ומחזור, או על עולם המיוסד כולו על מה שנברא בְּסֵפֶר סְפַר וְסִפּוּר.

חנוך בן ירד הוא האדם היחיד שעליו נאמר “חנוך בחרתה מבני אדם” בסדר עבודה עתיק ליום הכיפורים, שנמצא בין מגילות קומראן שכולן כתבי קודש, המתאר את הכהונה הגדולה, והוא לבדו נקרא בספרות הכוהנית העתיקה שהתחברה באלף הראשון לפני הספירה, בשם ‘חנוך השר הגדול’ ‘שרא רבא דאסהדותא’, שתרגומו ‘השר הגדול של העדות’, ‘סופר צדק’ ו’אות דעת לדור ודור'.

על חנוך בן ירד, גיבור הסדר הכוהני העתיק, נכתבו שלושה ספרי חנוך הגדושים במסורות וסיפורים עתיקים, ופרק בספר היובלים, פרק ד, ושורות שירי תהילה יוצאות דופן בספר בן־סירא ובסדר העבודה העתיק ליום הכיפורים. יצירה ספרותית רחבת אנפין זו נוצרה כולה מביאור הפסוקים הספורים אודותיו בבראשית פרק ה כא–כד, בדרך הממחישה את היחס בין חוטי השתי של הטקסט המקראי לחוטי הערב של יצירת הדורות שראשיתה בנבואה ובכהונה.

הגיבור הספרותי השני הוא נוח בן למך, נינו של חנוך, שבדורו חל המבול החותם את הפרה־היסטוריה הכללית, בכך שהוא מלמד את לוח השנה המחזורי של תריסר החודשים וארבע העונות, העולה לראשונה מסיפור המבול, שעליו נכרתה הברית (בראשית, פרקים ו–ח). שתי דמויות אלה, שנוצרו במסורת המיסטית הכוהנית, שחייהן חרגו מחיי בני זמנם ומקומם, ורוחם שוטטה בציר אנכי בין העולם הארצי לעולמות עליונים כשהם שומעים דברי מלאכים או דברי אלוהים, היו בסיס למסורות עשירות ומגוונות, מיתיות, מיסטיות, הלכתיות ואגדיות, לאורך אלפי שנים.

העולם מתחיל מחדש אחרי המבול, בדור האחד עשר לדורות האדם, עם שלושת בני נח, שם, חם ויפת, הנפרדים לשלוש היבשות שנודעו לבני העולם העתיק – אסיה, אפריקה ואירופה, אולם גורלם איננו שווה בשל הסיפור שנכרך בהם בפרק ט. בני חם החוטא, קוללו כידוע בידי נח אביו, שבנו חם ראה את ערוותו כשהשתכר והתגולל עירום בקיאו, ופגע בו או אנס אותו, וצאצאיו, הכנענים, בני נכדו כנען, הפכו לחוטאים מקוללים בשל גילוי העריות של אביהם חם עם אביו נח, והפכו בקללת סבם לעבדי עולם לבני שם ולבני יפת (ט, כה–כז), ולאויביהם השנואים של בני ישראל בעולם המקרא. אין סיפורים תמימים במקרא, לכל סיפור עתיק יש הקשר רב־דורי, כוונת מכוון ומטרה ידועה.

בני שם, יושבי אסיה והמזרח התיכון, נתפסו כמבורכים “וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם” (ט, כו) ומהם, כביכול מבלי משים, אך למעשה, מתוך כוונת מכוון מרחיקת לכת, השתלשלה משפחת אברהם בן תרח מאור כשדים (פרק יא), השוכנת לא רחוק מהרי אררט, מקור מוצא נהר פרת.

שאר פרקי ספר בראשית מתמקדים בגורלה המורכב של משפחה אחת, מבני בניו של שם בן נח, שאבותיה, בניה, נכדיה וצאצאיהם, מתוארים לאורך שלושים ושמונת פרקי הספר הנותרים. הם מתוארים כמשפחה מיוסרת וידועת־סבל, משפחה יחידת סגולה שרבים בה סובלים מעקרות ורבים בה הנודדים בעלי החלומות, שעם בניה הנבחרים, המאמינים מאז ומעולם שהעולם נברא בְּסֵפֶר סְפַר וְסִפּוּר, אלוהים כורת ברית נצחית בחלום ובהקיץ, הקושרת בסיפור היסטורי ידוע מראש, הנפרס על פני אופקים רחבים, בין העבר הרחוק, המתחיל בשבוע הבריאה ובקדושת השבת, לעתיד הרחוק הכולל את מעמד הברית בהר סיני שראשיתו בברית הקשת בענן עם נח העשירי בדורות האדם, ובברית בין הבתרים עם אברהם, העשרים ושניים בדורות האדם, ואת הכניסה לארץ המובטחת בחלום, שראשיתה בברית בין הבתרים ואחריתה בחלום יעקב בבית אל. את עיקר סיפורה של משפחה עתיקת ימים זו, שכל בני ישראל הם מצאצאיה, אפשר לתמצת בשני משפטים של הסופר חיים באר: “כרוב מפעלותיהם של בני האדם מקופלת אף ראשיתו של סיפור זה בחלום”. (נוצות, 1979, עמוד 1).

“העולה מכל דברינו עד כה הוא, שהעילה האחת והיחידה אשר ממנה הלך והשתלשל מסעו של גיבור ספרנו, ונתכנו כל עלילותיו, כעילת כל המסעות שיצא אליהם האדם מאז ומעולם, הוא הקול הנעלם הדובר אליו בחלום חזיון לילה בתנומות עלי משכב, ואומר לו לקום וללכת מן המוכר והמוגן והצפוי, אל ארץ לא נודעת שיראוהו לו ביום מן הימים”.

(חיים באר, אל מקום שהרוח הולך, עמוד 56)

צילמה: רחל אליאור

מתוך פייסבוק: הדף של רחל אליאור, אוקטובר 2022

*פרשת בְּרֵאשִׁית היא פרשת השבוע הראשונה בספר בראשית ובתורה כולה. היא מתחילה בתחילת הספר ומסתיימת בפרק ו' פסוק ח. זו הפרשה הפותחת את היצירה העברית הכתובה אי שם באלף הראשון לפני הספירה ואולי בשלהי האלף השני לפני הספירה. אין בידינו טקסט הקודם לה ואין איש אשר יכול לבאר כיצד נוצרה יצירה יפה כל כך, חכמה כל כך, מפעימה ומעמיקה כל כך, יש מאין.

מי חולל את ההשראה שיצרה מעשה מרכבה לשוני חכם כל כך? שיש בו תבונה מתבוננת עמוקה לאין חקר, והגדרות נפלאות למופשט ולמוחש, לראוי ולנכסף, והבחנות חודרות על המאחד את הבריאה כולה, שתוקפן הצלול לא פג במשך אלפי שנים, אין יודע מהיכן הופיע אוצר המילים המופשטות והתובנות העמוקות, אין יודע מהיכן ראשית השפה הפואטית, הגבוהה, המקיפה, היפה כל כך והשקולה כל כך, [פואזיס Πoεςις ביוונית היא גם יצירה, עשייה ובריאה וגם חיבור שירה] המייצגת תפישת עולם חדשה לחלוטין, המושתתת על יחסים בין הנעלם לנגלה ובין הנשמע לנראה, בין המאחד המופשט למפריד המוחש, בין מְסַפֵּר נעלם למספר מחזורי נצחי מקודש, בין סֵפֶר מִסְפַּר וְסִפּוּר בלשון הקודש, החוזר ומסופר מדי שנה בשמחת תורה, שהשפיעה על דורות רבים.

אין איש מבין בוודאות מי חולל את תפישת העולם המונותאיסטית המופשטת, הקושרת את המחשבה, הדיבור והמעשה, וכורכת בין הנעלם הנשמע לנגלה הנראה, המשתקפת בפרשה זו, המשפיעה על חיינו בזיקה למִסְפַּרים וְסִפּוּרים דבר יום ביומו מזה אלפי שנים, בלי קשר לאורחות חיינו.

כל פעם שאיש מאתנו אומר משפט שגרתי מסוג: ‘ניפגש ביום שני’ או ‘נלך ביום שלישי’, או ‘נתראה בשנה הבאה’, או ‘תדליק את האור בבקשה’ או ‘איזה חושך, אבל תסתכלי על הירח’, או כשהיא והוא משתמשים מבלי לתת את הדעת על כך במילים שמים וארץ או במילים אור וחושך, יום, מועד, חודש או שנה, או במילים רוח, ים ויבשה, הוא והיא מצטטים את ספר בראשית מבלי משים.

איש מאתנו אינו משתמש דבר יום ביומו במילה בראשית וגם לא במילה ברא. אנחנו אומרים: בהתחלה, או מזמן, לפני הרבה שנים, או משכבר בימים, או פעם, או היו־היה, או לפני המון זמן, כשהיינו צעירים, שכן את המילה בְּרֵאשִׁית אנו שומרים למספר הנעלם של ספר בְּרֵאשִׁית שבחר להתחיל את סיפור הבריאה במילה מפעימה, מסתורית המציינת זמן מופשט, כאילו ילד שאל אותו: ‘אבא, איך הכל התחיל? מה היה לפני שאני נולדתי ובאתי לעולם?’ ואז עונה המספר הנעלם: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ..

אנחנו גם לא משתמשים בדרך כלל במילה בָּרָא ־–הנשמעת כנגזרת פועלית של המילה בראשית – אנחנו משתמשים רק בפעלים נרדפים כמו עשה, יצר, חיבר, תיקן, ארגן, סידר, חקק, חצב, ערך, חולל וכדומה אבל איננו אומרים אני בראתי את.. אנחנו משאירים פועל זה כייחודי לבורא ולבריאה. היוצא מהכלל היחיד בעברית הוא בפעולה מסתורית הנזכרת בתלמוד העוסקת ביצירת גולם: כגון ‘רבא ברא גברא=גולם’.

נושאים רבים וחשובים עד מאוד שזורים בפרשה נפלאה זו, שאין לה שום כוונה להציע הסבר מדעי לחוקי הטבע או הוכחה מדעית לבריאה, אלא יש לה כל כוונה לקבוע ערכי יסוד והנחות תשתית בדבר זמן ומקום, נצחיות ומחזור, בזיקה לבריאה אלוהית, ולהציע משמעות מאחדת, אוניברסלית, לבריאה כולה, ולהציב סדרי עדיפויות ועולם ערכים, ולהציע ביאור מוסרי מופשט ליחסי הנעלם והנגלה, הנשמע והנראה, הנצחי והחולף, הרוחני והגשמי. ביאור זה קשור בסֵפֶר, מִסְפַּר וְסִפּוּר בעלי תוקף נצחי מחזורי מקודש,ובעלי עניין בערכים נצחיים הנודעים בברית שאותם יוצר ומגדיר האל ואותם זוכר ושומר האדם.

הביאור המוסרי קשור בהכרעה היסטורית בעלת חשיבות עליונה, הטוענת שהאלוהי והאנושי תלויים זה בזה, משום שהם לבדם שותפים בשפה ובלשון, באותיות ובמספרים, ביצירה, בקריאה, בכתיבה, בשירה ובסיפור, בזיכרון, בעדות, בברית וברוח הקודש. רק בעולם האלוהי הנעלם ובעולם האנושי הנגלה, מתחוללים דברים ודיבורים, סיפורים ושירים, מצוות וחוקים, הקשורים באותיות ומספרים, במחשבות ומחזורים, בדיבור ושפה, בזיכרון ושמירה, ברוח מדברת ומילה נשמעת, חקוקה על ספר או על לוח, שאינם חלק מהטבע הדומם או מעולם החי והצומח, אלא הם לבדם משותפים לאֱלֹוהִים ולאדם.

הפרשה עוסקת בבריאת המרחב הנצחי האוניברסלי של היקום, במרחב שאף אדם לא יצר, שראשיתו בהבחנה בין אור לחושך ובין הים ליבשה ובין מים עליונים למים תחתונים, ובכינון גבולות וחוקים, תחומים והבחנות, מחזורים ובריתות, שראשיתם ב־ראשית וב־אחרית, ב־למעלה ולמטה, ב־מוקדם ומאוחר, ב־ראוי ופסול, ב־אסור ומותר. כלומר ספר בראשית מתחיל בתפיסת הבריאה כולה כאחדות כפופה לחוק אלוהי, או לסיבתיות אלוהית ודיבור אלוהי, המחוללים במחשבה, בדיבור ובמעשה המתחוללים בעת ובעונה אחת, את מחזורי הזמן ותמורות החיים, העומדים ביסוד ריבוי התופעות, הכפוף לסדר אחדותי מורכב מניגודים, השליט בכלל היקום, המופיע בתמורותיו ובמחזוריו בכל אתר ואתר.

הפרשה דנה במידות ראשוניות המבוססות על הבחנה וניגוד, התלויים בעולם החושים, הנענה למחזוריות נראית ולהבחנות מנוגדות שהאדם לא יצר, המוכרות לכל אדם, כגון יום ולילה, אור וחושך, זריחה ושקיעה, ים או יבשה, ועוסקת בצדק ומוסר שראשיתם בביטוי ‘וירא כי טוב’.

הפרשה מגדירה לראשונה את הנצחי והקבוע, המחזורי הנראה בעין או נודע למשמע אוזן, הניתן לחישוב, הקשור במחזורי הזמן האוניברסליים הנראים ובמועדים הנשמעים המקודשים, הנצחיים, הקבועים, המחושבים והידועים מראש, המופקדים בידי שומרי הברית, ובכל המחזורי הנצחי הקבוע מראש, הקשור בימים ולילות, בשבועות, חודשים, מועדים ושנים, הקושר בין עבר, הווה ועתיד, מראשית הדברים ועד אחריתם.

אשר על כן, כל העוסקים בוויכוח על היחס הוודאי בין הבריאה בספר בראשית לבין המפץ הגדול, מכלים את זמנם בהבלים גמורים, שכן אין לספר בראשית שום כוונה לדווח דיווח מדעי אובייקטיבי על הטבע, מילה שאיננה נודעת בשפה העברית עד לזמנו של הרמב"ם! אין לספר בראשית שום כוונה לפענח עבורנו את מה שאיננו נוגע לאחדות הבריאה מנקודת ראותו של הבורא, ולאחדות מחזוריה האוניברסליים הנראים והרציפים, ימים ולילות, תקופות ושנים, שמש וירח וכוכבים, עליהם אחראי הבורא לבדו, ומחזוריה המקודשים המשביתים הנשמעים, שבתות ומועדים, שמיטות ויובלים, המופקדים בידי האדם.

אחרי פירוט סיפור הבריאה, שבה מתוודע האדם לאחדות שבבריאת העולם, עובר הספר לעידן המיתולוגי בסיפור גן עדן, שבו מתוודע לראשונה האדם בן האלמוות לחוק, לאיסור, לחטא ולעונש, לבושה, לאשמה ולפחד, לגילוי ולהעלם, הקשורים בחיים ובמוות, המכוננים תרבות, ועובר בהדרגה למורכבות הניסיון האנושי הקשה והמייסר של בני מוות פושעים, חוטאים ורוצחים, נוקמים, בוגדים ומתאכזרים, דרך סיפורים אנושיים וערכים אנושיים.

ספר בראשית מתכוון להנחיל לקוראיו ושומעיו את העובדה המכרעת שלגבי דידו העולם נברא בדיבור המורכב מאותיות, מקול, דיבור ורוח אלוהים, היא רוח הקודש, המשותפת לאל ולאדם. האל הוא הגיבור המרכזי האידיאלי הבורא הנצחי, והאדם בן החלוף, המועד לכל פורענות, הוא האנטי־גיבור החוטא, הנכשל והפושע, הלומד בדרך הקשה את קוצר ידו של האדם החי בלי חוק, בלי גבול, בלי דין ובלי מדינה, בלי חברה ובלי הנהגה. כל אלה יתבררו בספר שמות בהתגלות אלוהית לעם עבדים, שראשיתו במשפחה אחת חוטאת ומיוסרת, שקורותיה המדאיבות סופרו בספר בראשית, התגלות הקשורה במתן חוק ובקביעת ערכי צדק ומוסר, דין ומשפט, שאליה סולל ספר בראשית את הדרך.

ספר בראשית עוסק במשותף לאל ולאדם ובמבדיל ביניהם, שכן העולם קיים לגבי דידו רק משעה שאותיות הדיבור והכתב, הלשון השפה, הסיפור והספר, קיימים. הוא נקרא מראשיתו הנודעת ההיסטורית, המעוגנת בזמן ובספר, בתרבות ובחוק, בשפה כתובה עתירת מילים ומושגים, מוחשיים ומופשטים, אותיות ומספרים, נראים ונשמעים, בשם בראשית, והוא מספר את סיפור היחס בין הנגלה לנעלם ובין הנראה לנשמע.

הסיבה שאנו מונים היום את השנה העברית 5784 לבריאה היא שזה פרק הזמן שעבר מאז שהומצא הכתב לראשונה ככתב יתדות בארם נהריים. לפני שהיה כתב לא היה סיפור שהאל והאדם שותפים בו, סיפור הכתוב על ספר. לסופר המקראי אין עניין בפרה־היסטוריה, או במה שהתרחש לפני המצאת הכתב, בעוד שיש לו כל עניין בראשית הסיפור הכתוב ובתודעה התלויה באותיות ומספרים.

פרשת בראשית מלמדת בבהירות מופלאה שרק הזמן והדיבור והשפה, המופשטים, הקשורים בספרים, סיפורים ומספרים, הנבראים בידי האל – ומסופרים ונכתבים בידי מלאכים, כוהנים, נביאים, משוררים וסופרים – ומסורים ומופקדים בידי האדם, הם נצחיים והם המכריעים והחשובים ביותר, שכן כמו המילה המופשטת, רוח, שאתה מתחיל סיפור הבריאה, רוח spirit המשותפת לאל ולאדם, או רוח אלוהים המרחפת על פני המים, המבטאת תנועה ושינוי שבלעדיהם לא היו חיים עלי אדמות, שהרי התנועה נמצאת בכל דבר חי, תנועת הרוח קיימת בנשימה, במחשבה, בדמיון, בנשמה, בגוף, בעיכול ובזמן. כך גם עדות על מחזורי הזמן הנצחיים הנראים והנשמעים, הקבועים והידועים מראש, משותפת לבורא ולנברא, ברוח, בקול, בדיבור, בקריאה וכתיבה, כשם שהדיבור הקורא ומעניק שמות ויוצר מושגים והבחנות, משותף לשניהם.

הפועל וַיִּקְרָא או וַיֹּאמֶר או וידבר, כמו המושגים אחד ושני, שלישי או רביעי, יום ושבת, חודש, מועד ושנה, מתייחסים אך ורק לאל ולאדם ולמלאכים ולא לאף חיה מחיות הטבע או לשום יציר נברא שאינו מחונן ברוח הקודש או רוח אלוהים או רוח האדם היכולה לא רק לדבר ולשמוע, אלא יכולה לקרוא ולכתוב, לספור ולחשב, לספר, לזכור, להעיד, לשמור, להנציח, להנחיל ולחבר יצירה כתובה.

מהסיפור בפרשת בראשית עולה שבכל דבר חי יש רוח אלוהים וכל דבר נברא, נברא בדבר אלוהים, בקולו וברוח פיו, בזיקה לְסִפּוּר למְסַפֵּר לְמִסְפַּר וּלְסֵפֶר ובכל מה שקשור לְסְּפָרִים, לסופרים, לְמִסְפַּרים וְלִמְסַפְּרִים.

וגם להפך, כמו שאמר מייסד החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב, משמו של המשיח: "דע כי בכל אות ואות יש עולמות, נשמות ואלוהות'.

הפרשה מציגה את אֱלֹוהִים ללא הסבר או תיאור, בדיוק כפי שהיא מציינת שמים וארץ כמושגי תשתית מרחביים המוכרים לכולם. הפלא של ספר בראשית הוא השילוב המופלא בין הידוע והמוכר לכל, המוחשי הנודע בחושים והנחזה בעין, דוגמת אור וחושך, שמים וארץ, שמש וירח, ים ויבשה, המשותפים לכל בני האדם, עם הנעלם והלא נודע הנגלה רק בספר וסיפור, בלשון המספרים ובחלוקות הזמן, המייחד עם מסוים, בשפה מסוימת, נעלם הנודע רק למשמע אוזן, שאין לו מבע חזותי מהותי ניתן לתיאור או לדימוי, ויש לו רק מבע מילולי המתאר את הנצחי הנמצא מעל לזמן, כגון: “ורוח אֱלֹהִים מרחפת על פני המים”. או יום אחד, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום חמישי, יום שישי, השבים וחוזרים תמיד מדי שבוע מאז היום השביעי לבריאה.

אנו מיטיבים לדעת שנצחיותה של חלוקת הזמן השביעונית המחזורית מלווה אותנו מאז ימי ספר בראשית, אם כי איננו נותנים על כך את הדעת בדרך כלל כשהשבוע מתחלף מדי שבעה ימים, במשך אלפי שנים בסדר מחזורי קבוע וידוע מראש, שאין עליו שום ויכוח, אבל איננו יודעים כלל ועיקר מנין נוצר פועל נפלא כמו מרחפת? או משפט חד פעמי כמו: וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.? ומי הגה את התובנה העמוקה שרק מחזורי הזמן הרציפים והמשביתים – הנראים והנשמעים – המבחינים בין חול לקודש, הם נצחיים, ורק הלשון הבוראת הוויה, ספר, סיפור ושיר, אותיות ומספרים, היא נצחית, בעוד שכל דבר אנושי אחר בתחום המוחש, עלול להתבטל כהרף עין, ועלול להיות מועד לפורענות ולהיות בן חלוף?

הפלא בפרשת בראשית נעוץ בשילוב הבלתי צפוי בין הנשמע המופשט הנצחי המחזורי לנראה המוחשי בן החלוף, המיוסד על הנחת התשתית שאת כל העולם הנודע בחושים, שאיננו מעשה ידי אדם, ברא אֱלֹהִים לבדו בדיבור, בקול וברוח אֱלֹהִים, ואת כל מעשי האדם אפשר להסביר, לתפוש ולהבין רק משעה שיש לנו אותיות ומספרים, שפה ולשון, ספר וסיפור.

אֱלֹהִים הבורא, אשר קולו הנשמע המבטא את מחשבתו ודיבורו, מחולל לבדו את כל הבריאה, ואצלו לבדו קיימת אחדות בין המחשבה, הדיבור, הרוח, הלשון, השפה, הקול והמעשה, איננו בעל ממד חזותי מובחן נתפש בעין, מעבר לזה הנגלה במכלול הבריאה ובכל מרחבי היקום הנודעים לאדם, שכן אֱלֹהִים הבורא והמדבר שקולו מחולל איילות, ובדברו שמים נעשו, גיבור סיפור הבריאה, וגיבור החומש, אלוהי ההיסטוריה מקדש החירות, האל המחוקק והגואל, נודע רק למשמע אוזן, בדיבור, בלשון, בשפה, בקול או ברוח (מחשבה) בספר, מספר וסיפור. אין לשכוח שאלוהים הבורא והמחוקק, הגואל והמושיע, אל הספר, המספר והסיפור, המחזור והנצחיות המקודשת, אלוהי ההיסטוריה והגאולה, הנשמע והבלתי נראה, נודע לראשונה בעולם אלילי שבו נודעו רק אלוהים אחרים נראים דוממים, אלוהי עץ ואבן כסף וזהב, מרהיבים ביופיים, אבל חרשים ודוממים בהדרם.

אין אף משפט בפרשת בראשית המספר מי הוא אֱלֹהִים, כיצד נודע, נברא או נוצר, היכן ומתי? האם נברא? מתי החל להיוודע לברואיו? מה מייחד אותו, האם הוא עתיק וקדמון וקיים לפני הבריאה ולפני הזמן? או האם נברא עם ראשית הזמן? הואיל והכל נותר בשאלה לגבי גיבור הסיפור, הסיפור המקראי מהווה פתח לתשובות אין־סופיות ובלתי פוסקות על שאלות אלה, שנענו בפי משוררים וסופרים בעת העתיקה, בפי נביאות ונביאים, פייטנים והוגים, פילוסופים ומקובלים, חסידים, שבתאים ומתנגדים, ובפי סופרות וסופרים משוררות ומשוררים, חוקרות וחוקרים בני זמננו. לכל אחד ואחת תשובה שונה בתכלית על השאלה המרתקת, מי הוא אֱלֹהִים?.

אֱלֹהִים קיים לגבינו מהפסוק הראשון בספר בראשית, הקובע בשלוש המילים הראשונות את ראשית הזמן, בראשית, את הפעולה הראשונה, ברא, ואת זהותו של הבורא, אֱלֹהִים, הנודע כקול מדבר בעברית, לשון הקודש, בספר ובסיפור, המזכירים את אלוהים ומפעלותיו בלשון זכר, כי אין בעברית פועל ניטראלי, קול המציב את גבולות הזמן והמקום, כשהוא בורא ברוחו ובדיבורו מתוך התוהו ובוהו, את האור ואת החושך, את השמים ואת הארץ, את הים והיבשה ואת המאור הגדול והמאור הקטן ואת הכוכבים, המייסדים את חילופי העתים והזמנים, המועדים והקצים.

אֱלֹהִים הוא האקסיומה או המושכל הראשון של ספר בראשית, גיבור הסיפור ומחוללו, והוא לבדו הנחת היסוד שאין מקשים עליה, שממנה נגזר כל הסיפור המשלב במעשה מרכבה מופלא, את הנשמע הנסתר, המעניק חיים נצחיים במחזורי הזמן שאינם תלויים באדם: יום ולילה, אור וחושך, ארבע עונות השנה, שקיעה וזריחה, עליית הירח ושינוי הכוכבים והמזלות [המכונים כולם בספרות העת העתיקה בשם ‘מרכבות השמים’] עם הנראה הנגלה, הכפוף לתמורות הזמן המופקד בידי האדם, המונה את מחזורי הזמן המשבית המקודש בסדר שביעוני קבוע: שבת, מועד, שבעה מועדי ה', שנה, שמיטה ויובל [המכונים בספרות העת העתיקה בשם ברית ושבועה, ‘מועדי ה’ מקראי קודש', ‘מועדי דרור’].

אֱלֹהִים הבורא של ספר בראשית הוא זה המכונן בראשית פעולתו את הזמן הנראה בעין כחילופי יום ולילה, שאינם תלויים באדם, ואת מחזור ימי השבוע הנשמע באוזן, הנמנה ברצף, הנספר במספרים במחזורים קבועים מקודשים נצחיים: יום אחד, יום שני וכו', הנספרים ונשמרים רק בידי האדם, האל, הכוהנים והמלאכים. או נשמרים במחזורים נצחיים מקודשים של שירה וקרבנות בידי שומרי משמרת הקודש, המבחינים בין ששת ימי הבריאה, ימי החול, הנמשכים ברצף של ימים ולילות, ליום השביעי המשבית, היום המקודש במחזוריות שביעונית נצחית נשמעת ולא נראית, ומתחיל אחריו ספירה חדשה.

נעים זמירות ישראל, דויד בן ישי, היטיב לבטא מחזוריות נצחית מקודשת זו שראשיתה בשבוע הבריאה, החוזר ונמנה במחזורי שבתות 52 פעמים כל שנה, בשנה שיש בה 364 ימים, המחולקים ל־52 שבועות, שנה המתחלקת לארבע עונות קבועות חופפות בנות 91 ימים כל אחת, כשיש בכל עונה בת 91 ימים 13 שבתות חופפות, ארבע עונות או תקופות מקבילות ושוות, המוכרות לנו מפסיפסי גלגל המזלות, המציינים תמיד בפסיפס ובציור את ארבע עונות השנה, המכונות בעת העתיקה בשם מועד קציר או תקופת הקציר, מועד קיץ או תקופת הקיץ, מועד זרע או תקופת הזרע ומועד דשא או תקופת הדשא.

בתוך ארבע עונות השנה החופפות, נמנים ומצוירים תריסר החודשים/המזלות, המתחילים תמיד בחודש האביב, הוא חודש ניסן, ומסתיימים תמיד בחודש השנים־עשר, הוא חודש אדר. המדובר בשנה ידועה וקבועה מראש, בת 364 ימים, שיש בה ימי מועד, 30 במספר, המצטרפים ממניין ראשי החדשים, 12, למניין ימי שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה, 18 ימים. על כל חלוקות הזמן המחזוריות הנצחיות האלה הנודעות מהחומש, שראשיתן בשבעת ימי השבוע בפרק א בספר בראשית, המתחלקות לחלוקות הנראות והרציפות, של החולין, והנשמעות המשביתות המקודשות של מועדי ה' מקראי קודש: ימים, שבתות, חודשים, אותות, תקופות, מועדים ושנים, כתב דויד בן ישי בשירים על חלוקות הזמן הנשמר במשכן או במקדש בעבודת הקודש, בקטורת, בשירה, בתהילה ובעולה.

אחד משירי קודש מופלאים אלה, שעלה וחזר מבאר העבר, מתהום הנשייה, כשנמצא במערות קומראן, שיר החותם את מגילת תהילים שנמצאה בין מגילות מדבר יהודה בקומראן, שכולן כתבי קודש, מבאר מחזוריות זו כך:

"וַיְהִי דָּוִד בֶּן יִשַׁי חָכָם וְאוֹר כְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ

וְסוֹפֵר וְנָבוֹן וְתָמִים בְּכָל דְּרָכָיו לִפְנֵי אֶל וַאֲנָשִׁים

וְיִתֵּן לוֹ יְהוָה רוּחַ נְבוֹנָה וְאוֹרָה

וַיִּכְתֹּב תְּהִלִּים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת,

וְשִׁיר לְשׁוֹרֵר לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ עַל עוֹלַת הַתָּמִיד לַכֹּל יוֹם וָיוֹם

לַכֹּל יְמֵי הַשָּׁנָה אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת,

וּלְקָרְבַּן הַשַּׁבָּתוֹת שְׁנַיִם וַחֲמִשִּׁים שִׁיר,

וּלְקָרְבַּן רָאשֵׁי הֶחֳדָשִׁים וּלְכֹל יְמֵי הַמּוֹעֲדוֹת

וּלְיוֹם הַכִּפּוּרִים שְׁלוֹשִׁים שִׁיר,

וַיְהִי כֹּל הַשִּׁיר אֲשֶׁר דִּבֵּר

שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת,

וְשִׁיר לְנַגֵּן עַל הַפְּגוּעִים אַרְבָּעָה.

וַיְהִי הַכֹּל אַרְבַּעַת אֲלָפִים וַחֲמִשִּׁים.

כָּל אֵלֶּה דִּבֵּר בִּנְבוּאָה אֲשֶׁר נִתַּן לוֹ מִלִּפְנֵי הָעֶלְיוֹן.

[11QPs]

והנה ביאור השיר: לכל אחד מ־360 ימי השנה כתב נעים זמירות ישראל עשרה תהילים ששרו הלויים על מעלות המקדש, סך הכול 3600 תהילים; לכל אחד מ־364 ימי השנה, העולים מצירוף תריסר חודשים בני שלושים יום כל אחד, ועוד ארבעה ימים החותמים את החודש השלישי בכל אחת מארבע תקופות השנה או ארבע העונות, הנודעים בשם יום פגוע, כתב את שירי עולת התמיד אשר שרו הכוהנים ליד המזבח, סך הכול 364 שירים;

לכל אחת מחמישים ושתיים שבתות השנה, חיבר שיר מיוחד ששרו הכוהנים. 13 שירי עולת השבת נמצאו במערות קומראן ובמצדה, המתייחסים ל־13 שבתות התקופה 7X13=91];

לארבעת הימים שבהן ארבע העונות פוגעות/פוגשות זו בזו ביום ה31 של החודש השלישי השישי, התשיעי והשנים עשר, חיבר ארבעה שירים מיוחדים, שירים על הפגועים;

ולשלושים הימים שבהם מקריבים קרבן מוסף =שנים עשר ראשי החודשים, ושמונה־עשר ימי שבעת מועדי ה' בניכוי השבתות, חיבר את שירי עולת המוספים, 30 במספר.

כלומר, לנראה, למוחש ולמוכר המשותף לכל אדם, יום ולילה, זריחה ושקיעה וארבע העונות ותריסר המזלות, מוסיף ספר בראשית ספר, מספר וסיפור, ספרים ומספרים, מניינים, סדרים ומחזורים, המבחינים בין קבוצה אחת לרעותה בתפישת הזמן שלה ובמושגי הערך והקדושה שלה.

החלוקה השביעונית המחזורית הנצחית והמקודשת של הזמן המשבית המחולק לשבתות, לשבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, לשמיטות וליובלים, המייחדת כמצוות עשה את כל באי הברית בעם היהודי, החל מהשבת בפרק הראשון בספר בראשית, עבור במצוות ברית סיני המפורטות בארבעת ספרי החומש ונידונות בפרשת המועדות בספר ויקרא, ובדיני קרבנות העולה בספר במדבר – נודעה מפי אֱלֹהִים רק משמיעה, לא ממראה עין, רק למשמע אוזן.

בתרבות היהודית העולם נברא בספר מספר וסיפור. אין כך הדבר באף תרבות אחרת המוכרת לנו. הבריאה מתחילה בתוהו ובוהו בחושך, בכאוס ובמים וברוח אלוהים מרחפת, ומתחילה בהבחנות זוגיות של ניגודים שראשיתן בבריאת האור והחושך. אולם באלה אין די, הם מאירים באור אלוהי את שלושת הימים הראשונים, שלכל מה שנברא בהם יש קיום נצחי, משום שהם קודמים לזמן, תמורות הזמן אינן חלות עליהם ואין אדם שיעיד על מניינם.

רק ביום הרביעי נבראו המאורות המחלקים את היממה ליום וללילה, ורק אז הזמן נתפש בהשגת האדם. לאדם אין זמן שאינו מתחלק ליום ולילה, לזריחה ושקיעה, לאור השמש או לאור הירח. מטעם זה בלוח הכוהני של הכוהנים בני צדוק, כל שנה תתחיל לעולם ביום רביעי, יום בריאת המאורות.

כל אחת מארבע תקופות השנה החופפות, הכוללת כל אחת 91 ימים או 13 שבתות, תתחיל לעולם ביום רביעי, יום בריאת המאורות, ותמיד תסתיים ביום שלישי ה־31 לחודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים־עשר שנקרא יום פגוע [מזמור צא בתהילים, שיר של פגעים, קשור ביום ה־91 הזה].

ארבע התקופות השוות במספר ימיהן 91, ובמספר חודשיהן, שלושה, המכונות כאמור בלשון המגילות “מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא”, יתחילו תמיד בסדר מחזורי קבוע ביום רביעי, ביום השוויון האביבי, האחד בניסן, שבו מתחילה תקופת הקציר; ביום הארוך בשנה, יום רביעי, האחד בתמוז, שבו מתחילה תקופת הקיץ; ביום רביעי, יום השוויון הסתווי, באחד בתשרי, שבו מתחילה תקופת הזרע; וביום רביעי, היום הקצר בשנה, באחד בטבת, שבו מתחילה תקופת הדשא. רק יום רביעי, יום בריאת המאורות מציין את ראשיתה של כל שנה ושל כל תקופה בלוח הכוהני העתיק של עבודת המקדש שנשמרה במחזורי העולה, במחזורי השירה, במחזורי הקטורת ובמחזורי עבודת המשמרות.

מכאן ואילך אביא את הפרשה בנוסח מנוקד ברצף ואעיר הערות אחרי כוכבית בדפוס רגיל.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

*

השמים והארץ נבראו לפני בריאת הזמן ביום בריאת המאורות, יום רביעי, אשר על כן הם נצחיים. היו בהם חושך ומים ותוהו ובוהו.

המצב הראשוני היה של ערבוביה אפלה, של תהום חשוכה שאין בה אור ומחזור קול או דיבור, תהום תוהו ובוהו חסרת הבחנות, תערובת כאוטית חסרת גבולות ומידות של שמים וארץ לא מובחנים, שרויים בחושך, בדממה, חסרי חיים, חסרי דיבור או זיכרון, רוח או תודעה, נעדרי צמיחה ותמורה, וחסרי שינוי. ארץ מאפליה או בור שחת, שאול וישימון, ארץ צייה וגיא צלמוות או תהום הנשייה, טומאה, מוות ושכחה, מקבילים למצב כאוטי, אפל ודומם זה.

היסוד החי המתנועע היחיד, שלא היה מעוגן בשמים, בארץ או במים, בחושך או באפלת התוהו, היה שקוף מופשט נסתר ובלתי נראה, ושמו ‘רוח אֱלֹהִים מרחפת’, שלוש מילים שאין להן שום מבע חזותי, רק צביון נשמע, שהשומע אמור להטעין אותן במשמעות או בדימוי מופשט, והן תחילת הזיכרון, התנועה, השינוי, הפעולה המודעת המתוארת בשפה, תחילת הבריאה..

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר.

*

פסוק קצר מופלא זה מלמד דברים רבים כל כך: הוא עונה על השאלה המרתקת: ‘מה היו המילים הראשונות שנאמרו בעולם?’ ומה היה המעשה הראשון בעולם? שתי המילים הראשונות היו יְהִי אוֹר!

והפעולה האֱלֹהִית הראשונה היא וַיֹּאמֶר. האמירה הזו לבדה, היא היא זו אשר מחוללת שינוי דרמטי מחושך לאור, והיא זו שמכוננת הוויה, כשם שהסיפור מכונן עדות, משמרת, ספר וזיכרון, והדיבור מכונן דבר הכרוך בקיום בתודעה, בזיכרון, בשפה ולשון, בדיאלוג, בעדות וזהות.

האמירה הראשונה בת שתי מילים בלבד, יוצרת אור המבטל את התוהו ובוהו ואת החושך או לפחות את חלקו. הדיבור המייחד שלושה מינים בלבד, אחד נראה ושניים בלתי נראים ורק נשמעים – האל, המלאכים והאדם – תמיד כרוך בשינוי, בתנועה ובפעולה, הוא מצרף רוח, קול, מחשבה, שפה ולשון, הוא תמיד מקור לתקווה, לחסד, להיתכנות, לתמורה ולטוב, ועל כן העמוד הראשון בספר בראשית עומד בסימן ‘וירא כי טוב’..

לסיפור הראשון בספר הראשון של העם היהודי, אין מחבר ואין מסגרת סיפורית מקובלת, אין מקום מוכר או זמן ידוע, ואין גיבור שזהותו נידונה. אין תשובה על אף אחת משאלות אלה, אין מי שיכול לענות בוודאות על השאלה הנשאלת לגבי כל ספר אחר: מי המחבר? מתי התחבר? היכן התחבר? אין שום דיון בזהותו של מי שאמר וַיֹּאמֶר, יש רק קול נסתר של מספר הסיפור הלא מזוהה, המדבר בגוף זכר ומספר על גיבור נסתר, לא ידוע, בלתי נראה, ששמו אֱלֹהִים, אולם אין יודע מה על מהותו או זהותו, יש לישות זו רק קול, רוח ודיבור ואמירה המחוללת פעולה או מעשה, הקשורים במחשבה, בקול ובדיבור נשמע.

לעניות דעתי אין פתיחה מעולה מזו בכל ספרות העולם, ואין דומה לה ביחס בין תמצות האמירה לבין עומק המחשבה והכוונה שמאחורי הסיפור. ‘אינכם צריכים לדעת מאומה מכל הצפוי בדרך כלל מסיפור מעשה’ אומר לנו כביכול המספר ברגע שמתחילים מבראשית ומכוננים את הכול מההתחלה. רק תקשיבו היטב לנאמר על גיבור הסיפור, האל הבורא הבלתי נראה, הנודע בשם אֱלֹהִים, שיש לו רק קול, רוח ודיבור, רוח מרחפת, היא רוח הקודש הנצחית, הרוח הבוראת בדיבור, שאיננה מוגבלת בזמן או במקום, ונודעת רק בקול כתוב, בשפה המורכבת מאותיות וממספרים, המחוללים תמורות ושינויים בעולם הנראה.

האור הוא הנברא הראשון אחרי השמים והארץ והחושך. איננו יודעים מה טיבו של אור זה. במסורת קראו לו האור הגנוז. הדבר היחיד שאנו יודעים עליו הוא שהוא נברא בדיבור, ושהוא מכונן הבדלה ותיחום המחוללים שינוי. השפה לבדה היא המכריעה, הדיבור הוא זה הבורא עולמות ומחריבם. הדבר השני הידוע לנו מראשית הסיפור הוא, שהחושך קדם לאור והאור נברא כדי לכונן הבדלה בין החושך לאור או בין רע לטוב ובין מוות לחיים.

*

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

*

האור שנברא ראשון בדיבור אלוהי, קשור תמיד בטוב, בברכה, בחיים, במחזור ובהבדלה, כל בריאה קשורה בהבדלה ובהבחנה, בתחימת תחומים ובקביעת גבולות, סדרים ומחזורים, ומאוחר יותר האור יהיה קשור בברכה ובברית כפי שיבואר להלן.

חמש עשרה פעמים נזכרת המילה טוב בפרשת בראשית והיא מורה על אחדות המחשבה, הדיבור והמעשה בבריאה האלוהית, כשהכול עולה יפה בעולם המעשה בפרק א של ספר בראשית, הזמן היחיד שהכול בו רק טוב, כפי שעלה במחשבה, כשהרוח והחומר, המחשבה, הדיבור והמעשה האֱלֹהִיים, המאוחדים באחדות אחת הקשורה בסיפור, במספר ומחזור, מכוננים את רוח אֱלֹהִים בבריאה, על הבחנותיה המופשטות והמוחשיות בזמן ובמרחב, למעלה ולמטה, וכולם, המחשבה, הדיבור והמעשה, המְסַפֵּר, המִסְפַּר וְהסִפּוּר מתאחדים כראוי בכוונת הבורא, גיבור הסֵפֶר.

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.

*

האור והחושך נבראו בידי אלוהים והובחנו בידיו ביום הראשון שמספרו אחד. ההבחנה נשלמה משעה שאלוהים מעניק שם מובחן לפרק הזמן המחזורי שבו שליט האור, יום, ושם מובחן לפרק הזמן המחזורי שבו שליט החושך, לילה. ראשית הבריאה כוננה את ההבחנה בין אור לחושך ובין יום ללילה, אך לא רק זאת, ראשית הבריאה כוננה מחזור נצחי של יום ולילה, החוזרים מהבריאה ואילך דבר יום ביומו ומתחלפים מדי תריסר שעות. היום והלילה, שנבראו ביום אחד הוא היום הראשון לבריאה, הם ראשית מניינו של הזמן המחזורי הנצחי התלוי בזריחה ובשקיעה של המאורות ותלוי בספירה של יום אחד, יום שני, יום שלישי וכו', לימים אין שמות! יש רק מספרים.

בלשון הכוהנים, סופרי מספרי המחזורים השביעוניים הנצחיים המקודשים, משבוע הבריאה ואילך, שומרי משמרת הקודש השביעונית של השבתות, שבעת המועדים, השמיטות והיובלים, ושומרי המחזורים הרבעוניים והתריסריים המרכיבים את השנה, בעולות וקרבנות, במחזורי שירת הקודש השביעונית, הרבעונית והתריסרית, ובמחזורי הקטורת וקרבנות העולה, שינויים אלה הנראים לכל עין מכונים בשם ‘מרכבות השמים’, שכן הם מדמים את השמש כרוכבת במרכבה, נכנסת ויוצאת בתריסר שערים של שעות היום, וכעוברת בתריסר שערי רקיע המקבילים לתריסר חודשי השנה ולתריסר המזלות, ולתריסר גבולי אלכסון. כל אלה מפורטים ב"ספר יצירה", ספר הבא לספר מחדש את פרשת בראשית, ספר נועז שמחברו אלמוני כמחבר ספר בראשית, האומר ש’קול, רוח ודיבור זו היא רוח הקודש', וקובע בפתח דבריו:

“בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה, חקק יה ה' צבאות, אלהי ישראל, אלוהים חיים, אל שדי, רם ונישא, שוכן עד מרום וקדוש שמו וברא את עולמו. בשלושה ספרים: בספר וספר וספור. עשר ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד…".

אלוהים ברא את העולם לדברי המסורת הכוהנית העתיקה ב"ספר יצירה" בעשרים ושתיים אותיות לשון הקודש, בין א ל־ת, ובעשרת המספרים הראשונים בין אחד לעשר. צירוף האותיות והמספרים – עשרים ושתיים אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה – מכונה ‘ל"ב נתיבות פליאות חכמה’.

הקביעה המכרעת היא שהעולם נברא בספר מספר וסיפור, באותיות ומספרים. באלה גם האדם שותף, אולם לא בפרק הראשון של ספר בראשית שבו הדובר הבורא הוא אלוהים לבדו. הבריאה באותיות ומספרים הקשורים ברוח אלוהים הבוראת בדיבור, קדמה לאדם שנברא רק בתום תהליך הבריאה, כפי שיבואר להלן, במסגרת היום השישי, בשבוע הראשון לבריאה, שבו נבראו שבעת ימי השבוע, יחידת המניין המחזורי הנצחי, המייחדת את הזמן היהודי.

*

המילה זמן, המכריעה בתרבות היהודית, בנצחיותה, במחזוריותה, במניינה וספירתה, ובהבחנותיה הקובעות את לוח השנה היהודי, המפריד בין קודש לחול במחזוריות שביעונית נצחית, בשבתות ומועדים, שמיטות ויובלים, איננה נזכרת בחומש, ולא בכדי. היא מופיעה רק בספרים מאוחרים כמו עזרא ונחמיה, קהלת, אסתר ודניאל. בחומש המילה מועד קשורה לזמן שביעוני משבית, נצחי ומקודש, הקשור תמיד בעדות, באוהל מועד ובלוחות העדות, בשבת, באות, בשבועה ובברית המותנים כולם בספירה בזיקה לספר מספר וסיפור. המילים יום/ימים, שנה/שנים/ חודש/חודשים/תקופה/תקופות משמשות לציון מחזורי הזמן הרציפים שאינם משביתים. המילים יּוֹם ולָּיְלָה; אֹתֹת ומוֹעֲדִים, יָמִים וְשָׁנִים מופיעות כולן בפרק הראשון בספר בראשית בפסוק יד. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים.

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם.

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן.

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי.

*

הרקיע והמים, כמו הרוח והזמן, הם שקופים, האור המשתנה משתקף בהם, אבל הם עצמם שקופים וצלולים. תהליך הבריאה מראשיתו בתוהו ובוהו, כרוך בהבדלה והבחנה במרחב בין אור לחושך ובין מים למים ובהתוודעות למושגי מרחב כמו מתחת ומעל ובתהליך קריאת שם למובחן ולנבדל.

*

יום זה מתחיל את המניין הסודר של הימים, הקודם לו נקרא יום אחד, זה שאנו קוראים לו בדרך כלל יום ראשון, וזה הוא היום השני. היממה מתחילה מהערב.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן.

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים. וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

*

ביום השלישי, אחרי שביום הקודם הבדיל אֱלֹהִים בין מים עליונים למים תחתונים, מתחיל הבורא בהפרדה ובהבדלה בין מים לאדמה, או בין ים ליבשה. לכל ישות מובחנת, נראית לעין, יש יותר משם אחד, בעוד שלערכים מופשטים אין מילים נרדפות. למילים העתיקות חיים, רוח, אמת, צדק, שלום, אין מילים נרדפות ואין ייצוג חזותי או מוחשי קבוע, וכך גם למילים חדשות כמו חירות ושוויון. אלוהים הוא הקורא לכל דבר נברא ומובחן בשמו והוא זה המגדיר את מקומו וסדרו.

הפועל ק.ר.א, המוטה בצורה החגיגית עם וו ההיפוך המייחדת את לשון החומש, “וַיִּקְרָא” חוזר בפרשה זו ארבע פעמים. הקריאה בשם, כמו הקריאה בספר, או הקריאה לאדם כדי להסב את תשומת לבו, היא המכוננת שינוי מכריע. הקריאה, הדיבור האמירה או סיפור הדברים בספרים ובסיפורים או במספרים – כולם מתחוללים בעולם הנשמע, המייחד את המציאות של דוברי שפה מסוימת, אמונה מסוימת ותרבות מסוימת, בשונה מהעולם הנראה, האוניברסלי.

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן.

וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי.

*

אחרי ההפרדה בין הים ליבשה הקבועים במקומם, ואחרי ההבחנה בין למעלה ומתחת המוגדרים במקומם, בא רגע התחלת החיים המחזוריים המשתנים: הזריעה והצמיחה של כל הצומח, דשא, עשב, זרעים, עצים ופירות. כפי שציינתי לעיל, כל מה שנברא עד כה בשלושת הימים הראשונים, הוא נצחי, דהיינו האדמה ומחזור הצמיחה והחיים, המים והשמים אינם כפופים לכיליון, הם נבראו לפני הזמן.

“ספר היובלים” חיבור כוהני עתיק, נפלא ביופיו, מספר לנו נוסח אחר של מה שנברא ביום שלישי, עם תוספת מעניינת מאוד. בשל העובדה שהוא מתורגם מגעז, שפה שמית עתיקה שהייתה לשון קודש באתיופיה היהודית והנוצרית, לעברית במלואו, כי רק חלקים ממנו נמצאו בעברית העתיקה בין קרעי המגילות למרבה הצער, אני מביאה את לשון התרגום ולא את לשון המקור. כך מספר ספר היובלים שתורגם לעברית מגעז בידי משה גולדמאן במאה העשרים ובידי כנה ורמן במאה העשרים ואחת:

“וביום השלישי עשה באומרו למים לעבור מפני כול הארץ אל מקום אחד מתחת לרקיע‏: ותראה היבשה. ויעשו כן המים כאשר צוה. ויסוגו מעל פני הארץ למקום אחד ותראה היבשה. וביום הזה ברא להם את כול הימים בכול מקויהם, ואת כול הנהרות ואת מקוי המים בהרים ובכול הארץ ואת כול האגמים ואת כול טל הארץ וזרע מזריע למינו ואת כול הצמח, ועץ עושה פרי ואת היערים ואת גן עדן בעדן לתענוג ולמאכל. את ארבעת המינים הגדולים האלה עשה ביום השלישי.” [ספר היובלים, פרק ב]

[ספר היובלים, מבוא, תרגום ופירוש, מהדורת כנה ורמן, 2015, עמ' 147]

כלומר, נוסח ספר היובלים מוסיף את בריאת גן עדן ביום השלישי, כשם שהוא מוסיף קטע ארוך ומפורט על בריאת המלאכים ביום הראשון. גן העדן הנצחי והמלאכים הנצחיים אינם כפופים לזמן, כי נבראו לפני הזמן, שיברא רק ביום הרביעי עם בריאת השמש והירח!

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם

לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה

וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים.

המאורות הנבראים ביום הרביעי לבריאה, המבדילים בין היום לבין הלילה, תכליתם להיות לאותות ולמועדים לימים ולשנים, כלומר הם מכוננים וקובעים מכאן ואילך את חלוקת הזמן, לפניהם לא היו ימים ושנים, אותות ומועדים הנודעים לאדם.

בפסוקים הראשונים של סיפור הבריאה לומד הקורא או המאזין להבחין בין ימים ולילות, בין ארבעה אותות השמים הקשורים בימי השוויון וביום הארוך והקצר בשנה ובחלוקת ארבע תקופות השנה, ובנוסף על כך במועדים ושנים. המועד הראשון הוא יום השבת שיוזכר בסוף סיפור הבריאה. מועד השבת הוא ראשית הזמן הנשמע, המבוסס על עדות משמים ולא על מראה עיניים או על תמורה חזותית כמו יום ולילה, כשם ששנה היא מועד מוסכם המיוסד על ספירה נשמעת, ולא על ראייה. בספרייה הכוהנית שנמצאה במגילות קומראן, שכולה כתבי קודש, בסיפור הקשור בפרשה זו, המכוננת את לוח השנה השמשי הקבוע המתחיל באביב בחודש ניסן ביום רביעי יום בריאת המאורות, ומבוסס על חישוב קבוע, נודע לנו שבכל שנה יש 364 ימים ו־52 שבתות, תריסר חודשים בני 30 יום כל אחד, ארבעה ימים נוספים המתוספים בסוף החודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים־עשר, היוצרים ארבע עונות חופפות – כל אחת בת שלושה חודשים או 91 ימים.

לוח זה של שנה [364 ימים], תקופה [91 יום], אותות [4], חודשים [12] שבתות [52] ומועדים [7], היה הבסיס לכל המחזורים הליטורגיים הנצחיים של עבודת הקודש במקדש, הקשורים כולם במחזורי קרבנות הקבע שהיו מלווים במחזורי שירת הקודש, לדברי חתימת מגילת תהילים מקומראן, קרבנות עולה המפורטים בחומש במדבר, ונודעים כ”עולת השבת” ו”עולת התמיד”, “עולת החודש” ו”עולת המוספים”.

מחזורים ליטורגיים אלה שאיחדו מחזורי עולות וקטורת רצופים, ושירת קודש מחזורית שונה לפי הקרבנות־עולת התמיד, עולת השבת, עולת החודש ועולת המוספים, נערכו כאמור סביב לוח שבתות שמשי קבוע ומחושב מראש, בן 364 ימים, המתחיל באביב, ביום השוויון של האביב, ביום רביעי, יום בריאת המאורות, בחודש הראשון ראש חודשים, הוא האחד בחודש ניסן.

בעלי המגילות, שכולן כתבי קודש, המיוחסים במגילות ל’כוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם', השאירו בידינו את “מגילת המקדש”, “מגילת הברכות”, מגילת “מקצת מעשה התורה”, מגילת “דברי המאורות”, מגילת “שירות עולת השבת”, ו"מגילת משמרות הכהונה", “ספר חנוך” ו"ספר היובלים" ו"צוואות השבטים" המיוסדים כולם, או מיוסדות כולן, על לוח זה הנזכר בסיפור המבול בנוסח המגילות הקובע שנח ישב בתיבה שנה תמימה בת 364 ימים. גם הטור החותם את “מגילת תהילים” מקומראן, מזכיר לוח זה במפורש בהקשרו הליטורגי (364 שירי עולת התמיד, 52 שירות עולת השבת, 30 שירי עולות המוספים [18 ימי המועדות ו12 ראשי החודשים]). גם “מגילת מקצת מעשי התורה” שבראשה מובא לוח שבתות ומועדים מפורט, מפרטת את מבנה לוח 52 השבתות הקבוע והמחושב מראש ביחס לשנה של 364 ימים, ארבע עונות של 91 יום כל אחת, שבכל אחת 13 שבתות. עוד כתבו בעלי המגילות את ‘ספר חנוך’ על חנוך בן ירד השביעי בדורות האדם (בראשית ה, כא־כד), מביא לוח השבתות, השמיטות, והיובלים, משמים, הלוח השמשי הקבוע ומחושב מראש בן 364 ימים, ואת ‘ספר היובלים’ המתאר את ההיסטוריה של הלוח, את הבאתו משמים בידי חנוך בן ירד, ואת תאריכי המועדים הקדומים הקבועים וידועים מראש בלוח בן 364 ימים.

*

וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן.

תכליתם של המאורות, הנגזרת משמם, הוא להאיר ולציין את חילופי העתים הנראים בעין כאור וחושך או שמש וירח וכוכבים, המבחינים בתמורותיהן הנצחיות בין היום והלילה. תמורות אלה ניתנו בשווה לכל הברואים ולכל הבריאה והן מתנות את המשך החיים של תבל כולה.

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים.

“ספר היובלים” שנכתב בחוגי הכוהנים לבית צדוק במאה השנייה לפני הספירה, מציע נוסח שונה המדגיש את חשיבות השמש לבדה כמכוננת הזמן, ומוסיף לחלוקות הזמן בבראשית גם שבתות, חודשים, שבועי השנים [=שמיטות] ויובלים [מדי 49 שנים חלה שנת יובל]

‏" וביום הרביעי עשה אלוהים את השמש ואת הירח ואת הכוכבים ויתן אותם ברקיע השמים להאיר על כול הארץ ולמשול ביום ובלילה ולהבדיל בין האור לחושך. ויתן את השמש לאות גדול על הארץ לימים ולשבתות ולחודשים ולמועדים ולשנים ולשבועי השנים וליובלים ולכול תקופות השנים ולהבדיל בין האור ובין החושך ולמרפא למען ירפא כול הצומח וגדל בארץ. את שלושת המינים האלה עשה ביום הרביעי.

[היובלים פרק ב, שם]

*

רק השמש היא האות או המאור השמימי המכונן את הזריחה הנצחית דבר יום ביומו ורק היא בזריחתה קובעת את הסדר הנספר והקבוע והידוע מראש של הימים [364], השבתות [52], החדשים [12], המועדים [7], השנים [כשחלפו 364 ימים], שבועי השנים [שמיטה מדי שבע שנים] ויובלים [מדי 49 שנה, בשנה החמישים] וכל תקופות השנים, כדי להגיע ליובל הגדול, היובל החמישים בתום 49 יובלים, שבו יכנסו בני ישראל לארץ המובטחת. רק השמש ניתנה למרפא ולאות ברית עולם כפי שאמר הנביא הכהן מלאכי: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. [מלאכי ג, כ]

לירח אין שום מקום בלוח השנה השמשי הקבוע והמחושב מראש, המתחיל תמיד ביום רביעי, האחד בניסן, ביום השוויון של האביב ומסתיים תמיד ביום שלישי, ל"א אדר, הוא היום הפגוע בסוף החודש השנים עשר.

*

וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ.

וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי.

ההבדלים בין נוסח ספר היובלים, מהמאה השנייה לפני הספירה, לבין העריכה הסופית של נוסח המסורה במאה השנייה לספירה, מלמדים אותנו על המתחים העזים ועל המחלוקות הנוקבות בין הכוהנים לבית צדוק שהאמינו בקדושת לוח השבתות השמשי בן 364 הימים ו52 השבתות, לוח קבוע ומחושב מראש, ובין חכמים שטענו שלאף שנה אין מספר ימים קבוע! גם לאף חודש אין מספר ימים קבוע. ויכוח זה נודע במסורת כוויכוח בין הצדוקים =‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, כשמם במגילות קומראן, שהאמינו רק בקדושת הנוסח הכתוב של ספרים מקודשים ובלוח השבתות השמשי המקודש, הנצחי, הקבוע והידוע מראש, המבוסס על חישוב מתמטי ממקור אלוהי־מלאכי ביחס לשנה בת 364 ימים, לוח שהובא משמים ונלמד מהמלאכים בימי חנוך בן ירד, המתחיל בניסן, ביום השוויון של האביב, יום רביעי האחד בניסן, לבין הפרושים =מפרשי התורה, יוצרי התורה שבעל פה, שהאמינו בריבונות אנושית ובחירות הפירוש, מכאן שמם פרושים/מפרשים, אשר קידמו את הלוח הירחי המשתנה, המתחיל בתשרי, החודש השביעי, המבוסס על ריבונות אנושית, על תצפית אנושית ועל הכרעת בית הדין. לוח ירחי חדש זה המתחיל בכל יום שאינו יום רביעי או ראשון או שישי, שלושת הימים בהם מתחיל כל אחד מתריסר חודשי הלוח השמשי הכוהני, בשעה שהפרושים המפרשים העבירו את המוקד ממקדש למדרש, או בשעה שהפכו את יהדות המקדש הכוהנית־מלאכית הכתובה! ליהדות המדרש הפרשנית דרשנית של פרושים, חכמים ותנאים, שוני הלכות התורה שבעל פה! הפרושים שתבעו ריבונות אנושית מוחלטת וחירות פרשנית בעל פה והתנגדו לדברי המלאכים הכתובים, אסרו על המשך הכתיבה בהשראה נבואית או מלאכית, הפכו את ספרי הכוהנים ממקור מלאכי לספרים חיצוניים שהקריאה נאסרה בהם, ודרשו לחתום את התורה משום שהנבואה הסתימה לדבריהם בימי הנביאים האחרונים חגי, זכריה ומלאכי, וקבעו לוח ירחי משתנה התלוי בתצפית אנושית, לוח חדש המתחיל בחודש השביעי, לוח המתחיל בסתיו, ואילו קודמיהם הכוהנים המשיכו לכתוב ברוח הקודש ובהשראת דברי מלאכים, שכן התנגדו לרעיון הפסקת הנבואה והמשיכו להחזיק בלוח השמשי הקבוע שנלמד מהמלאכים בדור השביעי לדורות האדם, בימי חנוך בן ירד, לוח המתחיל בניסן חודש האביב.

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם.

*

ראשית החיים תלויה באדמה, במים, באור השמש ובצמחים, ובהבחנה במרחב בין ים ליבשה ובין אור לחושך. לכל אחד תחומו, מקומו, תפקידו, ייעודו שלטונו ומידתו. אחרי שכל אלה נבראו, ברא אלוהים במאמרו את חיות המים למיניהן, את בעלי הכנף המעופפים למיניהם, את הזוחלים הדו־חיים ואת כל החיות למיניהם:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

*

מחקר המקרא נוטה להניח שאזכור בריאת התנינים נעשה כדי להוציא מלבם של עובדי אלילים שראו בתנין אלוהות, את האפשרות שהיו יצורים קדמונים שלא נבראו. אני מטילה ספק בהנחה זו, וחושבת שציון בעלי החיים השונים, תנינים או עופות כנף, נמצא כאן כדי לציין את הדינמיות ואת התמורות בבריאה: הכתוב בוחר לציין דוקא את בעלי החיים חוצי הגבולות. התנין חי גם במים וגם ביבשה, גם בנהרות וגם בביצה, והציפורים יכולות לרחף בשמים או לדגור על האדמה ולעוף מעל לים וליבשה. התנועה והשינוי, הדינמיות והחיים, המעברים והטרנספורמציה הכרוכים בתנועה והשתנות, באור ובחושך, ב־מעל וב־מתחת, הם הנזכרים כאן כראויים לציון וכמציינים את עולם החי.

ברגע שנבראו ונוצרו בעלי החיים, ברך אותם אלוהים בפרייה ורבייה, בשגשוג והתפשטות וברצף משך החיים. החיים קשורים בתנאי קדם נצחיים, בהבחנות בין האור וחושך, הקשורות בתמורות הזריחה והשקיעה ביום ולילה, כמו בהבחנות בין החיים בים וביבשה, במים ובאוויר, ובאלה המתרחשים במים חיים, במקווי מים שונים מלוחים ומתוקים, בצמחיה עשירה ומגוונת ובבעלי חיים שונים ומגוונים בים, ביבשה ובאוויר, מתחת לאדמה ומעליה.

החיים הקשורים באור ובמים, ביבשה ובים, קשורים בהבחנות וגבולות, בתמורות, במחזורים ובשינויים, המחוללים את הבריאה והצמיחה וההולדה, מבורכים מראשיתם, מרהיבים ביופיים וברבגוניותם, בפלאיהם ובעוצמתם, בעדינותם ומורכבותם, בססגוניותם וברבגוניותם, ומכוונים לקיום נצחי רצוף במחזורי חיים ומוות, פריון וכיליון, לידה, בגרות וזקנה, הזדקנות, חידלון וכיליון, ופינוי מקום לדור חדש הממשיך את שרשרת החיים הרצופה.

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ.

*

כאן בפעם הראשונה נזכרת הברכה המתייחסת לכל עולם החיים. הברכה קשורה תמיד בפרייה ורבייה, בהמשכיות וברציפות, בנצחיות שושלתית של המשך החיים ותולדותיהם הביולוגיות, המתייחסת לכל עולם החי, המייצג את החיים המתנועעים, המתרבים והמשתנים, בניגוד לחיי הצמחים הנטועים במקומם בדרך כלל.

*

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן.

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

*

אֱלֹהִים משלים את בריאת סוגי בעלי החיים השונים, מדגיש את הגיוון והריבוי, בין המינים ובתוכם, ביבשה, בים ובאוויר, אלה שנבראו בעתם בברכת הבורא, והוכן להם מזון בים או ביבשה, באוויר או על פני האדמה או מתחתיה. האל רואה ברכה במעשה ידיו. משהשלים את כל אלה בצורה מובחנת ומדורגת בממדי המרחב השונים שברא, במלאכת הבריאה שנראתה לבורא כטובה וכראויה לברכה, וכעונה לצרכי כל הנבראים, לחיותם ורציפותם, נפנה הבורא הכול יכול לברוא את האדם, היכול להעיד על פלאי הבריאה ויכול לעבדם ולשמרם. כי רק האדם שנברא לבדו מכל היצורים הנראים לעין, מחונן ברוח ובדיבור, בשמיעה ובקול, בתודעה חושבת ובראייה פנימית וחיצונית, ובהבחנה מופשטת ומוחשית, הכלולה בביטוי ‘רוח אלוהים’ או ‘רוח הקודש’ או ‘רוח היא באדם’, ורק הוא לבדו יכול להעיד, לזכור ולנצור, לספור ולספר, כי רק הוא נחל אותיות ומִסְפָּרים, ורק הוא יכול לשמור מחזורי תמורה נצחיים מופשטים הנשמעים באוזן, כמו שבתות ומועדים, שמיטות ויובלים, חודשים ושנים, התלויים במִסְפָּרים ובסיפורים.

בעלי החיים כפופים לשינויים המוחשיים הנראים לעין וכפופים לבשר ולגוף ולצרכי החושים. האדם שנברא ביום השישי לבריאה, נולד מחונן ברוח, במחשבה, בהתבוננות והבנה, בדיבור ושמיעה, בלשון ושפה, בזיכרון ועדות, בהבחנה מילולית ומספרית ממיינת, מעיד על הזמן וחי על פי מעגליו.

בכך האדם מיוחד מכל הברואים אשר בארץ. ברוב הדברים הוא דומה לכל בעלי החיים האחרים ממשפחת היונקים: הוא נולד, יונק, גדל, מתבגר, מזדווג, מתרבה, מתבגר, מזדקן והולך לעולמו, הוא זקוק כמותם לאכילה ושתייה, להתפנות וטיפול, ולמחסה מפני חום וקור. הוא נולד, גדל ומתבגר, מוליד ויולד, מניק ומגדל, מטפל ומטפח, מזין, מגן ומפרנס. אולם רק הוא לבדו מכל החיות והיצורים, שותף לבורא ולמלאכים ברוח אלוהים, בשפה ולשון דיבור, בזיכרון, שבועה ועדות, בספירה ומניין, בסיפור ועדות, בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, כי רק הוא לבדו מחונן ברוח שומעת ומדברת, מעידה וזוכרת, משביתה ומקדשת, נוחלת ומנחילה, יורשת ומורישה בגבולות הדיבור והשפה, הרוח והתודעה, הלשון והסיפור. רק הוא סופר ומספר ספרים, מִסְפָּרים וסיפורים.

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.

*

השורש י.ר.ד עניינו שלט, כמו לרדות, רודנות ורודן [זה ההקשר של הביטוי המיסטי ‘יורדי מרכבה’, השולטים בסודות מסורת המרכבה הכוהנית־נבואית]. אולי הכוונה שאין על האדם לפחד מעולם החי, כי ניתנה לבני האדם שליטה עליו. בימינו היינו מעדיפים פעלים אחרים ליחסי אדם ועולם החי, הרגישים יותר לסביבה, לאקולוגיה, לזכויות בעלי חיים, ביניהן הזכות לחיים ולחסד, ולחשיבות המגוון הביולוגי והקיימות, ולא פעלים המציינים מרות, רודנות, בעלות ושלטון, אבל לפני אלפי שנים כיווני המחשבה בעולם ההירארכי ־דתי היו שונים, ומרות ושליטה של גברים על נשים ושל אנשים על בעלי חיים ועבדים, היו מוסכמים על כלל החברה הפטריארכלית.

*

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

*

פסוקים נפלאים אלה בדבר עשיית האדם בצלמו ובדמותו של אֱלֹהִים, שאין לו צלם ודמות נראים לעין, אלא רק נשמעים לאוזן, ובריאת האדם זכר ונקבה בצלם אלוהים, בשווה, קושרים את הקשר המהותי העמוק בין הבורא לנבראים.

אלוהים מדבר בגוף ראשון רבים, בורא את האדם בצלמו ודמותו – הכוונה שיש לאדם ולאל רוח, קול, שפה, דיבור, קשב, אמירה וקריאה, יכולת יצירה, ספירה וסיפור. הדבר האנושי ביותר באדם המייחד אותו מכל שאר הנבראים בחלד הוא ההאזנה והקשב, ההכרה והדיבור, הלשון, השפה, הקול והרוח, הקריאה והכתיבה, הזיכרון והעדות, השבועה והברית, האות והמספר – “קול ורוח ודבור וזהו רוח הקדש”, כדברי “ספר יצירה” (פרק א, משנה ט), המשלים את המשפט על צביונם האלוהי של כל אלה: “עשר ספירות בלימה, אחת רוח אֱלֹהִים חיים (חי עולמים נכון כסאו מאז), ברוך ומבורך שמו של חי העולמים, (תמיד לעולם ועד). קול ורוח ודבור וזהו רוח הקדש, (לראשיתו אין חקר לתכליתו אין קצבה)” [פרק א, משנה ט]

האדם נברא כאחד, זכר ונקבה, שניהם נבראו בצלם אלוהים, לשניהם קול, רוח ודיבור, שהם רוח הקודש. שניהם מחוננים בשווה ביכולת לשמוע ולדבר, לחשוב וליצור, לשוחח ולהאזין, לשמור ולנצור, לספר ולספור. שניהם מחוננים בשווה ביכולת לחשוב ולהרהר, לחלום ולדמיין, לצחוק, לבכות, לבקר ולהטיל ספק, לערער ולהתווכח, להמציא ולחדש, לספור ולספר.

כל מבעיו של הקול האלוהי או האנושי בדיבור, באומר ובצליל, בשירה, בדקלום, בקריאה וכתיבה ובכל יצירה הקשורה בקול, בדיבור, במחשבה והרהור, בשפה ובלשון, באומר ובצליל, בקריאה ובכתיבה, באמנות, מחקר ומדע, היא שותפות בתהליך הבריאה בין האל לאדם.

לשניהם נאמר בשווה: וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ".

למרות העובדה המפורשת בפרק א ביחס ליום השישי לבריאה, האומרת שאלוהים ברא את האדם זכר ונקבה בצלם אלוהים ברא אותם –

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ

זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם

היה בעת העתיקה מי שהעדיף לשבש שוויון מהותי זה ולשמור רק לעצמו את בלעדיות סמכות הדעת, את חסד הקול והדיבור ורוח הקודש, והוסיף סיפור בריאה אחר, שונה מזה שבפרק א, ביחס ליום השישי, סיפור חדש בפרק ב, שבו האישה הפכה למשנית, לשולית, למושתקת ומודרת, למשועבדת לבעלה או לשפחת המשפחה בסדר הפטריארכלי. אולם סיפור הבריאה הראשון הוא המכריע: האיש והאישה נבראו שניהם שווים בצלם אלוהים, שניהם התברכו בשווה מפי הבורא ושניהם מחוננים בשווה בקול, רוח ודיבור, זהו רוח הקודש.

*

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.

*

אלוהים מברך את הזכר והנקבה שיצר בצלמו ובדמותו, כשם שברך קודם לכן את עולם החי, ופונה אליהם בלשון רבים, שניהם נוכחים לפניו בשווה, שניהם נבראו בצלם אלוהים, שניהם חיוניים בתכלית, במידה שווה, למימוש המצווה הראשונה שאותה בחר אלוהים לצוות על האדם, מצווה הכרוכה בברכה, בשמחה ובהנאה, במשמעות ובנצחיות, ברציפות והמשכיות החיים. פְּרוּ וּרְבוּ היא הראשונה במצוות המכוונת לשני הנבראים הראשונים, זכר ונקבה, מצווה הכרוכה בברכה, ואולי החשובה שבמצוות בהבנת קדושת החיים וההשתתפות בבריאתם, בהמשכיותם ובנצחיותם, השמורה לכל אדם שנברא בצלם אלוהים, ההופך לבורא של דור ההמשך, בעת דודים ובשעת רצון ובחירה, בשעת חסד וברכה, בסתר, ברשות הפרט, מתוך קרבת לבבות וגופים החפצים בשווה במצוות פְּרוּ וּרְבוּ באהבה וברצון. ילדים הנולדים בנסיבות כאלה הם ילדים אהובים המסבים אושר שאין דומה לו להוריהם האוהבים.

עוד חשובה מצווה זו בהבנת הברכה המופלאה שברציפות החיים והמשכיותם, הקשורה תמיד (לפני המאה העשרים) בייחוד וקרבה ובחירה, באהבה ובחסד, בחמדה, במשיכה ותשוקה, במיניות, זיווג ופריון, בעיבור, הריון ולידה, הנקה וגידול תינוקות יונקים, פעוטות וילדים. מצוות פרו ורבו הייתה קשורה תמיד בעם היהודי בשמחת החיים, בברכה ושמחה, באהבה ותשוקה, והיא מופנית לגברים ולנשים כאחד, שנבראו זה עתה בידי הבורא והצטוו על פריה ורביה כהמשך הבריאה.

*

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ

וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה.

מפשט הכתוב עולה שכוונת הבורא הייתה שנהיה צמחונים ונכלכל את עצמנו ואת משפחתנו מן הצומח, מהעשב הזרוע בשדה, הזורע זרע, מעצי הפרי ומהפירות זורעי הזרע שניתנו לנו לאכילה. עשב זורע זרע הוא החיטה והשעורה ודומיהם שיש להם שיבולים גדושות בזרעים, ועץ פרי הוא אחד מהמינים שארץ ישראל השתבחה בהם כגון התאנה, התמר והרימון. המילה זרע היא מילה מעניינת, היא מתייחסת לפוטנציאל החיים הטמון בכל זרע הן בגוף האדם, הן בחי ובצומח. אולם הזרע מקור החיים, לבדו, אינו יכול להזריע ולהצמיח חיים, הוא תלוי בשדה, בקרקע, באקלים ובמי הגשם או במי הנהרות, האגמים והנחלים בכל הנוגע לעולם הצומח, והוא תלוי ברחם בביצית ובמחזור הדם והנשימה, וביכולת ההתעברות הנקבית בעולם היונקים. אין המשך חיים בלא ייחוד של שני המינים באדם ובבעלי החיים, ואין המשך צמיחה של הזרע לבדו, ללא מצע אדמה או קרקע או חומר מזין אחר, שבעת השקאה יכול להנביט את הזרע ולגדל אותו לנבט, פסיג וצמח. השיתוף והייחוד והזיווג בין הזרע והאדמה והמים, או בין הזרע, הביצית והרחם, הם תנאי המשך החיים.

*

וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן.

הצומח למיניו, הנזכר בפסוק הקודם, הגדל מזרעים, הוא המזון המוכן בבריאה עבור כל נברא.

הבורא הכין לברואיו בחסדו את כל המזון הצומח שהם נצרכים לו למחייתם בשבוע הבריאה.

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

כל מעשה שאלוהים עושה בשבוע הבריאה, מסתיים בראייה, בבחינה, בעיון ובהתבוננות על כל אשר נברא, בשיפוט, בחוות דעת ובהערכה חיובית: וַיַּרְא אֱלֹהִים… וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד ". מכאן גם האדם עשוי ללמוד שהשלמת כל מעשה איננה מסתיימת בהשלמת העשייה, אלא היא טעונה ראייה, עיון, בחינה, ביקורת, ספק, הערכה והתבוננות על כל מה עשינו בעולם המעשה.

*

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.

לכלות משמעו לסיים ולהשלים. אלוהים כילה את כל אשר עלה במחשבתו באשר לבריאה והשלים את כל מעשיו בשלושה מרחבים: השמים, הארץ וכל אשר בה, בים וביבשה, מעליה ומתחתיה, וצבא השמים, במשך ששת ימי הבריאה. המושג האחרון וְכָל צְבָאָם", המתייחס לצבא השמים, מתאר הן את הכוכבים והמזלות, הן את המלאכים והרוחות שוכני המרומים ודרי הרקיעים. סיפור הבריאה מלמד אותנו בבהירות שכל דבר שהאדם קיבל סביבו, מעליו ומתחתיו, וכל דבר שהוא לא עשה במו ידיו, הוא מעשה ידי אלוהים הבורא, והוא חלק ממחזורי הבריאה שאינם תלויים באדם, הם קודמים לו והם ימשיכו אחריו והם אינם תלויים בו. בשפה העברית המקראית המילה טבע אינה קיימת. וזאת משום שלטבע אין טובע בעוד שלבריאה יש בורא. דבר אחד בלבד מתבקש מהאדם, לשמור על העולם הנברא למענו, לעבוד בו לטובתו ולטובת משפחתו וקהילתו ולזכור את חסדי הבורא ויפי הבריאה, לספר עליהם ולספור אותם.

*

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

*

פסוק זה הוא מהפסוקים החשובים ביותר בסיפור הבריאה, משום שהוא מזכיר לראשונה ורק בפעם יחידה, את הפועל הקשור במושג הקודש. הקדושה כרוכה בשביתה ולא בעשייה, מכל הימים הברכה שמורה רק ליום השביעי, בשל העובדה שהוא יום השביתה והשבת שאותו קידש אלוהים אחרי שסיים את כל מעשה הבריאה במחשבה בדיבור ובמעשה בששת ימי החול.

* *

פסוקים אחרונים אלה נאמרים כידוע בקידוש בכל ליל שבת, כעדות על מעשה הבריאה. התלמוד במסכת שבת כותב: "אמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר וַיְכֻלּוּ – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. עוד נכתב שם: אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו: “וסר עונך וחטאתך תכפר”. [בבלי, שבת קיט ב]

*

שבוע הבריאה שכולו מלא בדיבור בורא, המחולל עשייה בוראת בזמן ובמרחב, שנועד לה המשך רציף, המוציאה את הברואים ואת הבריאה מהכוח אל הפועל, מהעבר הקדום עד לאחרון הימים, וכולה עומדת בסימן הבחנות והבדלות, מקומות, מחזורים וגבולות, ובמתן שמות המכוננים את השמש והירח והכוכבים, את הים והיבשה, החי והצומח, את האדם שנברא זכר ונקבה והצטווה או התברך במצוות פרו ורבו, שבוע הגדוש בקריאות חיווי כגון ‘וירא כי טוב’, או ‘הנה טוב מאוד’, ובאמירות בוראות כגון ‘יהי אור ויהי אור’, מסתיים בתרומה מופלאה לאנושות, בכינון מחזור שביעוני נצחי מקודש, התלוי ביצירה של יום מקודש ומשבית מכל מלאכה: בהשעיה מחזורית של כל פעילות המשנה את הבריאה ובהשעיה של כל ריבונות אנושית לשם הנצחת החירות והשוויון במחזור של מועדי ה', מקראי קודש, מועדי דרור.

*

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם

*

פסוק זה הוא בעל חשיבות מכרעת כפולה – כאן, רק אחרי השלמת מסכת הבריאה, נזכר לראשונה שמו המפורש של האל – יְהוָה – שהוא שמו הנעלם שאין לאמרו ולהגותו מחוץ למקדש, בברכת כוהנים. מותר לכתוב אותו או להעתיקו כמסמן שאין לו מסומן בר־הגיה, הוא קיים כתו מוזיקלי שאין לו צליל נודע. ככל הנראה שם זה הנזכר שלושים ושש פעמים בפרשת בראשית, מכאן ואילך, הוא צירוף מבריק של שלושת זמני ההוויה: היה, הווה ויהיה, שם נראה, חסר קול והגה הקובע סדר זמנים עבר, הווה ועתיד, המהווה את כל ההוויה הנבראת מראשית לאחרית.

בפסוק זה אנו פוגשים לראשונה במילה הנפלאה תוֹלְדוֹת שהיא המילה העברית להיסטוריה, הקשורה בילוד ובלידה בהולדה ובמולדת, בהורים וילדים ובשרשרת הדורות, ובעובדה האחת המשותפת לכל בני האדם באשר הם, הם נולדים, ומרגע שנולדו יש להם תולדות. מהרגע שנודעה המילה תולדות, יוזכר בהמשך הפרשה הפסוק הנפלא: זה ספר תולדות אדם (בראשית ה, א).

על פי התודעה הכוהנית המקראית, ההיסטוריה מספרת את תולדות הדברים: מי ילד? מי נולד?, מי הוליד?, אבל בדרך כלל לא מי נולדה, מי הולידה, מי הרתה, ילדה, הניקה, טיפחה וגידלה, ואשוב לנושא מכריע זה של ההיסטוריה הפטריארכלית המדירה, המתמקדת בתולדות האבות והבנים לבדם, בהמשך הביאור.

אולם בפסוק זה אנו לומדים שההיסטוריה היהודית מתחילה בתולדות השמים והארץ, בבריאת העולם, במתת האוניברסלית לכל הברואים מכל המינים, הדתות והלאומים, לא בבריאת האדם או העם, היא מתחילה בתולדות הבריאה במרחב ובזמן, בדיבור ובלשון, ובתולדות הבורא רק מראשית הבריאה, הבורא המחולל את כל אשר נברא בדברו, ובורא את כל אשר נברא ברוחו, מתוך אופק אוניברסלי בזמן ובמרחב.

*

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

*

אין תחום ניטראלי, אין דבר שאיננו נברא בדברו של הבורא, אם איננו מעשה ידי אדם. זו הסיבה שהמילה טבע איננה נודעת בשפה העברית עד לימי הרמב"ם, כנזכר לעיל, והיא הופיעה לראשונה בעברית בשעה שהאחים התיבונים תרגמו את “מורה נבוכים” מערבית לעברית וטבעו את המילה טבע בהשראת השפה הערבית, כדי לתרגם את המושג היוני פיסיס, פיזיקה, physica טבע. [פִיזִיקָה – או פיסיקה, מהמילה היוונית φύσις, “פיסיס” – “טבע”]. הסיבה שהמילה פיזיקה או טבע לא נודעה עד המאה ה־12 בעברית, היא שלטבע אין טובע ואין שפה, מחשבה, דיבור או לשון. לטבע אין ספר, אין עדות, אין ברכה ואין זיכרון, ואילו לשמים ולארץ ולכל צבאם, לכל הבריאה כולה, יש בורא, ויש תולדות, יש רוח אלוהים ויש דיבור בשפה ולשון המובנים לאדם, ולאדם הנברא בחסד אלוהים יש ספר, מספר וסיפור, מקצב, חוק, סדר ומחזור, הבחנה, הבדלה, קודש וחול, דת ודין, חוק ומשפט, ויחסי גומלין, בשונה מכל יציר נברא אחר.

חוקות שמים וארץ אינם רק חוקי הטבע הדוממים, האוניברסליים והאימפרסונליים, הבלתי תלויים והבלתי מדברים, אלה שאינם כפופים למוסר ולמוסרות החוק והמשפט או למידות, אותיות ומספרים, בריתות וסיפורים מופשטים, אלא הם חוקי הבריאה המוחשיים והמופשטים שנבראו ברוח אלוהים, בדיבור ובאומר, בשפה ולשון, בנפש, רוח ונשמה, בידי הבורא, כפי שהיטיב לבאר הנביא ישעיהו בקצירת האומר בירושלים לפני קרוב לשלושת אלפים שנה:

*

כֹּה אָמַר הָאֵל יְהוָה

בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם

רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ

נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ

וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ.

(ישעיהו מב)

*

ראוי לשוב ולציין שספר בראשית אינו מזכיר בראשיתו אף תאריך ושום מקום, לא מוען ולא נמען, ואינו מתפלמס עם איש בדבר תהליך הבריאה, מקום הבריאה או ראשית הבריאה, מועד הבריאה או תכליתה – אלא רק אומר משפט נפלא:

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם –

תולדות, כאמור לעיל, זו המילה העברית העתיקה להיסטוריה.

היסטוריה ביוונית ιστορία מאחדת שתי מילים: חקירה וסיפור, inquiry,narrative תהייה וחקירה על השתלשלות הדברים: מה היה, מתי היה? היכן היה? מי היה? איך הכול התחיל? מי גיבור הסיפור? מי המספר? למי הוא מספר? למה הוא מספר? מה תכלית הסיפור והקשרו ומטעם מי הוא מסופר?

המילה האיטלקית להיסטוריה היא storia, סיפור השתלשלות הדברים, אולם הפסוק אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם – מנטרל שאלות אלה! ההיסטוריה של הבריאה, או תולדות השמים והארץ בהבראם, הוא סיפורה של הבריאה כהולדה מן האין אל היש, מהנעלם אל הנגלה, מהתוהו ובוהו החשוך, הדומם והנסתר, אל הסדר הנגלה, הקבוע, הנשמע, הנראה והמואר, או כמעבר העתיק הראשוני הארכאי, מהדומם האפל חסר התנועה, חסר הקול, התודעה והדיבור, אל החי, המדבר והמתנועע, המשתנה, המחזורי, הנודע בלשון, ואל המחזור הנצחי הנמנה במספר וסיפור, המבחין בין קודש לחול, בין חירות לשעבוד, בין תוהו לבריאה.

בעמוד הראשון של ספר בראשית בפרק א ובפרק ב, נברא הבורא, נבראת הבריאה, נבראת ההיסטוריה ונברא סיפור המעשה הכרוך בבריאה, המסופר מפי מספר נסתר דובר עברית, שפת הבריאה, לנמען נעלם, שומע עברית או קורא עברית. כאמור המילים history ו־story קשורות זו לזו. היסטוריה וסיפור או ‘זה ספר תולדות אדם’ הם התחלת הסיפור האנושי מחוץ לגן עדן, בפרק החמישי בחומש בראשית, כשהפרקים הראשונים הקודמים לו עוסקים בראשית ההבחנות, ההיבדלויות וההיווצרויות של הגבולות, המחזורים והצורות, המספרים, המחזורים והמניינים, העומדים כולם בסימן המילה טוב.

* *

כידוע לוח השנים היהודי המונה לבריאת העולם קובע שאנו נמצאים עתה בראשיתה של שנת 5784 לבריאה. אך נדמה לי שאיש אינו שואל מדוע? התשובה קשורה להבחנה בין פרה־היסטוריה להיסטוריה: פרה־היסטוריה היא כל מה שקרה לפני המצאת הכתב ולפני היות הספר, המספר והסיפור. ההיסטוריה מתחילה רק כשיש אותיות ומספרים של לשון כתובה, כשיש שפה כשפת דיבור ושפת סיפור וספר, קריאה וכתיבה, כשפת הרהור מחשבה ותודעה המתבטאת באותיות ומספרים, כשיש אותיות כתיבה וקריאה, כשיש דרך להעיד בכתב, לתעד בכתב, לספור ולזכור בספר וסיפור, במספרים בסיפורים, בתעודות ובספרים, כשיש דרך לרשום ולכתוב על מגילה, על לוח, על אבן או על פפירוס את כל מה שנחשב כבעל משמעות בעיני חברה מסוימת, מראשיתה, חברה קוראת וכותבת, מספרת ומשוררת, מתעדת ורושמת, מנחילה וזוכרת, הבוחרת להעלות את סיפור התשתית שלה על הכתב וליחס לו קדושה ונצחיות ותוקף.

תשתית קשורה במילה שתי. חוטי השתי של השפה העברית, הארוגים על מסכת הדורות ומונחים על נול ההיסטוריה, אלה שהשתיתו את סיפור תולדות העם היהודי ואת ההיסטוריה הישראלית והתרבות היהודית, שראשיתן בדוברי עברית, בקוראי עברית ובכותבי עברית, הונחו בספר בראשית על מסכת הדורות. כל דור הוסיף על חוטי השתי של ספר בראשית את חוטי הערב שלו. כלומר כל דור ארג לתוך חוטי השתי הראשוניים, העתיקים, המשותפים, הקבועים והמקודשים, המכוננים את תשתית קהילת הזיכרון היהודית, את תערובת חייו וניסיונו שלו לפענח ולהאיר, להבין ולפרש, לבאר, ליצור ולחקור, לקרוא, לכתוב ולספר מחדש את הסיפור העתיק שיצר אותנו כקהילת זיכרון והעביר אותנו מהעולם העתיק באלף השני לפני הספירה לעולם בן ימינו.

הכתב נוצר ככל הידוע לנו אך ורק כאשר בני האדם עברו מחיי נדודים בחברת לקטים וציידים נוודים, הנסמכים על מה שנמצא להם ביד המקרה בנדודיהם, למצב חיים חדש שבו התנחלו על הקרקע, משעה שהתפתחה החקלאות שתלויה בידע, בהנחלת ידע, בהבנה ובשיתוף פעולה, ובני האדם החלו לחרוש ולזרוע ולקצור, לשתול, לגדל ולקטוף, להקים גדרות סביב חלקות השדה ולבנות להם חדרי מגורים, שהפכו לבתים ממגורות, אסמים ומחסנים כדי לאגור עודפים, שהפכו בהדרגה לכפרים ושכונות, להתיישבות חקלאית ולעיירות, לערים ומבצרים ומקדשים שהפכו למוקדי שלטון, ואף החלו להעביר מוצרים חקלאיים כתנאי מגורים באחוזה מסוימת או בממלכה מסוימת, או לשלם מס בפקודת שלטון מרכזי, עבור מלך או אציל או דוכס או רוזן או מושל כזה או אחר. מעבר סחורות, רישום סחורות או מקח וממכר הכרוכים בהטלת מיסים וגביית מיסים בחברה מסוימת ובקהילה מסוימת, תמיד מחייבים תיעוד כתוב. הכתב נוצר כאשר נוצר צורך לתעד פעולות אלו הקשורות בהתקדמות החקלאות והעיור ובהיווצרות עודפים חקלאיים או מוצרי יסוד שהתירו מסחר חליפין. המצאת הכתב קשורה ככל הידוע לנו לתהליך התגבשות מנהל ריכוזי, מיסוי, רישום מסחרי, תיעוד של שיווק, מלאכה, מסחר וכלכלה, כלומר הכתב התפתח עם הצורך לנהל תיעוד מסודר של העברת יבולים או מוצרים וסחורות ומסירת עודפים או מיסים, ממון, רכוש וחפצי ערך, בתמורה לדבר מה חשוב לאדם, כגון הגנה, חסות, חוק וסדר, שהובטח בכתב.

הכתב הראשון הידוע לנו הוא כתב היתדות השומרי שהתפתח בסביבות סוף האלף הרביעי לפנה"ס. כלומר לפני כ־6000 שנה. הסיפור היהודי של הבריאה לפני קרוב ל6000 שנה או ליתר דיוק לפני 5784 שנה [מספר זה הוא המשמעות של השנה החדשה לבריאה ה’תשפ"ד] מתחיל בעידן שבו הומצא הכתב, בעידן שבו יש משמעות עמוקה למחשבה ותכנון, לרוח ולקול, ההופכים ללשון דיבור ולשפה כתובה ונקראת, בעולם של ספר, מספר וסיפור, עדות ותעודה, זיכרון וברית, חוק ומצווה, מחזור ולוח. לא לחינם אלוהים הוא הכותב הראשון בחומש והדובר הראשון שדבריו מועלים על הכתב בסיפור הבריאה, המדגיש את הפעלים הקשורים בדיבור, קריאה, אמירה ועדות.

*

כלומר, סיפור הבריאה המקראי בספר בראשית, מתחיל בעידן שבו הפרה־היסטוריה נטולת הכתב והספר מסתיימת – חשובה ככל שתהיה בהקשרים שונים, אולם אבודה לתולדות האדם בהיותה נטולת זיכרון כתוב – הפכה להיסטוריה כתובה, לפני כ־6000 שנה, או משעה שחברה של ציידים ולקטים נוודים, שהטביעה כפות ידיים מצוירות מופלאות על קירות המערות הקדומות בהן גרה, או חרזה צדפים, חטים ושנהבים, או ציירה חיות צייד, שלא הייתה זקוקה לכתב, הפכה בעת העתיקה לחברה חקלאית מתפתחת, מתיישבת, בעלת אחוזה וקרקע, משק חי, כלי מלאכה חקלאיים ובעלי מלאכה, שבנתה מאגרים, מחסנים, אסמים כדי לאחסן יתרות עודפי מזון, מעבר לצריכת משפחתו של החקלאי, חברה שהפכה בהדרגה לסְפַּר חקלאי סביב מרכז עירוני, שדרשה רישום ותיעוד ומיסוי לשם קביעת יחסי משא ומתן, אחריות, חובות, מסים ותשלומים, חברה שבנתה בתים ושכונות ומגרשים חקלאיים, שהפכו לערי ממלכה עם כוהנים ומקדשים, מבצרי שליטים וחומות, וממגורות ומחסנים, וכתבה תעודות, רישומים וחוזים וגבתה מיסים וכתבה קבלות ואישורים, שתלויים כולם בהמצאת הכתב.

*

סיפור הבריאה בפרשת בראשית מבקש לכונן לשון ייחודית, לשון הקודש, לקבוע משמעות ייחודית הקשורה בספר מספר וסיפור, בחזרה ומחזור, בחישוב ובלוח, בקודש וחול, ולעצב דפוסי מחשבה ייחודים בדבר הקשר בין הנגלה לנעלם ובין האל לאדם, בין המדובר בעולם הרוח המופשט והנצחי, הכתוב על ספר, לנעשה בעולם החומר בן החלוף, ובין הנשמע משמים בדיבור אלוהי ובסיפור אנושי, לבין הזיכרון, העדות, הברית, המחזוריות, ההשבתה, השבועה, הקדושה וההנצחה.

ספר בראשית הוא הספר היחיד שעבר מהעת העתיקה לעת החדשה כספר הנקרא בשפה המדוברת בפי בניו ובנותיו של עם הספר וכספר שהנחיל מילון שלם של מושגים המכוננים את התודעה האנושית החל במילים כמו יום ולילה, שנה וחודש, ימים ושנים, ארץ ושמים, ים ויבשה, שמש וירח וכוכבים, וכלה במושגים כמו רוח אלוהים, שבת, קודש, ברכה, תולדות, מועדים, אותות, אדם, זכר ונקבה, אור וחושך, בוקר וערב, יהוה ואלהים. כל פעם שאנחנו משתמשים באחת ממילים אלה, אנחנו מספרים מחדש משהו שספר בראשית הטמיע בתודעתנו מזה אלפי שנים.

נחתום את דיוננו בחלקה הראשון של פרשת בראשית, במשפט מהדהד של הסופר הגרמני, תומס מאן (Thomas Mann) (1955־1875), בפתיחת ספרו “יוסף ואחיו”:

‘עמוקה היא באר העבר, האין עלינו לכנותה באר ללא תחתית? […] ככל שנעמיק להטיל את משקלות האומדן, ככל שנחדור ונידחק למעמקי העולם התחתון של העבר, כן נגלה שיסודותיה המוקדמים ביותר של האנושות, תולדותיה ותרבותה, עמוקים הם לאין חקר’.

*

פרשת בראשית חלק ב, פרק ב

חלקה השני של הפרשה מתחיל בסיום מעשה הבריאה במהלך ששת ימי המעשה ובדיון ביום השבת השונה מכל הימים הקודמים. אלוהים השלים את בריאת השמים והארץ כאחדות ניגודים של הסופי והאינסופי, של הקבוע והמשתנה, של החי והדומם, של הצומח, הפורה, המשגשג והקמל, של החושך והאור, הים והיבשה, של עולם החי הרבגוני ועולם הכוכבים האינסופי, בסיפור תמציתי הבא להבהיר את המקור האלוהי של כל נמצא שאינו מעשה ידי אדם.

אין בספר בראשית שום כוונה להציע הסבר מדעי לבריאה, ועל כן אלה המנסים למצוא הוכחות מדעיות לכתוב בספר בראשית, מכלים זמנם לריק, משום שסיפור הבריאה אינו עוסק באמת מדעית מוחשית הניתנת לתצפית, בחינה, הטלת ספק וביקורת, או בקביעה מחקרית המבוססת על הוכחה, הטלת ספק וניסוי חוזר, וניתנת לאימות, שחזור והפרכה במציאות הגשמית, אלא הוא עוסק באמת שונה לחלוטין – באמת ערכית המכוננת את מושגי היסוד של הבריאה, באמת מושגית, מופשטת ומוסרית המיוסדת על יחסי גומלין בין הנעלם לנגלה, בין הנצחי לחולף ובין האלוהי לאנושי, אמת נצחית המכוננת משמעות לחוק, לצדק, לדת, לתרבות, להיסטוריה ולמוסר, הנמדדת רק בעולם הספר, המספר והסיפור, הקובעת סדר ערכים נצחי.

