חֻרְבַּן בֵּיתָר    🔗

א    🔗

עוד זיק אהבת־הלאום לוחש בלב ישראל הנופל ביד צר, וקומו, ומישים ושתים שנה אחרי הריסת ירושלים, ויתבצרו בביתר וימרדו במלך אדרינוס וחילו. ויקם אדרינוס ויצר עליהם שלוש שנים ומחצה;עמו שמונים אלף זוג תוקעי קרנות, וכל אחד ממונה על רוב חילות, ולא יכול להם, כי קם נגדו איש רם ומושיע ליהודים, שמו בר־כוכבא, לאמור – דרך כוכב מיעקב! ויבחר לו בר־כוכבא אנשים גיבורי־חיל ובעלי לב אמיץ, כולם מטיפי אצבע הם ונושאים את הכאב;וכל מי שלא עקר ארז בלבנון, ברכבו על הסוס, לא היה נכתב באיסטרטיה שלו. וכאשר יצא למלחמה נגד הרומים בארבע מאות אלף גיבורים כמו אלה, גבה לבבו ויקרא: אל אלהים צבאות! את תעמוד לימיננו ואל תהיה נגדנו, הלא אתה אלהים זנחתנו, אנחנו בעצמנו ננצח את האויב. וישמע ה' וינאץ. היה שם חסיד אחד, שהיה מגין עליו בתפילה, והיה אומר בכל יום: ריבון העולמים! אל תשב עמנו בדין היום, אל תשב עמנו בדין היום! ויקחהו ה' אליו. ותגבר יד הרומים על בני־ישראל ויעשו בהם טבח רב. וישָפך דם הנלחמים כנהר שוטף, בו שקעו סוסי מלחמה עד חטמם;והיה זרם הדם מגלגל אבנים משא ארבעים סאה. צוּרם מכרם וה' הסגירם!

ב    🔗

כשמרדו יהודי ביתר במלך רומי, קיבץ עליהם חילות הרבה ויקיפם מכל עבר. ויקם נגד האויבים איש גיבור־חיל, בר־דרומא, הוא בר־כוכבא, ורגליו קלות כאילות וקופץ מיל בכוחו. ויירא הקיסר ויפחד ממנו, ויסר את הכתר מעל ראשו ויניחו על הארץ ויאמר: ריבון העולמים! אם מצאתי חן בעיניך ושליח חמתך אני, אל־נא תמסור אותי ואת צבאותי ביד האיש הזה. ובר־דרומא התיהר נגד קונו ויכעס ה' וישלח על משיחו נחש, להכישו. ויראו חילות־ישראל כי מת גיבורם ולא עצרו עוד כוח לעמוד בפני האויב, ויעש בהם שמות. גדע ה' בחרי אף כל קרן ישראל!

ג    🔗

ויהי בצאת מירושלים כל הדרה, התבססו היהודים בביתר וסביבותיה ויתחזקו שם;ויקם גיבור ומושיע והוא בן־כוכב, ויעמוד במחנה ויקרא: משיח בן דויד אני, ובאתי לפרוק מעליכם את עול הרומים! וירם יד במלך האדיר ויהרוג את משנהו בארץ יהודה. ויתלקטו אליו רבים מבני־ישראל, ויאסוף אני־חיל, רגלים ופרשים, ויתגבר וימלוך בביתר ויתן ניר לעמו וישפוט אותו בצדק ובמישרים.

ויהי במותו בשלים על משכבו, הניח את המשרה לבנו רומילוס, ויתברך המלך החדש בלבבו גם הוא, לאמור: משיח אלהים אני! והוא היהנופל מאביו ברוחו ובקומתו. וישלח המלך אדרינוס, שעלה באותו זמן על כסא ממלכת הרומים, מחנה רב נגד רומילוס ועם כבד מאד, ויצר על ביתר שלוש שנים. ותיבּקע העיר בחודש החמישי בתשעה לחודש בשנת שלוש ושבעים לגלות ירושלים, ויעשו בה הרומים שׁפטים: חומותיה שרפו באש ואת גיבוריה הרגו לפי־חרב, ויפול גם רומילוס ביום המר והנמהר הזה. הלא הוא החורבן השלישי!

