בְּנֵי־הַתּוֹרָה    🔗

א: קַבָּלַת פָּנִים

רבי יוחנן בן זכאי, אחד מתלמידי הלל הנשיא, שעיניו ראו בחורבן בית־האלהים, היה חסיד גדול ושוקד על התורה. הוא היה אומר: לא נוצרו הבריות אלא לעסוק בתורה ובעבודת השם. הוא לא הניח מקרא, משנה וגמרא, הלכות ואגדות, דברי־שמועות וכל דברי־חכמה, שלא למדם ושלא עמד עליהם;מימיו לא הקדימו אדם בשלום, תפילין היו בראשו בין בימות־החמה בין בימות־הגשמים ולא שח שיחת חולין. מעולם לא מצאו אדם יושב דומם, אלא יושב ושונה;לא אמר: עת לעמוד מבית־המדרש, ולא פתח איש לתלמידיו את הדלת, אלא הוא בעצמו. ארבעים שנה חיפש את דרכו, ארבעים שנה למד וארבעים שנה ריבץ בתורה; וכשהגיעה עתו למות, והוא בן מאה ועשרים, לא כהתה עינו ולא נס ליחו. ישב על המיטה וקרא: פנו הכלים והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא. ונראתה עטרת־זהב נוצצת בחלונו.

ב: בֶּן־עֲרָךְ

אמרו עליו על רבי אלעזר בן ערך, שהיה חכם גדול ויודע הרבה במעשה־מרכבה ובכל סתרי־יה.

פעם אחת היה רבו ומורו רוכב על החמור בדרך והוא מחַמר אחריו. אמר לרבו: רבי, נשנה־נא בפרשת בראשית. תהה רבו ואמר: הלא אין דורשין במעשה־בראשית בשנַים;אף־על־פי־כן אמר לו: אמור אתה לפנַי ממה שתדע. אמר לו: תרשני, רבי, אמר לו: הן. ירד הרב מעל החמור ונתעטף וישב על האבן תחת הזית, ותלמידו התחיל לדרוש לפניו ופתח פיו באמרי־אל. נתקבצו גם מלאכי־השרת לשמוע דבריו. האילנות מסביב פתחו ואמרו שירה, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם, והיה היום דומה לזה של סיני.

גם על רבי אליעזר בן הורקנוס חברו אמרו, שבשעה שהיה יושב ודורש במעשה־בראשית היו פניו מאירים כאור החמה, והיו קרנים עולות לו כקרנים של משה;ואין אדם יודע, אם יום הוא, אם לילה.

אף הם בחלומם, והנה בת־קול קוראת: עלו לכאן! עלו לכאן! טרקלינים גדולים בנויים בעדכם ומצעות נאים מוצעים לכם!

ג: בֶּן־הוּרְקָנוֹס

מאחרי צאן אביו הלך בן־הורקנוס ללמוד תורה בירושלים. בן עשרים ושתים היה, ותתלקח נפשו לשמוע אמרי־יה, ויעזוב את העדרים במדבר על הרועים;והוא ברח לעיר הקדושה, לשמוע לקח מפי רבּי בתי־המדרש ומאוריהם. שמע אביו והדירו מנכסיו, ויחי חיי צער ויצם ימים רבים ולא שם לבו לכלום, חוץ מן התורה. ויתקדש ויטהר, ויתעצם בקבלת־הזקנים יתר על חבריו, ושמע אל אמרות המורים ולכל הגה היוצא מפיהם. מימיו לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו, ומעולם לא נטה ימין ושמאל מדרכי ההלכה, כפי אשר הורוה אנשי כנסת־הגדולה והבאים אחריהם, איש מפי איש. הוא לא עשה אזנַיִם לתורה, לא דרש על כל קוץ וקוץ, כי אם עשה חיזוק לתּורה ויבסס עמודיה. שמע אביו, כי בנו התחכם כל־כך בתורה, בא לפני חכמים להתּיר לו את הנדר, וביקש עתה לבכר את אליעזר בנו על יתר אחיו;וימאן לקבל ממנו ולהיות נהנה מן התורה, ויוסף לחיות בצמצום. אהלו נטוי, אבן לו למושב, ואך אל אלהים ואל תורתו עיניו נשואות.