הערך הראשון במעלה בעולם הערכים של ספר בראשית, המופלא בספרים המספר את סיפור הבריאה האלוהי וסיפור התולדות האנושי באותיות ומספרים, הוא הספירה והמניין המתנים את השביתה המחזורית המקודשת במעגלי הזמן הנצחיים הכפופים לספירה ומניין, או את הפסקת השעבוד לעבודה ולמלאכה, לעמל וליצירה, מדי שבעה ימים במחזור נצחי מקודש. רק בערך זה, שעליו נאמר לראשונה הפועל וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, מתבקש האדם להשתתף באופן פעיל התלוי בספירה, מניין ובוויתור מחזורי על ריבונותו.

כל נצחיות הבריאה ומחזוריה המופלאים, המתחדשת לבקרים, מתחוללת בלעדי פעולתו של האדם, שהרי הזריחה והשקיעה וכל המתחולל בעולם החי הצומח והדומם בים וביבשה, בשמים ובארץ, ונודע בתפישתנו החושית, מתנהל כסדרו באופן נצחי ומחזורי מופלא וקבוע, החל ממעוף הציפורים וכלה בפריחת הפרחים, ללא שום קשר למעשה אנוש, אבל השביתה מדי שבת התלויה בספירה שביעונית, מלשון שבע, שבועה, שביתה, אות וברית עולם, מסורה רק לאל, למלאכים ולאדם. האל והמלאכים שובתים בשמים מדי שבעה ימים, והאדם נקרא לשבות בארץ עמם מדי שבת.

לא הבריאה האלוהית, המוענקת כחסד אוניברסלי לכל העולם כולו, היא זו המקודשת, אלא רק ההשבתה השביעונית המחזורית הנצחית, שניתנה ליודעי לשון הקודש, לבני ברית שומרי שבועת השביעיות, שומעי סיפור הבריאה המוביל בחומש מעבדות לחירות, ולקוראי ספר בראשית, שגיבורו הוא האל הבורא והמדבר, הסופר והמספר, אלוהי ההיסטוריה והחוק, אלוהי הצדק והמוסר, המצווה, השופט והמחוקק.

השביתה האלוהית עניינה הפרדה ערכית בין השעבוד לחולין של ששת ימי המעשה ובין השביתה המקודשת באות ובברית, הנשמרת במחזורים שביעוניים נצחיים המופקדים בידי האדם. כל סיפור הבריאה מסופר כדי להשיג שתי מטרות הקשורות בערכים מופשטים שאינם ניתנים לראייה. המטרה הראשונה היא לתאר את גדולתו הנצחית של האל הנשגב הבורא יש מאין במחשבתו ובדברו את השמים ואת הארץ, את האור ואת החושך, את החי, הצומח והדומם, וכדי לבאר את חסדו השווה לכל ברואיו ויצוריו הנודעים בעולם החושים האוניברסלי, ומתגלים כסדרי בראשית. המטרה השנייה היא כדי להנחיל את רעיון קדושת החירות התלויה בהשבתה מחזורית נצחית שביעונית מדי שבת, קדושה המותנה ביכולת קריאה וכתיבה בלשון הקודש, וביכולת ספירה וחישוב בשפה העברית, וקשורה במהותה בעולם שנברא כולו בספר מספר וסיפור, בכ"ב אותיות יסוד ובעשר ספירות בלימה, ככתוב במשנה הראשונה ב’ספר יצירה'.

מכאן ואילך יובאו הפסוקים המנוקדים ברצף מחלקה השני של הפרשה, וביאורי אחרי כל פסוק או כל קטע.

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.

וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה

וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ

כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

הברכה והקדושה מיוחדות ליום השביעי לבדו, שכן בו נודע רעיון השביתה המקודשת הקוצבת את מחזורי הזמן ומשביתה את החולין בשבעים ימי מועד מדי שנה. יחידת השבוע, הנשמעת באוזן ואינה נראית לעין, מותנית אך ורק בספירה שביעונית מחזורית. כל תפיסת הזמן ראשיתה בפסוקים אלה על מחזור השביתה השביעוני הקוצב את מהלך ההיסטוריה. בניגוד לכל דבר אחר שנברא בשווה לטובת כל בני האדם וכל הנבראים בכל מקום ומקום, הספירה המחזורית השביעונית של השבוע, של השנה המחולקת לארבע עונות חופפות ולתריסר חודשים ושל שבתות השנים, השמיטות והיובלים, החגים והמועדים, מסורה רק לקוראי לשון הקודש. היא אינה מוחשית, היא אינה נראית לעין, כולה רעיון מופשט – לזמן יש חלוקה ומחזור המיוחדים לאדם המושתתים על שישה ימי חול ויום שביעי שבת, או שש שנים רגילות ושנה שביעית שמיטה, או שבע שמיטות ושנת החמישים היא היובל הגדול.

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

תולדות היא מילה בעלת חשיבות רבה. זו המילה העברית להיסטוריה, אולם שלא כמו המילה היוונית שתרגומה הוא חקירה וסיפור, המילה העברית עוסקת בשאלה אחת ראשונית, מה היה בימי קדם?: איך הכול התחיל? מי ברא ומי נברא?, מי הוליד ומי נולד?

אלוהים ברא לבדו בכוח הדיבור את הבריאה כולה בשמים ובארץ, לבד מיצירת האדם שנעשתה מעפר ולא מדיבור, אולם ברואיו נזקקים לבני זוג או לבנות זוג כדי להוליד וללדת תינוקות ולגדל ילדים. בסיפור התולדות המקראי בדרך כלל מסופר רק על גברים שהולידו גברים. היולדות והנולדות כמעט אינן נזכרות אף פעם בפרקים הראשונים של ספר בראשית, המספרים על השתלשלות סדר הדורות של תולדות האבות והבנים, כשאמותיהן של הנולדים נמחו מהזיכרון, להן אין תולדות, לידותיהן אינן נרשמות, כשם ששמות אחיותיהם ונשותיהם ובנותיהם נידונו לתהום הנשייה. אבאר את טעמיו של העדר זועק זה בהמשך הדיון, בפרק המוקדש ל־ “זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ”.

בפרק ב בספר בראשית נודע אלוהים בשנית בשמו המפורש, יְהוָה אֱלֹהִים, הנקרא אך לא נאמר בחלקו הראשון, החוזר ונשנה בפרק זה פעמים רבות.

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל־הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה.

התובנה העמוקה על הקשר בין הגשם שאלוהים ממטיר משמים ובין הצמיחה של השיחים והעשבים על הארץ, ובין בריאת האדם העובד לעבודת האדמה, מנוסחת כאן בתמצות רב יופי. בכל תרבויות המזרח הקדמון בחלקו הצחיח, המדברי, המנוגב מכל זרימת מים בנהרות הגדולים וחרב מכל נביעת מעיינות מים ואגמי מים, (מכאן המילה נגב) אלוהים לבדו נתפס כבעל הגשם וכפותח את אוצרות המטר והשלג, הברד והעננים, הנמצאים כולם בשמים מעבר להישג יד אדם. השם הנפוץ לאלוהים בתרבויות הכנעניות והפניקיות היה בעל הגשם או בקיצור בעל. הניגוד של חקלאות בעל, על אדמה צחיחה אשר אותה משקה רק אלוהים, בעל הגשם, הוא חקלאות שלחין, הניזונה ממים על פני הארץ ומתרחשת באדמה רוויית מים. הניגוד של אדמת בעל הוא המדבר. המלה מדבר נזכרת במקרא למעלה מ־ 270 פעמים. מלים נרדפות למילה מדבר או ניבים המצטרפים למילה מדבר הן: מדבר שממה, מדבר צייה, נגב, ישימון, ערבה, חרבה, תלאובות. עובדה מעניינת היא ששלוש הדתות הגדולות בעולם המערבי, הדת היהודית, הנוצרית והמוסלמית, נוסדו במדבר הצחיח, במקום בו האדם מיטיב להבין שאין בידו להושיע את עצמו והוא תלוי בחסדי שמים. משה, ישו, יוחנן המטביל, פאולוס ומוחמד שמעו את אלוהים בדרכי הנוודים במדבר.

פסוק חשוב זה לא רק קובע את הקשר בין בעל הגשם לגשם משמים, ההופך אדמת מדבר לאדמה חקלאית המצמיחה את שיח השדה, אלא מונה את יסודות הקיום הקשורים במעבר מטבע לתרבות, כשהוא מספר מה לא היה עד כה, לפני בריאת האדם: הוא מזכיר את האדמה המכונה שדה וארץ, את הצומח בשדה על הארץ המכונה שיח השדה או עשב השדה, את המטר היורד משמים בחסדי הבורא באופן לא קבוע, ואת האדם שנברא כדי לעבוד את האדמה המצמיחה את שיח השדה, רק כשאלוהים בחסדו ממטיר גשם משמים. כלומר, בניגוד ליערות הצומחים ליד נהרות ואגמים כששורשיהם נטועים על פלגי מים או על מי תהום, או בניגוד לעצי הפרי המניבים מעצמם בעמקים או במורדות ההרים שנבראו ביום השלישי לבריאה, בשעה שטל השמים יורד עליהם, השיחים ועשב השדה הצומחים מן האדמה, אחרי שהם נזרעים ונשתלים בידי האדם, כגון החיטה והשעורה, הדגן, שיבולת השועל או הכוסמת, אינם יכולים לצמוח אם אין יורד מטר מהשמיים המרווה את האדמה. יתר על כן, שיחי השדה אינם יכולים לגדול ולשגשג ולמלא את ייעודם להשביע שובע, אם אין אדם לעבוד את האדמה. דהיינו הצמחייה הנדונה היא זו המכונה דגן או חיטה או תבואה שצמיחתה תלויה בשלושה דברים:

בחריש, זריעה וקציר הנעשים בשדה בידי האדם עובד האדמה, המסקל אבנים ופותח תלמים וחורש את שדהו, אחרי שהאדמה רוותה גשם, והופך לזורע באדמתו המתפלל לגשם בדמעה ולקוצר בשדהו ברינה החרד מפני גשמים בלתי צפויים בעונת הקציר בניסן, סיון, אייר, זה הנודע בשם איכר או חקלאי המוציא לחם מן הארץ. המושג חקלאי נגזר מהמילה הארמית לשדה, חקל; אולם השדות החקלאיים הפכו לארורים ומקוללים בעקבות העונש שהוטל על האדם אחרי חטא גן עדן, ועל עובדי האדמה נגזר לעבוד בעצב.

בירידת גשם משמים בעונה המתאימה ובכמות הנכונה בחסדי האל, כי בעולם המקראי הגשם אינו מצב טבעי נתון הכפוף למחזור קבוע בדומה למאורות השמים, לים או ליבשה, אלא הוא תמיד גורם משתנה התלוי במעשה האל הבלתי צפוי, שאיננו קבוע וידוע מראש: הגשם עשוי להיות חסד אלוהי ומתת אל במענה להתנהגות אנושית ראויה כנאמר בספר ויקרא: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.(ויקרא כו ג, ד), או עונש אלוהי חמור במקרה של סטייה מהחוק האלוהי, כנודע מסיפור המבול בספר בראשית פרק ז: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ… וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע… כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".;

ובמלאכה אנושית עתירת מאמץ אנושי או עבודת פרך בשדה ובבית, שראשיתה בחריש וזריעה והמשכה בקציר ודיש וגדיש האסמים ובשורת פעולות הנעשות כחלק ממלאכת הבית או מעבודת החצר, הכרוכות במעבר מהגרעינים או הזרעים הצומחים מן הארץ על עשב השדה המזריע זרע או מצמיח גרעינים, הנאספים מהגורן לאסם, והופכים בעבודה קשה לקמח המשמש לאפיית לחם. קציר במגל ודיש במורג, כמו הערמת הגורן ואיסום הגרעינים באסמים היו עבודתם העונתית של הגברים, ואלו הטחינה של גרעיני החיטה בריחיים, כמו ניפוי הקמח הנוצר מהטחינה, הכנת הבצק והאפייה בתנור, מדי יום, היו עבודת הפרך היומיומית של הנשים או של השפחות. שורת מלאכות עונתיות ויומיומית אלה היו רק חלק קטן מהמלאכות הנדרשות כדי להפוך את עשב השדה הצומח כשיבולים נושאות גרעינים, לקמח מנופה ממנו נעשב בצק שממנו נאפה הלחם. מטמורפוזה סבוכה זו התלויה בעבודת אדמה שלשמה נברא האדם, בגשם משמים באחריות האל הבורא, ובעבודת הבית המוטלת על נשות המשפחה, הכוללת טחינה והפיכת הגרגירים לקמח, בצק ולחם, מכונה ראשית תרבות. כדאי לזכור שעבדות ועבודה נגזרות מאותו שורש, שתיהן קשורות בצורך של כל יצור בן חלוף שאין מזונו מוכן מהטבע, לעבוד למען לחמו, להכין את מזונו ממה שגדל בארץ, או מצוי בים או באוויר וקשור בחי ובצומח או בדומם, ולבנות את ביתו למען עצמו ומשפחתו מחומרים שונים שנמצאים בסביבתו שנבראו בבריאה, כמו עץ, אבן, חמר, קש או צפחה, אולם רק בעבודתו של האדם ובמלאכת כפיו שלו ושל בת זוגו, הם הופכים למחסה ולבית.

וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

הואיל וטרם ירד גשם משמים להרוות את האדמה הצחיחה, הדרך להשקות את האדמה החרבה היה אד שעלה מן הארץ, אד הוא רסס ערפל העולה מן הים או רסס מים של מפל או זרם או התאדות העולה ממי האגמים.

השלב הראשון במטמורפוזה שבמעבר מעולם מושלם שיש בו חי וצומח אך אין בו אדם, ויש בו רק בורא ונבראים שמזונם מוכן בטבע מרגע בריאתם – למציאות שבה עתידים להיברא איש ואישה מן האדמה, שאחרי הגירוש מגן עדן אין עבורם מזון מוכן מראש, אלא עליהם לטרוח על חיפוש מזון, המצאת מזון והכנת אוכל, פעולה המחייבת מקום מחסה עם צל, אש ומים, חומרי בערה וכלי בישול ואפייה, אלה שמזרעם יתווספו עובדי אדמה לבריאה בסוף התהליך – הוא בהרטבת האדמה היבשה ובהפיכתה לחמר רטוב. מטמורפוזה זו היא ראשית המעבר מטבע לתרבות. הרטוב והיבש, האד והאדמה, חיוניים לחיים ולתרבות. התרבות הכתובה מתחילה על לוחות חמר רטוב. אד הוא ערפל או מים העולים עם חום היום מהים, מהאגם, מהנהר או מהאדמה והופכים לעננים.

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

האדמה הרטובה כמו החמר הרטוב הופכת לחומר ממנו אפשר ליצור ולברוא דברים שונים מאז בריאת האדם ויצירת לוחות הטין הרטוב אשר עליהם נכתבת ההיסטוריה, מזה, ומאז הפיכת האדמה הצחיחה והמנוגבת מכל טיפת מים לאדמה חקלאית רטובה מגשם, שבה יעבוד האדם ויכין את מזונו, מזה.

השלב השני בבריאה אחרי שבוע הבריאה הראשון אשר נוצר כולו בדיבור אלוהי, הוא ראשית היצירה בידיים לצד הבריאה בדיבור. אלוהים מתגלה כאן לראשונה כיוצר ולא רק כבורא. הבריאה התחוללה בדיבור בלבד ששינה את המצב חסר ההבחנות שנקרא בשם תוהו ובוהו, לממשות המיוסדת על הבחנות וניגודים, על מחזוריות נצחית של הפכים ושינויים קבועים, על רשת קשרי קשרים מתחלפים ועל אחדות הפכים. כאן לראשונה נזכר מושג היצירה הקושר בין הרעיון המופשט לחומר הגשמי. אלוהים יוצר את האדם מן האדמה. על האדם גם נגזר לשוב אל האדמה ממנה נוצר מלכתחילה, שכן בספר בראשית או בחומש לא נודע רעיון החיים אחרי המוות ולא נזכרים העולם הבא או תחיית המתים. חיי אדם קצובים בין לידתו ומותו, שני מועדים שאין לו בחירה לגביהם בכל הכרוך בדרך הטבע. אולם שלא כפסלים, יצירות אמנות או יצורים עשויים מחמר או מעפר רטוב, ליצירה האלוהית מן העפר נוספת נשמת חיים. הנשימה המודעת הכוללת קול, רוח ודיבור היא סימן החיים, והמילה נשמה נגזרת ממנה, שכן נשמה כמו רוח או נפש, שכל מדבר, מחשבה בת ביטוי, מודעות, תודעה או הכרה, יש רק לאדם חי, נושם. כשאלוהים נופח באדם נשמת חיים, הופך האדם מעפר דומם לנפש חיה ומדברת. האדם בממדיו הגשמיים לא רק נוצר בידי האל אלא גם רוחו קשורה ברוח אלוהים, חכמה, בינה ודעת, שכל ותבונה, כל אלה על שמותיהם השונים, נפש, רוח או נשמה, הם ממדים שונים ברוח האדם ובכוחו היוצר. המשותף לכל אלה הוא שהם מופשטים ובלתי נראים, אך הם לבדם מתנים את החיים ואת התודעה והנשימה, בלעדיהן האדם הוא גופה דוממת, איתן הוא גוף חי ונושם, חושב ומבין, שומע ומדבר, רואה ובוחן, מקשיב ומשוחח, סופר ומספר.

וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן־בְּעֵדֶן־מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.

הסיפור הבא העוסק בפרשת גן עדן (בראשית ב, ח–כד) (בראשית ג, א–כד) הוא מיתוס בעל חשיבות מכרעת, או חטיבה סיפורית עתיקה בעלת חשיבות ראשונה במעלה, המספרת על ראשית התרבות. מיתוס הוא סיפור עתיק שעתיד גדול נכון לו, סיפור החורג מגבולות הזמן והמקום, שחלק ממשתתפיו הם על־טבעיים והסיפור המסופר בו בא לתת מענה או הסבר לבעיה שאין לה פתרון, או לשאלות מורכבות על הראשית ועל האחרית, ולספר על ראשית יחסי הגומלין בין האל לאדם המעצבים את הדת והחוק, את השליטה וההנהגה, את החברה ואת התרבות.

כל תרבות מיוסדת על אשמה, בושה ופחד או על התעוררות התודעה שהאדם לא לבדד ישכון, אלא הוא חי תחת השגחה אלוהית או סמכות אנושית המציבה גבולות שכן האדם הוא חלק ממשפחה או מקהילה או מחברה שיש לה חוק, דת, נורמה, נימוס ומוסר, ציפיות והגבלות, או גבולות ברורים של אסור ומותר. התעוררות התודעה כוללת את ההכרה בעובדה שהאדם אינו יצור המוליד את עצמו או מגדל את עצמו אלא הוא תלוי לחלוטין בזולתו בעשורים הראשונים לחייו. כלומר, הוא אף פעם אינו שוכן לבדו ואיננו אוטונומי, אלא הוא חי בחברה שיש בה סמכות, שלטון, חוק וסדר ויש בה מנהיג או הנהגה. בראשית הסיפור האנושי המיתולוגי החורג מגבולות הזמן והמקום, האדם הנברא בידי אלוהים ומובא לגן עדן, לומד להכיר בכך שיש איסור והיתר, יש הגבלות וגבולות, ויש חוק ומידה, יש מְצַוֶּה ואוסר איסורים, ויש מי שהוא מְצֻוֶּה שאיסורים מוטלים עליו. עוד הוא מתוודע לראשונה למושגי החטא והעונש הכרוכים בבושה אשמה ופחד, או ביסודות המרסנים את האדם ומגבילים את אנוכיותו, וקשורים בחוק ומשפט, בדין ועונש, מושגים שעליהם כאמור מיוסדת התרבות.

השלב השלישי בבריאה הוא יצירה של מרחבים על־זמניים ובלתי נראים, מרחבים הטרוטופיים (הטרו=אחר, שונה, טופוס=מקום) שכל מה שמותר בהם אסור מחוצה להם (למשל ללכת עירומים היה מותר לאדם וחוה רק בגן עדן), וכל מה שמתרחש מחוצה להם אינו משפיע על ייחודם. במרחבים הטרוטופיים אלה מצויים דברים בלתי נראים ובלתי נגישים, מלבד לאלה השוכנים בהם, החורגים מקטגוריות אחרות בבריאה, כגון עץ החיים, עץ הדעת, בדולח וכרובים בעלי כנפיים או נחש מדבר. מרחבים אלה שנועדו מלכתחילה רק לאדם וחוה, הפכו בדיעבד אחרי שאלה חטאו וגורשו מגן עדן, למקום משכנם של מלאכים וכרובים.

אלוהים הוא הנוטע הראשון או הגנן הראשון שנוטע גן בעדן מקדם כדי לשכן בו את האדם אשר יצר. קדם היא מילה בעלת כמה משמעויות שכן השורש ק.ד.ם מתייחס הן לקדמוניות (ארכיאולוגיה) הן לאדם הקדמון, כלומר למשהו עתיק וראשוני הקודם בזמן, הן למושג קדמון וארכאי, בהוראת דבר עתיק וקבוע שאי אפשר לשנותו דוגמת חוק ארכאי או מצווה ארכאית, והן לקדם בהוראת מזרח, כמו בפסוק ‘ימה וקדמה צפונה ונגבה’. ים בעברית מקראית הוא מערב ומזרח הוא קדם, צפונה ונגבה הם צפון ודרום. בשל העובדה שהשמש מקדימה לזרוח מדי יום, הקדם מכונה מזרח מלשון זריחה. בשל העובדה שרק הזריחה היא תופעה קבועה ונצחית ומחזורית, חוזרת ונשנית מדי עשרים וארבע שעות, המילה הלטינית העתיקה למזרח מלשון זריחה orient עניינה אוריינטציה, כיוון.

אלוהים שם את האדם אשר יצר בגן הקדמוני שנטע במזרח, גן שהפך להיות מטבע לשון ידוע – גן עדן. ב"ספר היובלים", חיבור כוהני קדום מהמאה השנייה לפני הספירה, שנמצא בין מגילות קומראן בעברית, המספר מחדש את ספר בראשית מפי מלאך הפנים, מתאר מלאך הפנים למשה בן עמרם על הר סיני אחרי מעמד סיני, את ארבעים ותשעה היובלים שקדמו למעמד סיני. בספר היובלים לכל סיפור יש תאריך מדויק ביחס ליובל, לשמיטה, לחודש, ליום ולשנה. יובל מונה ארבעים ותשע שנים ואלה מחולקות לשבע שמיטות. בפרק השלישי של ספר היובלים, שנמצא בשפת געז [שפה שמית המשמשת לכתיבת כתבי קודש באתיופיה שיהודים ונוצרים משתמשים בה] בנוסח שלם, לפני שנמצא בעברית בנוסח מקוטע במגילות קומראן, במהדורה של כנה ורמן, מספר מלאך הפנים כיצד לימדו המלאכים את האדם לעבוד:

“ובשבוע הראשון ליובל הראשון ישבו אדם ואשתו שבע שנים בגן עדן לעובדו ולשומרו. ועבודה נתנו לו ולמדנוהו מעשה כול הנכון למלאכה. ויעבוד והוא ערום ולא ידע ולא יתבושש. וישמור את הגן מהעופות ומהחיות ומהבהמות, ויאסוף את פריו ויאכל, ואת הנותר הניח לו ולאשתו, וינח את הנשמר”. (היובלים, פרק ג, פסוקים 15–16).

חוקרי השפה השומרית העתיקה ציינו שבשפה השומרית הקדומה ‘גן’ משמעו חלקת שדה ו’עדן' הוא שטח פתוח, אולם בעברית המקראית עדן הוא שם עצם כללי המהדהד באופן אסוציאטיבי את המילים עַד במשמעות נצח, ועדנה כביטוי קשור לחיים, תשוקה ופריון.

במאה השלישית לפני הספירה, באלכסנדריה שבמצרים, כאשר הגיעו מתרגמי תרגום השבעים, שתרגמו את התורה מעברית ליוונית, לניב ‘גן בעדן מקדם’, בחרו במילה paradise פרדס, שמקורה במושג פרסי־יווני המתייחס לגן נעול, גן מלכותי סגור.

מכאן שהביטוי המאוחר בתלמוד הבבלי במסכת חגיגה, הדנה ב’מעשה בראשית' וב’מעשה מרכבה', ‘ארבעה נכנסו לפרדס’, משמעו ארבעה נכנסו לגן עדן. הביטוי ‘מעשה מרכבה’ מתייחס לדיון בעולם המלאכים ובמרכבת הכרובים. מלאכים וכרובים מצויים בגן עדן ובשבעה היכלות עליונים הקשורים להיכל הארצי, הוא המשכן או המקדש, המקום היחיד בו מצויה מרכבת הכרובים בארץ, כידוע לנו מספר שמות, ספר מלכים א ומספר דברי הימים א כח יח: “וּלְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת זָהָב מְזֻקָּק בַּמִּשְׁקָל וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה הַכְּרֻבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים עַל אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה”.

וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן־הָאֲדָמָה, כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל – וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.

פסוק זה הוא דוגמה יפה לאמנות הסיפור המקראית. רוב המילים והפעלים בו מוכרים לכאורה בהקשר של עצי פרי ועצי סרק צמיחה ומאכל, אבל לפתע נוספת פסוקית בלתי צפויה של מסמן שאין לו מסומן. מה הוא עץ החיים ומה הוא עץ הדעת טוב ורע? אין יודע, רק דבר אחד ודאי אלה עצים הגדלים בגן עדן שהקוראים לא ראו כדוגמתם וגם לא יראו. כלומר הסיפור מתחולל בתחום המיתוס, מעבר לגבולות הזמן והמקום, במקום הטרוטופי שהקטגוריות הבוטניות או הזואולוגיות נחצות מכל וכל, ואין לדעת מה יקרה עכשיו? לבד מהעובדה הוודאית שעצי פלא אלה יהפכו לגיבורי הסיפור שכל משתתפיו על־טבעיים.

אלוהים הוא הנוטע הראשון, עובדה המשמחת את לבם של חובבי גנים ומטעי עצים, שיחים ויערות מאז ומקדם.

הנטיעה היא פעולה חקלאית מובנת בכל שפה, הקשורה בעבודת אדמה, בחקלאות ובמטעים (כאמור, חקל בארמית הוא שדה), פעולה המתייחסת לעיבוד ושינוי פני האדמה כשבני האדם נוטעים ושותלים בה או חורשים וחופרים בה בורות לנטיעה. דהיינו זו פעולה אלוהית שבני האדם מכירים אותה גם הם. אולם הניב היפה גַּן בְעֵדֶן מִקֶּדֶם אינו מתבאר כפשוטו. היכן הוא עֵדֶן? האם קדם מלשון קדמון או מלשון קדם מזרח? האם מדובר בגן עתיק או בגן בפאתי מזרח ומה משמעותה של המילה עדן? האם היא קשורה לעדנה המסמנת אצל אישה את היכולת להעניק חיים? לשאלות אלה היה משקל לא מבוטל בשעה שבמאה השלישית לפני הספירה הגיעו מתרגמי תרגום השבעים – תרגום התורה הראשון ליוונית בעת העתיקה שנעשה באלכסנדריה שבמצרים, שם חיה קהילה יהודית גדולה שילדיה כבר לא ידעו עברית – לפסוק זה ולא ידעו כיצד לתרגם אותו ליוונית. נמלכו בדעתם וגמרו אומר לתרגם את ‘גן בעדן מקדם’ במילה היוונית לפארק מגודר בגדר או לגן סגור מוקף חומה paradeisos שמקורה במילה הפרסית לגן מלכותי מוקף חומה pairidaeza או בפרסית מודרנית firdaus. מכאן נגזרה הביטוי הארמי פרדס קושטא [גן הצדק] המתארת את גן עדן בספר חנוך הארמי, גם הוא מהמאה השלישית או השנייה לפני הספירה, והמילה העברית – פרדס והמילה האנגלית paradise.

פרקים רבים בדתות העולם המערבי קשורים במילה זו בגלגוליה השונים, מאז שנאמר לנו בספר חנוך הראשון, שנכתב בארמית ונמצא בין מגילות קומראן, שחנוך בן ירד שנלקח לשמים בידי אלוהים (בראשית ה כא–כד) כדי ללמוד לקרוא, לכתוב לספור ולחשב, יושב לנצח ב’פרדס קושטא' ומעיד על תולדות האדם וכותב את תולדות העולם, ומאז שבעולם האלילי ובעולם הנוצרי התוודעו ל־paradise דרך תרגום השבעים ליוונית מהעת העתיקה ואילך ומאז שבמשנה ובגמרא סופר לנו סיפור המפתח על ארבעה שנכנסו לפרדס, כלומר על ארבעה תנאים אשר נכנסו לגן עדן ביוזמתם, אל מקום שהיה חסום בפני כניסת בני אנוש לפי רצונם, מאז גירוש אדם וחוה מגן עדן.

‘גן בעדן מקדם’ הוא דוגמה יפה למילים היחידאיות בספר בראשית או לניבים ייחודיים שיש בהן ממד מסתורי ונעלם, שכן אין להם גילוי חזותי או מסמן אובייקטיבי חושי או גשמי בעולמם של בני אנוש. על כן הדמיון הפרשני של מפרשי התורה לאורך הדורות, או הדמיון של מתרגמי החומש בשפות השונות, פותח להם פתח לעולמות לא נודעים ולתרבויות שונות. מכל מקום פתיחת סיפור גן עדן בספר בראשית היא נטיעה אלוהית של גן מיוחד במינו שאלוהים שיכן בו את האדם אשר יצר ונפח בו רוח חיים.

בגן הראשון שנטע אלוהים צמחו עצי נחמדים למראה, עצי פרי ועצים מופלאים. המופלא הוא מה שחורג מגדר הטבע ואינו כפוף לגבולות הזמן והמקום ולקטגוריות המוכרות בעולם החושים המבחינות דבר מרעהו. לדברי ספר היובלים גן העדן נברא ביום השלישי לבריאה, לפני שנברא הזמן, הקשור בבריאת המאורות ביום הרביעי. כלומר גן עדן נצחי ועל כן הוא מרחב הטרוטופי שחוקי המציאות שמחוצה לו אינם חלים עליו, שכן כל המצוי בו כחי, צומח או דומם, כפלא או כקודש, אינו כפוף לתמורות הזמן הנמנה במחזורי השמש והירח, האור והחושך שנבראו אחריו, דהיינו, כל מה שמתרחש וקיים בגן עדן אינו כפוף לשום דבר שכפוף למתרחש מחוצה לו בזמן או במרחב.

“וביום השלישי עשה באומרו למים לעבור מפני כול הארץ אל מקום אחד מתחת לרקיע ותראה היבשה. ויעשו כן המים כאשר צווה. וייסוגו מעל פני הארץ למקום אחד ותראה היבשה. וביום הזה ברא להם את כול הימים בכול מקוויהם, ואת כול הנהרות ואת מקווי המים בהרים ובכול הארץ ואת כול האגמים ואת כול טל הארץ וזרע מזריע למינו, ואת כול הצמח, ועץ עושה פרי, ואת היערים ואת גן עדן בעדן לתענוג ולמאכל. את ארבעת המינים הגדולים האלה עשה ביום השלישי”.

(ספר היובלים, פרק ב פסוקים 5–7)

וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת־הַגָּן; וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן, הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר־שָׁם הַזָּהָב. וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. וְשֵׁם־הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן, הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ כּוּשׁ. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת."

בתחתית הצלע המזרחית הצרה של הים התיכון ובצלעו הדרומית הרחבה, מצויים אזורים צחיחים רבים שגשם אף פעם לא יורד בהם, מרמת הנגב ועד מדבר סיני, במדבר המזרחי ובכל המדבר המערבי הן במצרים התחתונה הן במצרים העליונה, הן בסודן ובלוב בכל מקום מעבר לרצועה של עמק הנילוס. המים הזורמים בנהרות רחוקים, מקורם ומוצאם ונתיבם, שהם בבחינת מחוז זיכרון עתיק שעליו נשמעו סיפורים, או מחוז חפץ אגדי אשר עליו שרו אפוסים, מיתוסים ושירים, ומרחב כיסופים אנושי גשמי המבטיח מים חיים השקאה, מזון תעבורה, ספנות ומסחר, נקשרו בדתות קדומות ובאגדות עתיקות.

תיאור ארבעה הנהרות שמוצאם בנהר בגן עדן הוא מלאכת מחשבת של צירוף מיתוס אגדי קדום וגאוגרפיה/קוסמוגרפיה היסטורית עתיקה המתייחסת למזרח אפריקה ולצפונה, מזה, שם זורמים הנהרות הנודעים בשם נהר פישון ונהר גיחון מדרום לצפון, או ממזרח אפריקה למערבה, ואז מדרום לצפון, ונשפכים לים התיכון בדלתא של הנילוס; וקוסמוגרפיה/גאוגרפיה המתייחסת למערב אסיה ולדרומה, מזה, שם זורמים הנהרות הגדולים, הפרת והחידקל, מצפון לדרום, מהרי אררט או מרכס הטאורוס בארמניה ובטורקיה, אל עבר סוריה ועיראק, ועד איראן, שם הם נשפכים למפרץ הפרסי, אחרי שהם נפגשים בנהר שט אל ערב, הזורם למפרץ הפרסי בדלתא שלו.

סיפור גן עדן מציין שארבעת הנהרות הגדולים פישון, גיחון, חידקל ופרת, המקבילים לנילוס הלבן הזורם מדרום לצפון מערב, הוא נהר פִּישׁוֹן… הַסֹּבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר־שָׁם הַזָּהָב שמוצאו בימת ויקטוריה באפריקה, ולנילוס הכחול הוא נהר גִּיחוֹן… הַסּוֹבֵב אֵת כָּל־אֶרֶץ כּוּשׁ, המגיח מאגם טאנה שברמות אתיופיה הגבוהות באפריקה, אגם העולה על גדותיו בתקופת גשמי המונסון ברמות אתיופיה, המכונה כוש בלשון המקרא, מאז שתרגום השבעים תרגם את כוש לאתיופיה.

הנילוס הכחול (הגיחון) נובע מאגם טאנה אשר ברמות אתיופיה הגבוהות, בצפון מערב אתיופיה, המתנשאות לגובה שבין 1800–3000 מטר מעל פני הים, וזורם מאתיופיה לסודאן ולמצרים מדרום לצפון, אחרי שהוא מתחיל בפניה מדרום למערב ואז הוא מצפין ומתחבר בחרטום, בירת סודן, לנילוס הלבן (הפישון) הזורם מדרום לצפון מערב, ושניהם זורמים צפונה כיאור המקראי או כשיחור המקראי, הנודע כנהר הנילוס הגדול, עד לדלתא בחופי הים התיכון בין אלכסנדריה לפורט סעיד.

שמה העתיק של סודאן הוא ממלכת כוש או נוביה. חבל נוביה הוא שמו העתיק של עמק באפריקה, אשר בו זורם נהר הנילוס, ברצועה צרה המשתרעת לאורך של כ־500 קילומטרים מאסואן, שבמצרים, עד לח’רטום שבסודאן, מדרום למצרים. עמק זה נמצא באזור מפגש הגבולות בין מצרים וסודאן של ימינו, המכונה כאן ‘ארץ החוילה אשר שם הזהב הטוב’. מקור השם נוביה ככל הנראה מהמילה המצרית “נוב” (nb), שמשמעותה זהב, שכן המצרים כרו את רוב הזהב באזור זה.

החוקרים הבקיאים בלשונות השמיות של המזרח הקדמון, פרופ' יעקב קליין ופרופ' יהושע בלאו, כתבו כי "מוסכם בין המפרשים, כי פִּישׁוֹן נגזר מהשורש פ.ו.ש, שפירושו: לקפץ, להתרוצץ. תיאור זה מתאים לנילוס הלבן, הפישון, הזורם במרחב עמק נוביה, אשר לו שישה אשדות מפוארים שמפלי מים קופצים ומתרוצצים בהם. האשד הצפוני שבהם מצוי באסואן, והדרומי קרוב למרואה (Meroe), שהיתה לימים בירת ממלכת כוש (מאה 8 לפנה"ס–מאה 4 לספ') והשתרעה עד שולי אתיופיה ואריתראה של היום.

על נהר הגיחון (הנילוס הכחול) נכתב: “הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל־אֶרֶץ כּוּשׁ.” תרגום השבעים שתרגם את המקרא מעברית ליוונית בארץ מצרים, החל מהמאה השלישית לפני הספירה, תרגם את ‘ארץ כוש’ בשם אתיופיה. שם זה הוא הלחמה של שתי מילים יווניות aítho + óps (αἴθω + ὤψ), אתיו ו־אופס, שפרושן הוא “פנים צרובות”, או פנים שרופות מהקרבה לשמש בקו המשווה, כלומר שחורות.

נהר הנילוס הכחול, הגיחון, מקבל חלק ממימיו מהרמות הגבוהות של אתיופיה, שמקבלות את מימיהן מגשמי המונסון, כ 2000 מ"מ, שיורדים עליהן בחודשי מאי–אוגוסט. בחודשים אלה מספק הנילוס הכחול כ 75% מהמים הזורמים בנילוס בדרכו מחרטום למצרים. זרמי מים עצומים אלה, היורדים מרמה המתנשאת לגובה הנע בין 2000–4000 מטרים לגובה פני הים, הם אלה שיצרו בנילוס את הגאות המציפה את השדות מדי שנה בשנה, בין הגאות בחודש יולי לשפל בחודש נובמבר, אז זרעו בקרקע רווית המים את זרעי החיטה, שאותם קצרו באפריל, דשו ואסמו באסמים, לפני גאות הקיץ שהרטיבה את כל השדות מדי שנה, והיא שהעניקה לנהרות את אופיים הפועם בגיחות מים עצומות. לדברי מסורת הכנסייה האתיופית מרים, או מריה, אמו של ישוע, הכריזה שהנילוס הכחול (באמהרית Abbay “אבי הנהרות”) הוא הגיחון המקראי.

וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת.

הפרת והחִדֶּקֶל הם נהרות הזורמים מצפון לדרום, מהרי אררט שבארמניה ומהרי הטאורוס שבטורקיה, אל עבר המפרץ הפרסי.

* מקורותיו של החִדֶּקֶל בדרום־מזרח טורקיה, במזרח הרי הטאורוס, ומשך רוב מהלכו כיוון זרימת המים של הנהר הוא מצפון לדרום־מזרח הוא עובר מטורקיה לסוריה ומשך רוב מהלכו הוא זורם בשטח עיראק ואיראן עד שהוא מתאחד עם נהר פרת הזורם ממערב לחידקל, ויוצר את נהר שט אל־ערב בדרום עיראק, הנשפך אל המפרץ הפרסי. הפרת והחִדֶּקֶל הם הנהרות הגדולים של ארם נהריים, הנודעים בשמותיהם אלה ובמיקומם הגאוגרפי ביחס לאשור ואכד, מן העת העתיקה ועד היום.

מקור השם פרת הוא בשפה האכדית פורתו ומשמעותו היא רחב מאוד. הנהר נובע כאמור בהרי אררט ברמת ארמניה, הזכורים לנו מפרשת נוח, המצויים היום במזרח טורקיה, ועובר בטורקיה, סוריה ועיראק ומגיע כשהוא מתאחד עם החידקל לנהר שט אל ערב, עד למפרץ הפרסי.

ארבעה נהרות אלה, הנובעים לדברי ההיסטוריוגרפיה המיתית המקראית מנהר אחד היוצא מעדן להשקות את הגן, אך נמצאים מבחינה גאוגרפית בשתי יבשות רחוקות, דרומית וצפונית, אפריקה ואסיה, מתוארים בדרך שממשות גיאוגרפית ומציאות מיתולוגית משמשים בה בערבוביה. ראוי לציין שהזהב, הבדולח ואבן השהם, הנזכרים לעיל במסלול נהר פישון, הנילוס הלבן, הפוגש בגיחון, הנילוס הכחול, בחרטום שבסודאן, שכולם מחצבים יקרים שנכרו במכרות באפריקה באזור בו עובר הנילוס הלבן, בין אסואן לחרטום, באזור המכונה נוביה, היא ‘ארץ החוילה אשר שם הזהב הטוב’, כנזכר לעיל, נזכרו במקום אחד נוסף רב משמעות: במשכן המקודש באוהל מועד ובבגדי הקודש של הכוהן הגדול הנכנס לבדון לקודש הקדשים, כלומר בעולם המקראי ובתודעה הכוהנית נוצר קשר הדוק בין נהרות גן עדן ואוצרותיהם, החורגים מגבולות הזמן והמקום, הקשורים לערוצי הנהרות הגדולים באפריקה המדברית, לבין המרחב המקודש במשכן ותכשיטיו, שנוצרו במדבר סיני, שם נודעו גילויים אלוהיים החורגים גם הם מגבולות הזמן והמקום.

ארבעת הנהרות הללו, המתוארים כנהרות שמוצאם בגן עדן, הם נהרות אדירים הקשורים כידוע בהיסטוריה המקראית ובגאוגרפיה המקראית. אברהם אבינו בא מאור כשדים אשר בארם נהריים, ועצר בחרן, בין הפרת והחידקל, והוא וצאצאיו ירדו לארץ היאור והכירו ממראה עיניים או משמועה שהגיעה לאוזניהם, הן את הנילוס הכחול הן את הנילוס הלבן, שהצטרפו בחרטום לנהר הנילוס הגדול הזורם מדרום לצפון, מסודאן למצרים, היא ארץ היאור הנקרא במקרא גם שיחור.

בארץ ישראל הצחיחה והמדברית, שנודעה כארץ המובטחת שהחקלאות בה מבוססת רק על חסדי הגשם משמים של בעל הגשם (חקלאות בעל) ולא על מי נהרות ואגמים (חקלאות שלחין), אין כידוע שום נהר המתקרב בגודלו, בעוצמתו, ביופיו, במסתוריותו או באורכו, לנילוס הכחול, לנילוס הלבן, לפרת או לחידקל, אבל נהרות גדולים אלה שנודעו ליושבי הסהר הפורה ולתושבי המזרח התיכון הן באזורים הצחיחים הן באזורי ערוצי הנהר המוצפים במים, מהרי אררט ועד למפרץ הפרסי, מאגם ויקטוריה ואגם טאנה, מאתיופיה וכוש, נוביה וסודן, ועד לדלתה של הנילוס, נשמרו בזיכרון כל עמי האזור מהעת העתיקה ועד ימינו, נקשרו כולם לנהר הגדול היוצא מגן עדן ומתפלג לארבעה נהרות גדולים, שבו החל הסיפור האנושי.

וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן־עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע – לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ – מוֹת תָּמוּת. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל־עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל־הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה־יִּקְרָא־לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא־לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם לֹא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל־הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר־לָקַח מִן־הָאָדָם לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ אֶל־הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה־זֹּאת. עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

סיפור גן עדן על כל חלקיו הוא מיתוס. מיתוס הוא סיפור עתיק שעתיד גדול נכון לו, שחלק ממשתתפיו על אנושיים וחלק אנושיים ועל כן איננו סיפור הניתן לשחזור או לביקורת אנושית. מיתוס הוא סיפור עתיק שעוסק בבעיה שאין לה פתרון, סיפור מורכב שעתיד גדול נכון לו, משום שהוא עוסק בשאלות נצחיות המטרידות תמיד את האדם – איך הכול החל? מדוע כל בן אנוש הוא בן מוות? כמה דורות לאחור אדם בן חלוף מסוגל לזכור? האם יש דרך להימלט מהמוות? מה היה לפניי? מה יהיה אחריי? מדוע יש הבדלים בין נשים לגברים? מדוע חיות אינן מדברות? מדוע אדם לעמל יולד? למה גורשנו מגן עדן? ועוד כיוצא באלה.

בתרבות היהודית סיפור גן עדן הוא ראשית התרבות, שכן בו נקבע לראשונה היחס בין האלוהי הנצחי המופשט לבין בני־חלוף גשמיים, משעה שהובהר בסיפור באופן חד־משמעי מיהו הריבון, המחוקק והמעניש, מי הוא החוטא? מיהו מקור החוק והמשפט, מי הוא זה העובר על החוק? מיהו המציב את גדרי האיסור וההיתר או מיהו זה הקובע גבולות, איסורים, מחיצות, אפשרויות ונורמות במרחב התרבותי־דתי, משפטי וחברתי.

בסיפור זה נקבע לראשונה מהו החוק או מהו הסֵדר הראוי, מהו החטא ומהו העונש הכרוך בעבֵרה על החוק, ואף נקבע מיהי החוטאת והנאשמת שהמרתה את פי האל, זו שחטאה בחוסר הציות שלה חטא נורא שהביא לקללת האל והסב בעונש הגירוש מגן עדן ובאבדן חיי הנצח של המין האנושי, ואף נקבע מיהי הנענשת המקוללת לכל הדורות, האישה חסרת המשמעת, שאיבדה את ריבונותה והפכה לאישה שבעלה מושל עליה, ומצפה ממנה להיות לשפחה בתחום המשפחה.

דפוס היחסים הראשוני בין אל נצחי וכל־יכול, מקור החוק המצַווה, לבין האדם המצוּוה והחוטא, לבין חוה החוטאת, העוברת על תביעת הציות לדבר האל בעקבות הסתת הנחש המדַבר והמפתה, ובינם כחוטאים הנחקרים, נשפטים ונענשים בידי האל, בזיקה למיתוס גן עדן, הוא שכונן את גורלם של אדם וחוה וכל צאצאיהם וצאצאיותיהם בני־החלוף, מאז חטא גן עדן והגירוש ממנו, בתרבויות המונותאיסטיות הפטריארכליות.

וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.

וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל.

וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.

ראשית הדיאלוג בין האל לאדם כרוכה ביחסי כוח: בציווי, באיום ובעונש. שלושה אלה קשורים בהבחנה בין מותר לאסור ובקביעת היחס המכריע בין הָאֵל הַמְּצַוֶּה וְהָאָדָם הַמְּצֻוֶּה. יש לציין שרק אדם הראשון הוא זה הַמְּצֻוֶּה בפסוקים אלה, ורק עליו נאסר במפורש לאכול מעץ הדעת טוב ורע, חוה לא שמעה ולא הייתה נוכחת..

מיד אחרי שנזכר המוות כעונש לאדם העובר על דבר האל, מחליט האל למצוא לאדם עזר כנגדו. למרות העובדה שקודם לכן נזכר במפורש שאלוהים ברא את האדם בצלמו כזכר וכנקבה, ונאמר במפורש בלשון רבים: בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וכך נאמר בפסוק המלא בן שלוש הצלעות:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ

זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם

ספר בראשית מורכב מכמה מסורות סיפוריות עתיקות שאוחדו לרצף סיפורי בידי עורך שלא רצה לשנות ולהאחיד את המקורות השונים. מכל מקום בשלב זה בסיפור מסופר על ניסיון למצוא לאדם בת זוג מעולם החי. עדיין הקטגוריות אינן ברורות ומובחנות כל צרכן וגבולות האסור והמותר אינם חתוכים. אלוהים מתחיל ביצירת חיות השדה ועופות השמים מהאדמה, באותה דרך שבה ברא את האדם:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם

לאחר שהחיות והעופות נוצרו בידי האל מן האדמה, הם והן מובאים לפני האדם כדי שיקרא להם בשם. ברגע שניתן להם שם הם הופכים לנפש חיה. למתן השם נודעת משמעות גדולה, האדם בעל התודעה, השמיעה והדיבור, יכול לתפוש כיצור חי רק את מה שקרוי בשם והוא זה היוצר ובוחר את השמות.

וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ.

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

הקריאה בשם כרוכה בהבנה ובהתוודעות, בבחירה ובהכרעה, בהכרה ובהגדרה, ובמידה של קירבה לכל מי שנקרא בשם, אולם בין כל היצורים שהתוודע אליהם בין הבהמות, החיות והעופות, לא נמצא לו יצור שיכול להיות מוגדר בביטוי עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. כשאלוהים הבין שהדרך האמנותית שנקט בה – יצירת חיות מעפר, שלהן נתן האדם שם – לא עלתה יפה, בכל הנוגע למציאת בת זוג לאדם, ועל כן נדרשת יצירה מסוג אחר, הוא פתח במבצע הרפואי־אמנותי הראשון: הוא מרדים את אדם, פותח את גופו, לוקח ממנו צלע וסוגר את הפתח ממנו נלקחה הצלע, ובונה מצלעו את האשה:

וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.

וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.

אדם שמח על בת הזוג שהוצגה בפניו בידי אלוהים שבנה אותה מצלעו, והגדיר את מוצאה, את שמה ואת מעמדה: הקרבה ביניהם נובעת מהעובדה שהיא נבנתה מעצמותיו ומבשרו. יתר על כן, כאן בפעם הראשונה אדם מגדיר את עצמו בשם. קודם לכן נקרא אדם כי נוצר מן האדמה אבל כאן הוא קורא לעצמו לראשונה בשם אִישׁ ולבת זוגו הוא קורא אִשָּׁה. רגע זה של פקיחת התודעה האנושית הוא מרהיב. ברגע שהאדם רואה את זוגתו הוא מכנה הן את עצמו הן אותה בשמות שיש ביניהם יחסי גומלין, איש ואשה.

וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי

לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.

המדרש אומר על הביטוי זֹאת הַפַּעַם שהייתה מפעמת בו כפעמון, כלומר עוררה בו התפעמות והתרגשות. דרשנים אחרים מציעים שמדברי אדם עולה שהייתה פעם קודמת לפני זאת הפעם, כלומר, הייתה אישה קודמת שהוצעה לו ושמה לילית והם מספרים עליה מדרשים ארוכים ומרתקים המלמדים על פחדיהם העמוקים של גברים מנשים המאיימות עליהם בחכמתן, בדעתן, בריבונותן ובעצמאותן. אולם אלה הן תובנות מדרשיות מאוחרות, לא תובנות מקראיות קדומות. הסיפור בספר בראשית חותר לפסוק הבא, המכונן את הדרך הראויה לאדם. כל אדם נולד לאביו ואמו וגדל בבית הוריו, הן הוריו מבטן הן הוריו המאמצים, אולם בשלב מסוים עליו לקום וללכת מבית אביו ואמו ולמצוא לו אישה כדי להתאחד עמה וליצור חיים חדשים ולהקים משפחה חדשה.

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

פסוק זה מציין את עידן התום בגן עדן, לפני שאדם וחוה התוודעו להבחנה בין האסור למותר, בין הטוב והרע, לפני שהתוודעו לבושה, לאשמה ולפחד, לחטא ולעונש, לדעת ולשיפוט, ולאימה מפני הסמכות. ככל שאר היצורים היו ערומים, ללא בגדים, אלא רק עורם לגופם, ללא מודעות לעצמם

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים

וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל.

וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן.

וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן.

כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל

וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.

“וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה”

ערמה וחכמה בעברית הן מלים נרדפות שיש בכל אחת מהן גוון שונה, האחת מסמלת חכמה להרע והשנייה חכמה להטיב. בתרגום השבעים תורגמה המילה עָרוּם המוסבת על הנחש כמי שהיה הפיקח ביותר בכל החיות אשר על הארץ. כאן המילה עָרוּם מתייחסת ליצור בַּעַל מְזִמּוֹת, בַּעַל תַּחְבּוּלוֹת, חָכָם לְהָרֵעַ, הַנּוֹהֵג בְּחָכְמָה לְהַכְשִׁיל אֲחֵרִים ולהתנכל לזולתו אוֹ לְסַבֵּב עִנְיָינִים לְטוֹבָתוֹ הַפְּרָטִית באמצעות חשיפת מידע אסור המביא לפגיעה בזדון בבן שיחו תם הלב.

בעולם המיתולוגי בגן בעדן מקדם, שבו נחשים מדברים וצומחים בו עצים נחמדים להשכיל המצמיחים פירות של עץ הדעת טוב ורע, השיחה שיזם הנחש הערום מכל חית השדה, עם האישה שזה עתה באה לעולם וחיה עדיין בעידן התום, הפכה לשיחה דרמטית חורצת גורלות. היה זה רגע המעבר הדרמטי מטבע לתרבות ומתום לידיעה. התרבות האנושית מתחילה במקום שבו יש בושה, אשמה ופחד. בעקבות השיחה עם הנחש המפתה המדיח לחטוא, האישה שאכלה את פרי עץ הדעת זכתה לתודעה חדשה לחלוטין ונתנה גם לאיש שלצידה, לאכול. משעה שטעמו שניהם מפרי עץ הדעת טוב ורע נפקחו עיניהם, ומשעה שהתעוררה תודעתם מיד חשו בושה בעירום גופם וביקשו להתכסות ומצאו עלה תאנה לעשות ממנו חגורה המכסה על ערוותם. יתר על כן הם הבינו שעשו מעשה אסור וחשו אשמה ופחד ובחרו להתחבא:

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם

וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם

וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.

וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה.

וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא.

וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה

הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ.

וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל.

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ

כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה

עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ

הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.

וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר

לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה

כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.

מעטים הטקסטים הדרמטיים העולים בחריפותם ובתמצותם על טקסט זה המגלם את אמנות הסיפור המקראית המשלבת בין מיתוס לחוק ובין חטא על־אנושי המתרחש בעידן מיתולוגי שבו נחשים מדברים, למשפט אלוהי שתוצאותיו משפיעות על כל בני האדם לדורותיהם, אמנות הכורכת בין חטא אנושי חד־פעמי בגן עדן לעונש אלוהי נצחי על אלה המגורשים מהגן ועל כל צאצאיהם. האדם הראשון מיהר להתחבא יחד עם אשתו כששמע את קול אלוהים מתהלך בגן, כי היה מודע לכך שעשה דבר אסור שהקנה לו מעמד שלא נועד לו. הוא זכר שאלוהים אסר עליו במפורש לאכול מעץ הדעת טוב ורע, אולם משעה שאשתו הציעה לו את הפרי האסור ביוזמת הנחש, לא סירב אלא אכל. אלוהים שואל אותו היכן הוא מסתתר ומדוע הוא מסתתר והוא מספר לאלוהים שהוא מתחבא כי הוא מתבייש שהוא עירום. אלוהים מבין מיד שאדם אכל מפרי עץ הדעת ושואל אותו אם אכל מפרי העץ האסור? אדם מטיל את האשמה על אשתו ואלוהים שואל את האישה מה עשתה? האישה מטילה את האשמה על הנחש המפתה והמדיח שהשיא אותה לדבר עבירה. משהתבררה אל נכון שרשרת החוטאים האשמים שעברו על דבר האל: הנחש המדבר המשיא את האישה לדבר עבירה, האישה הסקרנית שהתפתתה לדבריו של הנחש המדיח והאיש שהתפתה ואכל מידי האישה למרות שנאמר לו במפורש שנאסר עליו לאכול משני העצים שבתוך הגן־ או משנקבעו יסודות המשפט התלויים בזיהוי מדויק של הנאשמים החוטאים, בבירור הנסיבות שגרמו לחטא, בחקירת החוטאים ובבירור נסיבות הפשע, מתחיל אלוהים המצווה והמחוקק, החוקר, השופט והמעניש בחלוקת העונשים על החוטאים: ראשון מקלל אלוהים את הנחש המדבר, יוזם החטא שזמם להכשיל במזיד את אדם וחוה, קורא לו ארור ומצווה עליו להפוך לזוחל על גחונו ולאוכל עפר דומם. יתר על כן כנגד ההתרועעות האסורה בין המינים שגרמה לחטא, גוזר האל על איבת עולם בין זרע האדם לזרע הנחש.

שניה נענשת האישה בעונש ייסורי הריון ולידה ובכפיפות לבעלה:

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.

פסוק נורא זה, אשר חרץ את גורלן של כל הנשים בעולם שבו משלו בכיפה שלוש הדתות המונותאיסטיות שהאמינו בקדושת סיפור גן עדן במשך אלפי שנים, מהדהד פסוק מהפרק הבא: “לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ”. כל הנשים, לא רק האישה החוטאת, נתפשו כחוטאות, מודחות ומתפתות, אשמות ונענשות, שיש למשול בהן כעונש ולאלף אותן בינה שתביא אותן לכלל הכנעה, כפיפות וציות. עובדה מעניינת היא שבמקום שבנוסח המקרא כתוב וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ בנוסחים קדומים כתוב אל אשך תשובתך (כך כתוב בספר היובלים ג, 24 בתרגום משה גולדמאן בספרים החיצוניים במהדורת אברהם כהנא ובתרגום התורה לשפה האתיופית; בתרגום כנה ורמן כתוב ואל אשך מפלטך; בתרגום השבעים כתוב ואל אישך חזרתך או אל אישך תשובתך, במהדורת משה צפור, “תרגום השבעים על ספר בראשית”, רמת גן תשס"ו, עמ' 96 וכך גם בתרגום הלטיני הקדום ובפשיטתא. משה צפור מעיר בספרו בעמ' 97 שבשיר השירים מתורגמת המילה “תשוקתו” בתרגום השבעים ואצל אחרים כמו תשובתו או פנייתו).

קשיי ההיריון וייסורי הלידה, שתי עובדות ביולוגיות שכל הנשים היולדות כפופות להן, בין אם יחסן לבן זוגן מוגדר בנוסח בראשית כתשוקה, בין אם הוא מוגדר בכל התרגומים העתיקים כתשובה ומפלט, חזרה או פנייה, הפכו בסיפור מיתולוגי זה לעונש אלוהי. בשל עובדה זו נאסר על רופאים להקל על נשים בלידתן עד לעידן המודרני. שלוש המילים האחרונות בפסוק נורא זה הפכו לתשתית הסדר הפטריארכלי. מחצית האנושות הוכפפה למחציתה האחרת. מחצית האנושות הגברית משלה על מחצית האנושות הנשית, שללה ממנה חירות, שוויון, חופש בחירה ומעמד ריבוני, ומנעה ממנה זכות לימוד, זכות ירושה, זכות בחירה והיבחרות וזכות הצבעה. זכויות אלה ועוד רבות אחרות נשמרו לגברים בלבד, אלה ששמרו רק לעצמם את בלעדיות סמכות הדעת בכל נושא, לצד זכות בלעדית ללמוד וללמד, לבאר ולפרש, לחוקק ולהתקין תקנות, לשפוט ולהעניש, לדון ולהנהיג, ללחום ולנצח, עד למאה העשרים.

יוסף בן מתתיהו, הכהן החשמונאי שהזדהה עם חוגי הפרושים במאה הראשונה לספירה, היטיב לתמצת את גודל האסון כשביאר לשוביו הרומאים את תפישת העולם היהודית: המחבר, שגדל בחוגי הפרושים בירושלים ובגליל, הצטרף ליהודים הלוחמים ברומאים ובגד באנשיו שהחליטו ליטול את נפשם בכפם, במבצר יודפת, והסגיר עצמו לרומאים, כתב ברומא, בשלהי המאה הראשונה לספירה, על מקומה של הסמכות האלוהית בדבר יחסי אי־השוויון בין המינים. בדבריו תיאר את מקור הסֵדר שעיגן את סמכותו בצו אלוהי, בחוק ובמיתוס, בשעה שהפך את הנשים בראשית האלף הראשון לספירה, לבנות־חסות משועבדות, בּוּרוֹת כנועות וצייתניות, עניות ותלותיות, סוררות טעונות אילוף, שיש למשול בהן, ומחויבות בשל חֶטאן המיתולוגי, בהרחקה ובהדרה מרשות הרבים, בשל מהותן המסוכנת והמזיקה:

“התורה אומרת כי האשה פחותה מהגבר לכל דבר, ועל כן עליה לשמוע בקולו, לא למען השפלתה, אלא למען ימשול בה, כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון”. (נגד אפיון, ב, כד 201).

דבריו של בן מתתיהו מאירים את משמעות הסֵדר הפטריארכלי המפלה, שהיה מושתת על פסוק הקללה והעונש: “והוא ימשול בך” (בראשית ג, טז), המסיים את סיפור המשפט האלוהי בגן עדן. המילים שבחר בהן בן מתתיהו כדי לנמק את שלטונם של הגברים על הנשים: ‘כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון’, מפליאות להמחיש את הטיעון שהמיתוס הוא האופן שבו חברה מעגנת את צורת הארגון שלה בטבע הדברים עצמו, הנסמך על מקור שמימי מקודש, שמן הנמנע לערער עליו.

מיתוס זה, הנשען על צו אלוהי שאין לחלוק על צדקתו, אינו אלא דרך המלך שבחרו בה גברים מאז ומעולם כדי להצדיק את שליטתם על נשים, לשלול מהן את חופש הבחירה וחופש התנועה, את זכות לימוד הקריאה והכתיבה, זכות הבחירה וההיבחרות וזכות הירושה, את זכות מתן עדות ואת הגישה הריבונית למשפט, כדי להפוך כל אישה בעולת בעל לשפחת המשפחה ברשות הפרט, המאפשרת לבעלה לנהל חיים ראויים בעיניו, על פי בחירתו, חיי לימוד או עבודה, התמחות במסחר, כלכלה ופרנסה, עבודה בחקלאות, במרעה, בספנות או במדגה, עבודה ברוכלות, בשענות או בצורפות, או השתלמות בהוראה, ברפואה, בשיפוט או הנהגה, ברשות הרבים.

המיתוס הוא האמצעי המקַשר בין ההיסטורי, החברתי, החולף והמקרי, לבין הטבעי, הנצחי, האלוהי והקוסמי, הנשמר בכתבי קודש קדומים או ביצירה אפית עתיקת ימים, המספרת בשיר עלילתי על סיפורי גבורה של אלים וגיבורים וקושרת בין העולם האלוהי הנצחי לבין עולם האדם בן החלוף. המיתוס הוא סיפור עתיק שעתיד גדול נכון לו, שכן הוא חוזר ומסוּפר משום שהוא מעלה מציאות מורכבת, מקוטבת, שאין לה פתרון פשוט, וזאת משום שמסַפריו מתמודדים עם עוול, אבסורד, שיבוש או עיוות, או עם דבר־מה שאיננו מתקבל על הדעת, שכן אין לו צידוק הגיוני, או נאבקים עם תוצאותיה של טרגדיה שאין לה פתרון. הפלית הנשים לאורך כל הדורות בכל הממדים חייבה הסבר מיתולוגי דתי מקודש שכן לא היה לה שום אנושי צידוק אחר.

הקללה האלוהית המושתת על אדם הופכת את העבודה לעונש ואת האדמה למקוללת וארורה המסבה לעובדי האדמה עצבון במקום שמחה. האדם שנברא כיצור הנהנה מכל שפע הפרי והירק המצויים לו להנאתו על העצים והשיחים בגן עדן, ללא כל עמל וטורח, נענש בלהיות משועבד לעבודת האדמה שתעציב אותו משום שתצמיח לו רק קוץ ודרדר. דורות רבים לאחר מכן, בדורו של נח נאמר: וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה.

יתר על כן, מזונו של כל אדם יושג רק בזעת אפיו ובחרדה תמידית מפני רעב ובצורת, ודינו נגזר להיות בן מוות:

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה

כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.

נוסח מעניין של סיפור גן עדן, על החטא והעונש, מצוי במדרש ‘פרקי דרבי אליעזר’, פרק יד המלמד אותנו שהנחש היה קשור במלאך סמאל שהאגדה קובעת שהוא השטן, הוא יצר הרע הוא סמא"ל.

"ויאמר מי הגיד לך כי ערום אתה?

אמר אדם לפני הב"ה רבון כל העולמים כשהייתי לבדי לא חטאתי לך אלא שהאשה שהבאת אצלי היא הדיחה אותי מדרכיך שנאמר האשה אשר נתת עמדי וכו'. קרא הב"ה [הקדוש ברוך הוא] לאשה ואמ' לה לא דייך שחטאת את עצמך אלא שהחטאת את אדם! אמרה לפניו רבון כל העולמים הנחש הסיח דעתי לחטא לפניך שנ' הנחש השיאני ואוכל.

והביא שלשתן ונתן עליהם גזר דין מתשעה קללות ומות והפיל את סמאל ואת כת שלו ממקום קדושתן מן השמים וקצץ רגליו של נחש ופקד עליו להיות מפשיט את עורו ומצטער אחת לשבעה שנים בעצבון גדול ואררו שיהיה שואף במעיו ומזונו נתהפך במעיו לעפר ומרורת פתנים מות בפיהו, תתן שנאה בינו לבין בני האשה שהיו רוצצין את ראשו ואחר ממנו המות

ונתן לאשה מתשע קללות ומות עינוי לידה ועינוי דם בתולים ועינוי הריון ועינוי גידול בנים ומכסה את ראשה כאבל ואינה מגלחת אותה כי אם בזנות ורצע את אזנה כעבד עולם וכשפחה משרתת בעלה ואינה נאמנת בעדות ואחר כל אלו מות.

והוציא דומיס לאדם מתשע קללות ומות וקצר כוחו וקצר קומתו, טומאת הזב טומאת הקרי טומאת תשמיש המטה, זורע חטים וקוצר קוצים ומאכלו בעשב הארץ כבהמה לחמו בדאבה מזונותיו בזיע ואחר כל אלו מות. אם אדם חטא מה חטאה הארץ שנאררה? אלא על שלא הגידה את מעשיה לפיכך נאררה ובשעה שבני אדם חוטאין בעבירות הקלות הוא מכה פירותיה של ארץ בעבור בני אדם שנאמר ארורה האדמה בעבורך:

על שלושת החוטאים שהיו קודם לכן בני אלמוות שמשכנם היה בגן עדן, נגזר דין מוות. סמאל המלאך העומד בראש כוחות הטומאה קשור בנחש המדיח בגן עדן ושניהם נענשים בנפילה ממקומם, בצער ובייסורים ובדין מוות.

כל הסגולות המייחדות את האישה מבחינה ביולוגית, אלה המאפשרות רק לה עיבור, הריון ולידה וגידול ילדים, הואיל וזכתה מראשיתה בברכת שדיים ורחם, הופכות לקללות, ועונשה הנצחי הוא לחיות כעבד עולם וכשפחה משרתת את בעלה כל חייה, זו שתשובתה אליו או מפלטה בו, עד למותה שאין ממנו מנוס.

ועונשו של אדם הוא הדאגה, החרדה, הקושי והייסורים הכרוכים בהשגת מזונו ובפרנסת בני משפחתו, המוטלים עליו, משום שהאדמה ארורה עבורו ואינה מצמיחה לו מזון בחסד ובברכה אלא בעונש ובקללה. גם הוא חי מתוך תודעה שנגזר עליו למות.

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי.

אדם, שקודם לכן, כשנוצר בגן עדן, קרא לעצמו איש ולבת זוגו אישה, קורא עכשיו לאשתו חוה, אם כל חי. כאן נזכרת לראשונה המילה אם המעצבת את ייעודה וגורלה של האישה ואת מעמדה בחוק המקראי. כל אישה מיועדת להיות לאם, אין לה בחירה אחרת. המילה רווקה אינה מוכרת בתורה. כל אישה היא נערה בתולה בבית אביה בעשור הראשון לחייה וארוסה ואשת איש ובעולת בעל מהעשור השני לחייה, שתכלית קיומה להרות וללדת ולגדל ילדים ולשרת את בעלה ביום ובלילה. אישה שנמנע ממנה ללדת מכל טעם אחרי עשר שנות נישואין, דינה גירושין, ובעת העתיקה הייתה יכולה למצוא אישה שפחה שתלד לבעלה במקומה, שכן בעולם המקראי רק נשים אחראיות על עקרות ולא גברים. חלק מפקיחת העיניים שהתחוללה בגן עדן בעקבות חטא אכילת פרי עץ הדעת, הייתה התעוררות התודעה המינית והבנת הקשר בין דבקות, זיווג, הריון ופריון, לידה ואימהות וגידול ילדים, והבנה שרק נשים יולדות ומעניקות חיים.

וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.

פסוק זה מבטא את ראשית תולדות הלבוש הקשורות בעשייה ומלאכה שמטרתה לעטוף, להלביש ולכסות את האדם ולהסתיר את ערוותו משעה שנודע לו שהוא עירום ולפני שגורש מגן עדן הנצחי אל עולמם של בני החלוף. הלבוש הוא ראשית התרבות שהיא תולדת הבושה, כשם שהעירום בגן עדן מסמל את החיים נטולי הבושה בטבע. לא לחינם לחלקי הגוף שיש להסתירם קוראים עירום ועריה, ערווה, בושה, תורפה ובושת. לחיות אין צורך להתלבש כי אין להן תודעת עירום ועריה, ערווה, אשמה, מבוכה או בושה. בתרבות, בכל תרבות, יש הבחנה בין תחום הפרט המוצנע מאחורי יריעות או קירות ודלתות, בו האדם רשאי לבחור להסתובב עירום באוהלו, בביתו ובחדריו, הרחק מעין רואה, ובין רשות הרבים החשופה, המחייבת את האדם בלבוש וכיסוי.

אחרי העונשים הנבדלים שהשית אלוהים על הנחש, על האישה ועל האיש, השותפים לחטא האכילה מעץ הדעת, שהפכו כולם לבני מוות, מסיים אלוהים את פרשת החטא בעונש דרמטי הנודע כגירוש מגן עדן, הנובע מהעובדה שאלוהים רוצה לשמור לעצמו ולמלאכי עליון את בלעדיות סמכות הדעת הנוגעת לידיעת הטוב והרע, הנגלים לאוכלים מפרי עץ הדעת בגן עדן, כשם שהוא רוצה לשמור רק לעצמו, לכרובים ולמלאכי עליון, את הנצחיות הנובעת מהקרבה לעץ החיים בתוך הגן.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם.

וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם.

ראוי לציין שהמילה עבודה והמילים עבדות ושעבוד או בית עבדים נגזרות כולן מאותו שורש. אין עונש למי שלא עובד את האדמה, ממנה נברא או נולד ובה יקבר, יש עונשים כבדים למי שאינו שובת ממלאכתו מדי שבת. האדמה היא מקור החיים לאדם העובד אותה בזיעת אפיו, והיא מקום מנוחתם של כל ישני עפר. מעבה האדמה הוא תחום עולם המתים, תחום הטומאה, הצייה, ארץ מאפליה וגיא צלמוות, ארץ גזרה ומחוז עזאזל שאין בה אור ואין בה מים. מעבה האדמה המכונה בור שחת או ארץ ישימון, ארץ תלאובות, ארץ גזרה ותהום הנשייה, הוא מקום העונש של המלאכים החוטאים בחטאי גילוי העריות ושפיכות הדמים שיוזכרו להלן. האדמה, שאין בה גשם שממטיר האל משמים, ואין בה נהר היוצא מעדן להשקות את הגן, ואין בה אפשרות לעבודה בזעת אפיים, היא המדבר, מחוז המוות, הישימון, גיא צלמוות, הארץ הצחיחה וארץ צייה ומאפליה, תהום הנשייה או מקום הדומייה והשכחה. כל אלה הן מילים נרדפות לתחום המוות, הדממה, החושך והטומאה, תחומו של עזאזל החוטא ובור כלאם של העירים החוטאים ורוחות הבלייעל, והמקום האפל של עולם השדים והמתים הדומם, תחומו של סמאל ותחומם של השדים ורוחות הבלייעל, מרחב שאין בו תמורה ושינוי, אין בו קול ואין בו דיבור. השמים לעומת זאת הפכו למקום גן עדן הנצחי, לעולם המלאכים ולעולם המרכבה המקודש ולמרחב הנצחי של עבודת הקודש של מלאכי השרת.

וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

הגירוש מגן עדן הוא גירוש ממחוז הנצח וממקום עץ החיים העל־זמני. השוכנים בגן עדן ובעולמות עליונים הם נצחיים ועל כן פטורים מפרייה ורבייה ומחלוקה לזכר ונקבה. משעה שאדם וחוה גורשו מגן עדן והפכו לבני חלוף, ניתנה להם נחמת הדבקות איש ברעהו, שמחת הייחוד והזיווג, ומתנת הפרייה והרבייה וגידול תינוקות וילדים, שהם בבחינת הנצחת משך הדורות המשפחתי.

מכאן ואילך מתחיל סיפורה הטראגי של משפחת האדם.

וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה.

הספרים החיצוניים והמדרשים מספרים לנו שהנחש שנגלה לאישה בדמות מלאך בעל כנפיים רוכב נחש, הטיל זוהמה בחוה ועיבר אותה ומזרעו היא ילדה את קין. כלומר חטא אכילת עץ הדעת בעקבות פיתויו של הנחש הערום מכל חיות השדה, לא היה רק אכילה של פרי אסור, אלא התרועעות אסורה שהסתיימה בזיווג עריות אסור בין חוה והנחש. איסורי עריות מתחלקים לשני סוגים עיקריים, הסוג הראשון הוא איסור קיום יחסי מין עם קרובי דם שהם קרובי משפחה ראשונים המפורטים בפרשת איסורי העריות בספר ויקרא יח, והסוג השני הוא איסור מוחלט לקיים יחסי מין עם יצורים מכל סוג הרחוקים ממין האדם, הן מלאכים ונפילים הן בעלי חיים ושדים. כלומר האיסור חל הן על קרבה גדולה מדי של קרובי דם מאותה משפחה, הן על ריחוק גדול מדי בין מינים נבראים שונים מסוגים נבדלים. סיפור זה של פריצת גבולות בזיווג שבין חיה לאדם או בין מלאך לאדם, האסור מכל וכל, התפתח ולבש ממדים מיתיים מפלצתיים שהפכו את חוה לחוטאת כפולה ומכופלת. היא נאשמה בכך שחטאה בקרבה רבה מדי למלאך או לחיה האסורים עליה מכל וכל בהיותם רחוקי מין, קרבה שגרמה לכך שהתפתתה לפיתוייו של הנחש המדיח, שמזרעו ילדה את קין. חוה התמה חסרת הדעת מסיפור חטא גן עדן, הפכה לאב טיפוס של האישה החוטאת, הסרה מדרך הישר, הבוגדת בנאמנותה לבעלה, המתפתה לחיה שאינה מבני מינה והטעונה ענישה, הרחקה, הדרה, השגחה, הצנעה ואילוף. פרי הבגידה עם הנחש או עם סמאל, היה בן הנחש קין הרוצח.

המין האסור הכרוך בפריצת גבולות בין חיה לאדם, או בין מלאך לאדם, בין השטן המחטיא, לאשה המתפתה, החוטאת והמחטיאה, או בין מלאך מפתה ומדיח לאשה נכשלת ומתפתה, הכרוך בטאבו שבפריצת גבולות בין מין אחד למי שאינו מינו, כי הוא שייך למין אחר, ובערעור המעבר בין טבע לתרבות, נכרך בַמיתוס בתאווה, בטומאה, בזוהמה, בגילוי עריות ובשפיכות דמים. כל אלה קשורים בלידתו החוטאת של קין, בן הנחש ובנה של חוה, פרי של זיווג של גילוי עריות

בספר אדם וחוה הנמצא ב"ספרים החיצונים" במהדורת אברהם כהנא, שבו חוה היא זו המספרת את קורותיה וקורות בן זוגה וחטאם בעקבות מעשה הנחש, לבנם שת, נאמר מפי חוה: “וכהשביעו אותי ויגש [אל העץ] ויעל עליו ויטל בפרי אשר נתן לי לאכול את זוהמתו, את התאווה, כי התאווה ראשית כל חטאת היא, ויט את הענף ארצה ואקח מפריו ואוכל”. [ ספר אדם וחוה, מהדורת הספרים החיצוניים של אברהם כהנא, יט, ג, עמ' י]. בלשון חכמים, אכילה היא מטונימיה מקובלת לזיווג ולביאה. בגמרא נאמר: “שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה” (בבלי, עבודה זרה, כב ע"ב), והאגדה חוזרת ומספרת שבחטא הקדמון הנחש ידע את חוה: “שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן” (שם, שבת, קמו ע"א).

בתרגום יונתן לבראשית ד, א נאמר על הפסוק: “והאדם ידע את חוה אשתו כי חמדה למלאך ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את מלאך ה'”. [תרגום יונתן בן עוזיאל על התורה, מתורגם מארמית לעברית בידי דוד רידר, ירושלים תשמ"ד, עמ' 17.]

גרסת המקובל האיטלקי, בן המאה ה־14, ר' מנחם רקאנטי, בפירושו לתורה, לתרגום על פסוק זה היא: “ואדם ידע את חוה אשתו שהיא התעברה מסמאל המלאך ותהר ותלד את קין והיה דומה לעליונים ולא לתחתונים”.

בפרקי דרבי אליעזר, מדרש מאוחר מראשית התקופה המוסלמית, השומר מסורות קדומות, מפורט עניינה של הבעילה האסורה: “בא עליה רוכב הנחש ועיברה את קין, אחר־כך בְּעַלה אדם ועברה את הבל, שנאמר ‘ואדם ידע את חוה אשתו’. מהו ידע. ידע שהייתה מעוברת” (פרק כ"א). [פרקי רבי אליעזר פרק כ"א, דף יד ע"ד, סביוניטה שכ"ז].

מכאן ואילך משתלשל הסיפור הטראגי של קין והבל, שני אחים שילדה חוה, המלמד שאחוות אחים אינה אלא אגדה, ושנאת אחים וקנאתם זה בזה, פעמים רבות כמתואר חזור ושנה בספר בראשית, היא זו שמספרת על המציאות הרווחת.

וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה.

וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ.

וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ.

הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.

[פסוק זה מהדהד את העונש שהטיל אלוהים על האישה החוטאת בפסוק שנזכרות בו המילים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.]

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.

וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה.

וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.

כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ.

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְהוָה גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי מִנְּשֹׂא.

הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר

וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי.

וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם

וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ.

וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְהוָה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן.

קין, החוטא ברצח אחיו הצעיר, בשל עלבונו, קנאתו, זעמו ושנאתו על כך שאלוהים לא שעה למנחתו, למרות שאחיו הנרצח לא עשה לו שום עוול, הופך לנווד נרדף, המוקע מהחברה, אדם החרד כל העת לחייו, ש’אות קין' מגן עליו מפני אלה הרוצים להורגו.

וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ.

לדברי ספר היובלים אשתו של קין הייתה עוון אחותו. לא היו עדיין נשים אחרות מלבד בנות אדם וחוה. קין הנרדף היטיב להבין, הראשון בבני האדם, את הצורך במחסה ומגן, בגדר וגבול. כשאשתו הרתה ללדת הוא הפך לבונה העיר הראשונה ולמייסד הציוויליזציה. המילה ציוויליזציה civiltà קשורה למילים Civil, city, civilized הקשורות למילים עיר, città באיטלקית, למילה civilization תרבות עירונית אזרחית של שומרי חוק, ולאזרחי העיר citizens, היפוכם של הפראים הוולגריים הנבערים והברברים.

כלומר, קין הרוצח הנרדף, התיישב ובנה עיר וקרא לה על שם בנו, חנוך בן קין. העיר הראשונה בעולם נבנתה ‘בארץ נוד קדמת עדן’, בידי קין הרוצח הנרדף, האדם הראשון שהקים משפחה. אמו של חנוך בן קין, הייתה כאמור אחותו של קין,ששמה היה עוון. עובדה זו נודעת מספר היובלים. בדורות הראשונים לא היה מנוס לאדם מלהתחתן עם אחותו, כי לא היו נשים אחרות בעולם. זו הסיבה ששמות האימהות בדורות הראשונים אינם נזכרים בספר בראשית.

שושלת חנוך בן קין השלישי בדורות האדם, מפורטת בפרק ד בספר בראשית, העוסק בתולדות קין וצאצאיו בעוד ששושלתו של חנוך בן ירד השביעי בדורות האדם, מפורטת בפרק ה של ספר בראשית, ואין להחליף ביניהם. קין הרוצח ובנו חנוך שנולד מנישואי עריות של אח ואחות, מייסדים את שושלת עובדי האדמה, רועי הצאן וחרשי הברזל ואנשי המלאכה ומלאכת המחשבת וראשוני האמנים. כלומר, הם יוצרי התרבות המוחשית ויוצרי האמנות הקשורים בציביליזציה העירונית:

וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת עִירָד וְעִירָד יָלַד אֶת מְחוּיָאֵל וּמְחִיּיָאֵל יָלַד אֶת מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָמֶךְ.

וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה.

וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה.

וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב.

וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה.

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי.

כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.

מסורת עתיקה זו בבראשית פרק ד, מספרת על ראשיתה של המשפחה הפוליגמית הפטריארכלית שבניה חוננו בכישרונות רבים בעולם המעשה: יָבָל היה אבי הרועים הנודדים בעלי עדרי הצאן והבקר, יושבי האוהלים, יוּבָל היה ראשון המוזיקאים הפורטים ומנגנים על כלי מיתר, ותּוּבַל קַיִן היה אבי הנפחות או אמנות כלי המתכת וליטוש החרבות והסכינים, התלויה בסוד השליטה באש ובנכונות להילחם.

מכאן ואילך, מספר בראשית פרק ה, מתחיל סיפור תולדותיה של משפחה אחרת הקשורה בעולם הרוח המופשט, זה הנודע למשמע אוזן בחלום או בהקיץ, עולם נסתר שנושאיו אינם נראים לעין, שכן הם מייצגים את ההפשטה, הנבואה והכהונה, הקריאה והכתיבה, החישוב והמחשבה. הם פועלים במציאות מודעת לנוכחות האל הבורא והמחוקק, אלוהי ההיסטוריה ואלוהי הזמן, אלוהי הספר והכתב, אלוהי התולדות ואלוהי החוק והמשפט.

כאן מתחיל ספר תולדות האדם דרך שושלת שת בן אדם, בנם השלישי של אדם וחוה שנולד אחרי הירצחו של הבל והיעלמו של קין הנודד הנרדף:

וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן

וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן.

וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה.

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ.

זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם.

   וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת.

וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְחִי שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אֱנוֹשׁ.

וַיְחִי שֵׁת אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אֱנוֹשׁ שֶׁבַע שָׁנִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי שֵׁת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְחִי אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת קֵינָן.

וַיְחִי אֱנוֹשׁ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת קֵינָן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אֱנוֹשׁ חָמֵשׁ שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מַהֲלַלְאֵל.

וַיְחִי קֵינָן אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מַהֲלַלְאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי קֵינָן עֶשֶׂר שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת יָרֶד.

וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת יֶרֶד שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְחִי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת חֲנוֹךְ.

וַיְחִי יֶרֶד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת חֲנוֹךְ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מְתוּשָׁלַח.

וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיְהִי כָּל יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה.

וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים.

וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח שֶׁבַע וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת לָמֶךְ.

וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי מְתוּשֶׁלַח תֵּשַׁע וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

וַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן.

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה.

וַיְחִי לֶמֶךְ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נֹחַ חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וַחֲמֵשׁ מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.

וַיְהִי כָּל יְמֵי לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת.

   וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת.

שני אנשים בשושלת זו של עשרת הדורות הראשונים של משפחת האדם המשתלשלת מאבות לבנים, לנכדים, נינים שילשים וריבעים, דרך בני שת ולא דרך בני קין הנזכרים בפרק הקודם, זכו לזיכרון עולם, חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, מכאן, שעליו נכתבה ספרייה כוהנית שלמה, ונוח בן למך, העשירי בדורות האדם, מכאן, המעביר אותנו לעידן החדש שאחרי המבול. על נח נרחיב בשבוע הבא בפרשת נח ועל חנוך והמסורות המאלפות הקשורות בו כאדם הראשון שנלקח לשמים וחזר משמים לארץ, הרחבתי במאמר מיוחד המוקדש לו הנמצא ברשת, שכותרתו “חנוך בחרתה מבני אדם”. כאן רק אביא את תיאורו בספר היובלים כראשון הזוכרים והמעידים, הסופרים והמספרים וכאדם הראשון שלמד קרוא וכתוב מהמלאכים וכתב תעודה ועדות. דברי מלאך הפנים על תולדותיו של חנוך בן ירד הנאמרים למשה על הר סיני, אחרי מעמד סיני, בספר היובלים, מביעים זאת בקצרה: "זה ראשון מבני האדם אשר נולדו בארץ אשר למד ספר ומוסר חכמה…[ספר משמעו קריאה וכתיבה] [מוסר חכמה משמעו הוראת החכמה.] (היובלים ד, 17). בנוסח קורות חנוך במגילת ספר היובלים שנמצאה בקומראן נאמר: “ויכתוב בספר אותות השמים כחוק חודשיהמה למען ידעו בני אדם תקופות השנים כחוקות לכול חודשיהמה. ראשון הוא כתב תעודה ויעד בבני אדם בדורות הארץ שבועות היובלים”.[ 11Q12. frag. 4, lines 1–3

על חנוך בן ירד גיבור המסורת הכוהנית ומייסד המסורת המיסטית פורצת הגבולות, כתבתי בהרחבה בספרי ‘מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים היכל והיכלות במיסטיקה העברית הקדומה’ (ירושלים: מאגנס 2002) ובמאמרי “חנוך בחרתה מבני אדם” ברשת.

שני דברים מציינים שושלת דורות עתיקה וייחודית זו שזכתה לאריכות ימים מופלגת לאורך עשרה דורות, הראשון הוא הטעם לאריכות הימים שאבאר אותו מיד, והשני הוא ששושלת אבות העולם מהאדם הראשון ועד דור המבול המשתלשלת משת בן אדם וחוה, מצטיינת בעובדה שאף שם של אישה, מלבד חוה אינו נזכר בה. הסיבה לכך טמונה בעובדה שבראשית משפחת האדם אחים התחתנו עם אחיותיהם כמפורט בספר היובלים, פרק ד, המספר את ספר בראשית מחדש. הרחבתי על משמעותם של נישואי עריות אלה בראשית משפחת האדם, בספרי 'סבתא לא ידעה קרוא וכתוב' כרמל 2018.

אריכות הימים המופלגת של בני עשרת הדורות הראשונים מדור הבריאה של אדם וחוה, ועד לדורו של נוח בן למך, בדור המבול, המפורטת הן ביחס למועד לידתם הן ביחס לשנה בה הולידו את בנם, הן ביחס למספר שנות חייהם אחרי שנולד בנם, והן את זמנם ביחס לשנת הבריאה בעשרת הדורות הראשונים, קשורה לשני הסברים אפשריים. ההסבר הראשון הוא שמלמדים את קוראי ספר בראשית לספור ולחשב, להוסיף ולהפחית, לצרף לחבר והפחית ביחס לכרונולוגיה רצופה של מספרים עתיקים מיתולוגיים של בריות היסטוריות, עשרת הדורות הראשונים של אבות משפחת האדם. בפרק יא בספר בראשית תובא רשימה כרונולוגית נוספת המספרת את מניין שנותיהם של עשרת הדורות הבאים משם בן נוח ועד אברהם. בפרק יא בספר היובלים מצויה רשימה מקבילה עם שינויים מעניינים.

ההסבר השני קשור להשערה מתמטית עקרונית שאינה ודאית וקרוב לוודאי שאף אינה מדויקת די הצורך, אולם היא בעלת חשיבות. המספר המקראי, לפי הגרסה הכוהנית של ספר היובלים בפרק נ החותם את הספר, היה חייב להגיע לשנת היובל הגדול כשנת הכניסה לארץ, כאשר חלפו חמישים מחזורים של ארבעים ותשע שנים. הכניסה לארץ חלה בימי יהושע בן נון, בראשית היובל הגדול, בשנת החמישים. רק בשנת היובל הגדול, הוא יובל החמישים, אחרי שחלפו ארבעים ותשעה יובלים, שכל אחד מהם מונה ארבעים ותשע שנים, יכולים בני ישראל לשוב לארצם, כי רק אז הארץ חוזרת לבעליה בתום 2450 שנה (50X49=2450). אברהם, יצחק ויעקב, לוי, קהת, עמרם ומשה, גיבורי דור האבות, חיו במצורף כמה מאות שנים במשך שבעה דורות. כדי להגיע לשנת ־ 2450 לבריאה במהלך חייהם של 26 או 27 דורות הנספרים מאב לבן, היו חייבים המספרים להאריך עד מאוד את חייהם של עשרת הדורות הראשונים לממדים מיתולוגיים, על אנושיים, כדי להוסיף עליהם את השתלשלות שישה עשר דורות העולם, מימי שם בן נוח ועד לימיו של משה רבנו, הוא משה בן עמרם בן קהת בן לוי בן יעקב בן יצחק בן אברהם, שהיה דור שביעי לאברהם. לפי נוסח המסורה עשרת הדורות הראשונים מאדם ועד נח, עד לשנת המבול, חיו עד לשנת 1656 לבריאה. לפי נוסח תרגום התורה השומרוני ונוסח ספר היובלים הם חיו עד שנת 1307 לבריאה שכן זו הייתה שנת המבול לפי חשבונם. בין עשרת הדורות הראשונים שחיו עד שנת לבריאה1656, ובין שנת 2450 שנת היובל הגדול, חלפו 794 שנה שבהם חיו עשרת הדורות מימי שם בן נח ועד לימי אברהם (שם, ארפכשד, שלח, עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח ואברהם, כל דור חייו מתקצרים כנאמר בספר בראשית פרק יא המספר את תולדות בני שם עד אברהם. [בספר היובלים נוסף קינן כדור שלישי בין ארפכשד לשלח, וכך גם בתרגום השבעים, כך שאברהם הופך לבן הדור ה־21]; וששת הדורות שחלפו מאברהם ועד למשה רבנו שהיה דור שביעי ל([אברהם], יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה). המסורות השונות מציעות מספרים שונים ביחס לשנות החיים של אבות העולם בעשירייה השנייה, אולם ברור שעשרת הדורות בין שם לאברהם חיו הרבה פחות שנים מאשר עשרת הדורות הראשונים. יתר על כן, כל דור ימיו מתקצרים והולכים – אם שם זכה לחיות 600 שנה הרי שאברהם חי רק 100 שנה. ברור מהרשימות השונות של עשרים ושישה הדורות שחלפו בין האדם הראשון למשה רבנו, שלבעלי המסורות השונות הייתה תודעה היסטורית כרונולוגית ברורה ורצופה לגבי הסיפור בן חמישים היובלים ועשרים ושישה או עשרים ושבעת הדורות מהבריאה ועד היובל הגדול, שבו מתרחשת הכניסה לארץ, המתרחשת עם מות משה, בימי יהושע בן נון, והיה ברור להם שכדי להגיע למספר שנים של שנים2450 מהבריאה ועד למות משה, במהלך של עשרים ושישה או עשרים ושבעה דורות, חייבים להאריך את ימיהם של עשרת הדורות הראשונים ולחשב בסדר יורד את ימיהם של עשרת הדורות בין שם לאברהם.

הסיפור החותם את הפרשה הוא סיפור פריצת הגבולות בין בני אלוהים לבנות האדם שהסב בעונש המבול.

סיפור מיתולוגי זה – המספר על חטא נורא של זיווגים אסורים שהסתיימו בהולדת בני כלאיים מפלצתיים שנקראו בשם נפילים וגיבורים שכילו את הארץ ואת יושביה ברעבונם שלא ניתן להשביעו, משום שבגלל שנולדו בזיווג אסור מחוץ לגדר הטבע, בין בני אלוהים לבנות האדם, לא היה מוכן עבורם שום מזון בטבע והם הפכו לטורפים חסרי רסן שטרפו את הצמחים את בעלי החיים והפכו לקניבלים שחטאו באיסורי אכילת דם משעה שטרפו את בני האדם בסדרה עגומה של מעשים שמילאו את הארץ חמס – מבאר את הרקע לבוא המבול.

וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם.

וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.

הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.

וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם.

וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.

בספרות הכוהנית שנמצאה בין מגילות קומראן בכלל, ובספרי חנוך וספר היובלים בפרט, מובאות מסורות רבות המפרטות את נסיבות החטא הנורא של פריצת הגבולות בין בני שמים הנצחיים לבנות האדם בנות החלוף, שהביא לבוא המבול, חטא של מרד העירים/בני אלוהים/ המלאכים באלוהים אשר ראשיתו במלאכים שנשלחו לארץ בדור השישי לדורות האדם בדורו של ירד, כדי ללמד את בני האדם לקרוא ולכתוב. מלאכים אלה מעלו בשליחותם (ההוראה הראשונה של המילה מלאך היא שליח) תרו אחרי עיניהם, התפעמו מיופיין של בנות האדם והחליטו לחטוא בזיווגים אסורים ולקחת להם מכל אשר רצו: וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. היה זה סיפור האונס הראשון. בני אלוהים המכונים עירים (עיר בארמית הוא מלאך) בהנהגת שני מלאכים ששמם שמחזאי ועזאזל, החרימו חרם על הר חרמון מתוך ידיעה שהם חוטאים ביחד בחטא כבד, שכן מלאכים נצחיים בני אלמוות אינם מתחלקים לזכרים ונקבות, ואינם רשאים להזדווג ולהוליד. זכות זו שמורה רק לבני חלוף המחולקים לזכרים ונקבות שימיהם קצובים. כאמור מלאכים חוטאים אלה חטפו להם נשים והולידו איתם בני כלאיים מפלצתיים. תולדת הזיווגים האסורים היו נפילים, גיבורים ורוחות בליעל שחרגו מסדרי הטבע ומשעה שנולדו חטאו נגד בני האדם ונגד כל בעלי החיים בשל רעבונם שאי אפשר היה להשביעו. המסורת העתיקה של שילוח שעיר לעזאזל למדבר לארץ גזירה ביום הכיפורים קשורה לזהותו של עזאזל ראש המלאכים החוטאים, הקבור חי במדבר דודאל מתחת לסלעים הכבדים בבית חדודי, משום שהמבול הטביע את כל החיים על פני האדמה, אולם לא יכול היה לפגוע במלאכים החוטאים בני האלמוות.

הרחבתי על מסורות מיסטיות עתיקות אלה הדנות ביחסים המורכבים בין מלאכים לבני האדם, הקשורות בגילוי לוח הירח והוראת ידע אסטרונומי (עבודת כוכבים ומזלות, עבודה זרה) ובהוראת הכנת כלי מלחמה לגברים (שפיכות דמים) ובגילוי סודות הקוסמטיקה לנשים, הנקשרים לפיתוי, לזנות ולגילוי עריות – שלושת חטאי היהרג ואל יעבור, שבשלהם מלאה הארץ חמס ובא המבול כעונש משמים, בספרי ‘מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים היכל והיכלות במיסטיקה העברית הקדומה’ (מאגנס 2002) ובמאמרי “כיפורים, כפרה, טומאה וטהרה – זיכרון ושכחה, ‘באר העבר’ ותהום הנשייה” המצוי ברשת.

אחתום את הדיון בפרשה עתיקה זו, הגדושה במיתוסים מאלפים, בשני ציטוטים: הציטוט הראשון הוא משפט מאלֵף של היסטוריון אמריקאי, פרופ' היידן וויט (Hayden White), (1928–2018), שנחשב לאחד מהוגי הדעות בעלי ההשפעה הרבה ביותר בפילוסופיה של ההיסטוריה ובמתודולוגיה המחקרית שלה, במחצית השנייה של המאה ה־20. וויט, שעסק בביקורת המחשבה ההיסטורית לאור התאוריה הספרותית ודן בשאלת הדמיון ההיסטורי ובשאלת הכתיבה ההיסטורית כיצירה ספרותית, הִקשה ושאל:

‘האם אמנם מישהו מאמין ברצינות שמיתוס ובדיון ספרותי אינם מתייחסים לעולם האמִתי, מספרים אמת אודותיו ומספקים ידע מועיל על המציאות?’