 

הֲרוּגֵי מַלְכוּת    🔗

א: מוֹת רַבָּן שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יֵשְׁמָעֵאל    🔗

(נוסח ראשון)

כשעלה שמואל הקן, שמואל חסידא, על מיטתו, לשכב עם אבותיו, ראה את הימים הרעים שיבואו על ישראל וראשיו, וינבא לאמור: שמעון וישמעאל לחרבא וחברוהי לקטלא, שאר עמא לביזא ועקן סגיאין יהוון אחרי דנא. במותו ניטלו כל החמודות מעמו העזוב וכהתה עינו של ישראל.

עוד לא הספיקו ללוותו, לספוד לו ולבכותו, מיד יצאה גזרת האויב על רבן שמעון בן גמליאל נשיא־העם ועל ישמעאל בן אלישע כוהן גדול ליהרג. ישבו שניהם בבית־האסורים, והיה תוהה רבן שמעון. אמר לו רבי ישמעאל: בעוד שתי פסיעות נתון אתה בעולם אבותיך, ואתה תוהה? השיבו רבי שמעון: לא על חלקי אני תוהה, רעי, כי אם מתירא אני מפני עווֹנותי. ויהי כאשר הוציאו אותם להורג, התחיל כל אחד מהם להתחנן לפני שר־הטבחים;זה אומר: אני כוהן בן כוהן, הרגני־נא תחילה ואל אראה במיתת חברי; וזה אומר: אני נשיר בן נשיא, עלי תעבור החרב תחילה. הפילו פור, הוא הגורל, ונפל הפור על רבן שמעון בן גמליאל הנשיא. מיד חתכו את ראשו. נטלו חברו רבי ישמעאל בידיו ונשקו בפיו וקרא: פה נאמן, פה קדוש, גבר עמיתי! הוא לא כילה דבריו, והנה נחתך גם ראשו;והיו שניהם מתגוללים בדמם.

באותה שעה אמר הקדוש־ברוך־הוא: אביא שמים וארץ זה בזה ואחריב עולמי בפניהם!

(נוסח שני)

גוֹנב איש וּמכרוֹ מות ימות. חטאת בני יעקב, אש מעלו באחיהם וימכרו אותו ממכרת־עבד לישמעאלים והמה מכרוהו למצרים, לא נמחתה מישראל כל הימים, ונספּו גם בן־גמליאל ובן־אלישע גדולי דורם בעווֹן זה. שמעון בן־גמליאל היה צנוע במעשיו ועובר על מידותיו, והוא רועה את צאן עמו בשוּבה ונחת;אחרת היתה עם רבי ישמעאל חברו, הכוהן, שהיה מתלהב בעבודת־אלהים, חוקר ודורש במסתרי־מעלה;הוא היה גם אדם יפה־תואר מאד, אחד משבעת האנשים היותר יפים שהיו בעולם, וקלסתר פניו היה דומה למלאך ה' צבאות. וכיון שידעו, שבמיתתם יכפרו על עווֹן הציבור, קבלו עליהם את גזר־הדין באהבה. ויהי בבוא יום ההריגה, קפץ כל אחד מהם וביקש ליהרג תחילה. יצא הגורל על בן־גמליאל הנשיא ויתיזו את ראשו. ביקשו לעשות גם לחברו כן, באה בתו של מלך וביקשה מאת המלך והתחננה לפניו, כי ישאירו בחיים את האסיר הזה, כי חָמדה את יפיו בלבה. ולא אבה המלך לשמוע לה ויאמר: גזרה היא מלפנַי ולא אוכל להפר דברי. ותאמר: אם כן צווה להפשיט את עור פניו מעליו ולהניחו בבית־המלכים. ויצו המלך לעשות כן;והתחילו עבדיו לפשוט את עורו. ויהי בבוא המפשיט לקדקדו של הרב, דמנח עליו תפילין, זעק זעקה גדולה ונזדעזעו שמים וארץ! ירדו מלאכי־השרת מטה להרגיע את רוחו ואמרו לו: אשריך, ישמעאל, ואשרי חבריך! ותצא נשמתו במנוחה.

פתחו מלאכי־מרום ואמרו: זכרם לחיי עולם הבא. פתחו חיות הקודש ואמרו: תנוח נפשם בצרור החיים. ואף הקדוש־ברוך־הוא פתח ואמר: ממתים ידך ה' ממתים מחלד!

ועור פניו של הכוהן לאל עליון עדיין מונח ברומי.

ב: עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף    🔗

מסתר המדרגה עלה הרב הזה להיות ראש ורבן בישראל. בן גרים היה, מבני בניו של סיסרא, שר צבא יבין מלך חצור, והיה רועה צאנו של העשיר בן כלבא שׂבוע, אחד משלושה העשירים האדירים שבירושלים. ותאהב אותו בת אדוניו, והוא הלך במצותה ללמוד תורה, והוא אז בן ארבעים שנה. וישב לרגלי רבי אליעזר ורבי יהושע. ובן כלבא שבוע כשמעו את הדבר הזה הדיר את בתו מנכסיו. ויחיו שניהם חיי צער ומצוק ימים רבים. בכל יום היה מאסף חבילה של עצים, חצים מכר בעד לחם צר, וחציה שמר להסקה ולמאור, ולמד לאורם בלילה, בעת אשר כבר נסגר בית־המדרש. עמדו עליו השכנים ואמרו לו: עקיבא, אתה מכלה אותנו בעשן, תן לנו העצים ונתן לך שמן במקומם. ענה ואמר להם: לאורם אני שונה ולחומם אני מתחמם. הוא היה אוצר בלוּם של תורה וחכמה, ונבון ואוהב־דעת. הוא התמיד בתורה מכל חבריו, ולא אמר מעולם: הגיעה העת לצאת מבית־המדרש. לבו כפתחו של אולם. הוא נכנס גם לפרדס, דרש על כתרי־אותיות וגילה סתרי־התורה;בא לעסוק במעשה־מרכבה, ביקשו מלאכי השרת לדחפו, קרא להם הקדוש־ברוך־הוא: הניחו לו לעקיבא, שראוי הוא להשתמש בכבודי!

ויהי כי ביקש הרב להשיב לבית־עמו כבודו מלפנים, ויתן את ידו לגואלים. תפשוהו הרומים וסרקו את בשרו במסרקות של ברזל ודמו שותת;ועל כל סריקה היה מַצדיק את הדין וקורא: אֵל אמונה ואין עוול! הוסיפו ליסרו בשוטים על גבי גופו הפצוע ולענותו ביסורים קשים, והוא קורא: צדיק הוא ה‘! הגיע זמן קריאת־שמע, אמר לתלמידיו: כל ימי הייתי מצטער על המקרא: ואהבת את ה’ בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך, ועכשיו שבא לידי, לא אשמח? קרא: ה' אלהינו הוא אחד! והארך באחד, עד שיצאה נשמתו. יצאה בת־קול ואמרה: אשריך, עקיבא, נשמתך יצאה באחד;אשריך, עקיבא, שהיית צדיק וישר, והוצאת את נשמתך בצדק וביושר. בא אליהו ונטלו על כתפו, הושיבו בישיבה של מעלה, ונתקבצו כל הנשמות של צדיקים וחסידים וכל מלאכי־השרת לשמוע תורתו. אור לישרים!

ג: נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה    🔗

ערוך השולחן.

הרב הזקן עקיבא בן יוסף היה חבוש בבית האסורים, כי שטמוהו הרומים על הפיצו תורה ודעת בישראל, ותלמידו יהושע הגרסי משרת אותו, לחמם לחם צר ומים בשורה ינתנו להם. והמורה השתמש במידת המים המעטה, שהספיקה רק לשתיה, לנטית־ידים, כמצוַת החכמים. בא פעם אחת המפקח על בית־האסורים וירא את המים בכד, ויאמר כי רבים הם ושפך חצים והשאיר חצים. ויהי בצאתו קרא הרב למשרתו ויאמר לו: תן לי מים ואטול ידי. ויענהו לאמור: רבי ומורי, לשתות אין מגיעין, ליטול ידיך מגיעין? אמר לו: זקן אני, וחיי תלויים בחייך. שפך המים על ידיו ויברך.