היידן וייט, “הטקסט ההיסטורי כמוצר ספרותי”, בתוך: חשיבה היסטורית, קובץ מאמרים בפילוסופיה של ההיסטוריה (עורך: אלעזר וינריב), כרך ב', תל־אביב 1985, עמ' 305–322.

הציטוט השני הוא משפט מהדהד של הסופר הגרמני, תומס מאן (Thomas Mann) (1875–1955), בפתיחת ספרו יוסף ואחיו:

‘עמוקה היא באר העבר, האין עלינו לכנותה באר ללא תחתית? […] ככל שנעמיק להטיל את משקלות האומדן, ככל שנחדור ונידחק למעמקי העולם התחתון של העבר, כן נגלה שיסודותיה המוקדמים ביותר של האנושות, תולדותיה ותרבותה, עמוקים הם לאין חקר’.

המובאה מדברי תומס מאן בספרו יוסף ואחיו, תורגמה בידי מיכל אלפון, בתוך: אילנה פרדס, הבריאה לפי חוה: גישה ספרותית פמיניסטית למקרא (תרגמה מאנגלית מיכל אלפון), תל־אביב 1996.

מתוך פייסבוק: הדף של רחל אליאור, 27 באוקטובר 2022

פָּרָשַׁת נֹחַ היא פרשת השבוע השנייה בספר בראשית. היא מתחילה בפרק ו', פסוק ט' בגורלו של יחיד, ‘צדיק תמים’, בן הדור העשירי ממשפחת האדם, המשתלשל במישרין מהאדם הראשון, דרך בנו שת, אחרי עשרה דורות.

נח בן למך, שנחשב ‘איש צדיק תמים בדורותיו’ בעיני אלוהים, הוא האדם הראשון שעובר מסע גדול ונורא של התוודעות לחסדי האל המושיע ולזעמו הנורא, חסר הרחמים, המחריב את העולם כולו, עולם כלול ביופיו ובטובו, אשר נברא רק עשרה דורות קודם לכן, משום שמלאה הארץ חמס. הפרשה מסתיימת בפרק י"א, פסוק ל"ב בגורל צאצאיו ממשפחת אברהם, הרחוקים מנח בן למך מרחק של עשרה דורות. כלומר, נוח הוא בן הדור העשירי למשפחת האדם, ואברהם הוא בן הדור העשרים, עשירי בבניה של משפחת בני שם בן נוח.

פרשת נח היא פרשה מופלאה שבמופלאות, המלמדת אותנו מה גדול ועצום הוא כוחו של סיפור. היא מראה לנו איזה עומק מיתולוגי ואיזה טווח היסטורי ועל־היסטורי יש לסיפור מורכב החוצה את גבולות הזמן והמקום, המחבר בין העבר הרחוק והעתיד הלא נודע, סיפור הקשור בגורלה של משפחה אחת, משפחת בני שם המבורך, ממנה משתלשלים כל צאצאי אברהם אבינו. הפרשה מיטיבה להמחיש את צדקתו של המחבר האלמוני של “ספר יצירה” עתיק הימים, שהיה הראשון שכתב ואמר שהעולם נברא בספֶר סְפָר וְסִפּוּר.

בהמשך הפרשה נראה איך הסיפורים, הספרים והמִסְפָרים, המספרים על תפישת האדם שנברא בצלם אלוהים, ומספרים עליו כחוטא בחטאים כבדים שאין עליהם כפרה וסליחה, קשורים זה לזה. כשם שהסיפורים על האדם החוטא, כמועד לעונש, חורבן וכליה, בידי האל, ועל תפישת האל הבורא הנצחי הכול יכול, בידי האדם, אל שהחל את מעשה הבריאה, רק לפני עשרה דורות, בסימן ‘וירא כי טוב’ וברך את הבריאה וכל אשר בה –ההופך ברגע שסדרי העולם שברא משתבשים בידי חוטאים פורצי גבולות, לאל קנא ונוקם, מחריב והורס, אל חסר רחמים המבקש להחריב את עולמו – קשורים כולם זה בזה.

פרשת נח היא פרשה שהררים, הררי עולם, תלויים בה בשערה וברמז, ומושגי תשתית חשובים מאין כמותם נזכרו בה לראשונה! היא משמרת הדים של מיתוסים קדמונים מימי גלגמש וה’אֶנוּמָה אֶלִישׁ' (סיפור הבריאה הבבלי מראשית האלף השני לפני הספירה שהוא חלק מהמיתולוגיה הבבלית וקודמתה המיתולוגיה השומרית) על עולמות שהיו ואינם, אשר נחרבו במבול, וממחישה שימוש חדש לגמרי במסורות עתיקות נושנות על מעבר מתוהו דומם, נעדר זמן, ומכאוס חסר גבולות, הבחנות וחלוקות, לעולם חדש התלוי בסדר ומחזור, בברית ועדות, בזיכרון וספר, בברכת שמים מחזורית רציפה, נראית ונמשכת, המשפיעה דבר יום ביומו על כל עולם החולין, מצד אחד, ובספירה אנושית מחזורית משביתה, נשמעת ומחלקת, הקובעת את הקודש המחזורי הנצחי, מצד שני.

החלוקות הנראות והנשמעות, הרצופות והמשביתות, האוניברסליות והייחודיות, תלויות כולן במניין וּבְמִסְפָּר, בלוח ובחישוב, באותיות וּבְמִסְפָּרִים, בעדות ובברית, בספר, מספר וסיפור, המשקפים תודעה חדשה של הזמן המחזורי הנמדד ביחידות וחלוקות נצחיות ידועות מראש, קבועות ומדודות, של חודשים ושנים, עונות ושבועות, ימים ותאריכים, ימי זיכרון ומועדים, הקשורים כולם בסיפור המבול.

הסיפור ראשיתו בפרשה מיתולוגית המלמדת על גודל החורבן הנוצר מפריצת גבולות ומפריעת סדרי הטבע, המביאה באופן בלתי נמנע לשיבוש מפלצתי ולחטאים שאין להם שיעור, וגורמת להרס וכיליון, והמשכו בסיפור על מעבר מהסדר הישן לסדר החדש, מעבר מהבריאה שחטאה והשתבשה בשל פריצת גבולות ופריעת חוק של חטא בני אלוהים ובנות האדם, ונחרבה כולה במבול, אל עבר בריאה חדשה, זו שכוננה מחדש אחרי המבול, שאין בה יותר מעברים פתוחים בין שמים וארץ, אבל יש בה קשר בין השניים באמצעות לוח העונות והחודשים, התקופות והמועדים, הקשורים לסיפורה של משפחה אחת שנותרה מדור המבול, ממנה משתלשלת כל ההיסטוריה האנושית.

הבריאה החדשה מתייחסת לברית נצחית עם משפחה אחת ממשפחת האדם ששרדה לבדה, אחרי שכל המשפחות האחרות טבעו במבול, רובן בוודאי על לא עוול בכפן, והטביעו את חטאיהם וזיכרונותיהם, סיפוריהם וחלומותיהם, מעשיהם ומפעליהם יחד עימם. זיכרון העונש האלוהי הנורא על חטאים נוראים של בני אלוהים ובני אדם, הונצח בסיפור המבול.

הברית הנודעת בשם רב היופי, ברית הקשת בענן, מתייחסת לסדר קוסמי קבוע של עונות השנה, למחזור נצחי של חודשים ושנים ולסדר נצחי, התלוי בספר, מספר וסיפור, באותיות וּבְמִסְפָּרִים, בסדרים ומחזורים, בעונות ותקופות, חודשים ושנים, תקופות ומועדים. מחזור נצחי זה הוא דו פני: חלקו האחד נראה ומוחשי ומובטח לכל אדם מעצם היותו מחזור אוניברסלי נצחי המכונה ‘מרכבות השמים’ או ארבעה מועדי עונות השנה ותריסר חודשיה, שלגביו האדם אינו חייב לעשות דבר, וחלקו האחר נשמע ומחשבתי ומתייחס רק לשומעי לשון הקודש, שומרי הברית, ומכונה בשם 'מקראי קודש ומועדי דרור', אותם חייבים הבאים בברית לזכור ולשמור, כי בלעדיהם אין לו קיום. הסדר המחזורי הנצחי מתייחס לעתיד וקובע את יסודותיו בזיקה לעולם נראה, המתחדש כל יום מחדש, בזריחה ושקיעה, בירח ובשמש, במועדי ארבע תקופות השנה, בחודשים ושנים, המופקדים בידי שמים, מצד אחד, ולעולם נשמע, המשבית מדי שבעה ימים, מדי שבע שנים ושבע שבתות שנים, בתוקפו של קול אלוהי נשמע, פוקד ומצווה, התובע שבעים ימי שביתה מדי שנה, המופקד בידי האדם השובת חמישים ושתיים שבתות מדי שנה ושמונה עשר ימי המועדות, החלים כולם בשבעת חודשי השנה הראשונים של שנה המתחילה באביב, בחודש ניסן ראש חדשים, בסדר מקודש החתום בברית, המחייבת ספירה מחזורית ושמירה נצחית של שבתות, שמיטות, מועדים ויובלים, תקופות וחודשים, מצד שני.

נפתח רק בעובדה אחת המתייחסת לשתי מילים שבלעדיהן לא היה יכול להתכונן הסיפור המקראי:

המילה אני והמילה ברית נזכרות לראשונה בפרשת נח, בספר בראשית פרק ט, כמוסבות על אלוהים כאני אלוהי אינסופי, מופשט ונצחי, הכורת ברית עם האדם, המייצג את האני האנושי המופשט לדורותיו, את כלל משפחת האדם לדורותיה, בקטע סיום המבול שבו נכרתת ברית הקשת בענן, המלמדת על יחסי הגומלין בין האלוהי לאנושי, בין האינסופי הנצחי לבין בני חלוף, התלויים במחזורי הבריאה ובחסדי הבורא:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־נֹחַ וְאֶל־בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת־זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם. וְאֵת כָּל־נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם; מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה, לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא־יִכָּרֵת כָּל־בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: זֹאת אוֹת־הַבְּרִית אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת־קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.

המילה ברית, המקבילה למילה שבועה נצחית או להבטחה נצחית הקשורה בספירה מחזורית, היא זו המחברת בין חסד אלוהים הנצחי, הקשור בנצחיות המחזורית של החיים הנבראים כל העת בתמורותיהם הנראות לעין, המכונות ‘מרכבות השמים’ וארבע עונות השנה, הנודעות בעת העתיקה כ’מועד קציר', ‘מועד קיץ’, ‘מועד זרע’ ו’מועד דשא', לבין תודעת האדם על העולם הנצחי המחזורי המתפרש בספר מספר וסיפור, במחזור, בספירה ובברית, בזיכרון ועדות הנודעים בשם 'מקראי קודש, מועדי דרור', הממסגרים את הראשית האנושית והשתלשלותה בימים ושבתות, חדשים ושנים, עונות ומועדים, תקופות ויובלים, הנודעים למשמע אוזן.

אפתח בקריאת הפרשה מראשיתה ועד סופה בנוסח מנוקד, ואוסיף כמה הערות אחרי כוכבית באותיות רגילות לא מנוקדות:

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.

וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת.

נֹחַ נולד לאביו למך בן מתושלח, כדור העשירי בדורות האדם הנמנים בין האדם הראשון לנוח, כמפורט בספר בראשית פרק ה, ששמו ‘זה ספר תולדות אדם’. רק אבות נזכרים בספר תולדות אדם כמי שהולידו את בניהם, שם האימהות אינו נזכר ולא בכדי. שמו של נח מציין מצב מעבר, המציאות נתפשת כארורה וחרבה ונח הוא זה שלידתו מסמנת מפנה שיש בו משום נחמה, על כן אביו למך אומר: “וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה”. (ה, כ"ח־כ"ט). כאן נרמזת הנחמה הקשורה בשמו של נח, נחמה על עצבון עבודת האדמה הארורה שקולל בה האדם הראשון, " וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה (בראשית ג, יז־יח)."

מסורת עתיקה מספרת על נסיבות הולדתו של “נחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ”. מסורת זו מצויה ב"ספר חנוך הראשון" או ספר חנוך א, שנכתב בסוף המאה השלישית לפני הספירה או בראשית המאה השנייה לפנה"ס, על האדם הראשון שעליו נאמר: “וַיִּתְהַלֵּ֨ךְ חֲנ֜וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֗ים… וַיִּתְהַלֵּ֥ךְ חֲנ֖וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאֵינֶ֕נּוּ כִּֽי־לָקַ֥ח אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים” (בראשית ה, כב־כד) מסורת זו על הולדת בנו של למך, מצויה בחטיבה המכונה במחקר “ספר נח”, שלחלק ממנה יש מקבילות במגילה החיצונית לבראשית.

חטיבה זאת מספרת מפי חנוך בן ירד על נסיבות הולדתו של נח בן למך, הקשורות בתכנית האלוהית של המבול ובחטא העירים, הוא חטא המלאכים שירדו בדורו של ירד אביו של חנוך. הנוסח המובא להלן של פרק קו בספר חנוך הראשון, הוא מ"הספרים החיצוניים" של אברהם כהנא, חלק א.

ספר חנוך הראשון נודע באתיופיה בשפת געז לפני שנמצא בחלקו בארמית במערות קומראן. אברהם כהנא ויעקב נח פייטלוביץ תרגמו לעברית משפת געז, שהיא שפה שמית עתיקה שנשמרה כשפת קודש יהודית ונוצרית באתיופיה, את ספר חנוך הראשון או חנוך האתיופי, בראשית המאה העשרים.

ספר חנוך הראשון, פרק קו, פסוקים א־יט, מגולל את תולדות אביו של נח, למך, מפי סבו חנוך, ואת נסיבות הולדתו יוצאות הדופן של נינו, נח, שעוררו חרדה רבה בבית הוריו וסביו. המספר הוא חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, אביו של מתושלח, אשר ללמך בנו נולד נח. המדובר בדורות עתיקים שבהם השערים בין הדורות ובין שמים וארץ, בין מלאכים ובני אדם, עדיין היו פתוחים. אזכיר את סדר עשרת הדורות הראשונים: אדם־שת־אנוש־קינן־מהללאל־ירד־חנוך– מתושלח־למך־נח:

"ואחר ימים נשא מתושלח בני אשה לבנו למך ותהר לו ותלד בן: ובשרו היה לבן כשלג ואדום כפרח שושן ושער ראשו וקוצותיו כצמר צחר ועיניו יפות ובפקחו את־עיניו האיר את־כל־הבית כשמש וכל־הבית היה מאיר מאד:

ויקם בידי המילדת ויפתח את־פיו וידבר אל־אדון הצדק: ולמך אביו ירא מפניו וינס ויבא אל־מתושלח אביו: ויאמר אליו בן מוזר נולד לי, משונה ואיננו כאדם, והוא דומה לבני אלהים בשמים ובריתו משונה, ואינו דומה אלינו ועיניו כקרני השמש ופניו מאירים: ונראה לי שהוא אינו ממני, כי אם מן המלאכים, ואירא פן יהיה אות בימיו על הארץ:

ועתה אבקש ממך אבי ואתחנן לפניך, כי תלך אל־חנוך אבינו וידעת ממנו את האמת כי עם המלאכים שבתו: ויהי כשמע מתושלח את דברי בנו, ויבא אלי אל קצות הארץ, ואבוא אליו ואומר אליו, הנני בני למה באת אלי:

ויען ויאמר, בשאלה גדולה באתי אליך, ומפני מראה קשה קרבתי: ועתה אבי שמעני, ללמך בני, נולד בן אשר אין דומה לו, ובריתו איננה כברית איש ומראהו לבן משלג ואדם מפרח שושן, ושער ראשו לבן מצמר צחר ועיניו כקרני השמש, וכאשר פקח את עיניו האיר כל הבית: ויקם בידי המיילדת ויפתח את פיו ויברך את אדון השמים: ולמך אביו פחד וינס אליי, ולא יאמין כי הוא ממנו רק־הוא בדמות מלאכי שמים, ועתה באתי אליך למען תודיעני את־האמת:

ואען אני חנוך ואמר אליו אדני עושה חדשה על־הארץ, ואני כבר ראיתי זאת במראה ואודיעך כי בימי ירד אבי עברו [מלאכים] ממלאכי השמים את דבר אדני: ויחטאו ויעברו חוק וידבקו בנשים ויחטאו אתן ויישאו מהן ויולידו מהם בנים: ויולידו על הארץ גיבורים לא ברוח כי אם בבשר, ומשפט גדול יהיה על הארץ והארץ תטהר מכל טמאה: וכליון גדול יבא על כל הארץ, והיה מבול וכליון גדול שנה אחת:

והבן הזה הנולד לכם יישאר על הארץ ושלשת בניו ימלטו אתו, וכאשר יגוע כל אדם אשר על הארץ הוא ובניו ימלטו: ועתה הודע ללמך בנך כי הנולד הוא בנו באמת וקראת שמו נח, כי הוא ישאר לכם והוא ובניו ימלטו מן הכליון אשר יבא על הארץ, על כל החטא ועל כל החמס אשר יעשה על הארץ בימיו: ואחרי כן ירב החמס על הארץ מאשר נעשה בראשונה, כי ידעתי מסתרי הקדושים כי הוא האדון הראני והודיעני ואקרא אותם בלחות השמים".

בפרק ק"ז של ספר חנוך א מוסיף חנוך בן ירד – עליו נאמר ב’סדר העבודה' שנמצא במגילות קומראן 5Q13: “חנוך בחרתה מבני אדם”, משום שהיה הראשון שעליו נאמר בספר בראשית ה, כ"ד: וַיִּתְהַלֵּ֥ךְ חֲנ֖וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאֵינֶ֕נּוּ כִּֽי־לָקַ֥ח אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים". במסורת הכוהנית בספרי חנוך ובספר היובלים, בספר בן סירא בסדר העבודה מקומראן, בצוואת השבטים, ובמגילות נוספות שכולן נמצאו בספרייה הכוהנית בקומראן, חנוך בן ירד נלקח לשמים בחייו בדור השביעי לדורות האדם, כי נבחר להיות לראשון הלומדים לקרוא ולכתוב מפי המלאכים. הוא האדם היחיד בחומש שזכה לחיי נצח בגן עדן, כמתואר בספר היובלים, ויחיד מבין עשרת הדורות הראשונים המתועדים בספר בראשית (ה, כא־כד) שנבחר להילקח לשמים בחייו, משום ש’התהלך את האלוהים'. חנוך נודע כמייסד המסורת המיסטית וכראשון החולמים הפורצים את הגבולות בין השמים והארץ, ושמו נודע כמייסד מסורת הכהונה, מסורת הלוח מסורת הכתיבה והעדות ומסורת המרכבה, וכמי שהיה הרואה מרחיק הראות שזכה לחיי נצח כעד כותב ורושם את תולדות השמים והארץ, בשמים:

“וארא כתוב עליהם כי מדור לדור יחטאו עד אשר יקום דור צדק והרשעה תכלה והחטא יעבר מן הארץ וכל טוב יבוא עליה. ועתה בני לך והודעת אל למך בנך כי הבן אשר נולד הוא בנו באמת ואיננו שקר. ויהי כשמוע מתושלח את דברי חנוך אביו כי הראהו כל המעשים בסוד וישב ויראהו את שם הבן נח כי הוא ינחם את הארץ אחרי כל הכיליון”.

קרוב לוודאי שהביטוי דור צדק רומז לביטוי ‘נח איש צדיק תמים היה בדורותיו’, והמשך המשפט לעיל רומז לכיליון הרשעה בדור המבול, אבל ברור שסיום הפסקה רומז לנחמה הקשורה בשמו של נח, נחמה על עצבון עבודת האדמה הארורה שקולל בה האדם הראשון, כנזכר לעיל, 'קוץ ודרדר תצמיח לך, בעיצבון תאכלנה…" והנחמה הנזכרת כאן קרובה לנוסח המקראי: "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ* מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה. (בראשית ה כ"ט)

לא אנתח כאן את כל פרטי הסיפור המורכב על הולדת נח ועל המלאכים, הבא לבאר את משמעות הפסוק “נח איש צדיק תמים היה בדורותיו”¹, רק אציין שנראה שחסרה מילה בפסוק “והודעת אל למך בנך כי הבן אשר נולד הוא בנו באמת ואיננו שקר”. אילו היה כתוב “והודעת אל למך בנך כי הבן אשר נולד [לו] הוא בנו באמת ואיננו שקר”, הייתה ודאות גדולה יותר שהילד לא נולד מזיווג של אמו עם המלאכים אלא מזיווג של אמו ואביו. ספר היובלים והמגילה החיצונית לבראשית מספרים לנו ששמה של אמו של נח היה “בת־אנוש”: “וביובל החמשה עשר, בשבוע השלישי, לקח לו למך אשה ושמה בת אנוש אחות ברכאל, בת אחות אביו, ובשבוע הזה ילדה לו בן, ויקרא את שמו נח”. (ספר היובלים, פרק ד, פסוק כ"ח).

למך המוטרד מזהות האב שהוליד את בנו, וחושד שאולי אינו בנו משום שהבן נראה כמלאך ולא כבן אנוש, למרות ששם אמו המודגש הוא בת אנוש (לעומת בני אלוהים בראשית פרק ו בבראשית) מזכיר לנו בעיה אוניברסלית עתיקה בדבר הזהות הלא ידועה של האב, הטורדת אבות רבים ובנים לא מעטים, המנוסחת באודיסיאה. תשובתו של טלמכוס בנו של אודיסאוס, “איש אינו יודע מי אביו, זאת רק האם יודעת”, לשאלתה של האלה אתנה, מי הוא אביך? כמסופר באודיסיאה, נכונה מאז העת העתיקה ועד היום, כשם שהוסיפו גברים חשדנים במובלע: “כשם שאיש אינו יודע מי הוא בנו”, שכן רק האם יודעת מי הוא אבי בנה, האב אינו יודע זאת בוודאות. לעובדה זאת היה משקל מכריע בכל הסדר הפטריארכלי שתבע מהבנות, הנערות והנשים להישאר כלואות בביתן ואסר עליהן לצאת ללמוד או לעבוד, כדי למנוע מהן כל מפגש עם גבר זר שאינו אביהן, אחיהן, סבן או בעליהן.²

מכל מקום, סיפור הולדתו הפלאית של נח, שנחשד בידי אביו שנולד מזיווג של אשתו עם המלאכים, חוזר בסיפור נוסף על אחיו של נח, ניר בן למך, שאשתו צופנימה הרתה ילד יוצא דופן, שנחשב כתינוק שנהרה מן המלאכים, שנולד כשסימן הכהונה חקוק בבשרו, ושמו היה מלכי־צדק בן ניר. [ספר חנוך ב, פרק כג].

נח מוגדר כאיש צדיק תמים בדורותיו, כלומר הצדק והצדיקות נמדדים ביחס לדור שהאדם חי בו וביחס לאתגריו הגלויים והסמויים מן העין. כאמור, רק על נח נאמר הפסוק “אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ”, בדומה לפסוק שנאמר בפרק הקודם על אבי סבו שזכה בחיי נצח, שהוא מספר הסיפור בספר חנוך: “ויִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ, כִּי־לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים”. (בראשית ה, כד)

בין כל עשרת הדורות הראשונים רק חנוך בן ירד, בן הדור השביעי, ונח בן מתושלח, בן הדור העשירי, נזכרו בזיקה מפורשת ל’התהלכות את אלוהים', או לחיים שנקשרו בצורה מסיימת לעולם העליון, עולם המלאכים, שכתוצאה מהתהלכות חוצה גבולות זו הפכו חנוך ונח לבני אנוש ששמעו דיבור אלוהי או מלאכי שהורה להם מה ללמוד או מה לעשות. כתוצאה מלימוד זה הפכו חנוך ונח לבני אנוש המודעים למסתרי הנעלם האלוהי ולאופקיו השונים בחלום ובהקיץ, בעל פה או בכתב, במחשבה, בדיבור ובמעשה, ברוח אלוהים ובבריאה.

נח הוליד את שֵׁם, את חָם ואת יפת, כנאמר בראש פרק ו. אין אלה רק שמות פרטיים. שמות בניו מסמנים את צאצאיהם שיאכלסו את שלוש היבשות אחרי המבול, כשלא יישאר איש מלבדם בעולם: שֵׁם מתייחס ליבשת אסיה שכל תושביה הם בני שם. בניו של שם היו עֵילָם, אַשּׁוּר, אַרְפַּכְשַׁד, לוּד, אֲרָם. בני ארם היו עוּץ, חוּל, גתר ומש. בדברי הימים נמנים כולם כבניו של שם. גם אשור, עילם (עם שהתגורר בין פרס למסופוטמיה), וארם (עם שהתגורר בצפון מסופוטמיה ובסוריה) נמנים עם צאצאי שם. המושג פילושמיות עניינו אהבת בני שם, והמושג אנטישמיות משמעותו עוינות והתנגדות ליהודים בני שם.

חָם הוא בנו השני של נח במקרא (אולי בנו הצעיר), אחיהם של שם ושל יפת, ואביהם של כוש, פוט, מצרים וכנען. בני חם ישבו במסופוטמיה, בכנען הקדומה ובאפריקה (כולל מצרים). חם הוא שמה העתיק של מצרים בשפה המצרית העתיקה הנודעת מכתב ההירוגליפים. במקרא ארץ חם היא שם נרדף למצרים: “נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם נוֹרָאוֹת עַל יַם סוּף”. (תהלים ק״ו: כ״ב) וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם. (תהלים ק״ה: כ״ג). קרוב לוודאי שיש קשר לעובדה שארץ חם המקראית נקראה בפי תושביה המצריים בשם חמת/קמט (Kemet) שפירושו: ‘האדמה השחורה’, צבע האדמה הפורייה באזור גדות הנילוס והדלתא. רוב יושביה של יבשת אפריקה הם בני חם, שחורי העור, מלבד צאצא אחד מקולל המשבש את חלוקת היבשות, כנען בן חם, שסיפורו הנורא יוזכר להלן, וקללתו תקפה לעולם. האח השלישי יפת מתייחס לאירופה ולרוב חופו הצפוני של הים התיכון, אשר בחופו הדרומי יושבים בני חם. בני שם יושבים בין חופו המזרחי של הים התיכון מגבול חצי האי סיני לצד מצרים, צפונה ומערבה, עד למיצר בוספורוס בצפון. ונחלתם משתרעת מזרחה וצפונה עד לגדות המפרץ הפרסי ועד להרי אררט, רמת ארמניה וארם נהריים ומוצא הפרת והחידקל. רק שלוש יבשות גדולות אלה נודעו בעת העתיקה וכל אחת מהן הייתה נחלתו של אחד משלושת בניו של נח ואשתו אמזרע (אֵם זֶרַע) בת ברכיאל בת אחי אביו, כמצוין בספר היובלים פרק ד, פסוק 33. שמה נגזר מהעובדה שהיא אמו של כל הזרע האנושי אחרי המבול דרך שלושת בניה, שם, חם, ויפת.

וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס.

הרקע לחטאים שהביאו להשחתת הארץ, שיצרו את החמס שגרם לבוא המבול, מסופר בפסוקים המסיימים את פרשת בראשית בפרק ו א–ח. פסוקים אלה מספרים ברמיזה על חטא נורא של פריצת גבולות שאירע בין בני אלוהים לבנות האדם, כנזכר לעיל בדברי חנוך בספר חנוך הראשון בפרק ק"ו, “ואודיעך כי בימי ירד אבי עברו [מלאכים] ממלאכי השמים את דבר אדני: ויחטאו ויעברו חוק וידבקו בנשים ויחטאו אתן ויישאו מהן ויולידו מהם בנים: ויולידו על הארץ גיבורים לא ברוח כי אם בבשר”. כתוצאה מפריצת הגבולות האסורה בין הנעלם לנגלה, בין בני אלמוות לבנות חלוף, נולדו גיבורים על־אנושיים או נפילים מפלצתיים או מפלצות עתק רעבות רעבון שלא ניתן להשביעו. בשל העובדה שנולדו מחוץ לסדרי הטבע בדור השישי לדורות האדם, לא היה לנפילים מזון מוכן בבריאה והם הפכו לטורפים של כל החי והצומח, למשמידים וקניבלים האוכלים בני אדם וגרמו למצב של ‘ותמלא הארץ חמס’..

ספר חנוך וספר היובלים, שנמצאו במקורם הארמי והעברי בין מגילות קומראן, אשר כולן כתבי קודש שנכתבו בחוגי הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם, מבארים בהרחבה רבה את פשר היחסים האסורים בין בני אלוהים, המכונים עירים (“עיר וקדיש משמיא נחית” אומר ספר דניאל על המלאכים וזה שמם של המלאכים החוטאים היורדים משמים לארץ, המכונים עירים) ובנות האדם יפות המראה, שהמלאכים בני אלוהים לא היו יכולים לעמוד בפני יופיין, חמדו אותן והשתוקקו לקרבתן, התייחדו והזדווגו עמהן והולידו איתן את תולדותיהם של יחסים אסורים אלה – יצורים מפלצתיים ענקיים רעבתניים שנולדו מחוץ לגדר הטבע, ולכן אין להם מזון מוכן בטבע והיות והם רעבים עד מאוד כי אין מזון עבורם, הם טורפים ללא הרף את כל אשר סביבם, החל בעשבים, רמשים, עצים, ציפורים ושיחים, וכלה בחיות יער, בבהמות משק, ביונקים ובבני אדם. פריצת גבולות זו בין בני אלמוות לבנות מוות, ותוצאותיה, לידת מפלצות קניבליות, היא הרקע לדברי אלוהים על הבריאה שברא רק לפני עשרה דורות, הנאמרים בצער רב:

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ: קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ.

השורש ש.ח.ת הנזכר כאן שלוש פעמים, קשור לבור שחת וגיא צלמוות, לארץ הישימון ולתהום הנשייה, לדומה וארץ מאפליה, שבני אלוהים שהשחיתו בחטאם את הארץ, ימצאו את עצמם קבורים בה חיים כבני שחת עושי עוול, כאן ראשיתו. אלוהים רוצה למחות את כל אשר ברא בגלל הזוועה שבהשחתת העולם, שראשיתה בפריצת הגבולות בין שמים וארץ, שאחריתה בהשחתת כל סדרי הבריאה, שמקורה בחטא העירים, בני אלוהים או המלאכים הנופלים, ששיבשו את כל סדרי תבל.

בני אלוהים או המלאכים החוטאים, הנפילים או המלאכים הנופלים, או העירים הקשורים בגילוי עריות – כולם שמות נרדפים בספר בראשית, בספר היובלים, בברית דמשק ובצוואת השבטים ובמגילות נוספות ממערות קומראן– נשלחו משמים לארץ בימי אביו של חנוך ירד, הנקרא כך כי בימיו ירדו מלאכי אלוהים ללמד את האדם דעת, וכדי ללמד את בני האדם לקרוא ולכתוב, לפי המסורות העתיקות במגילות קומראן של כוהני בית צדוק. אולם בני אלוהים אלה שנשלחו משמים לארץ כדי להורות דעת אלוהים לבני האדם, לא היו מחוסנים בפני התשוקה שהתעוררה בהם למראה חן יופיין של בנות האדם, ולא עמדו בפני החמדה שבלא תחמוד ובפני פיתוי היצר, או בפני התשוקה לדעת בשרים, או בפני קסם היופי והמשיכה הגלומה בו, הקשורה לתשוקה וקרבת בשר, לבעילה ובעלות, כשלקחו להם מכל אשר בחרו, ערבבו מין במי שאינו מינו או אנסו את בנות האדם המופתעות, והולידו מפלצות רעבות ששיבשו את כל סדרי הבריאה ואכלו ללא הרף את כל החי ואת כל הצומח ואת בני האדם, כי לא היה עבורם מזון מוכן בטבע כדי להשקיט את רעבונם, כמו עבור שאר היצורים שנבראו בששת ימי בראשית, שמזונם מוכן להם.³

המילה שחיתות, המוכרת לבני ימינו, נגזרת מפסוקים אלה החוזרים ומדגישים את השורש ש. ח. ת. ביחס לחטאי האדם, שנוצרו לדברי ‘ספר חנוך’ ו’ספר היובלים' ו’ברית דמשק' ו’צוואות השבטים', כתוצאה מהעובדה שהמלאכים היורדים שחטאו עם בנות האדם, שבראשם עמדו שני מלאכי קודש בני אלמוות, ששמם עזאזל ושמחזי, לימדו את האדם לכרות עפרות ברזל ולחשל כלי נשק. ידע שמימי זה גרם באופן בלתי נמנע לשפיכות דמים. את הנשים לימדו המלאכים את סודות הקוסמטיקה והאיפור, שהביאו באופן בלתי נמנע לגילוי עריות, ואף לימדו את סודות האסטרונומיה והתצפית בירח ובכוכבים, שהביאו לחטאים הקשורים בלוח הירח ובעבודה זרה. כלומר בשל חטא בני אלוהים למדו בני האדם לחטוא בחטאי עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, חטאים המספרים על הארץ שנשחתה, כי השחית כל בשר דרכו. ההחלטה האלוהית ביחס לעונש המבול קשורה לחטאי היהרג ובל יעבור. גם המילה חמס, הקשורה בפועל לחמוס, לגנוב ולקחת בכוח הזרוע, נזכרת כאן לראשונה, כמילה המציינת כל חטא הנובע מפריצת גבולות ומשיבוש סדרי הבריאה וסדרי המוסר, האמת והצדק, הדין והחוק ההכרחיים לקיום האנושי. גבולות וסדרים אלה ראשיתם בהכרה שכל מין רשאי להזדווג רק עם בני מינו השווים לו, ולא עם מינים אחרים, מעליו או מתחתיו, שכן כל זיווג מחוץ למין שאליו שייכים בני הזוג, כרוך בהולדת מפלצות, בהשחתת הארץ, בכיליון החיים, ברעב, בשחת, בחמס ובחורבן.

הביטוי הכוהני לחטא פריצת הגבולות וערבוב המינים, המביא להשחתה, לאסון ולחורבן, שראשיתו היא כניעה למראה העיניים לחמדה וליצר, לתשוקה ולתאווה, הוא: ‘הלכו בשרירות לבם’ ו’זנו אחרי עיניהם ותרו אחרי לבבם'.

כאן נקבעו שורשי הרע פורץ הגבולות ומשחית החוקים, שראשיתו בראייה אסורה, בחמדה ובתאווה המתעלמת מגבולות האסור והמותר, רע המאיים על האדם בכל עת, וכאן נטמנה הפרשה שתלווה את המין האנושי בכלל, ואת העם היהודי בפרט, לנצח נצחים: את המלאכים החוטאים שירדו בדורו של ירד אבי חנוך, מאתיים מספרם, שבראשם עזאזל ושמחזאי, אי אפשר להרוג, שכן הם בני אלמוות. הם גם אינם יכולים לשוב לשמים, כי נטמאו במגעם עם בנות האדם והולידו מפלצות, והכניסה למרומים, מקום המרכבה, הכרובים, היכל הקודש וגן עדן ומרחבי הקדושה והטהרה הנצחיים, מקור החיים, נאסרה עליהם לעולם. המבול, כאמור, אינו יכול להטביע אותם כי במקורם כבני אלוהים הם בני אלמוות. עונשם היה קבורה בחיים בגיא צלמוות, בבור שחת אפל ודומם, בתהום הנשייה, בארץ ישימון במדבר, במקום חשוך שאין בו שינוי ותמורה ואין בו זריחה ושקיעה, מתחת לפני האדמה, באפלה ובדממה, בממלכת המוות, הטומאה, השדים המזיקים, הקברים והרוחות הרעות. מקום זה נזכר בשם מדבר דודאל במגילות מדבר יהודה ובשם בית חדודי במשנה, בסיפורים העוסקים במקום שילוח השעיר לעזאזל לארץ גזירה, הגזורה ממקום יישוב, ביום הכיפורים. בספר חנוך א', פרק י', פסוק ד' מתואר עונשו של ראש המלאכים המורדים: “ועוד אמר יי אל רפאל אסר את עזזאל ידיו ורגליו והשלכתו אל־החשך ועשית פתח אל־המדבר אשר בדודאל והשלכתו שמה”. במגילות תמיד כתוב עזזאל, המזכיר את שמות המלאכים המסתיימים בסיומת אל, ולא כבנוסח המוכר עזאזל.

כנגד המרחב השמימי הנצחי, הקדוש והמבורך, הטהור והנשגב, מקור החיים הנצחי המואר, בעולם שבו כרובי המרכבה משוררים ומרננים ומלאכי קודש טהורים מברכים ומהללים, בעולם המרכבה הנצחי, בגן עדן ובשבעה היכלות עליונים מאירים באור יקרות ואומרים שירה, קדושה וברכה⁴ – המלאכים החוטאים קבורים במדבר ישימון מתחת לסלעים מחודדים במקום ששמו בית חדודי, מתחת לאדמה, בבור שחת, בתהום הנשייה, באפלת עולם המתים, מקור הטומאה והמוות, השדים והמזיקים. לשם, לארץ גזרה, הגזורה מכל מקום יישוב, פעם בשנה ביום הכיפורים, היה הכהן הגדול משלח מהמקדש, מתחם הקדושה והנצח בקודש הקדשים, מקום הכרובים, את האיש העתי למדבר, כדי לשלח שעיר לעזאזל. עזאזל או עזזאל היה כאמור שמו של ראש המלאכים המורדים שהלכו בשרירות לבם ותרו אחרי עיניהם וחטאו בחטא בני האלוהים ובנות האדם, שבעטיים בא עונש המבול על הארץ שמלאה חמס.

עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר.

וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ.

איננו יודעים בוודאות איזה עץ הוא עץ גופר אבל אנחנו יודעים שבניית תיבה כעין זו שמתאר אלוהים, שאורכה היה כ־150 מטרים, רוחבה כ־25 מטר, וגובהה היה עשירית מאורכה, כ־15 מטרים (גובה בניין בעל 5 קומות), כרוכה בידע רחב בארכיטקטורה, חישוב ובנייה, ובטכנולוגיה מתוחכמת, התלויה באיתור יער מתאים שגדלים בו עצי ענק, בכריתת עצים גדולים, באמצעות גרזנים, המותנים בכריית עפרות ברזל או נחושת, בחישול מתכות, עיבודן וליטושן, ביצירת כבשן שבו חום גבוה יכול להתיך עפרות ברזל והפיכת המתכת לכלי עבודה, שאפשר להפעיל על עצים כרותים אחרי גרירה, ניסור, התאמה, דיוק ומדידה, איטום וזיפות (כופר הוא זפת). כלומר זה מפעל בנייה ענק ממדים, בדור העשירי לדורות האדם, וזו אגדה על ראשית עולם היצירה, החורגת מיכולתו של אדם אחד, בראשית התרבות. אמנם נאמר לנו בבראשית פרק ד אודות נינו של קין, “וְצִלָּה גַם־הִוא יָלְדָה אֶת־תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל־חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל־קַיִן נַעֲמָה”. כלומר כלי נחושת וברזל היו ידועים עוד מימי תובל קין לוטש כל חרש נחושת וברזל, בפרק ד. יש לתת את הדעת על כך שההוראה האלוהית לבניית התיבה, תלויה בידיעת אותיות ומספרים, חשבונות וחישובים, כלומר בדעת כתובה וביכולת חישוב ותכנון הקודמת לכל עבודת ידיים.

צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶנָּה מִלְמַעְלָה

וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ.

צהר הוא מלשון צהריים, פתח שדרכו זוהר האור או צוהר האור. האותיות צ ו־ז מתחלפות בעברית במילים שונות שהוראתן דומה כמו צעקה וזעקה, או צח וזך או צר ו־זר. ההוראות ביחס לבניית התיבה מתייחסות למבנה ענק בן כמה קומות ולפתחים בצורת דלתות וחלון, כלומר למחשבה יוצרת ומתכננת שיש בה משום ארכיטקטורה, תכנון, הגדרה, הפשטה ודימוי, חישוב ומדידה לצד שימוש בחומרים שונים שיש להשיגם ולעבדם לבנייה.

המילה תיבה היא מילה רבת משמעויות בעברית. היא מתייחסת ל־ark כמו תיבת נוח וגם לתיבת קנים צפה על פני מי הנהר, כמו למשל בסיפור על משה הקטן בתיבה, או לתיבת אוצרות, chest or box, כמו קופסה סגורה, לתיבה מוזיקלית בכתיבת תווים, ולכל צירוף אותיות כתוב של תיבות הלשון, ומכאן הביטוי ראשי תיבות. תיבה היא מילה כתובה בעברית.

מייסד החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב, אהב מאד את ריבוי המשמעויות של המילה תֵּבָה, והנחה את חסידיו לקרוא את הפסוק צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה = כאילו כתוב בו על תיבות הלשון המרחפות, המגיעות אותות ובאות כל העת מהלשון האלוהית הבוראת הנצחית, היא לשון הקודש, אות או אותות מלשון יאתה ויבוא כמו בפסוק מספר איוב מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה עַל אֱלוֹהַּ נוֹרָא הוֹד. (איוב ל״ז, כ״ב) או מספר משלי “וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה. (משלי א, כ״ז). לדברי הבעש”ט, על כל דובר לשון הקודש השותף בבריאה באותיות ובתיבות לשון הקודש, בקריאתו ובכתיבתו, במחשבתו ובדיבורו, לפתוח צוהר לתיבות הלשון ולאותיותיה, “כי דע לך שבכל אות ואות [ובכל תיבה ותיבה המורכבת מאותיות לשון הקודש], יש עולמות, נשמות ואלוהות”, כדבריו ב’איגרת הקודש', אותם למד מהמשיח בזמן עליית נשמה בשנת 1746.

הבעש"ט, שניחן בגאונות פרשנית ובמחשבה מקורית פורצת גבולות, ביקש משומעיו שיעמיקו בהתבוננותם במשמעותה של כל תיבה – צירוף אותיות המסמנות צליל ויוצרות מילה כתובה, שיש בה משמעות מעבר לסימן הגרפי של האות – יפקחו את עיניהם, את לבם ואת אזניהם, ויתבוננו ויפתחו את תודעתם ויבחנו ויחפשו בכל מילה פתחים ומשמעויות נוספות מעבר לפשט: וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ. כלומר על הדובר או על הקורא להמשיך ולחפש משמעויות ראשוניות שניות ושלישיות בכל צירוף אותיות, כי בכל תיבה ובכל מילה של השפה העברית שהיא שפת שרשים והטיות וריבוי משמעויות של שורש אחד, גנוזות אפשרויות קריאה אינסופיות, רבות ושונות.⁵ אפשר לחשוב לדוגמה על השורש ס.פ.ר. או על השורש ב.ק.ר כמה משמעויות אפשר למצוא בהם ובאותיותיהם בהטיותיהן השונות. הלא קורא עברית אינו יודע לפני שהוא מפענח את הקשרו של הטקסט העברי שאיננו מנוקד, האם כשהוא קורא מילה מהשורש ס.פ.ר מדובר בספר Book שכתב סופר או בספר (גבול, כמו יישוב ספר) או בספר כספרה או מספר על השעון, האם מדובר במספר כמו story teller או במספר כמו numberבספרה כמו sphere בספר המפנה לעולם הספירות או למספרה, לספרות או לספירת קולות. לשון הקודש שהיא לשון שורשים והטיות וריבוי משמעויות לצירוף אותיות אחד בהטיות שונות, תמיד תובעת פענוח והבנת ההקשר התחבירי והדקדוקי לפני קביעת המשמעות הקשורה בתיבה הנקראת.

אחרי שאלהוים הורה לנח לבנות תיבה במידות מדויקות, הוא משתף את נח בתכניותיו.

וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע.

פסוק קצר זה אוצר אימה גדולה. הכוח האלוהי להחריב, להשחית, להרוס ולהמית כל חי, במי מבול או באש מתפרצת, ברעידת אדמה, בסופת גשם וברד או בצונאמי, שקול לכוח האלוהי לברוא ולהעניק חיים או רוח חיים לכל חי. כנגד השחתת המידות האנושית, החליט אלוהים להשחית את כל אשר ברא ויצר וחולל בעשרת הדורות הראשונים, לבד ממשפחה אחת ומבעלי החיים שזוג אחד מהם או כמה זוגות מהם ציווה על נח להציל בתיבה אשר בנה. כל האחרים נידונו לגווע בטביעה, במוות נורא שאי אפשר להצדיקו, בעונש קולקטיבי בלתי מתקבל על הדעת מבחינה מוסרית. הרי לא כל הטובעים חטאו, חלקם בוודאי היו ילדים קטנים, פעוטים ותינוקות סבתות ואימהות, זקנים, קשישים וישישות, חולים ונכים בני כל הגילים, שוודאי לא חטאו, ואין זה מן הצדק להענישם על חטא שראשיתו במעשי בני האלוהים ולא בני האדם, אבל סיפור המבול הכרחי להמשך הסיפור וללקח הטמון בו באשר לעוצמתו המכלה כל של הכוח האלוהי. אין חטאים שאין עליהם עונש בין אם נעשו בידי בני שמים או בני אדם, וחיים ומוות בבריאה כולה מסורים רק בידי האל הבורא והממית, רק לפי כוחו, מחשבתו, רצונו ושיקול דעתו את כל ברואיו ויצוריו, ורק על פי הכרעתו המוסרית ורוחק ראותו, לא בידי האדם.

המילה המחרידה מבול, השקולה לכיליון נורא שאין מפלט ממנו, או לצונאמי מחריד, להרס מוחלט, למפץ נורא, להתמוטטות מוחלטת או לחורבן שלם, נזכרת בפרק זה ומאיימת להטביע את כל הבריאה כולה, התמה לגווע בנחשולי המבול היורדים משמים ועולים מתהומות הארץ בעת ובעונה אחת.

המים הטובים, מים חיים ומחיים, נקווים, מתחממים, נעים ומתאיידים, מתעננים וממטירים, עולים ויורדים, מתפשטים בימים ואגמים ומצטמצמים באפיקי נהרות ונחלים, בתעלות ובנתיבי השקיה – המתנים את החיים, שנבראו כממד נצחי בראשית הבריאה, עלולים כהרף עין להפוך למי מוות גואים, גועשים, מכלים, מטביעים וממיתים, כשהם עולים על גדותיהם, פורצים את גבולם, חורגים ממקומם, מנתיבם, ממחזוריותם ומידתם הקבועה.

בכל אגדות העולם העתיק, שנמצאו על לוחות חרס בכתב היתדות, בארם נהריים, בבבל, בעילם, באכד ובאשור, בספריית אשורבניפל או בעלילות גלגמש, בארצות השוכנות לאורך נהרות ענק העלולים באופן בלתי צפוי לגאות ולעבור על גדותיהם, יש זיכרונות עתיקים על מבול שכילה פרק שלם מחיי אנוש, כאשר פרק חדש החל אחריו.

אפשר לבאר יסוד אוניברסלי מחריד זה של חורבן הרבים והצלת משפחה אחת לבדה, בצורות שונות, החל מרגשי אשם על ראשיתה הבלתי נמנעת של משפחת האדם בגילוי עריות, בקניבליזם, בהשחתה ובשפיכות דמים, וכלה ברצון להיות שותפים להתחלה חדשה, לעולם חדש שיש בו תקווה, סיכוי ותוחלת, וכלה ברגשי אשם המחייבים עונש כבד והיטהרות. מכל מקום, סיפור עתיק על עונש אלוהי על חטא אנושי ומלאכי הוא יסוד עתיק ומאיים במחשבה האנושית, בין השאר משום שלא ניתן לאדם חסר האונים נגד איתני הטבע, לעתור נגדו או להשיג עליו, להתנגד לו או לעצור בעדו. האפסות האנושית של בני חלוף מול העוצמה האלוהית הנצחית, הנגלית באיתני־הטבע המאיימים במבול, בנהרות עולים על גדותיהם, בגשמי זעף, בסופות טורנאדו, בצונאמי או בהוריקאן, בהתפרצות הר געש, במפולת סלעים ובמפלי אבנים או ברעידת אדמה הממוטטת את יסודות הארץ, היא יסוד מוסד בתודעתם של בני חלוף. כנגדה נוצר מושג נצחיות החיים המחזורית, המובטחת בברית, ובזיקה לאימה הכרוכה בשגב האלוהי המכלה והמעניש, נוצרה יראת אלוהים.

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ.

וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ.

מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת.

כאן נזכרת הקמת הברית כציון הקשר הנצחי בין האל האינסופי לאדם בן החלוף, בזיקה לנצחיות החיים ולמחזורי הבריאה המופקדים בידי שמים, האל הוא המחייה ומעניק החיים, והאדם בן החלוף הוא המממש אותם בפרו ורבו.

אלוהים מצווה על נח להפנות עורף לכל קרוביו, מכריו ומודעיו ולהתנכר לכל בני האדם הנספים על לא עוול בכפם ולכל עולם החי הנספה על לא עוול בכפו, ולהציל רק את עצמו ואת אשתו, את בניו ואת נשותיהם. רק הם לבדם יוותרו בחיים מכל הגזע האנושי. לצדם ינצלו החיות שזוגות זוגות מהן יכנסו אל התיבה.

על פי פשט הסיפור בחומש בראשית, מבני קין, שתולדותיהם מפורטות בפרק ד של ספר בראשית, לא נותר איש. ומשושלת בני שת, בת עשרת הדורות, יישארו בחיים רק נח ושלושת בניו, שם, חם ויפת, אשתו חסרת השם ונשותיהם חסרות השם. כל הצאצאים והקרובים האחרים יטבעו, יגוועו, ימותו וייספו ויצללו לתהום הנשייה ולתהומות מים רבים.

הכוהנים לבית צדוק שכתבו את ספרי הקודש שנמצאו קומראן, הקפידו מאוד על טהרה וקדושה, ציינו בהדגשה את מושג הברית בכל כתביהם, מושג שנמחק מלשון חכמים אחרי חורבן בית שני. הם למדו מהפסוק לעיל שכל זוגיות טהורה ומקודשת היא רק זוגיות מונוגמית, זכר ונקבה. נח ואשתו נטולת השם, הנודעת כאמור בספר היובלים בשם אם זרע, ובני נח ונשותיהם נטולות השם וכל החיות הטהורות נכנסו זוגות זוגות. הם הכירו רק במונוגמיה כקשר נישואין בלעדי.

חכמים, שנקראו בשם פרושים (מלשון לפרש או לִפְרֹשׁ ככתוב בספר ויקרא כד עב “וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהוָה”), אשר מחקו לחלוטין את מושג הברית במשנה ובתוספתא, כביטוי לקשר הנצחי בין שמים וארץ מימי נח, העדיפו פוליגמיה, כלומר את האפשרות המקראית המתירה לגבר אחד לשאת כמה נשים, אולי כדרך לצודד את הלבבות, כשהתגבשו אחרי החורבן כקבוצה מובחנת בעלת תודעה פרשנית חדשה של פשט הכתוב, במציאות חדשה, ואמרו ‘מסורת אבותינו בידינו’, מסורת בעל פה, לא מסורת כתובה.

קודמיהם, בני צדוק הכוהנים שכתבו במאות האחרונות לפני הספירה, התנגדו בכל תוקף לפוליגמיה הפרושית, ונשענו על הדגם של נח ובניו. הם האמינו שכל דבר מקודש הוא כתוב וכל דבר כתוב מקודש. הפרושים האמינו שיש אמת נוספת, המכונה תורה שבעל פה ומסורת האבות הלא כתובה. הכוהנים התנגדו לטענה זו בכל תוקף, משום שדבר אלוהים כסיפור, כחוק, כשירה או כנבואה, נודע מימי הנביאים רק בכתב..

וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה.

וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ

בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה

כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה.

צדקתו של נח בדור חוטא זה, היא הטעם שאלוהים בחר בו ובמשפחתו להינצל מכל בני האדם האחרים. בפרשת נח (בפרקים ו, ט; ז, א) נזכרת לראשונה המילה צדיק הנגזרת מהשורש צדק והיא מוסבת על נח בן למך בן מתושלח בן חנוך, שהתהלך עם אלוהים, כנינו נח.

מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ

וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ.

גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה

לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.

המילה זֶרַע היא מילה מעניינת המתארת חיים והמשכיות, שובע ומזון, הן בזרעי הצומח, הן בזרע האדם, בתוך גופו ומחוצה לו, הן בזרע קודש, הן בזרע החי, הן בתולדות האדם ובמי ששמו יקרא על זרעו, הן ביבול שמצמיחה האדמה, שבה מטמינים את הזרעים של החיטה והשעורה כשעל הזורעים נאמר שהזורעים בדמעה, ברינה יקצורו. לעונה שאנו קוראים בשם סתיו, קראו הכוהנים בעת העתיקה בשם מועד זרע. המרחק בין זריעה לקציר הוא שישה שבעה חודשים. מתחילים את הזריעה בסוף תשרי בתום חג הסוכות, החג השביעי בחודש השביעי, אחרי הגשם הראשון, ומתחילים את הקציר שבעה חודשים לאחר מכן, בסוף ניסן, ראש חודשים. המדובר בקציר שעורים בכ"ו בניסן.

השורש ט.ה.ר, שהוא רב חשיבות במסורת הכוהנית המושתתת על קיטוב של טהרה וטומאה, חיים ומוות, וספירה שביעונית, מוצג כאן לראשונה בפרק השביעי של ספר בראשית.

* המספר שבע הקשור בשבועה ובברית, בשבת וברית עולם, בשבוע ובשבעת ימי הבריאה, בשבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה, שרק בהם מבשילים כל שבעת המינים, ובמחזורים השביעוניים בשמיטה וביובל ובמספרים שבקדושה וטהרה, הקשורים בסוד החיים ובמחזוריותם השביעונית, משבוע הבריאה ואילך, חוזר בסיפור המבול שהוא סיפור של 52 שבועות, המכוננים שנה תמימה, כפי שנראה להלן.

הזוגיות של זכר ונקבה חלה על כל המינים, כי רק בה טמונה רציפות החיים ורק בה טמון סוד הפריון ומשך הזרע, כנזכר בפסוק ‘פרו ורבו ומלאו את הארץ’.

כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה

וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

אלוהים מודיע לנח שעוד שבעה ימים יחל המבול והוא אמור להכניס לתיבה זוגות זוגות לפי המספר הקצוב מכל בעלי החיים הנזכרים למיניהם וסוגיהם, לפי מיון של טהור ולא טהור, לבד ממשפחתו. בתיבה היו ארבעה גברים, נח, ושלושת בניו, שם, חם ויפת, וארבע נשים נטולות שם, אשת נוח ונשות שלושת בניו.

וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה.

וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ.

גילו של נח חשוב כי סיפור המבול בא ללמד אותנו בראש ובראשונה איך לחשב לוח שנה בשבועות ובחדשים, ובא ללמד אותנו את חשיבות הזוגיות המונוגמית של זכר ונקבה מכל מין בעולם החי, שכן רק זוגיות זו מבטיחה את המשך החיים. נח נכנס לתיבה בשנה השש מאות לחייו, בחודש השני, הוא יצא ממנה, בתום שנה תמימה, הכוללת 52 שבועות, כשהוא בן 601 שנים.

וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל.

מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה.

שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ.

וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ.

בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ.

כאן מתחיל חישוב הלוח ביחס לשנה ולחודש ולמניין הימים בחודש. המילה חודש נזכרת לראשונה בסיפור המבול. הכאוס הקשור במבול נובע מפתיחתם הבו־זמנית של המים הכלואים במעבה האדמה והחתומים בענני השמים, אלה הם מעינות תהום רבה, ואלה הן ארובות השמים. המים המומטרים במטרות זעף מלמעלה ומתפרצים וגועשים מלמטה בעת ובעונה אחת, מטביעים את העולם. על פי מדרשי האגדה ‘אבן השתייה’ או ‘סלע ציון’ היא האבן החותמת את מעינות תהום רבה. כלומר בתחתית המקדש שנבנה על הר הקודש, הוא הר ציון המקראי, רובצת תהום כאוטית גועשת המאיימת להתפרץ. התהום נחתמה באבן השתייה, מלשון תשתית ושיתין, וסביבה נבנה המקדש. במגילות קומראן נקראת האבן החותמת את התהום בשם “סלע ציון” על הר ציון הנמצא באמצע טבור הארץ, וסביבה נבנה המקדש בהר ציון, במקום שבו נגלה המלאך לדוד בן ישי בסוף ספר שמואל ב, בגורן ארוונה היבוסי, שם בנה דוד מזבח. הר ציון הוא מקומו של הר הבית במגילות מדבר יהודה והוא המקום שבו בנה אברהם מזבח בסיפור עקדת יצחק, שחל באמצע החודש הראשון, במועד חג הפסח, לדברי ספר היובלים.⁶

בסיפור המבול נזכרת לראשונה המילה חודש, ונזכר מנין תריסר החודשים שהוא תשתית הזמן של חישוב הלוח הרציף של ימי החול, ועיקרון החישוב הזוגי רבעוני של ימות השנה, המונים 364 ימים, המתחלקים לתריסר חודשים שמספר ימיהם הוא שלושים, שלושים ושלושים ואחד. מחזור זה של שלושה חדשים המצטרפים לתשעים ואחד יום, יוצר את ארבע תקופות השנה החופפות בשנה החקלאית, המכונות בסרך היחד בשם מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא. ארבע פעמים בשנה מתחלפות העונות בנות 91 ימים כל אחת, המורכבות משלושה חודשים כל אחת. כל עונה מארבע העונות או כל תקופה מארבע תקופות השנה, תתחיל תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות, ותסתיים אחרי 91 ימים ביום שלישי, המכונה בשם יום פגוע מלשון פגע=פגש. בכל אחת מארבע תקופות השנה יש 13 שבתות חופפות, לצד השבוע, השומר את מחזור ימי הקודש, ימי ההשבתה השביעונית של מחזור השבתות, המחושבים בחישוב פרדי של שבע, שלוש־עשר ותשעים ואחד יום, ביחס לשנה תמימה בת 364 ימים. החודשים מונים שלושים ימים כל אחד, כאשר מדי שלושה חודשים נוסף בסוף החודש השלישי יום נוסף ששמו כאמור הוא יום פגוע מלשון פגע =פגש, כי הוא היום האחרון של העונה המסתיימת אחרי 91 ימים, הפוגש למחרת את יום רביעי, יום זיכרון תרועה, הפותח את העונה החדשה. בשנה יש 360 ימים רגילים בתריסר חודשים בני שלושים יום כל אחד, וארבעה ימים פגועים בסוף כל אחת מארבע העונות, בנות 91 ימים כל אחת. בכל עונה בת 91 יום יש 13 שבועות או 13 שבתות.

המסע של התיבה במבול מתחיל בחודש השני, זו הפעם הראשונה כאמור שנזכרת המילה חודש! בשבעה עשר לשני, כלומר בי"ז בחודש אייר. בלוח המקראי השנה מתחילה תמיד בחודש האביב, הוא ראש חודשים, בחודש הראשון הוא חודש ניסן (שמות י"ב, ב) ובלוח הכוהני היא מתחילה תמיד רק ביום רביעי, יום בריאת המאורות בשבוע הבריאה שהוא יום השוויון של האביב. כאמור, כל עונה מתחילה תמיד רק ביום רביעי. האחד בניסן, האחד בתמוז, האחד בתשרי והאחד בטבת הם ימי הזיכרון בהם נפתחת כל אחת מארבע העונות/ התקופות ב־1.1 ב־1.4 ב־1.7 וב -1.10

וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.

בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ

וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה.

לגברים יש שמות ולבניהם יש שמות. לנשים אין שמות ולבנותיהן אין שמות. בכל המקרא כולו אין נזכרת אף שיחה בין אם לבתה או בין בת לאמה. חישבו על הביטוי זיכרון ונשייה. זיכרון ושם עולם, שם וזכר הראוי להיזכר יש רק לזכרים, נשייה מחיקה, דממה ושכחה היא נחלתן של רוב הנשים. הזיכרון עובר רק דרך שושלת הגברים המולידים והמדברים, הכותבים והמספרים, הדנים, המחוקקים, השופטים והמנהיגים, ולא דרך הנשים הנישאות לבעליהן, יולדות את בניהם, והופכות לנשים נקנות ונבעלות, שותקות וצייתניות המגדלות את הילדים ומשרתות את הבעלים המדברים, כשפחות המשפחה הדוממות.

הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ

וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף.

וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים.

וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְהוָה בַּעֲדוֹ.

הסיפור חוזר ומדגיש את הזוגיות המונוגמית החלה על כל יצור חי.

וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ

וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ.

וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ

וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ

וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.

חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים.

וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה

וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם.

כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ.

וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם

וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה.

ויגוע, וימות וימח, הם הפעלים המתארים את קץ החיים של בני חלוף ואת סופיותו של כל יצור חי. סיפור הטביעה הנורא במי המבול של כל עולם החי, מעשרת הדורות של משפחת האדם, בני קין ובני שת, ועד החיות, הבהמות, הציפורים הזוחלים הרמשים והיונקים, הוא נורא מכדי שאפשר להצדיקו, הוא אינו יכול לעמוד למשפט בשר ודם ואין ספק שהוא מעבר למה שיש בכוחו של אדם לשאת. על סיפור זה נאמר ‘כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי’.

וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.

בין ה־17.2, היום שבו החלה התיבה לשוט, ובין 17.7 שבו נחה התבה, עברו 150 יום ["וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט]. כלומר בפרק זמן של חמישה חודשים שמתחילים ומסתיימים ב־17.2 לבין ה־17.7, יש 150 יום, דהיינו בחודש יש 30 ימים.

המילה אררט הפכה לסמל לתקווה ולתחיה כנגד כל הסיכויים בשפות שונות.

אררט / יצחק מאיר

יֵשׁ אֲרָרָט מִתַּחַת לַמַּיִם.

בְּשֹׁךְ הַגְּשָׁמִים הָרוֹתְחִים, בִּדְעֹךְ סַעֲרוֹת הַבְּרָקִים,

אוּלַי כְּבָר בָּעֵת בָּהּ נָפְלוּ הַשָּׁמַיִם

כְּבֵדִים כָּעוֹפֶרֶת לַמַּעֲמַקִּים

וּתְהוֹם פְּעוּרָה נֶחְנְקָה בְּקִיאָהּ,

אַבְנֵי שְׁתִיָּה מֻתָּכוֹת, וְחַמָּה

נִשְׂרְפָה כָּלִיל בְּאֵשׁ הַשְּׁקִיעָה

וַחֲשֵׁכָה פָּרְצָה מֵרַחְמָהּ

שֶׁל הָאֲדָמָה הַבְּקוּעָה,

וְהַתֵּבָה הָאַחַת, הַיְּחִידָה,

שָׂרְדָה אֶת עַצְמָהּ שְׁסוּעָה וּקְרוּעָה

בְּאוֹקְיָנוֹס הַקֵּץ, וּכְבָר שׁוּם חִידָה

לֹא נוֹתְרָה סְתוּמָה וְלֹא פְּתוּרָה.

בְּעוֹלָם בּוֹ חָדַל גַּם שׁוֹאֵל גַּם מֵשִׁיב –

נִבְּטָה, מְכֻסָּה בְּאַדְוָה עֲכוּרָה

בְּהִירָה, פִּסְגַּת בְּרֵאשִׁית.

שׁוּב עוֹלָם. שׁוּב הֲרַת.

אֲרָרָט.

מרס 2018 ⁷

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה

וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם.

וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם.

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב

וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.

וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט.

החודש השביעי הוא חודש תשרי.

וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי,

בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים.

האחד בחודש העשירי, הוא האחד בטבת,

היום הקצר בשנה, יום המפנה החורפי.

וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה.

וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.

וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ

וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ

וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה.

וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה.

וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב

וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.

וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד.

וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ

חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה.

בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, משמעו החודש הראשון, באחד בניסן, יום השוויון של האביב, של שנת 601, שהוא תמיד יום רביעי, יום בריאת המאורות, היום הפותח כיום זיכרון את כל אחת מארבע תקופות השנה.

וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ.

.. וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר.

המסע שהחל בכניסה לתיבה ב־17 בחודש השני בשנת שש מאות, מסתיים ביציאה מהתיבה ב־27 בחודש השני בשנת 601. בנוסחים המקבילים בתרגום השבעים ובספר היובלים נאמר ש"ובשבעה עשר בחודש השני יבשה הארץ" (היובלים ה, לא).

ספר היובלים שנכתב במאה השנייה לפני הספירה בחוגים כוהניים שהגדירו את עצמם ‘ככוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, שהתעניינו בזמן מקודש ובמקום מקודש, בזיכרון מקודש ובפולחן מקודש, בראשיתם הנזכרת במקרא ובתשתיותיהם הקדומות ביותר, מבאר לנו בפרק ו את הנוסח העתיק של סיפור המבול כסיפור חישוב לוח בן ארבע עונות או ארבע תקופות, תריסר חודשים ושנה בת 364 ימים, ואומר כך:

“האחד לחודש הראשון והאחד לחודש הרביעי והאחד לחודש השביעי והאחד לחודש העשירי ימי זיכרון הם וימי מועד הם בארבע תקופות השנה כתובים וקיימים הם לעדות לעולם [”האחד לחודש הראשון הוא יום השוויון האביבי 1.1; והאחד לחודש השביעי הוא יום השוויון הסתווי 1.7; היום הארוך בשנה הוא 1.4 והיום הקצר בשנה הוא 1.10]

וישימם נח לו לחגים לדורות עולם, כי היה לו בהם זיכרון. ובאחד לחודש הראשון נאמר לו כי יעשה תיבה ובו יבשה האדמה ויפתח וירא את הארץ. ובאחד לחודש הרביעי נסגר פי מעמקי תהום תחתיה ובאחד לחודש השביעי נפתח כל פי מעמקי הארץ ויחלו המים לרדת אל תהום תחתיה. ובאחד לחודש העשירי נראו ראשי ההרים וישמח נח. ועל כן שם אותם לו לחגים לזיכרון עד עולם וכה הם שומים. ויעלום על לוחות השמים שלושה עשר שבועות כל אחד מהם מזה עד זה זיכרון מהראשון עד השני, מהשני עד השלישי מהשלישי עד הרביעי. ויהי כל ימי המצווה חמישים ושתים שבתות ימים וכלן שנה תמימה..ואתה צו את בני ישראל ושמרו את השנים כמספר הזה שלש מאות ושישים וארבעה ימים יהיו שנה תמימה“. [ספר היובלים פרק ו, פסוקים כ”ג־ל"ב]

לוח זה המיוסד על סיפור המבול, שמעיקרו הוא סיפור חישוב לוח קבוע המבוסס על חישוב מתמטי ביחס לשנה בת 364 ימים, ארבע תקופות חופפות בנות 91 ימים כל אחת, ותריסר חודשים וחמישים ושניים שבועות שבתיים, המתחילה ביום השוויון של האביב, יום רביעי האחד בניסן, ומונה תריסר חודשים שמספר ימיהם קבוע, 30, בתוספת ארבעה ימים, כל אחד לפני יום השוויון האביבי והסתווי ולפני יום המפנה הקיצי ויום המפנה החורפי, עמד במוקד המחלוקת בין כוהני בית צדוק לבין הפרושים.

הפרושים העדיפו לוח ירחי משתנה, התלוי בריבונות אנושית, בהכרעה אנושית ובתצפית אנושית בעליית הירח, של שנה המתחילה בסתיו, בחודש השביעי, על פני לוח קבוע, שמשי, מתמטי קבוע וידוע מראש, המתחיל באביב, בחודש הראשון, וקשור בכוהנים ומלאכים שאותו העדיפו כוהני בית צדוק כיסוד הברית הנצחית בין שמים וארץ.

בנוסח העריכה הפרושית של החומש, אשר נערך עריכה סופית רק אחרי חורבן בית שני, בין שנת 70 לספירה לשנת 136 לספירה, סיפור המבול מונה 354+10 ימים, ואילו בנוסח הכוהני העתיק סיפור המבול מונה 364 ימים שנה תמימה. המחלוקות בין פרושים לכוהני בית צדוק נסבו על לוח זה.⁸

צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ.

כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ

הוצא [הַיְצֵא] אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ.

וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ.

כָּל הַחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה.

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ.

שוב נזכרות הנשים חסרות השם של נח ובניו, שוב איננו יודעים מאומה על שמן ומוצאותיהן, ניסיון חייהן רצונן קורותיהן וזכרן, אנו רק יודעים שהן נזכרות חזור ושנה כנשותיהן היחידות של נח ושלושת בניו הידועים בשמם, שם, חם ויפת, לתפארת המונוגמיה הפטריארכלית. הן דוממות ונשכחות ונזכרות רק כחסרות שם וחסרות מעש, הם מדברים ונודעים ונזכרים בשמם או בשמם ובמעשיהם.

בפסוק האחרון לעיל נזכרות לראשונה שתי מילות מפתח באתוס הכוהני, מזבח ועולה. “וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ”

כאן מתוארת ראשית העלאת העולה שתיערך דורות רבים לאחר מכן, ביובל הארבעים ותשע, בדור המדבר במשכן ולאחר מכן בתקופת המלוכה, במקדש, הנודעת כעבודת הקודש על המזבח. בעולם החדש אחרי המבול, הקרבת קרבנות או העלאת עולה קשורה בהכרת תודה על ברכת החיים, המתייחסת רק לבהמות טהורות ולעופות טהורים, המועלים כעולה על המזבח ונשרפים באש כליל, וניחוח שריפתם הוא העולה אל ה'. הדיון במזבח העולה וקרבנות העולה והדינים המצוות וההלכות הקשורים בעבודת הקודש הכוהנית הקשורה במזבח ובקרבנות, הוא בעל חשיבות מרכזית בעולם הכוהני, ואלה מפורטים בהרחבה בספרי החומש הנותרים ובכתבי כוהנים שנמצאו בין מגילות קומראן כגון ‘שירות עולת השבת’, המציינות את המועד המדויק של כל שבת בשנה שבה מעלים את עולת השבת, ‘מגילת המקדש’ העוסקת במועדי העלייה לרגל ובקרבנות המוקרבים במקדש, ‘מגילת המשמרות הכהונה’ הקובעת את מועדי שירות כ"ד המשמרות במקדש לפי השבתות, המועדים, השמיטות והיובלים, ומגילת ‘מקצת מעשי התורה’ המפרטת את לוח השבתות והמועדים ועוסקת בפירוט בדינים הקשורים לקרבנות ונסכים, ו’ספר היובלים' המפרט את מיני הקרבנות שהקריבו האבות בשבעת מועדי ה', הקשורים ברגעי מפנה מכריעים בתולדותיהם, ואת הקדשת לוי לכהונה כקרבן מעשר ואת בחירתו לכהן בקודש כהונת עולם מדור לדור ב’צוואת לוי' המרחיבה בנושא זה.

וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ

לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם

.. כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו

..וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.

עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

הבטחה אלוהית זו על הרציפות המחזורית הנצחית של סדרי הבריאה או על כל מה שלעולם לא ישבות, עומדת ביסוד הברית בין שמים וארץ. הברית נכרתה על הבטחת נצחיות מחזור עונות השנה, או מחזור הזמן הנראה בעין בשמים ובארץ.

במגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, שנכתבו בחוגי הכהונה ובאלה המקבלים עליהם מרצונם את ההנהגה הכוהנית לפי הסדר המקראי, חוגים המגדירים את עצמם חזור ושנה בשם ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, ארבע עונות השנה נקראות בשם: מועד קָצִיר, מועד קַיִץ, מועד זֶרַע ומועד דשא. מחזור עונות השנה הנצחי, הידוע והקבוע מראש ביחס לשנה בת תריסר חודשים שווים של 30 יום, המתחילה באחד בניסן בראש חודש האביב, ביום השוויון האביבי החייב לחול ביום רביעי, יום בריאת המאורות, שנה תמימה המונה 364 ימים המתחלקים לארבע עונות שוות וחופפות בנות 91 ימים כל אחת, שנה המתחלקת ל־52 שבתות, 13 שבתות בכל אחד מארבעת המועדים/התקופות/ העונות הנזכרים לעיל כמועד קציר, קיץ, זרע ודשא, מעיד על השבועה והברית השמימית: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ.

וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם

בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ.

כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל.

אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ.

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ

וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם.

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ

כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

הדיון בדם האסור והמותר, בזיקה לאכילה ולשפיכות דמים, מזה, ולזיווג ולפריון הקשור בטומאה וטהרה, ובנצחיות החיים ומשך הזרע, בזיקה לגבולות של קדושה וטהרה וברכה, הוא בעל חשיבות רבה באתוס הכוהני, הן להבנת גבולות האסור והמותר, הן באשר לגבולות הזהות של העדה, כי הטיפול בדם, הן בדם החיות הנאכלות ללא דם, הן ברשות לשפיכות דמים בנסיבות מסוימות, הקבועות בחוק המכונן ריבונות, והן בהתייחסות לדם הנידה הנגלה, ודם הטהרה הנסתר, בזיקה לקרבה וריחוק מיני ונידה מלשון נידוי, הוא בעל חשיבות מכרעת בביצור גבולות העדה, בכינון זהותה המתבדלת מכל עם אחר ביחס לחוקיה, דיניה ומנהגיה. (חוקי הכשרות, השחיטה, ההמלחה וההדחה, המילה והטבילה, קשורים כולם לדם ולטיפול בו, בהקשריו העתיקים שכאן ראשיתם.)

וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר.

וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם.

שוב חוזרת המילה ברית המסמלת את נצחיות החיים ורציפותם הבין־דורית שלעולם לא תיקטע במבול נוסף, ושוב חוזרת המילה זרע, כהבטחה אלוהית ביחס לנח ובניו וכל זרעם אחריהם, וביחס לכל הברואים בעולם החי, והיא שבה וחוזרת ונשנית בפסוקים הבאים פעמים רבות ומזכירה לנו שרק מי שבכוחו להכרית, להשחית, להשמיד ולהמית, בכוחו גם לברך, לחיות, להפרות, ולהבטיח נצחיות. הזכות לברך ולקלל נמסרה רק לבני שבט לוי. הכוהנים היו מברכים את נאמני הברית שומרי מצוות השבת והמועדים על פי הלוח המקראי, והלוויים היו מקללים את מפרי הברית ומחללי המצוות ככתוב במגילות.

ועוד הערה אחת על דם וזרע, כששני אלה נעלמים מן העין, חבויים וסמויים בתוך גוף האדם ככוח מחייה, הם טהורים ומבטאים את סוד החיים. ברגע שהם נראים לעין כפליטת זרע מחוץ לגוף או בשפיכת זרע לבטלה או כדם נידה מחוץ לגוף, הם טמאים ומטמאים, כי הם מבטאים מוות טמא ומקולל, ביטול פוטנציאל חיים והחמצת הריון, בניגוד לפריון המקודש והמבורך התלוי בסמוי מן העין, בדם וזרע רק בתוך הגוף.

וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ.

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם.

אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.

וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.

וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר.

וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.

מושג הברית החוזר ונשנה בפרשה זו ובפרק זה, הוא מושג המפתח הכוהני בדבר הזיקה הנצחית בין האל לעולם, הוא קשור בשבועה השבה וחוזרת עשר פעמים בפרק זה באשר לנצחיות המשך הקיום, התלוי בברית בין שמים וארץ, לא יהיה עוד מבול על הארץ. הקשת בת שבעת הצבעים, היא אות הברית בין השמים לארץ, בין האל לאדם, בין הנשגב הנצחי לעולמם של בני החלוף, שמובטחת מחזוריותו הנצחית ורציפותו בשלשלת הדורות שיש בה ברכה, פריון ורציפות אין־סופית של משך הזרע של בני הברית, בחסדי האל הבורא.

וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן.

כאן מתחיל סיפור קשה שארבע המילים האחרונות בפסוק לעיל הן ראשיתו והן מילים הרות גורל. כל מילה בסיפור הנורא מכוונת ומדודה, סיפור אשר ישפיע על כל המקרא בכל הנוגע לגורלו של עם ישראל, הרמוז בארבע המילים האחרונות של הפסוק לעיל: וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן וישפיע על גורלם של כל בני חם לאורך הדורות. שמות בניהם של שם ויפת אינם נזכרים. אבל כנען, הנזכר כאן אגב אורחא, ההופך למקולל בידי נוח בקללה נצחית בפסוקים הסמוכים בהמשך הפרשה, יהפוך לאויב של בני ישראל, הגרים בארץ כנען בראשית התיישבותה של משפחת אברהם ובניו, כתושבים נוודים היורדים למצרים וחוזרים ככובשי ארץ כנען, כידוע מהמשך ספר בראשית. חם, אביו של כנען המקולל, בשל חטא אביו, יהפוך לעבד לבני שם ולבני יפת עד למאה התשע־עשרה, בשל הכתוב בפרק זה, שהוא הבסיס המשפטי היחיד לשעבוד האדם השחור, מצאצאי חם, לאדם הלבן, מבני יפת.

שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ.

שם הוא אבי כל בני שם, השמיים יושבי אסיה. חם הוא אבי כל בני חם שנחלתם באפריקה, ויפת הוא אבי כל עמי אירופה. חם, החוטא בסיפור הסמוך בראיית ערוות אביו השיכור, הוא אבי כנען המקולל, והוא שאמור היה להגיע לאפריקה עם בניו, שומע שבשל חטאו נגד אביו, בנו וכל צאצאיו יהפכו לעבדים לעולם. כנען המקולל (‘ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו’, בוחר להישאר באסיה כאיש חופשי, ולא להגיע לאפריקה, ארצם של בני חם, כעבד, וגוזל את נחלת בני שם, בארץ כנען, כשחם אביו יורד לאפריקה.

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם.

וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה.

וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ.

וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם

וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם

וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ.

וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן.

וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו.

וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי שם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ.

יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ.

ברור שסיפור זה על קללת העולם המוטלת על כנען, מיועד להכפיש את כנען שלא חטא, שהפך למקולל, ארור וענוש בעבדות עולם בשל חטאו של אביו הרע, חם! עוד מלמד הסיפור שאין צדיק בארץ אשר לא יחטא, כי נח הצדיק, ראשון נוטעי הכרמים בארץ, השתכר מיין שלא ידע את סגולתו המשכרת, איבד את כבודו בעיני בניו כשהשתכר, נרדם והתגולל חשוף ערווה, נפגע בידי אחד משלושת בניו, אולם הוא מקלל את נכדו על לא עוול בכפו, על חטאו של אביו!

פסוקים אלה על קללת העבדות הנצחית של כנען בן חם, המיוסדים כולם על חטא ועוול, היו הבסיס התיאולוגי לשעבוד השחורים שנולדו באפריקה [בני חם] לעבדים במחצית השנייה של האלף השני לספירה, עד מלחמת האזרחים בארה"ב ב1861–1865!

אין סיפורים תמים בחומש, אפילו לא אחד, שכן לכל סיפור יש כוונת מכוון מרחיקה ראות ביחס להיסטוריה של בני ישראל בין גלות לגאולה, שעבוד וחירות, ויש מי שנוטלים סיפורים אלה כביסוס לעוול אנושי מכל סוג.

וַיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה.

וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל.

בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס.

וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכֲּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה.

וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים.

מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם

אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם.

אלה הם עמי אירופה ושוכני החופים והאיים בים התיכון, ביניהם היוונים והרומאים. תרשיש היא המילה הקדומה לאוקיאנוס.

וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן.

וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן.

אלה עמי אפריקה. כאן מקורו של הכינוי כושי לבני חם.

וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ.

הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה.

וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר.

מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח.

וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה.

עמי שומר, בבל, אכד, עילם ואשור, בוני הערים הגדולות הראשונות, הערים ההיסטוריות העתיקות ביבשת אסיה בנחלת בני שם, שהיו משעבדי מלכות ישראל ההיסטורית ומלכות יהודה ההיסטורית, הם צאצאי נמרוד בן כוש. החומש מכיר תרבויות קדומות אלה בין הנהרות (ארם נהריים=מסופוטמיה), שבהן החלה תרבות הכתב, כתב היתדות על לוחות חמר, שבהן נבנו הספריות הראשונות והמקדשים הראשונים בנחלת בני שם, שמהן בא אברהם אבינו עם בני משפחתו. המילה ‘עִיר’, בפסוק למעלה, כך מלמדים אותנו האשורולוגים, היא מילה שומרית, ואיננו יודעים כיצד התגלגלה מכתב היתדות שהחל בסביבות 3100 לפני הספירה לעולם המקרא. גם המילה שיר היא מילה אשורית ואין ספק שלמעמקי באר העבר אין חקר.

עובדה מעניינת היא שהפַּסל הישראלי הנודע, יצחק דנציגר, יצר פֶסל יוצא דופן העומד במרכז התצוגה של האמנות הישראלית במוזיאון ישראל, ששמו ‘נמרוד’ גיבור ציד'. הייתה זו חלק מתפיסת העולם הכנענית שרצתה לשוב בעשורים הראשונים לקום המדינה לדורות הקדומים הטרום יהודיים, הנזכרים בעולם המקראי העתיק, בפרשת נח בספר בראשית.

וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים.

וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים.

וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת.

וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי.

וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי.

וְאֶת הָאַרְוָדִי וְאֶת הַצְּמָרִי וְאֶת הַחֲמָתִי

וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי.

וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע.

אֵלֶּה בְנֵי חָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם בְּגוֹיֵהֶם.

שבעת עמי כנען, היושבים בין צידון בצפון ועזה בדרום, ומשפלת החוף עד סדום ועמורה, אותם יצטווה עם ישראל מבני שם, לכבוש ולגרש מארץ כנען, הם צאצאי כנען המקולל בשל חטא אביו חם! שבחר להישאר בארץ כנען שהובטחה לבני שם למרות שהוא מבני חם. הכנענים בארץ כנען הם צאצאי חם החוטא ובנו המקולל שגנבו במרמה את ארצם של בני שם לדברי ספר היובלים.

במסורת היוונית, של עמים השוכנים לגדות הים התיכון בצדו הצפוני, המסופרת בפיו של הרודוטוס אבי ההיסטוריה (484–425 לפני הספירה), הצידונים היושבים על חוף הים התיכון המזרחי, בגבול הכנעני, הם: “הפיניקים האלה שבאו יחד עם קאדמוס […] הביאו איתם עם התיישבותם בארץ הזו ידע רב מאוד ליוונים, ובמיוחד את אותיות האלפבית שלדעתי לא היו ידועות ליוונים קודם” [הרודוטוס, היסטוריה, ה 58]

וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל.

בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם.

וּבְנֵי אֲרָם עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַשׁ.

וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת שָׁלַח וְשֶׁלַח יָלַד אֶת עֵבֶר.

וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן.

וְיָקְטָן יָלַד אֶת אַלְמוֹדָד וְאֶת שָׁלֶף וְאֶת חֲצַרְמָוֶת וְאֶת יָרַח.

וְאֶת הֲדוֹרָם וְאֶת אוּזָל וְאֶת דִּקְלָה.

וְאֶת עוֹבָל וְאֶת אֲבִימָאֵל וְאֶת שְׁבָא.

וְאֶת אוֹפִר וְאֶת חֲוִילָה וְאֶת יוֹבָב כָּל אֵלֶּה בְּנֵי יָקְטָן.

וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא בֹּאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּדֶם.

אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם.

משפחות בני שם כוללות את המשפחה ממנה יבוא אברהם בן הדור העשירי לשם בן נח. מכאן ואילך השתלשלות הדורות משם בן נוח ועד תרח אבי אברהם ואברהם בנו. כשבאמצע מסופר סיפור מגדל בבל המבאר את ריבוי הלשונות של בני משפחה אחת.

אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם

וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל.

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.

וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה

וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.

וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם

וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.

וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם.

וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת

וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.

הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.

וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר.

עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ

וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.

הסיפור המאלף מלמד על ראשית השפה האנושית המשותפת של כל בני שם חם ויפת, שכולם בני משפחה אחת, ועל ראשית התרבות הבנויה הכרוכה בבניית עיר מהַחֵמָר והלבנים (הַחֵמָר הוא הטין שבגדת הנהר והבוץ הרטוב הרך המתקשה בשמש, ששימש חומר בניה בארם נהריים ובתימן ושימש חומר כתיבה כלוחות חמר בספריות ארם נהריים, מאוחר יותר.) ובהפיכה מנוודים משוטטים שוכני אוהלים, התלויים בחסדי הטבע, ליושבי קבע הגרים בבתים בנויים מחמר ולבנים התלויים בתרבות. הדבר היה כרוך ברצון חלק מצאצאיהם לבנות להם עיר מושב קבע ומגדל שישמש כאות וסימן וציון דרך לאובדים ולהולכי הדרכים. ההתיישבות האנושית נעשתה מחשש אבדן על פני הארץ או בשל הרצון להפסיק לנדוד ולגור באהלים ולהתחיל בבנייה של בתי קבע, של מתיישבים הרוצים גדרות ותחומים, חומה ומגדל. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.

אלוהים מתנגד ליוזמה האנושית המיוסדת על שפה משותפת ופריצת גבולות בין הארץ לשמים ובנין של ישוב קבע בעל משמעות וסימן, ומעניש את הבונים בהריסת המגדל והעיר, בבלילת השפות ובהפצה על פני הארץ: הכתוב אינו מציע הסבר מניח את הדעת להתנגדות האלוהית ליוזמה האנושית ולעונש שהטיל על הבונים הראשונים. לכאורה אלוהים אוסר כאן על יוזמה אנושית הרוצה לחולל שינוי כדי לשפר את תנאי החיים של בני האדם.

וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עיר היא מילה אשורית וזה סיפור הייסוד של העיר בבל, הנקשרת בבלילת השפות ובבניית מגדלי זיקוראט ספיראליים ובעבודת אלילים מאוחר יותר.

עובדה מעניינת היא שכל אבות אבותינו היו רועים נוודים יושבי אוהלים ולא תושבי קבע של עיר. למחברי החומש הייתה ראייה מסויגת מאד לגבי התרבות העירונית. בונה העיר הראשונה הוא קין אבי חנוך, הוא קין רוצח אחיו, שבנה עיר על שם בנו חנוך (בראשית, פרק ד) ובוני העיר השנייה הם בוני מגדל בבל שאלוהים התנגד מכל וכל ליוזמתם.

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל.

וַיְחִי שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שָׁלַח.

וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת עֵבֶר.

וַיְחִי שֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת עֵבֶר שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת פָּלֶג.

וַיְחִי עֵבֶר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת פֶּלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי פֶלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת רְעוּ.

וַיְחִי פֶלֶג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת רְעוּ תֵּשַׁע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שְׂרוּג.

וַיְחִי רְעוּ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שְׂרוּג שֶׁבַע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי שְׂרוּג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת נָחוֹר.

וַיְחִי שְׂרוּג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת תָּרַח.

מכאן מתחילה להשתלשל שושלת אברהם ומכאן מסופרות תולדות אברם בן תרח אבי האומה ואבי הדתות המונותאיסטיות.

וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת תֶּרַח תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט.

וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים.

עד כאן שמות גברים בלבד נזכרים בשושלת הדורות, גברים בעלי שם הולידו גברים בעלי שם. הנשים שילדו את כל הגברים האלה, נשכחו לחלוטין. הן נעדרות מהזיכרון הכתוב ונדחקות אל תהום הנשייה.

רק מכאן ואילך מצטרפות נשים לסיפור: שָׂרָי, מִלְכָּה ויִסְכָּה. יש המזהים את שרי ויסכה כדמות אחת במדרשים. אבל ספר היובלים מספר לנו כדרכו את כל האמת: “לקח לו אברהם אשה ושמה שרי בת אביו ותהי לו לאשה.” (היובלים י"ב, ט). כלומר תרח הוא אביהם המשותף של אברהם ושרי שנולדו לאימהות שונות. יסכה היא אמו של תרח, ונחור הוא שם אביו לדברי היובלים יא, ט־י. תרח לקח לאישה את עדנה בת אחות אביו והיא קראה לבנה אברם על שם אביה המת. מי היא אמה של שרי הספר אינו מספר לנו. אבל כשאברהם אומר לשרי במסעותיהם “אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ” (בראשית י"ב, י"ג) הוא בהחלט אומר אמת כי היא אחותו מצד אביהם המשותף.

וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים

שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי

וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה.

וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד.

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.

וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.

לראשונה נזכרים בפרשה זו, המפרטת רק את שמות הגברים, גם שמות הנשים, אולם הם נזכרים בצורה מעורפלת בזיקה לנישואין אנדוגמיים בתוך המשפחה. לתרח היו שלושה בנים: אברם, נחור והרן. הרן הוא אביו של לוט. הרן מת באור כשדים אחרי שהוליד את לוט, את מִלְכָּה ואת יסכה. שני האחים בני תרח, אברהם ונחור, לקחו להם נשים. נחור לקח לאישה את אחותו של לוט, מִלְכָּה בת הרן, כלומר, בת אחיו, אברהם כנראה לקח לאישה את יסכה, בת אחיו המת הרן, היא שרי.

כשיוולד לאברהם ושרי בן, יצחק, הם ישיאו לו לאישה את רבקה בת בתואל בן נחור, אחי אברהם. נישואין בתוך המשפחה, נישואין אנדוגמיים, עם בת אח או בת אחי האב, היו הדגם הראוי בראשית משפחת מייסד האומה, היה בכך שיפור שבהתרחקות לעומת הדורות הראשונים שבהם אחים נשאו את אחיותיהן לנשותיהן כי לא היו נשים אחרות, כמפורט בספר היובלים פרק ד.

בסוף פרשת נח טמון הפסוק שיקבע את גורל העם לדורות:

..וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד.

בשל עקרותה של שרי, שפחתה המצרית, הגר, ניתנה על פי רצונה לבן זוגה, אברהם, וילדה לו את ישמעאל בכורו.

יצחק, בן זקוניו של אברהם, שנולד באחרית ימיו לשרי אחותו למחצה, ונעקד בידי אביו מבלי לומר לאמו דבר וחצי דבר על גורל בנה ומבלי להיוועץ בה, נישא לרבקה, קרובתו מצד אביו, שכן רבקה היא בת לבן בן בתואל בן נחור, אחי אברהם, ובנם של יצחק ורבקה, יעקב, הוא אבי עם ישראל, שכל בניו נולדים ומאכלת בלבם, כדברי חיים גורי, בין השאר משום שאחיו התאום המקולל, של יעקב המבורך, גורש למדבר כדי לחיות על חרבו..

יְרֻשָּׁה / חיים גורי ⁹

הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן.

וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא

מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד,

רֵאשִׁית־אוֹנוֹ בְּעֵת יוֹמוֹ עֶרֶב.

נָשָׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב.

בִּרְאוֹתוֹ כִּי לֹא חָלַם חֲלוֹם

וְהַמַּלְאָךְ נִצָּב –

נָשְׁרָה הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ.

הַיֶּלֶד שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו

רָאָה אֶת גַּב אָבִיו.

יִצְחָק, כַּמְּסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן.

הוּא חַי יָמִים רַבִּים,

רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה.

אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו.

הֵם נוֹלָדִים

וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם.⁹

פרשת לֶךְ־לְךָ היא פרשת השבוע השלישית בספר בראשית. היא מתחילה בפרק י"ב פסוק א' ומסתיימת בפרק י"ז פסוק כ"ז. הפרשה עוסקת בתיאור קורות חייו של אברהם אבינו מראשיתו בחרן ועד הולדת בנו בכורו, ישמעאל בן הגר.

פרשת נח, הפרשה הקודמת מסתיימת בפסקה המגלה לנו את תולדות משפחת אברהם בן תרח [פרק יא]

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם. שֵׁם בֶּן־מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל. וַיְחִי שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת־שָׁלַח. וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת־עֵבֶר. וַיְחִי־שֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־עֵבֶר, שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי־עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת־פָּלֶג. וַיְחִי־עֵבֶר, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־פֶּלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי־פֶלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת־רְעוּ. וַיְחִי־פֶלֶג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־רְעוּ תֵּשַׁע שָׁנִים, וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת־שְׂרוּג. וַיְחִי רְעוּ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־שְׂרוּג שֶׁבַע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. וַיְחִי שְׂרוּג, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת־נָחוֹר. וַיְחִי שְׂרוּג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת־תָּרַח. וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־תֶּרַח תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי־תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת־אַבְרָם אֶת־נָחוֹר וְאֶת־הָרָן. וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח–תֶּרַח הוֹלִיד אֶת־אַבְרָם, אֶת־נָחוֹר וְאֶת־הָרָן; וְהָרָן הוֹלִיד אֶת־לוֹט. וַיָּמָת הָרָן עַל־פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים. וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים: שֵׁם אֵשֶׁת־אַבְרָם, שָׂרָי, וְשֵׁם אֵשֶׁת־נָחוֹר מִלְכָּה בַּת־הָרָן אֲבִי־מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה: אֵין לָהּ וָלָד. וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת־אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת־לוֹט בֶּן־הָרָן בֶּן־בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד־חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי־תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.

אברהם הוא הדור העשירי מבני בניו של שֵׁם בן נח. מפרק י"ב ואילך יספר הכתוב את תולדותיה של משפחה זו המתחילה בנוח, העשירי בדורות האדם, דורות שקורותיהם מסתיימים בסיפור המבול.

שֵׁם, חם ויפת, הדור ה־11 מתחילים עולם חדש, שכן כל שאר בני האדם מלבד אביהם ואמם, נכחדו בזמן המבול שנמשך שנה תמימה, ומסע התיבה במבול סופר במפורט, כדי ללמד אותנו איך מחשבים חודש ושנה, שתי מילים שנזכרות לראשונה בפרשת נח.

משלושת בניו של נח, שֵׁם, חם ויפת, הסיפור מתמקד כרגע רק בבני שֵׁם, המונים אף הם עשרה דורות. רק בני שם, יושבי אסיה והמזרח התיכון, נתפסו כמבורכים: “וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם” (בראשית ט, כ"ו) ומהם, כביכול מבלי משים, אך למעשה, מתוך כוונת מכוון מרחיקת לכת, השתלשלה משפחת אברהם בן תרח מאור כשדים (פרק יא).

1) שֵׁם

2) אַרְפַּכְשָׁד:

3) שֶׁלַח

4) עֵבֶר

5) פֶלֶג

6) רְעוּ

7) שְׂרוּג

8) נָחוֹר

9) תֶּרַח

10) אַבְרָם, נָחוֹר וְהָרָן.

רשימה זו היא רבת עניין. יש בה רק אבות ואין בה אימהות, כמקובל בסיפור המקראי באחד־עשר הפרקים הראשונים של ספר בראשית, שבהם רק גברים הולידו גברים. ראשית משפחת האדם הייתה בנישואי אחים ואחיות, עובדה שספר בראשית מעדיף לעבור עליה בשתיקה, אבל ספר היובלים, חיבור כוהני מהמאה השנייה לפני הספירה, שנמצא במקורו העברי בין מגילות מדבר קומראן, שכולן כתבי קודש, מפרט פירוט מלא בפרק ד.