לפני יום־הכיפורים היה. נטל התלמיד רשות מרבו ללכת לביתו ויפטרהו. וישאר רבי עקיבא לבדו. רבות מחשבות אתו, וירא כי עוד לא בא חזון ועוד יצר הצר קשה, ויפקד רוחו ביד אלהים ויאמר: תמות נפשי מות ישרים!

ויבוא איש פלאי בלילה וידפוק על דלת הבית של רבי יהושע הגרסי, ויאמר לו: קום ולך, כי מת רבך. וילך אתו וישאלהו בדרך: מי אתה? ויאמר לו: כוהן אני ושמי אליהו. ויבואו עד שער בית־האסורים, והוא נפתח מאליו, ושומר בית־האסורים ישן, וכל הנאסרים הוזים וישנים. ויראו בפינה נר זורח וידעו ויבינו כי שם מונח המת. ויגש אליהו הכוהן העליון ויקחהו על כתפו, כי אין טומאה בצדיקים, ויהושע הגרסי נושא את הכלים. והנה מלאכים, מלאכי־מרום לקראתם, והמה קוראים ומשבחים לאמור: צדקת ה' לפניך תלך! והדרך מאירה לפניהם כזוהר הרקיע. הגיעו לאפירון, ירדו שלוש מדרגות ועלו שלוש מדרגות, והנה לפניהם מערה, ובה מיטה, כסא ומנורה, וישכיבו את הגוף הטהור על המיטה, ותתלקח האש אשר במנורה ותאה את המערה שבעתים. ואליהו פתח ואמר: אשריכם צדיקים ואשריכם עמלי־תורה, אשריך, רבי עקיבא, שמצאת לך מלון טוב וערכת את שולחנך!

ד: מוֹת יְהוּדָה בֶּן בָּבָא    🔗

(אופן א')

רבי יהודה בו בבא חסיד גדול היה, כל מעשיו לשם שמים, והוא דואג אך לקיום התורה ולומדיה. הוא היה מוכר כלי־ביתו וכל אשר לו, כדי להחזיק בידי תלמידים;וכשראה תלמיד הגון ראוי להוראה, היה יושב עמו יומם ולילה ולומד עמו, ולא נח, עד כי סמכו אותו לרב ומורה בישראל.

ויהי בגבור יד הרומים על ישראל, וכל חפצם להכחיד את הגוי הרצוץ, ראו כי בעלי־התורה מחזקים את לב המעונים ולא יתנו את נפש העם להיכחד, הוציאו חוק קשה, לבטל את הסמיכה בארץ־ישראל ואת יפוי־הכוח להיות פטרון ומנהיג לקהילות הנותרות. גזרו ואמרו: “כל הסומך יהָרג וכל הנסמך יהרג, עיר שסומכין בה תיחרב ותחומיה יעקרוּ”. ויפול לב כל אנשי האומה ויאמרו: כּלה עושים לנו ולתורתנו, לא נחיה עוד.

ןאז בישראל עוד חמישה חכמים, יחידי סגולה, הלא הם: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, ראויים היו להיות קברניטי ספינת העם הטובעת, אבל עוד לא נמשחו לאבות־בית־דין, וחסרה להם עטרה זו. אספם רבי יהודה, מורם הזקן, חרש לככר אחת בין שני הרים גדולים, וההרים מפסיקים בין שתי עיירות. יש לו על שן סלע, הניח ידו על ראש התלמידים האלה ויסמוך אותם ויברכם לאמור: לכו רעו את צאן העם הנידח ונלחמתם בעד נחלתו ובעד סגולתו, כי גדול חרון אף אלהים עלינו, על אשא עזבנו אותו ואת תורתו. ויתרגשו לבות הנסמכים ויקראו קול אחד: בניך הננו ובניו של מקום!

עוד הם עומדים, באו עליהם בני־חיל ושרים רומיים וידעו מה שעשו. קרא הרב הזקן לתלמידיו ואמר להם: רוצו, בנַי, ומלטו את נפשותיכם. אמרו לו: רבנו, ואתה מה יהיה עליך, והנך זקן ורגליך כשלו מלכת! אמר להם יהודה: הריני מוטל לפניהם. השביע את תלמידיו לברוח, ויעשו כן וימלטו. רק אותו השיגה חרב האויבים וחניתם;ולא זזו משם, עד שנעצו בו ג' לולינאות של ברזל, ו“נעשה גופו ככברה”.