אורך שנות החיים של דורות אלה גדול מאוד משום שדורות אלה הם פרה־היסטוריים, ההיסטוריה מתחילה לגבי דידו של מספר ספר בראשית עם משפחת אברהם בן תרח, שרק לה תהיה היסטוריה מפורטת עד לרגע הכניסה לארץ. המספר בוחר לא להוסיף אף פרט על עשרת הדורות בעולם שאחרי המבול עד לדור התשיעי, דורו של תרח, שנולדו לו שלושה בנים נודעים בשמם, משום שסיפורם אינו תורם לסיפור המרכזי שהוא סיפורו של עם ישראל בהנהגתו של משה בן עמרם, בן קהת, בן לוי, בן יעקב, בן יצחק בן אברהם, העומד על סף הכניסה לארץ בסוף ספר דברים. גיבור הסיפור הוא דור שביעי לאברהם:

אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה.

אריכות הימים המופלגת של דורות אלה שקדמו לאברהם וקדמו לנוח, מחושבת במדויק כדי שגיבור הסיפור, משה, יביא את עם ישראל לכניסה לארץ כנען היא הארץ המובטחת, ביובל החמישים, בשנת 2500, אם מחשבים חמישים יובלים של חמישים שנה, או בשנת היובל הגדול המתחילה בשנת 2450, המועד אשר בו הארץ חוזרת אל בעליה לפי החוק המקראי, ובעליה כידוע הוא האלוהים (“כִּי לִי הארֶץ… כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם”. ויקרא כה נ"ה), הבוחר להעניק את הארץ המובטחת לעמו הנבחר אחרי מסע ייסורים בן ארבעים שנה במדבר ומאות שנות עבדות. קורותינו כעם מתחילות בסיפורה של משפחה אחת ידועת כאב וסבל:

וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת־תָּרַח. וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־תֶּרַח תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי־תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת־אַבְרָם, אֶת־נָחוֹר, וְאֶת־הָרָן.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח–תֶּרַח הוֹלִיד אֶת־אַבְרָם, אֶת־נָחוֹר וְאֶת־הָרָן; וְהָרָן הוֹלִיד אֶת־לוֹט. וַיָּמָת הָרָן עַל־פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו, בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ, בְּאוּר כַּשְׂדִּים. וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים: שֵׁם אֵשֶׁת־אַבְרָם, שָׂרָי, וְשֵׁם אֵשֶׁת־נָחוֹר מִלְכָּה, בַּת־הָרָן אֲבִי־מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה: אֵין לָהּ וָלָד. וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת־אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת־לוֹט בֶּן־הָרָן בֶּן־בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּי, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד־חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי־תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה; וַיָּמָת תֶּרַח, בְּחָרָן.

* לתרח שנולד באור כשדים היו שלושה בנים. אבְרָם, נָחוֹר והָרָן;

בנו הצעיר הרן הוליד את בנו לוט ואת בנותיו מִלְכָּה ויִסְכָּה ומת באור כשדים על פני אביו.

אברם נשא לאישה את שרי, שיש אומרים שהיא יסכה בת אחיו הרן. מסורת אחרת בספר בראשית מפרשת ששרי היא אחותו משום שתרח הוא אביהם המשותף, אך לאברהם ושרה היו שתי אימהות שונות. לאמו של אברהם קראו עדנה לדברי ספר היובלים, ושמה של אמה של שרי, אשתו השנייה של תרח, לא נודע. כך נאמר בבראשית כ יב:

“וְגַם־אָמְנָה [אמנם], אֲחֹתִי בַת־אָבִי הִוא [היא] אַךְ לֹא בַת־אִמִּי; וַתְּהִי־לִי לְאִשָּׁה”.

נָחוֹר בן תרח, אחי אברהם, נשא לאישה את מִלְכָּה בַּת־הָרָן, אחיו.

במגילה החיצונית לבראשית, שנמצאה בין מגילות קומראן שכולן כתבי קודש, ישנה התייחסות לסוגי הנישואים הנחשבים ראויים בחוגי הכוהנים לבית צדוק. הדבר מודגש בשורה 8 טור ו', במגילה הכתובה בארמית וכאן מובא תרגומה העברי:

“אז לבני נשים לקחתי מבנות אחי, ובנותיי לבני אחי נתתי, כדת חוק העולם”.

כלומר, ראוי להינשא כדת וכדין רק עם בני דודים מצד האב, כדרך הנכונה והראויה לשמירה על טהרת המשפחה ועל אחדות רכושה.

תרח השכול וכנראה גם האלמן, יוצא מאור כשדים בארם נהריים למסע ארוך לכיוון ארץ כנען עם שני בניו, אברם ונחור, ועם שתי כלותיו ובן בנו, לוט. תחנתו הראשונה היא חרן, עיר עתיקה בדרום מזרח אנטוליה שבדרום מזרח טורקיה, היום בגבול עיראק, סוריה טורקיה, השוכנת על יובל של נהר פרת, הנקרא נהר בליח. כאשר תרח ובני ביתו מגיעים לעיר העתיקה הנודעת מאז האלף השביעי לפני הספירה כעיר מסחר ששכנה על דרך הסוחרים מנינוה, לחרן ומשם לכרכמיש חלב, דמשק וכנען ומתועדת מאז התקופה האשורית והשומרית, הוא מתיישב שם. הכתוב מוסיף את המשפט הטראגי שיקבע את ציר העלילה המרכזי: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה: אֵין לָהּ וָלָד.

משפחת תרח היא משפחה אנדוגמית, בניו נושאים לאישה את בנות אחיהם. אין נשים אחרות בסביבתם הראויות להם. נישואין עם בת אח או בת אחות אביו נחשבו ראויים ונכונים. בכל משפחה מכל סוג, בני אדם מקימים משפחה כדי לממש את אהבתם ותשוקתם, זוגיותם ובחירתם, חיוניותם והמשכיותם, מתוך מטרה להוליד ולהרות ילדים שיישאו את שמם ומורשתם, ולזכות ולראות בילדיהם ברכה, אהבה ותקווה, עתיד של שמחת משך החיים, נצחיותם, המשכיותם ורציפותם העוברת וממשיכה מדור לדור.

הורים, בכל משפחה, משעה שהם בוחרים להביא ילד או ילדה לעולם, ומצפים להיריון המתעכב מלהתרחש, מרבים לחשוב על גורלם, על עתידם, על חוסר תוחלתם ועל עונשם על חטא שלא חטאו. היריון מאז ומעולם נחשב תעלומה וחסד, בחירה אלוהית, מתת וברכה, ואילו עקרות נחשבה להכרעה אלוהית, לעונש ולקללה. איש מעולם לא חשב שהכרעה זו היא רק יד המקרה או רק שרירות מקרית של הטבע. המספר המקראי חוזר בהזדמנויות רבות על כך שפרי בטן כמו החיים והפריון, בכלל, הוא ברכת אלוהים, כשם שעקרות היא הכרעה אלוהית בדבר עונש וקללה, מטעמים שנסתרים מאתנו. אין שום מקריות בברכת הפריון או בקללת העקרות, בעולם המקראי שבו אלוהים הכול־יכול יודע מראשית אחרית, יש להן תמיד משמעות רבה, שכן יש להן תכלית וכוונה אלוהיים בתפניות המשנות את פני ההיסטוריה. אין גם שום ספק שעוצמת השמחה, התרוממות הנפש, הברכה והאושר על הולדתו של תינוק חדש הבא לעולם, זהות לעוצמת הכאב, הדיכאון, הקללה, נפילת המוחין והייאוש, הנופלים בחלקם של אלה המייחלים להריון ולידה כשנמנע מהם פרי בטן. החיפוש הדתי והרוחני אחרי פשר החיים והמוות, הקשור בחיפוש סמכות מטאפיזית שתעניק תקווה או תיתן מענה לשאלות מייסרות ותסמן אופק של ברכה וסיכוי, מתחיל פעמים רבות מתוך מצוקה עמוקה של מי שנגזרה עליו או עליה עקרות.

אין זו יד המקרה ששלושת אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב, התנסו בייסורי העקרות של נשותיהם, והפליאו לשטוח תפילתם ועתירותיהם לפני כוח עליון המופקד על פרי בטן מיוחל. יתכן מאוד שזו הייתה הסיבה שאברהם מצא עצמו בדיאלוג עם קול אלוהי מקשיב ומדבר שייחס לו סמכות מטאפיזית שאין בלתה, הקשורה בהבטחה, בברית, בברכה ובתקווה לפרי בטן.

ומכאן לפרשת לך לך.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

* הסיפור מתחיל בעזיבה, בפרידה ובהפניית עורף של אדם בן 75 לכל המוכר והידוע, בהתנכרות לאביו ולאמו, לשפתו ולתרבות ארצו, למולדתו, לחברה בה גדל, לדתיה ומנהגיה, וביציאה למקום לא נודע.

איש לא מתעכב על השאלה איך חשה משפחת אברהם למשמע ההחלטה של בנם להתנכר להם, לארצם ולמולדתם, לשפתם, מורשתם ותרבותם?. שמץ רמיזה יש בכך שאת המסע הגדול לארץ כנען, החל תרח אביו ללא הנמקה, בסוף פרשת נח.

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

* אלוהים מצרף הבטחה לפריון, הדבר שבו אברם חושק יותר מכל, כשהוא מבטיח לו שיעשה אותו לעם רב או לגוי גדול ושיהיה מבורך.

להעניק שם לאדם משמעו להעניק לו בן שיישא את שמו כממשיך. לברך אדם משמעו להעניק לו צאצאים כהמשך החיים של כל בן־חלוף. אחינו המוסלמים קוראים לעצמם על שם בנם, אבו מוסא משמעו אביו של משה, ואבו עלי הוא אביו של עלי, המסמן המשמעותי בחיי אדם. עד שנולד לו ילד הוא בנו של, ומשעה שנולד לו ילד, הוא אביו של.

וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן.

* אברם מתחיל את המסע באמצע העשור השמיני לחייו. המספר המקראי חוסך במילים, אין הוא מתאר את גיבור המסע בשום תו פיזי מלבד העובדה שהוא אדם בעשור השמיני לחייו, כלומר הוא בילה חלק ניכר מחייו בציפייה לבן יורש ובתקווה לבן ממשיך, תקווה וציפייה שבגיל זה התממשותן איננה סבירה כמובן מאליו, לא לגבי גבר ולא לגבי אישה.

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.

* ארץ כנען היא הארץ שבה יושבים שלא כדין, בני כנען המקולל, בנו של חָם בן נוח שראה את ערוות אביו ונענש בקללה שכל בניו של כנען בנו יהפכו לעבדי עולם. אין זו ארצו של כנען שכן היבשת שיועדה לבני חָם הייתה אפריקה ולא אסיה, שהיא נחלתו של שֵׁם. לדברי ספר היובלים כנען המקולל עצר בארץ כנען שהובטחה לשֵׁם דודו, בדרכו מאררט לאפריקה, וחמד את הארץ וגזל אותה משֵׁם. לשם הובטחה אסיה, לחָם אפריקה וליֵּפֶת אירופה בחלוקת העולם אחרי המבול בדורם של נוח ובניו.

וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ.

שכם היא העיר העתיקה הראשונה הנזכרת בארץ כנען, הכנעני יושב בה. מבני כנען יבוא שכם בן חמור שיחטוף ויאנוס את דינה בת יעקב, בן יצחק בן אברהם, כסיפור המבטא את החטאים הכבדים שבני גזע מקולל זה חוטאים בהם, חטאים המסמנים את גבולות איסור הנישואין עם יושבי הארץ מכאן ואת גדולתו של לוי המציב גבולות בפרשת שכם ודינה, מכאן.

וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו.

* אלוהים שב ומבטיח הבטחת זרע לאברהם חשוך הבנים ומבטיח לו שיהיו לו ילדים והארץ שכנען בן חם יושב בה עתה, תהיה לזרעו, זרע בני שֵׁם, עד עולם. אברהם בונה מזבח כדי לציין את התגלות האל אליו ואת הבטחתו.

וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה.

* אברהם עולה לרכס הגבוה שבפסגתו שוכנת בית אל ובונה שם מזבח וקורא בשם האל, במקום שבו יגלה אלוהים לנכדו יעקב בדרכו חזרה לחרן.

וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה.

אברהם יורד דרומה. בעברית מקראית קֶדֶם הוא המזרח, ים הוא המערב, נגב, המנוגב מגשם, הוא הדרום (לעתים גם תימן היא הדרום) וצפון הוא צפון. קֶדם הוא לא רק המקום שבו מקדימה וזורחת השמש ממזרח אלא הוא גם המקום שבו היו הדברים הקדומים, כמו גן בעדן מקדם.

אברהם בא ממזרח למערב ומצפון לדרום, מאור כשדים, אשר בארם נהריים היא עיראק, ומחרן על גבול ארמניה, סוריה, תורכיה עיראק, לארץ כנען המערבית להן ודרומית להן. כלומר קֶדֶם הוא מה שהיה קודם, המזרח קודם למערב כשם שהבוקר קודם לערב. המזרח הוא הקובע את הכיוון כי כל יום זורחת השמש, מכאן אוריינט מזרח ואוריינטציה, כיוון והתמצאות.

* אברהם ממשיך בנדודיו ומדרים, אבל הפעם בשל הבצורת.

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ.

וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ.

אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.

* על פי רש"י, שרי הייתה נקראת גם יסכה והייתה בתו של הרן, אחיו של אברהם. היא נישאה לאברם עוד כשגרו באור כשדים והצטרפה למסע של משפחתו אל ארץ כנען, אשר נעצר לבסוף בחרן.

אברהם מבקש משָׂרַי שתסתיר את העובדה שהיא אשתו ותעמיד פנים שהיא אחותו. אבל כאמור אין כאן רק ענין של העמדת פנים, שרי היא אכן אחותו בת אביו לדברי ספר היובלים. חיבור כוהני זה מהמאה השנייה לפני הספירה, מגלה עניין רב בקורות השושלות של גיבורי המקרא ושומר מסורות כוהניות מאלפות. לדברי ספר היובלים היו לאברהם ושרי שתי אימהות שונות, אבל היה להם אב אחד, תרח. וכאמור לעיל במגילה החיצונית לבראשית המספרת את סיפורי למך אבי נח, את סיפור נח ואת סיפור אברהם ושרי, מתוארים הנישואים הנחשבים ראויים. הדבר מודגש בשורה 8 טור ו', במגילה: “אז לבני נשים לקחתי מבנות אחי, ובנותיי לבני אחי נתתי, כדת חוק העולם”.

וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד.

וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה.

וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים.

* אלוהים מעמיד את אברהם בניסיון, אשתו אחותו נלקחת לבית המלך החומד נשים יפות. המגילה החיצונית לבראשית מספרת לנו כמה יפה הייתה שרה.

כך מתאר לנו הסופר את זיו יופיה של שרה אמנו, היפה בנשים והחכמה שבהן, כשהוא משתמש במבחר מושגים הנוגעים ליופי- נאווה/נוי/נחמד/חמדה/שפר/שפירתא/יפה נאה/זיו/כליל יופי/ שם/ מושלם:

"..ויפה לה מראה פניה. ומה…[דק] שער ראשה; מה נאוות הן לה עיניה. ומה נחמד הוא אפה וכל זיו פניה… מה נאוה לה חזה ומה יפה לה כל לבנתה. זרועותיה מה יפות וידיה מה כלילות… כל מראה ידיה. מה נאוות כפיה ומה ארוכות ודקות כל אצבעות ידיה. רגליה מה יפות ומה שלימות לה שוקיה. וכל בתולות וכלות הנכנסות לחופה לא שפרו ממנה. ועל כל נשים ייף יופייה ועליון יופייה למעלה מכולן; ועם כל יופייה זה חכמה רבה עמה. ודל ידיה [מעשה ידיה] נאה״.

(נחמן אביגד ויגאל ידין, מגילה חיצונית לבראשית ממגילות מדבר יהודה, ירושלים תשי"ז).

יופייה יוצא הדופן של שרי גורר את המעשה המושחת והנפשע של פרעה, הנוהג על פי זכות יתר עתיקה שמלכים אלימים, מנהיגים בעלי כוח ושררה ומפקדים גסי רוח, תמיד חוקקו עבור עצמם בעולם הפטריארכלי בכל הנוגע לחטיפת נשים מבני זוגם בידי בעלי הכוח, אולם פשע זה אינו עובר בשתיקה מצד אלוהים.

וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא. לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ. וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ. וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה. וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב.

* מעמדה של אישה אף פעם לא נקבע על פי דעתה או על פי בחירתה בעולם הפטריארכלי, שבו רק גברים חוקקו את כל חוקי הבעלות והקניין, הרכישה והירושה, האדנות, המרות, השררה והבעילה ביחס לנשים וביחס לרכוש. ( מכאן המילים אדון, בעל, מר, שר). המספר המקראי אינו טורח לספר לנו מה הרגישה שרי, שהייתה צעירה מאברהם בעשור, כשאחיה ובן זוגה אברם, היה מוכן להציל את חייו במחיר הפקרתה לידי מלך מצרים מעורר היראה ואדיר הכוח, כפילגשו.

אברהם שב לארץ כנען למקום בו בנה מזבח כדי לציין את התגלות אלוהים אליו בבית אל ואת הבטחתו, ועולה ממצרים ברכוש רב, בכסף בזהב ובמקנה, שחלקו אולי הוא פיצוי שקיבל מפרעה על ההזניה הכפויה שנהג באשת איש. הוא חוזר על עקבותיו מהנגב עד בית אל.

וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אהלה [אָהֳלוֹ] בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי. אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהוָה.

* כאן מתחילה פרשת לוט ואברהם. לוט כזכור היה בן אחיו המת הרן, שאת אחותו יסכה נשא אברהם לאישה. הסיפור המקראי מספר בגנותו של לוט ומשפחתו בהמשך ספר בראשית ומתחיל מכאן בהפרדה בינו ובין דודו אברהם ואחותו שרי/יסכה.

וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים. וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר. וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו. אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם. וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיהוָה מְאֹד.

* הסיפור המקראי מפזר כאן רמזים למה שעתיד להתרחש בסדום החטאה.

וַיהוָה אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה. קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה.

* אלוהים שב ומבטיח זרע לאברהם ושרי ההולכים ומזדקנים, כזכור הוא היה בן 75 בראשית המסע לארץ כנען והיא בת 65, עברו שנים וחלפו כשירדו מצרימה ועלו צפונה לכנען, והזקנה איננה מתמהמהת.

וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה.

* חברון הופכת למקום נוסף, במפת הנדודים של אברהם המתהלך בארץ ומסמן את גבולותיה ברגליו, במקומות בהם בונה הוא מזבח כדי לציין את תודתו לאלוהים.

מכאן ואילך שורה ארוכה של פסוקים המספרים על מלחמות עתיקות ומלכויות קדומות ומלכים עתיקים וקדמונים באלף השני לפני הספירה, שנלחמים זה בזה בבקעת הירדן בסביבות ים המלח, או בעֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח. כמה מהשמות העתיקים של המקומות כגון ים המלח, נחרתו בזיכרון לדורות כאתר גאוגרפי הקשור בסיפור היסטורי, וכמה מקומות, כגון סדום ועמורה, נזכרו כאתר דרמטי־מוסרי הנזכר לדיראון עולם, אבל רוב השמות של המלכים ושל המקומות צללו לבאר העבר ולתהום הנשייה. שנער ועילם הם מקומות הקשורים באשור ובבבל, הממלכות העתיקות הגדולות שהותירו את חותמן בכתב היתדות, ואילו סדום ועמורה, צבויים וצוער, הם מקומות בבקעת ים המלח. כנראה היה זה מרד משועבדים מקומיים במשעבדים רחוקים גובי מס, אבל הסיפור כולו מסופר כרקע לנפילתו של לוט בשבי, משום שבשעה שנפרד מאברהם בחר לגור באזור כיכר הירדן המבורכת, באזור שבו התרחשו מלחמות המלכים.

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם. עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צביים [צְבוֹיִים] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר. כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח. שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ. וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם. וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר. וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר. וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צביים [צְבוֹיִם] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים. אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה. וְעֵמֶק הַשִׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ. וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ.

* עד כאן מהלך המלחמה. ומכאן הסיפור בשלו מסופרת מלחמה עתיקה זו.

וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם.

* אברהם מקבל הודעה שבן אחיו נלקח בשבי, הוא, משפחתו ורכושו.

וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן.

* אברהם איננו משתהה, הוא מגייס את בני ביתו ויוצא למסע רדיפה צפונה, הוא מגיע עד דמשק ומחלץ את בן אחיו השבוי, את משפחתו ורכושו.

וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם. וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָר לָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ.

* כאן מופיע פסוק בעל חשיבות דרמטית לכל המסורת הכוהנית של בני צדוק. “ומַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן”. שלם היא ירושלים ומלכי צדק הוא מלכה הכוהן לאל עליון והוא המברך ואברהם המבורך מזכירים את שמו של אל עליון. על מלכי צדק מלך שלם כהן לאל עליון המתגלה כאן במפתיע, נאמר בספר תהילים פסוק המפקיע אותו מעבר לגבולות הזמן והמקום: “נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק” (תהילים ק"י ד)

וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.

ברור שמיקומו של הפסוק בעייתי משום שהוא משסע את רצף הסיפור בין הפסוק הקודם לו על מלך סדום ובין הפסוק הבא אחריו על מלך סדום. אבל לפני שנשוב לרצף השיחה עם מלך סדום אעיר שתי הערות על מלכי צדק.

מלכי־צדק מוזכר מפורשות בשתיים ממגילות קומראן, “המגילה החיצונית לבראשית” ו"מגילת מלכיצדק". בחיבור הראשון זהה דמותו לזו המופיעה בנוסח המסורה של ספר בראשית. אולם בחיבור השני הוא מוצג כדמות שמימית, העתידה להנהיג את עדת בני האור באחרית הימים ולשפוט את העמים. בחיבור נוסף שנמצא בקומראן (4QAmram) מוזכרת דמות שמימית אחרת, מלכי־רשע, שכפי הנראה הוא שם אחר לבליעל, מנהיג כוחות הרשע. בשל מצבה המקוטע של המגילה, לא ניתן לדעת אם הוזכר בטקסט גם שמו של מלכי־צדק, אם כי סביר מאוד להניח שכך הוא. ספר חנוך הסלאבי, הידוע גם כספר חנוך השני, מזכיר גם הוא את דמותו של מלכי־צדק. בספר מסופר כי זמן קצר לפני המבול נולד מלכי־צדק בדרך נס לאשת ניר הכהן, אחיו של נח. הוא נולד כתינוק בוגר יוצא דופן, קורן ביופיו וזורח באורו, כשהוא מפותח מבחינה גופנית, לבוש ומסומן בחותם הכהונה, ומיד כשיצא מרחם אמו בירך את האל. ארבעים יום לאחר מכן, הוא נלקח על ידי המלאך מיכאל לגן עדן, וכך ניצל מאימת המבול. הוא זה ששומר את הספרים של סבו חנוך, אבי מתושלח, אבי למך, אביהם של נח וניר. מסורות עתיקות אלה מלמדות אותנו על עולמות שלמים שהיו ואינם שרק שרידיהם הגיעו לידינו.

וּמַלְכִּי־צֶ֙דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הוֹצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֖ל עֶלְיֽוֹן: וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ: וּבָרוּךְ֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן אֲשֶׁר־מִגֵּ֥ן צָרֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ מַעֲשֵׂ֖ר מִכֹּֽל (בראשית י"ד: י"ח–כ)

בפרשת לך־לך אנו פוגשים לראשונה את דמותו המסתורית של מלכיצדק מלך שלם, “כהן לאל עליון”, המבליח אל ספר בראשית לרגע אחד ומיד נעלם. מלכיצדק, שזכה לגדולה כפולה של מלך וכהן, היה חשוב מספיק כדי לברך את אברהם, ואברהם הכיר בכהונתו ואף נתן לו מעשר. מניין הגיע אדם, מחוץ לשושלת אברהם, שהכיר את האל האחד ואפילו היה לו לכהן? כיצד הגיע להכרת האל? היכן שירת ככהן? מה קרה לו לאחר מכן?

ההיקרות היחידה הנוספת של מלכיצדק בתנ"ך, בפסוקים קשים בספר תהלים, רק מגבירה את הפליאה:

לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹר נְאֻ֤ם ה' לַֽאדֹנִ֗י שֵׁ֥ב לִֽימִינִ֑י עַד אָשִׁ֥ית אֹ֝יְבֶ֗יךָ הֲדֹ֣ם לְרַגְלֶֽיךָ: מַטֵּֽה עֻזְּךָ֗ יִשְׁלַ֣ח ה' מִצִּיּ֑וֹן רְ֝דֵ֗ה בְּקֶ֣רֶב אֹיְבֶֽיךָ: עַמְּךָ֣ נְדָבֹת֘ בְּי֪וֹם חֵ֫ילֶ֥ךָ בְּֽהַדְרֵי קֹ֖דֶשׁ מֵרֶ֣חֶם מִשְׁחָ֑ר לְ֝ךָ֗ טַ֣ל יַלְדֻתֶֽיךָ: נִשְׁבַּ֤ע ה' וְלֹ֥א יִנָּחֵ֗ם אַתָּֽה כֹהֵ֥ן לְעוֹלָ֑ם עַל דִּ֝בְרָתִ֗י מַלְכִּי־צֶֽדֶק (תהלים קי: א–ד).

בקומראן התגלו כמה קטעים מחיבור שהחוקרים כינו “פשר מלכיצדק”, או “פשר מעשי מלכיצדק”. חיבור זה שייך לסוגת הפשר הקומראנית, כלומר הוא מפרש פסוקי מקרא על מאורעות בני הזמן או בזיקה לעתיד האסכטולוגי של קץ הימים. במרכז הטקסט עומדת דמותו של מלכיצדק, המוצג לא כאדם אלא כמלאך המשרת ככהן גדול בעולם שמימי (אולי גם בהשפעת הפסוקים בתהלים קי: “שב לימיני”, “אתה כהן לעולם”). ולא זו בלבד – מלכיצדק גויס אל “תורת שתי הרוחות” של כת קומראן, כלומר לתפיסה הדואליסטית שחילקה את העולם, הן הארצי והן השמימי, לטוב ורע, אור וחושך, בני אור (אנשי עדת היחד) ובני חושך (כל האחרים), וגם מלאכים טובים ורעים. לפי הטקסט הזה, המלאך הכהן מלכיצדק, מנהיג כוחות הטוב בשמיים, הוא שיילחם באחרית הימים בכוחות הרוע השמימיים “בליעל ורוחי גורלו”, ויציל את הצדיקים (כמקור אפשרי למלחמה וניצחון ראו תהלים קי, ב).

[ –] ו֯א֯ש֯ר אמר בשנת היובל [הזואת תשובו איש אל אחוזתו ועליו אמר וז]ה‏ [דבר השמטה] שמוט כול בעל משה יד אשר ישׄה[ ברעהו לוא יגוש את רעהו ואת אחיו כיא קרא ]שמטה‏ ל֯א֯[ל. פשרו ]ל֯א֯ח֯רית הימים על השבויים אשר[ –]ואש֯ר ‏ —— ומנחלת מלכי צדק כו[ ]ותמה ו֯המה נח֯ל֯[ת מלכי צ]דק אשר‏ ישיבמה אליהמה. וקרא להמה דרור לעזוב להׄמהׄ[ את ]כׄוׄל עוונותיהמה. ו[נעש]ה֯ הׄדבר הזה‏ ב֯ש֯ב֯ו֯ע֯ היובל ה֯ראיש֯ון אחׄר֯ ת֯ש֯ע[ת ה]יובלים. ויׄ[ו]ם [הכפ]ו֯רים ה[וא]ה ס֯[וף ה֯יו]בל העשירי‏ לכפר בו על כול בני א[ור] אׄנש[י ]גׄורל מל[כי ]צדק[. ויר]חם עלׄי֯[המ]ה [ ]ל [ ]ותמה כיא‏ הואה הקׄץׄ ל֯שנת הרצון למלכי צד֯ק ו֯לצ֯ב֯א[יו ע]ם֯ קדושי אל לממׄשׄלת משפט כאשר כתוב‏ עליו בשיריׄ דויד אשר אמר אלוהים [נ]צׄב בעׄ[דת אל ]בׄקורב אלוהים ישפוט. ועׄליו אׄמׄ[ר ו]עׄלי[ה]‏ למרום שובה אל ידין עמים. ואשר אמ[ר עד מתי ת]שפוטו עוול ופני רשע[י]ם תש[או ס]לה. פשרו על בליעל ועל רׄוח֯י גורלו אש[ר –]ריׄם בסוׄ[רמ]ה֯ מחׄוקי אל ל[הרשיע]. ומלכי צׄדק יקום נק֯ם֯ משפ֯ט֯י א[ל. ביום ההואה ויצי]ל֯[ם מיד ]ב֯ליעל ומיד כול ר֯[וחי גורלו]. ובעזרו כול אלי [הצדק

(11Q13 2:2–14, אלישע קימרון, מגילות מדבר יהודה: החיבורים העבריים, ב, 279).

ביובל העשירי, לפי חישובי הקצים של הכת, ביום הכיפורים, יופיע מלכיצדק בתפקיד הכהן העליון, יכפר לבני האור, ישמוט את חובם וישמיד את בליעל וחילו, ויסייעו לו המלאכים הטובים (“כול אלי הצדק”).

הפשר מציע פירוש אלגורי לפסוקי היובל ושמיטת החובות שבתורה. קריאת הדרור משמעה שחרור של אנשי העדה השבויים בנחלת המלאך הרשע “בליעל וכל רוחי גורלו”. שיבה אל הנחלה משמעה חזרה אל נחלת הטוב והצדק, הלוא היא “נחלת מלכיצדק אשר ישיבמה אליהמה”. שמיטת חובות פירושה מחילת עוונות. הפשר מפרש גם פסוקים מתהלים (“שירי דוד”). נראה שהמחבר סבור שהפסוקים אֱֽלֹהִ֗ים נִצָּ֥ב בַּעֲדַת־אֵ֑ל בְּקֶ֖רֶב אֱלֹהִ֣ים יִשְׁפֹּֽט (תהלים פ"ב, א); וַעֲדַ֣ת לְ֭אֻמִּים תְּסוֹבְבֶ֑ךָּ וְ֝עָלֶ֗יהָ לַמָּר֥וֹם שֽׁוּבָה: ה' יָדִ֪ין עַ֫מִּ֥ים… (תהלים ז, ח–ט) מוסבים על המלאך מלכיצדק, המתפקד כאן כשופט (אלהים) של עדת בליעל.

כדי להשלים את ההבחנה המהותית בשמים ובארץ של הטוב מול הרע, אנשי עדת היחד לא הסתפקו בדמותו החיובית של “מלכי־צדק” אלא הוסיפו לצדו ובראו מולו בבואה שלילית בשם “מלכי־רשע”. בקטע המתאר מעמד של טקס ברכות וקללות, הנוכחים מקללים את מלאך הרשע הממונה על הרשעים והרוע בעולם בזו הלשון:

‏ [ויבדילהו אל ]לׄרעה מתוך בני האׄ[ור בהסוגו מאחריו. והוסיפו עוד ואמרו: אר]ור אתה מלכי רשע בכול מח[שבות יצר אשמה. יתנכה] אׄל לזעוה ביד נוקמי נקם. לוא יחונכה אל בקׄוראכה֯ [ישא פני אפו] ‎לכה לזעמה ולוא יהיה לכה שלו[ם] בפי כול אוחזי אבו֯[ת. ארור אתה] לאין שרית וזעום אתה לאין פליטה וארורים עוש֯[י מחשבות רשעתמה ומ]ק֯ימי מ֯ז֯מתכה בלבבׄמה לזום על ברית אׄלׄ[ ]י כול חׄוׄזׄיׄ אמׄ[תו […]

(Q280 2:1–74; אלישע קימרון, מגילות מדבר יהודה: החיבורים העבריים, ג עמ' 56)

יש לתת את הדעת על כך שהקללה המופנית אל מלכי־רשע היא תשליל של ברכת כוהנים: ארור אתה, לא יחונכה, ולא יהיה לכה שלום.

מלכי־רשע, מנהיגם של מלאכי החושך ובני החושך, אויבם של בני אור, נזכר גם בחיבור נוסף שנמצא בקומראן, ‘חזון עמרם’, המתאר בין השאר את המלאכים שרואה עמרם המקראי, אבי משה, בחלומו:

‏[ – ] דׄן מן הוא. ואמר לי הדן מ֯[ ]. ‎13‏ [ ]וׄמלכי רשע. ⟦ ⟧ ואמרת מראי מא של֯[טן לעירא דן. וענה] ‎14‏ [ חש]י֯כה וכל עבדה ח[ש]יׄך ובחשוכה הוא דׄ[בר ] ‎15‏ [ ]ת֯ה חזה. והוא משלט על כול חשוכה

[ ]זה מי הוא. ואמר לי: זה [ ]ומלכי רשע. [ ] ואמרתי: אדוני, מה של[טונו של מלאך זה? וענה חש]יכה וכל מעשיו חשוכים, ובחשכה הוא נו[הג ]תה רואה. והוא שולט על כל החושך. (4Q544 2:12–15, Emil Puech, DJD 31 [2001]:326–28).

נשוב לפרשת לך לך המקראית:

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ.

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם.

בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם.

* כאן ממשיך הרצף הסיפורי על המפגש בין מלך סדום לאברהם, כשלכל אחד משני הצדדים תפיסת עולם שונה בעליל. המלך רוצה בעבדים ומוכן לותר על הרכוש לטובת אברהם ואברהם שיצא לקרב רק כדי להציל את בן אחיו השבוי, את משפחתו ורכושו, קורא בשם האל שרגע קודם מלכי צדק קורא בשמו, ומודיע בנחרצות שלא יצא למרדף למען שום רכוש ועושר מידי בשר ודם משום סוג. הוא מבקש לתת חלק בשלל המוצע בידי מלך סדום, רק לאלה שליוו אותו במרדף.

*

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱהוִה מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר.

וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי. וְהִנֵּה דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ.

* אברהם הערירי ואלוהים הכול יכול מנהלים דו שיח כואב. אלוהים משבח את אברהם על התנהגותו הראויה ומבטיח לו גדולות ונצורות אבל אברהם הבא בימים, ההולך ומזדקן ערירי, חוזר ומבקש את הבקשה האחת המנקרת בו לא הפוגה השכם והערב, הבקשה לפרי בטן. אלוהים עונה לו במחווה בלתי נשכח:

וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל. וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר. וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם.

*

ברגע זה נפרשת ההיסטוריה של בניו ובני בניו הבאים במשך שבעה דורות לפניו, ההיסטוריה מתגלה כאן כקבועה, צפויה וידועה מראש או כהיסטוריה פרה־דטרמיניסטית שיש בה תכנית אלוהית וכוונה אלוהית בעולם אשר נברא כולו בספר מספר וסיפור.

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה. וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה.

ברית בין הבתרים היא מהמאורעות הדרמטיים והרי המשמעות במקרא כולו. כגודל התמצות כך עומק המסר. יש דין ויש דיין, יש היסטוריה ויש מטא־היסטוריה, יש כונה ויש השגחה אלוהית בכל הקשור לגורלם של בני אברהם לדורותיהם. תודעה זו היא הבסיס לברית הנצחית בין אלוהים לאברהם ובין האל לעמו:

בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי.

*

שרי אשת אברהם שותפה למצוקת העקרות והעדר פרי בטן במשפחתה, בדמות בן שיישא את שמו של בן זוגה. היא נחלצת לעזרתו של אברהם ונותנת לו את שפחתה הגר המצרית, בת פרעה שקיבלה כפיצוי על פרשת לכידתה בבית פרעה. מכאן משתלשל סיפור נורא וטראגי של פריון לאחת ועקרות לשנייה, של קנאה ושנאה ובוז, של ילד לאחת ועקרות מכלה לשנייה, של עינוי וגירוש של היולדת בידי העקרה, של כניעה לקנאה ולשנאה ולנקמה המרה החורצת את גורלנו מאז ועד היום. זה הוא גם סיפורה הטראגי של האישה הראשונה שראתה מלאך ודיברה עמו.

וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה.

וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶיׅךָ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ. וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהוָה עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר. וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע יְהוָה אֶל עָנְיֵךְ. וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן. וַתִּקְרָא שֵׁם יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי. עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד. וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל. וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם.

* הפרשה מסתיימת לפני הקטע האחרון, בקנאתה הנוראה של שרי העקרה בהגר שפחתה ההרה.

דליה רביקוביץ, שאין דומה לה בדקות הבחנתה ובחריפות שכלה, כתבה שיר על שרה המקנאה קנאה גדולה ומרה.

אִשָּׁה מְקַנֵּאת

דליה רביקוביץ

חֲרִיצִים נִצְנְצוּ בְּחֶלְקַת צַוָּארָהּ

מִקִּנְאָה וְחָרוֹן שִׂמְחָתָהּ נִבְלְלָה

כָּל גִּבְעוֹל בַּגִּנָּה כְּצִמְחֵי קִיקָיוֹן

כָּל שִׁיר בְּאָזְנֶיהָ כְּרַחַשׁ קְלָלָה.

שְׁנָתָהּ נָדְדָה וְלִבָּהּ נֶאֱטַם

עֵינֶיהָ דְּלוּחוֹת מֵחֲשָׁד וְשִׂנְאָה.

לְפֶתַע אָמְרָה לוֹ שָׂרָה: אַבְרָהָם

גָּרֵשׁ מִבֵּיתִי אֶת הָגָר וְאֶת בְּנָהּ.

לֹא יִירַשׁ עִם בְּנִי יַחַד

גַּם בֶּן הָאַמָּה

שַׁלַּח מִלְּפָנַי לַמִּדְבָּר אֶת הַשְּׁנַיִם

וּמִי שֶׁהֻכָּה בּוֹ בַּיּוֹם תַּדְהֵמָה

הַאִם יַאֲשִׁים אֶת שָׂרָה כִּי מָרָה הִיא?

וּבַבֹּקֶר הַהוּא עִם הָנֵץ הַחַמָּה

גֹּרְשׁוּ אֵם וּבְנָהּ וְצַפַּחַת הַמַּיִם

וּמֵאָז לֹא חָדְלוּ מִלְחָמוֹת עַל הָעִיר

צָעִיר מַכֶּה בְּכוֹר וְהַבְּכוֹר יַךְ צָעִיר.

חֶרֶשׁ שׂוֹרֶרֶת אִמֵּנוּ שָׂרָה.

בַּקַּיִץ הַהוּא בַּבֹּקֶר הַצַּח,

הָלַךְ יִשְׁמָעֵאל אַדְמוֹנִי וּמְפֹרָח

פֶּרֶא אָדָם אַדִּיר קִבּוֹרוֹת

אַךְ מִי יְגוֹנֵן עַל בְּנִי יִצְחָק

עַל בְּנִי הַקָּטָן מְאֹד?

יָדָהּ לַבָּצֵק הִיא שָׁלְחָה כְּתָמִיד

וּלְפֶתַע שְׁטָפוּהָ דִּמְעוֹת עֵינַיִם.

תִּשְׁעִים שְׁנוֹת חַיֶּיהָ נָתְנוּ בָּהּ סִימָן.

הִלְבִּין הַשֵּׂעָר וְחָלְשׁוּ הַיָּדַיִם..

מִי יְגוֹנֵן עַל בְּנָהּ הַקָּטָן

כְּשֶׁיַּגִּיעַ יוֹמָהּ לְבֵית עוֹלָמִים

וּמַה יִהְיֶה עַל יִצְחָק הַיָּתוֹם

בֵּין הָגָר הַפּוֹרַחַת

כִּפְרִי בַּבֻּסְתָּן

וְעִמָּהּ יִשְׁמָעֵאל

אֲהוּבֵי אַבְרָהָם

*

חצי שעה לפני המונסון, מכונס במהדורת דליה רביקוביץ, כל השירים, עורכים: גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2010, עמ' 270–271

על שרה כתבה המשוררת הירושלמית מרים שפר

ואלה ימֵי שנֵי חיַי

הָעֶרֶב אֲנִי רוֹאָה אֵיךְ כָּל יָמַי הָיִיתִי נֶעֱקֶדֶת

בַּדְּרָכִים, בְּלֵילוֹת קָרָה, בְּאֵשׁ נִתֶּכֶת

בְּכָרֵי גָּמָל קָשִׁים

יוֹשֶׁבֶת עַל תִּרְפֵי חַיֵּינוּ

בְּרֶחֶם מְיַלֶּלֶת רִיק וּבְלוּת

מְחַכָּה לְנֵס.

לֹא הָיְתָה בֵּינֵינוּ אֵשׁ וְלֹא מַאֲכֶלֶת

רַק שֵׂיָה בְּצִלְּךָ מְהַלֶּכֶת

בֵּין אֳהָלִים נוֹדְדִים לְמִזְבֵּחַ

שׁוֹלַחַת יַד מְיֻבֶּלֶת, טוֹוָה צְחוֹק

בְּכִישׁוֹר הַנֶּפֶשׁ

בַּמִּדְבָּרִיּוֹת שֶׁהִתְרַחֲבוּ בֵּינֵינוּ

בָּאוּ מַלְאָכִים וְהָלְכוּ.

בַּלֵּילוֹת הָיִיתָ מְצַעֵק

וּבַבְּקָרִים מַשְׁכִּים קוּם לָלֶכֶת

לְטַפֵּס עַל הָרִים.

לֹא הָיְתָה בֵּינֵינוּ אֵשׁ וְלֹא מַאֲכֶלֶת

רַק שֵׂיָה אַחַת בִּתְמִימוּת מְהַלֶּכֶת.

עַכְשָׁו, הָאֵל שׁוֹתֵק וַאֲנִי בְּאֵלֶם מִתְפּוֹרֶרֶת

אַתָּה בְּעִיר מִקְלָט שֶׁלְּךָ וַאֲנִי אִשָּׁה נִבְגֶּדֶת.

הַקְשֵׁב,

דָּמִי הוּא הַמְצַעֵק מִן הָאֵפֶר עַל הָהָר.

עַל קִבְרִי חֲקֹק פָּשׁוּט:

“אִמָּא”.

*

מרים שפר, ‘הזמן עצר בנהרות’, עורכים, נעמה שקד ויונתן ברג, הוצאת עמדה, תל אביב 2020

הסיפור הדרמטי מתעצם והולך ככל שמתקצר טווח החיים וככל שגדלה הכמיהה להולדתו של בן יורש שאמו היא שרי ואביו אברהם כנגד כל הסיכויים. הזקנה הולכת ומכבידה את מכאוביה ובן האמה הוא הבן היחיד שיש לאברם ותקוותו לבן מאשתו אחותו לא התממשה, הוא כמעט בן מאה, היא בת תשעים.

אולם כאן חוזרת ומובטחת היכולת האלוהית שאין לה שיעור, הנגלית בברית שכורת אלוהים עם אברהם בקטע בו חוזרת ונשנית המילה ברית פעמים רבות, ומציינת את מה שחורג מכל סיכוי אנושי אבל שריר וקיים ונצחי מבחינת הסיפור האלוהי, ברית שבועה והבטחה, הנחתמת בסיפור ברית הלשון ונחתמת בגוף של כל בני אברהם הנקראת ברית המעור:

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים. וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד. וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר. אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם. וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.

וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל. וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת.

וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים. וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ.

*

אפשר לראות בכל החלק האחרון של הפרשה סיפור רקע למצוות ברית המילה הקושרת קשר נצחי בין האל לעמו בבשר כל זרע אברהם ממין זכר, ארבע עשרה פעמים נזכרת המילה * ברית* בהוראת ברית בין האל לאברהם ולזרעו לאורך הפרשה, ואפשר לראות בסיפור כולו עדות לתובנת התשתית שפריון ועקרות או ברכה וקללה תלויים רק בידי האל, שמאומה לא נבצר ממנו, ואפשר לראות מה רבה עוצמתו של עולם שנברא בספר מספר וסיפור שכל פסוק בו מותח גשר בין העבר הרחוק לעתיד הלא ידוע לאדם, אבל ידוע גם ידוע לאל הכול יכול, אלוהי ההשגחה הצופה מראשית אחרית, אלוהי הבחירה הבוחר בזרע אברהם, באחד מבניו ולא בשניהם, ומבטיח לו ארץ שאינה שלו לאחוזת עולם. עובדה היא שאין להפריכה שמפרשת ‘לך לך’ המספרת על תולדות האבות באלף השני לפני הספירה, ועד ימינו, רובם המכריע של בני ישראל מלים את בניהם, גם אם הם נרתעים ומתנגדים לכך מטעמים רגשיים, רפואיים ורציונליים רבים, אבל חותם הסיפור העתיק חזק יותר מכל ביקורת רציונלית והעובדה שבני ישראל שבו לארץ כנען, היא הארץ המובטחת להם לאחוזת עולם, בעולם שנברא כולו בספר וסיפור, במספר, במחזה בברית ובחלום, אחרי אלפי שנות גלות, מגלה את עוצמתו הנצחית של הסיפור המקראי שאין דומה לו בעולם במתיחת גשרים מורכבים שבמורכבים בין העבר הרחוק לעתיד הרחוק. עובדה היא שיהודים בכל דור קראו וקוראים לבניהם בשמות אברהם, יצחק ויעקב, לוי ומשה, גיבורי הסיפור המקראי בחומש, וגיבורי המסורת הכוהנית המקודשת, ועובדה היא שסיפורי משפחה דרמטיים כגון אלה שיש במשפחת אברהם על שבעת דורותיה בין אברהם למשה, על כל סבך מעמקי לב אנוש המתוארים בהם, החל בייסורי העקרות וסבלה הנורא, וכלה בקנאה המייסרת בפריון, החל בעלבון, בשנאה, בכאב ובבוז וכלה בנקמה בשנאה ובגירוש, החל מהציפייה המייסרת לילד ועד לעקדתו, עבור בעקדה של הבן בידי אביו וכלה במרמה של בן הנעקד כלפי אביו ובמרמה האכזרית שהוא מרומה בידי בניו, המשך בחטא מכירת יוסף והתאכזרות לאב הרמאי וכלה בסבל הכרוך ברעב, בגלות, בעבדות ובשעבוד, בחרדת הריגת התינוקות והפקרת משה בתיבה, בהצלתו הנסית, והפיכתו לגיבור המעבר ממאות שנות עבדות לעריצות אנושית, לחירות המקודשת הנשמרת בברית עולם, שהיא מתנת האל לעמו, אין בעולם כולו. אין אף משפחה אחת בעולם כולו שסיפורי השכול והכישלון שלה, השעבוד והחירות, החטא ועונשו, הברכה והברית, העקרות והקללה, הפוליגמיה והאונס, תורגמו לכל השפות ועיצבו דתות ותרבויות, כוננו סמכות מטפיזית וראייה היסטורית ועל היסטורית, ויצרו חוק ומוסר, ספר וסיפור, שירה ונבואה שחרגה מגבולות הזמן והמקום, הן בעומק האנושי שלה הן באופק האלוהי שלה. העולם נברא בספר, מספר וסיפור מאז ומעולם, דרך עדשות אלוהיות ואנושיות המספרות סיפורים בלתי נשכחים על הטרגדיה של הקיום האנושי, הנודעת בסיפורי ספר בראשית ועל אופק התקווה המובטח לשומרי החוק המתפרש בספרי החומש.

* פרשת וַיֵּרָא היא פרשת השבוע הרביעית בספר בראשית. היא מתחילה בפרק י"ח, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ב, פסוק כ"ד. הפרשה עוסקת בהמשך תיאור קורות חייו של אברהם אבינו, אשתו שרה, שפחתו הגר ובן אחיו לוט, אשתו, ובנותיו נטולות השם.

הפרשה שאחד הסיפורים הנודעים בה מהווה את חוטי השתי של האמנות היהודית לדורותיה ואת המסד לכמה מהטקסטים הספרותיים, השיריים וההגותיים היפים והעמוקים ביותר שהעלתה התרבות האנושית לדורותיה, עוסקת ברגעים קשים מאוד בחיי אדם, בהכרעות אכזריות המלמדות כמה כל סולם ערכים הוא יחסי ועלול להשתנות לאור הנסיבות, כמה אנוכית היא כל הכרעה אנושית, עד כמה אין בכלל בנמצא משפחות מאושרות ועד כמה אין שום סיפורים תמים במקרא.

עוד כוללת הפרשה כמה פסוקים המכוננים נקודות מפנה שאין דומות להן ביחסי אל ואדם. מצד אחד, האדם קורא לאלוהים ‘שופט כל הארץ’ לנהוג כמשפט, גם במקום שכבר הכריע ללא משפט, אך מצד שני, קורא האל לאדם לציית לתביעתו, שאין נוראה ממנה, בלא חוק, בלא צדק ובלא משפט, בשם האמונה וההתמסרות והציות לסמכות הקול האלוהי. בסיפור, השומע הנאלם דום למשמע הפקודה האלוהית, נתבע לוותר על דיון, בירור, מענה, מחאה או טיעון הקשור בצדק או במוסר, בחוק או במשפט, באנושיות, באהבה, בקדושת החיים, או בנאמנות משפחתית המושתתת על אהבה וחובה ואחריות, מסירות ונאמנות, מכל סוג שהוא.

הפרשה מלמדת על הכרעות אנושיות קשות במקרים קיצוניים של התנכרות, סכנה ואכזריות, ומלמדת על דרכו של המספר המקראי לגלות את חולשותיו של כל אחד מגיבורי הסיפור ואת העדרם המוחלט של גיבורים מושלמים.

כל אדם מועד לחטוא חטאים כבדים, החל מאברהם אבי המאמינים, עבור בלוט בן אחיו, החוטא בחטא שלא היה כמוהו, וכלה בשכניו אנשי סדום הרשעים [אונס קבוצתי; בריחה מגורל משותף; מבט העולה במוות; אונס גילוי עריות; סיפור לידה בחטא של עמי האויב; אשת איש הנלקחת בידי אדם אחר; אישה אחת מגרשת את ילדה של אישה שנייה ואת אמו; אב הנדרש להקריב את בנו ועוד]

להלן מובא כל הטקסט של הפרשה בכתיב מנוקד והערותיי מובאות בכתיב רגיל אחרי הפסוק הנזכר, אחרי כוכבית.

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.

* אברהם בן כמאה שנים ושרי בת תשעים שנה כשפרשה זו מתחילה, כעולה מפסוק כד בפרק י"ז בפרשת לך לך, הקודמת לפרשת וירא. כלומר, אברהם אבינו בילה חלק ניכר ממאה שנותיו הראשונות כאדם ערירי נואש ומיוסר, המייחל עד כלות נפש לבן זכר, בן יורש יוצא חלציו. אפשר להניח שחלק לא מבוטל מחיפושיו של אברהם בשמים היה קשור לייסוריו כאדם ערירי בארץ, שימיו חולפים ללא תוחלת וללא אופק של תקווה. הפרשה נפתחת בהתגלות אלוהית מורכבת שמספר המשתתפים בה לא ברור ומשתנה מדי פסוק.

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.

* המעבר בין וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בפסוק הראשון לבין וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים בפסוק השני, איננו ברור כל צרכו, שכן לא ברור כלל אם אברהם מודע להתגלות האלוהית הכרוכה בפסוקים אלה.

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.

* אברהם פונה כאן בגוף שני יחיד בְּעֵינֶיךָ או רבים אֲדֹנָי למרות שנאמר שמדובר בשלושה אנשים.

יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ.

* כאן משתנה הפנייה ללשון רבים לעומת לשון היחיד בפסוק הקודם.

וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

* אברהם מצטיין בהכנסת אורחים לגבי אנשים שאיננו מכיר כלל, ופונה אליהם ונענה בלשון רבים.

האירוח מתנהל בין גברים בלבד, כמקובל בעולם העתיק, הנשים יושבות באוהל נסתרות מעין רואה ומאזינות בסתר למתרחש מחוץ לאוהל. משעה שנבנו בתים ביוון העתיקה למשל, מקומה של האישה, בדרך כלל, הוגבל לתחום הבית – הבית היה מחולק לכמה מדורים ביניהם: מגורים, בישול, חצר ומחסנים. החדר המרכזי בכל בית היה חדר הגברים – האנדרון [ביוונית: andros) ανδροs) גבר, איש, מכאן הביטוי אנדרוצנטרי, הגבר במרכז] – שם התכנסו הגברים ואורחיהם וסעדו בצוותא, בחדר שעל הנשים נאסרה הכניסה אליו. הנשים שכנו, במקום נפרד, בגִינֶקיאון (γυναικών) (gynaikeion מלשוןγυνη gyna, אשה, מכאן גינקולוג), בקומה השנייה או קרוב לאזור הבישול, ליד הילדים, ואכלו בנפרד מבעליהן. רבים ממנהגים אלה שרדו דורות רבים לאורך אלפי שנים.

וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת.

* אברהם מחלק הנחיות ומארגן את הכנת הארוחה ביחס לשלושת האורחים.

וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.

וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ.

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל.

* כאן מדברים האורחים בלשון רבים אל אברהם הערירי, המייחל לבן יורש מאשתו מזה שנים רבות, ושואלים שאלה לא מקובלת, שכן נשים לא נראו ולא נשמעו בנוכחות זרים ולא היה נהוג לשאול עליהן את בעליהן. האורחים יודעים את שמה של אשת אברהם, למרות שהופיעו לפתע ולא פגשו קודם בשרה או באברהם. הופעה בלתי צפויה, יכולת דיבור גבוהה וידיעה חובקת כל, הפורצת את גבולות הזמן והמקום, הם סגולות מובהקות של האל והמלאכים, המחוננים בדרך פלא הן בידיעת העבר הן בידיעת העתיד והן ביכולת להשפיע על מה שיתרחש בעתיד בניגוד לדרך הטבע. עוד מחוננים האל והמלאכים, בספרות העת העתיקה שנמצאה במגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, ביכולת קריאה כתיבה, בעדות ובזיכרון. יש לתת את הדעת על העובדה שאין לאף אחד מגיבורי הסיפור שום אפיון הנראה לעין, אבל לכל אחד יש קול. מראהו של האדם, של המלאך או של האל, חסר, בדרך כלל, כל חשיבות בספר בראשית ובמקומות הבודדים שמצוין יופיו של אדם, תמיד יסתיים הסיפור בקנאה, שנאה ואסון. לעומת זאת כל מילה שאחד מהם מוציא מפיו, היא בעלת חשיבות מכרעת. זה הרקע ל’שמע ישראל' בתרבות היהודית, שהוא תמיד הרה משמעות כנגד ‘ראה ישראל’ שהוא בדרך כלל נטול חשיבות. להכרעה זו חשיבות רבה באשר לאמנות היהודית כפי שארחיב בהזדמנות אחרת כשנגיע לפרשות הקשורות במשכן בספר שמות.

וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו.

* שוב מתחלף קולם של המדברים מגוף רבים לגוף יחיד. הדובר מבטיח לאברהם בן המאה את משאת נפשו. בן זכר יורש מאשת נעוריו, מזרעו, ממשיך את סיפור חייו בגופו וברוחו, במעשיו ובחלומותיו, בבחירותיו ובהכרעותיו, באמונותיו ובמצוותיו. ושרה בת התשעים, שהיא אחותו של אברהם, שכן לשניהם אב משותף תרח, ואם שונה, שומעת מבעד ליריעות האהל, ואיננה מאמינה.

וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים.

* מטרת הסיפור היא להמחיש שאין נבצר מה' דבר, האל הכול־יכול יכול בנקל ליצור התרחשות על־טבעית שבה בני זוג באים בימים, בעשור העשירי לחייהם, יהפכו לאב ואם. הפריון והלידה במשפחת אברהם ושרה וצאצאיהם, איננו קשור כלל לדרך הטבע, אלא אך ורק לחסד אלוהי, לבחירה אלוהית, להחלטה אלוהית, להבטחה אלוהית, לברית ולנס. מאז ומעולם בעם היהודי עקרות נתפשה כקללה אלוהית ופריון כברכת האל וחסדו. לא די בצער העקרות המייסרת בעולמם של זוגות המייחלים לפרי־בטן, נוספת לה תמיד תחושת חטא, עונש וקללה, ועל כן במקום הראשון בין מבקשי הברכה בכל התקופות, הן בתפילות, הן בקברי צדיקים, הן בתרומה לצדקה הן בחצרות צדיקים ומרפאים עממיים מכל הסוגים, נמצאים גברים ונשים המייחלים בכל ליבם להפוך לאבות ואימהות, אלה שממתינים ומנסים ומקווים, מתפללים ומייחלים, אבל עדיין לא זכו לפרי בטן. שום דבר במנגנון החברתי והביולוגי של הקידושין והנישואין, הייחוד, הזיווג, העיבור, ההזרעה, ההיריון, הפריון, ההולדה וההנקה, או בסוד יצירת החיים והבאתם לעולם ושמירתם, איננו מקרי, שרירותי או מובן מאליו, מאז ‘בעצב תלדי בנים והוא ימשול בך’.

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן.

* שרה, שלא כבן זוגה, שזכה בהזדמנויות קודמות, לשמוע הבטחות אלוהיות בדבר זרע של קיימא, איננה מודעת לסגולות פריון אלו של ההבטחה האלוהית שנשמעו מפי האל הכול־יכול, ואחרי שהייתה עקרה מנעוריה ולכל אורך חייה, והתמודדה כמיטב יכולתה עם סבל העקרות וייסורי הציפייה לילד, ואחרי שידעה היטב שבן זוגה הבא בימים איננו בעל כוח גברא בגיל מאה, דברי האורח אינם מתקבלים על דעתה כסבירים או כאפשריים, והיא צוחקת בחשאי, בינה לבין עצמה על האבסורדיות שבהבטחה זו.

כדאי לעצור לרגע ולהבין במה כרוכה העקרות בעולמם של בני חלוף.

על עקרות מנקודת מבטם של אישה ובן זוגה המשתוקקים להולדת ילדים וחפצם אינו עולה בידם, כתבה הסופרת והמתרגמת הישראלית כרמית גיא (נ. 1949), דברים נוקבים לפני כארבעים שנה: “הללו נקלעים למצוקה שמי שלא התנסה בה אין לו מושג במה דברים אמורים. היא מעיבה על כל הצלחה בכל תחום אחר בחיים, על כל שמחה. שום תיאור לא יוכל להבהיר את סבך הבעיות, רגשות האשם, השנאה כלפי העולם כולו ושאלות על מה הטעם בקריירה, בחברים, בבית נאה או בכלים נאים” (עיתון דבר). עובדה מאלפת היא שהיצירה הנשית היחידה כמעט שהמסורת היהודית קושרת לנשים, היא תחינתן של עקרות הנגזרת מלשון בכי תחנונים של ציפייה מיוסרת לפרי בטן שאינה נענית. ספרות התחינות שנכתבה ביידיש ושירת הקינות שיוחדה לנשים בקהילות יהודיות שונות, ממשיכה מסורת זו. העקרות והייסורים הכרוכים בה, קשורים לעובדה שחלק ניכר מהמשוררות והסופרות שכתביהן הגיעו לידינו, היו חשוכות ילדים. בין הנשים היוצרות שעיצבו את התרבות העברית, שחיו לבדן מבחירה או מכורח, או שנישאו והיו עריריות וחשוכות ילדים, נמנות בין היתר המשוררות רחל בלובשטיין, לאה גולדברג, יונה וולך, זלדה, מרים ילן־שטקליס, מרים מרגוליס, חנה סנש, אסתר ראב ומשוררות וסופרות רבות נוספות החיות והיוצרות עמנו היום. על קבוצה זו נמנות המסאיות והסופרות ז’אקלין כהנוב ועזה צבי, פרשנית המקרא נחמה ליבוביץ והאמנית חנה אורלוף, אנה טיכו והיוצרות בעולם היהודי כמו המשוררות נלי זק"ש וקדיה מולודובסקה, נשות ציבור שפעלו ברשות הרבים כמו עדה מימון מייסדת תנועת הפועלות העבריות, הנרייטה סאלד, מייסדת הדסה וראש עליית הנוער, שרה שנירר, מייסדת רשת בתי ־הספר לבנות “בית יעקב”, פועה רקובסקי, אמה גולדמן ומרי סירקין שפעלו בעולם היהודי האמריקני, ברטה פפנהיים ורוזה לוקסמבורג, שפעלו בעולם היהודי האירופי, ואין אלה אלא מעט מהרבה. אין צריך לומר שכל אחת מהנשים הנזכרות היא עולם מלא בפני עצמו והזיקה בין נסיבות חייה, פעולתה ויצירתה עשירה ומורכבת לאין ערוך מכפי שאיזושהי הכללה סכמתית הפוסחת על ניואנסים וקונפליקטים עשויה לעשות לה צדק, אולם בעולם המסורתי שבו אימהות היה מעמד שקשר לחברה אך הדיר מהפרהסיה של הקהילה הדתית תרבותית ומהקול הציבורי, הבחירה לא להינשא או הבחירה לא ללדת, הקשורה בעקרות פסיכוגנית או בעקרות כפויה, הדירה את האישה מהרצף המשפחתי הביולוגי ומן הזיקה הפטריארכלית לחברה, אבל גם שחררה אותה מהכבילות לנורמות ופתחה לה פתח להשמיע קולה בציבור ולהצטרף לקהילה התרבותית הקוראת וכותבת, מספרת ומשוררת, לומדת ומלמדת, מחוקקת ושופטת, מנהיגה ומשפיעה בכוחה של הרוח ולא בכוחו של הגוף. בעולם הלא יהודי נמנות עם קבוצה זו שלא מימשה, מבחירה או מכורח הנסיבות, את אפשרות הנישואין או האימהות, נמנות הסופרת והמסאית וירג’יניה וולף, שתיעדה ביומנה, בסיפוריה ובמסותיה את העריצות הפטרנליסטית שחיה בה בנעוריה ונמלטה מפניה בדרכים שונות כל חייה; סימון דה־בובואר, אשר כתביה האוטוביוגרפיים מגלים אף הם את המעבר משעבוד לחירות בתודעה ובמעשה של מי שהגדירה את עצמה כ־Dutiful Daughter. עוד נמנות עם קבוצה זו הסופרות היוצרות והמשוררות ג’יין אוסטין, ג’ורג’יאנה אוקייפי, ג’ורג' אליוט, לואיזה מיי אלקוט, אליזבת ברט בראונינג, האחיות אמילי, שרלוט וג’יין ברונטה, אמילי דיקינסון, איזק דנסן, מרגרט דירס, אדית וורטון, מרגרט יורסנר, טובה ינסון, סלמה לאגרלף, מריאן מור, מרי מונטגומרי, קתרין מנספילד, מרי מקרתי, בטי פרידן, ננסי פריידי, קולט, כריסטינה רוזטי, קייט שופן, גרטרוד שטיין.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי.

* כאן שב הדובר ומזדהה כיְהוָה שנזכר בפסוק הראשון של פרשת וירא כמי שנראה לאברהם, וממשיך ואומר:

הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן.

וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה, וַיֹּאמֶר: לֹא כִּי צָחָקְתְּ.

* שרה שנבהלה למשמע דברי הקול האלוהי היודע־כל הכחישה שצחקה בקרבה, אולם הקול האלוהי היודע כל, רואה כל ושומע כל, ויודע תמיד את כל האמת, אומר לה בקול נחרץ: לֹא, כִּי צָחָקְתְּ.

וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם.

וַיהֹוָה אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה.

וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ

דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט

לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו.

* דרך ה' היא לעשות צדקה ומשפט. צדקה ומשפט בעולם המקראי קשורים תמיד בברית כתובה, בשבועה ובהבטחה, במצווה, בחוק ומשפט הכתובים כולם לזיכרון ולעדות ולברית עולם על לוחות הברית, הם לוחות העדות, הנשמרים במשכן העדות או באוהל הברית, אוהל העדות והזיכרון, משום שרק עדות כתובה וזיכרון כתוב הם אלה המנציחים את הקול האלוהי הנשמע והבלתי נראה, בעולם הנברא בספר, מספר וסיפור. דרך זו בדיוק היא התנאי המתנה מאז ומעולם את הברית, את הברכה ואת השלום ואת ההבטחה האלוהית. אברהם ובניו נבחרו בידי אלוהים, על פי המסורת המקראית המספרת על בחירה זו, כדי לעשות צדקה ומשפט, ולחיות על פי דרכי חוק וצדק, צדקה ומשפט.

* כנגד הציפייה האלוהית לדרך צדקה ומשפט, דרך חסד, ברכה, שלום, שלווה, חירות, שוויון, דעת, אמת וצדק, ביחס לכל אדם הנברא בצלם אלוהים ובכל הנסיבות, החלה על אברהם ובניו אחריו כל הדורות, מתואר בפסוקים הבאים העוסקים בפרשת סדום ועמורה, עולם הפוך שאין בו דין ומשפט ואין בו צדק וצדקה, אין בו שוויון וחירות, אלא יש בו משפח וצעקה, כפייה ושעבוד, ויש בו התנכרות לכל סדר אנושי יסודי, ויש בו התאכזרות, דיכוי, התעללות, חטא נורא וזעקה. המדבר הוא אלוהים והמאזין הוא אברהם:

* וַיֹּאמֶר יְהוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד.

אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה.

וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהוָה.

וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע. אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.

* משפט זה שראשיתו הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע ואחריתו הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט? הוא אחד מהמשפטים הנפלאים בתולדות האדם, ומלמד על כוחו המופלא של החלש בן החלוף, המחונן ביושר והגינות, במצפון, מוסר ובמחשבה, בדעת, אמת וצדק, באומץ, בביקורת, בהטלת ספק בכל סמכות, בזכות דיבור מתריס ובתעוזה, אל מול הנשגב: בפסוק זה אדם בן חלוף מתריס בפני האל הנצחי ואומר: הייתכן כי טעית אל נשגב כל יכול?, הייתכן שתעניש ללא משפט?: הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט? כלומר המשפט הוא חובה אלוהית וזכות אנושית, ולא רק זכות אלוהית וחובה אנושית. האל גוזר כידוע את דינם של בני חלוף, אולם בשעה שהדברים חורגים מדרך הטבע בכל הנוגע לחטא ועונש, מחויב האל במשפט, כשם שהאדם מחויב בו. אין עונש ללא משפט ובירור העובדות.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם.

וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר.

אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים. וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים. וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים. וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה. וַיֵּלֶךְ יְהוָה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ.

אברהם הפונה לכל־יכול ואומר באומץ וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר וגם אומר וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי, מתוך הכרת האימה והיראה בפני האל היודע כל והכל יכול, שומע את דברי האל בדבר תכניתו להשמיד את סדום הרשעה שזעקת חטאיה ועוולותיה עולה השמימה, והוא מזדעזע ואומר משפט בלתי נשכח המלמד על תהיה האנושית לנוכח הנחרצות האלוהית, או על הטלת ספק ראויה ביחס לכל עונש קבוצתי שמטילה כל סמכות דתית או חילונית, אלוהית או אנושית: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?

אברהם מתנגד לענישה קבוצתית ולעונש גורף על העיר, משום שיתכן שההכללה האלוהית הנחרצת שכל תושבי העיר חטאים ורשעים, עלולה להיות שגויה, כי אולי יש בה מיעוט של צדיקים החיים בקרב החוטאים. [כל אדם המדבר בהכללה על אויבים שאת כולם יש להרוג, ראוי לו לזכור היטב דיאלוג זה]. אברהם נושא ונותן עם אלוהים כשהוא מסנגר על בני העיר ומבקש להצילם בזכות מיעוט הצדיקים החי בקרבם. ראוי לנו תמיד לזכור שהיהודים נענשו עונש קבוצתי במשך אלפיים שנה, על חטא שלא חטאו, חטא צליבתו של ישוע בן מרים, שבעיני העולם הנוצרי הוגדר כבן אלוהים. מבלי להיכנס לפרטי הדיון ההיסטורי הכרוך בסיפור הצליבה, שנחשב בעולם הנוצרי כקשור בסיפור העקדה שבהמשך הפרשה שלנו, אין צל של ספק שפרשת האשמת היהודים בצליבת הנוצרי מאירה באור דרמטי את עוצמת כוחו ההיסטורי של הסיפור העתיק, שעשוי להיות לא היסטורי בתכלית, או שגוי מראשיתו ועד סופו, ואת השפעתו הטראגית על מכלול ההיסטוריה היהודית הקשורה בתולדות האנטישמיות. כדאי לכולנו לזכור שמיתוס הוא סיפור עתיק אשר בא לבאר בעיה שאין לה פתרון או לפרש עוול שאין לו הצדקה, סיפור שחלק ממשתתפיו אינם אנושיים ועל כן המתרחש בו איננו ניתן לשחזור, אבל הוא תמיד סיפור שעתיד גדול נכון לו והשפעתו על תולדות האדם גדולה עד מאוד.

המלאכים נשלחים לברר את המצב בסדום הארצית, לא בזו הנראית או נשמעת משמים. הם נשלחים לחקור, לברר ולאסוף ראיות. כי אין גזר דין ללא אשמה ואין אשמה ללא בירור ראיות מדוקדק ככל האפשר.

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.

* שער העיר היה המקום שבו ישבו נכבדי העיר לדון בענייני השעה ובכל הטענות והמענות בענייני דין וצדק, חוק ומשפט, עוול ותקנה, רכוש ובעלות, נישואין וגירושין, ולהקביל את פני האורחים הבאים מהמדבר ומביאים עמהם תמיד דברים חדשים מסוגים שונים ומידע רב עניין על המתרחש מחוץ לעיר. מגילת רות מיטיבה להמחיש את חשיבות שער העיר בעת העתיקה, שם מתרחשים כל הדברים בעלי החשיבות בנוכחות הציבור, ולנאמר בשער העיר יש תוקף חוקי ומשפטי לדורות.

וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין. וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ.

* לוט, בן אחיו של אברהם, מארח את המלאכים בנדיבות ומציע להם כמקובל מזון ומחסה.

טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה.

וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם.

אנשי העיר החטאים, כל הגברים תושבי סדום, ביקשו לאנוס את האורחים המלאכים יפי התואר המתארחים בביתו של לוט, וביקשו מהמארח להפקיר את אורחיו לאונס קבוצתי. זה הרקע לכינוי יחסי מין בין גברים בשם ‘מעשה סדום’, למרות העובדה המכרעת שכאן מדובר במעשה נפשע הכרוך במין קבוצתי באונס ובזדון ובפריצת גדרי המוסכמות בכל הנוגע למיניות ברשות הפרט בהסכמה, ושם מדובר במין בהסכמה בין בני זוג בצנעת הפרט.

וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו. וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ.

הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי.

* לוט עונה לרשעי העיר הזדוניים התובעים את אורחיו לאונס קבוצתי, שהוא מבקש מהם לכבד את קדושת האירוח וההגנה של המארח על אורחיו באי ביתו, והוא מוכן להרגיע את תאוונותם ואלימותם המינית ולפייס אותם ואת רצונם לאנוס את אורחיו הגברים, בכך שיוציא את שתי בנותיו הבתולות לאונס קבוצתי.

הזוועה שבהקרבת הבנות הבתולות, שאיש אינו שואל את דעתן, קשורה בכך שלאב בסדר הפטריארכלי מהעת העתיקה ועד למאה העשרים, [עד ההכרזה על זכויות האדם ב1948 שהפקיעה לראשונה את הנשים מעריצות אבותיהם, אחיהם ובעליהם, מבחינה חוקית ומשפטית ברוב ארצות העולם, אך לא בישראל בה עדיין תקפים דיני המעמד האישי הקושרים נשים לבעליהן בכבלי עיגון וסחיטה למרבה הזוועה, ולא בארצות האסלאם שם עדיין שליט הסדר הפטריארכלי בחסות ‘כבוד המשפחה’], הייתה ריבונות מלאה על בנותיו ועל כל הנשים בביתו. האב היה רשאי לעשות בהן כרצונו. סיפורי החומש על שריפת תמר, העלאת בת יפתח לקרבן, דין מכירת הבת לאמה וסיפור פילגש בגבעה מיטיבים להמחיש נקודה זו.

אין צל של ספק שזה אחד מרגעי השפל בחייו של לוט בן הרן, בן אחיו היתום של אברהם, כאב וכבן זוג, שכן בעולמו הפטריארכלי העריץ חובתו כמארח לשלום אורחיו, עולה על חובתו לבת זוגו ולשלום בנותיו הבתולות, הנתפשות כקניינו ורכושו שהוא רשאי לעשות בהן כטוב בעיניו, שכן הן נטולות שם ונטולות ריבונות ונטולות מעמד משפטי אוטונומי.

הסיפור הנורא מבקש להמחיש מה היא פריצת גבולות הכרוכה בתאווה חסרת רסן, באנוכיות אכזרית המתגלגלת לאלימות זדונית, בפריצות וחמס, בהשחתת המידות, באי כיבוד גופו של האחר, איש או אישה, בפרימת תשתית הסדר החברתי, המבחין בין רשות הפרט לרשות הרבים, ושומר בכל חברה את היחסים האינטימיים בהסכמה, לרשות הפרט המקודשת והמוצנעת, האמורה להיות קשורה באהבה, רצון, בחירה, כבוד, משיכה הדדית ואינטימיות, ולא באונס, עינוי, כפייה, אלימות, דיכוי והתעללות.

בסיפור אנשי סדום החטאה נפרמת ההסכמה החברתית בדבר ריסון ואיפוק הקשורים בגבולות, ותחימת תחומים, בסדר וצניעות, ונשחתת המסגרת המגינה על גבולות הבית, המשפחה וההסכמות הכרוכות בה ביחס לבני הבית ובנותיו, אורחיו ואורחותיו, ומתחלפת באלימות אכזרית, זדונית ומושחתת, בכפייה חסרת רסן, בהפקרות הכרוכה בתביעת בני אדם רבים לאונס ציבורי של יחידים, ובהפקרת החלשות לטובת האלימים והחזקים, או בפרימת המארג האנושי היסודי של התרבות המושתת תמיד על גבולות והבחנות, גדרות והגדרות, תחומים ודינים, ריסון ואיפוק, ובהשחתת כל המידות, ובהחלפתן בחטאים, פשעים ובהתאכזרות פורצת גדר, משחיתת מידות והורסת גבולות.

השחתת העיר, הריסתה עד היסוד והפקרת אנשיה לשריפה באש וגופרית מן השמים, היא מידה כנגד מידה להפקרות ולשחיתות ולפריצות שבהן נהגו אנשי סדום באורחיו של לוט. הכאוס, החורבן, האנדרלמוסיה והתוהו ובוהו שהוטלו כעונש על העיר ותושביה מן השמים, ראשיתם בגילוי עריות בהוראתו הראשונה, הרצון האלים, חסר הרסן, לחשוף את ערוותו המכוסה של הזולת, לשם אונס הכרוך בסיפוק תאווה מינית בכפייה, בהתעללות ובעריצות, ובפריצת גבולות בין בני אדם, באונס המוני, בפריצות ובהתאכזרות של איש לרעהו.

וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט

עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת.

* בני סדום האכזרים והרשעים דחו את הצעתו של לוט, איימו עליו באונס, פגעו ברכושו ובפרטיותו והעליבו אותו ודרשו שיוציא את אורחיו הגברים לאונס קבוצתי.

וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ.

* המלאכים הצילו את לוט מזעם בני העיר הפראים ומאכזריותם הזדונית והאלימה, פורצת הגבולות וחסרת הרסן, הכניסוהו הביתה והטילו עיוורון מוחלט על הרשעים החטאים שביקשו לאנוס ודרשו את קורבנות האונס.

וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח.

* עובדה עניינת היא שהמילים דלת הַדָּלֶת, ופֶּתַח הַבַּיִת ושער חוזרות בפרשה זו לעתים תכופות כדי להבחין בין רשות הפרט לרשות הרבים.

וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט עֹד מִי לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם.

כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי יְהוָה וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ.

* המלאכים מודיעים ללוט שבדעתם להשחית את העיר המושחתת והחוטאת שהזדמן להם זה עתה לראות את גודל רשעותה, ושעליו להציל את עצמו ואת משפחתו במנוסה מהעיר

וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי מַשְׁחִית יְהוָה אֶת הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו. וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲו‍ֹן הָעִיר. וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר.

* המלאכים מסייעים ללוט המתמהמה, לאשתו ולשתי בנותיו לברוח ולהימלט ואוסרים עליהם להסתכל לאחור ומצווים עליהם להגיע אל ההר מעל כיכר הירדן.

המילה וַיִּתְמַהְמָהּ מרמזת לקושי הגדול של אדם לעקור את עצמו מכל הידוע והמוכר, קשה, מסוכן ורע ככל שיהיה, ולהעז לנתק את מכלול קשריו לארצו, ביתו, משפחתו, שכונתו, חבריו, קרוביו, ידידיו ושכניו, תרבותו, לשונו ומסורת אבותיו. המילה מעידה שהוא שואל את עצמו שאלות רבות שראשיתן במילה מה: מה יהיה? מה אעשה? מה אקח? מה אציל, מה אשאיר? ממי אפרד? מה הכי חשוב להציל? את מי כן ואת מי לא? מה כן ומה לא? מה ומי הם בעלי ערך שאין לו תחליף?

שאלות נוקבות שכל אדם בעת פגיעה קשה ואסון בלתי צפוי, בשעת פוגרום, חורבן, משיסה, שוד, רדיפה, איום, מסע צלב או פלישה, מלחמה, כיבוש, דיכוי ומצוקה המחייבת בריחה והימלטות, שואל את עצמו בחרדה משתנקת, בבהלה חונקת, בזוועה משתקת ובייאוש מתחנן.

וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה. וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָי. הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי.

* שוב חוזרים החילופים בלשון יחיד ובלשון רבים ביחס למלאכים שזהותם המספרית משתנה לאורך כל הפרק כנמעני השיח.

הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

* כאן דובר יחיד העונה ללוט ולא שאר המלאכים, שלושה, שניים או אחד.

מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר.

הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה.

לוט הנסער מזוועת מעשי בני עירו, העייף, התשוש והזקן, ביקש מהמלאך או מהמלאכים להימלט לעיר צוער על שפת ים המלח ולא לנוס להר. בעיר צוער לחופי ים המלח נמצאו מצבות עתיקות מעניינות מאוד המשמרות לוח כוהני עתיק.

* מכאן ואילך תיאור העונש משמים על העיר החטאה:

וַיהוָה הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהוָה מִן הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה. וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח.

* אשתו של לוט, נטולת השם, לא עמדה בפני הגעגוע לעיר מולדתה ולמשפחתה ובפני כוחם המצמית של הזיכרונות הכואבים על הוריה, אחיה ואחיותיה ושאר אהוביה ועל ביתה ושכונתה, העולים באש החורבן, התבוננה לאחור אל המקום ממנו נמלטה, אל המקום שנאסר להתבונן בו ברגע שנחרב ונהרס, ומיד הפכה לנציב מלח. אעלה לזכרה שיר שכתבה המשוררת והחוקרת

גלית חזן־רוקם

כְּמוֹ אֵשֶת לוֹט

לְהִסְתּוֹבֵב אַחַת וְלֹא עוֹד אֶל הָאֵש וְהַגָּפְרִית

וְאַחַר כָּךְ לַחֲזוֹת בַּחֲלוֹף הָעִדָּנִים

בְּהִתְחַלְפוּת הָאֲבָנִים וְהֶהָרִים

בְּהִתְהַדֵּק הַמִּדְבָּר אֶל תַּבְנִיתוֹ

בְּשוּב הַמַיִם מִן הַיָּם אֶל הָרָקִיעַ

כְּמוֹ אֵשֶת לוֹט

לִשְלֹחַ מַבָּט אַחֲרוֹן אֶל הַר הַגַּעַש

וְאַחַר כָּךְ לִסְגֹד לְכִבּוּי הַלֹּעוֹת

לְהַרְגָּעַת הָרְעָשִים

לָאֲבָנִים הַמַּצְמִיחוֹת דְּמָמָה

כְּמוֹ אֵשֶת לוֹט

לַחְדֹּל מִן הַמְּנוּסָה

לְהִשְתַּקֵּעַ בַּבְּדִידוּת שֶבֵּין רָקִיעַ וּמִדְבָּר –

אֵינֶנִי מְנֻסָּה.

השיר מספרה של גלית חזן רוקם, ‘אשת לוט’ 1989

*

לוט הנמלט נותר לבדו עם שתי בנותיו שהיה מוכן להוציא אותן לאונס קבוצתי של כל בני העיר סדום הרשעה, יום קודם. אשתו החיה הפכה כהרף עין לנציב מלח דומם, אבל על מה חשבה אשתו הנמלטת ומה חשבו בנותיו היתומות על אביהן שהפקיר את גופן וכבודן, רק משוררות יכולות לספר.

אשת לוט / ויסלבה שימבורסקה

נִרְאֶה שֶׁהִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מִתּוֹך סַקְרָנוּת.

אַך מִלְּבַד סַקְרָנוּת יִתָּכֵן שֶׁהָיוּ לִי סִבּוֹת אֲחֵרוֹת.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּצַעַר עַל קַעֲרַת הַכֶּסֶף.

שֶׁלֹּא בְּמִתְכַּוֵּן אֲגַב קְשִׁירַת הַסַּנְדָּל.

שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף לְהַבִּיט בְּעָרְפּוֹ הַצַּדִּיק

שֶׁל אִישִׁי, לוֹט.

בְּוַדָּאוּת פִּתְאוֹמִית, כִּי לוּ מַתִּי,

אֲפִלּוּ לֹא הָיָה עוֹצֵר.

בְּסַרְבָנוּתָם שֶׁל עֲנָוִים.

בְּאֹזֶן כְּרוּיָה לְקוֹלוֹת הַמִּרְדָּף.

הֲלוּמַת דּוּמִיָּה, בְּתִקְוָה שֶׁהָאֵל יַחֲזֹר בּוֹ.

שְׁתֵּי בְּנוֹתֵינוּ נֶעֶלְמוּ מֵעֵבֶר לָרֶכֶס.

חַשְׁתִּי בְּקִרְבִּי זִקְנָה. רִחוּק.

רֵיקוּת נְדוּדִים. תַּרְדֵּמָה.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּהַנִּיחִי אֶת צְרוֹר חֲפָצַי.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בַּחֲרָדָה לְאָן אֶצְעַד.

עַל הַשְּׁבִיל הוֹפִיעוּ נְחָשִׁים,

עַכְבִישִׁים, עַכְבְּרֵי־שָׂדֶה וְגוֹזְלֵי בַּז.

כְּבָר לֹא טוֹבִים וְלֹא רָעִים פָּשׁוּט כָּל מַה שֶּׁחַי

זָחַל וְדִלֵּג בַּמְּהוּמָה הַמְּשֻתֶּפֶת.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מֵחֲמַת בְּדִידוּת.

מִבּוּשָׁה שֶׁאֲנִי נִמְלֶטֶת בִּגְנֵבָה.

מֵרָצוֹן לִצְעֹק, לָשׁוּב. רַק אָז, כְּשֶׁרוּחַ קָם,

הִתִּיר שְׂעָרִי וְהֵנִיף שִׂמְלָתִי.

דִּמִּיתִי שֶׁרוֹאִים זֹאת מֵחוֹמוֹת סְדוֹם

וּפוֹרְצִים בִּצְחוֹק רָם, פַּעַם וְעוֹד פַּעַם.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּזַעַם.

לְהַשְׂבִּיעַ עַצְמִי בְּאָבְדָּנָם הַגָּדוֹל.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מִכָּל הַסִּבּוֹת שֶׁצֻּיּנוּ לְעֵיל.

הִבַּטְּתִּי שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנִי.

זֶה רַק הַסֶּלַע פָּנָה אָחוֹר, נוֹהֵם מִתַּחְתַּי.

הַנָּקִיק קָטַע לְפֶתַע אֶת דַּרְכִּי.

עַל שְׂפַת הַצּוּק דִּדָּה אוֹגֵר, זָקוּף עַל כַּפּוֹתָיו הַזְּעִירוֹת.

שְׁנֵינוּ הִבַּטְנוּ אָז לְאָחוֹר.

לֹא, לֹא, אֲנִי רַצְתִּי הָלְאָה,

זָחַלְתִּי, נָסַקְתִּי,

עַד שֶׁחֲשֵׁכָה צָנְחָה מִשָּׁמַיִם

וְעִמָּהּ חָצָץ חַם וְצִפֳּרִים מֵתוֹת.

מִקֹצֶר נְשִׁימָה סָבַבְתִּי סְחוֹר־סְחוֹר.

אִלּוֹ רָאוּנִי, וַדַּאי הָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי רוֹקֶדֶת.

לֹא מִן הַנִּמְנָע שֶׁעֵינַי הָיוּ פְּקוּחוֹת.

אָפְשָׁר שֶׁנָּפַלְתִּי וּפָנַי אֶל הָעִיר.

* ויסלבה שימבורסקה, “אשת לוט”, תרגום מפולנית לעברית, רפי וייכרט, מתוך הספר: “בשבח החלומות”, הוצאת קשב לשירה, 2004.

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְהוָה.

וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן.

וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט.

וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו.

* המספר המקראי מזכיר לנו שאברהם הוא דודו של לוט שכן לוט הוא בן אחיו של אברהם שמת באור כשדים ושמו הרן. לפי אחת המסורות הרן הוא גם אביה של שרי אשת אברהם.

לוט הולך מצוער למערה בהר, הוא ושתי בנותיו עמו. הוא כזכור איבד זה עתה את אשתו והפך לאלמן ובנותיו איבדו את אימן והפכו ליתומות. הוא איבד את כבודו כשכל בני עירו צרו עליו ועל ביתו ואיימו עליו שירעו לו מאוד ואף יאנסו אותו אחרי שהציע להם את בנותיו הבתולות לאונסן. כאן מתרחש פיצול מעניין מאוד בין נוסח ספר בראשית לנוסח “ספר היובלים” העתיק, שנכתב במחצית השנייה של המאה השנייה לפני הספירה בחוגים כוהניים המתעניינים בכוהנים ומלאכים ונמצא במקורו העברי בין מגילות מדבר יהודה שכולן כתבי קודש.

ספר בראשית מספר:

וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ.

לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע.

וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּׅמָהּ.

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע. וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ. וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן. וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם. וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם.

* סיפור גילוי העריות שיזמו בנותיו של לוט בשעה שהיו בטוחות שלא נותר אף גבר אחר בארץ שאפשר להוליד אתו ילדים, בא ללמד על אחד הסודות הנוראים והמושתקים בחברה האנושית: כל אחד מבני המשפחה הגרעינית עלול למצוא את עצמו, מרצון או מאונס, ביחסי מין אסורים עם הוריו או ילדיו, אחיו או אחיותיו, בניו ובנותיו, כלותיו ובנותיו החורגות או המאומצות, דודיו ודודותיו, סבותיו וסביו. התורה בספר ויקרא, תורת כוהנים, מונה שלושים ותשעה סוגי עריות אסורים בפרשת העריות, אותה קוראים בציבור בתפילת מוסף ביום הכיפורים, ביום האחד בשנה שבו כל העדה נאספת בבית הכנסת. הקריאה בציבור של איסורי העריות נעשית משום שחטא זה המתרחש במסתרים, בין גברים ונשים קרובי דם, הזמינים זה לזה עד מאוד, מאחורי דלתות הבית המוגפות, ואסורים זה על זה בחוק ובדין ובעונש, בערווה ובתועבה, משפיע השפעה נוראה על העולם הנגלה, כאז כן היום.

הדרישה הפמיניסטית להפוך את האישי לפוליטי ולחשוף את זוועת גילוי העריות המתרחשת בבתים רבים, קוממה עליהן את הגברים. גם מתנגדי ההפלות אינם רוצים לשמוע על ההפלות הרבות המתרחשות ביחס להריונות שנוצרו בחטא גילוי העריות, כאז כן היום. כשליש ממקרי האונס והניסיונות לאונס המדווחים, הם אונס של גילוי עריות.

מטרה נוספת חשובה של סיפור הזוועה של המעשה שהתרחש בין לוט ובנותיו קשורה בהכפשת נסיבות הולדתם הפסולות של אויבי ישראל, מואב ועמון. למרבה העניין, “ספר היובלים” החיבור הכוהני החשוב, המספר מחדש את ספר בראשית, הנוהג גילוי לב מוחלט בחטאי העריות של הדורות הראשונים ושל אבות האומה, כדי להזהיר את קוראיו על משמעות יצר לב האדם רע מנעוריו, מביא גרסה שונה מזו של ספר בראשית לפרשה זו. כך מספר זאת “ספר היובלים” המעוניין בהקשר שונה לגמרי. הדובר הוא מלאך הפנים, המספר למשה על הר סיני, יום אחרי מעמד סיני במחצית החודש השלישי, מה ארע בארבעים ושמונה היובלים הקודמים לימי חייו. הוא מתחיל במה אירע בחודש תמוז הוא החודש הרביעי בימי אברהם ושרה ולוט ובנותיו:

"ובחודש הזה עשה אלוהים משפט בסדום ובעמורה ובצבוים ובכל כיכר הירדן ויבעירם באש ובגפרית. ויהרסם עד היום הזה, עת אנוכי מודיעך את כול מעשיהם כי רעים וחטאים מאוד. ויטמאו ויזנו בבשרם ויעשו תועבה בארץ. וכן יעשה אלוהים משפט כמשפט סדום במקומות אשר יעשו כתועבת סדום. ואת לוט הצלנו כי זכר אלוהים את אברהם ויוציאו מתוך ההפכה.

ויעש הוא ובנותיו חטא בארץ אשר לא היה על הארץ מימי אדם עד אליו, כי שכב האיש עם בתו. והנה צוה ונחקק על כול זרעו בלוחות השמים להדיח ולהכרית וכי יעשה משפטם כמשפט סדום, וכי לא ישאר לו כל זרע אדם בארץ ביום המשפט. [“ספר היובלים”, מהדורת כנה ורמן, פרק ט"ז פסוקים ה–ט, ירושלים תשע"ה]

* בגרסה זו חטא האונס של אנשי סדום איננו מפורט. המספר מסתפק בסיכום קצר: “ויטמאו ויזנו בבשרם ויעשו תועבה בארץ”. לעומת זאת חטא לוט ובנותיו מקבל תפנית. לדברי מלאך הפנים, האב הפיכח, לוט, הוא זה האונס את בנותיו הנרעשות, ולא הבנות הן אלה המשכרות את אביהן ואונסות אותו בשעה שהן חושבות שלא נותר אף גבר בארץ להחיות ממנו זרע.. הסיפור מסתיים בכך שהזרע שנולד מאונס לוט את בנותיו, ייכרת מן הארץ. בני עמון ובני מואב שהציקו לעם ישראל והיו לו לאויבים, הם קרובי משפחתו הישירים, שנולדו בחטא עריות נורא.

חטאי גילוי עריות נודעו ונודעים בכל החברה האנושית מאז ומעולם. ילדים שנולדו כתוצאה מגילוי עריות נחשבו בעבר כילדים בלתי חוקיים, וכיום בחלק מהחברות הם עדיין נחשבים ככאלו. ברוב המקרים הללו להורים לא הייתה אפשרות להתחתן, שכן נישואין אלו נחשבו לנישואי עריות והיו גם הם אסורים.

*

מכאן מספר הפרק את סיפור מסעו של אברהם שהיה בן זוגה של אחותו בת אביו, ועל יחסי מין מותרים ואסורים. במשפחת אברהם בן תרח, שהיו בה שלושה בנים: אברהם, נחור והרן, נשאו שני האחים, אברהם ונחור, את בנות אחיהם הרן, מילכה ויסכה, לנשים. הרן מת ואברהם לקח עמו את לוט בן אחיו למסע הגדול לארץ כנען. יסכה היא שרי, לפי מסורת אחת. לפי מסורת שניה אברהם ושרה הם אח ואחות, כי היה להם אב משותף תרח בן נחור, ואם שונה.:

וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר.

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה.

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל.

וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג. הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ. וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ.

וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד.

וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי. וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי לִי אָחִי הוּא. וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב. וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת. וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ. כִּי עָצֹר עָצַר יְהוָה בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם.

* סיפור זה, המעמיד את התנהגותו של אברהם ביחס לאשתו־אחותו באור אפל, חוזר על מה שארע לאברהם ושרי במצרים, אז פרעה לקח את שרה כי חשב שהיא אחותו של אברהם, כפי שאכן היה, ולא אשתו, כפי שגם היה. אברהם מנמק ואומר שאמר אמת כאז כן עתה, כי שרה היא אכן אחותו בת אביו אך לא בת אמו והיא אמנם בת זוגו. המילה אמנה בפסוק צריכה כנראה להיקרא אמנם.

מכאן ואילך סיפור הולדת יצחק וסיפור מצוות ברית המילה בגיל שמונה ימים. יצחק נולד לאברהם בגיל מאה ולשרה בגיל תשעים.

וַיהוָה פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.

וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים.

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק.

וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים.

וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ.

וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי.

וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו.

וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק.

*

השורש פקד בעברית מקראית ובארמית הוא עתיר משמעויות וקשור בין השאר בפקידה=זכירה, בפיקודין=מצוות, בבית הפקודות=מעצר, ביום פקודה, במפקד ובפיקדון ובפקודה צבאית ובמילה פעם, כמו מפקידה לפקידה ובמילה המודרנית מפקדה. השמחה על הולדתו הנסית של יצחק, כנגד כל הסיכויים, הייתה רבה, יחד עם זאת גם מבוכה רבה הייתה כרוכה בה, שכן על פי כל מוסכמה מוכרת נולד יצחק, שאמו צחקה באי־אמון למשמע בשורת המלאכים על הולדת בנה, שנים רבות ועשורים רבים, מעבר לגבול הפריון האנושי. שרה נבוכה מאוד בכל הקשור להריון, לידה והנקה בגיל תשעים, וידעה טוב מכולם שלידת בנה קשורה בביקור המלאכים בשנה הקודמת בצורה שנשגבת מבינתה.

“ספר היובלים” מספר שיצחק נולד בחג השבועות, הוא חג הבריתות והשבועות, חג ביכורי קציר חיטים, חג המלאכים ומועד מעמד סיני. “באמצע החודש השלישי, בחג בכורי הקציר, נולד יצחק”. [ראו מאמרי “חג שבועות הנעלם” ברשת]

השמחה לא ארכה, הספקות לא שככו, המבוכה לא חדלה והדאגות גברו והתעצמו, ושרה ראתה בחרדה את בנו הבכור של אברהם, ישמעאל, שנולד לו משפחתה המצרית הגר, מצחק. איננו יודעים בדיוק מה כוונת המילה מצחק כאן. באזכור נוסף של המילה הכוונה למתעלס ומתנה אהבים (בראשית כ"ו ח). אנו רק יודעים שמה שלא תהיה כוונתה הנסתרת של מילה גלויה זו, הרומזת לצחוק, עניינה המעשי וביטויה הגלוי והמוחשי, עורר באמו הישישה של יצחק חרדה, קנאה, שנאה וזעם בעוצמה כזו שתבעה את גירושם למדבר, של הבן המצחק ושל אמו המקלה ראש בגבירתה ואולי גם לועגת לה ומטילה ספק בהריונה בגיל תשעים ומוסיפה לשמועות הרעות. הייתה זו משפחה אומללה מאוד משום שמאומה לא התרחש בה בדרך הטבע, הן העקרות, הן הפריון היו קשורים רק בהכרעה אלוהית. כמו שאמר לנו המחבר הרוסי הנודע, לייב טולסטוי, שהתעמר באשתו, לפי יומניה של סופיה טולסטוי, בפתיחת “אנה קרנינה”: “כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה”.

וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק.

וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ

כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק.

* שרה נוקטת כאן בצעד אכזרי כלפי אברהם, כלפי הגר וכלפי ישמעאל. היא מגרשת את בנו בכורו של אברהם, היא מנשלת אותו מהירושה והיא מגרשת את אמו, אמתה, ואמתו־פילגשו של אברהם, ואת בנה, למוות וודאי במדבר.

וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ

כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע.

וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא.

אברהם הבא בימים, ההופך לגיבור טראגי מיום ליום, מצטער מאוד על דרישתה האכזרית של שרה, אם בנו הצעיר, יצחק, ביחס לבנו בכורו ישמעאל ולאמו, אמתו, הגר המצרית, אולם אלוהים מצדד באשתו, אם בנו הצעיר, בעולם שאין בו שום משפחות מאושרות, ואומר לאברהם שעליו לשמוע בקולה של אשתו ביחס לבנו בכורו ולאמו: “כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע”. אברהם שידע לשאת ולתת עם אלוהים על הצלת אנשי סדום הרשעה, לא מוצא בעצמו כוח להתנגד לדברי אשתו ולדברי אלוהים המצדד בה, בכל הנוגע לבנו בכורו האהוב, למרות העוול הנורא הגלום בהכרעה זו.

דיאלוג זה מלמד אותנו על ריבוי פניה של הטרגדיה האנושית: כמה קשים חיי הנישואין כשקולות שמימיים מתערבים בהם, כמה קשים חיי אדם כשאינם מתערבים בהם, וכמה רעה הפוליגמיה שהייתה מותרת ומוסכמת בסדר הפטריארכלי הנורא מהעת העתיקה ועד ימינו, וכמה סבל כרוך בה, כי ברגע שנולדים בנים שונים לאב אחד, משתי אימהות שונות, שלום ושלוה לא ישררו במשפחה. ברגע שיש היתר לנישואי גבר אחד וכמה נשים, אין מנוס מכך ששנאה, קנאה, נקמה, חשבון, זעם וקיפוח, נישול וגירוש וחשבונות ירושה וברכה, נישול וגזלה, מאיימים על כל נישואים פוליגמיים, הרווחים בחלקים שונים בעולם מאז ועד היום. על העוול הנורא שבהעדפת אח על פני אחיו בידי ההורים, הרווחת במקורותינו, ועל הקנאה והשנאה הנובעת מכך, ועל העוינות, הזעם, ותחושת העוול המוצדקת לגמרי, ועל ההיסטוריה של הקיפוח, הגנבה הגירוש והמריבה בין בני ישמעאל לצאצאי יצחק, אין צורך להרחיב את הדיבור, כי כולנו חיים את תוצאותיהם מאז ועד היום. ישמעאל המגורש, אחיו למחצה של יצחק, התחתן עם בשמת בת קרובו עשיו, אחיו התאום של יעקב, המגורש למדבר בשל עוולת האם המשותפת, רבקה, ומרמת הבן המשותף, יעקב, ביחס לאב המרומה יצחק בן אברהם, זה שבגללו אחיו הבכור ישמעאל גורש למדבר. אין משפחות מאושרות, אפילו לא אחת, בעולם המקראי והרשעות האנושית עולה על גדותיה בדומה למצולות העוול, הנישול והגזל, המצוקה, החרדה, הכאב והסבל, ההתעללות, השנאה, הקנאה והנקמה.

*

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע.

* אברהם כאב מבטל וזונח את אבהותו לבנו הבכור ואת זיקתו להגר אמתו, אשת חיקו, ומגרש את בנו עם אמו למדבר באר שבע באכזריות שקשה לשאתה, שכן שם הם נידונים לגווע בצמא כפי שמטיבה הגר לדעת.

וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.

* הגר המצרית המגורשת למדבר, לפי מיטב הכרתה על לא עוול בכפה, היא האישה הראשונה במקרא שנושאת את קולה בבכי, כי היא מיטיבה להבין מה יעלה בגורלה כאישה שנואה בידי גבירתה, שלה מותר להתעמר באמתה ולהתנכל לה על לא עוול בכפה, והיא מיטיבה לדעת מה יעלה בגורל בנה המצחק, בעולם הפטריארכלי ־פוליגמי האכזרי שבו חיה, ואומרת את המשפט המצמרר: “אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד”, שאחריו נאמר המשפט הקצר והמחריד: וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ. גם על עשיו המגורש למדבר על לא עוול בכפו, נאמר המשפט המקראי המצמית: “וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי? בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי! וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ.”

* הגר היא גם האישה הראשונה שמלאך אלוהים מדבר אליה ומציל אותה ואת בנה הזועק בצמא ובפחד, ממוות בצמא במדבר:

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ. וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר.

וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת. וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

* עתידו של ישמעאל מובטח בברכת מלאך אלוהים אבל לא הוא ולא אמו שכחו אף פעם את הפקרתם למוות במדבר בידי בני משפחתם יושבי האוהלים. יש דברים שאין עליהם מחילה.

מכאן ואילך סיפור צדדי הבא ללמד אותנו על משמעות הקשר בין שבע לשבועה ובין שבועה לברית שנכרתה בבאר שבע. המספרים בעם היהודי אף פעם אינם משתנים ואינם ניתנים למשא ומתן. ואילו הסיפורים המבארים את המספרים הקבועים והמחזורים הנצחיים, משתנים ומתפרשים מחדש. מספר היסוד המקודש הוא שבע הקשור בקדושה, בשבועה ובברית משבוע הבריאה ואילך. קראו את הסיפור בפסוקים הבאים מתוך תשומת לב לכל מילה שבה מופיעות האותיות ש.ב. ע. בכל הטיותיהן ולמילה ברית שאין לה פועל. שבועה וברית הן היינו הך בכל הקשור לתוקפן הנצחי ולהיותן מבוססות על סיפור ומספר שקשור בשבע ובשבועה.

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.

וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ. וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם. וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית.

וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה. וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת. עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם. וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְהוָה אֵל עוֹלָם. וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים.

* הקשר בין שבע לשבועה ובין שבועה לברית ועדות־נצחית הוא בעל חשיבות רבה במסורת המקראית. הסיפור המתחיל בגירוש הגר וישמעאל למדבר באר שבע, מסתיים בכריתת ברית ושבועה בבאר שבע.

מכאן ואילך סיפור עקדת יצחק.

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

* משפט דרמטי זה הוא ללא ספק מהפסוקים הנודעים במקרא בעוצמתו הדרמטית, בהפתעה המוחלטת הגלומה בו, בסדר העולה של הפחד והאימה ובמידת השפעתו על המסורת המונותאיסטית של שלוש הדתות הגדולות בעולם המונותאיסטי הטוענות: שיצחק הוא זה שנעקד [היהדות] שישמעאל הוא זה שנעקד [האסלאם] שישו הוא זה שנצלב בעקבות העקדה־צליבה של יצחק שאינה אלא פרה־פיגורציה לצליבתו שלו.

נחזור לפסוק בקריאה איטית:

וַיֹּאמֶר [אלוהים לאברהם] קַח נָא אֶת בִּנְךָ [יש לאברהם שני בנים כידוע] אֶת יְחִידְךָ [שניהם בנים יחידים לאמם] אֲשֶׁר אָהַבְתָּ [את ישמעאל ואת יצחק שנולדו לו בשיבתו המופלגת, אהב אברהם עד מאוד, עד שנאלץ לבחור בחיי הבן הצעיר על פני הבן הבכור בפסקה הקודמת, בה הסכים בצער לגרש את בכורו, ישמעאל למדבר]. עד כאן המתח גובר ועולה והוא פוקע במהלומה דרמטית כשנשמע הקול האלוהי האומר: אֶת יִצְחָק! בעוד אברהם לא הספיק להתעשת, הוא שומע בפלצות את התביעה האכזרית והלא אנושית – וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

עולה היא קרבן חי המועלה על מזבח אחרי שנשחט ונשרף כליל. אברהם שזה עתה שילח את בנו הבכור לגווע במדבר, שומע מהאל שהאמין בו ובעקבותיו הלך כל חייו מאז ימי ‘לך לך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך’, שעליו לקחת את בנו הצעיר, זה שהמתין להולדתו מאה שנה בייסורים, לשחוט אותו ולשרוף אותו כקרבן עולה על המזבח, במצוות אלוהים היודע כל שדרכיו נסתרות מאתנו ומחשבותיו נשגבות מאתנו. כל אדם בר דעת, ובוודאי ובוודאי כל אישה בת דעת שילדה ילד, היה מסרב בכל תוקף לתביעה אכזרית זאת ומוחה נמרצות, בוכה, צועק וזועק שזו בקשה בלתי אפשרית. אבל אברהם איש האמונה הגדול, דומם ולא עונה ואינו אומר מילה אלא עושה בדממה כאשר הצטווה בשורה של פעולות המתוארות בתמצות בפסוק הבא. אברהם ההמום, המיוסר והתוהה מתגבר על תהומות הייאוש והזוועה, והופך בן רגע לאדם מציית לאבסורד הגדול מכולם, משום שהוא מאמין ובוטח באלוהיו שהוא יודע את מה שהוא עושה. אף אדם אחר מלבדו לא היה נוהג כך, באומץ כזה ובהכנעה כזו, בהתנכרות אנושית כזאת ובנאמנות אלוהית כזאת, בבגידה מחרידה כל כך באם הילד ובבנה, המוחשיים לגמרי בעולמו, ובנאמנות מוחלטת לאל ערטילאי לחלוטין, שמחשבותיו נעלמו ממנו, שרק את קולו הוא שומע, והוא בוחר בנאמנות לאל ובבגידה באדם. על כן רוב בני האדם ההולכים בתלם נעלמים בתהום הנשייה ורק אלה שפעלו בניגוד לכל הסיכויים והעזו לעשות את הבלתי אפשרי לטוב ולמוטב, נשארים חקוקים בזיכרון. אברהם של סיפור העקדה חרוט על דברי ימי עולם יותר מכל גיבור מקראי אחר, כי הוא עשה בשם אמונתו באלוהים את מה שנבצר מאתנו, בני אנוש מהשורה, והיה מוכן להתנכר לכל ערך בעולם האדם, גם לאהבת בנו ובשרו, למען ציות לקול מופשט בשם האמונה. ההתמסרות המוחלטת לקול עליון, והציות בלא טענות ומענות, ללא ספק וללא ביקורת, הם דפוסי התנהגות שהעולם המודרני הליברלי שולל מכל וכל, והעולם המסורתי השמרני מוקיר כציות לדעת גדולים וכביטוי עמוק לאמונה.

גאונותו של המספר המקראי צלחה את מהמורות הזמן ואת תהומות השכחה בנות אלפי השנים בשל היחס ההפוך בין תמצות הסיפור לעומק ההכרעה, בין הקול האלוהי הנורא ובין הדממה האנושית הכנועה, בין הציווי האלוהי האכזרי בצורה שאין לשאתה, ובין הציות המוחלט בשמה של האמונה. אשרי אדם שיש לו ודאות מוחלטת בקול עליון נשגב נעלם מכל עין, הנודע רק לו לבדו, המצווה עליו מה לעשות ואיך לנהוג כנגד כל הגיון אנושי ואינסטינקט אבהי וחמלה אנושית ויש בו התמסרות מוחלטת חסרת כל ביקורת, התרסה ומאבק לציווי אבסורדי מאין כמוהו. רובנו לא הגענו מעולם למעלה כזאת וגם לא נגיע, וכולנו לא רוצים לעמוד במבחן נורא זה ורבים מאתנו היו מגדירים את העולם החופשי כעולם שאין בו התמסרות מוחלטת לשום קול על־אנושי, ואין בו שום ציות בלא טענה ומענה לשום סמכות משום סוג שהוא שאיננה עומדת במבחן ההיגיון הרציונלי, והערכים ההומניסטיים הליברליים ואיננה עומדת במבחן הביקורת, הספק, ההידברות והשכנוע.

יחד עם זאת וחרף האמור לעיל, ראוי לזכור שהעקדה עוברת כחוט השני בכל האמנות הישראלית, משום שאנו כהורים לילדים היקרים ללבנו, מוצאים את עצמנו פעמים רבות מספור מצייתים לציוויים שאין לנו חפץ בהם, שום חפץ, ובשמם אנו מקריבים את ילדינו לאלוהי המלחמה במדינה שממשלתה בוחרת בפסוק ‘לנצח תאכל חרב’ עם סימן קריאה ולא עם סימן שאלה, אבל אצלנו אין איל שנאחז בסבך ואלפי ילדים חיילים מועלים לקרבן בשל האיוולת של רודפי הכוח, הכבוד והכסף המאמינים בהכנעת עם אחד בידי עם אחר ומאמינים בפשעי הכיבוש המשחית וההתנחלות הבלתי חוקית.

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים.

* אברהם הולך אל הלא נודע, כמאז ומקדם, בפסוק קצר שיש בו שישה פעלים הנוגעים אליו ופועל אחד הנוגע לאלוהים. וישכם, ויחבוש, ויקח, ויבקע, ויקם וילך, אמר. הוא הולך לאן שאלוהים מוביל אותו בדבריו ואומר לו ללכת. הוא עושה כאשר נצטווה.

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק.

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.

וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי, וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה.

* זה אולי הפסוק מכמיר הלב ביותר במקרא שיש בו ארבע פעמים את המילה וַיֹּאמֶר, כשהשואל תם הלב, המובל כשה לעולה, אינו יודע מה נגזר עליו בידי אביו ובידי אלוהי אביו, ושואל היכן הקרבן המיועד, ואינו יודע שבו הדברים אמורים.

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.

וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים.

* אברהם עשה ככל אשר צווה, חשך במילים והרבה בפעלים ובפעולות. הוא הלך אל ההר, בנה מזבח, ערך את העצים על המזבח, והוא עקד, קשר, את בנו, ושם אותו על העצים שערך על המזבח. דממה שוררת בין העוקד לנעקד, בין האוהב לאהוב, בין השוחט לנשחט.

וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ.

* המתח גואה על הארץ, ארץ המוריה, והדממה זועקת, כשהאב האוהב מניף את המאכלת לשחוט את בנו האהוב, במצוות קול שמימי, ולפתע נשמע קול משמים:

וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי.

הנה שיר עקדה מתריס של המשוררת רבקה מרים:

"בזקנתו הוציא יצחק מן המגֵרה את עורות האיל

וכיעקב בנו אותם סביב זרועותיו המרעידות כָרך

וכעל כרית תפוחה ראשו העיֵף על הסבך הניח

ואביו, ממעל לבסוף ידו אליו שָלח."

השורה האחרונה “ואביו ממעל לבסוף ידו אליו שלח”, רומזת כמובן לדברי מלאך ה' אל אברהם: “אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני” (בראשית כ"ב, י"ב).

* פרופ' ישעיהו ליבוביץ אמר משפט הנוגע לפרשתנו: “לשני הפרקים מספר בראשית הנקראים בשני ימי ראש השנה, יש את המשמעות האמונית החזקה ביותר: גירוש ישמעאל והגר ועקידת יצחק מבטאים ויתור על כל הערכים האנושיים ומחיקת כל ההרגשים והמאוויים הטבעיים לטובת יראת אלוהים ואהבת אלוהים.”

גם אנחנו לא חושכים את בנינו ובנותינו ביום פקודה או ביום הגיוס, אבל בניגוד לאברהם אבינו, שחונן ביראת אלוהים ובאהבת אלוהים, הרבה יותר מאשר חונן באהבת נשותיו וילדיו, והאמין באלוהיו ובכוונתו הטובה, ללא היסוס, גם כשלא ירד לסוף דעתו, ובטח בו ובשיקול דעתו ובהבטחתו – אנחנו, למרבה הצער, כבר לא מאמינים יותר בממשלתנו ובכוונותיה ואיננו מוכנים להקריב את בנינו ובנותינו בשם ציוויה, משעה שאנו רואים בה ממשלת זדון ורשע, עוון ופשע, השותפה לעבירות על החוק הבינלאומי במעשה ההתנחלות הבלתי חוקי, ממשלה פסולה העוברת על הבטחת מגילת העצמאות ומגילת זכויות האדם של האו"ם, שאנחנו מחויבים לה, בכל הנוגע לכבוד האדם של הנכבשים והנדכאים מזה יובל שנים. כי יראה ואהבה ומסירות נפש אפשר לחוש רק כלפי מי שנאמן בעיניך ואהוב עליך ואתה בוטח בו ללא היסוס, כי אתה מאמין שכוונתו תמיד לטובה, גם אם היא נשגבה מבינתך.

הפועל ירא הן כקשור בראייה יִרְאֶה הן כקשור ביראה יְרֵא אֱלֹהִים והמילים הקשורות ביראה וראייה בהטיותיהם השונות שזורות לאורך הפרשה מתחילתה ועד סופה:

וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה.

* “ספר היובלים” מספר שהר ציון הוא המקום שבו קרא אבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה.

במסורת מגילות קומראן עקדת יצחק התרחשה במחצית החודש הראשון על הר ציון, במועד שיוודע לימים כחג הפסח וחג החירות, כמפורט בפרק יח ב"ספר היובלים", המספר: "‘וישא אברהם עיניו וירא והנה איל אחד אחוז בקרניו. וילך אברהם ויקח את האיל ויעלה אותו לעולה תחת בנו. ויקרא אברהם למקום ההוא ראה יה’ אשר יאמר בהר מראה־יה הוא הר ציון' (שם, י"ח, י"ב–י"ג),

ואילו במסורת חכמים אחרי החורבן נקשר השופר בפרשת העקדה, בארץ המוריה, בראש השנה וביום הכיפורים: כנגד כל זיכרון כוהני עתיק המעוגן בלוח השבתות השמשי הקבוע והמחושב מראש ובמסורת הלוח שמקורו במלאכים ובחנוך בן ירד, נמצא זיכרון חלופי במסורת חכמים המיוסדת על לוח ירחי משתנה ועל ריבונות אנושית ועל המצאת חג בשם ראש השנה שאינו נזכר בחומש.

‘למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני’.

וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם. וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהוָה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי.

* השבועה והברכה והזרע והנצחיות קשורים בניסיונות הרבים והקשים שאברהם עמד בהם כי שמע לקול אלוהים. הדת היהודית מיוסדת על שמיעה צייתנית לקול האל מאז ועד היום. היא הוסיפה נתיבים חדשים רבים וחשובים לנתיבי אמונה ומינות בארבעת אלפי השנים שחלפו מאז, אבל סיפור תשתית זה הוא הבסיס ליחסי האדם ואלוהיו. על האדם לשמוע בקול האל הנשמע והבלתי נראה, הפוקד והמצווה, לציית לו ולא לסור מדבריו ימין ושמאל.

וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע.

* יצחק לא נזכר בסיפור החזרה מן העקדה, והאגדה אומרת שהמלאכים לקחו אותו לגן עדן כדי לרפא אותו מזוועת הניסיון שעמד בו מבלי לדעת את הקשרו. גם שרה איננה נזכרת והאגדה אומרת שנשמתה פרחה כששמעה לאן לקח אברהם את יצחק.

אביא שיר אחד על גורלו של יצחק ועל צאצאיו של משורר ישראלי

ירֻשָּׁה / חיים גורי

הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן.

וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא

מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד,

רֵאשִׁית־אוֹנוֹ בְּעֵת יוֹמוֹ עֶרֶב.

נָשָׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב.

בִּרְאוֹתוֹ כִּי לֹא חָלַם חֲלוֹם

וְהַמַּלְאָךְ נִצָּב –

נָשְׁרָה הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ.

הַיֶּלֶד שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו

רָאָה אֶת גַּב אָבִיו.

יִצְחָק, כַּמְּסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן.

הוּא חַי יָמִים רַבִּים,

רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה.

אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו.

הֵם נוֹלָדִים

וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם.

* * * * * * * * * *

והנה תגובה של משוררת ישראלית, אמא לבן שנפל.

אֲנִי לֹא אַקְרִיב / רעיה הרניק

אֲנִי לֹא אַקְרִיב

בְּכוֹרִי לְעוֹלָה

לֹא אֲנִי

בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי

עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת

מַה מַּגִּיעַ לְמִי

אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה

תּוֹדָה.

אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי

וְלֹא

לְעוֹלָה

[…]

*

רעיה הרניק, ילידת 1933 אמו של רב־סרן גוני הרניק (25 ביולי 1956 – 6 ביוני 1982) מפקד סיירת גולני, כובש הבופור, כתבה שיר זה “אני לא אקריב”, כשגוני בנה היה בן 4. הספר ראה אור בספרה שירים לגוני, 1983. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

*

* הפרשה מסתיימת ברשימת פריון לשני ענפים במשפחת תרח ומבשרת על הולדת רבקה אשתו של יצחק, כנכדה לאחי אברהם נחור,

מִלכה בת הרן ונחור בן תרח הם הורי בתואל אבי רבקה ולבן הארמי.

לבן הארמי הוא אבי רחל ולאה, נשותיו האחיות של יעקב. הנישואין נשארים במשפחה האנדוגמית שמוצאה מארם, מאור כשדים, מהארצות בהן נודעה ראשית הכתב, בין אור כשדים ונינווה לאורך נהר פרת, ארצות הנודעות כשומר, אכד, בבל וארם נהריים, שם מתחילה ההיסטוריה הכתובה.

*

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ.

אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם.

וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל.

וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם.

* ככל הנראה ראומה היא פילגשו של אברהם שילדה לו ארבעה ילדים נוספים.

וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה.

*

״זו חייה בעד מבט אחד נתנה״: שירים לפרשת וירא

*

פרשת השבוע, פרשת וירא, עוסקת בנושאים רבים חשובים, מכריעים ונוקבים. כמה מהם עוסקים בנשים ובגורלן המר כבורחות ונמלטות על נפשן, כעקרות מיוסרות, כשפחות, כשונאות וכשנואות, כמגורשות וכנאנסות. בכל התורה כולה, בחומש או בתנ"ך אין אף משפט אחד שאומרת בת לאמה או שאומרת אם לבתה! שמות הנשים הראשונות אינן נזכרות, בעשרת הדורות הראשונים הנמנים בספר בראשית פרק ה רק חוה נזכרת, כל הגברים בעשרת הדורות הראשונים הולידו את ילדיהם לבדם, אמהותיהם ובנותיהם אינן נזכרות. כך גם המצב ברוב הפרקים האחרים איננו יודעים מספר בראשית מי הייתה אמו של אברהם ומה היה שם אשתו של נוח, מה היה שמה של אשת לוט ומה היה שם בנותיה. על הסיבות לכך כתבתי בספרי ‘סבתא לא ידעה קרוא וכתוב’ ובדבריי על פרשת וירא בפוסטים בעמוד זה. בפוסט הזה אביא שירים על כמה נשים בפרשה.

אפתח בשיר אהוב עלי של גלית חזן רוקם מספרה הנפלא ״אשת לוט״, אמשיך בשיר של המשוררת הרוסייה הגדולה אנה אחמטובה על אשת לוט נטולת השם, ובשירה של המשוררת הפולניה הנודעת ויסלבה שימבורסקה ובשיר חדש של בעז טרסי, מחבר ספר השירים המקורי, “יד אחת החלה רושמת”, בעריכת דיתי רונן, על אשת לוט, אמשיך בשיר של אבינעם מן על אשת לוט ואסיים בשני שירים של המשוררת הירושלמית מרים קוצ’יק שפר על שרה.

גלית חזן־רוקם

כְּמוֹ אֵשֶת לוֹט

לְהִסְתּוֹבֵב אַחַת וְלֹא עוֹד אֶל הָאֵש וְהַגָּפְרִית

וְאַחַר כָּךְ לַחֲזוֹת בַּחֲלוֹף הָעִדָּנִים

בְּהִתְחַלְפוּת הָאֲבָנִים וְהֶהָרִים

בְּהִתְהַדֵּק הַמִּדְבָּר אֶל תַּבְנִיתוֹ

בְּשוּב הַמַיִם מִן הַיָּם אֶל הָרָקִיעַ

*

כְּמוֹ אֵשֶת לוֹט

לִשְלֹחַ מַבָּט אַחֲרוֹן אֶל הַר הַגַּעַש

וְאַחַר כָּךְ לִסְגֹד לְכִבּוּי הַלֹּעוֹת

לְהַרְגָּעַת הָרְעָשִים

לָאֲבָנִים הַמַּצְמִיחוֹת דְּמָמָה

כְּמוֹ אֵשֶת לוֹט

לַחְדֹּל מִן הַמְּנוּסָה

לְהִשְתַּקֵּעַ בַּבְּדִידוּת שֶבֵּין רָקִיעַ וּמִדְבָּר –

אֵינֶנִי מְנֻסָּה.

השיר מספרה של גלית חזן רוקם, ‘אשת לוט’ 1989

*

ושיר נוסף על אשת לוט, של המשוררת הרוסייה הגדולה, אנה אחמטובה, תרגום: עזרא זוסמן

אשת לוט / אנה אחמטובה

הַצַּדִּיק הָלַךְ אַחֲרֵי שְׁלִיחַ אֱלוֹהַּ

גָּדוֹל וּבָהִיר בְּמִדְרוֹן הַר שָׁחוֹר,

חֲרָדָה דִּבְּרָה לָאִשָּׁה בְּקוֹל גָבֹהַּ:

עוֹדֵךְ יְכוֹלָה לְהַבִּיט לְאָחוֹר,

*

אֶל צְרִיחִים אֲדֻמִּים שֶׁל סְדוֹם הַמּוֹלֶדֶת,

אֶל כִּכָּר שָׁם שַׁרְתְּ, אֶל חָצֵר אָרַגְתְּ שָׁם בַּדֵּךְ,

אֶל חַלוֹנוֹת בַּיִת רֵיקִים שָׁם יָלַדְתְּ

יְלָדִים לְאִישֵׁךְ אֲהוּבֵךְ.

*

הִבִּיטָה וּכְמֻכּוֹת כְּאֵב מָוֶת עֵינֶיהָ

שׁוּב לְהַבִּיט לְעוֹלָם לֹא יֵדְעוּ;

גּוּפָהּ נִצְטַלֵּל כְּמֶלַח וְרַגְלֶיהָ

הַקַּלּוֹת בַּאֲדָמָה נִטְּעוּ.

*

מִי יִסְפֹּד לְאִשָּׁה זוֹ, מִי יְבַכֶּנָּה?

מוּל עָצְמַת הָאָבְדָן מָה אָבְדָנָהּ?

לִבִּי בִּלְבַד לָעַד לֹא יִשְׁכָּחֶנָּה,

זוֹ חַיֶּיהָ בְּעַד מַבָּט אֶחָד נָתְנָה.

* * *

אוסיף לאסופה על נשים בפרשת וירא את שירה של המשוררת הפולנית הדגולה, ויסלבה שימבורסקה, “אשת לוט”, תרגום מפולנית לעברית, רפי וייכרט,

מתוך הספר: “בשבח החלומות”, הוצאת קשב לשירה, 2004

*

אשת לוט / ויסלבה שימבורסקה

נִרְאֶה שֶׁהִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מִתּוֹך סַקְרָנוּת.

אַך מִלְּבַד סַקְרָנוּת יִתָּכֵן שֶׁהָיוּ לִי סִבּוֹת אֲחֵרוֹת.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּצַעַר עַל קַעֲרַת הַכֶּסֶף.

שֶׁלֹּא בְּמִתְכַּוֵּן אֲגַב קְשִׁירַת הַסַּנְדָּל.

שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף לְהַבִּיט בְּעָרְפּוֹ הַצַּדִּיק

שֶׁל אִישִׁי, לוֹט.

*

בְּוַדָּאוּת פִּתְאוֹמִית, כִּי לוּ מַתִּי,

אֲפִלּוּ לֹא הָיָה עוֹצֵר.

בְּסַרְבָנוּתָם שֶׁל עֲנָוִים.

בְּאֹזֶן כְּרוּיָה לְקוֹלוֹת הַמִּרְדָּף.

*

הֲלוּמַת דּוּמִיָּה, בְּתִקְוָה שֶׁהָאֵל יַחֲזֹר בּוֹ.

שְׁתֵּי בְּנוֹתֵינוּ נֶעֶלְמוּ מֵעֵבֶר לָרֶכֶס.

חַשְׁתִּי בְּקִרְבִּי זִקְנָה. רִחוּק.

רֵיקוּת נְדוּדִים. תַּרְדֵּמָה.

*

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּהַנִּיחִי אֶת צְרוֹר חֲפָצַי.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בַּחֲרָדָה לְאָן אֶצְעַד.

עַל הַשְּׁבִיל הוֹפִיעוּ נְחָשִׁים,

עַכְבִישִׁים, עַכְבְּרֵי־שָׂדֶה וְגוֹזְלֵי בַּז.

*

כְּבָר לֹא טוֹבִים וְלֹא רָעִים פָּשׁוּט כָּל מַה שֶּׁחַי

זָחַל וְדִלֵּג בַּמְּהוּמָה הַמְּשֻתֶּפֶת.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מֵחֲמַת בְּדִידוּת.

מִבּוֹשָׁה שֶׁאֲנִי נִמְלֶטֶת בִּגְנֵבָה.

*

מֵרָצוֹן לִצְעֹק, לָשׁוּב. רַק אָז, כְּשֶׁרוּחַ קָם,

הִתִּיר שְׂעָרִי וְהֵנִיף שִׂמְלָתִי.

דִּמִּיתִי שֶׁרוֹאִים זֹאת מֵחוֹמוֹת סְדוֹם

וּפוֹרְצִים בִּצְחוֹק רָם, פַּעַם וְעוֹד פַּעַם.

*

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּזַעַם.

לְהַשְׂבִּיעַ עַצְמִי בְּאָבְדָּנָם הַגָּדוֹל.

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מִכָּל הַסִּבּוֹת שֶׁצֻּיּנוּ לְעֵיל.

הִבַּטְּתִּי שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנִי.

*

זֶה רַק הַסֶּלַע פָּנָה אָחוֹר, נוֹהֵם מִתַּחְתַּי.

הַנָּקִיק קָטַע לְפֶתַע אֶת דַּרְכִּי.

עַל שְׂפַת הַצּוּק דִּדָּה אוֹגֵר,

זָקוּף עַל כַּפּוֹתָיו הַזְּעִירוֹת.

שְׁנֵינוּ הִבַּטְנוּ אָז לְאָחוֹר.

*

לֹא, לֹא, אֲנִי רַצְתִּי הָלְאָה,

זָחַלְתִּי, נָסַקְתִּי,

עַד שֶׁחֲשֵׁכָה צָנְחָה מִשָּׁמַיִם

וְעִמָּהּ חָצָץ חַם וְצִפֳּרִים מֵתוֹת.

*

מִקֹצֶר נְשִׁימָה סָבַבְתִּי סְחוֹר־סְחוֹר.

אִלּוֹ רָאוּנִי, וַדַּאי הָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי רוֹקֶדֶת.

לֹא מִן הַנִּמְנָע שֶׁעֵינַי הָיוּ פְּקוּחוֹת.

אָפְשָׁר שֶׁנָּפַלְתִּי וּפָנַי אֶל הָעִיר.

*

ומכאן שיר של משורר ישראלי בן זמננו:

כאשר סבה אחור / בעז טרסי

*

וּמָה אִם לֹא הָפְכָה נְצִיב מֶלַח?

הֶהָיָה מַנִּיחַ לָהֶם לְדַרְכָּם?

כִּי כְּשֶׁיָּצָא הַשֶּׁמֶשׁ עַל הָאָרֶץ בּוֹאֲךָ צֹעֲרָה

וּכְשֶׁעָלָה קִיטוֹר הַיַּבָּשָׁה כְּקִיטוֹר הַכִּבְשָׁן

כָּל עָרֵי הַכִּכָּר אֲשֶׁר הָפַךְ

וְיוֹשְׁבֵיהֶן וְצֶמַח הָאֲדָמָה שֶׁהָיוּ כְּלֹא הָיוּ

וְהַגָּפְרִית וְהָאֵשׁ שֶׁהִמְטִיר

וְעִיֵּי הַתַּרְעֵלָה וְהַמְּלַחַת

כָּל אֵלֶּה יָדְעוּ וּרְעָדָה אֲחָזָתַם.

*

אֶלָּא שֶׁדָּבָר אֶחָד חָמַק מֵעָנְשׁוֹ

כִּי מִבְּלִי הַבְחֵן, מַתַּת הֶרֶף־עַיִן נָתַן לָהּ

הֶרֶף־עַיִן אַחֲרוֹן בּוֹ נִבְהַר לָהּ דְּבַר מָה

וְהֵם, הֵם יָדְעוּ

שֶׁהִיא זוֹ שֶׁזָּכְתָה.

*

דַּוְקָא הִיא הַיְחִידָה

שֶׁעוֹד רָאֹה רָאֲתָה

אֶת עִירָהּ אֲהוּבַת הַנֶּפֶשׁ.

רַק הִיא

מֵאָחוֹר

רָאֲתָה אֶת עִירָהּ נֶחֱרֵֶבֶת.

*

אבינעם מן / אשת לוט

וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח (בראשית יט, כו)

אַךְ לֹא לְאֶבֶן,

אֲשֶׁר כִּמְעַט נִצְחִית הִנָּה,

לוּ תִּמָּדֶּד בִּשְׁנוֹת חַיֵּי אָדָם.

*

עַמּוּד, בַּגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן נָמֵס,

וְרוּחַ מְצוּיָה אֶת גַּרְגֵּרָיו

זָרְתָה לְכָל הָעֲבָרִים.

וְטַעֲמָם כְּטַעַם הַדִּמְעָה.

ב

הֵן כֹּה אָמַר לָהּ לוֹט:

בָּא קֵץ בָּשָׂר.

מַבּוּל גָפְרִית וְלֶהָבָה

אֶת הַזָּדוֹן יַכְרִית,

וְאַתּ תִּהְיִי חַוָּה,

יַחְדָּו אֲנִי וְאַתּ

אֱנוֹשׁ חָדָשׁ נוֹלִיד,

נוֹלָד עוֹלָם חָדָשׁ.

אַךְ הִיא, בְּחָכְמָתָהּ,

הִבִּיטָה לְאָחוֹר.

* על פי הסיפור המקראי והסברים רבים מאוד בספרות חז"ל, בנותיו של לוט הרגישו חובה להמשיך את קיום האנושות, או לחילופין, את הדור הבא של משפחתן לאחר החורבן ומות אימן, ולכן השקו את לוט ביין וכשהיה שיכור שכבו איתו ושתיהן הרו. ספר בראשית י"ט פסוקים ל"ו עד ל"ח מציין: “ותהרין שתי בנות לוט מאביהן. ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב הוא אבי מואב עד היום. והצעירה גם היא ילדה בן ותקרא שמו בן עמי הוא אבי בני עמון עד היום”.

*

ושני שירים על קרובת משפחתו של לוט, בן אחיו של אברהם, שרה, אחותו של אברהם ואשתו. לאברהם ושרה היה אב משותף, תרח, ושתי אימהות שונות.

עשרה ניסיונות / מרים קוצ’יק שפר

גַּם אֲנִי הִשְׁכַּמְתִּי בַּבֹּקֶר.

לֹא הָלַכְתִּי לַמּוֹרִיָּה

לֹא צָעַדְתִּי שְׁלוֹשָׁה יָמִים.

הִשְׁכַּמְתִּי בַּבֹּקֶר

לְהָנִיק. לִרְחֹץ. לְחַתֵּל

אַבָּא נָשָׂא אוֹתָּךְ בְּחֵיקוֹ

סְחוֹר סְחוֹר

צוֹעֵד לֵילוֹת עַל שָׁטִיחַ

רָצוּף אַהֲבָה.

הָלַכְתִּי אִתָּךְ לַגַּן. לְבֵית הַסֵּפֶר.

צָמַחְתִּי מִתּוֹךְ יַלְקוּט גּוּפֵךְ הַקָּט.

לֹא יָרֵאתִי אִישׁ מִלְּבַד

בִּכְיֵךְ

צַעֲרֵךְ

כְּאֵבֵךְ

שֶׁנָּדְדוּ הַרְחֵק

עַכְשָׁו, אֲנִי יוֹרֶדֶת לְבַד

מִן הָהָר

הַלֵּב נוֹתָר שָׁם.

עָקוּד.

שׁוֹתֵּק

יָמִים בָּהֵם נָעַלְתְּ דַּלְתֵּךְ בְּפָנַיי.

שֶׁהָלַכְתְּ לְבַד

לֹא יְכוֹלָה לוֹמַר

נֶלְכָה עַד כֹּה וְנָשׁוּבָה.

בְּכֹל יוֹם,

אֵם מִתְנַסָּה בַּעֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת.

וְעוֹד אֶחָד.

*

ואלה ימֵי שנֵי חיַי

כשכתבת דוקטורט אני תליתי חיתולים

הָעֶרֶב אֲנִי רוֹאָה אֵיךְ כָּל יָמַי הָיִיתִי נֶעֱקֶדֶת

בַּדְּרָכִים, בְּלֵילוֹת קָרָה, בְּאֵשׁ נִתֶּכֶת

בְּכָרֵי גָּמָל קָשִׁים

יוֹשֶׁבֶת עַל תִּרְפֵי חַיֵּינוּ

בְּרֶחֶם מְיַלֶּלֶת רִיק וּבְלוּת

מְחַכָּה לְנֵס.

*

לֹא הָיְתָה בֵּינֵינוּ אֵשׁ וְלֹא מַאֲכֶלֶת

רַק שֵׂיָה בְּצִלְּךָ מְהַלֶּכֶת

בֵּין אֳהָלִים נוֹדְדִים לְמִזְבֵּחַ

שׁוֹלַחַת יַד מְיֻבֶּלֶת, טוֹוָה צְחוֹק

בְּכִישׁוֹר הַנֶּפֶשׁ

בַּמִּדְבָּרִיּוֹת שֶׁהִתְרַחֲבוּ בֵּינֵינוּ

בָּאוּ מַלְאָכִים וְהָלְכוּ.

*

בַּלֵּילוֹת הָיִיתָ מְצַעֵק

וּבַבְּקָרִים מַשְׁכִּים קוּם לָלֶכֶת

לְטַפֵּס עַל הָרִים.

לֹא הָיְתָה בֵּינֵינוּ אֵשׁ וְלֹא מַאֲכֶלֶת

רַק שֵׂיָה אַחַת בִּתְמִימוּת מְהַלֶּכֶת.

*

עַכְשָׁו, הָאֵל שׁוֹתֵק וַאֲנִי בְּאֵלֶם מִתְפּוֹרֶרֶת

אַתָּה בְּעִיר מִקְלָט שֶׁלְּךָ וַאֲנִי אִשָּׁה נִבְגֶּדֶת.

הַקְשֵׁב,

דָּמִי הוּא הַמְצַעֵק מִן הָאֵפֶר עַל הָהָר.

עַל קִבְרִי חֲקֹק פָּשׁוּט:

“אִמָּא”.

*

פרשת חַיֵּי שָׂרָה היא פרשת השבוע החמישית בספר בראשית, המתחילה בפרק כ"ג, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ה, פסוק י"ח.

*

הפרשה מתחילה במותה של שרה בת תרח, בעקבות עקדת בנה יחידה, יצחק, וממשיכה במשא ומתן בין אברהם בן תרח, לעפרון החיתי, בדבר רכישת מערת המכפלה בחברון כמקום קבורתה.

הפרשה עוסקת בהרחבה בנישואין בין בני משפחת תרח בן נחור שמוצאה מארם נהריים - יצחק בן אברהם ושרה, שניהם בני תרח, המתגורר בארץ כנען, לוקח לאשה במצוות אביו, את רבקה בת בתואל בן נחור אחי אברהם (בראשית י"א, כ"ז), שמשפחתה, משפחת תרח, גרה בארם נהריים. מוצא המשפחה מאור כשדים, מהסביבה רווית המים והעשירה בטין, בין נהר פרת ונהר חידקל, שבה החלה ראשית ההיסטוריה הכתובה על לוחות טין או חמר, שכן התעודות הכתובות הראשונות שהגיעו לידינו, עמן מתחילה ההיסטוריה הכתובה, הנבדלת מהפרה־היסטוריה, מוצאן משוּמר. עילם, שוּמר, אכד ואשוּר סמוכות זו לזו בארם נהריים, בין הפרת והחידקל, ואוּר־כשדים עירו של אברהם ושל כל משפחת תרח, סמוכה למפגש הפרת והחידקל, ליד המפרץ הפרסי. אברהם ואחיו נחור, שניהם, כאמור, בני תרח, מתחתנים איש ברעהו: בן אברהם, יצחק נושא את נכדת נחור, רבקה. לבן הוא אחיה של רבקה, שניהם נולדו לנחור ומִלְכָּה. בנותיו של לבן בן נחור, רחל ולאה, יינשאו ליעקב, בנם של אחות לבן, רבקה ובן זוגה יצחק.

חלק זה של הפרשה מסתיים בנישואי יצחק ורבקה. כל אלה נישואים אנדוגמיים בתוך המשפחה, שנחשבו דפוס הנישואין הראוי בספר בראשית. נישואין אלה מבטיחים את שמירת הרכוש המשפחתי ואת העצמת המעלות והסגולות המייחדות את המשפחה, כמו את פגמיה, בגבולות המשפחה. סוף הפרשה מספר שאברהם האלמן, הבא בימים, לקח בגיל 137 לפילגש את קטורה אחרי מות אשתו שרה. נולדו להם ששה בנים. אברהם הוריש את כל אשר לו רק לבנו השני, יצחק בן שרה, ולבני הפילגשים, צאצאי הגר וקטורה, נתן מתנות ושלחם אל ארץ קדם. אברהם הולך לעולמו בגיל 175 שנה, יצחק וישמעאל בניו קוברים אותו במערת המכפלה. הפרשה מסתיימת במניין בני ישמעאל ותולדותיו, בנים שיהיו שכנים של בני יעקב, ממזרח, מהמדבר, מאז ועד עולם, כשיש להם אב משותף ואם שונה, כדרכן של משפחות פוליגמיות פטריארכליות, לפני ראשית הפרשה הבאה, ‘פרשת תולדות’, העוסקת בתולדות יצחק.

אביא להלן את כל פרשת חיי שרה בנוסח מנוקד ואוסיף הערות פה ושם בדפוס רגיל אחרי כוכבית, ועל מה שהתורה שותקת אוסיף דברי שירה של משוררות ומשוררים עתיקים וחדשים.

*

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.

*

הספירה המקראית מחלקת את המאות, העשרות והיחידות. מנתון זה אנו למדים שיצחק היה בן 37 שנים כשאברהם לקח אותו לארץ המוריה, למזבח העקדה, כי שרה הייתה צעירה מאברהם בעשר שנים והיא ילדה את יצחק, בחסד אלוהים וכהבטחת המלאכים, כשהייתה בת תשעים שנה ואברהם בן מאה שנה. סמיכות הפסוקים בין סיום סיפור העקדה לבין מות שרה גרם לקישור בין שני מאורעות אלה. כששרה שמעה לאן נלקח יצחק, בנה יחידה, נשמתה פרחה. ספר היובלים פרק י"ט מוסיף פסוק מעניין, שכן אין לגבי דידו של מחבר ספר היובלים, מספרים סתמיים: “והיו כול ימי חיי שרה מאה ועשרים ושבע שנים אלה הם שני יובלים וארבעה שבועי שנים ושנה אחת, אלה ימי שני חיי שרה”. כוונת החישוב היא ללמד את הקורא לחשב ולספור חלוקות זמן שביעוניות, נצחיות ומקודשות: שבתות, יובלים ושמיטות, המכונות שבועי שנים 49+49+28+1= 127.

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן

*

למקומות שונים בארץ כנען יש שמות כפולים. קריית ארבע היא חברון, כשם שלוז היא בית אל ושלם היא יבוס. שמות אלה מלמדים על תודעה היסטורית ועל זיכרון חלופי. הארץ הייתה מיושבת בעמים שונים, שבעת עממי כנען, בעלי תרבויות שונות, לפני שבני ישראל הגיעו אליה והם זוכרים עובדה זו ואינם מוחקים את השמות שקודמיהם העניקו למקום מושבם.

אברהם ושרה בני תרח, מוצאם מבני שם, מארם נהריים, משוּמר, אשוּר, אכד ועילם, אך הם גרים בארץ כנען, הארץ המובטחת לאברהם, אליה הגיע בשעה שנאמר לו: ‘לך לך’. חייו של אברהם עומדים בסימן נוודות והגירה, שינוי ותמורה. הוא עזב תרבות פורחת מאחוריו, בארץ משקה, רווית מים ועתירת דגים ותמרים, עליה לא נאמרת אף מילה, והוא הולך בעקבות קול ששמע בחלום או בהקיץ לארץ לא נודעת שתתגלה כארץ חרבה שאין בה נהרות ואין בה דגה. בכל המקרא כולו אין שם של אף דג. ולוויתן איננו דג אלא יונק. אברהם מתיישב בארץ לא נודעת, מתבונן סביבו ומתחיל תרבות חדשה בארץ חרבה, התלויה בגשם ובמטר מן השמים, ולא ממשיך את מורשת אבותיו בני אור כשדים, שם, בין הנהרות, החלה התרבות הכתובה לפני כששת אלפים שנה בערך. זו הסיבה שספירת השנים בעולם היהודי מתחילה עם ראשית ההיסטוריה הכתובה. אנחנו מצויים עתה בשנת 5786 לבריאה, שכן הבריאה שניתן לספר עליה בספר מספר וסיפור, החלה רק עם ראשית הכתב לפני כ־6000 שנה. הפרה־היסטוריה איננה מובאת בחשבון בתרבות שכל כולה מיוסדת על ספר מספר וסיפור, על קולות אלוהיים בחלום או בהקיץ הנודעים בעדות כתובה, על תולדות משפחה הרשומות על ספר ועל חוק כתוב הנודע בהתגלות. מה שהתרחש לפני עידן הכתב, הספר והסיפור, העדות והתעודה, הספר והלוח, אינו קיים כי אין לו תיעוד כתוב, על כן “ההיסטוריה המתחילה בשוּמר”, כשם ספרו הנודע של שמואל נח קרמר, ולספירת העולם היהודית 5786 לבריאה, אין שום קשר לוויכוח מדעי על ראשית הבריאה בתחום מדעי הטבע, העוסקים במה שהאדם לא יצר, אלא יש לה קשר הדוק רק לראשית העדות הכתובה המונה את הזמן, שהיא מעשה אדם, אם גם בהשראה אלוהית הכתובה על ספר, ולא מעשה ידי הטבע, לפי מיטב הכרת הכותבים.

בפרשות הקודמות לפרשת ‘חיי שרה’, קראנו שכנען נכדו של נח ובנו של חם, מקולל בפי סבו, בשל חטאו של אביו לסבו. כנען ובניו ארורים ומקוללים לעולם בקללת העבדות, מאז חטא אביו של כנען, חם בן נוח, אשר גילה את ערוות אביו כשזה השתכר בבלי־דעת. חם הוא הבן האמצעי שאביו קלל אותו ואמר לבנו: “וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו”. (בראשית ט כ"ה). בשל קללת עולם והמארה הנצחית אשר הוטלה על כנען כעונש על חטא אביו, שראה את ערוות אביו השיכור וחטא בגילוי עריות, אסור לבני שם להתחתן בכנענים שבארצם הם יושבים. קללה מיתולוגית זו מדור המבול, הייתה הצידוק הדתי והמוסרי היחיד לשעבוד בני חם השחורים, יושבי אפריקה, בידי בני שם ובני יפת הלבנים יושבי אסיה ואירופה. תוקפה של הקללה הנוראה על הנכד שלא חטא ושל הצידוק המוסרי לשעבוד השחורים בידי הלבנים, נותר בעינו עד 1865, מועד שחרור העבדים בארצות הברית! קללה זו הייתה הבסיס המוסרי לחובת ההיבדלות המוחלטת מהכנעני יושב הארץ, ארץ כנען, שגזל אותה, לדברי ‘ספר היובלים’ מבני שם, אשר להם ורק להם, יועדה ארץ כנען.

*

וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

*

מכאן נלמד המנהג שיש לִסְפֹּד למת ולבכותו, הן איש הן אישה.

*

הפרשה פותחת במותה של שרה, אולם עוברת בשתיקה על חייה לפני ואחרי העקדה. המדרש הוסיף על מה שהתורה עברה עליו בשתיקה, על נסיבות מותה:

וְהָלַךְ הַשָּׂטָן אֵצֶל שָׂרָה וְנִזְדַּמֵּן לָהּ בִּדְמוּת יִצְחָק. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ אָמְרָה לוֹ: בְּנִי! מֶה עָשָׂה לְךָ אָבִיךָ? אָמַר לָהּ: נְטָלַנִי אָבִי וְהֶעֱלַנִי הָרִים וְהוֹרִידַנִי בְּקָעוֹת, וְהֶעֱלַנִי לְרֹאשׁ הַר אֶחָד גָּבוֹהַּ וְתָלוּל וּבָנָה מִזְבֵּחַ וְסִדֵּר מַעֲרָכָה וַעֲקָדַנִי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְנָטַל מַאֲכֶלֶת לְשָׁחֳטֵנִי – ואִלּוּלֵא שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ” כְּבָר הָיִיתִי נִשְׁחָט. לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָהּ" (מדרש תנחומא, פרשת וירא סימן כג).

*

אימהות אמיצות ונחושות, בעלות תעוזה, בכל הזמנים, התריסו כנגד ההכרעה האבהית לציית לקול אלוהי הקורא להעלות את הילד לקורבן עולה בשם הסמכות האלוהית או האנושית שיש לציית לה, וזעקו כנגד התביעה לעבור בשתיקה גמורה על קול הלב האנושי, על קול הרחמים, מלשון רחם, קול האהבה מארמית רחמנא, קול החמלה מלשון מחמל נפשי, מחמל היא מילה נרדפת לרחם.

את קול האימהות הזועקות והמתריסות כנגד הציות לסמכות שרירותית, הבאתי בפרשת העקדה, בקולן של יוכבד בת מרים ורעיה הרניק ומשוררות נוספות. ואביא מעט ממנו כאן לזכרה של שרה שנשמתה פרחה כשנודע לה על מעשה בן זוגה בבנה.. את הקול המעיד על שברון הלב וההתרסה הכרוכים בו אביא בקולה של המשוררת הנפלאה, יהודית כפרי:

*

בראשית / יהודית כפרי

בָּרֵאשִׁיּוֹת הָעֲמוּמוֹת שֶׁלָּנוּ

מְחַלְחֵל הַסִּפּוּר הַזֶּה:

אָב

בְּנוֹ

וְהַמַּאֲכֶלֶת.

*

אֵיךְ זֶה קָרָה?

וְאֵיפֹה הָיְתָה שָׂרַי?

אֵיךְ הִיא יָכְלָה לִסְמֹךְ

עַל אֵל כָּל כָּךְ עָרִיץ

שֶׁיָּגֵן בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן?

*

לָמָּה הִיא לֹא צָעֲקָה

עוֹד קֹדֶם,

כְּשֶׁרַק רָתַם אֶת הַחֲמוֹר

וְהֶעְמִיס אֶת הָעֵצִים:

*

אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ

אֶל הַיֶּלֶד!?

לָמָּה הִיא לֹא נֶעֶמְדָה

בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ

וְלָחֲשָׁה מִבַּעַד לִשְׂפָתַיִם חֲשׁוּקוֹת:

*

לֹא תַּעֲבֹר בַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ

כָּל עוֹד אֲנִי חַיָּה!

לֹא אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה

שֶׁחִכִּינוּ לוֹ מֵאָה שָׁנָה,

לֹא אֶת הַיֶּלֶד

שֶׁבְּנַפְשֵׁנוּ.

*

*

וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר.

בני חת הם מבניו של כנען הארור והמקולל בעבדות עולם.

*

גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי.

*

אברהם מציג עצמו בענווה כגר ותושב, הוא יודע היטב שאין הוא אדוני הארץ, והוא מבקש לרכוש אחוזת קבר כדי לקבור את אשתו. יש חשיבות רבה לפסוק זה משום שאברהם, הזוכר את ההבטחה האלוהית בדבר הארץ המובטחת לו ולזרעו בחלום או בברית, איננו בא לתבוע בתוקפה מאומה. הוא מכיר במעמדו כגר ותושב, לא כבעלים, כאדון או כיורש. הוא רוצה לרכוש נחלת קבר ולא לקבל אותה במתנה, כי על מתנה אפשר לערער כשנותן המתנה איננו עוד, ויורשיו מערערים על מתנת נכסי דלא ניידי, אבל על שטר מכר חוקי, שהתקבל תמורת תשלום בכסף, שניתן מידי קונה למוכר, אי אפשר לערער. ראוי לכל צאצאיו של אברהם לזכור עמדה ענוה זו, המכירה באנושיותם של כל תושבי הארץ הקודמים, ובבעלותם החוקית על אדמתם ורכושם, ויודעת שמוטב לרכוש כחוק את החלקה שרוצים בה, ולא לקבל במתנה או חלילה לכבוש ולגזול.

*

וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ.

שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ

בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ

אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ.

*

בני חת נוהגים מנהג אחווה ונדיבות באברהם האבל

*

וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת.

*

עם הארץ הוא ביטוי מעניין. נראה שכאן הוא פשוטו כמשמעו, העם המתגורר בארץ משבט החיתים, בני חת, צאצאי כנען. ממקומות אחרים במקרא עולה שאלה הם טובי העיר היושבים בשער העיר הדנים ושופטים בעניינים המובאים לפניהם (ירמיהו ל"ח, ז) או גוף פוליטי הממליך מלכים (מלכים ב כ"א, כ"ד). מאוחר יותר ביטוי זה, ‘עם הארץ’, יסמן את היפוכו של האידיאל היהודי של תלמיד חכם שומר מצוות, ויסמן אוכלוסייה נבערת, אלימה, נטולת עידון תרבותי וגסת הליכות.

*

וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר

אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי

שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר.

וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ

אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי

בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר.

*

אברהם מודה לבני חת על מנהגיהם הנאים אך הוא מבקש להיפגש עם עֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר. בעברית מקראית הפועל פגע וּפִגְעוּ לִי עניינו פגש, להיפגש ופגישה, ולכן הימים הפוגשים כל אחת מארבע העונות החדשות, מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא, אלה החותמים את העונות שהסתיימו, נקראים במגילת תהילים ממגילות מדבר יהודה בשם ‘יום פגוע’ או הימים הפגועים.

המדובר ב31 בחודש השלישי, סיון, ב31 בחודש השישי, אלול, ב31 בחודש התשיעי, כסלו, וב31 בחודש השנים עשר, אדר. רק בחודשים אלה יש 31 ימים, כל החודשים האחרים מונים רק 30 יום. כל אחת מארבע עונות השנה נפתחת תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות הנקרא בשם יום זיכרון. לדברי ״ספר היובלים״ ארבעת ימי רביעי הפותחים את העונות נודעים מסיפור המבול. כל אחד מהם מקביל ליום השוויון האביבי, האחד בניסן, ליום השוויון הסתווי, האחד בתשרי, ליום הארוך בשנה, האחד בתמוז וליום הקצר בשנה, האחד בטבת. כל אחת מארבע העונות חופפות זו לזו, בכל אחת שלושה חודשים מקבילים, כל עונה מונה 91 ימים ו־13 שבתות.

*

וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר.

*

מפגשים עסקיים, תרבותיים, משפחתיים ומשפטיים היו מתרחשים תמיד בשער העיר, בנוכחות קהל ועדה, המעידים בנוכחותם על תוקפם ועל תוקף ההחלטות והשבועות שנעשו שם. יש לתת את הדעת על הדגשת הפעלים הנגזרים מהשורש ש.מ.ע. -יש כאן דיבור וקשב, שיח ושמיעה, משא ומתן מתוך כבוד ותשומת לב, רגישות והתחשבות של שיג ושיח, שמיעה והשמעה.

*

לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ

לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ.

וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ.

וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר

אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי

נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה.

וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ.

אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא

וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר.

וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן

וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת

אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר.

*

פסוקים אלה מלמדים על אורחות המשא ומתן בדיני קניין וממכר אחוזת קבר או אחוזת שדה. בתקופה בה נערך המשא ומתן כבר נודעו מטבעות כסף או משקולות כסף. ההיסטוריונים טוענים שרק במאה השביעית לפנה"ס קבעו השלטונות מטבעות עשויים ממתכות שונות. מכל מקום השקל הוא יחידת משקל ולכן שקל כסף הוא כמות מדודה של המתכת כסף. [השימוש הראשון במונח יחידת מידה - שקל - הגיע ממסופוטמיה בסביבות 2500 לפני הספירה, ויוחס ליחידת משקל (8.3 גרם) למשל של: כסף, נחושת, ברונזה, וגם ליחידות נפח (60 שקל בסילה - ליטר)]. ימי אברהם לפי ההיסטוריוגרפיה המקראית קודמים בכאלף שנה למאה השביעית לפני הספירה.

הרצון לשמוע ולהשמיע, להקשיב ולדבר, הוא ממהות השיח האנושי הקשור באמון, בנאמנות, ביושר ובאמונה, וממהות הקשר האנושי המכבד בין בני האדם. אטימת לב קשורה באטימת אוזן לקולו של הזולת, בהתנכרות והפניית עורף, בעריצות וכיבוש והשתקה ולקיחה שלא כדין, בנישול וגזל, המכונה בקיצור אטימת אוזניים וערלות לב, ואילו מאור פנים, ענווה, קשב ודיבור, פנייה ומענה, ענווה ותשומת לב, קשורים בפתיחת לב ובתשומת לב למקובל ולנהוג, בקשב דרוך לזולת, בכבוד ובהקשבה, בדיבור ובשיח, במשא ומתן פומבי מנומס ומכבד, שאין בו השתלטות או כוח ועריצות, אלא יש בו אנושיות וכבוד האדם..

*

וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא, הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב. לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ.

וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת.

*

מלאך הפנים המספר למשה על הר סיני, בארבעים הימים אחרי מעמד סיני, את קורות ארבעים ושמונה היובלים שקדמו לו, מספר ב"ספר היובלים" י"ט 9 על סב סבו [בין אברהם למשה חלפו שבעה דורות]: “ולא אמר מאום על דבר הארץ אשר אמר אלוהים לתת אותה לו ולזרעו אחריו, ויבקש מקום לקבור את מתו שמה. כי נמצא נאמן ונכתב אוהב אלוהים בלוחות השמים”!

הפרשה בבראשית חוזרת ומפרטת את טיב הנכס, את מקומו, את תכולתו ואת תכליתו, את זהות המוכר וזהות הקונה ונסיבות המשא ומתן, את המחיר הקנייה ואת העדות הציבורית על המשא ומתן והשלמתו, למען הסר כל ספק בעניין מערת המכפלה כקניין כספו של אברהם, העומדת לו כירושה לדורות. בעוד ששאר הארץ שבה גרים בני כנען לשבטיהם, החיתי, הפריזי והיבוסי, האמורי והגרגשי, אינה קניינו ואינה שלו. הרבה דינים והלכות, נימוסים והליכות, כבוד האדם וכבוד הבריות, ענוה, רגישות, תשומת לב והתחשבות, אפשר ללמוד מפרשה זו של משא ומתן בין בני עמים שונים ותרבויות שונות, בענייני ממכר וקניין, נדיבות ומכירה, מוות וקבורה, אמת, יושר, פירוט, שקיפות ופומביות בכל הנוגע למשא ומתן על בעלות על קרקעות ומבנים ועצים, על מכירה וקנייה והעברת בעלות ועל כבוד החי וכבוד המת.

*

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.

*

על משפט זה אפשר להקשות, אשת נעוריו של אברהם מתה, הוא אלמן זקן, בא בימים, בודד ואבל, פילגשו גורשה למדבר, בנו הבכור הורחק, בנו הצעיר אינו מדבר אתו מטוב ועד רע אחרי פרשת העקדה, הוא אבל וחרד וכואב, אבל מבחינה כלכלית ראה ברכה במעשיו. המדרש מוסיף על המילה האחרונה בפסוק: “בת הייתה לאברהם ובַּכֹּל שמה”. המשוררת בַּכֹּל סרלואי קרויה על שמה של בת מדרשית זו.

מהסיפור הבא אנו למדים שבעולם הפטריארכלי בנים אינם נישאים על פי רצונם ובחירתם, הוריהם מארגנים את נישואיהם על פי שיקול דעתם. בתרבות שאברהם חי בה, רק נישואין בתוך המשפחה הקרובה באים בחשבון.

לנישואין אלה קוראים נישואים אנדוגמיים. אֶנְדּוֹגַמְיָה, “נישואי פנים”, נישואין בין דודנים מדרגה ראשונה. קשר הנישואים הראשון, שהיה אֶנְדּוֹגַמי (Endogamy) (הנוהג לבחור את בן הזוג לנישואים מתוך הקבוצה החברתית, קבוצת השארוּת או אותה קטגוריה חברתית־דתית לה שייכים בני הזוג) בדרך כלל, נוצר ביוזמת הורי הנערות ובבחירתם או הורי הנערים ובחירתם.

*

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי.

*

לאברהם כמו לכל בעל נכסים בזמנו היו עבדים ושפחות שהיו מופקדים על כל מלאכת הבית ועבודת השדה והמרעה. עבדו זקן ביתו הוא העבד הבכיר הוותיק והנאמן ביותר.

*

וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ.

*

איסור הנישואין עם בנות כנען חוזר פעמים רבות, שכן כגודל הפיתוי, הזמינות והקרבה של בנות הארץ, כך גודל האיסור, האיום והעונש. אברהם משביע את עבדו שלא יתיר לבנו בעשור הרביעי לחייו לבחור לו אישה לעצמו מבנות כנען.

כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק.

*

הוא משביע את עבדו שיחזור אל משפחתו, משפחת אביו בארם, שם מצויים בני אביו תרח, אחיו הבכור, נחור, בנו של נחור בתואל ונכדיו לבן ורבקה, שאמם היא מילכה בת אחיו המת הרן.

*

וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת, הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם.

*

העבד הנבון והנאמן לאדונו שוקל את סיכויי המשימה ובוחן עם אדונו את האפשרות שייקח אתו את יצחק לארם, במקרה שהאישה המיועדת לו מבנות משפחתו לא תאבה לעזוב את מולדתה וללכת לארץ זרה. יש לתת את הדעת לתכיפות הפועל יצא בהטיות שונות בפרשה זו

*

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה.

יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי

וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת

הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם.

*

אברהם אוסר על עבדו על לקיחת בנו בדרך חזרה למולדתו, נאמן למצוות ההבטחה האלוהית לו ולזרעו.

*

וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה.

וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּה.

*

* שבועה כרוכה במגע גופני בין הנשבע לזה שהשבועה מובטחת לו.

אזכור המלאך המלווה או המלאך המנחה בזיקה להבטחה בדבר העתיד המובטח לבני משפחת אברהם וצאצאיו, נשנה במקומות שונים בחומש

*

וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר.

*

* השימוש בגמל כבהמת משא ומסע הוא קדום מאוד ותיעוד כתוב אודותיו מצוי כבר במאה ה17 לפני הספירה.

*

וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת.

*

* לגמל רגליים גבוהות מאוד ומפרקי ברכיים, כדי להגן על גופו מהחום והקור הנפלטים מהאדמה בתנאי אקלים המדבר. הפועל וַיַּבְרֵךְ מתייחס למפרקי הברכיים של הגמלים.

*

וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם.

*

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם.

וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה

וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה

אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.

*

בכל התרבויות העתיקות בהן לא היו ברזים בקירות הבתים ולא היו משאבות או צינורות מים שהגיעו לבתים, הנערות והנשים היו ממונות על שאיבת המים. מי שיכולה הייתה להרשות לעצמה להחזיק שפחה או עבד משרת, הייתה יכולה לצוות עליהם להביא מים מהבאר או מהנהר, מהמעיין או מהמפל הביתה במקומה, אבל כל אישה שלא עמדו לרשותה שפחות ועבדים, הייתה ממונה על שאיבת המים עבור בני ביתה ועבור חיות העדר. כדאי לזכור שמים הגיעו לברזים רק בראשית המאה העשרים. כל בית וכל משפחה נצרכו תמיד למים, שכן אי אפשר לבשל, לרחוץ, להדיח, לנקות, לשטוף, להשקות, לכבס, להתרחץ, לחפוף ולשתות בלי מים. כל יישוב אנושי נוצר בזיקה למקור מים חיים. השואבות היו יוצאות לפנות ערב בשעות הפחות חמות עם כדים או דליים. הייתה זו גם שעת המפגש החברתי היומי של הנערות ושל נשים בנות כל הגילים מחוץ לביתן.

העבד בוטח באלוהי אברהם אדונו ומציע מבחן של נדיבות, הוא יבקש לשתות מכדה של אחת השואבות וזו שתיעתר ראשונה לבקשתו תהיה הכלה הנבחרת לבן אדוניו.

*

וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ.

*

השושלת של הכלה הנבחרת בת המשפחה הקרובה, היא: תרח, בנו נחור, אשתו מִלְכָּה, בנם בתואל וילדיהם רבקה ולבן.

*

וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל.

*

יופי, נעורים ובתולין ומיומנות בעבודות הבית, הן התכונות המתארות את ערכה של הנערה בעולם הפטריארכלי. גם נדיבות, תושייה, חכמה, חריצות וזריזות המתוארות לעיל ולהלן, תורמים לערכה של הנערה.

*

מכאן מתנהל דיאלוג של חסד בין אדם מבוגר צמא ועייף ובין נערה שואבת מים. בדיאלוג זה מתגלה שמעבר ליופייה של הנערה ובתוליה, הנודעים ממראה פניה, גופה ומלבושה, בתולות ונשואות היו תמיד מתלבשות בצורה שונה כדי להבדיל בין פנויות לנשואות, היא גם נדיבה, גם זריזה וחרוצה, גם מנומסת וגם חכמה, היא מציעה מים לעשרת הגמלים של האורח הלא מוכר, למרות שלא התבקשה.

להשקות עשרה גמלים צמאים הוא מבצע הכרוך בהרבה שאיבה של מים, בכוח הרמה וזריזות רגליים.

*

וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ.

וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ.

וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת.

וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו.

וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהוָה דַּרְכּוֹ אִם לֹא.

*

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם.

*

* מהתיאור עולה שהאורח הצמא גמל לנערה המשקה במתנת תכשיטי זהב מתוך הנחה שברגע שתשוב לביתה עם כד המים תישאל על ידי בני משפחתה מנין תכשיטי הזהב החדשים שהיא עדויה בהם, והם ישמחו לארח אורח שמחלק תכשיטי זהב.

*

וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין.

וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר.

וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן.

וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַיהוָה.

וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי

אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהוָה בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי.

וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן.

וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן.

וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְהוָה לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים.

וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ.

*

תכניתו של עבד אברהם הצליחה עד מאוד, הוא פגש בנערה מבנות משפחת אדונו, זו שעמדה במבחן אותו תכנן, וזכה להיות מוזמן לבית אביה בחוכמתו כי הבין שהסיפור בדבר תכשיטי הזהב יעורר עניין אצל הסקרנים שבבני המשפחה או אצל החמדנים שבהם. לפני שהוזמן לאכול, ביקש לשאת את דברו. הוא מספר על קשרי המשפחה בין החתן המיועד, יצחק בן אברהם, ובין הכלה הנכספת נכדת אחי אברהם, נחור, רבקה בת בתואל בן נחור, ומספר על עושרם של החתן ושל אביו ופורש בפני המארחים את בקשת אברהם אחי נחור, את שבועתו ואת סיפור מסעו מחברון לארם.

*

ויישם [וַיּוּשַׂם] לְפָנָיו לֶאֱכֹל

וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי

וַיֹּאמֶר דַּבֵּר.

וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי.

וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד

וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב

וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים.

וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ וַיִּתֶּן לּוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ.

וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ.

אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי.

וָאֹמַר אֶל אֲדֹנִי אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי.

וַיֹּאמֶר אֵלָי יְהוָה אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי.

אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי כִּי תָבוֹא אֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְאִם לֹא יִתְּנוּ לָךְ וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָלָתִי.

וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן וָאֹמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ.

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ.

וְאָמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ יְהוָה לְבֶן אֲדֹנִי.

אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא.

וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה.

וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ.

וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה וָאֲבָרֵךְ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ.

וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל.

*

* בתום הסיפור המפורט מבקש האורח את חסדם של המארחים שאת בתם ואחותם הוא מבקש לקחת עמו לכלה, לבן אדונו, דודם, בארץ כנען. ומצפה לתשובתם. הוא איננו מדבר עם רבקה, הכלה המיועדת, או עם אמה, אלא רק עם אביה ואחיה:

*

וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב.

הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.

*

הגברים מחליטים.

*

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַיהוָה.

וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ.

*

המנהג להביא מתנות יקרות ערך לכלה ומגדנות לקרוביה ראשיתו כאן. המתנה מסמנת חתימת עסקה והחלפת טובין וקניין מאז תכשיטי הזהב והמתנות שנתן עבד אברהם לרבקה ובני משפחתה ועד לטבעת הנישואין בימינו.

*

וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ וַיָּלִינוּ וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי.

וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַיהוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי.

וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ.

*

רק כאן, אחרי שהכול נסגר ונחתם בין אביה של רבקה, בתואל, ואחיה, לבן, לבין עבד אברהם, מציעים אחיה ואמה שהעבד ימתין מעט וייתן לנערה כמה ימים להיפרד ממשפחתה, לפני שיצאו לחזור לארץ כנען, וכשהוא מפציר שלא לדחות את המסע, הן הוא מיטיב לדעת שאברהם בא בימים, הם אומרים נקרא לנערה ונשאל את פיה.

*

וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ

הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה

וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ.

*

השאלה קצרה והתשובה קצרה ממנה, רבקה היא נערה החלטית שדרכה נהירה לה. היא איננה מהססת או מפחדת, היא בוטחת בעבד ששוחחה עמו ליד המעיין ומאמינה לסיפורו.

*

וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵנִקְתָּהּ וְאֶת עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת אֲנָשָׁיו.

וַיְבָרֲכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ

אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו.

*

המשפחה הארמית נפרדת מבתם ואחותם בברכה ובתקווה:

וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת רִבְקָה וַיֵּלַךְ.

*

המסע הארוך מארם נהריים עד ארץ הנגב, לאורך הפרת והחידקל, מתואר במשפט אחד, רבקה רוכבת עם נערותיה על הגמלים והעבד רוכב עליהם גם הוא עם נעריו.

הצירוף המדויק “ארם נהריים” מופיע רק בתנ"ך. בהתבסס על הניקוד המופיע בתנ"ך אֲרַם נַהֲרַיִם, רש"י מפרש את צמד המילים כ- ארם שבין שני הנהרות, ובתרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל מבואר שהכוונה לנהר פרת.

ארם נהריים היא ארץ מוצאם של האבות. כמעט כל שמות אבותיו של אברהם הם גם שמות של מקומות בארם נהריים. שְׂרוּג היה אבי סבו של אברהם, דבר המוכר גם מכתובות שנמצאו. שרוג מזוהה עם סֶרוּג' הנמצאת מערבית דרומית לאורפה. העיר נַחוֹר (שם סבו של אברהם ושם אחיו) מוזכרת בין המאות ה־19 וה־17 לפנה"ס בלוחות מארי בצורת נַחֻר. השם תרח נזכר בכתובת אשורית כשמו של מקום תִל שַ תֻּרַחִ. כל המקומות האלה נמצאים בקרבת חרן, על יד הנהר בליח. “אור” היא “עיר” בשפה השומרית, מכאן ש אור כשדים היא עירו של כשד.

*

וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב.

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים.

וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל.

וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ

וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס.

וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה.

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ

וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה

וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ.

*

יצחק ורבקה רואים זה את זה לראשונה, הם נרגשים. הוא מביא את רבקה בת דודו לאהל אמו שרה, הוא שהיה כזכור בנה היחיד, האהוב והנבחר, ועתה הוא לוקח את רבקה לאשה ואוהב אותה באוהל אמו. זו הפעם הראשונה שהמילה אהבה נזכרת במקרא. האהבה החדשה, לאשתו הצעירה רבקה, חוויה שטרם התנסה בה עד תום העשור הרביעי לחייו, מפיגה את אבלו וצערו על מות אמו הזקנה והאהובה, שרה. לא נזכר כאן טקס נישואין אבל נזכרת אהבה. לא נזכר שיח בין הבן לאביו או בין האב לבנו, שכן מאז העקדה לא החליפו מילה ביניהם, אבל כן נזכר הקשר בין אהבת יצחק לרבקה, לבין התנחומים שאהבה זו הביאה לו על מות אמו שעליו לא התנחם שנים רבות.

אברהם הבודד שהשלים את אחריותו האבהית באשר לנישואי בנו, וראה ברכה בתכניתו, כי בנו, יצחק, אוהב את נכדת אחיו, רבקה - יודע שלא טוב היות האדם לבדו, ועל כן גם הוא רוצה לקחת לו אישה.

וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה.

*

ספר היובלים מוסיף: ואברהם נשא לו אשה שלישית ושמה קטורה מבנות עבדי ביתו כי מתה הגר לפני שרה. ותלד לו ששה בנים.

וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ.

וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁים וּלְאֻמִּים.

וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה.

*

וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק.

*

אברהם אינו מתייחס לששת בניו החדשים שילדה לו קטורה

הוא מוריש את כל אשר לו לבנו הצעיר יצחק.

*

וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם.

*

אברהם משלח את כל בני קטורה מנחלת יצחק אחרי שהוא נותן להם מתנות. הוא מיטיב לדעת שכברת ארץ אחת אינה נושאת עמים שונים שיש להם אב משותף ואם שונה, בצוותא. הוא זוכר את לוט בן אחיו הרן ואותו כשבאו בפעם הראשונה לארץ ישראל, כששניהם כבדים במקנה ובקר והוא הציע שיפנו לכיוונים שונים. הוא מיטיב לזכור איך שרה גרשה את הגר ואת בנה ישמעאל. אברהם משלח את בני פילגשו עמוסי מתנות כדי להרחיקם מנחלת בנו הנבחר, יצחק.

וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים.

וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא.

*

פסוק זה מעניין מאוד משום שהוא מפיח תקווה: הבן הנבחר לירושה, יצחק, והבן המשולח למדבר, ישמעאל, או הבן הצעיר המבורך, שנעקד בידי אביו, והבן הבכור המקולל, שגורש בידי אביו, מתגברים על הרגשות המרים שביניהם, אותם יש לשער כרגשות נסערים ומרים העולים בכל מקרה שבו יש העדפה של ילדים על אחיהם, או אפליה של ילדים בידי אביהם המשותף או בידי אמם המשותפת, וקוברים יחדיו את אביהם הבא בימים במערת המכפלה אשר אביהם רכש כאחוזת קבר לבני המשפחה.

*

הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ.

וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי.

*

באר לחי רואי הוא המקום שנקשר עם הגר וישמעאל במדבר, בפרק ט"ז בספר בראשית:

וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי: עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד: וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל:

*

זה המקום במדבר הנגב, בין דימונה למצפה רמון, שבו ראה יצחק את רבקה לראשונה, כאמור לעיל, וזה המקום שיצחק יושב שם עתה עם רבקה. ליד עין המים שהראה המלאך להגר הבוכייה, ששולחה וגורשה למדבר בידי גבירתה, בקנאתה הנוראה של שרי העקרה בהגר שפחתה שהרתה וילדה.

המשוררת דליה רביקוביץ, שאין דומה לה בדקות הבחנתה ובחריפות שכלה, כתבה על שרה המקנאה קנאה גדולה ומרה.

*

אִשָּׁה מְקַנֵּאת

דליה רביקוביץ

*

חֲרִיצִים נִצְנְצוּ בְּחֶלְקַת צַוָּארָהּ

מִקִּנְאָה וְחָרוֹן שִׂמְחָתָהּ נִבְלְלָה

כָּל גִּבְעוֹל בַּגִּנָּה כְּצִמְחֵי קִיקָיוֹן

כָּל שִׁיר בְּאָזְנֶיהָ כְּרַחַשׁ קְלָלָה.

*

שְׁנָתָהּ נָדְדָה וְלִבָּהּ נֶאֱטַם

עֵינֶיהָ דְּלוּחוֹת מֵחֲשָׁד וְשִׂנְאָה.

לְפֶתַע אָמְרָה לוֹ שָׂרָה: אַבְרָהָם

גָּרֵשׁ מִבֵּיתִי אֶת הָגָר וְאֶת בְּנָהּ.

*

לֹא יִירַשׁ עִם בְּנִי יַחַד

גַּם בֶּן הָאַמָּה

שַׁלַּח מִלְּפָנַי לַמִּדְבָּר אֶת הַשְּׁנַיִם

וּמִי שֶׁהֻכָּה בּוֹ בַּיּוֹם תַּדְהֵמָה

הַאִם יַאֲשִׁים אֶת שָׂרָה כִּי מָרָה הִיא?

*

וּבַבֹּקֶר הַהוּא עִם הָנֵץ הַחַמָּה

גֹּרְשׁוּ אֵם וּבְנָהּ וְצַפַּחַת הַמַּיִם

וּמֵאָז לֹא חָדְלוּ מִלְחָמוֹת עַל הָעִיר

צָעִיר מַכֶּה בְּכוֹר וְהַבְּכוֹר יַךְ צָעִיר.

*

חֶרֶשׁ שׂוֹרֶרֶת אִמֵּנוּ שָׂרָה.

בַּקַּיִץ הַהוּא בַּבֹּקֶר הַצַּח,

הָלַךְ יִשְׁמָעֵאל אַדְמוֹנִי וּמְפֹרָח

פֶּרֶא אָדָם אַדִּיר קִבּוֹרוֹת

אַךְ מִי יְגוֹנֵן עַל בְּנֵי יִצְחָק

עַל בְּנִי הַקָּטָן מְאֹד?

*

יָדָהּ לַבָּצֵק הִיא שָׁלְחָה כְּתָמִיד

וּלְפֶתַע שְׁטָפוּהָ דִּמְעוֹת עֵינַיִם.

תִּשְׁעִים שְׁנוֹת חַיֶּיהָ נָתְנוּ בָּהּ סִימָן.

הִלְבִּין הַשֵּׂעָר וְחָלְשׁוּ הַיָּדַיִם..

*

מִי יְגוֹנֵן עַל בְּנָהּ הַקָּטָן

כְּשֶׁיַּגִּיעַ יוֹמָהּ לְבֵית עוֹלָמִים

וּמַה יִהְיֶה עַל יִצְחָק הַיָּתוֹם

בֵּין הָגָר הַפּוֹרַחַת

כִּפְרִי בַּבֻּסְתָּן

וְעִמָּהּ יִשְׁמָעֵאל

אֲהוּבֵי אַבְרָהָם

 

 חצי שעה לפני המונסון, הוצאת אבן חושן 1998, עמ' 24–74, מכונס במהדורת הספר: דליה רביקוביץ, כל השירים, עורכים: גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2010, עמ' 270–271. 

*

הפרק נחתם בתולדות בני ישמעאל, צאצאי בן האישה המגורשת בידי אבי ילדה ואשתו המקנאה, למדבר שור:

*

וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם.

וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא. חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה.

אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם.

וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל.

*

על ישמעאל ואחיו יצחק כתב המשורר החסידי ש. שלום, מצאצאי ר' ישראל פרידמן מרוז’ין

*

ישמעאל, ישמעאל / ש. שלום (1904–1990)

יִשְׁמָעֵאל, יִשְׁמָעֵאל,

עַד אָנָה בֵּינֵינוּ הָרִיב יִשְׁתּוֹלֵל?

אָחִי מִנִּי כְּבָר,

אֲחִי בֶּן הָגָר,

אָחִי הַתּוֹעֶה בַּמִּדְבָּר.

*

אֶחָד הַמַּלְאָךְ

אֶל שְׁנֵינוּ נִשְׁלַח.

אֶחָד הַמַּלְאָךְ

עַל שְׁנֵינוּ סָכַךְ

בֶּעֱנוּתְךָ מִלֵּדָה,

בְּדַרְכִּי עֲקֵדָה.

*

לוּ קוֹלִי תִּשְׁמַע, הָאָח

הַמַּלְאָךְ הַמַּלְאָךְ בַּל נִשְׁכַּח!

*

נוֹדֶדֶת הָאוֹרְחָה

וְאֵינָהּ מִתְעַכֶּבֶת,

צוֹעֶדֶת עַל כָּרְחָהּ

מֵחַיִּים וְעַד מָוֶת

וּשְׁנֵינוּ הָרוֹאִים

מַרְאוֹת אֱלֹהִים,

וְלִשְׁנֵינוּ הֻגַּד

הַסּוֹד הָאֶחָד,

סוֹדוֹ שֶׁל הָעַד.

*

לָמָּה נִזְרֶה חוֹל

זֶה לְעֵין זֶה?

לָמָּה לֹא יָכֹל

הֱיוֹת אֱמֶת הַמַּחֲזֶה,

מַחֲזֶה

לוּ יִחְיֶה

זֶה גַּם זֶה!

אַתָּה אֲשֶׁר יָדְךָ בְּכָל –

אֵיכָה נִבְצַר מִמְּךָ זֶה?

*

הַשָּׁרָב הַשָּׁרָב

רוּחֵנוּ טָרַף,

הַשָּׁרָב הַשָּׁרָב

מִרְעֵנוּ שָׂרַף.

*

הָבָה נַעֲרֹף עָלָיו טַל הַלֵּבָב,

הָבָה נַרְוֵהוּ חַסְדֵי הָאָב,

אָב הָמוֹן אָדָם,

אָבִינוּ אָב רָם.

*

הִנֵּה, הַבְּאֵר,

בְּאֵר לַחַי רוֹאִי –

אָחִיךָ הַכֵּר,

הִכִּירֵנִי נָא, אָחִי.

*

יָבֵשׁ חֲצִיר כַּתֶּבֶן,

הַנֹּאדוֹת מְצֹרָרִים –

נָגֹל אֶת הָאֶבֶן,

נָשְׁקֶה הָעֲדָרִים.

*

[השיר מובא מספרה הנהדר של מלכה שקד (עורכת), “לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה” (אנתולוגיה), הוצאת ידיעות אחרונות: ספרי חמד, 2005, עמ' 116–118]

*

משפחת אברהם בן תרח היא משפחה פטריארכלית־הירארכית, אנדוגמית ופוליגמית, מורכבת ומסובכת, אין בה נישואין פשוטים [אברהם נשוי לשרי, אחותו בת אביו, והוא אב לבנים משלוש נשים: הגר, שרה וקטורה, שהוא מפלה לטובה אחד מהם ומפלה לרעה את כל האחרים;

יצחק נישא לנכדת דודו והתאומים שתלד לו ילחמו איש עם רעהו. אחד מהם יינשא לבנות דודו מצד אמו, רחל ולאה, בנות לבן תהיינה נשותיו של יעקב, ואחד מהם יינשא לבת דודו, בשמת בת עשיו;

אין במשפחה זו לידות כדרך הטבע, שכן כל האימהות עקרות, אלא כל אחד מהנישואין בה כרוך בתסבוכת אנדוגמית או בפוליגמיה וכל אחת מהלידות כרוכה בנס, ובין הילדים שיש להם אימהות שונות ואב אחד יש יחסים סבוכים ומורכבים. נישואי קרובים, אנדוגמיה, וריבוי נשים, פוליגמיה, ואפליה בין ילדים בני אב אחד הייתה מקובלת לגמרי בסדר הפטריארכלי־הירארכי, והיא תקפה בחברות רבות עד היום, אולם מחירה כבד מאוד.

יש לשים לב שבהיסטוריה הפטריארכלית אין נזכר שם אמו של אברהם או שם אמה של שרה, אין נזכר שם אמה של רבקה ואין נזכר שם אשתו של לבן, אמן של רחל ולאה. ההיסטוריה נכתבת רק בידי גברים, השומרים בנחישות לאורך אלפי שנים על בלעדיות סמכות הדעת, בעולם פטריארכלי־הירארכי האכזרי, שהם לבדם כתבו את חוקיו וכוננו את ערכיו בשם האל, ובחרו לעבור בשתיקה על שמות האימהות, שכן רק גברים הם נושאי הזיכרון המרכזיים, הם הגיבורים והם הכותבים את הזיכרונות והם המספרים את הזיכרונות על הגיבורים הזכרים. נשים נזכרות רק אם הן מקדמות את העלילה הגברית. המילים זיכרון וזכר קשורות זו בזו מבחינה אטימולוגית, כי זיכרון יש בעיקר לזכרים, כשם שהמילים נשים ונשייה, שכחה, קשורות זו לזו מבחינה אסוציאטיבית, כי רוב הנשים, אימהות או בנות, נידונו לצלילה בתהום הנשייה.

*

מעשי אבות / מחבר: ט. כרמי

וְאַחֲרֵי הָעֲקֵדָה?

אָז הִתְחִיל הַנִּסָּיוֹן הַקָּשֶׁה מִכֻּלָּם.

אַבְרָהָם לָקַח אֶתּ בְּנוֹ לְמְרוֹצֵי גְּמַלִּים

טִיֵּל אִתּוֹ מִנְּהַר פְּרָת עַד נְהַר מִצְרַיִם,

שָׂחָה לְצִדּוֹ, מַשְׁגִּיחַ בְּשֶׁבַע עֵינַיִם,

בְּמֵימֵי אֵילַת. וּבְשׁוּבָם הַבַּיְתָה,

שָׁחַט צֹאן וּבָקָר לָרֹב,

הַכֹּל רַךְ וָטוֹב,

נִיחוֹחַ שִׁירִים וּבְשָׂרִים וּשְׁרָרִים

וּקְרוּאִים טוֹבֵי־עַיִן מִמֶּרְחָק.

*

יִצְחָק אָכַל וְאָכַל, אָכַל

וְשָׁתַק.

אַבְרָהָם קָנָה לְאִשְׁתּוֹ מְעִיל פַּרְוָה,

עֲדָיִים מִזְּהַב־פַּרְוַיִם,

הִתְקִין לָהּ תְּאוּרַת־חֵרוּם בָּאֹהֵל,

הֵבִיא לָהּ מַגָּפַיִם מֵאֲרָם־נַהֲרַיִם,

חֲשִׁישׁ מִתַּרְשִׁישׁ,

קִנָּמוֹן מִלְּבָנוֹן.

*

שָׂרָה, שֶׁבָּלְתָה בִּן לַיְלָה,

לֹא פָּשְׁטָה אֶת בִּגְדֵי הָאֲבֵלוּת.

אַבְרָהָם הִתְפַּלֵּל לֵאלֹהָיו שַׁחֲרִית וְעַרְבִית,

תָּלָה קֻפּוֹת־צְדָקָה עַל כָּל הָאֲשָׁלִים,

עָשָׂה תּוֹרָתוֹ לַיְלָה וְיוֹמָם,

צָם,

וְהֵלִין מַלְאָכִים בַּחֲצִי חִנָּם.

הַקּוֹל מִמָּרוֹם נֶעֱלַם.

*

וְהַקּוֹל שֶׁבְּתוֹכוֹ

(הַיָּחִיד שֶׁנּוֹתַר לוֹ)

אָמַר: כֵּן, הָלַכְתָּ,

מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ,

וְעַכְשָׁו, סוֹף־סוֹף, מֵעַצְמְךָ.

*

בתורה לא נשמע קולה של שרה, כידוע, אחרי סיפור העקדה של בנה יחידה, שהטיל עליה אלם וזוועה, אבל הנה קולה נשמע מבעד לזמנים ולדורות בשיר עתיק ובשיר חדש. השיר הראשון הוא פיוט נודע “עת שערי רצון להפתח”, הנאמר על ידי עדות המזרח בתפילת ראש השנה, לפני תקיעות השופר שבין תפילת שחרית לתפילת המוסף. בנוסח איטליה הוא נכלל בסליחות בתפילת נעילה של יום הכיפורים. הפיוט חובר על ידי המשורר הספרדי ר' יהודה בן־שמואל אבן־עבאס במאה ה־12.

בפיוט המופלא “עת שערי רצון להפתח” המיוחס ליהודה אבן עבאס, הקשור קשר אמיץ לשרה בפרשת העקדה, כתוב בשם הבן הנעקד הפונה לאמו שרה: " שיחו לאמי כי ששונה פנה. הבן אשר ילדה לתשעים שנה היה לאש ולמאכלת מנה. אנה אבקש לה מנחם, אנה? צר לי לאם תבכה ותתייפח! עוקד והנעקד והמזבח!

בן זה הוא המתאסלם הידוע שמואל/סמואל אלמגרבי, שנודע גם כמומר שמואל אבן אבאס, שהמיר דתו בשנת 1163. שמואל, שהיה רופא ואיש־רוח, כתב את הספר ״אפחאם אליהוד – إفحام اليهود״ – סתימת טענות היהודים – או “השתקת היהודים”, שבו יצא להפריך ולערער טענות בסיסיות של חכמי היהדות. הספר, שהפך לספר יסוד בפולמוס המוסלמי נגד היהדות, יצא לאור במשך השנים במהדורות רבות.

בספרו של חוקר תולדות החינוך, פרופ' שמחה אסף (1889–1953), מצויה הערה מעניינת המלמדת על בנות תלמידות חכמים בעירק: “בספרו של המשומד שמואל בן יהודה המערבי (המאה ה־12), שאמו ילידת העיר בצרה הייתה אחת משלוש אחיות שהעמיקו בחוכמת התורה והיו רגילות לכתוב עברית”. אמו של שמואל הייתה למדנית נודעת, ועליה קרא בנה הפייטן שוחר הדעת: ״שיחו לאמי כי שֶׂשׂונה פנה – הבן אשר ילדה לתשעים שנה – היה לאש ולמאכלת מנה – אנה אבקש לה מנחם אנה – צר לי לאם תבכה ותתייפח״. אותו בן נולד לאמו אחרי שנים רבות של עקרות, ונקרא שמואל (אביו הוא יהודה אבן עבאס) כיוון שאמו התפללה את תפילת חנה.

*

עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ

עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ;

יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ;

אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

בָּאַחֲרִית נֻסָּה בְּסוֹף הַעְשָׂרָה;

הַבֵּן אֲשֶׁר נוֹלַד לְךָ מִשָּׂרָה;

אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאֹד נִקְשָׁרָה;

קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה;

עַל הַר אֲשֶׁר כָּבוֹד לְךָ זוֹרֵחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק;

גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק;

אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חָק;

אָמְרָה לְכָה אָדוֹן אֲבָל אַל תִּרְחַק;

עָנָהּ יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵח;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

שָׁחַר וְהִשְׁכִּים לַהֲלֹךְ בַּבֹּקֶר;

וּשְׁנֵי נְעָרָיו מִמְּתֵי הַשֶּׁקֶר;

יוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָגְעוּ אֶל חֵקֶר;

וַיַּרְא דְּמוּת כָּבוֹד וְהוֹד וָיֶקֶר;

עָמַד וְהִתְבּוֹנָן לְהִמָּשֵׁחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

יָדְעוּ נְעָרָיו כִּי קְרָאָם לֵאמֹר;

אוֹר הַרְּאִיתֶם צָץ בְּרֹאשׁ הַר הַמֹּר;

וַיֹּאמְרוּ לֹא נֶחֱזֶה רַק מַהְמוֹר;

עָנָה שְׁבוּ פֹה עַם מְשׁוּלִים לַחֲמוֹר;

וַאֲנִי וְהַנַּעַר לְהִשְׁתַּטֵּחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת בִּמְלָאכָה;

וְיַעֲנֶה יִצְחָק לְאָבִיו כָּכָה;

אָבִי רְאֵה אֵשׁ וַעֲצֵי מַעֲרָכָה;

אַיֵּה אֲדֹנִי שֶׂה אֲשֶׁר כַּהֲלָכָה;

הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

וְיַעֲנֶה אָבִיו בְּאֵל חַי מַחְסֶה;

כִּי הוּא אֲשֶׁר יִרְאֶה לְעוֹלָה הַשֶּׂה;

דַּע כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֱלֹהִים יַעֲשֶׂה;

נִבְנֶה בְנִי הַיּוֹם לְפָנָיו כִּסֵּא;

אָז יַאֲמִיר זֶבַח וְהַזּוֹבֵחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

דָּפְקוּ בְּשַׁעְרֵי רַחֲמִים לִפְתֹּחַ;

הַבֵּן לְהִזָּבַח וְאָב לִזְבֹּחַ;

קֹוִים לָאֵל וּבְרַחֲמָיו לִבְטֹחַ;

וְקֹוֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ;

דָּרְשׁוּ בְּנַחְלַת אֵל לְהִסְתַּפֵּחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

הֵכִין עֲצֵי עוֹלָה בְּאוֹן וָחַיִל;

וַיַּעֲקֹד יִצְחָק כְּעָקְדוֹ אַיִל;

וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל;

וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל;

עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה;

הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה;

הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה;

אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה;

צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי;

נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי;

חַזֵּק וְעֵת יְקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי;

קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפָרִי;

וֶאֱמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

וְיֶהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה;

אוֹפַן וְשָׂרָף שׁוֹאֲלִים בִּנְדָבָה;

מִתְחַנְּנִים לָאֵל בְּעַד שַׂר צָבָא;

אָנָּא תְּנָה פִדְיוֹם וְכֹפֶר הָבָה;

אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם;

אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם;

שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם;

יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם;

בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה;

זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה;

וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה;

(בשבת: וּשְׁמַע תְּפִלָּה זָכְרָהּ לִתְרוּעָה);

וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה;

יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

*

פרופסור משה בר אשר, חוקר נודע של הלשון העברית וגלגוליה, חתן פרס ישראל ונשיא האקדמיה ללשון העברית, כותב כי היה מנהג אצל יהודי צפון אפריקה לקרוא פיוט זה בשעה שבה האישה כורעת ללדת, כאשר מרחפת סכנה הן לחייה והן לחיי העובר. נהגו לומר את הפיוט, כאשר צירי הלידה אחזו את היולדת. היו מזעיקים גברים, ולפעמים אפילו כיתת ילדים עם המלמד, כדי לקרוא את הפיוט, ואִם התקשתה היולדת היו גם תוקעים בשופר, וכך עשו עד שהתינוק נולד. וכך היו נשים שבתודעתן זיהו את הלידה עם סיפור העקדה.

*

ושיר נוסף, בן זמננו שכתבה משוררת ירושלמית על מה בין לידה לעקדה

*

ואלה ימֵי שנֵי חיַי / מרים קוצ’יק שפר

        כשכתבת דוקטורט אני תליתי חיתולים

*

הָעֶרֶב אֲנִי רוֹאָה אֵיךְ כָּל יָמַי הָיִיתִי נֶעֱקֶדֶת

בַּדְּרָכִים, בְּלֵילוֹת קָרָה, בְּאֵשׁ נִתֶּכֶת

בְּכָרֵי גָּמָל קָשִׁים

יוֹשֶׁבֶת עַל תִּרְפֵי חַיֵּינוּ

בְּרֶחֶם מְיַלֶּלֶת רִיק וּבְלוּת

מְחַכָּה לְנֵס.

*

לֹא הָיְתָה בֵּינֵינוּ אֵשׁ וְלֹא מַאֲכֶלֶת

רַק שֵׂיָה בְּצִלְּךָ מְהַלֶּכֶת

בֵּין אֳהָלִים נוֹדְדִים לְמִזְבֵּחַ

שׁוֹלַחַת יַד מְיֻבֶּלֶת, טוֹוָה צְחוֹק

בְּכִישׁוֹר הַנֶּפֶשׁ

בַּמִּדְבָּרִיּוֹת שֶׁהִתְרַחֲבוּ בֵּינֵינוּ

בָּאוּ מַלְאָכִים וְהָלְכוּ.