יצאה בת־קול ואמרה: יהודה עבדי לעולם יחיה!

(אופן ב')

יהודה בן בבא היה אחד מחסידי התורה ורבּיה. כל ימיו היה יושב ולומד ולא הפסיק ממשנתו, ומשמונה ועשרים שנה עד שבעים לא טעם אפילו שנת הסוס ויהגה בתורה תמיד. הוא גם התענה רוב שנותיו, לא אכל ולא שתה וחי בנקיון ובטהרה כל ימיו. ועניו היה האיש הזה עד לבלי שיעור, לתלמידו היה קורא רבי והיה מקדים בשלום כל אדם, לא הקדימתו בזה כל בריה. גם אותו יום, שנגזרה עליו מיתה, בעבור הרביצו תורה ברבים, היה יושב בתענית כדרכו. אמרו לו תלמידיו: וכי אין רצונך לטעום מה קודם שתמות? ענה ואמר להם: אם עד עכשיו, שלא ידעתי באיזה דרך אני הולך, לא טעמתי, אטעום עתה, בשעה שאני יודע לאן מוליכים אותי? בו בערב נהרג, אחרי תענית ארוכה של עשים ושש שנה.

יצאה בת־קול ואמרה: אשריך, יהודה, שגופך טהור ונשמתך יצאה בטהרה!

ה: בֶּן תְּרַדְיוֹן    🔗

כי היא חייך ואורך ימיך, והגית בה יומם ולילה. המת עצמך באהלה של תורה ואתה חי. יש חירות גם נגד המות!

ויהי בימי ממשלת רומא הרשעה על עם ישראל, החריבה את ביתו, כבשה את ארצו, הובילה מבחר בניו בגולה, ועל התורה, תורת אל חי, גזרה כליה, מי בחרב ומי באש, נמוג כל לב מפחד, גם חכמים עזבו בית.

רק בן־תרדיון עוד מקהיל קהילות וחוזר על בני־אדם ללמדם. בנפשו הדבר, וספר־התורה לא ימוש מפיו. הוא היה צדיק וישר לאדם ולאלהים. מעולם לא עלתה קללת חברו על מיטתו;ומעולם לא לנה פרוטה שך צדקה תחת ידיו, והיה זהיר בעזרת עניי הגֵו והרוח. פעם אחת נתחלף לו דבר של צדקה, והיה יושב ומתענה ואומר: שמא נתחייבתי מיתה לשמים! הוכיחו גדול אחד, על שהוא יושב ועוסק בתורה. לא נענה לו, כי מדבר ה' לא ימוש. חזר וסיפר לו ממיצר לבבו, בדבר החליפו מצדקה לצדקה. ויענהו מוכיחו לאמור: מחלקך יהי חלקי מגורלך גורלי!

והשמועה באה עד בית הנציב הרומי, כי בן־תרדיון מורד בפקודי המלכות ומרביץ לֶקח ברבים, הוא וביתו;ותעל חמת הנציב עד להשחית ויצו לשרוף אותו בספרו ולהרוג גם את אשתו וביתו. כשתפסו אותו ואמרו לו: חנינא, נגזרה עליך שרפה, עמד וקרא מקרא זה: הצור תמים פעלוֹ! באו והוציאו את אשתו להריגה ואמרה: אֵל אמונה ואין עוול! אף בתו קיבלה את הדין וקרא: גדול העֵצה ורב העלילה! מה גדולים מעשיהם של אלו!

ובא הקוסטינר, עשה מדורה גדולה מחבילי זמורות ויעל הלהב; נטלו את חנינא וכרכוהו בספרו וידחפוהו לתוך האור, והאור מתרחק ממנו, ולא נגע בו, לא יכול לנגוע בו… נבהל אותו קוסטינר וקרא לו: פלאי, האתה הוא האיש, שגזרו עליך לשרפך ומיתתך נמסרה לידי? ויענהו חנינא מתוך האש: כן, אנכי האיש, אשר דנתם אותי. אמר לו: איך יהיה כחזיון הזה, שהאש אינה שולטת בך, ולא היה עוד כדבר הזה בעולם? ויאמר לו חנינא: המתן רגע, עדי אוָדע כי שולחים אתם לקחת את נשמתי, ואמסרה. ויעבר ידו על פניו, ויאמר: קום וכלה מלאכתך בי. אמר אותו קוסטינר בנפשו: הללו מבני העם הזה, שגוזרים מיתה וחיים לעצמם ואני עומד חוצה? והנה קפץ גם הוא לתוך המדורה ויקרא: אלהיכם אלהי, באשר תמות אמות ושם אקָבר!