*

בַּלֵּילוֹת הָיִיתָ מְצַעֵק

וּבַבְּקָרִים מַשְׁכִּים קוּם לָלֶכֶת

לְטַפֵּס עַל הָרִים.

לֹא הָיְתָה בֵּינֵינוּ אֵשׁ וְלֹא מַאֲכֶלֶת

רַק שֵׂיָה אַחַת בִּתְמִימוּת מְהַלֶּכֶת.

*

עַכְשָׁו, הָאֵל שׁוֹתֵק וַאֲנִי בְּאֵלֶם מִתְפּוֹרֶרֶת

אַתָּה בְּעִיר מִקְלָט שֶׁלְּךָ וַאֲנִי אִשָּׁה נִבְגֶּדֶת.

הַקְשֵׁב,

דָּמִי הוּא הַמְצַעֵק מִן הָאֵפֶר עַל הָהָר.

עַל קִבְרִי חֲקֹק פָּשׁוּט:

“אִמָּא”.

*

השיר מדבר את שרה הנבגדת. זו שאישהּ לקח ממנה את בנה יחידה אהובה לעקוד אותו ולא שיתף אותה. לא התפלל עליה… זו שיצאה עימו לדרך. לדרך שלו. זו שחיה בצילו של ענק. זו ששילמה מחיר גדול בשביל להיות אשתו.

“חמסי עליך אברהם!”

פרשת תּוֹלְדֹת היא הפרשה השישית בספר בראשית. היא מתחילה בפרק כ"ה, פסוק י"ט ומסתיימת בפרק כ"ח, פסוק ט'. מקור שמה בפסוק הפותח אותה:

“וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן־אַבְרָהָם”.

פרשה זו קשה ביותר לאוהבי דעת, אמת וצדק, חירות ושוויון, אחווה ושלום, והיא בהחלט שייכת לפרשות עליהן אומר הפסוק בספר קהלת א יח: ‘כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב’. ככל שמחכימים בה יותר כך גדל הכעס על האיוולת האנושית ועל הרוע האנושי, וככל שמתוודעים לדרכיה הנפתלות של המשפחה שאנו צאצאיה, כך מסתבר לנו עד כמה גורלנו נגזר. אבל תמיד ראוי לציין את שבחו הגדול של המספר המקראי: הכותב אינו נרתע מלספר את האמת המרה ביחס לכל אחד מאבות האומה ואימהותיה, אין הוא מנסה אף פעם לצבוע את העבר בצבעי שווא וורודים, זוהרים או ממותקים, או בסיפורי גיבורים מושלמים, מסנוורים בתהילתם, במוסריותם ובכוחם או מנצנצים ביופיים, נהפוך הוא – הסיפור תמיד מספר לנו ביושר נוקב את זוועת הקיום האנושי, את אימת הזקנה, העקרות והעריריות, את קשיי הנכות הפיזית, את כאב השכול וייסורי ההורות הבוגדת או הנבגדת, את ייסורי הקנאה והחשבון, את מחיר השנאה והפחד, את החולשה והאכזריות, התככנות והרשעות, השקר והרוע, החרדה והמרמה של בני חלוף, ואת שלל גווני הסבל האנושי, או את מכלול ביטויי ההתנכלות וההתעמרות, העריצות, ההתאכזרות, ההתעללות, הזדון והחטא שהטבע האנושי מוטבע בו מראשיתו, ואת העובדה המרה שאין בנמצא משפחות מאושרות ושהכול מתחיל במשפחה.

בסוף הפרשה, אחרי הטקסט המקראי המנוקד, המשובץ בהערותי על הטקסט בכתב רגיל, הבאתי נוסח חלופי של פרשת תולדות המצוי ב"ספר היובלים", בפרק י"ט. מחבר “ספר היובלים” שנתב במאה השנייה לפני הספירה בעברית ונמצא בין מגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, ספר שנכתב בחוגים כוהניים אוהבי דעת, אמת וצדק, לא יכול היה לשאת את פשט הסיפור המקראי ואת המשתמע ממנו בכל הנוגע לאמת ולשקר, למרמה ולהפרת האמונים, לצדק ולעוול, לברכה ולקללה. אשר על כן המחבר הכוהני האלמוני, המספר מפיו של מלאך הפנים, למשה בן עמרם, הניצב על הר סיני אחרי מתן תורה, את תולדות משפחתו (משה הוא דור שביעי לאברהם), בוחר לספר מחדש את כל הפרשה הנוגעת לברכת יצחק לבניו, מזווית שונה לגמרי.

*

אפתח בציטוט של הוגת הדעות היהודייה, ילידת גרמניה, שנמלטה לארצות הברית בתקופה הנאצית, חנה ארנדט (1906–1975), במסתה על מספרת הסיפורים הדנית הגדולה, איסק דינסן, Dinese (1885–1962): “ניתן לשאת כל עצב אם אתה מכניס אותו אל תוך סיפור או אם אתה מספר סיפור אודותיו”, שכן “הסיפור מגלה את המשמעות של מה שאלמלא כן יישאר כרצף בלתי נסבל של התרחשויות גרידא”, ואמשיך בהרהורים והערות על החטאים הנוראים המתרחשים במשפחה, על הסבל שגורמים הורים וילדים איש לרעהו, ועל הכאבים הרבים מספור, בפרשת תולדות.

*

אביא להלן את כל הפרשה בנוסח מנוקד ואוסיף את הערותיי בכתב רגיל אחרי כוכבית.

*

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם. אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.

*

יצחק נולד לאביו אברהם בשנתו המאה, אחרי עשורים רבים בהם התהלך ערירי, ואמו שרה ילדה את בכורה בשנתה התשעים, אחרי חיי עקרות מייסרת. לידתו חרגה מדרך הטבע וסיפור הציפייה המיוסרת להולדתו הבלתי נשכחת, מלווה את הפרשות הקודמות העוסקות בחיי אברהם ושרה. יצחק היה בשנה השלושים ושבע לחייו כשאביו הנאמן לאלוהיו, אך לא לחיי בנו אהובו, לקח אותו כדי להעלותו לעולה. פרשה זו, ודאי לא הוסיפה לבן – שהועלה לעולה על המזבח והונפה עליו מאכלת בידי אביו מולידו – אמון וביטחון, שלווה או שמחת חיים. המסורת קשרה את שמו בביטוי “פחד יצחק”, משום שיש דברים בלתי נשכחים ובלתי נסלחים בחיי הורים וילדים, עקדת יצחק היא בוודאי אחד מהם מנקודת ראותו של הנעקד ובעולמו של העוקד.

שרה אמו, בת 127 שנה, שנשמתה פרחה כששמעה מה עשה בן זוגה המתנכר, אבי בנה, איש האמונה, לבנה אהובה, בנה היחיד, אחרי תשעים שנות עקרות, נעלמה מחייו, והוא, בנה היתום מאם, המפחד מאביו העוקד, ומתנכר לאביו הבוגד באבהותו ובאהבתו לבנו, התאבל עליה.

הפרשה הקודמת מספרת לנו על הקשר בין האבל על מות אמו לבין המשך החיים עם אישה אהובה, המהווה לגבי הנעקד המיותם, נחמה על אבדנו: וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ. (כד, ט"ז). זו הפעם הראשונה שהמילה אהבה נזכרת במקרא והיא קשורה במוות, ביתמות, בבדידות ובפחד, כשם שהיא קשורה תמיד בנחמה כנגד כל כאב, שיש בצוותא האנושית העומדת בסימן האהבה, ובתקווה כנגד המוות, לשם המשך החיים. יצחק אהב את רבקה, נכדת דודו, נחור, והביאה לאוהל אמו שרה, שהייתה אחותו בת אביו של אברהם בן תרח, אחיה למחצה ובן זוגה, ואבי בנה יחידה.

אבותינו ואמותינו בעולם המקראי, המתאר את ראשיתנו באלף השני לפני הספירה, היו נודדים שוכני אוהלים שחיו במשפחות אנדוגמיות, הבוחרות בנישואין בחוג המשפחה כאפשרות יחידה או כאפשרות עדיפה. יש לתת את הדעת על כך שאוהל מאפשר למתגוררים בו ולנמצאים מחוצה לו, לשמוע ולדעת הרבה יותר על המתרחש בפנים או בחוץ, מאשר המרחב הבנוי בבתי אבן, החסומים בדלתות, קירות, חומות ושערים, תריסים וחלונות, סבכות ווילונות, תככים ומזימות, מאפשר או מתיר לדייריו.

באלף השני לפני הספירה, בתקופה שבה מתרחש הסיפור, אבותינו כולם היו נוודים נוקדים, בעלי עדרים או רועי צאן אמידים, או חקלאים מתחילים, שהתגוררו אך ורק באוהלים בארץ צחיחה שאינה שלהם. האוהל, המאפשר נדודים ונוודות ומעברים קלים באופן יחסי בין מחוזות שונים וארצות שונות, על פי עונות המרעה וזמינות המים ויחסי השכנות עם בעלי האדמות, הוא המרחב שבו מתרחשת העלילה לאורך הפרשה הנוכחית והפרשות הקודמות.

המילה תּוֹלְדֹת, המכתירה את שם הפרשה, נגזרת מהשאלה המעניינת מי הוליד את מי? שכן זה הוא השלד הוודאי הרציף והמהימן של ההיסטוריה המקראית. לכל גיבור יש אב הנודע בשמו ואם ששמה בדרך כלל לא נרשם (השוו ספר תּוֹלְדֹת אדם, בראשית, פרק ה, שבו נזכרים ונרשמים רק אבות אשר הולידו בנים). סיפור התולדות מעלה שאלות רבות נוספות: מה הוא סדר הדורות? מי הוא שראוי להיזכר ומדוע? מי המספר ועל מי ועל מה הוא בוחר לספר? את מי הוא בוחר להשכיח ולהצניע ועל מי לעבור בשתיקה? מה הם סדרי הנישואין המקובלים? מי בוחר? איך ומדוע? מקרב מי בוחרים את בן או בת הזוג? מה התמורה המקובלת כמוהר או כנדוניה? ומה הם הפעלים המתארים נישואין? הבאה? ביאה? לקיחה? ידיעה? קניין? בעילה? בעלות? את מי מביאים אל האוהל ואת מי מגרשים ממנו? מילה זו, תּוֹלְדֹת או תולדות, היא המילה העברית השקולה להיסטוריה. כדאי תמיד לחשוב על שאלות אלה ביחס לכל סיפור היסטורי המספר על מעשיהם הגלויים והנסתרים של בני האדם, יחידים, משפחות, קהילות ועמים, דרי אוהלים או שוכני בתים שסיפורם תמיד מתחיל בשאלה הראויה להיזכר: מי הוליד את מי ומי אביו של מי.

השאלה המסקרנת על ראשיתנו כעם שמקורו במשפחה אחת נודדת מאור כשדים שבארם נהריים, ארץ הנהרות הגדולים, מרכז ערי התרבות והאמנות, הזיקורטים, החומות, הארמונות, המגדלים והמקדשים, מקום המצאת הכתב, הספרייה והארכיון, לבאר שבע, ארץ הנגב הצחיחה והמנוגבת מגשם, שאין בסביבתה נהרות או אגמים המבטיחים חיים ואין בה שום דבר השקול לערי ארם נהריים הנודעות, או סיבה המצדיקה את הנדודים למחוז רחוק וצחיח זה, היא השאלה על הראשית ממנה מתחיל הסיפור, על איך הכול התחיל? היכן ומתי? השאלות על מי הוליד את מי ועם מי? או מי ילדה את מי למי? מתי ומדוע? עם מי ובאילו נסיבות? מי הוא המחליט על נישואין? באיזה גיל? עם בני או בנות איזה עם? מי מכונן הנישואין ובאלה תנאים וגבולות? ומי הבוחר את בן או בת הזוג לנישואין? החתן או הכלה? הוריהם? אחיהם? אחיותיהם? עבדיהם? סביהם? היא מחוטי השתי של תשתית הסיפור המקראי, המזכיר לנו שהמילים הידועות story ו־history באות מאותו מקור בדיוק. חקירת התולדות היא היסטוריה וסיפור התולדות הוא סיפור.

לכל סיפור שראשיתו בחקירת התולדות ובסיפור תולדות המשפחה, השבט או העם, יש מְסַפֵּר, ולמְסַפֵּר תמיד ובאופן בלתי נמנע, יש כוונה ותכלית, ציפיות, אינטרסים וסדרי עדיפויות, חוג השתייכות משפחתי, שבטי או עמי, לצד ברירות והכרעות הנוגעות לשאלה – מה לספר ומה להצניע? את מי להזכיר ואת מי להשכיח? מה לספר ומה לצנזר? ויש לו לעתים ספרים, ויש לו תמיד סיפורים ומִספרים. בוודאי בעולם שנברא כולו בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר, שחייבים לספר בו סיפורים בלתי נשכחים המטביעים חותם בלתי נמחה, למען מטרה חסרת תקדים בתולדות האדם – הצגת הקשר המורכב בין הנגלה לנעלם ובין האל לאדם, מראשית ההיסטוריה הכתובה ועד אחריתה, בזיקה להיסטוריה פרה־דטרמיניסטית, ובזיקה לעבדות ולחירות, לדעת, אמת וצדק, חוק ומשפט ממקור שמימי.

אין סיפורים תמימים במקרא, אף לא אחד, ואין מְסַפרים נטולי כוונה ותכלית, אלא כל מי שמספר היסטוריה מספר גם סיפור שיש לו ראשית ואחרית, ציפייה, מטרה ותכלית. המילה ספרות והמילה היסטוריה, ששתיהן נגזרות מהמילה היוונית־הלטינית historia storia, קשורות זו בזו: כפי שמראה המילון האנגלי האטימולוגי: History (n.) From Latin historia “narrative of past events, account, tale, story”, from Greek historia, “a learning or knowing by inquiry; an account of one’s inquiries, history, record, narrative”, from historein “inquire”, from histor “wise man, judge”, from PIE *wid-tor-, from root *weid- "to see

בחומש, כנזכר לעיל, רק אבות מולידים בנים, כמתואר בבראשית פרק ה ב’זה ספר תולדות אדם', ורק האבות והבנים נמנים במפקדים בספר במדבר, במניין יוצאי הצבא, נושאי הנשק או המשרתים בקודש, במניין נוחלי הנחלה בחלוקה למטות ושבטים או בכל ספירה אחרת. רק גברים נמנים, נספרים ונזכרים. שם האם אינו נזכר ברשימות התולדות, כי שמן אינו ראוי להיזכר בעיני המספר המקראי, אם מעשיהן אינם מקדמים את תכלית הסיפור המסופר מנקודת מבט גברית, המתעניינת בדרך כלל אך רק בתולדות האבות ולא בתולדות האימהות. (מי הייתה אמו של אברהם? מה שמה של אשת לוט? מה שמה של אמה של רבקה? מה שם אמו של נח? או מה שמה של אשת מנוח או של בת יפתח או מה היה שמה של בתה של חוה?).

פעמים רבות קרבתן המשפחתית של האימהות בדורות הראשונים, לאדם לו נישאו, שהפך לבן זוגן ולאבי ילדיהן, היא של אחות או דודנית או בת משפחה מקרבה ראשונה. נערות, ילדות, נשים, אימהות, בנות, אחיות ואחייניות, נידונו ברובן הגדול לצלול למצולות השכחה ולתהום הנשייה, שמן אינו נזכר וקולן אינו נשמע. ראוי לתת את הדעת על כך שזיכרון מלשון זכר ונשים קרובות לנשייה, שכחה.

בפרשה זו רבקה בת בתואל בן נחור, אחי אברהם, זוכה לתשומת לב יוצאת דופן. שם אמה כמובן אינו ידוע, כשם ששמה של אמו של אברהם בן תרח, נעלם מידיעתנו. אולם תבונתה של בת בתואל, הכרעותיה המוסריות ומעשיה של רבקה לטוב או למוטב, הם המובילים את הסיפור. מציאות זו לא הניחה את דעתם של כל המספרים בעת העתיקה, כפי שנראה להלן בגרסת “ספר היובלים”, המחליף את רבקה אשת יצחק, באברהם אבי יצחק, כמכונן הבחירה באחד מהתאומים, וכזה הבוחר ביוזמה המשנה גורלות.

וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה.

רבקה היא ממשפחה ארמית, שמוצאה מארם נהריים, והיא נכדת אחיו של אברהם, אבי יצחק. אביה של רבקה, בתואל, הוא בנם של נחור ומִלכה שמוצאם מאור כשדים לפני שעברו לגור בחרן. נחור הוא אחי אברהם. כולם מוצאם מבני שם המתגוררים בארם, בין אם מוצאם מאור כשדים ליד נהר פרת, ובין אם מגוריהם בחרן השוכנת על יובל של נהר פרת. באזורים אלה שנקראו בעת העתיקה בשמות שומר, עילם ואכד, אשור ובבל, הומצא הכתב הקדום, כתב היתדות, ושם ורק שם, מתחילה ההיסטוריה הכתובה, או מתחיל העולם שנברא בסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר. זה העולם שבו התרחש לראשונה המעבר הדרמטי מפרה־היסטוריה המתארת את העולם הקודם להמצאת הכתב, להיסטוריה כתובה, כלומר, המפנה המתועד לראשונה ממסורות הנשמרות רק בעל פה, למסורות המועלות על הכתב ונשמרות בספר.

גיל הנישואין המבוגר של יצחק שייך לדפוס הנישואין המקראי שאינו מקדים בנישואי הבנים, אלא רק בנישואי הבנות. [רש"י אומר, בניגוד לפשט המקרא המדבר על נערה, שרבקה הייתה בת שלוש בעת נישואיה, בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה – עֶשֶׂר שָׁנִים מִשֶּׁנְּשָׂאָהּ, עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית בַּת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּרְאוּיָה לְהֵרָיוֹן. וְעֶשֶׂר שָׁנִים הַלָּלוּ צִפָּה וְהִמְתִּין לָהּ כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אָבִיו לְשָׂרָה (לעיל ט"ז, ג). כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְעַבְּרָה, יָדַע שֶׁהִיא עֲקָרָה וְהִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ. וְשִׁפְחָה לֹא רָצָה לִשָּׂא, לְפִי שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה לִהְיוֹת עוֹלָה תְמִימָה (בראשית רבה סד, ג). דברי רש"י מזכירים לנו שנישואי בוסר של גברים עם ילדות או אונס פדופילי והריונות בוסר ולידות בוסר, היו זוועה מקובלת בעולם הפטריארכלי הנורא, עד לעת החדשה, נושא שעליו כתבתי בהרחבה בספרי “סבתא לא ידעה קרוא וכתוב”, כרמל 2018]

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

שרה אמו של יצחק היתה עקרה עד גיל תשעים, גם רבקה היא עקרה במשך עשרים שנה כפי שמסתבר מהפסוקים הסמוכים ובן זוגה זוכה לראות צאצאים רק כשהוא בן שישים. גם רחל, בת אחיה, לבן, אשת בנה, יעקב, תהיה עקרה רוב ימיה. הסיפור המקראי טוען טענה עקרונית רבת חשיבות: שהפריון הוא ברכת אלוהים ואיננו תלוי במעשי בשר ודם. וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה – עֶתֶר היא מילה נדירה שהיא מילה נרדפת לתפילה והיא קשורה למילה עֶתֶר שהיא מילה נרדפת לקלשון. כשם שהקלשון מהפך את רגבי האדמה כך העתר, התפילה, מהפך את גורל האדם.

וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְהוָה.

רבקה נפקדת מעקרותה וסובלת מהריון קשה, מרובה עוברים. היא הולכת לדרוש את ה'. זו פעם ראשונה שאשה דורשת את ה', אבל כדאי לזכור ולהזכיר שמצוקת העקרות וקשיי ההיריון או סבל העריריות, היו מאז ותמיד הרקע הקבוע לבקשת עזרה משמים או סיוע ארצי מקדושים וצדיקים, ממרפאים, ממלאכים, מהאל או מהאלים שוכני המקדשים, הן של נשים, הן של גברים.

איננו יודעים היכן היה המקום שאליו הלכה רבקה לדרוש את ה'. אבל אנו יודעים שזכתה לקבל תשובה בעלת משמעות היסטורית מרחיקת לכת:

וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ

שְׁנֵי גיים [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ

וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ

וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ

וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.

הביטוי גוי במקרא משמעו עם, והוא נרדף למילה לאום. המשמעות השלילית של הביטוי שהצטרפה לו בתקופת הגלות כרודף ושונא וכמי שיש להתרחק ממנו, להתנכר לו ולהתבדל ממנו, לא נודעה בעולם המקרא. רבקה מתבשרת מפי אלוהים שהיא הרה תאומים, שכל אחד מהם יהיה אב לעם, שני העמים המשתלשלים משני התאומים, ייפרדו, ויהיה מאבק ביניהם. היא שומעת שהבכור יעבוד את הצעיר, למרות ששניהם נולדו כתאומים בעת ובעונה אחת. הבשורה הטראגית קובעת את הגורל האנושי של בני יעקב ובני עשיו, הנאבקים איש ברעהו מאז ומקדם, למרות שהם אחים תאומים.

הבשורה מלמדת על התפישה ההיסטורית הפרה־דטרמיניסטית המקראית, לאמור, אלוהים היודע כל, צופה מראש את מהלך ההיסטוריה הקבועה והידועה מראש, היסטוריה הכרוכה בתחרות בין אחים על הבכורה ועל הברכה, במאבק ובסבל, באלימות והתאכזרות, ברעב ובמלחמות, בנדודים, בגלות, בניכר ובשעבוד, היסטוריה פרה־דטרמיניסטית, קשה ומרה, בלתי ניתנת לשינוי.

וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ.

להריון יש מועד קבוע. תשעה ירחי לידה, או 266 ימים מרגע ההתעברות. הערך הגימטרי של המילה הריון סימן את מספר ימי ההיריון שנודעו בעת העתיקה, 271, שהיו שקולים לתשעה חודשים.

וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו.

* המקרא ממעט מאד באפיונים גופניים של גיבורי הסיפור, אלא אם כן תהיה משמעות למאפיין הפיזי בהמשך הסיפור. כאן נזכרת העובדה שעֵשָׂו נולד שעיר ואדמוני, כדי לציין את מראהו השעיר כפרט יוצא דופן בעל חשיבות רבה להמשך הסיפור, המבוסס כולו על מרמה ותעתוע שבין שעיר לחלק. אולם הפרט המכריע הוא שעשו נולד ראשון על כן היה בכור לאביו ולאמו. רש"י מוסיף על פי המדרש: "אַדְמוֹנִי – סִימָן הוּא שֶׁיְּהֵא שׁוֹפֵךְ דָּמִים (בראשית רבה ס"ג, ח) תוספת הבאה להצדיק את המשך הסיפור בדבר גורלו המר של עשו, אלא שאין זה פשט המקרא.

וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם.

על יעקוב לא נמסרים שום פרטים גופניים. הוא נולד שני, אחרי עשו ואחז בעקבו של אחיו, כלומר הם נולדו אחד אחרי השני באותה לידה. שמו יעקב נגזר מהמילה עקב ומהשורש ע.ק.ב שיש לו כמה וכמה משמעויות. עָקֹב הוא עקלקל, מסובך, מפותל או עקום. עָקֵב הוא החלק האחורי הבולט של הרגל. לעקוב משמעו גם לשקר וגם ללכת בעקבותיו של אדם אחר. יעקב נקרא על שם המשמעות השנייה אולם גורלו נקשר במשמעות הראשונה. כדי להבין את הדימוי כדאי לזכור את דברי הנביא ישעיהו ‘וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר’.

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים.

חיי תאומים היו מורכבים מאז ומתמיד, שכן אין הם גדלים ככל ילד בכור אחר אל מול הוריהם בלבד, אלא הם גדלים גם אחד לנוכח רעהו. יש הבדל בין תאומים זהים, הרואים את עצמם בפני אחיהם התאום, ובין תאומים שונים. שניהם אינם זוכים בהכרח לאהבה שווה כי כל הורה עשוי להעדיף ילד אחד מבין השניים. הקרבה והריחוק בין התאומים לבין עצמם וביניהם לבין הוריהם מועצמים.

עשו גדל והפך לאיש ציד, כלומר לאדם חזק ועצמאי חסר פחד, המצטיין בגבורה, איש שדה נושא נשק ובוטח בעצמו, שנסמך על כוחו הגופני, על תושייתו ועל התמצאותו במרחב, ואילו יעקב גדל בכיוון הפוך, הוא היה איש תם יושב אוהלים, מסתגר, תלותי ומכונס וקשור לדברים רוחניים מופשטים. המילה אוהל נקשרה במסורת היהודית לבית המדרש של שם ו עֵבר [מכאן שם בית הספר אהל שם] ויעקב נקשר עם לימוד של יושבי אוהל יודעי ספר, הנסמכים על שכלם ותבונתם, על זיכרונם ועל סמכותם הקשורה בבקיאות במסמכים כתובים, הנשמרים בתיבה בתוך האוהל, ולא על כוחם הגופני הנגלה בשדה. “ספר היובלים” המובא להלן מתאר באופן נוקב את ההבדל בין שני האחים התאומים בפרק י"ט ומציין בבירור למי נתונה אהדת המספר: “ויעקב תם וישר; ועשו אכזר ואיש שדה ושעיר. ויעקב דר באהלים. ויגדלו הנערים וילמד יעקב ספר ועשו לא למד כי איש שדה הוא וציד וילמד מלחמה וכול מעשה אכזרי”

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב.

יצחק הוא אב ישיש שתאומיו נולדו כשהגיע לגיל שישים, אהבתו לבכורו היא אהבה התלויה בדבר. אם נניח שמדובר בבן צייד בן עשרים, הרי שיצחק בן שמונים, כוחו הגופני מתדלדל וכל חושיו מקשישים, מתרוששים והולכים, הוא הולך ודל, מאבד את עצמאותו וריבונותו ואת חדות חושיו, והישענותו על בנו הצייד גדלה והולכת, הוא מרגיש קרבה יתרה לבן שמביא לו מזון מן הציד, והוא אוהב אותו כִּי צַיִד בְּפִיו. ואילו רבקה יושבת האוהל, ככל הנשים בעת העתיקה, חשה קרבה גדולה יותר לבנה יושב האוהלים. אהבתה אליו אינה תלויה בדבר, אולם כאם לתאומים הצופייה הליכות ביתה ודואגת לילדיה, עליה לטכס עצה בשאלה המכרעת: מי מהשניים יהיה הבן היורש את הברכה ומי יהיה הבן היורש את המשך גורל המשפחה.

מכאן ואילך מתחיל הסיפור המגלה את נכלוליותו העקובה של יעקב ואת תככיו. כינויו כאיש תם אינו הולם את אישיותו ואת התנהגותו. יעקב ממתין להזדמנות מתאימה כדי לעקוב [לרמות] את אחיו ולרכוש במרמה את הבכורה השייכת לאחיו עשיו.

וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף.

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה

כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם.

אָדֹם הוא צבעו של הנזיד שהכין יעקב ממרק העדשים האדומות, אולם אֱדוֹם הוא שם משמות העמים הנקשרים באויביהם של בני ישראל. וכאמור לעיל במדרש: אַדְמוֹנִי – סִימָן הוּא שֶׁיְּהֵא שׁוֹפֵךְ דָּמִים (בראשית רבה ס"ג, ח).

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי.

יעקב איננו נותן לאחיו העייף מיום צייד, והרעב, כי היה רחוק מביתו וממזונו, לאכול מן הנזיד שבישל, אלא מתנה את מתן המזון בתנאי של מכירת הבכורה.

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה.

עשיו המותש והרעב, העייף והרוגז, מוותר על בכורתו ורק רוצה לאכול:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב.

יעקב התככן משְׁביע את אחיו הבכור על מכירת בכורתו לאחיו הצעיר, לפני שהוא משביע אותו אוכל, והוא מאכיל את אחיו הרעב רק אחרי הוויתור בשבועה על הבכורה. שבועה, שבע ושובע קשורים זה בזה בעברית מקראית.

וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה.

הסיפור עובר עתה לאבי התאומים, ליצחק הישיש המתעוור והולך, הרעב, התלוי בציד שמביא לו בנו הבכור מן השדה.

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם

וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶּלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה.

יצחק פונה לגרר כדי למצוא מזון בזמן הרעב, בדרכו לרדת למצרים, שבה תמיד יש מזון כי אדמתה מושקית ממי הנילוס העולה על גדותיו בהפשרת השלגים בהרי אתיופיה, כשמי השלג הנמס נקווים באגמים הגדולים הנשפכים לנילוס, המשקה את השדות, וחקלאות הארץ היא חקלאות שלחין ולא ממי גשם, כמו כל מקום שיש בו חקלאות בעל התלויה בבעל הגשם.

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

אלוהים נגלה אל יצחק ואומר לו שלא ירד למצרים אלא יישאר לגור במקום שאלוהים יפקוד עליו. הפיתוי לשוב מהנגב היבש למצרים, ארץ היאור, ארץ הנילוס שופע המים, ארץ השובע הנודעת שחקלאותה היא חקלאות שלחין, התלויה כאמור בגאות נהר הנילוס, התלוי בהפשרת השלגים בהרי אתיופיה, שם מקורות הנילוס, חוזר ונשנה בחומש ומופנה ליושבי הנגב הצחיח וסְפר המדבר שאין בהם מים והאדם צריך לחפור בהם בארות כדי שיוכל לחיות, ואם יש בהם חקלאות היא תמיד חקלאות בעל, התלויה בגשם ומטר, ביורה ומלקוש שממטיר בעל הגשם האלוהי. העברית שומרת מילים נרדפות רבות לגשם, כמידת התלות המוחלטת בו לכל יבולי הארץ הצחיחה המועדת לבצורת.

גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ

כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵלה

וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ.

השורש ב.ר.ך במילה ברכה ובהטיותיה השונות, התלויה תמיד בברכה אלוהית, ברכת שדיים ורחם או ברכת טל ומטר, או ברכת שבעת המינים בהם התברכה הארץ המובטחת, חוזר ונשנה שלושים פעם בפרשה זו!. ארץ סְפר המדבר איננה נראית ברוכה בצחיחותה למראה עיני אדם, אבל היא מובטחת בברכה אלוהית כמקור שפע, חיים וברכה בסיפור המקראי, הקושר במורכבות מופלאה בין שבעה לשבועה וברית ובין שבעה לברכה ולשובע ובין שמירת מצוות, מוסר, חוק ומשפט, לברכת שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם התלויים בירידת הגשם משמים בעתו, שבעה מינים הצומחים כולם בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי, כמקובל בספירת החודשים במקרא בשנה שראשיתה בניסן (שמות י"ב ב) במועדים קצובים וידועים מראש.

יצחק נולד בחג השבועות, מלשון שבע ומלשון שבועה, ברית שובע וברכה, במחצית החודש השלישי, המועד העתיק של החג המקודש, החג הכוהני המרכזי, הנודע כחג הביכורים, חג ביכורי קציר חיטים, חג המרכבה וחג המלאכים, חג מעמד סיני וחג מתן תורה, לדברי ספר היובלים, כביטוי לברכה האלוהית הנצחית הקשורה בשבועה ובברית, בגשם ובשפע, בזרע ובשובע, בעדות ובמועד.

וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.

אלוהים מזכיר ליצחק את השבועה שנשבע לאברהם כשהבטיח את הארץ לו ולזרעו אחריו, הבטחה הקשורה בשבועה, בברכה ובברית ובשמירת המצוות החוקים והתורה, המבטיחים כולם ברכה, זרע, נצחיות, פריון, שגשוג, תולדות והמשכיות, בזיקה לשמירת המצוות והחוקים עליהם הצטווה אברהם. יש לתת את הדעת על כך שמִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי בפסוק לעיל, נודעת כבר מימי אברהם ויצחק ולא רק מימי משה ומעמד סיני. “ספר היובלים” מטעים עובדה זו וכורך את שבעת מועדי ה' בחיי האבות בספר בראשית, ולא כמקובל מספר שמות ויקרא ואילך.

וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר.

יצחק נענה לדברי האל ונשאר בארץ הנגב.

וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא

כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם

עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא.

אברהם כזכור אמר על שרה, שהייתה אחותו בת אביו, שהיא אחותו ולא אשתו, כדי שהמצרים לא יהרגוהו ויחטפו את אשתו. ויצחק עושה כמעשה אביו ואומר על אשת נעוריו, רבקה טובת המראה, הנחשקת בידי אנשי גרר, שהיא אחותו ולא אשתו. הוא הניח שיהרגו אותו כדי לזכות בה, כפי שהניסיון לימד אותו ואת אביו באשר למנהגי בני האזור.

וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן

וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

אבימלך מלך פלישתים הסיק ממראה עיניו שיצחק ורבקה אינם אח ואחות אלא בעל ואשתו. המילה מצחק בהקשרה הנוכחי, מזכירה לנו ששרה גרשה את הגר כשראתה שישמעאל מצחק עם יצחק

וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא

וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא

וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ.

אבימלך מאשים את יצחק באמירת דבר שקר בענייני אישות, שעלול היה לגרום לאסון כבד. משכב עם אישה נשואה בבלי דעת, מתוך הנחה שהיא פנויה, נחשב לחטא המטמא את העיר ומביא עליה עונש ומארה. לעומת זאת, הריגת בעל בגלל הרצון לחמוס את אשתו ולאנסה, כנראה נחשבו קלי ערך, כי בסדר הפטריארכלי זכות הגברים לאלימות ולאונס בהקשרים רבים ושונים, הייתה מובנת מאליה.

וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם.

וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת.

יצחק ורבקה זוכים להגנה מלכותית. יש חשיבות רבה להגנה זו בעולם שבו את יצחק רצו להרוג ואת רבקה רצו לחטוף, לשבות ולאנוס, כפי שהיו הדברים גם בימי אברהם ושרי.

יצחק הזוכה להגנת המלך זוכה גם בברכה אלוהית וכל מעשה ידיו מבורך ומצליח בידו.

וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ יְהוָה.

וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד.

וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים.

יצחק זרע באדמה מדברית, מדבר גרר, בשנה שחונה, שנת רעב ושנת בצורת, והיבול הרב שזכה לו, הפתיע אותו ואת סובביו. מאה שערים יכולים להתבאר הן על פי המילה שיעור, כמות, אמת מידה, כלומר האדמה הניבה פי מאה ממה ששיער הזורע, הן על פי המילה שעורים מלשון שעורה, הראשון בשבעת המינים, שהצמיח יבול בלתי צפוי בשיבולים גדושות גרעינים. כידוע לכל, פעמים רבות כל הצלחה אנושית ברוח או בחומר, או כל ברכה אלוהית בעולם הנראה או בעולם הסמוי מן העין, בכל מקום ובכל זמן, מעוררת מעט מאוד שמחה אצל אלה שלא זכו לה, וגורמת מאז ומתמיד, מימי קין והבל, הרבה מאוד תסכול, טינה מרה וקנאה עזה, שנאה, תככים ומזימות אפלות, זדון ורוע לב, התאכזרות והתנכלות. לא לחינם נודעת ממרת חכמים: “אמר ר' יצחק, אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין” (תענית ח:) הקשורה לדבריו הנכוחים של המדרש: “הלא אין הברכה שורה על דבר שהוא במשקל ובמדה ובמנין” (בראשית רבה סד ו).

הפלשתים בגרר, שם יושב יצחק, מקנאים בהצלחתו ובעושרו, הנמדדים במאה שערים או בברכה אלוהית, ומחפשים דרך לפגוע בו. מים הם המשאב היקר ביותר בארץ הנגב מלבד צל.

וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר.

הפלשתים סותמים את הבארות שחפרו עבדי אברהם ויצחק, מהם שאבו הרועים להשקות את הצאן ומהם שאבה משפחת יצחק את מימיה ואת עושרה הרב. לא לחינם ידוע הביטוי ‘מים חיים’, ללא מים אין חיים לאדם או לבהמה, לחי ולצומח, ובארץ שיש בה בצורת לעתים מזומנות, אין בה גשם חודשים ארוכים, ואין בה נהרות שופעים שיש בהם זרימה קבועה ממעיינות ומקווי מים, בארות מים הן תנאי החיים של כל החי, הצומח והאדם.

וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד.

הקנאה מוצאת מקום גם בחצר המלכות ומלך גרר מבקש מיצחק שיעזוב את מקום שבתו בארצו

יצחק עוזב את ארץ גרר והולך לו לנחל גרר, אך הוא ממשיך במלאכת חפירת בארות המים.

וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם.

וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו. וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים.

כאמור, מי באר היו תנאי החיים במדבר צין ובמדבר גרר ובמדבר יהודה

והרועים השונים נאבקו על בארות המים ורבו עליהן.

וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם

וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ.

וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה.

עושק, שטנה וריב היו נחלתם של הזרים הנוודים הגרים בארץ גרר, בזיקה לאימת הצמא והרעב והמוות, מזה ולברכת הרוויה והשובע המובטחת לגר בקרבת עינות מים, בארות, אגמים ונהרות, מזה. כדאי להזכיר ששלוש הדתות המונותאיסטיות נוצרו בזיקה למדבר ולא לאירופה ברוכת המים, אלוהי ישראל התגלה בהר סיני במדבר, אלוהים התגלה לאליהו במדבר, ראשוני הנצרות נקשרו בחיים במדבר, שם גר יוחנן המטביל, ושם הוקמו המנזרים הראשונים (מר־סבא, סנטה קתרינה ועוד) והאסלאם צמח במדבריות ערב.

במקום שיש מים חיים נובעים וזורמים ונגישים בשפע ויש צמחיית יער עבותה, כרי דשא ועצי פרי, צל ועצים ושיחים ושרכים, יש הרבה פחות צורך לקוות, לייחל ולהתפלל לברכת הגשם משמים או לברכת מי באר ויש הרבה פחות פחד מסכנת רעב ובצורת. ואילו במקום צחיח, במדבר ישימון, בספר המדבר, ארץ צייה, או בסף המדבר, המקום שארץ ישראל נמצאת בו, יש צורך בחזון ותקווה, בנבואה ובהשראה או בדמיון יוצר, ביוזמה, בהתארגנות בתקווה ובתפילה לאל המעניק מים חיים וברכת חיים, כדי לקיים חיי יחיד וקהילה ולהבטיח רציפות של חיים, פריון, המשכיות, שגשוג, מזרע וברכה, שלום, שלווה ושמחה, הקשורים בשבועה ובברית, בברכה ובחלום, בחוק וצדק, במשפט ומוסר, באחריות ושיתוף, בקהילה ובעם. לא לחינם חוזרים במקרא פסוקים האומרים בשם האל שאלה שישמרו את משמרת חוקיו ומצוותיו, משפטיו ותורותיו, שבתותיו ומועדיו וישבתו במחזורים נצחיים קבועים של מועדי דרור, מדי שבע בשבתות, שמיטות ויובלים ולא יעבדו בשבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, יזכו לכך שיחיו בזמן ומקום שבו יצמחו ויבשילו כל שבעת המינים בשבעת חודשי השנה הראשונים שבהם חלים שבעת מועדי ה'. התנאי לכך נאמר במפורש בפרשת בחוקותי, בספר ויקרא כ"ו אחרי פירוט מועדי ה' בפרקים כ"ג ו־כ"ה בספר ויקרא [אם] אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה. אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד מועדי תשמורו..]: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. (ויקרא כ"ו).

וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה

קסנופוביה היא שנאת זרים או שטנה כלפי הזר והאחר המתויג כאויב המאיים על היחד השבטי, העדתי, הדתי, הגזעי או הלאומי. זו אחת מהתכונות העתיקות ביותר המאפיינות את המין האנושי ומזהות את בני האדם בכל מקום. ראשיתה תמיד בגיבוש ייחוד שבטי או לאומי או עדתי או גזעי או דתי על ידי היבדלות לעומתית של אנחנו וצרינו, מקומיים וזרים, הטובים והרעים, תושבי קבע ופולשים נוודים, מי לנו ומי לצרינו, המשכה בחשד כלפי הזר, השונה במראהו או במנהגיו, במאכליו ובאורחותיו, בדתו, בתרבותו ובלשונו והוצאתו מהכלל האנושי, שראשיתה באי־אמון, בחרדה, בטינה, בתיוג, בהאשמות שווא, בשנאה עזה ובקנאה עזה ממנה, המשכה בדרך כלל בהגדרת הזר כמיותר, אשם, חשוד, שנוא, נבדל, אחר, טמא, כופר, מאיים, בוגד ומזיק, ואחריתה בהכפשה ועלילות שווא, ברדיפה, בגירוש, בכיליון ובהשמדה. השאיפה לטיהור הארץ מזרים שונים ומאיימים, שנואים ומפחידים, מלווה את המין האנושי מהעת העתיקה ועד היום. קסנופוביה הוא שמה היווני של שנאת זרים.

הזר, יהא מי שיהא, הוא זה שמעצם זרותו הלאומית, שונותו הדתית, אחרותו הגזעית או שונותו החזותית, התרבותית ונבדלותו הלשונית, או האופנתית, מעורר תמיד חשד, פחד, שנאה, קנאה ועוינות. הנוודות המאפיינת אותו, מפחידה מאיימת על יושבי הקבע, זרותו הנחזית לעין מאיימת על המוסכם והרווח והשגור. היחס העוין לפליטי הרעב והמלחמות, כאז כן היום, והיחס השלילי למהגרי העבודה בכל העולם המוגדרים כמסתננים וכפליטים לא חוקיים, מיטיב להמחיש קסנופוביה עתיקה זו.

וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת

וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ. וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע.

באר שבע קשורה בשבועה ובברית ובספירה שביעונית, מאז ימי אברהם וחפירת שבע הבארות

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי.

אלוהים שב ומתגלה ליצחק בזכות אברהם אביו, מזכיר את שבועתו ובריתו עם אברהם אבי יצחק, מחזק את ידיו ומאמץ את לבו ומבטיח לו את הברכה.

וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר.

יצחק מציין את ההתגלות האלוהית אליו ואת הכרת תודתו על ההבטחה הכרוכה בה לו ולזרעו, בבניית מזבח, לפני שהוא מתיישב בבאר שבע וחופר בה באר. גם אברהם בנה מזבח במקום זה וגם הוא חפר בארות.

וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ.

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם.

יצחק מיטיב להגדיר את המציאות.

וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה יְהוָה עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ.

אָלָה היא שבועה הנחתמת בקללה והיא מילה נרדפת לברית. אָלָה היא גם מילה נרדפת לקללה. כלומר, כאן מדובר בשבועה באיום של קללה כדי לקיים את הברית.

אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ יְהוָה. וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם.

יצחק אינו נוטר ונוקם ומקבל בסבר פנים יפות את אלה שעשו עמו רעה תחת טובה. הוא מיטיב לדעת שהוא בן מיעוט זר וחלש, לעומת קבוצת הרוב העוינת וברור לו שמוטב להתפייס ולסלוח ולכרות בריתות ולקיים שבועות, מאשר להאבק מאבק חסר סיכוי בין מיעוט זר לרוב אוטוטקטוני שליט.

וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם.

וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

המים ובאר המים החיים והשבועה והברית והמספר שבע הקשור לשבועה ולברית, מאז הפרק הראשון של ספר בראשית, קשורים כולם בחיי בני משפחת אברהם.

הפרשה עוברת לתולדות עשיו

וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי.

עשיו כיצחק אביו נישא בגיל ארבעים. נשותיו הן מבנות חת, כלומר מבני הכנענים המקוללים מאז פרשת נוח, הכוללים את החיוי והיבוסי, החיתי והפריזי והגרגשי משבעת עממי כנען שאברהם אסר על בנו להתחתן בהם, כששלח את עבדו להביא לבנו יצחק כלה ממשפחתו מארם.

וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה.

הנשים החתיות שעשיו נשא, שמקורן בשבט הכנעני המקולל בעבדות עולם מימי נוח (‘ארור כנען עבד עבדים יהא לאחיו’), הרעימו את אביו ואמו, שבאו ממשפחה מבורכת שמוצאה מבני שם שמקורם בארם נהריים. הם רצו שינהג כמסורת המשפחה ויינשא לנשים מבני שם המבורך ולא מבני כנען המקולל. יתכן שרבקה טיכסה עצה בשלב זה שהסב לה מורת רוח, איך לנקום בבנה שסרב לעשות כמצוות הוריו באשר לנישואין אסורים עם בנות הארץ.

וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי.

יצחק בשנות השמונים לחייו, חושיו מתעממים ועיניו כהו. לא היו אז משקפיים והזקנה הכרוכה בהתרוששות הגוף וחושיו, ביניהם בהיחלשות הראייה, הייתה קשה למי שכהו עיניו. יצחק פירש את העיוורון שירד עליו כקרבה לקץ חייו ורצה לערוך את ענייניו המשפחתיים כסדרם ולברך את בכורו חביבו לפני מותו. יש לתת את הדעת על המילה הנני בסוף הפסוק הזכורה לנו מהדיאלוג מכמיר הלב בין הבן לאביו בסיפור העקדה “וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי” שבו הבן אינו יודע מה בלב אביו המתכוון להעלותו לעולה. מילה זו תשוב ותחזור בפרק ברגעי משבר ואסון.

וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי.

וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה [צָיִד].

וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת.

יצחק ביקש לערוך כרה ומטעמים מהציד שצד בנו הבכור עשו כדי לערוך טקס שבו יזכה לברך אותו. אולם תכניותיו השתבשו כי אשתו שהאזינה לדבריו מבעד ליריעת האוהל, תכננה תכניות אחרות וטכססה טכסיסי עושק ומרמה ביחס לבעלה הישיש העיוור שאינו רואה בזקנתו ולבנה הבכור הנאמן לאביו, שאינו מבין את המתרחש ואיננו מרחיק ראות, לעומת אחיו שעיניו פקוחות לכל הזדמנות הנקרית על דרכו

עשו חוזר ומוצג כבנו של יצחק, בעוד שיעקב מוצג כבנה של רבקה. למרות העובדה ששניהם תאומיה ושניהם בניו במידה שווה.

*

וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא.

וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר.

הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה לִפְנֵי מוֹתִי.

וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ. לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק.

אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה.

הפרט שנודע לנו בזמן לידתו של עשו שהוא אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר הופך כאן למבחן זיהוי, הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק.

וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי.

רבקה העריכה בתבונתה מרחיקת הראות והמתאכזרת את משקלם הסגולי של שני בניה התאומים. היא תלתה את תקוות המשכיות המשפחה והמשכיות הברכה בבנה השני יעקב, יושב האוהלים, ולא בבנה הראשון, עשיו איש הציד ואיש השדה. רבקה החליטה ביוזמתה לשנות את פני ההיסטוריה בכל הנוגע להשגת ברכת האב הבא בימים, ומוכנה בערוב ימיה לבגוד בבן זוגה המתעוור והולך, להוליך אותו שולל ולרמות אותו במזיד, ולבגוד בבנו האהוב של יצחק, עֵשָׂו, הבן הפחות אהוב עליה, הנושא נשים מבני חת בניגוד לרצונה, ולקבל עליה את הקללה עבור בנה האהוב, יעקב.

וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו.

וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת

וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן.

בשפה העברית קיים קשר מוזר בין בגד לבגידה ובין מעיל למעילה. יש הקוראים את המילה הַחֲמֻדֹת מלשון החמוצות מדם, כי עשיו היה צייד שופך דמן של חיות.

וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו.

וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ.

רבקה בת בתואל, אחות לבן הארמי, אם התאומים, מתנכלת לבן זוגה ולאחד משני בניה, זוממת ומטכסת עצה רעה שבה בן אחד יגזול את חלקו של בנה האחר, אולי כי היא זוכרת את דבר אלוהים בראשית הפרשה, שבה נאמר לה ‘ורב יעבוד צעיר’, ובנה הצעיר ממלא אחר דבריה, מתעתע באביו ומרמה אותו וגוזל את הבכורה מאחיו.

השקר, העקבה, הגנבה, המרמה, הפרת האמונים, הולכת שולל, התחפושת והתעתוע ילוו מכאן ואילך את יעקב כל ימי חייו (“מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי”, הוא אומר בסוף ימיו לפרעה, בראשית מ"ז ט), כי ברגע שאדם, כל אדם, איש או אישה, הורה או ילד, אח או אחות, בוחר בדרך רעה זו של הפרת אמונים, שקר ומרמה, עקבה ותעתוע, קשירת קשר ובגידה, גזל וגניבה, הוא תמיד משלם עליה מחיר כבד, במוקדם או במאוחר, כל ימי חייו. הבן שבגד באמון שאביו רחש לו, נטש את אביו הזקן העיוור והוליך אותו שולל, יינטש בידי עשרת ילדיו שירמו אותו, יבגדו בו ויתאכזרו אליו. כל מה שהוא עשה בחטאו ובהתנכלותו לאביו העיוור ולאחיו התם, החף מכל פשע, יחזור אליו כסבל מכופל כפל כפליים במרמה שרוב בניו ירמו אותו, בבגידה שיבגדו בו, ביחס לשטנה כלפי אחיהם הקטן היתום האהוב, מעורר הקנאה והשנאה, בשקר שישקרו לו על בנו המת שהוא חי למעשה, שקר שיהפוך אותו לאב שכול ומיוסר המתייסר בבלי דעת על בנו המת לכאורה (טרוף טורף יוסף) וחי למעשה במצרים כנסיך בארמון פרעה. על כל חטא שיעקב חטא לאביו העיוור שאליו התאכזר ובו תעתע ולאחיו שאותו עקב וגזל ורימה, הוא מתייסר כאמור בייסורים כפולים ומכופלים, הקשורים במרמת בניו כלפיו ובבגידתם באביהם ובאחיהם. שימו לב למילה הנני הזכורה לנו מהדיאלוג הקודם בפרשת העקדה בין בן שואל שאינו יודע מה זומם אביו, לאב כל יודע: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי. להלן הפסוק בו הבן חורש המזימות מתעתע באביו העיוור:

וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי

קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ.

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי.

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא.

וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.

וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ.

וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי.

וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי

וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי.

וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ

וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהוָה.

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ.

יַעַבְדוּךָ עַמִּים וישתחו [וְיִשְׁתַּחֲווּ] לְךָ לְאֻמִּים

הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ

אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ.

* ברכה זו שניתנה בפי אב חשדן מהסס, השב ובודק בחושיו הנותרים, אם אכן עֵשָׂו בכורו הוא זה הניצב בפניו, כשאיננו יכול לראות, אבל הוא יכול להריח, למשש ולשמוע, ברכה שנגזלה במרמה ובהפרת אמונים, מסתיימת באקורד טראגי נורא:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ. וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו.

וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר

מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.

כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד

וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי.

וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ.

וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם

אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי

וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה.

פסוקים נוראים אלה, המשקפים את סגולתו של המספר המקראי להביע עולם ומלואו במחשבה ובמעשה, בדיבור וברגש, בסגנון גבישי צלול בהיר ותמציתי שאין שני לו, ולתאר מנעד רגשי נורא בקומץ משפטים, בפסוקים המלמדים על הזוועה המתעוררת בלב המברך, אשר רומה ונבגד והולך שולל בידי בנו הצעיר, וגזל את ברכת בנו הבכור, ואת גודל הכאב והעלבון והזעם בפיו של האח הנגזל, הכורך את שם אחיו הרמאי הגזלן והשקרן במילה עקוב פתלתל, סבוך ועקום, קבעו את גורלנו כבני יעקב או בני ישראל לאורך אלפי שנים.

יהודים בני יעקב או עברים בני ישראל, נחשבו לרמאים וגזלנים, לבוגדים ולשקרנים, למתעתעים, עושקים וגנבים, מאז ומעולם, והמילה יודאס או ג’ודאס במילון האנגלי או הלטיני או היווני או ז’יד במילון האירופאי־הסלאבי, או קייק, שם ליהודי באנגלית, שקולה לבוגד, שקרן ורמאי: perfidies Judaeis (perfidious Jews) – יהודים בעולם דובר האנגלית או בשפות המבוססות על הדקדוק הלטיני נמנעים מלקרוא לבנם יהודה מסיבה זו. קוראי החומש בני עמים אחרים בכל תרגומיו, חזרו והזכירו ליהודים בני יעקב או בני ישראל מארץ יהודה, את מעשה אביהם הקדמון. אין תשובה ראויה לאשמה כבדה זו בשל חטאים אלה. אבל כאמור לעיל, חיי יעקב מכאן ואילך, יעמדו תמיד בסימן עונש מייסר חוזר ונשנה על חטא בגידתו באביו המרומה, ויעמדו תמיד בסימן סבל שאין לו שיעור, הקשור בחייו כאדם שרוב בניו מרמים אותו לאורך רוב חייו המרים והרעים, ובחייו כאדם מפוחד מפני אחיו השוטם וכאיש בורח ונרדף, שחותנו רימה אותו, נשותיו תעתעו בו וילדיו בגדו בו, נקמו בו והתאכזרו אליו, בשל חטאו הזדוני לאביו סמוי העיניים כששאף להשיג במרמה את הבכורה ואת הברכה.

וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו

הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ

וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים

וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו

וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי.

יצחק הדל ממעש באחרית ימיו, הזקן העיוור, הישיש העלוב חדל האישים, התשוש הבא בימים, המרושש מכל תבונה ושיקול דעת, ממעמד וסמכות, שאשתו מתעתעת בו ובנו מתנכל לו, הזקן, סמוי העיניים, המרומה, הנבגד, החרד והכואב, אינו יודע מה יעשה, כי את כל אשר היה לו העניק לבנו הצעיר במקום לבנו הבכור.

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו

הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי

בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי

וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ.

בכיו של עֵשָׂו המודר מהבכורה, מהברכה ומהירושה, מאהבת אמו ומאהבת אחיו, מלווה אותנו לאורך שנים ומהדהד גם את בכיה של הגר, אמו של ישמעאל, דודו, המגורש, המודר והמקולל. שניהם נענשו על לא עוול בכפם, שניהם גורשו למדבר לחיות על חרבם. שניהם התחתנו בבניהם ובבנותיהם אלה באלה וטיפחו קנאה עזה, שנאה מרה ומשטמה כנגד קרובי משפחתם המברכים והמבורכים שהוריהם האכזריים התנכלו להם על לא עוול בכפם, גזלו את בכורתם, ועשו להם עוול נורא על לא חטא בידיהם. את מחיר ההתנכלות, התעתוע, הזדון והמרמה, העוול, החטא, הבכי, השקר, הפרת האמון וכפיות הטובה, של אלה שמצאו את עצמם מגורשים אל המדבר כדי לחיות על החרב והדם, אנו מכירים היטב לאורך ההיסטוריה, מאז ועד ימינו.

אזכיר עובדה נשכחת: איש לא קרא לבנו עֵשָׂו בעם היהודי, שהשם יעקב מאוד נפוץ בו, ורק שני אנשים התעניינו באמת במר גורלו של עֵשָׂו. הראשון היה יעקב פראנק (1726–1791), נביא השקר השבתאי במאה השמונה־עשרה שפעל בממלכת פולין־ליטא, בטורקיה, בגרמניה ובצ’כוסלובקיה, מנהיג אנארכיסטי אנטינומיסטי שאלפי יהודים הלכו בעקבותיו כשבחר להמיר את דתו כדי ללמד לקח את רודפיו הרבנים שגזרו עליו נידוי ומוות בשריפה בידי הכנסייה הקתולית!. יעקב פראנק שהזדהה בכל לבו עם עֵשָׂו המודח, כי גם הוא היה אדם שהודח לשולי החברה בשל נסיבות הולדתו וחייו, קרא לדרכו ‘הדרך אל עשיו’ בספר “דברי האדון” [עליו כתבתי בהרחבה במאמר הנמצא ברשת בערך יעקב פראנק בוויקיפדיה, בקישורים החיצוניים]. והשני הוא הסופר העברי בן זמננו, מאיר שלו אשר קרא לספרו “עֵשָׂו”, וסיפר מחדש בספרו הנפלא את סיפור שני האחים. גם יעקב פראנק חזר וסיפר את סיפור יעקב ואת סיפור עשיו מתוך הזדהות עמוקה.

וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל.

וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ.

ברכת יצחק קשה מאוד, הוא מברך את בנו שיחיה על חרבו וישתעבד לאחיו ומבטיח לו שיהיה רגע שטיבו אינו ברור – כַּאֲשֶׁר תָּרִיד – [תרצה. בערבית המלה אראדה פירושה רצון והפועל תריד פרושו תרצה] שיפרוק את שעבודו מעליו. הפסוק ‘הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?’, מהדהד בקול ענות מאז ועד היום.

האחים התאומים חוזרים למצב הראשיתי של אח רוצח ואח נרצח, כבימי קין והבל. אלא שהבל לא עשה לקין מאומה ואילו כאן יעקב האיש התם יושב האוהלים רימה את אחיו איש השדה וגזל את ברכתו. עשו הנעשק, השוטם והשונא, רוצה להרוג את אחיו התאום יעקב.

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי.

וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל

וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו

הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ.

*

“ספר היובלים” מציין שהוגד לרבקה בחלום על כוונתו של עשו בנה הבכור כנגד יעקב בנה הצעיר. היא מטכסת עצה כיצד להציל את בנה האהוב ומחזירה אותו לחיק משפחתה בחרן.

וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה.

וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ.

עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ

וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד.

*

בעל “ספר היובלים”, המשכתב את בראשית כ"ז, מ"ב–מ"ה, כותב: “ויוגד לרבקה בחלום את דברי עשו בנה הגדול ותשלח רבקה ותקרא ליעקב בנה הקטן ותאמר אליו: הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. ועתה שמע בקולי קום וברח אל לבן אחי וישבת עמו ימים אחדים עד שוב חמת אחיך ועברה חמתו ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם” (היובלים כ"ז, א–ג). הידיעה שנודעה לרבקה בחלום בדבר כוונת הזדון הנסתרת של עשו להרוג את יעקב, שעליה נאמר בבראשית: ‘ויאמר עשו בלבו’ (שם כ"ז, מ"א), היא המצדיקה לדברי בעל “ספר היובלים” את המרמה שנקטה כלפי יצחק בעלה, שאהב את עשו, לשם הצלת יעקב האהוב על אמו, אשר תואר קודם לכן במשפט המפתח, הקודם לתיאור יחסה השונה של האם לבניה התאומים: ‘ויגדלו הנערים וילמד יעקב ספר ועשו לא למד כי איש שדה הוא וציד וילמד קרב וכל מעשיו גאווה’ (שם יט, יד). “ספר היובלים” מעצים את דמותה של רבקה כמשנה באהבתה ובתבונתה חסרת הרחמים (העדפת אח תאום אחד על משנהו) את פני ההיסטוריה. רבקה פועלת בכל הנוגע להעדפת יעקב ולדחיקתו של עֵשָׂו, מתוקף היותה בת בריתו של אברהם, בעל החלומות, שזכה לברכת אלוהים ולהבטחתו הנצחית בדבר זרעו במחיר ההתבדלות מהגויים ומתרבותם האלילית:

על שני אחים תאומים הרוצים להרוג איש את רעהו, מימי קין והבל ומימי עשיו ויעקב, כתב אלתרמן את שירו הנפלא “אגרת”

*

אִגֶּרֶת / נתן אלתרמן

לְךָ עֵינַי הַיּוֹם פְּקוּחוֹת כְּפִתְאֹמַיִם.

אֵלִי שֶׁלִי, אֲנִי תָּמִים.

אֲנִי זוֹכֵר בִּרְעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַמַּיִם

נוֹלַדְתִּי לְפָנֶיךָ תְּאוֹמִים.

עַכְשָׁו עַרְבִּית. עַכְשָׁו הַחַלּוֹנוֹת הֵעַבְתָּ.

כִּבִּיתָ הַמְּנוֹרָה וְהַמַּרְאוֹת תַּדְהֶה.

כִּי מֵת בִּי יְחִידְךָ, הַבֵּן אֲשֶׁר אָהַבְתָּ,

אֲשֶׁר יָדִי הָיְתָה בּוֹ בַּשָׂדֶה.

[…]

אֶל עֵץ כָּבֵד, אֵלִי, תָּבוֹא נַפְשִׁי חִגֶּרֶת.

תָּסִיר אֶת תַּרְמִילָהּ הַדַּל וְתִתְמוֹטֵט

רָצִיתִי לְחַבֵּר לְךָ הַיּוֹם אִגֶּרֶת,

אֲבָל אֶל לֵב הַזֶּמֶר נִשְׁבְּרָה הָעֵט.

*

*

וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת

אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים.

רבקה המתעתעת בבן זוגה סמוי העיניים, מזכירה ליצחק את האיסור בדבר הנישואין עם בנות הארץ ממוצא כנעני ארור ומקולל, ומביאה את האב העיוור לצוות על בנו התככן שלא לקחת אישה מבנות כנען, אלא לומר לו שעליו לשוב לחרן ולקחת לו לאישה אחת מבנות אחיה לבן בן בתואל, מבני שם המבורך ולא מצאצאי חם המקולל. כלומר לשאת לאישה את בת דודו מצד אמו.

וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן.

קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ.

וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים.

וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם.

וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו.

*

ספר היובלים מוסיף:

“וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב. ויהי אחרי אשר קם יעקב ללכת פדנה ארם ויתעצב רוח רבקה אחרי לכת בנה ותבך. ויאמר יצחק אל רבקה: אחותי אל תבכי על אודות יעקב בני כי בשלום ילך ובשלום ישוב. אל עליון ישמרנו מכל רע ויהיה עמו כי לא יעזבהו כל ימי חייו. כי ראיתי כי יצליח ה' את דרכיו בכל אשר ילך עד שובו אלינו בשלום וראינוהו בשלום. אל תראי בעבורו אחותי כי ישרה דרכו ואיש תמים ונאמן הוא ולא יאבד, אל תבכי” (היובלים כז, יג–יח).

וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרֲכוֹ אֹתוֹ וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם.

וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו. וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה.

עשיו לוקח לו לאישה את מחלת בת ישמעאל דודו, אחי אביו, כשם שיעקב הולך לקחת לו לאישה את בת דודו מצד אמו. נביות הוא בנו של ישמעאל ומחלת היא אחותו. ספר היובלים מספר ששמו של נביות שנולד לישמעאל ולאשה מבנות מצרים שהשיאה לו אמו הגר, ננגזר מהפסוק “כי אמרה נבע יה לי בקוראי אליו”. (היובלים יז 14).

פרשה זו, שהמילה ברכה חוזרת בה בהטיות שונות שלושים פעם, קשה מאוד בכל הנוגע לכוונותיהם ולהכרעותיהם המוסריות ולהתנהגותם של אבותינו ואימהותינו שהטילו קללה על צאצאיהם ולא ברכה. אבל היא מלמדת אותנו שאין אדם שלא יחטא בשוגג או במזיד ואין אבות אומה או אימהות אומה שפטרו את עצמם מחטאים אנושיים קשים ביותר. יתר על כן היא חלק מסיפור הרקע הגדול של ספר בראשית המלמד את האדם שיצר לב האדם רע מנעוריו, שהוא מועד לכל חטא בתחום המשפחה ומחוצה לו, ועל כן הוא זקוק לחוק אלוהי ברור ולסמכות עליונה החורגת מעולם האדם, בכל הנוגע למצפון ולמוסר, לחיים ולמוות, לאסור ולמותר, לראוי ולפסול, לטוב ולרע, למבורך ולמקולל, כי האדם אינו יכול אף פעם להוות מקור מוסר בלעדי לעצמו או מקור חוק מגביל לעצמו, כשהדברים נוגעים בו ובטובתו, בבכורתו ובמורשתו, בחלקו ובירושתו.

גרשם שלום, חוקר הקבלה והמשיחיות הנודע, ניסח כלל זה בראיון שנתן ל’שדמות' בשנת 1974: “אני בטוח שאין מוסר בעל משמעות פנימית, ללא יסוד דתי. אינני מאמין באוטונומיה המוחלטת של האדם, שהוא עושה את עצמו ושהעולם בורא את עצמו”. [הריאיון נדפס שנית בפתח ספר המאמרים של שלום שערך אברהם שפירא, “דברים בגו: פרקי מורשה ותחיה”. תל אביב: עם עובד, 1975]

“ספר היובלים” מספר בפרק י"ט את המסופר בספר בראשית בפרקים כ"ג–כ"ה. ומוסיף מידע שאיננו נמסר בנוסח בראשית. המחבר מוכיח שפשט הסיפור המקראי קשה מנשוא מבחינה מוסרית וחוקית ולכן הוא מקצין את אכזריותו של עשיו ואת צדקתו של יעקב ומוסיף את אברהם לסיפור כגיבור המתווה את השתלשלות ההיסטוריה ומכריע את השתלשלות הפרשה בתוקף ראייתו למרחוק:

" ובשבוע השישי בשנה השנייה ילדה רבקה ליצחק שני בנים, את יעקב ואת עשו [יש לשים לב שכאן יעקב נזכר לפני עשו]. ויעקב תם וישר; ועשו אכזר ואיש שדה ושעיר. ויעקב דר באהלים. ויגדלו הנערים וילמד יעקב ספר ועשו לא למד כי איש שדה הוא וציד וילמד מלחמה וכול מעשה אכזרי. [גם אברהם למד ספר לפי היובלים י"א 16] ואברהם אוהב את יעקב ויצחק את עשו. וירא אברהם את מעשה עשו וידע כי ביעקב יקרא לו שם וזרע. ויקרא לרבקה ויצו אותה על יעקב כי ראה כי תאהב את יעקב הרבה מעשיו. ויאמר לה בתי שמרי את בני יעקב כי הוא יהיה תחתי על הארץ ולברכה בין בני האדם ולפאר ולכל זרע שם. כי ידעתי כי אותו יבחר אלוהים לו לעם סגולה מכול העמים אשר על פני האדמה. והנה יצחק בני הרבה לאהוב את עשו מיעקב ואני רואה אותך אוהבת את יעקב בצדק. הוסיפי עוד את טובך עליו ויהיו עיניך עליו באהבה כי הוא יהיה לנו לברכה על הארץ ומעתה ועד כול דורות עולם. יאמצו ידיך וישמח לבך בבנך יעקב כי אותו אוהב הרבה מכול בני כי יתברך לעולם וזרעו ימלא את כול הארץ. אם יוכל אדם למנות את עפר הארץ כך ימנה גם זרעו. וכל הברכה אשר ברכני אלוהים אותי ואת זרעי, ליעקב ולזרעו תהיה כל הימים. ובזרעו יתברך שמי ושם אבותיי, שם ונוח וחנוך ומהללאל ואנוש ושת ואדם. והם יהיו לאושי שמים ולמחזקי ארץ ולמחדשי כול המאורות אשר מעל לרקיע. ויקרא ליעקב לעיני רבקה אמו וינשקו ויברכו ויאמר. בני יעקב האהוב אשר אהבה נפשי. יברכך אלוהים ממעל הרקיע ויתן לך את כול הברכות אשר ברך את אדם ואת חנוך ואת נוח ואת שם וכול אשר הגיד לי וכול אשר אמר לתת לי ידבק בך ובזרעך עד עולם כימי השמים על הארץ. ולא ימשלו בך ובזרעך רוחות המשטמה להרחיקך מאחרי אלוהים אשר הוא אלוהיך מעתה ועד עולם. ויהיה לך ה' אלוהים אב ואתה בן בכור ולעם כול הימים. לך בני בשלום. ויצאו שניהם יחדיו מאצל אברהם. ורבקה היתה אוהבת את יעקב בכול לבה ובכול נפשה הרבה מעשו ויצחק היה אוהב את עשו הרבה מיעקב".

[ספר היובלים, פרק י"ט, 13–31.]

[מהדורת כנה ורמן, ירושלים: יד יצחק בן צבי תשע"ה, עמ' 322–323.]

ספר היובלים פוסח על המרמה ועל התעתוע הן של רבקה כלפי יצחק וכלפי עֵשָׂו, הן של יעקב ביחס ליצחק ולעֵשָׂו. כאן אין בגידה ומרמה של אישה בבן זוגה ושל בן באביו ושל אח באחיו ושל אם בבנה, אלא יש כוונה מקודשת של אבי האומה הרואה למרחוק ובוחר בנכדו יעקב להמשיך את מורשתו בלי עוול ומרמה ובלי התנכלות ומשטמה, קנאה ושנאה.

*

ההפטרה לפרשה זו מצויה בספרו של הנביא הכהן מלאכי, בשני הפרקים הראשונים המתחילים כך:

מַשָּׂא דְבַר יְהוָה אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי.

אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ

הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְהוָה וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב.

וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר.

כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם יְהוָה עַד עוֹלָם.

וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל יְהוָה מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל.

פרק ב

…הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ

מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ.

*

אסיים בקול נוסף על מעשיה של רבקה ועל הכרעתה כאם הבנים ביחס לבניה. כך כותבת המשוררת הירושלמית רבקה מרים

*

הִנֵּה יַעֲקֹב אַתָּה וְאַתָּה גַּם עֵשָׂו

רִבְקָה מַלְבִּישָׁה אֶת יַעֲקֹב בְּמִטְבַּח הַבַּיִת

בְּתַחְפֹּשֶׂת לֵיצָן, בִּבְגָדִים שֶׁל שׁוֹטֵר

פָּנִים רַבּוֹת פָּנֶיךָ, יֶלֶד, הִיא לוֹחֶשֶׁת, עַל רִבּוּי פָּנֶיךָ אַל תְּוַתֵּר

הִנֵּה יַעֲקֹב אַתָּה וְאַתָּה גַּם עֵשָׂו

הִיא מְלַחֶשֶׁת

כִּשְׁהִיא שֵׂעָר אַדְמוֹנִי מַדְבִּיקָה לִזְרוֹעׇיו –

אִם עֵץ שֶׁל זַיִת, לְמָשָׁל, תּוּכַל לִהְיוֹת, יַלְדִּי

וְגַם אֵזוֹב עַל הַקִּיר וְיַנְשׁוּף וּלְטָאָה וְשׁוֹר וְנָמֵר עַם וְגַם גְּדִי –

אָז תֵּיטִיב לִחְיוֹת אַף כְּשֶׁתַּרְחִיק מִמֶּנִּי לָלֶכֶת

גַּם כְּשֶׁיָּדְךָ הַזֹּאת הַקְּטַנָּה לֹא עוֹד תֹּאחַז בְּיָדִי

גַּם כְּשֶׁבְּלֵב שֶׁל מִדְבָּר אוֹ בְּלִבּוֹ שֶׁל הַיַּעַר

תִּוָּתֵר יְחִידִי.

רבקה מרים, באים בימים", כרמל ב־2009.

מתוך דף הפייסבוק של רחל אליאור, 2 בדצמבר 2022

פרשת וַיֵּצֵא היא הפרשה השביעית בספר בראשית. הפרשה מתחילה בפרק כ"ח, פסוק י', ומסתיימת בפרק ל"ב, פסוק ג'. בפרשה זו, המתחילה בבריחתו של יעקב מפני אחיו התאום, עשו, הזומם להרגו על שגזל ממנו במרמה את הבכורה ואת הברכה, מסופר סיפורו של החלום הראשון בתולדות עם ישראל.

חלום זה, המספר על פריצת גבולות בין שמים וארץ, על ראיית מלאכים עולים ויורדים בסולם, על הבטחה אלוהית דרמטית באשר לעתיד, נחלם בידי אדם שבחייו הממשיים בהווה, חי כחוטא, רמאי, מתעתע, גנב, שנוא, מקולל ובורח, וחווה רגשי אשמה של בן המרמה את אביו העיוור, קושר נגדו עם אמו המסיתה למרמת אביו, המקבלת עליה את תוצאות חטא המרמה וגוזרת על עצמה פרידה משני בניה. יעקב חי כל ימיו חיים של אח חוטא, מרמה וגוזל, מכזב ומנשל את אחיו, וחיים של בן החרד מקללת אביו המרומה, וממשטמת אחיו הנגזל. הוא חי חיי אימה של אדם הבורח מביתו וממולדתו מפני תוצאות חטא ועוול שחולל במזיד כלפי בני משפחתו הקרובים ביותר, שלא עשו לו כל רע, היוצא אל ארץ לא נודעת. כלומר חיי הגוף והנפש שלו כחוטא ומתעתע, אשם במרמה וכזב, מקולל ובורח, שחלה עליו קללה, וכנמלט מזעם משפחתו הקרובה, שחייו עומדים בסימן פחד, שנאה, חרדה, תעתוע, ואימה מפני אחיו הנגזל, החזק ממנו לאין ערוך הנחוש להורגו, הם חיים מרים ורדופים המבקשים פיצוי. פיצוי זה נמצא לו בחלומות גדולה ושררה. פרשת ויצא מלמדת אותנו בדרך מכאיבה שכל מה שיעקב עשה במרמה ובמזיד כנגד בני משפחתו האוהבים בכנען, יעשו נגדו בני משפחתו השונאים בחרן.

כנגד העוול, המרמה, העושק, התעתוע והייסורים שהסב לבני משפחתו, חייו שלו יהיו עקובים מצער, ויעמדו בסימן השקרים, המרמה והגזל, הבריחה והפחד של אדם נרדף ומיוסר שקרוביו וסובביו ישקרו לו וירמו אותו ויגזלו ממנו, ובסימן הסבל הרב שיהיה מנת חלקו, כשכל מי שאהוב עליו יסבול ייסורים מרים, והוא יתייסר בכל סוגי הצער האנושי שיכולים בני משפחה קרובים מקנאים, שונאים ומרמים, להסב זה לזה, ולמרר במזיד זה את חייו של זה.

כנגד המצוקה הנוראה והסבל האנושי הקשה המתוארים בסיפור משפחת יעקב, אביו ואחיו, נשותיו וילדיו, שראשית קורותיה מתוארת בפרשת ויצא, מציבה הפרשה בראשיתה ובסופה רגעי התעלות טרנסצנדנטיים, רגעים שבהם נחצים גבולות הזמן והמקום, הכרוכים במפגשים עם מלאכים ועם אלוהים. חלומות התגלות מעין אלה נגלים בדרך כלל בעולמם של חוטאים ונרדפים, החוזים במלאכים או מאזינים לדבר האל, מעומק המצוקה והייאוש, בשעות של אימה וסבל, כפי שמלמדת המסורת המקראית, המסורת המיסטית והמסורת הקבלית.

הפרשה מבטיחה בפתחה, בכוחו של החלום, ברכה אלוהית והבטחה אלוהית מרחיקת ראות, כנגד כל העוולות האנושיות שפרטה בפרשה הקודמת שנעשו בזיקה לעיוורון, וכנגד כל הצער והייסורים שיתוארו בפרשה הנוכחית.

בתרבויות שונות היה קשר בין המילים חלום למחלה והחלמה, למחמל ולחמלה, שכולן כתובות באותן אותיות. במקדשי השינה המרפאת של אל הרפואה היווני אסקלפיוס, היו מרפאים את החולים שבאו להחלים ממכאוביהם ודאגותיהם, על ידי תנומה של חלומות, אותם ספרו החולים החולמים לכוהנים בשעה שהקיצו משנתם, והכוהנים פירשו אותם לחולים החולמים והקלו על סבלם משעה שהציעו לחלום הקשר, משמעות והבטחה.

המושגים חלום והחלמה קשורים, כאמור, זה בזה והחלום סולל לנו לעתים נתיב החלמה ממצוקות שאין להן פתרון במציאות וגאולה מפחדים מייסרים ומרגשי אשם שאין מפניהם מרפא, כשהוא מצייר בפני האדם החרד, האשם, הבורח, הגולה והחולה במציאות, מרחב מציאות חלופית נחלמת ומיוחלת, שיש בה אופק של החלמה, שינוי, מרפא ומזור.

אולי ראוי לעצור לרגע ולשאול את עצמנו מה תוקפן של הבטחות שניתנו בחלום ביחס לעתיד, שכן הדבר האחד והיחיד המאפיין את כל החלומות של כל החולמים, המספרים את חלומם לזולת בכל הדורות, הוא, שבמענה למשפט המתחיל במילים: ‘ראיתי בחלומי’ או ‘הוגד לי בחלום’ או ‘שמעתי באישון לילה כשנרדמתי וישנתי’, איש אינו יכול לשלול את הנאמר או הנחזה, איש גם אינו יכול להתריס, להתווכח או להטיל ספק.

וזאת משום שהחלום מתרחש אך ורק בתודעתו של החולם, ורק הוא זה היכול לספר עליו. חלום סולם יעקב הוא החלום הראשון שחולם אדם מישראל בתולדות העם היהודי ובתולדות תרבות המערב, בשל כך זכה לשלל ניתוחים, פירושים ומבעים אמנותיים חזותיים. בספר שהשתתפתי בעריכתו “כחלום יעוף וכדיבוק יאחז: חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים” (בעריכת ר' אליאור, י' בילו, י' זקוביץ וא' שנאן), ירושלים: סכוליון־מרכז למחקר רב תחומי בלימודי היהדות, הוצאת מאגנס תשע"ג, מצויים דיונים מעניינים על חלום יעקב ועל חלומות רבים אחרים.

חלק ניכר מהספרות המיסטית הקשורה בתחום עיסוקי - היסטוריה של המובסים, הנרדפים, המושתקים והמצונזרים ושל הנאשמים על לא עוול בכפם בהאשמות שווא - מבוסס על חלומות ועל תובנות שנודעו למחברים בחלומם, ופריצת הגבולות המתחוללת בחלום וההתרחשויות הבלתי צפויות המתחוללות בו, הרחיבו את התודעה האנושית בכיוונים נפלאים ובלתי צפויים. אולם חובה עלינו לזכור את הפער בין היפעה שבחלום לבין גבולות המציאות: האמת הנגלית בחלום איננה זו העומדת במבחן משפטי, היסטורי, פוליטי או מדעי, או בכל מרחב אחר בעל תוקף חוקי או מציאותי, אלא אך ורק במבחן יכולתו של מספר החלום לקחת את זירת ההתרחשות למקום בלתי צפוי בעליל, ולומר לשומעיו דבר מה מקורי, מפתיע, מעורר השראה, המרחיב את גבולות התודעה ובעל משמעות בלתי צפויה בייחס לגבולות הידע הקיימים, דבר מה חדש שלוכד את תשומת לבם, מעניק להם תובנה חדשה, משנה את תודעתם והבנתם ומרחיב את אופקיהם.

כאמור, המשפט היחיד בכל שיח אנושי שאי אפשר לפקפק בו, למתוח עליו ביקורת, לחלוק עליו ולהתווכח עם האומר אותו, הוא המשפט המתחיל בפתיח ‘ראיתי בחלומי’ או ‘שמעתי בשנתי מפי מלאך מגיד’. כי החלום, הן זה הנראה בתמונות טעונות פענוח, הן זה הנשמע במילים המבקשות פירוש או הסבר, נחלם רק ברוחו של החולם ולא בזו של זולתו. אי אפשר לשפוט את המתרחש במרחב הסמוי מן העין של החלום הנראה או הנשמע, בעוד שאפשר בהחלט להגיב על ניסוחו המסופר, הכתוב או המושר, מהרגע שהחולם מתחלק בו עם מאזיניו או קוראיו, בכתב או בעל פה בציור או באמנות חזותית או נשמעת. במקרא רק גברים חולמים ורק חלומותיהם מסופרים, על כן כל הכתוב נכתב כאן רק בלשון זכר

מכאן ואילך אביא את כל הפרשה בנוסח מנוקד ואוסיף את הערותיי אחרי כוכבית:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.

*

יעקב יוצא לדרך מבאר שבע, מקום אוהלי משפחתו, במצוות הוריו, למצוא לו כלה מבית משפחת אמו ומשפחת אביו, מצאצאי בני תרח אבי אברהם, שישבו בחרן שבארם. איסור החיתון עם בנות כנען המקולל הוא הנימוק להבאת כלה מבנות שם ולא מבנות כנען, מחרן שבארם.

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

*

השורש פ.ג.ע בעברית מקראית הוא פגש או הגיע לנקודה מסוימת כמו נקודת מפגש. ימים פגועים בעברית של מגילת תהילים מקומראן הם ארבעת הימים שבהם ארבע העונות פוגעות זו בזו. דהיינו היום ה31 בחודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים עשר, יום אשר חל תמיד ביום שלישי, פוגע או פוגש ביום רביעי באחד לחודש הראשון, הרביעי, השביעי והעשירי, בשנה בת 364 ימים שיש בה ארבע עונות בנות 91 ימים כל עונה, כשכל עונה תמיד מתחילה ביום רביעי ומסתיימת ביום שלישי במרחק של 91 ימים.

סֻלָּם היא מילה יחידאית במקרא. מילה יחידאית (ביוונית הָאפָּאקְס לֶגוֹמֶנוֹן: ἅπαξ λεγόμενον, כלומר “נאמר פעם אחת”; ברבים: הָאפָּאקְס לֶגוֹמֶנָה: ἅπαξ λεγόμενα) היא מילה בעלת מופע חד־פעמי בטקסט נתון, בין אם בקורפוס כמו המקרא או בכתביו של יוצר שהגיעו לידינו.

חלום יעקב צויר פעמים רבות בצורות שונות ומשונות, שכן כנזכר לעיל המילה סֻלָּם נזכרת רק פעם אחת בכל המקרא כולו, ואין שום הקשר ארצי או תיאור חזותי של מילה זאת. הסֻלָּם צויר כמדרגות, כמגדל מדרגות בדמות זיקוראט, כסולם חבלים, כסולם צבעים, כעמוד שמדרגות יוצאות ממנו ועוד. יעקב הוא האדם הראשון בחומש הרואה סולם בין שמים וארץ ורואה מלאכים בחלומו, אולם אין אנו יודעים מדבריו מאומה על דמות דיוקנם של המלאכים או על מראהו של הסולם, מלבד העובדה שהמלאכים מתנועעים, עולים ויורדים על הסולם.

מייסד החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב, שאהב מאוד פסוק זה, אמר באמצע המאה השמונה־עשרה לדברי תלמידו, ר' יעקב יוסף מפולנאה, כי ‘האדם הוא סֻלָּם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שיש בכוח האדם לקשר ולייחד כל העולמות’ (בן פורת יוסף, עמ' 103). עוד אמר התלמיד בשם מורו בספרו ‘תולדות יעקב יוסף’, משפט אהוב עלי:

'כי האדם הוא סֻלָּם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה

ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו' (פרשת ויצא, עמ' נ).

שנים רבות לפני תקופתו של מייסד החסידות, בתקופת המשנה והתלמוד, תואר הסולם מחדש בספרות ההיכלות והמרכבה, ספרות מיסטית פיוטית מופלאה המנציחה בשמים את ההיכל שחרב בארץ, בדמות שבעה היכלות עליונים, המכוננים בצירופם השביעוני האנכי והרביעוני האופקי, הנראה והנשמע, את עולם המרכבה השמימי, הנגלה בחזונם של יורדי המרכבה. בספרות ההיכלות, בחיבור ‘היכלות רבתי’, ראש החבורה המיסטית אומר לפני חוגי יורדי המרכבה, המנציחים בעבודתם את עבודת הקודש של הכוהנים במקדש, שבטלה עם החורבן:

'עמוד והבא לפני כל גיבורי חבורה וכל אדירי ישיבה

ואומר לפניהם הרזים הסתורים הכבושים

נפלאות וערוגת המסכת ששיכלול העולם וסלסולו עומד עליהן

ושיפוד שמים וארץ שכל כנפי ארץ ותבל וכנפי רקיע מרום

קשורין תפורין ומחוברין תלוים ועומדים בו

ונתיב סולם מרום שראשו אחד בארץ וראשו אחר על רגל ימין של כסא הכבוד'

(סינופסיס לספרות ההיכלות, סעיפים 198–201)

סולם מרום הוא הציר האנכי הנמתח בין הארץ לשמים ומחבר ביניהם, הידוע כעמוד האמצעי, העמוד התיכון או העמוד הידוע ליודעי ח"ן [חכמת הנסתר] שבעלי תורת הסוד בכל הדורות עולים ויורדים בו בחלומם. כשהם חוזרים מהשמים לארץ הם מביאים מעולמות עליונים תובנות חדשות מפתיעות מרהיבות ביופיין ובפשר משמעותן. תובנות אלה קשורות, בנסיבות משתנות, במלאכים, בגן עדן, בשבעה היכלות עליונים אשר בהם מלאכים אומרים שירה, ב’היכל קן ציפור' שם יושב המשיח הבוכה, וב’עמוד האמצעי' המוביל להיכלו בראש הסולם שראשו מגיע השמימה. כל זה בהשראת חלום יעקב על הסולם שבו מלאכים עולים ויורדים בין שמים לארץ.

חיבור זה בין העולם הארצי לעולם השמימי, בין עולם האדם לעולם המלאכים, דרך סולם, או דרך העמוד האמצעי הידוע ליודעי חן' שנשמות בני אדם עולות ויורדות בו, הנזכר בזוהר, או דרך ‘העמוד התיכון’ או דרך "שיפוד שמים וארץ שכל כנפי ארץ ותבל וכנפי רקיע מרום קשורין, תפורין ומחוברין תלוים ועומדים בו ונתיב סולם מרום שראשו אחד בארץ וראשו אחר על רגל ימין של כסא הכבוד' כאמור בהיכלות רבתי (סינופסיס לספרות ההיכלות, סעיף 201), שיסודו בחלום יעקב, היה התשתית ליצירה מיסטית רחבת מימדים בדבר המעבר בין העולם המוחשי לעולם המופשט או בין המציאות המוגבלת בגבולות הזמן והמקום לחזון ולחלום הפטורים מגבולות אלה.

*

וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ.

*

אלוהים המדבר ליעקב בחלומו, מציג עצמו כאלוהי אביו יצחק וסבו אברהם, ומבטיח את הארץ ליעקב ולזרעו. הוא מבטיח בכך את חזרתו של יעקב למולדתו, כי הארץ המובטחת ליעקב איננה נמצאת בארם או בחרן, באזור ארם נהריים, בארץ רוויית המים בין הפרת לחידקל, משם באו אברהם ושרה ולוט, לשם מועדות פניו, אלא בהרי יהודה, בארץ הצחיחה, על סף המדבר, שמחייתה תלויה בגשמי ברכה, בה הלכו אבותיו בנדודיהם, בארץ בה חפרו בארות, בין באר שבע לבית אל, בין חברון, לוז ושכם.

וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ

וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה

וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ.

*

שלוש פעמים נזכרת המילה זרע בשני הפסוקים האחרונים. המילה זרע היא מילה עתירת משמעות במִלון האלוהי של הבריתות, השבועות וההבטחות, היוצרות קשר של קיימא בין ההווה של היחיד, הבודד, השרוי תמיד בסבך קושיות, קשיים ואתגרים בלבדיותו הנאבקת, לבין העתיד המובטח בברכה, בשבועה ובברית, הקשור בזוגיות, באהבה ותשוקה, חיבור, ייחוד וזיווג, זריעה ופריון, הולדה ולידה, ילודים, גידול ילדים, בפרו ורבו, או בהמשכיות השרשרת האנושית של הדורות, הממשיכה את קשר הגומלין בין הנגלה לנסתר, שכן בחומש רק אלוהים הוא המופקד על ברכת שדיים ורחם, על משך הזרע ועל פריונו של הזרע, ועל המעבר מעקרות לפריון בכל גיל ובכל הנסיבות. המילה זרע מתייחסת הן להבטחה האלוהית להמשך החיים, הן לתמצית הגבריות הנחשבת כמקור היחיד ליצירת חיים ולהולדת חיים, בהם רק הגבר מוליד ורק האישה יולדת, הן להנצחת האדם בזרעו לדורותיו, כשכל אדם נחשב הן כילד להוריו, הן כמוליד את ילדיו, כששתי אלה הן העובדות הראשונות במעלה ביחס לאבות ובנים, לאורך הדורות, מאז ‘זה ספר תולדות אדם’ (בראשית פרק ה), העובר בשתיקה גמורה על הנולדות ועל היולדות, כשהוא רושם את תולדות משפחת האדם כהיסטוריה פטריארכלית־אנדרוצנטרית בלעדית של מולידים ונולדים, שבה רק לזכרים יש זיכרון כשעל כל הנשים הנולדות והיולדות בספר תולדות אדם נגזרת נשייה ומחיקת שמותיהן מהזיכרון.

המילה זרע מתייחסת כמובן גם לזרע הנטמן באדמה בסתיו בסוף תשרי, בתום חג הסוכות, ונקצר תשעה חודשים לאחר מכן, באמצע סיון, בחג ביכורי קציר חיטים, כשהזורעים בדמעה, בתשרי, ברינה יקצורו, בסיון. משך הזרע הנטמן באדמה בין זריעה לקציר, דומה לפרק הזמן של ההיריון האנושי, בין הזרעה, עיבור, הריון ולידה, תשעה חודשים, ומבטיח עם בוא הקציר את שמחת השובע והברכה, הקשורה תמיד בצמיחה, יבול, שובע ושגשוג. עולם הזריעה החקלאית שהוא עולם גברי, מושאל לדימויי התשתית של גבריות ונשיות, כזורע זרע במזרעה או כאדמה בה נטמן הזרע וגדל בחובה, ועולה וצומח ונושא פרי. אלוהים מעצים את הבטחתו ואת ברכתו, ברכת משך הזרע, ומונה את צאצאיו הרבים של יעקב ואת הברכה הקשורה בזרעו ובתפוצותיו.

יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה: ביטוי יפה זה מקביל למה שאנו קוראים מערב (מלשון עֶרב), מזרח (מלשון זריחה), צפונה ודרומה, כי בגאוגרפיה של ארץ ישראל הים התיכון הוא תמיד במערב והנגב הוא בדרום. קדם הוא מזרח, משם מקדימה השמש לזרוח. ארצות הקדם היו ארצות המזרח. הקשר המעניין בין קדם, קדמוני, עמי הקדם הקדמונים, ימי קדם או קדם, זריחה ומזרחי, קשור במילה אוריינטציה, כיוון, הנגזרת מאוריינט, מזרח orient. הדבר הקבוע והקדום היחיד, שתמיד מאיר מדי יום מאז שבוע הבריאה, ותמיד מקדים לזרוח ונראה לעין הוא השמש, ולכן מזרח, אוריינט, זריחה, אוריינטציה, התמצאות ביחס לכיוון מזרח. מקור המילה במילה הלטינית oriens, orior שפירושם לזרוח וגם מזרח, מקום הזריחה, ומכאן בשפות האירופיות Orient

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ.

* יעקב החוטא והאשם, הבורח הנרדף והמפוחד במציאות, בגין מעשיו הרעים בעולם האנושי, חטאים שאירעו זה עתה שכרתו אותו ממשפחתו ושלחו אותו אל הלא־נודע, זוכה להבטחת חסות שמימית ולהגנה אלוהית ושמירה אלוהית מפני כל הלא נודע והבלתי -צפוי, הכוללת את הבטחת השיבה לארץ, ממנה הוא בורח מפני אחיו עשיו, בעת שהוא חולם.

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי.

* יעקב מאשר לעצמו עם יקיצתו שבחלום נגלה לו דבר אלוהים, הכולל הבטחה, שמירה וברכה, וממילא הוא עשוי להסיק שכל אלה ניתנו לו כי עוונו נמחל בעיני האל.

וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.

* יעקב רואה את המקום שבו חלם כבית אלוהים וכשער השמים. כלומר המקום התקדש בשל חלום ההתגלות האלוהי שהתחולל בו, שמחה את פשעיו והפך אותו מחוטא לאחיו ולאביו, ומארור ומקולל בפי אחיו, למי שנסלח לו, שהרי הוא מבורך בפי האל.

וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו

וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ.

* המלה מצבה היא מלשון להציב ציון לאל שניצב מעליו בחלומו, כאמור לעיל: ‘וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו’.

וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה.

* מקום מקודש זה יהיה נושא לאגדות ולמדרשים רבים. בית אל שוכנת בנקודה גבוהה ממנה נשקף מראה הארץ מקצה לקצה. היא נזכרה קודם לכן כתחנה השנייה במסעו של אברהם אל ארץ כנען, שהייתה בין בית אל לבין העי. ארון הברית נשמר בבית אל. בית אל נחשבה לעיר מקודשת ובזמן פרשת פילגש בגבעה הייתה מקום ארון הברית ומקום מושבו של פנחס בן אלעזר הכהן.

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר

אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי

וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.

וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי

וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים.

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים

וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

*

יעקב נושא ונותן עם אלוהים. אין הוא מסתפק בברכה ובהבטחה האלוהית החד־צדדית, מלאה הדר ושגב אלוהי ככל שרק תהיה. הוא נשבע לאל שהתגלה לו בבית אל בחלומו ונודר לו נדר, אולם הנדר מנוסח בלשון תנאי. אם אתה אלוהים תשמור את הבטחתך לי, שניתנה, כזכור לשנינו, בחלום, אם תשמור עלי במסעי מזרחה, אם תיתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, כלומר תדאג לכל מחסורי כדי קיום הוגן, ותשיב אותי בשלום לבית אבי במערב, אז אתה תהיה לי לאלוהים ואני מצדי אקריב לפניך מעשר מכל אשר יהיה לי בברכתך. יעקב מזכיר לאלוהים ברמז שאין אל ללא מאמינים, כשם שאין מלך בלא עם. לא רק אני זקוק לחסדיך שבלעדיהם אין לי תקומה, אלא גם אתה זקוק לי כעד המעיד על גדולתך האלוהית, על ברכתך ועל חסדיך.

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם.

* יעקב הולך מזרחה, לארם נהריים, לכיוון ארץ הנהרות הגדולים, הפרת והחידקל. מקווי המים הגדולים, בין ים, בין נהר, בין אגם, היוו תמיד גבולות גאוגרפיים מוכרים מאז ומקדם. לדוגמה ארצות הים התיכון, ארם נהריים, הארץ שבין הפרת והחידקל, ארץ היאור, עבר הירדן, בחר بحر הוא ים בערבית, בחריין, ארץ שני הימים, או ארצות שפלת החוף, הלא הן ארצות השפלה.

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ

כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר.

* ספר בראשית, המספר באלף הראשון לפני הספירה, על האלף השני לפני הספירה, בתקופת נדידת העמים וחיי נודדים יושבי אוהלים, גדוש בבארות, בעדרים, בכרי מרעה וברועים, משום שבין הנהר הגדול נהר פרת ובין נהר מצרים, ובין נהר הירדן לבאר שבע, רוב השטח יבש, צחיח, שומם ומדברי, ומוגדר כסף־המדבר, כספר המדבר או כארץ צייה וישימון. במציאות גאוגרפית זו שבה מים נבעו רק בבארות, באר נובעת הייתה מקור מים חיים לרועים ולחיות המרעה, ושימשה תמיד גם מקום מפגש חברתי בין תושבים ובין זרים ובין נשים לגברים.

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר

וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ.

* המים היו יקרים ונדירים בבארות המדבר וחפירת בארות הייתה נושא לסכסוכים חוזרים ונשנים, ובעליהן הגנו עליהן באבנים כבדות שכיסו את פי הבאר, את מקור הנביעה או את פתח השאיבה, וחייבו שיתוף פעולה והסדרה של הרועים לשם הצבתן כאבן גולל ולשם הסרתן.

* וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ.

* הפנייה היפה אַחַי מעידה שפני השואל לשלום.

וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ.

* ליעקב אירעה קפיצת דרך, משום שהמרחק בין באר שבע אשר בנגב, משם יצא לנדודיו, לחרן אשר בארם, אליה הגיע, הוא מרחק גאוגרפי גדול. הסיפור המקראי בוחר תמיד למעט בפרטים שאינם מקדמים את מהלך העלילה.