יצאה בת־קול ממרומים ותקרא: בן־תרדיון וקוסטינר שניהם עבדי הם.

ו: מֵעֵבֶר לַמַּחֲנֶה    🔗

עוד חורשים בני־רומי רעה על ישראל להכחיד גם את השארית, עַם הנמרים נלחם את הצאן ולא יאָמר עוד, כי יש אחרית לעם ירושלים ובניו.

וישבו שבעים הזקנים בבית־המועצות הגדול ושקלו וטרו יום יום בהוצאת גזרות חדשות קשות על העברים היושבים בארצם השוממה. ואם אמנה אותן אחת אחת תסמורנה שערותיכם לשמען. זדון לב הגוי העריץ לא ידע גבול;ועַם כי ירד מטה, עם מנוצח עד תומו, לו אין כּוח ואֱיָל לקום עוד.

ונשמע הדבר בסוריה ובארץ־ישראל הקרועה, כי עוד תגדל סאת העקה וגזרות חדשות תבואנה עליהם, ויצעקו לאלהים. בושו רבּי העם ומנהיגיו מתשועה, וגם שומר־ישראל מקונן, שועלים וזאבי־טרף מהלכים בביתו.

ומועד גמר המועצה הולך וקרב אל קצו. והרבה הרבה גזרות אמרו לגזור אז, כל גזרה קשה מחברתה. ששים ותשעה זקנים כולם מחייבים את העם הנדכא, ורק אחד – מזכּה, מזכּה בלבו, כי אין לו העוז לקום בפני חבריו ולקרוא באוזניהם: לא תורידו שאולה את עם ה'!

נפשו של המזכּה לקחה שמץ מתורת ה' וירא ויתבונן למזלה קשה של אומה זו, ובידו אין תשועה. על משכבו בלילות חשב, שנתו נדדה מעיניו, וביום המחרת כבר יעמדו למנין ויחרתו את הגזרות הקשות האל עלי לוח אבן.

נזכר הזקן הזה במנהגי רומי ובחוקיה, כי אם ימות אחד מן חבורת היועצים לפני חתימת החוקים, ובטלו והיו כלא היו. ועל על גג ביתו ויפל עצמו לארץ ומת.. כה הפקיר את גופו וחייו, כדי לפדות עם זר.

יצאה כף־יד ממרומים וקיבלה את נשמתו.

ז: רבִּי יְשֵׁבָב    🔗

רבי ישבב הסופר היה אחד מן החכמים הגדולים בימי רבן גמליאל ומשיירי החסידים;הוא חילק כל נכסיו לעניים, והיה גדול כמשה בתורה וביראה, חוץ מן הנבואה. הוא הגיע לזקנה, ועת הוציאו אותו למות היה בן תשעים שנה. התאספו תלמידיו מסביבו, בכו ואמרו: רבּנו, אם את אורך יקחו מאתנו, תורה מה תהיה עליה? אמר להם: החזיקו איש ברעהו, אהבו שלום ומשפט, אולי יש תקוה. אמר לו המלך: צפוי אתה אלי־מות ואתה עוד עומד ודורש? השיבו ר' ישבב: לא אמות, כי אם הולך אני אל עולם שני. לעג לו המלך ואמר: וכי יש עולם שני? ויצו וישליכו אותו באש. והוא קורא בתוך האש בפסוקי התורה בקול רינון. ובהגיעו למקרא: “ויאמר ה' אל משה”, הוציא נשמתו. יצאה בת־קול ואמרה: אשריך, ישבב, שלא הנחת מתורת משה כלום, שלא קיימת. יהי זכרו ברוך!