נחור הוא אחיו של אברהם בן תרח, סבו של יעקב. לבן הוא אחיה של רבקה אמו של יעקב, הנקראת רבקה בת בתואל. כלומר לבן הוא נכדו של נחור, לא בנו. נחור בן תרח, אחי אברהם, ומלכה אשתו, היו הוריו של בתואל, אביהם של רבקה ולבן. שם אמן של האח והאחות אינו נזכר.

וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן.

* מהפסוק הזה, ומסיפורה של רבקה אמו של יעקב, שפגשה באליעזר עבד אברהם ליד הבאר, אנו יודעים שהנערות הצעירות היו רועות העוסקות במרעה ובהשקאת הצאן ובהבאת העדרים מן המרעה אל הבאר.

וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ.

* יעקב בעל היוזמה ורב התושייה, המצטיין בניצול הזדמנויות הנקרות על דרכו, ברוחק ראות ובתכנון מתמיד של כמה צעדים קדימה, מציע לרועים עמם שוחח לא לבזבז את הזמן, להסיר את האבן מפי הבאר ולהשקות את הצאן ולהמשיך במרעה.

וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן.

* הם עונים לו שבשל כובד האבן שעל פי הבאר ובשל מנהג המקום, כל הרועים והרועות משקים ביחד, רק בשעה שכל העדרים נאספים אל הבאר, ואז גוללים ביחד את אבן הגולל.

עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ

וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.

וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ.

* פסוקים מעטים אלה מספרים בתמצות סיפור אהבה נפלא וממחישים את מעשה האמנות של הסופר המקראי כהסטת הדיון למקום בלתי צפוי. כאן מתואר פרץ רגשות בלתי צפוי בעולם שעד כה היה כולו מעשה ואיפוק במסגרת הנימוסים וההליכות המקובלים במקום. יעקב רואה מרחוק את רחל בת דודו באה עם הצאן, ולמראה בת דודו, הרועה יפת התואר, הוא מתמלא עזוז וגבורה ותעצומות נפש. הוא ניגש לאבן המכסה על פי הבאר ומסיר אותה לבדו. הוא שותק ועובד, גולל את האבן, משקה את העדרים של דודו לבן, כשרחל מתבוננת בו בדממה ומשתאה למראה עיניה והוא מתבונן בה מזווית עינו. היטב היא יודעת מה כבדה האבן ואיזה כוח עז נדרש להסירה. כשהוא מסיים להשקות את עדר הכבשים הצמאות הוא ניגש לרחל בדממה, נושק לה ובוכה בקול רם. עד כאן איננו אומר מילה, גם היא לא. גברים בעולם העתיק אינם מנשקים נשים שאינן מוכרות להם, וודאי לא בפומבי ואף אינם נותנים ביטוי לרגשותיהם בבכי נשמע ונראה לעין כל.

בכיו של יעקב, שהוא בכי של הקלה, הכרת תודה שציפייתו נענתה, התרגשות שבהתממשות תקווה, ביטוי לרגש האהבה המציף אותו, התפעמות ושמחה על שהצליח ה' דרכו והוא פגש ברגע בואו את האישה היעודה לו ממשפחת אמו, בנסיבות בהן יכול היה להפגין את ייחודו, כוחו וגבורתו, את אונו ועוצמת אהבתו. אבל באזני הקורא הקשוב, בכיו מהדהד גם את זעקת בכיו הנורא של אחיו עשו, שבכה בכי מר בפרשה הקודמת, על שניהם נאמר ‘וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ’. עוד מהדהד בכיו של יעקב הבורח מאחיו, את בכיה של הגר אם ישמעאל, שגורשה למדבר עם בנה המודח, על לא עוול בכפה, כדי להגן על נחלת אחיו הנבחר.

וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ. בין בני אברהם בדורות הראשונים, היו מקובלים רק נישואין אנדוגמיים [בתוך המשפחה] כנישואים ראויים, שכן המשפחה שמוצאה מארם, מבני שם, ביקשה לשמור את הבידול של בני שם מבני כנען, תושבי הארץ, שהיו מבני חם לפי החלוקה המקראית. הדרך היחידה הייתה לא להינשא לבני הארץ, בני כנען ובנותיו, הארורים והמקוללים, אלא להינשא רק לקרובי משפחה ראשונים, שכן רק אלה היו נישואין ראויים בין בני שם.

משמעות השם רחל היא כבשה. משמעות שמה של רבקה נגזרת מלשון עגל מרבק. לאה באכדית היא פרה. שרה באה מאותו שורש של השור. שמות הנשים ושמות חיות המרעה, הצאן והבקר היו קרובים מאוד אלה לאלה בעולם העתיק של הרועים הנודדים, כי הצאן והבקר היו עיקר הרכוש והקניין ומקור העושר, הכבוד, היוקרה והערך של בעל הצאן, ושמות הבנות בטאו את ההוקרה והערך לבעלי החיים האהובים, שהיו מקור העושר, הרווחה והשגשוג, השלווה והביטחון הכלכלי בחלבן, בבשרן, בתולדותיהן, בעורן ובצמרן.

יעקב מדבר לראשונה עם רחל, רק אחרי שבכה בפניה ואחרי שנשק לה. הוא מבאר לה את קרבתם המשפחתית. לבן אבי רחל הוא אחיה של רבקה אמו של יעקב. רחל היא בת דודו. הקשר ביניהם שיהפוך לקשר נישואין ברבות הימים הוא קשר אנדוגמי. הוריהם אחים, רבקה אמו ולבן אביה.

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ

וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ

וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

* חיבת קרבת המשפחה וקשרי האהבה והנישואין, בין בני שם המתבדלים מעמי הארץ, היו מעורבים במשפחה האנדוגמית המקראית עד מאוד, אולם משפחה זו הייתה משפחה פטריארכלית שבה הבנות הן קניין אביהן והחתנים צריכים היו להשיג מוהר כדי לקנותן מאביהן או לעבוד תמורתן. המשפחה המקראית הייתה פעמים רבות משפחה אנדוגמית, פוליגמית פטריארכלית, ובסיפור הבא אנו רואים איך מתגלגלים הדברים.

וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים.

* אירוח לפרק זמן של חודש ימים היה מקובל בין קרובי משפחה, אולם מעבר לו היה צריך להסדיר את היחסים בין המארחים לאורחים.

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ.

וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל.

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה.

* ללבן נולדו שתי בנות מאשתו ששמה אינו ידוע לנו. אחת מהן, הבכירה, נולדה עם פגם כלשהו בעיניה (עיניה לאות אומר ספר היובלים) ואילו אחותה הצעירה, הייתה יפת תואר ויפת מראה. יעקב אהב את רחל בשל היותה יפת תואר ויפת מראה, והעריך ששבע שנות עבודה במרעה הצאן של לבן יקנו לו זכות לשאת את רחל הבת הצעירה.

וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה.

* יעקב נושא ונותן וקובע עם לבן שתמורת עבודה במרעה של צאן לבן במשך שבע שנים במחיצתו, תינתן לו רחל בתו הצעירה לאישה. לבן מסכים בגלוי אולם בסתר לבו הוא מערים עורמה ורוקם תככים ומזימות. יעקב אשר רימה את אביו ואת אחיו כדי לזכות בבכורה ובברכה, יזכה לטעום את טעמה המר של המרמה של חותנו ושל נשותיו ושל בניו.

וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי.

וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.

* פסוק תמציתי נפלא זה (המוכר לקוראות ולקוראים מכותרת ספרו המפעים של מאיר שלו על אהבתו של יעקב ליהודית “כימים אחדים”) מתאר בקצירת האומר את מרחק הזמן ביחס לעוצמת האהבה.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ.

* יעקב השלים את חלקו בהסכם ומילא את הבטחתו כלשונה, ומצפה שעתה לבן ישלים אף הוא את חלקו המובטח.

וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה.

* לבן בן בתואל, כאחותו רבקה, רואה את עצמו כמי שרשאי להונות ולרמות את קרובי משפחתו ולהטות את מהלך הדברים כרצונו, על פי סדרי העדיפויות שהוא קובע.

יעקב הרמאי והמתעתע, שרימה את אביו העיוור בברכת אמו רבקה, כדי לגזול את הברכה השמורה רק לעשיו, אחיו התאום הבכור, אשר לא נרתע מלתעתע באביו סמוי העיניים, לכזב לו ולגזול את ברכתו של אביו, שהייתה מובטחת רק לאחיו הבכור, מוצא את עצמו, לתדהמתו הרבה, מרומה בידי דודו לבן ונגזל בידיו, כשזה מעניק לו את האחות הבכורה ולא את הצעירה.

וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.

* לאה המבוגרת, שיעקב לא אהב ולא חשק בה, מובאת לאוהלו בחסות החשכה, כשהוא עיוור מלהבחין, והופכת לאשתו בבלי דעת. את תסכולם של שני הצדדים לא קשה לדמות. אבל מי שהחל את דרכו בכזב ומרמה, בתעתוע וגזל, מובטח לו על פי דין הצדק המקראי שהשקר, הכזב והמרמה, התעתוע והגזל ילוו אותו כל חייו באופן בלתי נמנע.

וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה.

* בנות לא זכו בחלקן בירושה אחרי מות אביהן, על פי הסדר הפטריארכלי שבו רק בנים בכורים או אחים או דודים ממין זכר ירשו את האדמות, את הצאן והבקר ואת כל סוגי הרכוש והנכסים. אבל בשעה שהבנות נישאו הן קיבלו נדוניה שכללה בדרך כלל כלי בית, מצעים, שטיחים ושפחות. לאה קבלה את זלפה שפחת לבן, כשפחתה, לרגל נישואי המרמה שלה עם יעקב, שחשק רק באחותה הצעירה.

וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה

וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי

הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי.

* יעקב מתפלץ מזעם, אכזבה, איבה, כעס וייאוש, ומתרעם על המרמה שנהג בו לבן, אולם לבן המארח, עונה כנגד האורח בתקיפות, בשם המנהג, הכבוד, המסורת והנורמה. יש סדר מקובל ביחסי משפחה ויש תרבות מקובלת הבאה לאזן בין האינטרסים השונים של כל הצדדים. בחרן לא משיאים את הצעירה לפני הבכורה.

וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה.

מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת.

* לבן אינו רוצה לאבד את עובד המרעה המצטיין שלו, את הרועה יעקב, ואומר לו שרחל בתו הצעירה, תהפוך לאשתו השנייה, בתמורה לשבע שנות עבודה נוספות. יעקב איננו מהסס לרגע באהבתו ותשוקתו לרחל.

וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה.

* הקשר בין שֶׁבַע לשבועה שְׁבֻעַ, קשר שעליו מבוססת ברית הנישואין בין יעקב לנשותיו, כשם שעליו מבוססת הברית בין האל לעמו, מוטעם בפסוקים אלה, המהדהדים את ספירת שבעה ימים בין שבת לשבת או מניין שבעה מועדים שיוגדרו כשבעת מועדי ה', בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי, שצומחים בהם שבעת המינים כדי קציר, בציר, מסיק וקטיף, ארייה וגדיד, בשנה המתחילה בחודש האביב (שמות י"ב, ב), או שְׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנוּ, שמזכיר הנביא הכהן ירמיהו (ה, כד) או שבע שנים מדי שמיטה ושבע שבתות שנים מדי יובל שקושרים את כל הבריתות, השבועות והמועדים מספר בראשית ועד ספר דברים, בספירה שביעונית מחזורית ומדויקת.

המספר המקראי של ספר בראשית, חוסך בפרטים כדרכו, ועובר בשתיקה גמורה על כל שהתרחש בשבע שנים נוספות אלה באוהלי לבן ואוהלי יעקב ועל כל האכזבות, הגעגועים, התשוקות, ההחמצות והתסכולים, המעשים והרגשות, שהיו מעורבים בהם, ומספר רק שיעקב עשה כמצוות לבן דודו, שבבתו חשק, ועבד תמורתה שבע שנים.

וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה.

* גם רחל מקבלת עם נישואיה ליעקב שפחה, את בלהה שפחת לבן.

וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת.

* יעקב נשאר במחיצת לבן ובנותיו ושפחותיו, שבע שנים נוספות. סך הכול כעשרים ואחת שנה. בשנים אלה אשתו לאה הרה ללדת כמה פעמים ואילו אשתו רחל נותרת בעקרותה.

יש מקום להתעכב על העקרות, שבפרשה זו נשמע קולה, בעולם של רועי צאן ואנשי בקר ומרעה, הנסוב תמיד סביב פריון ואון ועיבור והמלטה ומבכירות וממליטות גדיים וטלאים וראוי לחשוב כמה קשה היא העקרות, שנתפשה תמיד כקללה, היפוכה של הפריון, הנתפש תמיד כברכה, לעקרה המייחלת לפרי בטן, כשכל הנשים האחרות סביבה מעוברות, הרות ויולדות, מניקות ומטפחות ומגדלות תינוקות ועוללים. כלומר, לא רק הכאב הנורא, התסכול, רגשי האשמה, הבושה, הפחד והייאוש, הכרוכים באהבה שאינה נושאת הריון ולידת פרי בטן, כששני הצדדים חפצים בהם, אלא גם החובה המייסרת לחיות כעקרה ולהעמיד פנים שמחות בשמחת הלידות מסביב של האחיות, הקרובות והשפחות.

המספר המקראי מוסיף משפט מהדהד דק הבחנה. לאה הבכורה, שעיניה היו רכות או לאות, שניתנה ליעקב במרמה, הייתה שנואה עליו ודחויה בעיניו. על כן אלוהים חנן אותה בפריון ובהריונות ובלידת ילדים. ואילו רחל הצעירה, יפת התואר וטובת המראה, שהייתה אהובה עליו ונחשקת בעיניו, הייתה עקרה.

וַיַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה.

* בחומש, על ההריון והפריון ממונה רק אלוהים בכל הנוגע ל"ברכת שדיים ורחם". רק הוא בחסדו קובע ברחמיו את ברכת הפריון ואת קללת העקרות. על הסבל הנורא הכרוך בעקרות, מנקודת מבטם של אשה ובן זוגה החיים יחדיו ורוצים בילדים וחפצם אינו עולה בידם, כתבה הסופרת והמתרגמת הישראלית כרמית גיא (נ. 1949), דברים נוקבים לפני כארבעים וחמש שנה:

“הללו נקלעים למצוקה שמי שלא התנסה בה אין לו מושג במה דברים אמורים. היא מעיבה על כל הצלחה בכל תחום אחר בחיים, על כל שמחה. שום תיאור לא יוכל להבהיר את סבך הבעיות, רגשות האשם, השנאה כלפי העולם כולו ושאלות על מה הטעם בקריירה, בחברים, בבית נאה או בכלים נאים” (עתון ‘דבר’).

הקנאה והשנאה של האחות העקרה באחות הפורייה, עומדת ביחס ישר לרגשי השנאה של יעקב ללאה וללבן, ולאחר מכן לראובן, שמעון ולוי בני לאה, ולאהבתו לרחל ולאחר מכן ליוסף ובנימין בני רחל.

‘כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, ואילו כל משפחה אומללה, אומללה על פי דרכה’. אמר הסופר הרוסי הגדול, לייב טולסטוי, במשפט הנודע הפותח את “אנה קרנינה”. אין בספר בראשית שום משפחות מאושרות. ואי אפשר להפריז במידת האומללות של משפחת יעקב הרמאי המרומה, האוהב הנכזב, שנשא לאישה את בת דודו השנואה לפני שנשא את אחותה, בת דודו האהובה, כשהראשונה מבורכת בילדים והשנייה נמקה בייסורי עקרותה, בקנאתה ובשנאתה לאחותה.

יעקב המרומה והמשועבד לעבודתו בבית לבן, תמורת נשותיו, וודאי לא ראה רגע של נחת ושלווה בין געגועיו לרחל האהובה, שנידונה להמתין לאהובה ארבע־עשרה שנות ייסורים, וחיה כאישה עקרה אומללה, ובין שנאתו ללאה השנואה והפורייה, שייחלה כל חייה להיות אהובה כאחותה המקנאת בה. חייו המיוסרים בבית לבן השפיעו ללא ספק על יחסו לילדי האישה השנואה שנולדו בארם, ואלה מצדם נטרו לו ונקמו בו כשהיו עדים ליחסו השונה בתכלית לילד האהוב של האישה האהובה.

וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי.

* כמה מכמיר לב משפט זה של האישה השנואה המייחלת לאהבת בן זוגה האוהב את אחותה העקרה, המקנאת באחותה הפורייה. אפשר רק לדמיין איזו אם הייתה עשויה להיות אישה שנואה זו ואיך גדל הילד הבכור של האישה השנואה שבן זוגה התנכר לה ולבנה, מה הפלא שכאשר גדל לא היסס לחלל את יצועי אביו, לפגוע בו ולרמות אותו ולנקום באחיו הקטן האהוב.

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן.

* לאה האומללה חוזרת על היותה שנואה בידי בן זוגה ועל תקוותה הנואשת שילדיה יהפכו אותה לאישה אהובה ונחשקת. שמעון גדל להיות בן שאביו קללו על שהיה רוצח שהבאיש את שם אביו.

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי. [ספר היובלים מוסיף שלוי נולד באחד בחודש הראשון, כלומר באחד בניסן, בראש חודשים, במועד המקודש של ראשית לוח השבתות הכוהני ומועד הקמת המשכן]

* גם כאן חוזרת לאה השנואה הנואשת על תקוותה ותוחלתה שאישה המתנכר יתקרב אליה ואומרת עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כי ילדתי לו שלושה בנים.

* תוחלתה נכזבת, אהבה יש רק בין יעקב לרחל העקרה, המקנאת קנאה מרה בפוריותה של אחותה השנואה, ושנאה יש רק בין יעקב לאשתו לאה הפורייה, המקנאה קנאה מרה באחותה האהובה והעקרה.

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהוָה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת. [יהודה נולד בחג השבועות, חג השבועה והברית, וחג מתן תורה וחג הביכורים, לדברי ספר היובלים]

* ראובן, שמעון, לוי ויהודה הם ילדיהם של יעקב השונא ולאה השנואה. בכל אחד מהם נכרכו סיפורים קשים ורעים על חטאים שונים. יעקב קילל שלושה מילדיו אלה בבראשית פרק מט. “רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה.. שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל”

* בספרות הכוהנית שהתחברה במאות האחרונות לפני הספירה, לוי ויהודה הופכים לגיבורי העלילה. בצוואת השבטים ובספר היובלים מכבירים בשבחיו של לוי ורואים אותו כאבי הכהונה. אבל במסורת המקראית הוא נקשר בסיפורים של דופי, ואביו כידוע קילל אותו את הקללה לעיל.

וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

*

קנאתה המייסרת של רחל העקרה, ששנותיה חולפות ללא פרי בטן, באחותה הבכירה והפורייה היולדת מדי שנה, ורצונה למות אם לא תהרה ליעקב, נזכרת בתלונת תחנוניה כלפיו. אף אב ואף אם במקרא לא מבטאים את תשוקתם לבנות, רק לבנים. גם המשוררת רחל הנקראת על שם רחל אמנו, כתבה בשירה “עקרה”: “בן לו היה לי”.

וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן.

* יעקב עייף ממאבק שתי נשותיו עליו, וקצר רוח בשל הקנאה והשנאה השוררת בין בנות משפחתו, ובינו לבין לאה ולבן, אומר לרחל המיוסרת שהפריון הוא נחלת אלוהים ולא פרי בחירה אנושית, כפי שאכן ספר בראשית חוזר ומלמד אותנו ביחס לכל סיפורי האבות והאימהות העקרות. על ההתאכזרות האלוהית לאימהות העקרות בשל התאוותו של האל לתפילת האבות העריריים, הרחבתי בהזדמנות אחרת במאמר הנמצא ברשת. [רחל אליאור, “עלמה יפה שאין לה עיניים”, אלפיים 20, 2000]

וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה.

* רחל האומללה עושה כמעשה שרה ונותנת ליעקב את שפחתה בלהה, כדי שתלד ילד ליעקב, שגם לה תהיה חזקה בו מדיני שפחות וגבירות.

וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב.

וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן.

וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן.

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב.

וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי.

* רחל רואה בדן ונפתלי, שילדה בלהה שפחתה ליעקב, כילדיה שלה, והיא זו המעניקה להם שמות הקשורים בסיפור חייה. כך עשתה אחותה לאה לפניה.

וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה.

* לאה המודאגת מהפריון באוהלי רחל ובלהה, ממהרת לתת ליעקב את שפחתה זלפה כדי שיוליד אתה בנים נוספים השייכים לענף של לאה.

וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן.

וַתֹּאמֶר לֵאָה בגד [בָּא] [גָד] וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד.

וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב.

וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר.

* ילדי השפחות, דן ונפתלי, מזה, וגד ואשר, מזה, משככים מעט את ייסוריה של רחל העקרה ואת קנאתה של לאה השנואה.

וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ.

* לאה רואה את יעקב כאיש שלה ואת רחל אחותה כמי שלקחה אותו ממנה, היא מתעלמת מהעובדה שניתנה ליעקב במרמה בידי אביה, נגד רצון בעלה, ושהוא שונא אותה, לפני שרחל הפכה לאשתו השנייה. צמח הדודאים נחשב בתרבויות שונות כקשור באהבה ובפריון ורחל קונה את דודאי ראובן במחיר ויתורה על בן זוגה לטובת אחותה.

וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר

אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא.

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי.

וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי

וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר.

וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְּיַעֲקֹב.

וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב

הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים

וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר.

* לאה המייחלת לאהבת בן זוגה, האוהב את אחותה, אהבה שאינה זוכה בה אף פעם, זוכה ללדת שלושה ילדים נוספים, יִשָּׂשכָר, זבולון ודינה. יששכר וזבולון נזכרים לטובה במסורת היהודית כאחים העושים שותפות ביניהם, שבה האחד עובד ומפרנס את אחיו הלומד, והשני מחלק את זכויותיו על הלימוד וקיום המצוות עם אחיו העובד. skhole היא מילה ביוונית המוכרת בצורתה הלטינית schola הנמצאת בשורש המילים המוכרות school scholar scholarship -עניינה של מילה זו הוא זמן פנוי ללימודים שמישהו אחר משלם עבור הלומד ללימודיו ולמחייתו. יששכר וזבולון הם הדוגמה הראשונה לאחריות אח אחד על הלימודים של אחיו המקדיש את כל עתותיו ללימוד ולא לעבודה המפרנסת את בעליה. ספר דברי הימים א י"ב לג־לד מספר: מִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם. מִזְּבֻלוּן יוֹצְאֵי צָבָא עֹרְכֵי מִלְחָמָה בְּכָל כְּלֵי מִלְחָמָה חֲמִשִּׁים אָלֶף וְלַעֲדֹר בְּלֹא לֵב וָלֵב. יששכר נודע כיודע בינה לעתים ואחיו זבולון ששכן על חוף ימים בעת שלום, פרנס את אחיו במסחר הים והחופים, בדיג, בחלזונות הארגמן ובסחר צדפים, בהם נודעו כל הצידונים, הפניקים והזבולונים שוכני החוף המזרחי של הים התיכון. את זכויותיו של יששכר על לימודו, השכלתו ותורתו, חילק עמו אחיו, הזן והמפרנס אותו.

וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה.

יש לשים לב שהמילה ותהר, הנזכרת לפני כל הריונותיה של לאה, בהם ילדה בנים, איננה נזכרת לפני לידת דינה.

איש אינו זוכר בדרך כלל שליעקב נולדו שלושה עשר ילדים, כי מלבד שנים עשר בניו נולדה לו גם בת זקונים ששמה דינה, הנזכרת בפרשת שכם בן חמור ואונס דינה. אולם היא נעלמת מספר בראשית וגורלה לא נודע. ספר היובלים מגלה לנו פרט לא ידוע על הולדתה ואומר בפרק כ"ח פסוק כג: " ויבוא יעקב שנית אליה [ללאה] וַתַּהַר ותלד תאומים בן ובת ותקרא שם הבן זבולון והבת דינה שמה, בשביעי בחודש השביעי בשנה הששית בשבוע הרביעי" [תאריך זה מתייחס לתאריך ההיסטורי 7.7.2134 לבריאה]. כלומר בעל ספר היובלים נתן דעתו על העדר המילה וַתַּהַר והסיק מכך שדינה נולדה כתאומה של זבולון.

הספרות העתיקה [צוואת איוב] והספרות המדרשית [פרקי דרבי אליעזר] מספרות שדינה, מבני שם, שהייתה ילדה שיצאה לראות בבנות הארץ, כלומר לשחק עם הילדות הכנעניות, נשלחה למצרים אחרי האונס שנאנסה בידי נסיך שכם, שכם בן חמור הכנעני, ממנו הרתה ללדת, למרבה דאבון הלב, שכן אונס ילדות הוא לא רק פגיעה חסרת תקנה בגוף ובנפש, אלא הוא גם כרוך בהריון בוסר ובלידת ייסורים של גוף שאינו מוכן להרות וללדת. דינה, בת לאה ויעקב, הנאנסת, הילדה המעוברת, ילדה במצרים את אסנת, שהפכה לאשתו של אחיה מצד אביה, יוסף בן רחל ויעקב, לפי מסורת אחת, או הפכה לאשתו השנייה של איוב בן עשיו, אחי אביה, לפי מסורת שנייה, ולאמן של היפות בבנות הארץ, ימימה, קציעה וקרן הפוך. עליה ועל גורלה מסופר בספר “צוואת איוב” המצוי בספרים החיצוניים במהדורת אברהם כהנא.

סיפור אונס דינה בת לאה בספר בראשית מסופר ברובד הפְּשט שלו כדי לקדם את חובת הצניעות וההסתגרות של הבת בביתה מאימת האונס, שכן הילדה בת התשע או הנערה בת השתיים־עשרה, היוצאת מביתה לראות בבנות הארץ או לשחק איתן, מוּעדת להיכשל ולהיאנס ולאבד את כבודה ובתוליה, ולהפסיד הזדמנות להינשא בנישואין ראשונים ראויים, השמורים רק לבתולות. האשמת הנאנסת רווחת בדברי חכמים, המאשימים את דינה ואומרים שבגלל שיצאה מחוץ לאוהל אמה לראות בבנות הארץ ונהגה באי־כבוד ולא נותרה באוהלה הסגור ובהשגחת משפחתה, גרמה לכך ששְכֶם בן חמור, כנעני בן ניכר, אנס אותה:

“וכבר נאמר מן הדבר הזה רמז בתורה, שלא תהא אשה מהלכת בשוק הרבה. מנין? שכן כתיב ויברך אותם אלוהים וגו' וכבשוה, וכבשה כתיב, האיש כובש את האשה ואין האשה כובשת את האיש, אבל אם הרבתה רגל והייתה יוצאה לשוק, סוף באה לידי קלקול, לידי זנות, וכך אתה מוצא בדינה בת יעקב, כל זמן שהייתה יושבת בבית לא נתקלקלה בעברה, אבל כיון שיצאה לשוק גרמה לעצמה לבוא לידי קלקלה” (תנחומא, וישלח, פרק לד, סימן ה).

חכמים אינם נרתעים מלהאשים גם את אִמה של דינה, לאה: כיוון שנאמר על לאה שיצאה לקראת יעקב בסיפור הדודאים – כָאֵם כן בתה, גם דינה הייתה, לדבריהם, יצאנית ומופקרת והביאה על עצמה את האונס בידי שכם בן חמור.

ברובד המובלע של פרשת אונס דינה, הנחשף בספר היובלים, הסיפור מסופר כדי להציב באופן חד־משמעי את גבולות הקהילה, באמצעות קביעת גבולות הנישואין האסורים בתכלית האיסור בין בנות שֵם לבני כנען, כשדינה בת יעקב נמנית על הראשונות, ושכם בן חמור החיווי, מבני כנען, על האחרונים.

לדברי ספר היובלים, כנען בן חם, שיבשת אפריקה הוקצתה לו למושב מאז ימי נוח, פלש שלא כדין לאסיה, ארצם של בני שם, השתקע בארץ ישראל כשירד מהרי אררט בדרכו לאפריקה, וגזל אתך הארץ מבני שם, ועל כן הוא ארור ומקולל לעולמים, והאיסור של בנות שם להתחתן עמו נצחי. השוו את הנוסח הכוהני בספר עזרא הפונה לשבי ציון מבני שם ואוסר עליהם קשר עם בנות כנען: “וְעַתָּה בְּנוֹתֵיכֶם אַל־תִּתְּנוּ לִבְנֵיהֶם, וּבְנֹתֵיהֶם אַל־תִּשְׂאוּ לִבְנֵיכֶם, וְלֹא תִדְרְשׁוּ שְׁלֹמָם וְטוֹבָתָם עַד־עוֹלָם, לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וַאֲכַלְתֶּם אֶת־טוּב הָאָרֶץ וְהוֹרַשְׁתֶּם לִבְנֵיכֶם עַד־עוֹלָם”, (עזרא ט, י"ב). הקפדה על חוקי צניעות אלה, שנועדו לשמור על כבוד המשפחה באמצעות הסתרת מחציתה מעין רואה, ולשמור על כבוד הקהילה וגבולות העם, נשמרו בקהילות רבות מהעת העתיקה ועד למאה ה־21.

הקפדה זו על גבולות הצניעות וההתבדלות מבני הארץ, שמאחוריה הסתתרה אימת האונס, אשר כוננה את הנורמה והמנהג והנימוס באשר לכבוד המשפחה, כשם שקבעה בנחרצות את גבולות כבוד העם, מנעה מרוב הבנות - שהצטוו בעת העתיקה להיות יושבות אוהלים נסתרות מעין רואה, ולאחר מכן עם המעבר מחיי אוהלים ליושבי בית, הצטוו על ישיבה בביתן (‘כל כבודה בת מלך פנימה’)– כל מידה של חופש בחירה. הקפדה זו מנעה מילדות, נערות ונשים חופש תנועה, וגָזרה עליהן בידוד חברתי, וממילא שללה מהן זכות לימוד ברשות הרבים, מנעה מהן חופש ביטוי ברשות הציבור, והרחיקה אותן מכל השתתפות בכל המתרחש בזירה הציבורית, החל בלימוד והסמכה, מינוי, פרנסה, הצבעה, דיון, שיפוט וחקיקה, וכלה ביכולת לדבר, לזכות לקשב, לשנות, לבחור, להכריע, לקבוע או להשפיע על גורלן. נשים עטויות עבּאיות ומוצנעות מאחורי רעלות, שיוזכרו להלן, ממחישות באופן חזותי הלך מחשבה זה, שבו הסתרת האישה מעין הציבור והשתקתה ברשות הרבים, היא ההגנה היחידה העומדת לה מפני אלימות, אבדן שליטה בגורלה, או מפני אימת השתלטות יצרים חסרי רסן ואונס חסר רחמים. תפישה זו כורכת את כבוד המשפחה ביחס להסתרת האישה מזה וקביעת גבולות ההתבדלות הלאומית, מזה, באמצעות השליטה על גופן של נשים.

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.

* אחרי עשרים ואחת שנה של רגשות מרים של יעקב הרמאי המרומה, בידי לבן הרמאי המרמה את חתנו, בן אחותו, ושנים רבות של חייו המרים עם לאה השונאת והשנואה, הנפתלת והפורייה ורחל העקרה, האהובה והמקנאת, החשה אכזבה מרה, בושה וחרפה על עקרותה, לצד קנאה מרה באחותה הפורייה השנואה, זוכה רחל להיפקד בפרי בטן.

וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי.

וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהוָה לִי בֵּן אַחֵר.

* לידת יוסף הקטן, הצעיר בבני יעקב, הבכור לאמו, הבן האהוב מאוד על אביו ואמו, ושנוא מאוד על שאר אחיו, תכריע את גורלו ואת גורל עמו.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי.

* יעקב בעל משפחה פוליגמית־אנדוגמית, בעל לארבע נשים ושנים עשר ילדים, חש שעתה הסתיים פרק בחייו והוא רוצה לחזור לארץ מולדתו ממנה נעדר עשרים ואחת שנה. הוא מנהל משא ומתן עם לבן על התנאים בהם יסיים פרק זה בחייו ובחיי נשותיו, בנות לבן, וילדיו, נכדי לבן. השיחה בין השניים והמעשים בעקבותיה מלמדות על חכמתו, ערמומיותו, תושייתו ויוזמתו של יעקב.

תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ.

וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי.

כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי.

וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן לָךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה אִם תַּעֲשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר.

אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי.

וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי.

וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ.

וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר לָבָן בּוֹ וְכָל חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד בָּנָיו.

וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת.

וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעֶרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת.

וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרֳהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת.

וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים.

וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד וְכָל חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן.

וְהָיָה בְּכָל יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרֳהָטִים לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת.

וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב.

וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים.

* תכניותיו הגנטיות של יעקב מרחיק הראות ומעשיו ליד השקתות והרהטים הצליחו בידו, ועדר הצאן שבחר מן העקודים, הברודים והנקודים, התרבה במידה כזאת, שהתאפשר לו להתעשר בערכי עושר וכבוד וכבודה של העת העתיקה - ‘צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים’.

וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה.

כידוע, הצלחתו של כל אדם בכל הקשר, בכל מקום ובכל תקופה, מעוררת לא פעם קנאה עזה, שנאה ומשטמה, חשד וטינה אצל שכניו, עמיתיו, קרוביו וסובביו, וכאשר מדובר בקרובים ישירים, השנאה כפולה ומכופלת.

קרוביו, בני לבן, שהם בני דודיו, אשר קנאו מאוד בהצלחת יעקב שנישא לאחיותיהם, האשימו את יעקב בגזל ובמרמה והביאו את דיבתו בפני אביהם הבא בימים.

וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

* יעקב הבחין שחל שינוי אצל לבן דודו ביחסו אליו. [הביטוי תְמוֹל שִׁלְשׁוֹם שיש לו כמה פירושים הפך לכותרת ספרו הנודע של עגנון על העלייה השנייה.]

* אלוהים שב ונגלה לו בחלום וציווה עליו לשוב למולדתו ולארץ אבותיו:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ.

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ.

* יעקב מספר לנשותיו, הנקראות לעזוב את בית אביהן ולבוא אליו לשדה, את אשר התרחש מנקודת מבטו ומספר להם על חלומותיו ועל מצוות אלוהיו

וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי.

וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן.

וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי.

אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים. וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי. וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים.

וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם: יַעֲקֹב, וָאֹמַר הִנֵּנִי.

וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ.

אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ.

* יעקב שב בדבריו אל העבר הרחוק, אל החלום שהנחה את דרכו בראשית הפרשה לפני שלושה עשורים, ואל הנדר אשר נדר בבית אל ואל השבועה שנשבע לאֵל בֵּית אֵל לשוב למולדתו, ומספר לשתי נשותיו האחיות, על דברי האל אליו ועל הנדר המוטל עליו.

כאן אנו שומעים לראשונה את קולן המשותף של בנות לבן, לאה ורחל, ואת נקודת ראותן על יחסו של אביהן אליהן ואל יעקב בן זוגן. שתיהן מדברות כאחת ומסכימות לחלוטין:

וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ.

הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ.

כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ

וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה.

וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים.

וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ

מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן.

* יעקב הנכבד, הכבד בצאן ובקר ומקנה בנשים ובילדים (כבד, כבוד נכבד וכבוּדה כולם מאותו שורש), מתחיל במסע חזרה לארץ כנען, אולם המסע עומד בסימן גנבה ורמייה. כשם שלבן גנב את דעתו ודעת בתו, רמה אותו ואותה, כך יעקב ואשתו נוהגים. רחל גונבת את התרפים מבית אביה ויעקב גונב את לבו, כלומר בורח מפניו במרמה, בלי פרידה ובלי תודה על עשרים ואחת השנים שחי בנחלתו ובצל קורתו.

וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ.

וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא.

וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד.

וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב.

וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד.

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע.

* אלוהים, מגן יעקב ומבטחו, משגבו וישועתו, נגלה ללבן בחלום ומתרה בו.

וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר וְלָבָן תָּקַע אֶת אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד.

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב.

לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר.

וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ.

יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע

וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר

הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע.

וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ

לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי.

וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן

כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי.

עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ

הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ

וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם.

וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת

וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל.

וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל

וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא.

וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ

כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים.

* מכאן ואילך נושא יעקב נאום בו הוא משמיע ללבן את גרסתו על שלוש השמיטות שחי במחיצתו.

וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי.

כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ.

זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי.

טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה.

הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי.

זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים. לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ.

וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ.

וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל.

וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא וֹ גַּלְעֵד. [יְגַר שָׂהֲדוּתָא הוא הביטוי הארמי הראשון הנזכר בתורה. שהדותא היא עדות כמו שוהדא בערבית ושהיד הוא עד]

וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד.

וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ.

אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה.

אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם

וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק.

וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר.

וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ.

* כאן מסתיים סיפור המפגש הדרמטי בין יעקב ללבן. אולם סיפורו של יעקב מתפתח בכיוון בלתי צפוי. יעקב שראה מלאכים בחלומו בראשית פרשת ויצא, פוגש במלאכים בסופה. הפועל המקראי ויפגע משמעו כאמור לעיל, ויפגוש.

וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם

מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם.

*

*

שירים לפרשת ויצא

*

הלילה חידודין חידודין

מרים שפר

*

לַיְלָה אָרֹךְ וּפוֹצֵעַ כְּתַעַר

שֶׁבַע שָׁנִים תּוֹפֶרֶת שִׂמְלָתִי

וְהַנְּשִׁיקָה הַהִיא

מְרַקֶּדֶת לְפָנַי כַּלָּה

בַּלַּיְלָה הַזֶּה חָגִים סְבִיבִי

כֵּהוּת עֵינֶיךָ,

עֵינַיִךְ הַמְתַעְתְּעוֹת, אָחוֹת,

לֹבֶן עֵינֵי אַבָּא

בֹּא יַעֲקֹב

לָגֹל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי

לִבְכּוֹת

בְּאֵר שְׁלֵמָה.

מספר השירים של מרים קוצ’יק שפר, “הזמן עצר בנהרות”. הוצאת עמדה־גיל

*

*

קח יעקב

יוסף עוזר

קַח אֶת גַּעְגּוּעֵי אִמְּךָ וְהִמָּלֵט

עַל גַּבְּךָ אַתָּה סוֹחֵב

אֶת שִׁמְךָ שֶׁיֵּחָקֵק בְּאֶבֶן

בְּשָׁכְבְךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַּדֶּרֶךְ

בַּפָּזֶל שֶׁיַּהֲפֹךְ כָּל אֶבֶן לְגַלְעֵד.

בְּרֵאשִׁית תִּלְמַד מֵהֶן, הַנִּמְלָט מִבַּיִת:

כֵּיצַד בְּרֹאשׁ אֶחָד- לְהִתְאַחֵד

וְלֹא יִהְיֶה לְךָ מוּל מִי לִבְכּוֹת

שֶׁאֵין לְךָ צֳרִי אוֹ פֶּרַח לְהַרְאוֹת.

בַּשֵּׁנִית – אֶבֶן אַחַת גְּדוֹלָה

וְהָרַבִּים הַמִּתְאַחֲדִים חוֹשְׂפִים

חֶרְפַּת כָּל הָאָדָם בְּשֶׁקֶר הָאַחְדוּת

אֶבֶן שֶׁבְּתוֹכָהּ שְׁבוּרָה בְּשֵׁבֶר הַשְּׁבָרִים.

הַקְשֵׁב לַצֹּאן לְמַעַנְךָ בּוֹכֶה:

מֶה מֶה, מֶה מֶה

מֶה מֶה, מֶה מֶה

הַצֹּאן אֲשֶׁר רַק הוּא אֵינוֹ חוֹמֵד לָצוֹן:

רָחֵל תַּבִּיט מֵהַחַלּוֹן – בְּחַכְמָתְךָ בָּרְהָטִים

אֵיךְ אַתָּה מְיַלֵּד כְּבָשִׂים

וְרֵיחַ הֶחָלָב רוֹתֵחַ בָּהּ מִזַּעַם:

אֲנִי רוֹאָה אֵיךְ שֶׁאַתָּה עוֹלֶה

סֻלַּם הָעֲלִיּוֹת וְהַיְּרִידוֹת שֶׁבּוֹ

הוֹנֵינוּ אֶת אַבָּא הָעִוֵּר.

וּכְשֶׁתִּהְיֶה לְאֶבֶן יִשְׂרָאֵל, בְּלֵב בָּשָׂר רוֹעֵד

תָּבִין – כְּבָר הַשִּׂמְחָה מִמֶּנִּי וּמִמְּךָ וָהָלְאָה

מִתְאַבֶּנֶת לְעֹלָם וָעֶד.

*

יַעֲקֹב!

אַתָּה עוֹזֵב אַבָּא עִוֵּר שֶׁיּוֹדֵעַ,

שֶׁסּוֹבַבְתָּ אוֹתוֹ עַל הָאֶצְבַּע הַקְּטַנָּה שֶׁל אִמָּא,

נִמְלַט עַכְשָׁו לַאֲרַם נַהֲרַיִם,

לַטֵּרִיטוֹרְיָה שֶׁל אִמָּא,

מְפָרֵק אֶת הַלְּכִידוּת הַמִּשְׁפַּחְתִּית, הָא?

יָבוֹאוּ הָאֲבָנִים, יָבוֹאוּ.

עֲרֵמַת אֲבָנִים תִּתְלַכֵּדְנָה לְאַחַת

אַחַר כָּךְ הָאַחַת תְּלַמֵּד אוֹתְךָ עַל פִּי הַבְּאֵר

אֶת שֶׁקֶר הָאַחְדוּת שֶׁל הָרוֹעִים,

וְיִרְדֹּף אוֹתְךָ יְגַר שָׂהֲדוּתָא,

עַד שֶׁהָאֶבֶן תִּתְאַבֵּן וְתַחְדֹּר לְלִבְּךָ

וְיִקְרְאוּ לְךָ אֶבֶן יִשְׂרָאֵל:

כְּמוֹ זוֹ שֶׁעוֹמֶדֶת בַּכֹּתֶל עִם סֶדֶק

שֶׁמַּכְנִיסִים לָהּ פְּתָקִים לָאֹזֶן, אוּלַי הִיא תִּשְׁמַע

וְלֹא תִּשָּׁאֵר חֵרֶשֶׁת.

מהקובץ: יוסף עוזר, “שירים תנכיים”

*

*

עֲקָרָה

רחל בלבשטין

*

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד.

קָטָן.

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!

רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.

רְסִיס נְהָרָה.

לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר

“אוּרִי!” –

אֶקְרָא!

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.

עוֹד אֲחַכֶּה

לוֹ.

תרפ"ח

פָּרָשַׁת וַיִּשְׁלַח היא הפרשה השמינית בספר בראשית, המתחילה בפרק ל"ב, פסוק ד' ומסתיימת בפרק ל"ו, פסוק מ"ג.

הפרשה ארוכה ומורכבת, כוללת סיפורים דרמטיים רבים ופסוקים בלתי נשכחים, הנוגעים בנגלה ובנעלם ובנבכי נפש האדם. הפרשה כוללת סיפורים מאלפים על אבותינו ואמותינו ברגעי פחד ואימה, תושייה ומצוקה, קללה וברכה, אלימות ופיוס, בתקופה של הגירה ונדודים והתיישבות, הכרוכה במשברים, בציפיות ואכזבות, בסכנות ובכאב, מאז ומעולם. סיפורן ההיסטורי של שתי משפחות קרובות, שונאות ואוהבות, המאוימות במלחמת הכול בכל, ומצליחות להתגבר על החטא והפשע, על הטינה, המשטמה, השנאה והנקמה, בכוחו של הזמן החולף ובכוחה של החכמה והתושייה והנכונות להתחרט ולשוב בתשובה, לבקש סליחה, להעניק כבוד ומנחה, לפצות ולשלם, לדבר, לרצות, להקשיב ולהתפייס, ולהפוך סיפור שנאה ונקמה ומוות ידוע מראש ומלחמת נקם ושילם, לאפשרות מבורכת של פיוס וריצוי, סליחה ופיצוי, השלמה ותקווה, וסיפור של המשך החיים במקום קיטועם הרצחני במלחמת הכול בכל, מסופר בהרחבה, בפרוט נוקב וביושר חשוף.

אביא להלן את כל הפרשה בנוסח מנוקד, ואעיר על מקצת מפסוקיה אחרי כוכבית. הרחבתי על פרשת דינה ממקורות לא ידועים ופחות מוכרים. והרחבתי על פרשת ראובן ובלהה. הפרשה מתחילה ונחתמת בארץ שעיר, בשדה אדום, מקום מושבו של עשו בן יצחק ורבקה, אחיו התאום של יעקוב שגורש למדבר כדי לחיות על חרבו.

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם.

* יעקב שב מחרן אשר במזרח, בארם נהריים, ומהגלעד, אל נחלת אבותיו בין שכם לדרום ארץ ישראל, בין מערת המכפלה בחברון לבאר שבע. יעקב חייב לחצות את הגבול בנחל יבוק ולעבור דרך אדום, היא ארצו של עשיו אחיו, שזמם להרוג אותו משום שגנב ממנו את ברכת אביו ודן אותו לחיות על חרבו במדבר. יַבּוֹק, או נחל זַרְקָא' (בערבית: نهر الزرقاء – “הנחל הכחול”) הוא נחל איתן בירדן ואחד מיובליו החשובים של נהר הירדן, המרהיב ביופיו בנוף המדברי, כאז כן היום. מלאכים בפסוק זה הם שליחים בשר ודם שיעקב מצווה עליהם מה להגיד לאחיו התאום הנגזל והמגורש, הבוכה השוטם והזועם, המקנא והשונא, בשעה שהוא מתחנן לסליחתו ולנדיבות לבו.

ראוי שפסוקים אלה יהיו חלק מחומר הלימוד בכל תכנית ללימוד דיפלומטיה ובכל שיעור לניהול קונפליקטים, שכן הם מלמדים על עדיפות החכמה, התבונה, הפיוס, הדיבור והקשב, הריצוי, הסליחה והפשרה, תמיד ובכל עת, על פני כניעה לזעם, לטינה ולשנאה, לכעס, לקנאה ולנקמה, למשטמה ולתאוות רצח וענישה, גם במקום שרגשות אלה מוצדקים לחלוטין, שכן תוצאותיהם של תגובות ומהלכים הצומחים מרגשות אלה, שתמיד עולים כתוצאה מעוול, מגזל, ממרמה או מסילוף, היא הרג ושפיכות דמים, מלחמות, אסונות ושדות קטל ושרשרת אינסופית של נקמת דם ושפיכות דמים.

וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה.

* יעקב מנחה את שליחיו לפנות לְעֵשָׂו בלשון אדון ולהציג אותו כעבדו. זכרו את המלך חוסיין אציל הנפש שכרע על ברכיו וביקש את סליחת משפחות הנרצחים באירוע טרור שבו חיילים ירדנים הרגו ישראלים.

וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ.

יעקב ממשיך ומציין שחלקו שפר עליו והוא בעל רכוש והוא מבקש להתפייס ולמצוא חן בעיני אחיו ולחלוק עמו מהברכה והשפע שזכה בהם.

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ.

* המלאכים לא פגשו את עשיו ולא דברו עמו כמצוות אדונם, אלא מיהרו לשוב ליעקב ולהודיע לו על מצב חירום: אחיו בא מלווה באנשי חיל רבים ויש מקום לדאגה. יעקב המוכה רגשי אשם, מוצדקים לגמרי, על פשעיו כנגד אחיו הנגזל והמגורש למדבר כדי לחיות על חרבו, אחיו התאום שהבטיח להורגו, מגיב באימה ופחד ויראה, מצד אחד, ובהתארגנות הגנתית רבת תושייה, מצד שני.

כלומר, האימה איננה הולמת בו ומשתקת אותו, אלא גורמת לו להתעשת, לשקול, להתגונן, ולנהוג בתושייה.

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.

וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה.

* יעקב חושב ופועל בצורה אסטרטגית. סכנה גדולה מאיימת על משפחתו וכל אשר לו, על כן ראשית חוכמה יש לפזר את הסכנה. מוטב לחצות את המחנה לשניים. אם יותקפו בידי צבא אחיו, חלק יישאר בחיים וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה. גם אם המחנה השני, המותקף, יומת. מביטוי זה נגזר המונח שְׁארית הפְלֵיטָה אשר בו תיארו תושבי ארץ ישראל בשנות הארבעים, את היהודים והיהודיות שנחלצו בעור שיניהם מציפורני הגרמנים הנאצים האכזריים ומידי משתפי הפעולה הרבים עמהם, בכל ארצות הכיבוש הגרמני הנאצי.

אחרי שנקט בצעד זה, התלוי בשיקול דעת אנושי ובסדרי עדיפויות אנושיים, פונה יעקב לחסד אלוהי במשפטים מצמררים המזכירים את יחסי יעקב ואלוהיו במהלך שלושת העשורים שחלפו מאז נגלה לו בחלום הלילה בבית אל, שם ראה את המלאכים עולים ויורדים בסולם ושם שמע הבטחה אלוהית ונדר נדר.

* וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים. וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב.

* יעקב מזכיר לאלוהי אבותיו שהוא שב לארץ מולדתו במצוות האל שהבטיח לו הגנה וחסות הנגזרים מזכות אבותיו ומבריתו עמם, לא מזכויותיו שלו. היטב זכור לו שהוא חוטא במזיד ואין לו זכויות משל עצמו אלא רק זכות אבות. הוא מודה על כל החסדים שאלוהים העתיר עליו במשך שלוש השמיטות שבהן נדד בחום ובקור, עבד ביום ובלילה, סבל ממרמת חותנו ומרמאותן של נשותיו, נישא, הוליד ילדים, צבר רכוש רב והתעשר. יעקב מציין בקיצור שכאשר חצה את הירדן כבורח חסר כל, כחוטא ואשם נמלט ונרדף, היה לו רק מקל רועים בידיו, ועתה הוא חוזר כבעל משפחה ועבדים ושפחות וצאן ובקר רבים כל כך שעליו לחלקם לשני מחנות. הוא מבקש את חסד האל להציל אותו מחמת אחיו, משום שאלוהים הבטיח לו שייטיב עמו וירבה זרעו. לאחים בעולם המקראי יש כל סיבה לפחד מאחיהם כעולה בבירור מסיפור קין והבל, מסיפור יעקב ועשיו ומסיפורי יוסף ואחיו. אחווה אינה תכונה מצויה במשפחות המקראיות.

אחרי שהחל בפעולת הגנה אנושית על משפחתו והמשיך בפנייה נוגעת ללב לחסד אלוהי, נקט יעקב החכם, הערום ובעל התושייה, בשורה של צעדים דיפלומטיים. הוא מכין מנחה נדיבה יקרת ערך, מנחת פיוס וריצוי מכל אשר התברך בו במשק החי, לאחיו השונא, המקנא, הזועם והשוטם. המילים מנחה, שי, מתת, דורון, מתנה, קסניון ואשכר הן מילים נרדפות המבטאות נדיבות ונתינה בשל רצון לשמח את הזולת או לפייס אותו ולהקל על סבלו או כעסו או פגיעתו, על ידי ויתור על דבר מה משמעותי משלך, בכסף, ברכוש, במתנות או תכשיטים, או בכל דבר שהוא יקר לך ובעל ערך בעיניך.

מתנה לעולם אין דורשים ואין מכתיבים, אין תובעים ואין דורשים, במפורש או במרומז, מתנה רק נותנים ומקבלים בהקשרים תרבותיים שונים, ידועים ומוסכמים. מתנה נותנים מרצון בנסיבות שונות והחכם מכל אדם אמר בספר משלי ‘שׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה’. כלומר, לעולם אל תהיה בעיני זולתך רודף בצע או מבקש שוחד או מי שצריך לפייסו במתנות יקרות ערך מחמת כעס, פחד או יראה ואימה. הפסוק השלם מספר משלי, מאלף כאז כן עתה: “עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה.” (משלי טו, פסוק כ"ז)

וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו.

עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים.

גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה.

וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר.

וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָּשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וִשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ.

וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ.

וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ.

וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי.

* חכמתו של יעקב, תבונתו, רוחק ראותו, תעוזתו ותושייתו, ניכרות בכל מעשיו. כל אלה נובעים מעומק הכרת החולשה והפחד, ומזיכרון אחריותו על החטא והעוול שהיה אחראי עליהם כלפי אחיו, ומרצונו לכפר על חטאיו ולפייס את קרבן חטאיו, שרחש לו טינה ושנאה, קנאה ומשטמה ורצה להרגו. בפחדו כי רב, מעתיר יעקב שפע מתנות נדיבות על אחיו, אבל אומר לאחרון שליחיו לומר את האמת המרה, ברגע שבו הוא אוזר עוז לחדול מדרכי שקר ומרמה ולהתמודד עם האמת המרה לבדה: הוא מבקש כפרה על חטאו הנורא, הוא גזל מאחיו את הברכה, את הבכורה ואת הירושה והוא מודע היטב לסבל הנורא שגרם לו, על לא עוול בכפו. הוא מפייס אותו בכל שפע חומרי שאפשר להעלות על הדעת, כדי לכפר על חטאו כלפיו ולבקש את סליחתו ומחילתו.

כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי.

* הוא מוסיף מילה קטנה לניב מכריע: אוּלַי יִשָּׂא פָנָי. ביטוי זה בגלגול מרתק יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם, נמצא בברכת כוהנים, בה אנו מבקשים מאלוהים שישא פניו אלינו ויעניק לנו שלום המבטיח חיים, כלומר יצילנו ממלחמה ומשטמה, מזעם, שנאה וקנאה.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר:

כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.

ספר במדבר, פרק ו', פסוקים כ"ב–כ"ז

* המילה אולי במשפט של יעקב: אוּלַי יִשָּׂא פָנָי, היא המכריעה. היא מעידה על כך שברור ליעקב עומק החטא והעוול, שאין בכל הוויתור הגדול שלו על רוב רכושו ששלח כמנחה לאחיו,, כמו בכל המתנות בעולם, כדי לקנות סליחה עליו. אבל לנסות לכפר ולפייס בכל מחיר, תמיד כדאי, כדי להבטיח את המשך החיים ולהפחית שפיכות דמים, ולהגדיל שלום בעולם ולהמעיט בשנאה ומשטמה, זעם, קנאה, נקמה ומלחמה.

וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה.

וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק.

* יעקב ומשפחתו, ארבע נשים ואחד עשר ילדים וילדה אחת, עברו את נחל יבוק הכחול הגדול, אחרי שיעקב הקדים ושיגר את כל המתנות והדורונות והמנחות עם דברי פיוס וריצוי לאחיו.

וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ.

* הסיפור עובר כהרף עין, באישון לילה, למרחב הלילי של החלום, הדמיון והחזון חסר הגבולות שבו מתרחשות מטמורפוזות מכריעות בעולם המקראי. אברהם שמע בחלומו את אלוהים אומר לו לך לך מארצך וממולדתך, ויעקב חלם בבית אל על הבטחה וברית עולם לפני שעבר את הירדן, חלום ששינה את חייו מעיקרם, שבו הפך ממקולל למבורך, מנרדף חסר תקווה ומאוים, לבן־חסות האל, מוגן ומבורך, והפך מחוטא בורח נואש למי שהבטיח לחזור ולשוב בברכת האל.

יעקב חולם חלום מופלא שאולי התרחש בחלום ואולי התרחש בהקיץ, אבל הוא כפוף למשפט המפתח: “כרוב מפעלותיהם של בני־האדם מקופלת אף ראשיתו של סיפור זה בחלום”, שכתב הסופר העברי חיים באר, במשפט הפתיחה של ספרו “נוצות”, עמ' 1. וכפוף למשפט הסיום דק ההבחנה, בספר זה: “כרוב חלומותיהם של בני־האדם היה גם קצהו של סיפור זה נעוץ במוות”.

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.

וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.

וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב.

וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.

וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.

וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ.

עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

* פסוקים אלה העוסקים בחציית גבולות בין האנושי והאלוהי באישון לילה, מדברים בעד עצמם ואינם טעונים פירוש. בין אם יעקב נאבק עם דמות אחיו השוטם, המבקש להורגו, בגלגולה המלאכי ובין אם הוא נאבק עם פחדיו וייסוריו, אשמתו וחטאיו, הוא יוצא מהמאבק וידו על העליונה, כי רכש תובנה חדשה לגמרי של אדם חוצה גבולות הרואה ושומע אלוהים ומלאכים, או מדבר עם אלוהים ועם מלאכים וזוכה לברכתם.

לא רבים זכו למעמד זה שבו אדם חוצה את גבולות הנגלה והנעלם, רואה ושומע דברי מלאכים.

במקורותינו נזכרים רק אנשים ספורים כבני אדם שהייתה להם נגיעה אל־חושית ועל־חושית ישירה לדבר אלוהים או לעולם המלאכים, הוא עולם המרכבה: חנוך בן ירד, אברהם בן תרח, הגר, יעקב בן יצחק, משה בן עמרם, אשת מנוח וחנה אם שמואל, אליהו הנביא, הנביא ישעיהו והנביא הכהן יחזקאל בן בוזי.

גם ר' עקיבא ור' ישמעאל, ר' יוסף קארו, האר"י הקדוש מצפת וישראל בעל שם טוב מפודוליה הרמח"ל מפאדובה וש"י עגנון מבוטשאטש וירושלים, נמנו עם יחידי סגולה מחוננים אלה.

פסוקים אלה, המספרים על מאבק יעקב והמלאך, התפרשו בידי פרשנים רבים לאורך הדורות המלמדים על עולמם של הפרשנים ולא על גיבורי הסיפור המקראי. אציין רק את העובדה ששמו של עם ישראל נקרא על שם הפסוק "לֹא

יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".

המאבק של האדם עם עצמו, עם זולתו ועם מה שמעבר לו, הוא קו אשר מאפיין את עם ישראל מראשיתו. הכישלונות רבים בו וההצלחות מעטות, אבל אלה הצלחות ששינו את המציאות בשעה שהעבירו את זירת ההתרחשות למקום בלתי צפוי, תרמו להרחבת אופקיה של רוח האדם בהשראה, בחלום, בזיכרון בתיעוד, בשירה, במדע, באמנות ובחזון הקשורים בפריצת גבולות המציאות.

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת.

וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים.

* פסוק זה, המלמד על ההכרעה המחרידה של אב ביחס להצלת ילדיו ועל מדרג האהבה הבוטה והמפלה של יעקב לבנות משפחתו, בשעה של סכנת חיים, לא הוסיף לאהבת ילדי לאה השנואה, את ילדי רחל האהובה, ולא האיר את אפלת הפוליגמיה על יחסי השנאה, הקנאה, הטינה, האפליה וההעדפה הטמונים בה באופן בלתי נמנע. אין אהבה במשפחות פוליגמיות, כי בכל צומת של סכנת חיים, הכרעה ובחירה, מתברר מי המועדפת ומי המופלה, ילדיה של מי יקרים לאביהם כבני האישה האהובה, וילדיה של מי מוקרבים כקרבן בעת סכנת חורבן וכיליון, כילדי האישה השנואה, או כילדי השפחות.

* יעקב עשה כל אשר לאל ידו בחלום ובהקיץ, בתפילה ובמנחה, בדורון בפיוס, בדיפלומטיה ובהגנה, במאבק עם פחדים ועם מלאכים, ובהצגת נשותיו וילדיו, קטנים כגדולים, כדי להגיע לרגע שבו עשו ישא אליו פניו.

וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו.

וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ.

* עֵשָׂו שנשא קולו ויבך מתדהמה, השפלה, צער ועלבון, מזעם, טינה ואימה, משנאה ומשטמה, איבה וקנאה, כשאמר את המשפט מכמיר הלב בעלבונו: ‘הרק ברכה אחת לך אבי?’ לפני למעלה משלוש שמיטות, חוזר בו מזעמו ואיבתו ומשטמתו ושנאתו ורצחנותו, כשיעקב אחיו התאום כורע ומשתחווה לפניו שבע פעמים ומכפר את פניו, אחרי ששלח לו עשתרות צאן ובקר וגמלים ועזים, כזכור לעיל.

עֵשָׂו, המגלה נדיבות ופיוס, בוחר בסליחה, במחילה ובנדיבות ברגע אנושי נפלא, רב חסד. אולי זו ההזדמנות להזכיר שהמילה סליחה והפועל סלח שמורים במקרא לאלוהים לבדו. מעט מאוד בני אנוש מוצאים בנפשם את הכוח למחול ולסלוח על עוול נורא שנעשה להם. עֵשָׂו הוא אחד מאותם בודדים והוא מגיע למעלת הסליחה והמחילה והוויתור על השנאה, הקנאה, הזעם והנקמה, כתוצאה מחכמתו של יעקב, שביטל את עצמו והודה בחטאו והתפלל וביקש עזרה, וכיפר וריצה ופייס והעניק וביקש סליחה ומחילה, נהג בענווה וביקש למצוא חן בעיני אחיו ושלח לו מתנות רבות ערך והנמיך את עצמו והגדיל והאדיר את אחיו.

בכל הספרות היהודית עֵשָׂו הפך לגיבור ספרותי בשני חיבורים בלבד: בספרו של הנביא השבתאי הפרוע, יעקב פראנק (1726–1791), שהיה איש חסר בושה, נטול אשמה ונעדר פחד, יותר מכל יהודי אחר המוכר לנו, מנהיג משיחי נרדף, שאימץ את עשיו לגיבור מפתח בספרו “דברי האדון” וחזר ודיבר על ‘הדרך אל עֵשָׂו’; ומאיר שלו בספרו היפה, עֵשָׂו המספר על שני אחים יעקב ועֵשָׂו.

עֵשָׂו, איש המדבר החי על חרבו, משתאה למראה עיניו, שואל את אחיו איש המרעה והמקנה, ומסתקרן למראה השיירה העשירה והנכבדה, ויעקב עונה ואומר:

וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים

וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ?

וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ.

וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ.

וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ.

וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי?

וַיֹּאמֶר לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי.

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ.

* עֵשָׂו הנדיב מודה על נדיבותו של אחיו ומתנותיו, ואומר שהתברך אף הוא בשפע רב ויש לו הרבה משלו ואין לו צורך במתנות, אבל יעקב מפציר בו ומתעקש ומבאר שהוא מביא מנחות לעשו כמו שמביאים מנחות לאלוהים, והוא רוצה להתחלק עמו במה שאלוהים ברך אותו.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי

כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי.

קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ

כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל

וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח.

* עשו נכנע להפצרותיו ומבקש להמשיך את המסע יחדיו, בקצב שלו של צבא ארבע מאות אנשי החיל. יעקב מבקש פטור ממקצב המצעד הצבאי ואומר שהוא מטופל במשפחה וילדים ועדרים ומעדיף להתנהל לאטו. האחים התאומים שמצאו מחדש איש את אחיו, דנים בדבר ומגיעים לכלל הסכמה על המסלול המשותף בדרך לשעיר בירת עשו ועל הקצב השונה:

וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן.

יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה.

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי.

וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה.

וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת.

* הסיפור מדלג על זמן הנדודים ומגיע לסוף המסע, יעקב חוזר לשכם אשר בארץ כנען. אולם השלום והשלווה המיוחלים רחוקים מלהתממש.

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר.

וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה.

וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

* יעקב בוחר לגור ליד שכם. הוא רכש בכסף מלא את חלקת השדה שבה נטה את אוהליו, ארבע נשותיו ותריסר ילדיו, צאנו, גמליו ועדריו, והושיב את משפחתו מרובת הנשים והילדים, הציב שם מזבח וקרא לו בשם אלוהיו. הוא ייחל למנוחה, לשלום ושלווה אבל לא זכה להם כלל.

מכאן ואילך מספרת הפרשה את פרשת אונס דינה. דינה הייתה בין ילדיה האחרונים של לאה וציינתי בפרשה הקודמת שספר היובלים מספר שדינה הייתה אחותו התאומה של זבולון.

*

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ.

* אין הרבה מקומות בחומש אשר בהן בת נקראת על שם אמה. לכאורה יש כאן מקום לציפייה ולתקווה שנלמד דבר מה על יחסי אימהות ובנות במקרא. אין בידינו ולו פסוק אחד בנידון זה בחומש. אין אף משפט, אף לא אחד, שאומרת אם לבתה או אומרת בת לאמה בכל העולם המקראי. יש רק אמירה אחת החורגת מהכללה זו: רבקה הנערה הפוגשת באליעזר עבד אברהם ליד הבאר, שבה לאוהל אמה ומספרת לה…: “ותרוץ הנערה ותגד לבית אמה כדברים האלה” (בראשית כ"ד 28). אולם מה אמרה הנערה? ומה שם אמה?, לא התפרש בחומש.

ההיסטוריה היא תמיד סיפורו של המספר. המספר המקראי עובר כמעט תמיד בשתיקה גמורה על קולה של מחצית האוכלוסייה הדוממת, המוצנעת, המושתקת, הנבעלת והדוממת, הנאנסת, הנמכרת והנרצעת, זו הנעלמת בתהום הנשייה בעולם שרק גברים מדברים בו ומספרים בו על מה שמעניין אותם או מה שמקדם את נקודת המבט הסיפורית אותה הם מבקשים לקדם. מספר המשפטים שאומרות בנות לאימהות או מספר המילים והניבים שאומרות אימהות לבנותיהן הוא אפסי. איש אינו יודע על פי המסופר בפשט המקרא מה שם אמן של חנה, דבורה, רחל ולאה, שרה ורבקה. מה שם אמו של נח או של אברהם? של רות או של בת־שבע?

* חכמים דורשים לגנאי את הפועל וַתֵּצֵא והופכים את דינה הילדה בת התשע או בת השתיים עשרה, ליצאנית ופרוצה שיצאה מגבולות ההעלמה וההסתרה, ההשתקה, הצניעות וההגנה של אוהל הנשים, ומונים אותה על חטא אמה לאה אשר יצאה לקראת יעקב אביה בסיפור הדודאים. דינה הייתה ילדה שרצתה לחפש חברות. כל אחיה כזכור היו בנים, ומדרך הטבע עסקו בדברים שאותה פחות עניינו. אבל בעוד שהיא רק רצתה למצוא חברות, לשחק ולראות בבנות הארץ, היא נראתה בידי שכם בן חמור כמועמדת לחטיפה, לאונס ולכפייה. חייה כילדה הסתיימו, נפשה נרצחה וגופה חולל. היא נעלמת מהסיפור המקראי.

וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ.

* הראייה קשורה בחטא ובהתעוררות תשוקות אסורות מאז סיפור עץ הדעת.

הפער בין הילדה המשחקת לתומה בשדה, מלאת אמון בעולם, כדרכם של ילדים, ובין נשיא הארץ מבני כנען, הרואה אותה, חושק בה, חוטף אותה ולוקח אותה בעל כורחה לבעילה אסורה, פדופילית, מענה ומזוויעה, מתואר רק בלשון עולם המעשה הגברי, לא בלשון עולם הרגש הנשי.

דליה רביקוביץ (1936–2005) שוררה את גודל הזוועה מזווית ראייה בלתי צפויה, וסיפרה את סיפורה של ילדה רועה בהרים המזרחיים, אולי ברכס של הר שכם, שם גרו יעקב הרועה וכל בני ובנות משפחתו שלקחו חלק במרעה:

המשוררת המנגידה את התום ואת הרשע, את החולשה ואת העוצמה, את הטוהר של הילדה הרועה לעומת הטומאה האלימה, את הרועה הקטנה משיר השירים, שיר האהבה והחמדה, עם העריץ המבוגר, האנס הכופה בכוח האלימות, האלם והתאווה, מזכירה לנו את סיפורן של כל בנות דינה הסובלות מאלימות, אלם ואונס. בעולם המקראי דינה אינה נזכרת אחרי פרשת האונס אולם בסיפור הבתר־מקראי נועדו לה חיים חדשים שיוזכרו להלן.

נשוב לעלילה המקראית המסופרת מזווית ראייה גברית על מעשיו של שכם בן חמור החיוי, החוטף האנס, המתאהב בילדה שאנס וחוטף אותה לביתו אחרי האונס ושובה אותה שם. הוא מבקש לשאת את הילדה הפצועה והחבולה לאשה. איש אינו שואל את דעתה.

וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ.

וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה.

וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם.

וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ.

* האונס מצוי בתשתית הסיפור ההיסטורי של עמים רבים מכיוון שהוא מקַבֵּע את עליונות הגבר ונחיתות האישה בכל הנוגע ליחסי כוח ואין אונים, בשעה שהוא מצביע על מקומו המכונן של הסֵדר הפטריארכלי, המטביע את החותם הגברי על ההיסטוריה והופך את הילדה הנאנסת או את האישה הנאנסת לנוכחת־נפקדת חסרת קול. הילדה המפוחדת, חסרת האונים, הנחטפת באלימות ממרחב הביטחון שלה, נאנסת הופכת לטמאה ומחוללת, מבוישת וזנוחה. לאיש אין חפץ בה ולאיש אין עניין בסבלה או בסיפורה. לאיש אין גם כל חפץ בהריונות האונס ובסבל שהם ממיטים על האם ועל ילדיה נטולי האב, המזכירים בקלסתר פניהם את פני האנס השנוא במקום את פני האב האהוב. ראוי לזכור שהאונס במקרא הוא המעשה הנפשע שעליו נאמר: “כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה”. (דברים כ"ב כ"ו) ובהקשר המלא של הפרשה:

“וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הנער [הַנַּעֲרָה] הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ. ולנער [וְלַנַּעֲרָה] לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לנער [לַנַּעֲרָה] חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. כז כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הנער [הַנַּעֲרָה] הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ.”

סיפורי האונס בעולם העתיק מכוננים יחסי גבורה אלימה וחולשה דוממת בין גברים פעילים אלימים וחוטפים, לילדות, נערות ונשים סבילות ונפעלות, נחטפות ונבעלות. החולשה הנשית והאלם המפוחד בפני האלימות הגברית, קובעים את התלות הנשית בַחסות הגברית המשפחתית, מפני סכנת האונס המאיים מבחוץ ומחייבים חסות פטריארכלית. סיפורים אלה מעצימים את ההכרח של נשים חלשות בהגנתם המוחלטת של גברים בעלי כוח, הקובעים את גבולות החוק והקודש, הטומאה והטהרה, הכבוד והביזוי, הקודש וחילול הקודש, הצניעות והפריצות, הנאמנות והסטייה, הבעלות וההפקרות, כשם שהם קובעים את חלוקת החוק והמשפט, הירושה והרכוש, הבעלות והריבונות, הסמכות, הנגישות וההשכלה וזכות הבחירה או שלילתה, בין גברים לנשים ואת ההרחקה וההדרה מכל הזכויות השמורות לגברים בלבד.

עֶמדה זו מעלה את תרבות הכבוד והבושה, המיוסדת על שמירת האישה בבית (כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה, תהלים מ"ה י"ד), בקרב בני משפחתה, מפני אלה מבחוץ המבקשים לחטוף ולאנוס אותה, לטמא אותה, לחלל את תומתה, להשפיל ולבייש אותה או לבזות את כבודה ולפגוע בכבוד משפחתה.

בעולם העתיק, כמו ברבות ממדינות האסלאם עד ימינו, האַנָס היה חייב לשאת את הנאנסת לאשה כדי לשמור על ‘כבוד המשפחה’ של הנאנסת וכדי להצילו מכליאה בבית סוהר. דעתה של הנאנסת, עלבונה ומצוקתה, רגשותיה, מכאוביה, סבלה, כעסה, השפלתה או רצונה, לא נחשבו כלל בעניין הנישואין עם האַנָס, שהיה כפוף רק ל’כבוד המשפחה' שנפגע בשל אובדן הבתולים ולאבדן ערך ‘רכוש’ המשפחה שנפגע בשל אבדן זה. כאמור הריונות ולידה כתוצאה מאונס נותרו באחריות הנאנסת לבדה.

פעמים רבות סיפורי האונס במיתוסים העתיקים הם סיפורים של יחסי כוח והצבת גבולות, העוסקים, אגב סיפור האונס, בהבחנה בין עמים ושבטים, ובקביעת יחסי קדושה וטומאה, ברכה וקללה, זיכרון ונשייה, או כוח, סמכות, חוק וסֵדר מכוֹנן, שמן הנמנע לערער עליו. כך, למשל, סיפור האונס המקראי של דינה בידי שְכֶם, מסופר לדברי “ספר היובלים” בפרק ל, לשם קביעת גבולות בלתי עבירים והצבת חיץ גבוה בין בני יעקב הטהורים והמבורכים, שומרי הברית, שמוצאם מארם, ומשפחתם מבני שֵם המבורך מפי אביו, לבין בני כנען הטמאים והמקוללים בידי אביהם וסבם (“אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ” (בראשית ט, כ"ו), שמוצאם מחָם בן נח המקולל, ומבנו כנען, הארור, מפֵר הברית וגוזל האדמה של בני שֵׁם, שנועדו מלכתחילה, מימי נח, להיות תושבי אפריקה (בני חָם) ולא תושבי אסיה (בני שֵׁם). חָם הוא שמה הקדום של מצרים, כנאמר בספר תהילים ק"ה, כ"ג: “וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם”.

שכם בן חמור, האַנָס, נמנה על בני כנען המקוללים, צאצאיו של חָם החוטא, מפֵרי הברית, שנחלתם המובטחת היא באפריקה, ארצם של בני חָם, ואילו דינה, הנאנסת, שייכת לבני שֵׁם המבורכים, שומרי הברית, שמוצאם מארם ונחלתם המובטחת היא בארץ כנען. למסַפר המקראי אין שום עניין בגורלה של דינה, בסִבלה, בדעתה או ברגשותיה, ואין לו עניין במשמעות האונס הנורא של הילדה שגורלה לא נודע בספר בראשית. עניינו רק בחילוקי הדעות בדבר מעמד התושבים המקומיים בכנען והאפשרות של בני יעקב להתחתן עמהם בנישואי תערובת. ספר היובלים, פרק ל, המשכתב את פרק ל"ד בספר בראשית, מעוניין בהאדרת ראשית פעולתם הקנאית של בני לוי (שנודעו בקנאותם מאוחר יותר בפרשת פנחס וזמרי, במדבר כ"ה, א–ט"ו; ובחטא העגל, דברים ל"ג, ח–י"א), הקשורה בפרשת אונס דינה והריגת בני שכם.

לוי בן יעקב, אבי השבט, אחיה של דינה, מצדד, לדברי בעל “ספר היובלים”, בהעברת המסר החד־משמעי של איסור מוחלט על נישואין בין בנות ישראל מבני שם, לבני כנען, מבני חם, או על איסור מלא ומוחלט בדבר נישואין לנוכרים (בדומה לאיסור שהטיל עזרא הכהן. ראו: עזרא ט, י"ב). על כן, המסַפר פוסח על הצעת בני יעקב לבני שכם למול את עורלתם כתנאי לנישואין, ועובר בשתיקה על כל זיכרון של יחסי אנוש ביניהם המצוי במקרא בפרקים קודמים. בעל “ספר היובלים” מגלה לקוראיו שמדובר בגבולות של טהרה וטומאה מהותיים בין בני יעקב, שהם בני ברית, לבני כנען, שהם נוכרים מקוללים, מנקודת הראות המבחינה בין גויים, אלה שיש להם עורלה, והם ערלים טמאים, לבין בני ברית, אלה שהוסרה עורלתם בברית מילה, והם טהורים וקדושים:

“ובשנה הראשונה בשבוע הששי עלה שלם אשר מזרחה לשכם, בשלום, בחודש הרביעי. ושם תפסו את דינה בת יעקב אל בית שכם בן חמור החוי מושל הארץ וישכב עמה ויטמאה. והיא נערה בת שתים־עשרה שנה. ויבקש מאביה לתתה לו לאשה ומאת אחיה. ויחר אף יעקב ובניו באנשי שכם כי טמאו את דינה אחותם וידברו עמם בחלקות ויהתלו בהם ויכחשו בהם. ויבואו שמעון ולוי שכמה פתאום ויעשו משפט בכול אנשי שכם ויהרגו כול איש אשר מצאו בה ולא הותירו בתוכה איש. את כולם הרגו במכאובים כי טמאו את דינה אחותם. וכן לא יעשה עוד מעתה לטמא את בת ישראל כי בשמים נכתב עליהם משפט כי יישמדו בחרב כול אנשי שכם כי עשו נבלה בישראל. ונתנם אלוהים ביד בני יעקב להשמידם בחרב ולעשות בהם משפט למען לא יהיה עוד כן בישראל לטמא את בתולת ישראל. וכי יהיה איש בישראל אשר ירצה לתת את בתו או את אחותו לכול איש מזרע הגויים מות יומת, באבן ירגמוהו, כי עשה נבלה בישראל. ואת האשה ישרפו באש כי חללה שם בית אביה ונכרתה מישראל. ולא ימצאו זנות וטמאה כול ימי דורות הארץ כי קדוש ישראל לאלוהים. וכל איש המטמא אותו מות יומת, באבן ירגמוהו. כי כן נכתב ונחקק על לוחות השמים על כל זרע ישראל: המטמא – מות יומת ובאבן ירגמוהו… ואתה משה צו את בני ישראל והעד בהם כי לא יתנו מבנותיהם לגוים ולא יקחו מבנות הגוים כי תועבה היא מלפני אלוהים. על כן כתבתי לך בדברי החוק את כול מעשי שכם אשר עשו לדינה וכי דברו בני יעקב לאמור לא נתן בתנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו. וחרפה היא לישראל אשר יתנו ואשר יקחו מבנות הגויים כי טמאה היא ומתעב הוא מישראל. ולא יטהר ישראל מטמאה זו אם לו אשה מבנות הגוים ובעת אשר נתן מבנותיו לאיש מכול הגוים…על כך צויתיך כאשר אומר, העד את התעודה הזאת בישראל. ראה את אשר היה לשכם ובניה אשר נתנה ביד שני בני יעקב והרגום במכאובים. ותהי להם לצדקה ונכתבה להם לצדקה. ונבחר זרע לוי לכהונה וללוים למען ישרתו לפני אלוהים כמונו כל הימים. ולוי ובניו יהיו ברוכים לעולם כי קנא לעשות צדק ומשפט ונקמה בכול הקמים על ישראל…וביום הרוג בני יעקב את שכם עלה להם כתב בשמים כי עשו צדק וישר ונקמה בחוטאים. ונכתבו לברכה. ויוציאו את דינה אחותם מבית שכם וישבִּו את כול אשר היה בשכם צאנם ובקרם וחמוריהם וכול רכושם וכול עדריהם ויביאו הכול אל יעקב אביהם… ותהי חתת אלוהים על כול הערים אשר סביבות שכם ולא קמו לרדוף את בני יעקב כי אימה נפלה עליהם” (היובלים פרק ל: א–כו). [ראו ספר היובלים, מהדורת כנה ורמן, ירושלים יד בן צבי, עמ' 407–409. המהדירה מקדימה הערות לדיון ועורכת השוואה מפורטת בין נוסח בראשית לנוסח היובלים, שם, עמ' 406–416]

דינה בת השתים־עשרה, הגיל המסמן מַעבר מילדוּת לבגרות בספרות חכמים, ואולי עוד קודם לכן בספרות בית שני, איננה נשאלת ואיננה מדברת, היא רק דמות הרקע שבשל סיפור חטיפתה ואינוסה בידי שכם החיווי, תושב הארץ מבני כנען, נוצרה ההזדמנות לבאר את הטומאה המהותית והבלתי ניתנת לשינוי, המפרידה בין ישראל מבני שם, לנוכרים מבני חָם, מנקודת־מבטם של מלאכים וכוהנים, שממנה נגזר איסור הנישואין של בנות ישראל עם ערלים טמאים.

לא כל בני יעקב שעו כידוע לאיסור זה, שכן יהודה וחלק מאחיו נשאו נשים כנעניות מבנות הארץ. אונס דינה בא ללמד על חטא ועל מעשה נבלה שאין להם סליחה או כפרה, ומבאר את חומרת העונש שהוטל על כל בני שכם, השייכים לעמי כנען המקוללים, החוטאים בחטאי היהרג ואל יעבור. המעבר מהמקרה הפרטי של דינה, הדן בטומאה כפויה ובמעשה נבלה שעשה שכם בדינה, לאיסור הכולל על נישואין עם נוכרים, המטמאים ופוגעים בעַם פגיעה שאין לה תקנה (‘כי לא יתנו מבנותיהם לגוים ולא ייקחו מבנות הגויים כי תועבה היא לפני אלוהים’), הוא מטרתו של הסיפור. ספר היובלים מגדיר את קדושת העם שהאל שוכן בקרבו בערי ישראל, באמצעות קביעת נושאי הטומאה המטמאים את העם הקדוש, שעליהם חל עונש מוות, ומהם חייבים להיבדל בכל מחיר כַנלמד מאונס דינה ותוצאותיו.

גם על פי ספר צוואת לוי, שנמצא בין מגילות מדבר יהודה, כמו ספר היובלים, ונודע קודם לכן בספרים החיצוניים, קנאותו של לוי בעניין טוהר המשפחה, לגבי אחותו הקטנה, היא שזיכתה אותו ואת בניו, בעיני המלאכים, להיות בני השבט שזכה בכהונה ובעבודת המקדש. “אחרי כן הורידני המלאך ארצה ויתן לי מגן וחרב ויאמר אלי נקום נקמתך בשכם על דבר דינה אחותך ואנוכי אהיה עמך כי ה' שלחני; ואשמיד בעת ההיא את בני חמור ככתוב בספר השמים” (צוואת לוי ה, ג–ד)

חֲמוֹר הַחִוִי, מבני כנען, הוא מלך העיר שכם ואביו של שכם האנס (בראשית לד, ב). [ראו: צוואות השבטים, בתוך הספרים החיצוניים, מהדורת אברהם כהנא, א, עמ' קס"ב.]

*

וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה.

וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה.

וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם.

וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ.

וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיה וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן.

הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה.

* אנו למדים מפסוקים אלה את תרבות הנישואין בעולם העתיק. נשים בכל הגילים נקנות לנישואין בידי החתנים או נמכרות לחתנים בידי אבותיהם, המשלמים מוהר לאבי הכלה. איש אינו שואל את דעתה של הכלה.

כשם שיעקב שיקר לאביו יצחק, על לא עוול בכפו, וכשם שרימה את אחיו עשיו, שלא עשה לא כל רע, כך בניו מרמים ומשקרים את אנשי שכם, שבאו מתוך כוונות טובות לקשור קשרי נישואין עם משפחת יעקב ובניו וכדי לתקן את זוועת העוול שבאונס.

וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם.

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ.

אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר.

וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד.

וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ.

וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר.

וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו.

וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר.

הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם.

אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים.

מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ.

וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ.

* בני שכם עשו ככל אשר נדרשו לעשות בידי בני יעקב. אבל בני יעקב ולאה החליטו להעניש את כל העיר כנקמה על אונס אחותם דינה ועל שביה בידי האנס.

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ.

בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶּם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת.

* התנהגותם האלימה של שמעון ולוי, המענישים עיר שלמה על פשע של אדם אחד ומתאכזרים לנשים ולילדים ולכל הגברים שלא חטאו, כשהם הופכים להיות שובים, שודדים, גוזלים ורוצחים, מעלה שאלות מוסריות רבות, הן בעיני אביהם, הן בעיני הקוראים והפרשנים בכל הדורות. שמעון, ראוי לציין, נשא לו אישה כנענית מבנות הארץ (בראשית מ"ו י), למרות שיצא לרצוח את הכנעני שרצה לקחת את אחותו לאישה ואת כל אנשי עירו.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.

* כזכור יעקב לא סלח לבניו אלה על מעשיהם, על כך שמחקו את שמו הטוב כראש משפחה נכבד, דובר אמת, שוחר צדק ושוחר שלום, הנוהג בכבוד בשכניו, והפכו אותו לאב לרוצחים ומתעתעים, ולא מחל להם על כך שסיכנו אותו ואת כל משפחתו בהיותם מעטים מול רבים, וכאשר ברך את בניו לפני מותו אמר דברים נוקבים בפרק מט בספר בראשית:

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם.

בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי

כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר.

אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה

אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

* בניו ענו כנגדו:

וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ.

* האונס, נוסף לכל העלבונות, המצוקות, הבושות, ההשפלות והמכאובים הכרוכים בו, הופך את הנאנסת לזונה מנקודת מבט גברית, דהיינו זונה היא אישה מופקרת שאיננה שייכת לאיש ואף אב, אח או בעל איננו מגן על כבודה, אישה שהיא הפקר כי משפחתה נכשלה בהגנה על כבודה וצניעותה. כנגד השתיקה הגמורה במסורת המקראית על גורל הילדה הנאנסת שהרתה לשכם האנס, מסורות בתר מקראיות חזרו וסיפרו את הסיפור עם תוספות מאירות עיניים.

ספרות בית שני הוסיפה וסיפרה שדינה בת יעקב האנוסה, נישאה לבן־דודהּ, איוב בן עשיו, בנישואין שניים, וילדה לו בנות ובנים, שלוש בנות יפהפיות ששמן נודע לתהילה: קציעה, ימימה וקרן הפוך ושבעה בנים בני בלי שם, כמפורט בספר דברי איוב הנמצא ב’ספרים החיצוניים' במהדורת אברהם כהנא, ההופך את בנות דינה הדוממת והנעלמת, לנשים דעתניות, מתפלמסות ומתריסות, מדברות ויוצרות, המחוננות בהשראה אלוהית. על בנותיהן של איוב ודינה כתבתי בהרחבה בספרי “סבתא לא ידעה קרוא וכתוב”, כרמל תשע"ח.

על פי המדרש המאוחר, פרקי דרבי אליעזר, בתה של דינה בת יעקב, שנולדה מהאונס שנאנסה בידי שכם בן חמור, הייתה אסנת המצרית, והיא אומצה על־ידי אשת פוטיפרע שהייתה עקרה. אסנת בת דינה נישאה לדודה, אחי אמהּ, יוסף בן יעקב. תרגום יונתן בן עוזיאל מבאר (פרק ל"ה ופרק ל"ז) בזיקה לדברי אחי דינה ‘הכזונה יעשה את אחותינו’?

:“וקרא פרעה שמיה דיוסף גברא דטמירן מפרסם ויהב ליה ית אסנת דילידת דינה…”: “יצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות, ושללה [שכם] ושכב עמה, והרתה וילדה את אסנת, ואמרו בני ישראל להורגה, שאמרה [דינה]: עכשיו יאמרו בכל הארץ שיש בית זנות באוהלי יעקב. הביא [יעקב] שרץ של זהב, שם הקדש כתוב בו, ותלה על צווארה [של אסנת] ושלחה והלכה, והכל צפוי לפני הקב”ה וירד מיכאל המלאך, והורידה למצרים לבית פוטיפרע… והייתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה עמה כבת." [מסכת סופרים גורסת: “בת שש שנים הייתה דינה כשהולידה את אסנת משכם…” (הוספה א, א ה"ה).

במחקר ספר היובלים, על פי חשבונותיו המפורטים ביחס לחיי האבות, עולה שדינה הייתה בת תשע בזמן שנחטפה ונאנסה.

סיפור אונס דינה משרת מטרות גבריות דתיות ולאומיות שונות ביחס למלך שכם הכנעני, חמור, לבנו שכם האנס ולבני עירו שנהרגו בידי שמעון ולוי, או לגבולות הזהות והקדושה ולטהרת המשפחה והעם, שלנאנסת, המוצגת כנוכחת פסיבית דוממת, אין עמן ולא כלום. עוד קשור הסיפור לאחיזתו העתיקה של בית יוסף במצרים, כעולה מספר יוסף ואסנת, המספר את סיפורו של לוי אחי יוסף, ואת סיפור אסנת בת פוטי פרע, שהיא גם אסנת בת שכם ודינה, שיוזכר להלן.

המדרש המאוחר פרקי דרבי אליעזר, מספר לנו ‘שהיתה בתו של יעקב יושבת אוהלים ולא היתה יוצאה לחוץ. מה עשה שכם בן חמור? הביא נערות משחקות חוצה לו מתופפות, ויצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות, ושללה ושכב עמה, והרתה וילדה את אסנת… והכל צפוי לפני הקב"ה, וירד מיכאל המלאך והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע…’ (פרקי דרבי אליעזר ל"ח). כלומר, אסנת שנולדה לדינה כתוצאה מאונס שכם בן חמור, גדלה כילדה מאומצת בבית פוטיפרע והפכה לאשתו של יוסף ולאמם של אפרים ומנשה.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ.

* אלוהים מזכיר ליעקב את הנדר שנדר בעת מנוסתו כשאלוהים נגלה לו בחלומו בבית אל.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם.

וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי.

וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם. וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב.

* סיפור מעשה הרצח של שמעון ולוי בשכם ובתושביה, הפך את בית יעקב לנושא לאימה ופחד.

וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ.

וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו.

* יעקב סוגר מעגל, במקום בו יצק שמן על האבן בבריחתו, הוא מציב מזבח בשובו.

וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת.

* הערה זו מעניינת, כנראה שהאלון הגדול בבית אל, נקרא על שם אחד האלים המקומיים של עמי כנען כמקובל באזור שבו בנו במות לזבח ליד עצים קדושים, אבל מותה של דבורה מינקת רבקה, שהייתה באה בימים, יצר אפשרות לשנות את שמו של העץ המקודש ולקרוא לו אלון בכות.

הפרק חוזר על מפגשי יעקב ואלוהים או על מפגש יעקב עם המלאכים במקום המקודש שבו זכה יעקב לשמוע את דבר אלוהים או לדבר עם מלאכים, מקום שהוא קרא לו בית אלוהים ושער השמים, משום שבו זכה להתגלות, לברכה ולהבטחה הקובעת את פני ההיסטוריה שלו ושל צאצאיו.. אין הבחנה ברורה בין האל והמלאכים בסיפורי יעקב:

וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ.

וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ.

וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ.

וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ.

וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵל.

*

וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ.

וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן.

וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין.

וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם.

וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם.

* מותה של רחל בת לבן, אשתו האהובה של יעקב, מתואר כמוות בלידה, מצב שכיח מאוד עד לאמצע המאה התשע־עשרה.

עד שנת 1850, כל אמא שלישית מתה בלידה. כך אמרה החוקרת, פרופ' רות פלדמן, מהמרכז הבינתחומי הרצליה, פרופ' נלווה באוניברסיטת ייל העוסקת בניתוח משמעות קשר הביולוגי־פסיכולוגי שבין אימהות לילדיהן.

המשוררת המחוננת, דליה רביקוביץ הנציחה רגע זה של מות רחל:

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר.

* סאת ייסוריו של יעקב, שבתו נחטפה, נאנסה ונעלמה, ששני בניו בגדו בו בהתנהגותם האלימה, הרמאית והרצחנית בפרשת רצח תושבי שכם, ואשתו האהובה מתה בלדתה את בן זקוניו, לא תמה כלל ועיקר.

וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר.

* על יעקב שרימה, בעצת אמו שרצתה לשנות את פני ההיסטוריה, ובשל חמדנותו ותככנותו שלו, את אביו העיוור הבא בימים, נגזר שבניו ירמו אותו, יתעתעו בו, ישקרו לו, יתאכזרו אליו ויבגדו בו בכל דרך.

בנו הבכור ראובן שילדה לו לאה אשתו השנואה, אתה שכב נגד רצונו במרמת אביה, שכב עם פילגשו בלהה, שפחתה של אמו לאה. דומה שמשפחות פוליגמיות הן מצע אידיאלי לחטאי גילוי עריות מכל הסוגים ולחיסול חשבונות, שנאות ונקמות.

על ערש הדווי בשעת פטירתו אומר יעקב לראובן:

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז.

פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה.

* ראובן האנס הודח מהבכורה וזכור לרעה. כאמור ראובן, בנה של האם השנואה, שלא זכה לראות באהבת אביו לאמו, אלא רק להיות עד לעובדת היות אמו אישה שנואה, התיר לעצמו לאנוס את פילגש אביו, אולי כעונש וכנקמה באביו ואולי כתאווה חסרת שליטה, הרווחת בחטאי גילוי עריות במשפחות מרובות קרובות וקרובים, בהן נשות המשפחה בכל הגילים ובכל המצבים, זמינות לאלימותם, לכפייתם, לייצרם לאנסם ותאוותם של גברי המשפחה שאינם נשואות להם, אלה האסורים עליהן בתכלית האיסור, הקרובים להן קרבת דם (אבות, בנים ואחים, סבים ודודים) או קרבת נישואין (אשת אביו, פילגש אביו, אחות אביו וכו'). בספר צוואת השבטים ממגילות מדבר יהודה, מפורט חטאו של ראובן ומתוארים בפירוט שקריו, תככיו ורוע לבו, כי לא די שאנס את פילגש אביו, הוא מוסיף חטא על פשע ומאשים את בלהה הנאנסת בחטאו ופוטר עצמו מכל אשמה בכוחה של הכללה גורפת על כל הנשים, מנהג רווח כאז כן היום (כל הנשים נידות/ טמאות/ערווה/ זונות/מופקרות/חוטאות/ מדיחות ומפתות, ולכן נרחיק אותן מהמרחב הציבורי, נדרוש לימודים בהפרדה וכניסות נפרדות ואוטובוסים נפרדים ומפלגות ללא נשים וכנסים לגברים בלבד).

דוגמה קדומה להלך רוח זה, שבו החוטא הוא זה העורך סטראוטיפיזציה שלילית של כל הנשים, נמצא בדברי ראובן בן יעקב, הזכור כבן שחילל את יצועי אביו כשאנס את פילגשו בלהה (בראשית, לה, כב). ראובן החוטא מחווה את דעתו הנחרצת על כל הנשים, במשפט מכליל שהוא מופת לצביעות ולשקר הכרוכים בחטאי עריות ובאונס, ודוגמה להפיכת הקרבן לנאשם בידי החוטא:

“כי רעות הן הנשים בַני וכי אין להן אומץ וכוח, לגבר תעשינה בערמה ביפי תארן למען משוך אותו אליהן…כי רוח זנות תמשול בנשים יותר מאשר בגברים ובלבבן תתנכלנה לאנשים ובעֲדָייהן תולכנה אותם שולל”.

[“צוואת ראובן”, ה א–ג, בתוך צוואות השבטים, הספרים החיצוניים, ח"א, מהדורת אברהם כהנא].

*

בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבוּלֻן.

בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן.

וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי.

וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם.

וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק.

וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה.

וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו.

* לעומת האכזריות, ההתנכרות, הרשעות, האלימות, הכיעור והרוע במעשה אונס דינה ובחטא שמעון ולוי וחטא ראובן ובלהה, מסתיימת הפרשה ברגע מופלא של של חסד אנושי. שני בני יצחק התאומים, שהשלימו והתפייסו בשל נדיבותו ואצילותו של עֵשָׂו, וחכמתו, תושייתו וענוותנותו של יעקב, שהשכיל להביע צער של אמת, להתחרט, לשוב בתשובה, לכפר, לרָצות, לפייס ולבקש סליחה, נפגשים כדי לקבור את אביהם הישיש והסומא בחברון.

הפרשה מסתיימת בתולדות עשיו ובפירוט נישואיו וילדיו:

וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם.

* עשו הפך במהלך ההיסטוריה לאֱדוֹם. ולסמל לרדיפה של יהודים בידי נוצרים.