ח: אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ    🔗

רבי אלעזר בן שמוע, טוביינא דחכימי היה, לבו כפתחו של היכל. וינהרו אליו תלמידים רבים מכל עבר לשמוע לקח מפיו. ששה ששה בשורה היו יושבים אצלו, ונדחק כל אחד לשמוע דבר אלהים חיים. הורידו אותו מעל כסאו, הסירו העטרה מעל ראשו והשליכוהו לבית־האסורים, לא מצאו בו אלא העוון זה, שהוא מרביץ תורה. ויהי כאשר הוציאוהו להורג, היה ערב שבת עם חשכה. ביקש והתחנן ואמר: הניחוני עוד לקיים מצות שבת, והתחיל לקדש היום. לא הספיק לומר את המלים “אשר ברא אלהים לעשות”, עד כי התיזו את ראשו. יצאה בת־קול ואמרה: אלעזר היה דומה למלאך־אלהים ויצאה נשמתו באלהים.

ט: הֲרִיגַת הַמְתֻרְגְּמָן    🔗

(נוסח א)

רבי חוצפית המתורגמן היה אחד מגדולי אנשי־המעלה בימי רבי אליעזר ורבי יהושע. הוא היה שקול כיונתן בן עוזיאל, היה שונה ק"פ פנים בתורת־כוהנים, היה אומר על טמא – טהור ומראה לו פנים, ועל טהור – טמא ומראה לו פנים;גם בקי היה בשבעים לשון, ואין כל חכמה נסתרה ממנו. וכשיצאה גזרת הרומים, להכחיד כל רבי מתיבתא, חשבו כי ישאו פנים לזקן זה, אשר לא נמצאה עוולה בו. ובכל־זאת תפשוהו עם תלמידיו והרגו אותם כולם ביום אחד, והשליכו את גופות המתים על פני השדה. מצא ספקן אחד בעניני הדת את לשונו של הרבן הגדול הזה מוטלת באשפה. הרימה בידו ושאל: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר? זו תורה וזה שכרה? אמרו לו החברים: למען ייטב לך והארכת ימים, למען ייטב לך – בעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך – בעולם שכולו ארוך!

(נוסח ב')

רבי חוצפית המתורגמן היה זקן מופלג, ויפיו עוד כבבחרותו, כזה היה גם בחכמתו, וַיוסף להחכים ולקבץ דעת יתר על חבריו ובני גילו. עליו היה רבי עקיבא קורא: יפיפית מבני־אדם הוצק חן בשפתותיך;ובשעה שהיה עומד ודורש, היה קולו הנעים מושך את הלבבות.

בן מאה ושלושים שנה היה, בעת שהוציאוהו להורג, ויתחנן לפני המלך, כי יאריך לו עוד יום אחד. התפלא והמר: מה לך, אם תמות היום או מחר? השיב ואמר: חפץ אני עוד בחיי מעט, למען אוכל לקרות עוד קריאת שמע של שחרית ושל ערבית וליחד את השם הגדול והנורא. התקצף המלך, חירף וגידף ואמר: עדיין אתם דבקים באלהיכם, שאינו יכול להצילכם מידי? ויצו לסקלו באבנים, ותעל נשמתו לשמי מרומים.

י: זֹאת זִכָּרוֹן    🔗

המקרא אומר: דורש דמים אותם זכר, לא שכח צעקת ענוים. לא נאמר זה אלא כלפי עשרה הרוגי מלכות וכל אלה שנשפך דמם על קדושת השם;וכשיבוא האלהים הגדול ליפרע ממחריבי עמו, ידרוש מהם צעקת ענוָיו.

אומרים: כל צדיק וצדיק שנהרג בידי אויבים, כותב ה' את שמו בלוח וספר לזכרון. והיה כי יבוא יום הדין הגדול ונשפטו עמים ולאומים, אומר ה' צבאות: למה הרגתם את אהובי פלוני ואלמוני? למה שלחתם בהם יד? כופרים הם ואומרים: ידינו לא היו במעל ולא ידענו כלל ממעשים הללו. מיד לוקח דיין־האמת את כל לוחות הנהרגים והנשחטים וקורא לפניהם שמות הנכחדים והמומתים ויבושו פניהם ויחוָרו.