על עשיו, הוא אדום, נאמרו משפטים סותרים, המזכירים את הקשר המשפחתי בין צאצאי עשיו ויעקב, האחים התאומים בני יצחק ורבקה: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ.(דברים כ"ג ח) ומנגד פסוק המעמיק בהפרש שבין אהבת האל לאח האחד ואת שנאתו לאח השני: "הֲלוֹא אָח עֵשָׂו

לְיַעֲקֹב נְאֻם יְהוָה וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב. וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר." (מלאכי א ב–ג)

עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי.

* עשו נהג בניגוד למצוות הוריו ולמורשת אבותיו והתחתן עם בנות כנען המקולל.

* עשו נישא לבת דודו ישמעאל, ששמה היה בשמת.

וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת.

* כלומר, הדוד המגורש, ישמעאל, ובן אחיו המגורש, עֵשָׂו, התחתנו אלה באלה בבנותיהם.

וַתֵּלֶד עָדָה לְעֵשָׂו אֶת אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יָלְדָה אֶת רְעוּאֵל.

וְאָהֳלִיבָמָה יָלְדָה אֶת יעיש [יְעוּשׁ] וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח

אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו אֲשֶׁר יֻלְּדוּ לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו.

* עשו עזב את מולדתו, ארץ כנען, ועבר להר שעיר היא אדום. הוא ויעקב אחיו התאום היו רועים בעלי עדרים עצומים של צאן ובקר, ולא היה מרחב מספיק לשניהם ביחס לבארות המים ולגבולות המרעה בארץ הצחיחה על סף המדבר, שאין בה נהרות או מעיינות מים. בדיוק כפי שהיה בימי אברהם ולוט בן אחיו, כשנפרדו בהסכמה כשני רועים בעלי מקנה צאן ובקר.

כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם.

וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם.

וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר.

אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי עֵשָׂו אֱלִיפַז בֶּן עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו רְעוּאֵל בֶּן בָּשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו.

וַיִּהְיוּ בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז.

וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו.

וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָּה אֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו.

וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה בַת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן אֵשֶׁת עֵשָׂו וַתֵּלֶד לְעֵשָׂו אֶת יעיש [יְעוּשׁ] וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח.

אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵי עֵשָׂו בְּנֵי אֱלִיפַז בְּכוֹר עֵשָׂו אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף אוֹמָר אַלּוּף צְפוֹ אַלּוּף קְנַז.

אַלּוּף קֹרַח אַלּוּף גַּעְתָּם אַלּוּף עֲמָלֵק אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱלִיפַז בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה.

וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל בֶּן עֵשָׂו אַלּוּף נַחַת אַלּוּף זֶרַח אַלּוּף שַׁמָּה אַלּוּף מִזָּה אֵלֶּה אַלּוּפֵי רְעוּאֵל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם אֵלֶּה בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו.

וְאֵלֶּה בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה אֵשֶׁת עֵשָׂו אַלּוּף יְעוּשׁ אַלּוּף יַעְלָם אַלּוּף קֹרַח אֵלֶּה אַלּוּפֵי אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה אֵשֶׁת עֵשָׂו.

אֵלֶּה בְנֵי עֵשָׂו וְאֵלֶּה אַלּוּפֵיהֶם הוּא אֱדוֹם. אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה.

וְדִשׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי בְּנֵי שֵׂעִיר בְּאֶרֶץ אֱדוֹם.

וַיִּהְיוּ בְנֵי לוֹטָן חֹרִי וְהֵימָם וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע.

וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפוֹ וְאוֹנָם.

וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו.

וְאֵלֶּה בְנֵי עֲנָה דִּשֹׁן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה.

וְאֵלֶּה בְּנֵי דִישָׁן חֶמְדָּן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְרָן וּכְרָן.

אֵלֶּה בְּנֵי אֵצֶר בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן.

אֵלֶּה בְנֵי דִישָׁן עוּץ וַאֲרָן.

אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי אַלּוּף לוֹטָן אַלּוּף שׁוֹבָל אַלּוּף צִבְעוֹן אַלּוּף עֲנָה.

אַלּוּף דִּשֹׁן אַלּוּף אֵצֶר אַלּוּף דִּישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי לְאַלֻּפֵיהֶם בְּאֶרֶץ שֵׂעִיר.

וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה.

וַיָּמָת בָּלַע וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה.

וַיָּמָת יוֹבָב וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי.

וַיָּמָת חֻשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית.

וַיָּמָת הֲדָד וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה.

וַיָּמָת שַׂמְלָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר.

וַיָּמָת שָׁאוּל וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר.

וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם אַלּוּף תִּמְנָע אַלּוּף עַלְוָה אַלּוּף יְתֵת.

אַלּוּף אָהֳלִיבָמָה אַלּוּף אֵלָה אַלּוּף פִּינֹן.

אַלּוּף קְנַז אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף מִבְצָר.

אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם

אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמֹשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם.

* ברשימות אלה יש משום מסתורין, פליאה ויופי, משום שהשמות של האנשים ושל המקומות ושל הארצות הלא נודעות האלה, שחלקם וחלקן ישובו ויצופו לאורך המקרא ובספרות הבתר־מקראית ובספרות הקבלית, מלמדים אותנו על עולמות שלמים שהיו ואינם "לפני מלוך מלך לבני ישראל'.. החשיבות שהמקרא מייחס לרישום השתלשלות משפחת האדם ותולדותיה, על אפיקיה המרכזים ועל יובליה השונים, ראויה לשבח כי היא מזכירה לנו שתמיד לצד הסיפור המרכזי והקול ההגמוני יש את כל הסיפורים האחרים של הקרובים האחרים שלא זכו בברכה אלא בקללה. רישום התולדות הוא רישום ההיסטוריה. עמוד השדרה ההיסטוריוגרפי של הסיפור המקראי הוא התולדות, המילה העברית להיסטוריה, שראשיתה תמיד בוחנת את השאלה מי הוא בנו של מי בסדר הפאטריליניארי ומי הוא אביו של מי. בדרך כלל רושמים בעיקר אבות ובנים. כשם שהמקרא מספר על שושלת בני קין בבראשית פרק ד לפני שהוא מספר על שושלת בני שת, שהיא השושלת המרכזית בפרק ה, וכשם שהוא מספר על תולדות ישמעאל בפרשה בה הוא מספר את תולדות אחיו יצחק, הגיבור המרכזי, כך פרשת “וישלח” המספרת לנו את סיפור הגיבור המרכזי, יעקב, נחתמת בסיפור משפחת אחיו התאום עֵשָׂו. רשימות אלה מלמדות אותנו על היסטוריה נוספת ומורכבת של בני עֵשָׂו ומשפחותיהם ועל הקשר בין שני הקרובים המגורשים למדבר, ישמעאל בן אברהם ועֵשָׂו בן יצחק, המורחקים לישימון כדי לא לגזול את נחלת אחיהם הנבחר והמבורך. עֵשָׂו וישמעאל התחתנו ביניהם כשעֵשָׂו נשא את בת דודו מצד אביו, כשם שאחיו התאום יעקב, נשא לנשים את בנות דודו מצד אמו.

חלקם של השמות של הצאצאים והעמים, ידוע לנו מהמשך סיפורי החומש כאויבי ישראל או כעמים שגורלם נקשר בגורלו בעת יציאת מצרים וכיבוש הארץ, בזמן ההתנחלות. אולם אנו נוטים לעתים קרובות לשכוח שעמלק הוא בן עשיו אחי יעקב, ושאדום, סמל הנצרות הרודפת לאורך אלפיים שנה, אינה אלא כינויו של עֵשָׂו אחיו התאום של יעקב. קשה להכריע היכן מסתיים הסיפור והיכן מתחילה ההיסטוריה, או להפך היכן ההיסטוריה הופכת לסיפור. אין חציצה ברורה בין story לבין history, או בין מיתוס להיסטוריה. בתודעת המספר המקראי סיפור תולדות האבות ובני משפחותיהם המבורכים והמקוללים לדורותיהם, הוא היסטוריה בעלת משמעות מכרעת, לכל דבר ועניין. רק על דבר אחד אין מחלוקת – הן בני ישראל בני יעקב, הן בני ישמעאל ובני עֵשָׂו, חיים עמנו היום וממשיכים לספר את הסיפור ולהיאבק על המשתמע ממנו.

כנזכר לעיל, לאורך כל ההיסטוריה הספרותית שלנו רק שני סופרים בחרו בעשו בן יצחק ורבקה כדמות בעלת משמעות. מאיר שלו בספרו הנפלא, “עשו”, גרם לנו לחשוב עליו מחדש [ספרו על יעקב, שמו ‘כימים אחדים’] ויעקב פראנק (1726–1791), המנהיג השבתאי פורע החוק והמורד בכל נורמה, השבתאי האנרכיסטי משבש הסדרים של העולם היהודי, ראה את עצמו כגלגול של עֵשָׂו והרבה לדבר על הדרך אל עֵשָׂו ועל הדרך אל אדום, כפי שכתבו מאמיניו בספר ‘דברי האדון’, וכפי שביארתי במחקרי אודותיו המופיע בכותרת: “ספר דברי האדון” ליעקב פראנק; אוטומיתוגרפיה מיסטית, ניהיליזם דתי וחזון החירות המשיחי כריאליזציה של מיתוס ומטפורה", בספר ששמו: ‘החלום ושברו: התנועה השבתאית ושלוחותיה – משיחיות, שבתאות ופראנקיזם’, (עורכת ר' אליאור), דברי הכנס הבינלאומי השביעי לחקר תולדות המיסטיקה היהודית לזכר גרשם שלום, ירושלים תשס"א, כרך ב: 471–548, המצוי ברשת, ובכרך השני של ספרי “ישראל בעל שם טוב ובני דורו: מקובלים, שבתאים, חסידים ומתנגדים”, א–ב, ירושלים: כרמל תשע"ד.

מוסף לפרשת וישלח על המלאכים

פרשת השבוע היא פרשת וישלח שבתחילתה נאמר “וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל־עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם” ובהמשכה בפרק לב של ספר בראשית מסופר על מאבק יעקב והמלאך שבו נאמר וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר…מי הוא האיש? איש אלוהים? מלאך אלוהים?

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.

וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף־יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף־יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.

וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם־בֵּרַכְתָּנִי.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה־שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב.

וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל:

כִּי־שָׂרִיתָ עִם־אֱלֹהִים וְעִם־אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.

וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה־נָּא שְׁמֶךָ,

וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי;

וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל:

כִּי־רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל־פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי

בגלל פסוקים אלה העוסקים במפגש אדם ומלאך, מקובל לעסוק במלאכים בעניינה של פרשה זו.

מה הוא מלאך? כל מי שאיננו אנחנו, ‘שוכני בתי חומר’ שימיהם קצובים בין לידה למוות, כל מי שפטור מסופם של בני חלוף הנראים לעין, כל מי שמרחיב את גבולות עולם החושים הכפוף לגבולות המקום והזמן, אל מעבר לגדרי הזמן והמקום, כל מי שאיננו כפוף לגבולות החומר ומשוטט במרחבי הרוח העל־זמנית. כל מי ששייך ליודעי כל, הנודעים לבני האדם בחלום ובהקיץ, שעל דבריו הנשמעים בחלום או בהקיץ, אי אפשר לערער און להתווכח, כי הם נתפשים כמסר משמים.

אנחנו כידוע בני חלוף, שוכנים על הארץ בגבולות עולם החושים, במקום מסוים שנולדנו בו או נדדנו אליו, עלינו אליו או היגרנו ממנו, בזמן המוגבל שניתן לנו, ואנחנו בדרך כלל בפרקים ניכרים מחיינו תלויים בזולתנו, שבריריים וחלשים, ואילו המלאכים המכונפים הבלתי נראים, אלה המתגלים בדרך כלל רק בחלום, אך לעתים נדירות גם בהקיץ, הם שוכני שמים נצחיים ומטמורפיים שאין להם גבולות. הם עשויים לשכון בגן עדן, או באחד משבעת ההיכלות בעולם המרכבה הנמצאים בשבעת הרקיעים, אך הם גם אלה היכולים לרדת לארץ, אין הם מוגבלים בגבולות עולם החושים או בגבולות עולם החומר ואינם כפופים לחוקי הזמן והמקום או לגבולות ההשגה האנושית. הם אלה המלמדים אותנו כדבריה של המשוררת המיסטיקנית יוכבד בת מרים: “מאחורי המרחק מרחק יש שני ואופק לפניי ולפנים אופקים” (“מרחוק”).

המלאכים הם מבשרי דבר אלוהים לאדם, מכאן אנו יודעים שהם יודעים לדבר, הם קשורים ליצורים מעופפים בעלי כנפיים כגון כרובים ושרפים, הנזכרים בחומש ובמקרא, במגילות קומראן ובספרות החיצונית, הם מכונים לעתים בשם אלוהים והם מבטיחים את הרחבת גבולות התודעה ואת הצלילה למחוזות הדמיון היוצר.

הם עשויים להתגלות בדמות מופשטת כמו בפסוק המתאר את הילקחו של חנוך לשמים: 'וַיִּתְהַלֵּךְ

חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים, וְאֵינֶנּוּ, כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים'. (בראשית ה כ"ד) או בדמות מוחשית בצורה

אנושית, כמו בסיפור המלאכים המבקרים את אברהם, או בדמות מלאכים שנגלו להגר ולחנה, והם יכולים להתגלות ככרובים וחיות הקודש, כמו שנגלו ליחזקאל בן בוזי הכהן בחזון המרכבה, או בדמות שרפים מעופפים כפי שנגלו לנביא ישעיה.

שורות רבות נכתבו עליהם בתהילים ובספר איוב, בשירות עולת השבת ובספר יחזקאל, מהן אנו יודעים שמלאכי הקודש או מלאכי השרת, מדברים ומהללים, מברכים ומשוררים, ואלפי שורות נכתבו עליהם במגילות קומראן ובספרות ההיכלות והמרכבה. המלאכים מתוארים בדרך כלל בשירת הקודש כבני דמותם של הכוהנים והלוויים המשרתים בקודש, או כדרי “עולם המרכבה” הוא עולם המלאכים, ועיקר עיסוקם הוא בשמירת מחזורי עבודת הקודש הנצחיים, המסודרים, המדויקים, הקבועים והמחושבים מראש, בשירה ובחזון, בהוראה ובברכה, בשעה שאלה בטלו כמחזורי פולחן במקדש עם חורבנו, אך נשמרו בשירת הקודש בידי ‘שומרי משמרת הקודש’ בשמים ובארץ. המלאכים בשמים נקראו בשם ‘כוהני קורב’ ומלאכי קודש ומלאכי השרת, ואלה ששוררו ושרתו בארץ נקראו כוהנים ולוויים, אומרי קדושה וברכו.

המלאכים משרתים בקודש בשבעת ההיכלות השמימיים, מכאן שמם, מלאכי השרת, המתאר את המלאכים השרים ומברכים ואומרים קדושה אלפי פעמים בספרות ההיכלות והמרכבה.

קודמיהם בשירות עולת השבת שנמצאו בקומראן ובמצדה בין המגילות הגנוזות, שכולן כתבי קודש, המכונים בשם ‘כוהני קורב’ או ‘נשיאי ראש’, מברכים, שרים, מהללים ואומרים קדושה בשבעה דבירים שמימיים ובשבע מרכבות קודש, בשבעה היכלות עליונים.

בהכללה אפשר להגיד שבכל מקום אשר בו מצויים כוהנים, שם מצויים מלאכים, כי הם בני דמותם השמימיים. כשם שהכוהנים משרתים בהיכל הארצי על פי ההנחיות המפורטות בחומש לעבודת המשכן, כך המלאכים משרתים בשבעה היכלות עליונים. מה הכוהנים מברכים את האל הקדוש הנשגב והנורא ומברכים את עולי הרגל במקדש בשלושת הרגלים ובמועדי ה' בברכת כוהנים, כך המלאכים מברכים בהיכלות עליונים את היושב על כיסא הכבוד, על מרכבת הכרובים. מה הכוהנים אומרים קדושה בארץ בעבודת הקודש, כך גם המלאכים, השרפים והכרובים, אומרים ‘קדוש קדוש קדוש’ בעולם המרכבה ובבית הכנסת.

המלאכים, המכונים במגילות קומראן בשם ‘ידעים’, או בשם ‘מלאכי הרוחות’, ‘מלאכי הפנים’ ו’כוהני קורב', יודעים הכול: על העבר ועל העתיד, על הנגלה ועל הנסתר, על המתרחש בחלום ובהקיץ, על הכתוב בספרים ועל הכתוב בשירים, על הכתוב בהקיץ ועל הרשום בחלום. לדברי ספר היובלים, הם נבראו בראשית הבריאה, ביום הראשון לבריאה, הם שומרי הברית ונוצרי הידע והזיכרון הכתוב על לוחות השמים, הם האחראים על המחשבה והחישוב, הסיפור והמספר, הם המורים הראשונים שלימדו לקרוא, לכתוב ולחשב בלשון הקודש, בכ"ב אותיות יסוד, ובעשר ספרות בלימה, את חנוך בן ירד השביעי בדורות האדם (היובלים, פרק ד), והם שלימדו את אברהם בן תרח לקרוא בלשון העברית, שפת הבריאה (שם, פרק י"ד), בדור העשרים ושניים בהיסטוריוגרפיה המקראית. מלאכי הפנים ומלאכי הדעת, מלאכי השרת ו’כוהני קורב', הם שומרי רצף מחזורי הזמן השביעוניים הנצחיים, הרצופים, הידועים, הקבועים והמחושבים מראש, הנודעים כ’מועדי דרור', או כשבועת השביעיות של מועדי דרור, בחטיבות מחזוריות נצחיות, קבועות ומחושבות מראש, של שבתות, שמיטות ויובלים ושבעת מועדי ה', בשבעת החודשים הראשונים של השנה, במחזורי שירת הקודש הסמוכה לעבודת הקודש של מחזורי קרבנות העולה הנצחיים במקדש.

המלאכים קשורים ב’דעת אמת וצדק בקודש קודשים', ככתוב בשירות עולת השבת, והם בתפקידם כמלאכי קודש, כוהני קורב או מלאכי דעת או מלאכי השרת, מלאכי הפנים, מלאכי השלום או ‘ידעים’, מעידים על הדעת, על האמת ועל הצדק, והם יודעים לשיר, להלל, לברך, לקדש, להתפלל ולומר קדושה.

המלאכים הם עדי הברית ושומרי הברית, שומרי העדות הכתובה ונוצרי הזיכרון הכתוב מהבריאה והראשית ועד האחרית, כי הם יודעים וזוכרים את כל מה שהיה ואת כל מה שיהיה, הם נוצרי הזיכרון הכתוב ושומרי הספרייה השמימית ממנה הביא חנוך בן ירד, ראשון יודעי קרוא וכתוב, מאות ספרים משמים לארץ, 366 במספר, לדברי ספר חנוך השני. מלאך הפנים בספר היובלים מלמד את אברהם לקרוא ב"שפה העברית לשון הבריאה" ומנחיל לו את ‘ספרי אבותיו’ ומספר למשה על הר סיני מה אירע מהבריאה ועד מעמד סיני, בארבעים ותשעה היובלים שחלפו.

מלאך הפנים, מטטרון, שר ההיסטוריה, מספר לרבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול בספר היכלות, המצוי בספרות ההיכלות והמרכבה, מה יהיה בעקבות קידוש השם של עשרת הרוגי מלכות במאה השניה לספירה בעקבות מרד בר כוכבא, ו’המלאך המגיד' המתהפך מזכר לנקבה, מגלה לר' יוסף קארו, במאה השש־עשרה, באדריאנופול, בתיקון ליל שבועות בשנת 1533, בקולה של המשנה בדמות בת ציון ממגילת איכה, שעליו לקום ולעלות לארץ ישראל, והוא אכן עושה זאת ומייסד את היישוב הקבלי בצפת בשנת 1535. ומתעד את דברי המלאך המגיד אליו בין השנים 1533–1575 ביומנו שנדפס בספר בשם מגיד מישרים, 1648.

המלאכים מגלמים את הערכים האלוהיים, הנצחיים, המקודשים והמופשטים, שאין להם ייצוג חומרי או מוחשי ואין להם תפוגה, ערכים כמו דעת, אמת וצדק, דרור, שלום, כבוד וחירות, החיוניים לכל אדם בשווה, כאלה שאף פעם אין מהם יותר מדי, ועל כן הם נקראים בשמות מלאכי צדק, מלאכי דעת, מלאכי אמת, מלאכי חיים, מלאכי קודש, מלאכי הכבוד, מלאכי דרור ומלאכי השלום.

במסורת המיסטית ידועות מסורות עתיקות על ראשון רואי המלאכים שזכה לחיי נצח, הוא האדם הראשון, בן הדור השביעי לדורות האדם, שנלקח לשמיים והפך למלאך, ששלושה ספרים נכתבו עליו בשל העובדה שעבורו נפרצו לראשונה גבולות הזמן והמקום, הלא הוא חנוך בן ירד (בראשית ה כ"א–כ"ד), שהתהלך עם אלוהים ונלקח לשמים בידי אלוהים, גיבור ספר חנוך הראשון, ספר היובלים, פרק ד, ספר חנוך השני וספר חנוך השלישי.

חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, נלקח לשמים כדי ללמוד ממלאך הפנים, את לוח השבתות, השמיטות והיובלים, לוח ‘מועדי דרור’, או לוח שבועת השביעיות של מועדי דרור ומקראי קודש, וכדי ללמוד לקרוא לכתוב ולחשב ממלאך הפנים. גם אברהם למד לקרוא ולכתוב עברית ממלאך הפנים לדברי ספר היובלים. חנוך המכונה ה' הקטן, שומר הזיכרון הכתוב, שנלקח לגן עדן ונשאר הסופר היושב בגן עדן וכותב, המכונה נער ושר העדות, ספרא רבא וסופר צדק, מתואר ככהן גדול, מלאך לאל עליון, ועליו נאמר בסדר עבודה עתיק שנמצא בין מגילות קומראן, “חנוך בחרתה מבני אדם”.

חנוך, שהפך בספרות ההיכלות למלאך שר הפנים, מטטרון, כמו המלאך מיכאל, משרת במשכן של מעלה, שהוקם בשעה שהוקם משכן של מטה. הוא מתואר כמי שהתהלך עם אלוהים, ומתואר כחולם, כעד זוכר וכסופר, המנציח בכתיבתו את זיכרון מעשי בני האדם. הוא גם מתואר כאדם הראשון שחצה את גבולות החיים והמוות וכחולם הראשון שנגלים לו דברים בחלום על העבר ועל העתיד. חנוך בן ירד השביעי בדורות האדם, ראשון לומדי קרוא וכתוב מהמלאכים, הפך לדגם האב־טיפוס של המיסטיקן חוצה הגבולות מצד אחד, ‘חנוך בחרתה מבני האדם’, ולארכיטיפ של הכהן בן שבט לוי, המלמד, זוכר, קורא וכותב, מעיד ומרפא, מצד שני. חנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, זכה בחיי נצח כי הוא קורא וזוכר, שומע ולומד, מעיד וכותב ויושב בגן עדן כסופר ומעיד. חכמי התורה שבעל פה, שייסדו סדר חדש שאסר על המשך הכתיבה היוצרת, והדיחו את גיבורי הסדר הכוהני הקודם להם, טרחו לספר בגנותו של מביא הלוח השמשי, ראשון הכותבים והמעידים, הנבחר מבני האדם, את סיפור ה’ארבעה נכנסו לפרדס' במסכת חגיגה, שבו חנוך־מטטרון, מלאך שר הפנים, מוכה בשישים פולסא די נורא ומודח ממקומו הנצחי כסופר כותב זוכר ומעיד. במשנה אין מלאכים כי החכמים שאסרו לכתוב, כדי לחזק את מעמד התורה שבעל פה, החליפו את הכוהנים הכותבים שומרי התורה הכתובה ויוצריה.

עוד אנו מכירים מעולם המלאכים את מלכי־צדק “כהן לעולם” שהוא כהן לאל עליון המשרת בעולמות עליונים ואחראי על הגאולה ועל העידן המשיחי ככתוב במגילת מלכי־צדק מקומראן, ואנו מכירים ממגילות מדבר יהודה את המאבק בין מלאכי אור ומלאכי חושך, מלאכי צדק ומלאכי משטמה, שר של אור ושר של חושך, ועוד אלף מסורות על מלאכים בספרות הכוהנית, בספרות המיסטית ובספרות המאגית.

המבקשים לדעת עוד על המלאכים ועל קורותיהם ושירותיהם במסורת ההיכלות והמרכבה, מוזמנים לקרוא בספרי: מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה העברית הקדומה" (מאגנס 2002) ובמאמריי שנדפסו במקומות שונים: על “חנוך בחרתה מבני אדם” ועל יום הכיפורים – ‘כיפורים, כפרה, זיכרון ונשייה’, על “מיסטיקה, מאגיה ואנגלולוגיה” ועל ‘שירת הקודש בספרות ההיכלות והמרכבה’ או על ‘פניה השונות של החירות’, המצויים ברשת בפרויקט בן יהודה.

ובהקשר נוסף: מלאכים בדמות אדם נשלחים כנראים ונשמעים לאברהם, ללוט, ליעקב (ויאבק איש עימו). למשה בן עמרם, נשלח מלאך מדריך אחרי חטא העגל, “אשלח מלאכי לפניך”. בספרי נביאים ראשונים נודעים המלאכים בכינוי: ‘איש האלוהים’ והם נגלים בבוכים (שופטים ב) לגדעון ולאשת מנוח.

ולבסוף, יש מלאך אחד חורש רע, המגלם את הרוע, את ההסתה, את ההתעללות ואת הזדון, הנודע במגילות קומראן כ"שר המשטמה", המנסה תמיד לשנות את ההיסטוריה לרעה ולהתנכל לבני ישראל. הוא המלאך שהסית את אלוהים לנסות את אברהם בעקדת יצחק, לדברי ספר היובלים, פרק י"ז, והוא השטן המוכר לנו מספר איוב כישות מלאכית מקטרגת.

* כנגד שר המשטמה, הוא המלאך המסית את אלוהים לצוות על אברהם שיעקוד את בנו יחידו אשר אהב, כדי להעמיד את נאמנותו בניסיון, זכור כמובן המלאך המציל את יצחק מהעקדה, הוא מלאך הפנים, לדברי ספר היובלים.

כך מסופר הרקע לסיפור העקדה בספר היובלים, פרק י"ז, 15–16:

“ויהי בשבוע השביעי בשנה הראשונה בחודש הראשון ביובל הזה בשנים עשר לחודש היו דברים בשמים על אברהם כי נאמן הוא בכול דברו ואהבו אלוהים ובכול צרה היה נאמן. ויבוא שר המשטמה ויאמר לפני אלוהים הנה אברהם אוהב את יצחק בנו ושש עליו מכול. אמור לו להעלותו קרבן על המזבח ואתה תראה אם יעשה דבר זה ותדע אם נאמן הוא בכול אשר תנסה אותו”.

[ספר היובלים, מהדורת כנה ורמן, יד בן צבי, ירושלים תשע"ה, עמ' 316].

בפרק י"ח מסופר סיפור העקדה מפי מלאך הפנים המספר למשה על הר סיני את תולדות שבעת הדורות שקדמו לו, ולנוסח הנודע מספר בראשית נוספים פרטים מעניינים על תפקיד המלאכים בסיפור מבחן הנאמנות:

“ויקרב אל המקום אשר הוא הר האלוהים. ויבן מזבח ויתן את העצים על המזבח ויקשור את יצחק בנו ויתן אותו על העצים אשר על המזבח וישלח ידו אל המאכלת לקחת את המאכלת לשחוט את יצחק בנו. ואני עמדתי לפניו ולפני שר המשטמה. ויאמר אלוהים אמור לו לא להוריד ידו על הנער ולא לעשות לו מאומה כי ידעתי כי ירא אלוהים הוא. ואקרא אליו מן השמים ואומר אברהם אברהם וירעד ויאמר הנני. ואומר לו אל תשלח ידך אל הנער ואל תעשה מאומה לו כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת בנך בכורך ממני. ויבוש שר המשטמה.”

[ספר היובלים, פרק י"ח, פסוקים 7–12, שם, עמ' 316].

במגילות קומראן, שכולן כתבי קודש שנכתבו בידי ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, מצויים מלאכים רבים, הן בין מלאכי הפנים, מלאכי הרוחות, ‘כוהני קורב’ ומלאכי הקודש, וארבעת ראשי המלאכים: אוריאל, רפאל, גבריאל ומיכאל, הן בין מלאכי המשטמות, שר המשטמה, המלאך עזאזל, רוחי גורל חושך, מלאכי שחת ורוחות בליעל.

המאבק בין טוב ורע, בין צדק לעוול, בין חירות לשעבוד, בין קדושה לטומאה, בין אור וחושך, בין אמת לשקר, בין חוק ומשפט לבין עוול ומשפח, בין בניה להריסה ובין חיים למוות, מתנהל כל הזמן בשמים ובארץ, הן בעולם המלאכים, הן בעולם האדם.

המלאכים הנצחיים מכל המינים והסוגים, המתועדים בספרות העברית העתיקה, מזכירים לבני האדם בני החלוף, את מרחבי האינסוף ואת האופקים הלא נודעים והבלתי צפויים, הפותחים תמיד אפשרויות חדשות:

"מֵאַחֲרֵי הַמֶּרְחָק – מֶרְחָק יֵשׁ שֵׁנִי,

וְאֹפֶק לְפָנַי וְלִפְנִים אֹפַקִּים",

כדבריה של המשוררת המיסטיקנית יוכבד בת מרים (“מרחוק”).

פרשת מִקֵּץ היא פרשת השבוע העשירית בספר בראשית. היא מתחילה בפרק מ"א, פסוק א' ומסתיימת בפרק מ"ד, פסוק י"ז. הפרשה ממשיכה לתאר את סיפורם הנפתל של יוסף ואחיו. היא נפתחת כאשר יוסף מצוי בבור בית הסוהר במצרים.

הפרשה הקודמת פרשת וישב מסתיימת בכך שיוסף הורד מצרימה, נקנה בידי פוטיפר סריס פרעה, שר הטבחים, שראה ברכה בעבדו העברי – שנבגד בידי אחיו, הושלך לבור והוצא ממנו בידי שיירת סוחרים מדיינים, שמכרה אותו לשיירה של סוחרים ישמעאלים שירדה מצרימה. אשת פוטיפר, הנשואה לבעל המוגדר כסריס, מתאווה ליוסף הצעיר יפה התואר, והוא מסרב לה ומבאר את סירובו בנאמנות לאדונו, שנהג בו ביושר ובנדיבות, שאין זה מן הדין לבגוד באמונו. היא ממשיכה בפיתוייה והוא ממשיך בסירובו והיא בעלבונה על סירובו מאשימה אותו בניסיון לאונס, על לא עוול בכפו. יוסף נשלח לבית סוהר בידי פוטיפר הזועם בלא משפט.

שר בית הסוהר נוטה אליו חסד, והמלך הכועס על שניים משריו, שולח לבית הסוהר את שר האופים ושר המשקים אשר חטאו לו. שניהם חולמים ומבקשים פתרון לחלומם ויוסף מתגלה לא רק כבעל חלומות מנעוריו, אלא כ’צפנת פענח', או כמפענח חלומות נבון ומרחיק ראות, המדייק בפשר המחזה שנראה בחלומם של החולמים. גורלם של שני החולמים מתפענח לו על פי חלומותיהם כפי שספרו לו, וככל אשר ניבא כך קרה. הוא מבקש משר המשקים, שפענח לו את חלומו לטובה, לזכור אותו כאשר פרעה יסלח לו וישיב אותו אל מעמדו הקודם ואל משרתו הקודמת, כפי שצפה בחכמתו. החולם כפוי הטובה, ששמח מאוד לחזור לארמון, שכח את בקשתו של המפענח, אשר נותר בכלא שנתיים נוספות.

מכאן מתחילה פרשת מקץ העוסקת בחלומות ובפתרונם. בכל רחבי העולם העתיק חלומות בכלל וחלומות חוזרים ונשנים על אותו נושא, בפרט, נחשבו כמסר דחוף ונסתר מעולמות עליונים, הטעון פענוח. ביתר שאת נכון הדבר ביחס לחלום תמונה חוזר ונשנה שבו החולם רואה מראה המבעית אותו ונעלם מהבנתו, כלומר, איננו שומע דבר מה מפורש או רואה מסר ברור, אלא רק רואה מחזה שפירושו נעלם ממנו. פענוחם של חלומות הרי משמעות לחולם, היה מסור לחרטומים ולחכמים שנודעו כבקיאים בפענוח חלומות, אלה שהיו תלויים ביכולת הקשבתם לסיפורו של החולם, מצד אחד, ובתבונתם ובקיאותם הפרשנית ובהבנתם את האדם ואת חרדותיו, מצד שני. המילה חלום והמילה החלמה, קשורות זו בזו בעולם העתיק. אל מקדשי אל הרפואה היווני, אסקלפיוס, היו באים אנשים חולים בגוף או בנפש, כדי לחלום ולספר את חלומותיהם לפותרי החלומות בין כוהני המקדש. הם קיוו לקבל פירוש על חלומם מכוהני המקדש שיבינו את מורכבות חייהם בין הנגלה לנסתר, דבר מתוך דבר, פירוש שיפקח את עיניהם ויסייע בריפוים. מאוסף לוחות התודה הרבים שהוקדשו לאסקלפיוס ונמצאו במקדשיו, ניתן ללמוד כי עיקר ריפוים של החולים היה בדרך של לינה במקדשים שיוחדו לו. שם, כאמור, דרך הריפוי הייתה מתגלה בחלום ובפענוחו.

כל משפט המתחיל בביטוי ‘ראיתי בחלומי’ או ‘נאמר לי בחלום’ או ‘שמעתי בחלום חזיון לילה’ או ‘השמיעו לי מן השמים’, הוא משפט מונולוגי שאי אפשר להתווכח עם תוכנו, כי רק החולם לבדו יכול לספר על מה שנראה בחלומו או מה שהשמיעו לו מן השמים. משפטים כאלה עשויים להיות פתיחה לגילויים חשובים הנמצאים בתשתיתן של דתות גדולות או עלולים להיות פתח למניפולציות זדוניות המבקשות לרכוש סמכות על יסוד מצג שווא. כדי שחלום יזכה בתשומת לב אחרי משפט הפתיחה המבאר שמדובר במסר מן השמים שמן הנמנע להתווכח עמו, חייב החולם לחלק עם שומעיו דבר מה חסר תקדים או זווית ראייה בלתי־צפויה. על הקשרם ההיסטורי המורכב של החלומות, על מקורם, על משקלם ומשמעותם בהיסטוריה, ועל דרכים שונות להתייחס אליהם, ראו בשני הספרים שערכתי: כחלום יעוף וכדיבוק יאחז: על חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים. ירושלים: הוצאת ספרים ע“ש י”ל מאגנס – האוניברסיטה העברית, תשע"ג; “החלום ושברו": התנועה השבתאית ושלוחותיה – משיחיות, שבתאות ופראנקיזם (עורכת ר' אליאור), דברי הכנס הבינלאומי השביעי לחקר תולדות המיסטיקה היהודית לזכר גרשם שלום [מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרכים ט”ז–י"ז ], ירושלים תשס"א.

מכאן ואילך אביא את כל פרשת מקץ בנוסח מנוקד ברצף, ובמקום שיש לי דבר מה להוסיף או להעיר על פשט הכתוב, אוסיף בכתב רגיל אחרי כוכבית:

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר.

* יוסף בבית סוהר מזה כמה שנים ופרעה שארמונו על היאור, מקור החיים של מצרים המדברית, חולם בארמונו:

וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ.

וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר.

וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה.

וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת.

וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן.

וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם.

וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה.

* בשל חלומותיו כנער יתום בבית אביו, הגיע יוסף בן יעקב ורחל לבור בדותן, לשם השליכוהו אחיו השונאים, המקנאים והשוטמים בשל חלומותיו של אחיהם הקטן, בשעה שהפכו לחוטאים מרושעים, חסרי רחמים ורעי הלב, שאטמו את לבם לתחנוני אחיהם הנער הכלוא ולזעקות השבר שלו. בעקיפין, בשל חלומותיו, הגיע יוסף בעל החלומות גם לבור הכלא במצרים, אך בשל פתרון חלומות עמיתיו, האסירים הכלואים בבור הכלא, יוזכר לטובה כחכם, ובשל חלומותיו של פרעה יחלץ מהבור. כלומר, חייו רבי התמורות של יוסף נקשרו בחלומות שלו ושל זולתו, הן אלה שהורידוהו לבור והן אלה אשר העלוהו לגדולה.

האם החלומות שווא ידברו? או האם רוב מפעליהם הגדולים של בני האדם ראשיתם בחלום? יוסף זכה להיזכר הן כחולם נודע, המיטיב לספר חלומות – על סיפור חלום, כאמור לעיל, אי אפשר לחלוק או להתווכח, כי רק החולם יודע לספרו – הן כפותר חלומות מפורסם, שיודע להבין דבר מתוך דבר בחכמתו, חכמה שזכה בגינה לשם ‘צפנת פענח’, משום שידע לפענח בתבונתו את אשר נסתר מהבנת זולתו, הן ברובד הנגלה המתייחס להווה, הן בזה הסמוי מן העין, המתייחס לעתיד.

חלומותיו שלו וחלומות זולתו תמיד קשורים לדפוסים נמנים, למספרים או לתבניות מספריות חוזרות ונשנות. כשהוא מספר את חלומותיו או מפענח את חלומות זולתו, הוא נותן את דעתו בראש ובראשונה לתבניות מִסְפָּריות חוזרות ונשנות, המובילות אותו לפענוח המסר המוצפן בחלום ולפירוש הדגם החוזר ונשנה בסיפורי החלומות השונים. יוסף החכם יפה התואר, שהיה אהוב אהבת נפש על אביו ואמו, ושנוא על ידי אחיו המופלים לרעה בהיותם בני האם השנואה או בני השפחות, מיטיב להבין מנעוריו ש’הָעוֹלָם נִבְרָא בְּסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר', הוא יודע לספר והוא יודע לספור ולפענח ספרים, סיפורים ומספרים.

אולי משום שנבדל מאחיו הבכורים בכך שהיה ילד קטן אהוב על שני הוריו, ילד מיוחל שנכספו לו שנים רבות כפרי אהבתם, בן יחיד ואהוב לאמו, ילד נבחר בעיני אביו, ילד שהתייתם מאמו ועורר את קנאת אחיו שאמם הייתה שנואה או הייתה שפחה, משום שלא היה דומה להם בחכמתו וביופיו ובזהותו מעוררת האהבה בחולשתה ולא בעוצמתה, הרבה לחלום.

הבנתו בצפונות לבם של החולמים וכושרו לפענח את מסתוריהם, מתווים את גורלו לטוב ולמוטב, הן כמעורר אהבה והערכה, הן כמעורר איבה, טינה, שנאה וקנאה. בשל זהותו כגיבור יתום ואהוב, יפה תואר וחכם, נבחר ושנוא, חכם ומעורר קנאה, שונה מסובביו ומרחיק ראות מהם, המתייחד בסיפור חלומותיו, ובשל זהותו כמפענח חלומות שאחרים אינם יודעים לפענח, הפך יוסף להיות ארכיטיפ של הגיבור הנבחר, אשר מסורות רבות ושונות סופרו אודותיו בסיפור ובשירה, מימי ספר בראשית ועד לספרו הגדול של תומאס מאן, “יוסף ואחיו”.

וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם.

פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי וְאֵת שַׂר הָאֹפִים.

וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ.

וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה.

* למשמע חלומותיו של פרעה המבקש פתרון לחלומותיו, שר המשקים נזכר בהבטחתו ליוסף מלפני כמה שנים, ומספר בקצרה לפרעה על ניסיונו בבור הכלא, שם פגש בגדולתו של נער עברי כמפענח חלומות, המדייק בצפיית העתיד בעולם המעשה.

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ. וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר: בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה.

* יוסף בתבונתו מזכיר בענווה את אלוהים כמקור החכמה שבכוחה ישתדל לעזור לשלום המלך ואיננו מתרברב בחכמתו. הוא יודע היטב שיש לשמוע בקשב דרוך את סיפורו של החולם, והוא מאזין בתשומת לב לחלומותיו של המלך הנרעש והמפוחד. הוא מבחין בתבונתו שהמוטיב החוזר בהם הוא שפע ועוני, שובע ורעב, והמספר שבע או התבנית המספרית השביעונית הקשורה בשפה העברית בשבועה ובשובע, בשבעה ובשבוע, היא זו החוזרת ונשנית בפי המלך. יוסף מתעלם ממכלול פרטי הסיפור בחלומות ומחפש רק את התבנית החוזרת או את המוטיב החוזר ונשנה כשהוא פורם ומפרק את פשט החלום ובוחן רק את משמעותם של חוטי השתי של תשתיתו.

וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹר.

וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ.

וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ.

וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת.

וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ. וָאֵרֶא בַּחֲלֹמִי וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת.

וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם.

וַתִּבְלַעְןָ הָשִׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָאֹמַר אֶל הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי.

* יוסף בתבונתו מבין את החרדה המסתתרת בחלום, את פשר האימה מפני רעב הקשורה במילים הנרדפות ‘צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים, דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר’, ואת התבנית המסתתרת במילה שֶׁבַע הקשורה לשָׂבָע של אדם שבע ולא רעב, שובע התלוי רק בחסד אלוהים, ומציע לא רק ניתוח של החלום, ושל המסתתר והמוצפן בו, אלא גם מציע תכנית פעולה נבונה כדי להתמודד עם הבשורה העולה ממנו, שיש בה חכמה, תבונה, מעוף ויוזמה, כדי לקדם את פני האסון העתיד להתרחש.

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא. אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה.

* יוסף מאשר את התובנה שהחלום מגלה את העתיד של העם והארץ שהוא נמצא בהם באותה עת, עתיד המסור בידי אלוהים הכול יכול. הוא מאשר את העובדה רבת המשמעות שפרעה זכה בחלומו למסר אלוהי משמים, הבא לגלות לו את אשר יתרחש בעתיד הקרוב הנוגע לעמו ולארצו.

העתיד, הקשור תמיד בהמשכיות החיים ובתלותם המוחלטת בנגישות למשאבי המחיה: ללחם ומים, למזון ולשתייה, או למה שמצמיחה האדמה הרוויה במים, מופקד בידי האל בכל הנוגע לשפע ומחסור, לשובע ורעב, התלויים כולם במים התלויים בתמורות האקלים, הן במזרח התיכון, הן באפריקה, באזורים מדבריים צחיחים שאין בהם שפע נהרות, אגמים, מפלים, נחלים, יובלים ומעיינות, הנובעים מים חיים כל השנה. אלוהים מכונה בעל הגשם ובכל מקום במקרא שהוא בא להבטיח ברכה ושפע ועתיד משגשג, נאמרים משפטי הבטחה דוגמת: “וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ” (ויקרא כ"ו ד). המים משמים הם תנאי החיים כי הם אלה המרווים את האדמה הצחיחה. בין אם מדובר במי גשמים במזרח התיכון, בין אם מדובר במי נהר במצרים, משום שאם אין גשמי קיץ עזים או שלג עמוק וקרח על פסגות ההרים באתיופיה או בבורונדי, המפשירים באביב והופכים לנהרות, לנחלים, לאגמים ולמפלים מהם ניזון הנילוס, אין מים בנהר הענק החוצה את היבשת לאורכה ולרוחבה, לחקלאות המבוססת על הצפת הנהר את השדות על גדותיו, ואת אלה הסמוכים להם באמצעות תעלות וסכרים לאורך כל הנהר, ואין מים להרוות את כרי המרעה במצרים, ואין מזון לאדם הגווע ברעב בארץ שאין בה גשם, כתוצאה מהתייבשות האדמה ההופכת למדבר צייה ממית. מספר המילים הנרדפות לחוויה מפחידה זו מלמד על משמעותה המכרעת בחיי אדם באזור בו היא נתפסת תמיד כעונש משמים המנוגד לגשמי ברכה המתנים את החיים ואת נביעת הנהרות והמעיינות המבטיחים חיים. המילים הנרדפות, מדבר שממה, מדבר קדים, חורבות מדבר, צחיחות, מדבר צייה, בור שחת וישימון, גיא צלמוות, הן ביטוי למידת האימה והחידלון הכרוכים בבצורת, ביובש, בשידפון וברעב, המכחידים את החיים.

שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה חֲלוֹם אֶחָד הוּא.

וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִׁבֳּלִים הָרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים יִהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב.

הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה.

* יוסף הנשען על פענוח התבנית השביעונית ועל ההבדלים בין תיאורי השובע לרעב, ועל הקשר בין שֶׁבַע לשָׂבָע, מדגיש שהוא רק חוזה את אשר אלוהים יעשה במקצב שביעוני, הכול צפוי וידוע מראש, אך הרשות נתונה לאדם לנסות למצוא מענה בחכמתו לשרירות הגורל הקשורה במטר או במדבר, במזרע ובישימון, בארץ צייה או בארץ פלגי מים, בשובע וברעב, בפריון וכיליון, בגשמי ברכה מבטיחים חיים ושגשוג ובבצורת המטילה את אימת הרעב:

הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָרָעָב אֶת הָאָרֶץ.

וְלֹא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי כֵן כִּי כָבֵד הוּא מְאֹד.

וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ.

* עד כאן פשר החלום ומכאן הצעה להתמודדות עם הרעב הצפוי.

וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע.

וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ.

וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב.

יוסף מציע כלכלה מחושבת ומתוכננת מעשה ידי אדם, הצופה את ההתגוננות מפני המחסור העתידי מעשה ידי שמים, על ידי הפרשת יתרות שנות השובע והשפע, לטובת אגירה מחושבת ומתוכננת, הבאה להגן על רציפות החיים. כלומר, יוסף מציע פקודות ופקידים ותפקידים, מפקדה הפקדה ופיקדון מעשה ידי אדם, זה הנקבע כבעל הכוח והסמכות לפקוד לפקד ולהפקיד בשנות השובע, כולם מהלכים המבטיחים צבירה מתוכננת ומחושבת של יתרות הבר והתבואה באסמים של שנות השפע, כדי לחסוך עבור שנות הרעב והמחסור, שהן פורענויות של הטבע, המופקד רק בידי אלוהים.

המושגים פיקדון ופקידים הן מלשון להפקיד ולשמור, הן מלשון לפקוד ולפקד, לקבוע, לתכנן ולבצע, כמו המושגים קיבוץ, צבירה, חסכון, אגירה ושמירה, מיתרות שנות השובע עבור שנות המחסור והרעב, הם קווי יסוד בתכנון כלכלי מאז ומקדם בחייה של כל משפחה נבונה, ובחייה של כל מלכות חכמה שיש לה כלכלה מלכותית נבונה, אלא שיוסף הוא הראשון המנסח אותם כשהוא מפענח את חלומותיו של המלך. כל רעיון הפנסיה הצוברת או הגמלאות המבוססות על חסכונות והפקדות, מושגים שכאן מקורם הראשון בעברית, מבוסס על אותו עקרון – הפרשת יתרות מהשכר והשובע, בשנים בהן אתה עובד ומרוויח, לחסכון, עבור השנים שבהן לא תעבוד ולא תרוויח, אבל תקבל גמלה חודשית מהכספים שחסכת, שהמדינה צברה ושמרה והפקידה עבורך כפיקדון והשתדלה לאגור ולהשביח ולהשקיע ולקבל ריבית כדי להרבות את ההון הנצבר, בדיוק כפי שהציע יוסף לעשות עם עודפי התבואה הנשמרת בשנות השפע עבור שנות המחסור.

וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו.

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ

* ביטוי זה: אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ, הוא ביטוי יפה הנזכר כאן לראשונה, מאז שספר בראשית פותח ב’רוּחַ אֱלֹהִים מרחפת על פני המים'. יוסף בתבונתו חזר והזכיר את אלוהים, הגיבור הנעלם הכול יודע והכול־יכול, השולט על השמים והארץ, על הגשמים והבצורת, על המזרע והפריון, כמו על העקרות והכיליון, על השפע והרעב, או על כל מה שלאדם אין שליטה עליו, כמקור ידיעתו וחכמתו, ופרעה נענה לרמז.

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ.

אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ.

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף

וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ.

* גורלו של יוסף יפה התואר נקשר בבגדים המסמלים אהבה ומעלה מיוחדת, הן בסיפור כתונת הפסים שעשה לו אביו האוהב, שהפכה מאפוד של אהבה לבגד של בגידה באחווה ומעילה באמון, הן בבגדי שש ורביד זהב, שהולבש בהם כשהועלה מהבור, אליו נזרק ערום בידי אחיו המתנכרים לסבלו ולזעקתו בפעם הראשונה, וממנו עלה ככלוא היוצא לחופשי מבור כלא בפעם השנייה, והפך למשנה למלך עטור בגדי מלכות ארוגים שש (פשתן משובח, לבן ועדין) ורביד זהב.

וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

* מפסוקים אלה אנו למדים על סימני המעלה, המעמד וההוקרה המקובלים במלכות מצרים למי שנודע בחכמתו ונקרא צפנת פענח, מפענח צפונות ומגלה נסתרות – מי שהופך למשנה למלך ולמפקד עליון על כול המתרחש בפנים הארץ – טבעת מלכות, רביד זהב ובגדי שש, השם אברך, שמשמעותו היא מי שכורעים ברך לפניו, זה הרוכב במרכבת משנה ואנשים כורעים ומשתחווים לפניו.

הד חלומותיו של יוסף הנער יפה התואר, המספר סיפורי חלומות, העדוי כתונת פסים, על בני משפחתו המשתחווים לו מהדהד ברקע.

פרעה בוחר ביוסף הנבון, החכם ויפה התואר להיות משנה למלך וממחיש את היפוכו של הביטוי מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא שמשמעותו היא מגג גבוה לבור עמוק. יוסף, שהושלך לבור בשל חלומותיו ובשל שנאתם, זדון לבם וטיפשותם המתנכרת וקצרת הראות של אחיו, ובשל קנאתם הרושפת מלאת השנאה והקנאה אליו על היותו אהוב ונבחר בידי אביהם ועל חלומותיו, הועלה לפסגת המלכות כמשנה למלך, עדוי בגדי שש ורביד זהב, בעל חותם מלכות ומרכבת מלכות, בשל יכולתו לפענח את חלומות זולתו ולפרש אותם בתבונה רבה כל כך, השייכת לעולם המעשה המרחיק ראות והקשור תמיד בטובת הרבים, ולא רק לעולם הדמיון המכונס בעצמו, ששינתה את גורלו מקצה לקצה.

תבונה, חכמה, השראה, עומק מחשבה ורוחק ראות של בעלי חלומות גדולים, לצד כושר ניתוח ופענוח, חזון, מעוף ותושייה, ויכולת לקשר, לחבר ולצרף בין עולם הרוח הנסתר, הניתן לפענוח, לבין עולם המעשה הנגלה בכוחו של רוחק ראות או צפיית העתיד המכוון להטבת מצבו של הכלל, הן והם תכונות מולדות שמעטים מחוננים בהם, ומעטים עוד יותר מלטשים אותן בכורח הנסיבות וגזירות הגורל. בשל נדירותן וערכן של תכונות אלה, רבים חשים טינה ומשטמה, קנאה ושנאה כלפי אלה המחוננים בהן ומבקשים להכשילם או להרגם. גורלם הטראגי של אנשים כמו יוליוס קיסר, אברהם לינקולן, ג’ון קנדי, אנואר סאדאת, יצחק רבין ומהטמה גנדי, חיים ארלוזורוב, נלסון מנדלה ונאוול אל סאדאווי דומיהם, שחלמו חלומות גדולים וביקשו לחולל שינוי דרמטי בכוח רוחק ראות וחזון לטובת הכלל, אולם שונאיהם ואלה שקינאו בהם, רדפו אותם, כלאו אותם או רצחו אותם, מיטיב להדגים את גורלו של ‘הנבחר’ פעמים רבות.

יוסף המקראי מגלם בסיפורו את גורלו של בעל חלומות ומפענח חלומות המשכיל להרחיק ראות ולתכנן תכניות לטובת הכלל, שיש בהן משום הצלה וישועה, זה המחונן בתכונות אלה המשפיעות על גורלו וגורל זולתו, הן לטוב הן למוטב, מסוגל להתוות דרך מהנסתר לנגלה ומהחלום למציאות.

הגורל היהודי, שעמד בסימן חיים בגלות כמיעוט זר, מאיים ושנוא, המביא על עצמו בשל זרותו ונבדלותו ובשל חכמתו, השכלתו, תושייתו ותבונתו, קנאה וטינה, שנאה ופחד, רדיפה ועלילות שווא, איבה ומשטמה, על לא עוול בכפם של הנרדפים, לאורך אלפי שנות גלות ושעבוד, פיתח תכונות ייחודיות ונדירות אלה אצל העם הגולה והנרדף. על היעלמן המוחלט והמצער, מהמרחב הציבורי, של תבונה, חכמה, השראה, רוחק ראות, כושר ניתוח ופענוח, מעוף ותושייה ואחריות ציבורית, הקשורים בחלומות גדולים, ויכולת לצרף בין עולם הרוח הנסתר הניתן לפענוח, לבין עולם המעשה הנגלה בכוחו של רוחק ראות או צפיית העתיד, משעה שחזרנו לארצנו, ועל היפוך היוצרות משעה שהפכנו מנרדפים לרודפים ומחכמים מרחיקי ראות ומפענחי צפונות, הפועלים בכוח התבונה הצדק והחסד, לבורים מתנשאים, אלימים וכוחניים, לקלגסים אכזרים גסי רוח, לאווילים חסרי הבנה ונטולי בינה, המאמינים רק באיוולת העוצמה וההתאכזרות של האלימות ושרירות הלב, ובוטחים רק בכוח הזרוע או ‘כוחי ועוצם ידי’, במקום בטוב האנושי המשותף, בחירות, בשוויון ובכבוד האדם, ארחיב בהזדמנות אחרת.

וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעְבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

* יוסף היה נער בן שבע עשרה כשהלך לפגוש את אחיו בעמק דותן ועברו עליו שלוש־עשרה שנים רעות באפלת הבור בדותן ובאפלת בור הכלא במצרים, עד שהתמזל מזלו ויצא מאפלה לאור גדול. בשלוש־עשרה השנים שסבל כאח קטן יתום מאם, נבגד בידי אחיו הגדולים, וכנער שנבגד בידי אשת אדונו והואשם על לא עוול בכפו, וכאסיר כלוא בבור כלא על לא עוול בכפו, היה לו זמן רב להרהר בחלומותיו ובמשמעותם. היה לו זמן רב לחשוב על הרשע האנושי לעומת הצדק האלוהי, ועל היחס בין המזל והגורל, בין הנצחי למשתנה ובין המחזורי האלוהי לשרירותי האנושי, בין מעשי האדם הגלויים וכוונותיו הנסתרות, ובין רצון האל וכישלונות האדם. היה לו זמן להרהר על מורכבות חיי האדם המתכוון לדבר אחד כשהוא יוצא לראות בשלום אחיו (את אחי אנכי מבקש) ונקלע על לא עוול בכפו, לבור שחת של ניכור, משטמה, קנאת אחים, שנאת אחים, אכזריות ואיוולת שאין להם קץ. הרבה שנים בבור הכלא היה לו זמן להרהר על המשפט הנכון כל כך: "אף אחד, אמרה אמי, “אף אחד לא יודע שום דבר על אף אחד”. לא על אחיו ולא הוריו ולא על ילדיו או על חבריו. איש אינו יודע בספר בראשית או בכל מקום אחר, היכן לפתע יתנכרו לו אוהביו, מתי יבגדו בו אחיו, מתי אח יניף סכין על אחיו ‘כי קשה כשאול קנאה’ או מתי הוא יתעלל בהוריו כי ‘עזה כמוות אהבה’..

יוסף שהגיע לבור בגלל חלומותיו, ועלה מהבור בזכות פענוח חלומות זולתו, מוצא עצמו כמשנה למלך מצרים המופקד על ניהול שבע שנות השפע השובע ביחס לשבע שנות הדלות והרעב.

וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים.

וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן אֹכֶל בֶּעָרִים אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ.

* יוסף עוסק בתכנון האגירה והחיסכון ובאיסוף יתרות המזון בזמן השפע, ובהטמנתו המתוכננת והמסודרת למען שנות הרעב

וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר.

וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן.

* יוסף בן השלושים נשא אישה את אסנת בת פוטיפרע שניתנה לו מיד המלך לצד רביד זהב וטבעת מלכות, בגדי שש ומרכבות זהב. הפרשה אינה מספרת דבר על רגשותיה ועל רצונותיה של אסנת שהושאה בעל כורחה לאסיר עברי זר ולא מוכר, שהפך בן לילה למשנה למלך. מאז ומעולם בסדר הפטריארכלי נשים היו מועברות בין גברים, אבות, אחים, מלכים וחתנים, מביתן לבית חתניהן ובעליהן, מבלי שישאלו את פיהן. במקום שהמקרא עובר עליו בשתיקה, ספרות בית שני מרחיבה ומעמיקה את הבנתנו והמדרש מפרש ומרחיב ומלמד על אפשרויות חדשות.

ספר יוסף ואסנת נכתב ככל הנראה בקרב יהודים דוברי יוונית, אשר ישבו במצרים מאז המאה השנייה לפני הספירה, סביב מקדש חוניו שבהליופוליס. הספר קשור בחוגים כוהניים מבית צדוק המודח, שברחו מירושלים למצרים בתקופה החשמונאית, שבה נרדפו, בתקופה שבה נאמר במגילות קומראן: “ויתקרע ישראל בדור ההוא להלחם איש ברעהו על התורה ועל הברית” (דברי ירמיהו, 4Q387, קטע 3, שורות 7−8). הספר נכתב כשהכוהנים הבורחים רצו למצוא תשתית מקראית לשהותם במצרים ולהקמת מקדש חוניו בהליופוליס בידי הכהן המודח חוניו בן שמעון, בשליש השני של המאה השנייה לפני הספירה. מחבר הספר רצה ליצור הקשר מקראי, ביאור וצידוק לנישואין עם מצריות שהתגיירו, דוגמת יוסף בן יעקב העברי ואסנת בת פוטי פרע כהן און המצרי. הספר המכונה כאמור “סיפור יוסף ואסנת”, מספר על יוזמת הגיור של אסנת בעקבות התאהבותה ביוסף, שזכתה לברכת מלאך אלוהים, מאיר צדדים שונים בדמותה יוצאת הדופן. אביא משם רק משפט אחד המגלם את האידיאל הגברי הפטריארכלי, המושם בפיה של אסנת בת פוטי פרע, כהן און: “ותנני לו לשפחה/ למען ארחץ את רגליו ואשרתהו/ ואעבדנו כל ימי חיי” (ספר יוסף ואסנת);

סיפורה של אסנת המצרית, המביא את קולה של אשה מקראית שקולה לא נודע, בשורות שיר ובפרוזה, מצוי ב"ספר יוסף ואסנת", שהוא סיפור אהבה הקשור בחוויה מיסטית, שהתחבר כאמור בשפה היוונית, כנראה בחוגי כוהני מקדש חוניו בהליופוליס שבמצרים במאה השנייה או הראשונה לפני הספירה. על פי חיבור זה, שתורגם מיוונית לעברית בידי גבריאל צורן, בשמו המלא: “הווידוי והתפִלה אשר לאָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע הכֹּהֵן”, [דפים למחקר בספרות, 2 (1985), אוניברסיטת חיפה, עמ' 73–113]. אסנת המצרייה, אשר התאהבה ביוסף העברי בן יעקב ורחל, שראתה בו בן אלוהים, ובחרה להתנגד לנישואי השידוך שבחרו לה הוריה, והעדיפה לעזוב את דתה המצרית ולהמיר את דתה לדתו, היא פטרונית הגֵרים.

מעשה הגיור שלה, במצרים היא ‘ארץ חם’ (תהלים ק"ה, כ"ג, כ"ז; בראשית י, ו), שנבע מאהבה, מכוּנה ‘תשובה’. החיבור מבקש לענות על הקושי שבנישואי יוסף בן יעקב העברי, מבני שם, לאָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן (בראשית מ"א, נ), מבני חם, שהייתה, על פי פשט הכתוב נערה, מצרייה אצילה, נוכרייה, עובדת אלילים, שהנישואין עמה אסורים לבני יעקב. כדי לענות על קושי זה הציעו חכמים פתרון מקורי, אשר על פיו, אסנת, המצרייה לכאורה, הייתה, לאמִתו של דבר, בתה של דינה בת יעקב ולאה, שנאנסה בידי שכם בן חמור מבני כנען.

כך קובע תרגום יונתן בן עוזיאל: “וקרא פרעה שמיה דיוסף גברא דטמירן מפרסם ויהב ליה ית אסנת דילידת דינה…”. וכך מפרש בעל פרקי דרבי אליעזר, פרק ל"ז: “יצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות, ושללה [שכם] ושכב עמה, והרתה וילדה את אסנת, ואמרו בני ישראל להורגה, שאמרה [דינה]: עכשו יאמרו בכל הארץ שיש בית זנות באהלי יעקב. הביא [יעקב] שרץ של זהב, שם הקדש כתוב בו, ותלה על צוארה [של אסנת] ושלחה והלכה, והכל צפוי לפני הקב”ה וירד מיכאל המלאך, והורידה למצרים לבית פוטיפרע… והייתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה עמה כבת… "]. אסנת בת דינה שאומצה על־ידי פוטי פרע, בהיותה בת לאם יהודייה, היא אישה כשרה ליוסף בן יעקב, בהיותה בת אחותו מצד אביו.

מחבר “ספר יוסף ואסנת”, הקודם בזמנו להסבר מאוחר זה של חז"ל, מספר כי אסנת, בתו של כהן און, הייתה עובדת אלילים ככל בני משפחתה המצרית המיוחסת וסביבתה הטבעית, והייתה אמורה להינשא לבן מלך מצרים, אולם ייחודה היה טמון בכך שדחתה את הנורמות החברתיות והדתיות של העולם שגדלה בו, ועברה תהליך רוחני עמוק של המרת דת, או תשובה, שבו הפכה מעובדת אלילים אצילה למאמינה יהודייה, המכירה בנצחיותו של האל הבורא, משעה שבחרה להתגייר ולהינשא ליוסף בחיר לבה. תהליך המרת הדת של אסנת, המתואר בספר כהמתת עברהּ האלילי ומחיקת תודעתה הדתית וזהותה הקודמת, היה כרוך בהסתגרות במגדל רם ומבודד, בלבישת בגדי אבלות שחורים, בהשתטחות על הארץ כשראשה מכוסה אפר, תוך כדי צום ותענית במשך שבוע ימים, ובהכרה עמוקה בנצחיות האל הבורא. במהלך ימי האבל והצום, שבהם ביטלה, מחקה והמיתה את זהותה הקודמת, אסנת מתוארת כמי ששברה והרסה את כל האלילים בסביבתה וכמי שהשליכה את כל חפצי הפולחן היקרים מבעד לחלון המגדל שבו התבודדה והסתגפה. עוד השליכה את כל רכושה ותכשיטיה עבור העניים, והתפללה לאלוהי יוסף שיסלח וימחל לה על חטאיה כעובדת אלילים. ביום השמיני פרשָׂה את כפיה כלפי המזרח והתוודתה על חטאיה בתפילה נוגעת ללב, המושפעת בסגנונה מתפילת אסתר החיצונית, והכריזה על רצונה לשוב בכל לבה ל"אדוני אלוהי נצחים/ אשר נתן נשמת חיים לכל/ והוציא את התוהו אל האור/ וברא הכול וגילה את הנסתרות./ אשר הגביה את השמים ויסד את הארץ על פני ימים/ נטע את האבנים הגדולות במצולות ים/ אשר לא תשקענה/ כי אם תעשנה רצונך עד עולם".

תפילתה של אסנת ממשיכה לאורך ארבעה עמודים נוספים ומסתיימת בתחינה המוסבת על יוסף ומופנית לאלוהים: “נצרהו בחכמת חסדך/ ותנני לו לשפחה/ למען ארחץ את רגליו ואשרתהו/ ואעבדנו כל ימי חיי” (פרקים י"ב–י"ג).

בעקבות הפרישוּת, ההסתגפות וההתבודדות, שנלוו לביטול היש הגשמי, לתפילה, לתשובה, לצדקה, ולהתנערות מכל רכושה והשלכתו לעניים דרך חלון המגדל, במהלך ימי הצום והאבל, הכרוכים במעבר גשמי מעולם אחד לעולם אחר, ובהשלת כל מסמני זהותה החיצונית, ובַתמורה הרוחנית העמוקה שעברה, מופיע לפני אסנת מלאך אלוהים. [מלאך אלוהים הופיע כזכור גם לפני הגר המצרית ודיבר אתה] המלאך מבשר לאסנת ששמה נכתב בספר החיים ולא יימחה לעולם, ואומר לה: “חזקי אסנת, הנה נתנך אלוהים ליוסף לכלה, והוא יהיה לך לחתן”. המלאך מוסיף ומתאר את גודל “התשובה בת עליון”, ואומר: “ולא עוד תקראי אסנת כי אם ‘עיר מקלט’ יהי שמך, כי בך יאספו גויים רבים, ותחת כנפך יחסו לאומים לרוב, ובחומתך ישמרו הדבקים בתשובה לאלוהים” (פרק ט"ו). סיפור האהבה ממשיך בתיאור התרחשות מיסטית שבה אסנת נקראת להביא למלאך “יערה אשר בה דבש שיצרוהו דבורי גן העדן, ומלאכי אלוהים יסעדו ממנו, וכל אשר יאכל ממנו לא ימות לעולם”. כשמלאך אלוהים נעלם, אחרי שבירך אותה, כשהיא מוקפת דבורים עדויות בצבעי בגדי הכהונה, היא רואה מרכבת־אש. למשמעות החיזיון המיסטי של אסנת, הפורץ את גדרי הזמן והמקום, חיזיון הקשור ביערת דבש מגן עדן, בניחוח גן עדן, במראות רבי יופי, בצבעי בגדי הכהונה, ובדבורים מעופפות, ולשיחתה עם המלאך, המסתיימת ב’מראה מרכבה', הציעו החוקרים פירושים שונים, הקשורים בכוהני מקדש חוניו שבמצרים, בעולם ההלניסטי, בתנועת הגיור, בראשית הנצרות, ובהקשרים נוספים שאין כאן המקום להכריע ביניהם.[ראו: מיכאל שניידר, “ספר יוסף ואסנת והמיסטיקה היהודית הקדומה”, קבלה, ג (תשנ"ח), עמ' 303–344; Gideon Bohak, Joseph and Aseneth and the Jewish Temple in Heliopolis, Princeton 1996]

לענייננו חשובות רק שתי עובדות. העובדה האחת היא שבכל המקרא כולו אין נזכר חלום של אישה בעוד שבספר יוסף ואסנת, אסנת חולמת חלום רב משמעות ההופך אותה לבת זוגו של יוסף בעל החלומות. העובדה השנייה, שעליה אין עוררין, שבחיבור זה, שנכתב אחרי עולם המקרא, נסלל נתיב חדש שבו אישה נוכרית עוברת, כתוצאה מבחירתה שלה, תמורה רוחנית מיסטית עמוקה. תמורה זו, הכרוכה בהמרת דת, בתשובה או בגיור, הופכת את אסנת לגיבורת הסיפור הכוהני המיסטי, שבו נפרצים גבולות הזמן והמקום ונזכרים דברי מלאכים.

אסנת המצרית, בדומה להגר המצרית, שלדברי חז"ל במדרש בראשית רבה, לך לך, מה, הייתה בתו של פרעה מלך מצרים, זוכה לראות מלאך ולדבר עמו באריכות, בשעה שהיא מתפללת ואומרת דברי שיר. אסנת מתנסה בחוויה מיסטית יוצאת דופן, הקשורה בהמרת זהות ובמעבר מהעולם האלילי הפוליתאיסטי, לָעולם היהודי־כוהני שאֵל אחד במרכזו, ובני שבט לוי, ‘זרע אהרון קודש קודשים’, מספרים אודותיו ב"ספר יוסף ואסנת", שלוי, אחי יוסף, הוא אחד מגיבוריו.

און המקראית, עירם של פוטי פרע ואסנת, היא הליופוליס שבמצרים, נודעה בעברית כעיר החֶרֶס (איוב ט, ז) או עיר השמש, ונודעה כעיר שנוסד בה מקדש חוניו, המקדש הראשון מחוץ לתחומי ארץ־ישראל. היישוב היהודי־כוהני במצרים, בהליופוליס, שראשיתו במאה השנייה לפני הספירה, היה יישוב כוהני שנוסד בעקבות כיבוש ירושלים בידי אנטיוכוס (175 לפני הספירה), וחילול המקדש, מצב שהעמיד אתגרים חדשים בפני הקהילה היהודית שברחה למצרים. הקהילה היהודית הכוהנית ברחה מירושלים להליופוליס בעקבות הדחת הכוהן הגדול האחרון מבני צדוק, חוניו השני (175 לפני הספירה), בידי אנטיוכוס אפיפנס. חוניו, הכהן הגדול המודח, שברח על נפשו, מפני המלך אנטיוכוס ושליחיו, ייסד את מקדש חוניו בהליופוליס בתקופה זו (המקדש נוסד ככל הנראה בין 175 לפני הספירה ל־152 לפניה"ס), בהנהגת כוהני בית צדוק.

אחד מהאתגרים שהקהילה החדשה עמדה בפניהם, נבע מן הצורך בנישואין עם נשים מצריות בנות המקום שהתגיירו, וייתכן שסיפור יוסף ואסנת, המספר על יוזמת הגיור של אסנת בעקבות התאהבותה ביוסף, שזכתה לברכת המלאך, הוא בבואה לסוגיה זו.

ראוי תמיד לזכור את דבריה של הסופרת, המשוררת והמספרת נורית זרחי, בספרה, בצל גבירתנו, ידיעות ספרים 2013, הנכונים לגבי כל תקופה: “הספרים אינם שיקוף האמת, הם עריכה שניתנת בידי הכותב ולבחירתו”, (עמ' 51).

[המבקשים לקרוא עוד על פרשה זו של אסנת בספרות העת העתיקה, יכולים למצוא דיון וביבליוגרפיה מפורטת בספרי סבתא לא ידעה קרוא וכתוב, כרמל תשע"ח, במפתח בערך אסנת וסיפור יוסף ואסנת]

כאמור, האגדה המאוחרת מספרת שפוטיפרע היה סריס או שאשתו הייתה עקרה ולא נולדו לו ולאשתו ילדים והם אימצו את אסנת, שהיא בתה של דינה שנולדה לה מאונס שכם. אביה יעקב שלח אותה למצרים אחרי האונס. על פי המדרש המאוחר, פרקי דרבי אליעזר, בתה של דינה בת יעקב, שנולדה מהאונס שנאנסה בידי שכם בן חמור, הייתה אסנת המצרית, והיא אומצה על־ידי אשת פוטיפרע שהייתה עקרה. אסנת בת דינה נישאה לדודה, אחי אמהּ, יוסף בן יעקב.

* על פי מסורת זו יוסף בן יעקב ורחל, נושא לאישה את בתה של דינה בת יעקב ולאה, שנאנסה בידי שכם החיתי ושמה אסנת. דינה היא אחותו למחצה ובתה אסנת שאומצה בידי פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן ואשתו, היא בת אחותו, והוא דודה, אחי אמה. ליוסף ואסנת נולדו שני בנים:

וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי.

וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי.

יוסף הוא המעניק שם לבניו ולא אסנת. בחומש זהותו היהודית של אדם נקבעת תמיד לפי אביו ושושלת אבותיו, ולא על פי אמו.

וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם.

וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ. וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

* וַיִּשְׁבֹּר כאן עניינו למכור מזון מהמחסנים או למכור תבואה (שמה של החנות הוותיקה, המשביר, מקורו כאן).

וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ.

* כולם אחוזי חרדת הרעב ואימת המחסור, יורדים למצרים בשנות הבצורת, כדי לקנות תבואה למחייתם במקום היחיד שבו אגרו תבואה בשנות השובע.

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ.

* יעקב החי בארץ מוכת בצורת, שומע שיש במצרים תבואה למכירה, והוא מבקש מבניו לרדת למצרים ולקנות תבואה כדי שלא למות ברעב.

וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.

* הרעב שצפה יוסף מתיאור חלום פרעה, התממש במלוא עוצמתו עם בוא הבצורת. בחוף המזרחי ובחוף הדרומי של הים התיכון, בארץ ישראל ובמצרים היה רעב כבד, אך רק במצרים לבדה היו מחסני מזון ערוכים ליום פקודה, בממגורות ואסמים שאותם אגר יוסף, מה שלא נעשה בשום מקום אחר. נדודי הפליטים מארצות אפריקה השחונות ומוכות הבצורת, דרך גבול סיני לארץ ישראל בזמננו, נובעים בדיוק מאותה סיבה שאחי יוסף ירדו מצרימה. הבצורת, הרעב, הצמא, המחסור במים והשידפון, המכים באדם ובחיות המשק, גורמים לפליטים מאז ומעולם לנדוד ולהגר בעקבות אסמי מזון ומאגרי שתייה ומתוך תקווה וציפייה למצוא הזדמנות למזון ומחסה, עבודה ופרנסה. הרעב, כתוצאה מהבצורת, הוא מהכוחות הגדולים ביותר בהיסטוריה, בכל הנוגע לנדידת עמים בכל מאה ומאה ובכל הנוגע לבעיית הפליטים והמהגרים.

וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם.

* עשרת האחים שהיו מעורבים בכוונה להתנכל ליוסף ולהורגו ובמעשה של השלכתו לבור, ואכלו בניחותא לקול זעקות אחיהם שהושלך לבור בידיהם ובערלות לבם, והתנכרו לסבלו של האח הקטן העירום, יורדים בבלי דעת אל אחיהם שניצל, בשל פחד הרעב. הוא זוכר אותם היטב כמובן, כי אף אדם אינו שוכח אף פעם את מי שפגע בו על לא עוול בכפו ואת מי שעשה לו עוול בלתי צפוי, קל וחומר את מי מבני משפחתו שאהב ובטח בו, ולהפתעתו המוחלטת התגלה במעשיו כלפיו במלוא אכזריותו הבלתי צפויה, אבל האחים המבוגרים לא מכירים אותו. הוא גדל מנער קטן שאחיו התנכלו לו והתעללו בו, (בנוסח ספר היובלים: “ויעשו בו רמיה, ויועצו עליו להורגו”)¹, לאדם בוגר עטור בגדי פאר ורביד זהב, שהפך בתבונתו למשנה למלך.

וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן.

* בנימין כזכור הוא בן זקוניו של יעקב, בנה של רחל אשתו האהובה שמתה בלדתה אותו. הוא היחיד מבניו שלא היה מעורב בניסיון להרוג את אחיהם השנוא יוסף, שכן היה תינוק או ילד קטן באוהלי הנשים מאז שאמו מתה.

וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

*פרק זה חוזר ומזכיר פעמים רבות את המילה שבר ואת הטיותיה כפועל

וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה.

* לשבור שבר פירושו כאמור לקנות תבואה או לרכוש מזון ממי שיש בידו אסמים גדושים בחיטה וממגורות מלאות בר. המילה שבר הפכה למילה נרדפת לבר, תבואה ומזון. המילה שבר בעברית היא גם מילה נרדפת לפתרון חלומות. יוסף פותר החלומות [החלום ושברו] נקרא המשביר, הוא מקור הבר והשפע שהושגו בזכות יוזמתו בעקבות פתרון החלום, מכאן הביטוי החלום ושברו.

משביר הוא מי שאוגר בר ומוכר מאסמיו תבואה או מזון. יוסף הוא המשביר כי הוא המוכר תבואה לכל הבאים לקנות תבואה בשנת בצורת, מאסמים וממגורות שנבנו בעקבות פענוח חלום פרעה והפתרונות שהציע.

וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל.

* וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם. שלוש מילים אלה הן ציר הסיפור. הוא יודע היטב מי הם אחיו הבוגדים שלא הכירו בו כבן משפחה, חטאו לו חטא מוות והתנכרו לסבלו, והם אינם יודעים כלל מי הוא איש חסדם שחייהם תלויים בו. הוא רואה ומבין על נקלה את המתרחש לנגד עיניו והם אינם יודעים ואינם מבינים מי הוא העומד מולם.

וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ.

* ההכרה איננה הדדית, הוא יודע מי הם ואילו הם אינם יודעים מי הוא. אפשר רק לדמות את הרגשות הסותרים שהציפוהו, זעם נורא, כעס אין אונים על הבגידה באחווה המשפחתית, עלבון וחרון, געגוע, אחווה וחשבון, אולי זיכרון ילדות של אהבת אח קטן לאחיו הגדולים, אולי געגוע לאב המשותף ולאימהות האחיות, אולי זיכרון של פלצות וזוועה וייאוש לזכר בגד הבוגדים שבגדו האחים המבוגרים באחיהם הקטן ולזכר התנכרותם לסבלו כשזעק על חייו בבור והם לא שעו לתחנוניו ואולי רצון לנקמה ועונש. מצד אחד אפשר לראות את יוסף כמי שהחליט להעמיד את אחיו בשורה של מבחנים, להתעלל בהם מידה כנגד מידה ולקחת את נקמתו מהם על עלבון הבגידה באחווה, על השטנה, המשטמה, הקנאה וערלות הלב שהניעו את מעשיהם חסרי הרחמים, ועל שלוש עשרה השנים שישב בכלא בגללם. מצד שני אפשר להעריך שהתנכרותו של יוסף לאחיו בפגישתם הראשונה לאחר שנים רבות לא נעשתה כלל ועיקר בשל נקמנות צרת אופקים. יוסף מעורר את אחיו, באמצעות התנהגותו המתמיה, המאשימה אותם בהאשמות שווא (ריגול, גניבה), ויחסו הקשה אליהם, הגורם להם לתדהמה, לאימה וחרדה, לסבל ומצוקה, לחשבון נפש נוקב על התנהגותם בעבר – על כך שמכרו אותו למצרים והודיעו לאביו כי טרוף נטרף.

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם.

* יוסף מאשים אותם בהאשמות שווא:

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל.

כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת.

וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם.

בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה.

שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם. וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים.

* יוסף מטעימם טעם אבדן חירות במשך שלושה ימים, כהזדמנות לחשבון נפש, תמורת שלוש עשרה שנות המאסר, שמעשיהם האכזריים השיתו עליו:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא.

אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם.

וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן.

* יוסף מתעמר בהם, מתעתע בהם ומעצים את חרדתם וייסוריהם, כשהוא דורש שיביאו עמהם בחזרה את אחיו בנימין

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.

* בפרשה הקודמת, פרשת וישב, שבה מתואר חטא מכירת יוסף בידי אחיו, לא נזכרת העובדה המפורשת שיוסף המושלך לבור הפיל את תחנוניו ואחיו התעלמו מצרת נפשו, אם כי בהחלט אפשר לתאר את הדרמה שהתרחשה כשהם ישבו לאכול בשלווה אחרי שזרקו אותו לבור והתעלמו מזעקותיו ותחנוניו לעזרה. מכל מקום, כאן עולה שיוסף הצליח בהתעללותו. הם מכירים מיד בקשר בין החטא לעונש, בין אשמתם על מה שעשו לאחיהם ועל התנכרותם לכל רגש אנושי למשמע תחנוני אחיהם וזעקותיו, ובין הצרה הגדולה שנקלעו אליה והאימה, הבושה והפחד הכרוכים בה.

משפט תמציתי זה הוא מהמשפטים הבלתי נשכחים בספר בראשית. “אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ…”, בפעם הראשונה נזכרת כאן תודעת האשמה האנושית, המבדילה בין אדם לחיה, ובפעם הראשונה נזכרת המילה אשמה או אשמים, הקשורה בתשתית התרבות. ראוי לזכור את התובנה היסודית בחקר התרבות שנוסחה בדבריו של פרויד בווינה של המאה ה־19 – כל תרבות מיוסדת על תודעה של בושה, אשמה ופחד. בלא שלושה רגשות עזים אלה אין תרבות אנושית, והאדם שייך רק לעולם החי הפראי בטבע שאין לו יכולת דיבור, יכולת הרהור, תחושת בושה או רגשי אשמה ופחד, המניעים אותו לחשבון נפש ולחזרה בתשובה.

הפסוק הנוקב מגלה לראשונה במילים ספורות רגשות עזים, אשמה ופחד, הכרה, בושה וחשבון נפש בסיפור עלילה החוסך מאוד בדרך כלל בביטויי רגש ומספר רק על עולם המעשה בפעלים קצובים. האחים מבטאים רגשי אשמה על מעשה שהתרחש לפני שנים רבות, לפני שלושה עשורים. יוסף היה נער בן שבע עשרה כשהשליכו אותו לבור בדותן, אבל הם ואביו קראו לו ילד, ‘והילד איננו ואנא אני בא’, וכבן שלושים כשיצא מהכלא במצרים, וחלפו שבע שנות השובע והגיעו שבע שנות הרעב. הם מודים כאן לראשונה בפי ראובן החוטא הראשי, בהיותו בכור האחים והאחראי שבהם, שראו בצרת נפשו של אחיהם הקטן כאשר השליכו אותו לבור צר עירום ועריה אחרי שפשטו מעליו את כתונת הפסים, ושמעו בעודם אוכלים את תחנוניו וזעקותיו המפוחדות הקוראות לעזרה, כשהוא ילד או נער מפוחד, והם מבוגרים שבעים, מתנכרים, קהי־חושים ורעי לב, אשר אטמו את לבם לסבלו של אחיהם הקטן והתנכרו למצוקתו ולתחנוניו, ולא חשו לא אשמה, לא בושה ולא פחד מעונש על חטאם הנורא, על כן הם משלמים עכשיו בתסבוכת שנקלעו אליה, המחזירה את הרגשות האנושיים שדחו מפניהם בעת הזוועה הנשכחת.

החומש בא ללמד שהעבר אף פעם אינו נח, אינו נמחה ואינו נשכח, שלחטא, עוון, פשע, לזדון והתנכרות, לערלות לב, אלימות, זוועה ועוול, אין שכחה ואין מחילה, גם לא לעינוי או עלבון, אונס או גילוי עריות או כל חטא אחר הנעשה במסתרים בגבולות המשפחה, האמורה להיות המרחב הבטוח המגן והאוהב. האחים הבוגרים, החוטאים במזיד, הפושעים אטומי הלב לזעקות אחיהם הקטן, מיטיבים לדעת שחטאו חטא חמור, שעליו מעולם לא נענשו, הן לאחיהם הן לאביהם, והם יודעים שהסבו לאביהם השכול, בשנאתם, טינתם, קנאתם ונקמתם, צער נורא במזיד, בשקר, מרמה ותעתוע, והסבו לו יגון עמוק, שלא יכול היה להתנחם עליו.

וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ.

וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם.

* יוסף החכם שם את אחיו במקום שבו יוכל לשמוע את שיחתם, מבלי שידעו שהוא מאזין ומבין, ברגע שהעמיד מתורגמן־מליץ ביניהם. המליץ הוא המתרגם עבורו מעברית למצרית את דברי אחיו ומתרגם עבורם את דבריו ממצרית לעברית. הם אינם יודעים שהוא יודע עברית היטב והמליץ־המתורגמן אינו אלא תירוץ להאזין לדבריהם גלויי הלב וחסרי הרסן, כשהם חושבים שהוא, אחיהם המתנכר, אינו מבין את שפתם. [במאמר מוסגר אוסיף שזה אחד מיסודות הריגול המדיני והריגול העסקי, שימוש במתורגמנים ידוע מאז ומקדם כגורם לדוברים לא להבין שהצד השני מבין היטב את שפתם מבלי שהם יודעים זאת].

יוסף המצרי הבכיר מתנכר לאחיו דוברי העברית, שהתנכרו אליו בנעוריו כשחטאו לו חטא מוות ולא הקשיבו לתחנוניו, והם סמויי עיניים, ערלי אוזניים ואטומי לב משכבר הימים, אינם מכירים כלל ועיקר בזהותו החדשה של אחיהם, המופיע לפניהם בכל תפארתו, בבגדי המשנה למלך, העדוי רביד זהב וחותם מלכות וכובע פרעוני מלכותי. הם אינם מעלים כלל על דעתם שהוא מבין היטב את לשונם ומאזין לכל דבריהם הנאמרים בסתר. הגאונות של הסופר המקראי, אמן המסכות והדיבור רב הקומות, עתיר האזכורים והרמזים המהדהדים, מגיעה כאן לאחד משיאיה הדרמטיים.

וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.

* דבריהם גלויי הלב של האחים המכירים באשמתם ובחטאם, כאמור בדברי ראובן האח הבכור, גורמים התרגשות רבה ליוסף והוא בוכה. הוא אינו משתף אותם בהתרגשותו ובלבו הנכמר, אלא ממשיך להעמיד אותם במבחן. הוא אוסר את שמעון הזכור לרע מפרשת אונס דינה ורצח אנשי שכם, ומטיל עליהם אימה ופחד.

וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן.

* יוסף ממשיך בתכנון ההתעמרות וההתעללות לטובת הנקמה או חשבון הנפש, בדמות מסע המבחן המוסרי האתגרי שהוא מעמיד בפני אחיו. הוא מפתיע אותם בהתנהגותו והוא גורם להם להיקלע למציאות מייסרת שיש בה העצמה של הבושה, האשמה והפחד, לצד אי הבנה, חרדה ואימה:

וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם עַל חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם.

וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ.

וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ.

וַיָּבֹאוּ אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹר.

דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ.

וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים.

שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ, הָאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ.

וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ.

וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה.

וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ.

וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה.

וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם.

אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל.

וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם.

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח.

וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם.

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ.

אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים.

כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ:

קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים.

* המנחה מורכבת כולה ממה שגדל בר בשדות ארץ כנען, או ממה שמובא אליה מרחוק כתבלין יקר ערך, ולא מנטיעה או מזריעה מעשה ידי אדם בארץ כנען. דבש או חלת דבש ובטנים שהם אגוזים ושקדים, כולם הם מעשה ידי הטבע ולא מעשה ידי אדם. נכאת, צרי ולוט נזכרים כמשא תבלינים ובשמים שמביאה שיירת הישמעאלים מהמזרח (בראשית ל"ז 25).

בניגוד לשבעת המינים שיוזכרו בהמשך החומש, הנשתלים, ניטעים ונזרעים רק בידי אדם בתקופה קבועה, ויבולם מובא למקדש במועד קבוע בשבעת החודשים הראשונים בשנה המקראית, בין ניסן החודש הראשון לתשרי החודש השביעי, בהם החיטה והשעורה מבשילות כדי קציר, הגפנים צומחות ומבשילות ענבים המוכנים לבציר, והזיתים מבשילים כדי מסיק והתמרים והתאנים והרימונים מבשילים כדי ארייה, גדיד וקטיף, עצי השקד או עצי האגוז, הנזכרים כפירות יבשים במנחה ששולח יעקב ליוסף, הם גידולי בר שאין להם מועד קבוע לנטיעה וזריעה או לקציר, בציר וקטיף.

וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא.

וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ.

וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי.

וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף.

וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם.

וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף.

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ.

וַיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת.

וַיֹּאמְרוּ בִּי אֲדֹנִי יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר אֹכֶל.

וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן וַנִּפְתְּחָה אֶת אַמְתְּחֹתֵינוּ וְהִנֵּה כֶסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵנוּ. וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ.

וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעוֹן.

וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם.

וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה עַד בּוֹא יוֹסֵף בַּצָּהֳרָיִם כִּי שָׁמְעוּ כִּי שָׁם יֹאכְלוּ לָחֶם.

וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר בְּיָדָם הַבָּיְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה.

וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי.

וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַיִּקְּדוּ וישתחו [וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ].

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי.

וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה.

וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם.

וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם.

וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ.

וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ.

* יוסף ממשיך לתעתע באחיו ולהעמיד אותם במבחנים מוסריים מייסרים קשים.

וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ.

וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר.

הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם. הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה.

הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם. וַיַּשִּׂגֵם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה.

הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב.

אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים.

וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם.

וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ.

וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן.

וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה.

וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה.

וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם, הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי.

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק, הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲו‍ֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ.

וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת, הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם.

* יוסף ידוע הייסורים והמאסרים, שעבר הרבה שנות זעם, תסכול, חרדה וייאוש בימיו ושנותיו הרבות בבור הכלא, השכיל לארוג תעתוע מייסר כעונש ומבחן לאחיו המתנכרים לסבלו. הוא הצליח במזימתו להסב סבל רב ודאגת מוות לאחיו הרעבים החרדים ממוות ברעב ומתייסרים ברגשי אשמה על חטאם ועל התנכרותם למצוקת אחיהם בשנים עברו, ולהביא את בנימין אחיו הקטן אליו, ולהחזיר את אחיו שחטאו נגדו חטא מוות לפני שלושה עשורים, אל אביהם כשהילד איננו, בנימין אחיו הקטן, והקטון בבני יעקב, נשאר אתו במצרים.

כלומר, את השקר שהם שקרו ליעקב אביהם המשותף, אודות בנו האהוב יוסף, במזיד, בלי רחמים, ואת הייסורים שגרמו לאביהם, בכתונת הפסים שהפכה מביטוי של אהבה ומסירות של אב לבנו היתום, לבגד בוגדים של שנאת אחים רעי לב, ההורגים, משקרים ומתאכזרים לאחיהם הקטן ולאביהם הבא בימים, דאז, הוא גורם להם לחוות על בשרם, עכשיו, כשיצטרכו לשוב לארץ כנען ולעמוד בפני אביהם ולהודות בכישלונם המוחלט. הם, שמחקו מתודעתם המתנכרת את החטא הפשע והעוול כלפי בני משפחתם הישירים, חטא שפיכות דמים של אחיהם הקטן, שהמיט שכול, כאב וצער, ייסורים ויגון על אביהם, ירדו לשבור שבר ולהציל את המשפחה ממוות ברעב. אבל אחי הילד האבוד, הילד הקטן בן הזקונים, שערבו בפני אביהם על חייו וחירותו, אבד להם ונשאר במצרים, אצל שליט מטיל אימה שהתנהגותו בלתי צפויה.

יוסף מנהל כאן משחק שחמט רב־מהלכים, הוא מוליך את אחיו המתנכרים והאכזריים בדרך הייסורים הארוכה השזורה חרדה, אשמה, בושה, חטא ועונש, תמיהה ופחד, ואימת הבלתי מובן והבלתי צפוי, משום שכוונתו היא שישובו עם אביו מצרימה. אחיו של יעקב שחווים תדהמה ופחד, התנצלות והשתחוויה, אימה וחרדה, אינם ראויים לשום רחמים. חטאם המשולש של עשרת האחים כלפי אחיהם וכלפי אביהם וכלפי דינה ובלהה, שלדברי ספר היובלים, פרק ל"ד, פסוק 15, מתו מרוב צער כשהגיעה אליהן הבשורה המרה על מות אחיהם (דינה) ובן גבירתן (בלהה), היה כבד מנשוא, חטא שעליו מעולם לא נענשו, ותוצאותיו הרות גורל.

אנחנו כולנו בני ישראל, בניהם וצאצאיהם של עשרת האחים, משלמים על חטאם מאז ועד היום. כזכור, כתבתי בפרשה הקודמת, פרשת וישב, שלדברי ‘ספר היובלים’ חטא עשרת האחים שקרעו את כתונת הפסים של יוסף אחיהם הקטן והשליכוהו עירום נדהם ומושפל לבור, התנכרו לתחנוניו ואטמו את לבם לזעקותיו, טבלוה בדם ושלחו לאביהם ואמרו טרוף טורף יוסף, וגזרו עליו שכול נורא ואבל שאין לו תפוגה, התרחש בעשור לחודש השביעי, ביום הכיפורים. “ובני יעקב שחטו שעיר עזים ויטמאו את שמלת יוסף בדמו וישלחו אל יעקב אביהם בעשירי לחודש השביעי” (היובלים, פרק ל"ד, פסוק 12). אנו, צאצאיהם, כל בני ישראל, מתענים מאז ועד היום ביום הכיפורים, כדי לכפר על חטא זה שעליו אבותינו החוטאים לא נענשו: " על כן נחקק על בני ישראל להתענות בעשרה בחודש השביעי, ביום אשר הביאו אל יעקב אביו את אשר העציבו על יוסף, לכפר בו להם בשעיר עזים, בעשרה בחודש השביעי, פעם בשנה, על חטאיהם. כי העציבו נפש אביהם על יוסף בנו. ונחקק יום זה להתאבל בו על חטאיהם ועל כול עוונותיהם ועל כול שגגותם, לטהר עצמם ביום הזה, פעם בשנה". (שם, פרק ל"ד, פסוקים 18–19).

הפיוט ‘אלה אזכרה’ הנקרא ביום הכיפורים, וסיפור ‘עשרת הרוגי מלכות’, שלא חטאו ונענשו, מספרות ההיכלות והמרכבה, הנקרא ביום הכיפורים, יום השלכתו לבור וקריעת כותנתו והטבלתה בדם, לדברי ספר היובלים, שייך לכפרה שאין לה קץ ותכלה על החטא של עשרת האחים שחטאו ולא נענשו, בידי עשרה חכמים שנהרגו על קידוש השם, כשנענשו ולא חטאו.

אבות האומה, עשרת בני יעקב, אינם ראויים לסליחה על חטאיהם, פשעיהם ועוונם. גורל צאצאיהם, עם ישראל ידוע הסבל, עמד ביחס ישיר לגודל אכזריותם, התנכרותם וזדון לבבם. על הסבל הנורא שהסבו ליוסף וליעקב בהתנהגותם חסרת הלב בפרשת וישב, שלמו צאצאיהם מחיר יקר בהיסטוריה של רדיפות וייסורים, כשרודפיהם האשימו אותם בבגידה, בכפירה ובשקרים ובפשעים מכל סוג. הביטוי הלטיני המבוסס על תיאור הצליבה בבשורה על פי מתי, שעניינו היהודים הכופרים והבוגדים: perfidies Judaeis (perfidious Jews) היה שם נרדף ליהודים בכנסייה הנוצרית במשך אלפי שנים.

אחתום את דברי על הסיפור הדרמטי בפרשת מקץ, על עומק הסבל האנושי וגדולת החכמה והתושייה, על חשיבות החלום בהיסטוריה ועל מפעליהם הגדולים של בני האדם שראשיתם בחלום ואחריתם בפענוח חלומות ובפתרונם בעולם המעשה, בציטוט של תומאס מאן בעמוד הפותח את ספרו הגדול יוסף ואחיו:

‘עמוקה היא באר העבר, האין עלינו לכנותה באר ללא תחתית? אכן ללא תחתית היא, אם –ואולי רק אם –עבר פירושו רק עברה של המהות האנושית, אותה מהות חידתית המכילה בתוכה את הווייתנו־אנו השטופה בתשוקה טבעית ואומללות על טבעית; שמסתריה, כמובן, הם הרישא והסיפא של כל דיבורנו ושאלותינו, משווים דחיפות בוערת לכל מוצא שפתינו ואינטנסיביות לכל שאלותינו. שכן ככל שנעמיק להטיל את משקלות האומדן, ככל שנחדור ונידחק למעמקי העולם התחתון של העבר, כן נגלה שיסודותיה המוקדמים ביותר של האנושות, תולדותיה ותרבותה, עמוקים הם לאין חקר’.²