ויהי כי חרב המקדש, פנה זיו היכל־האלהים, מיטב בניו נפלו בּחרב, התקבצו חכמי־ההלכה לדאוג לשארית יהודה ולהקים להם חוקים;והנה נפלגו הדעות, אליעזר בן הורקנוס אומר כך וכל חבריו אומרים לא כך, כי אם אחרת הוא הדבר. ויפרוץ ויכוח גדול ביניהם. בירר להם רבי אליעזר באלפי פנים דבר צדקוֹ, ולא שמעו לו;הביא ראיות לדבריו מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, ולא קבלו ממנו;אמר להם: הדבר קבלה בידי מרבותי, ולא אָבו שמוע לו. התגעש ויאמר: חרובים הללו, הגדלים לפנינו, יוכיחו שהלכה כמוני. ויחלו החרובים להיטלטל ולהתנועע ממקומם. אמרו הסופרים: הגם חרובים בין המתוַכּחים? היתה שם אַמת־המים, ונשפכה ברוב זעמה ובקשה להטביע את כל הנאספים, גערו בה החכמים ויאמרו לה: שובי לגבולך, ואם לאו, נגזור עליך שלא יעברו בך מים לעולם, ותחזור למקומה ותיאָלם. התחילו כתלי בית־המדרש בעצמם לנוע. עמד רבי יהושע בן חנניה, המתנגד הגדול של רבי אליעזר, ויגער בהם. וירא רבי אליעזר, כי מנצחים אותו שלא באמת ובצדק, קם על העמוד וקרא: מן השמים יוכיחו כי אמת בפי. מיד נתקדרו השמים בעבים ויהי מטר סוחף, ברקים נתנו קולם כביום ברית. הוסיף רבי יהושע לקרוא: התורה לא נחלת השמים היא עוד, אחרי הינתנה לבני־האדם, ובה כתוב לאמור: אחרי רבים להטות! סבבו סבבו הרבים את היחיד בלשונותיהם האוכלות, מי יעמוד נגדם? מי ישׂגב בפניהם?

באין־אונים עזב רבי אליעזר, הרבי הדול, את בית־המדרש, מסלי לשוב אליו. – ואף מיריביו לא נח עוד לבם וקמו ונידו את הרב באָלה ובספר; הביאו כל טהרות, שטיהר והתיר, העלו את כולן על המוקד בשוק ושרפון ויחרימו את המטהר בחרם־עולם. הלך אחד מחבריו – הוא עקיבא בן יוסף – וילבש שחורים והתעטף שחורים, חלץ מנעליו וישב הרחק מפתח אהלו של הנידח. אמר לו רבי אליעזר: מה לך רעי? ענה עקיבא ואמר לו: שמא חבריך בדלים ממך. מיד חלץ הרב את נעליו, נשמט וישב לו על גבי הקרקע, ועיניו זלגו דמעות. ועלו הדמעות של הנעלב למעלה, והיה קצף בעולם. וילקו החיטים בשליש, השיתים בשליש, ושעורים בשליש;גם בצק בידי אשה תּפח…

בודד ונבדל מחבריו נשאר החכם הזה כל ימי חייו, וחכמתו אשר עמו נקברה בקרבו, כי אין איש עמו. רק ביום מותו זכרו החכמים את אשר עשו ובאו להיטיב עמו, אבל איחרו המועד. וכיון שראה אותם, ישב לו על גבי מיטה, הושיט שתי זרועותיו וקרא ואמר: אוי לי שלא הרבצתי תורה כרצוני, ושלא לימדתי את אשר לָמדתי, ויצאה נשמתו בטהרה. קמו חבריו ואמרו: הוּתר הנדר! הוּתר הנדר! ולא שמו עוד אבן על ארונו;אבל נשאר הדור יתום, ולא קם כמותו מורה וחכם בישראל.

צַדִּיקִים    🔗

א: הַצַּדִּיק הַמְנֻגָּע

סומא בשתי עיניו, גידם בשתי ידיו וקיטע ברגליו, כל גופו חולה אנוּש ועור מכוסה שחין רע, כן היה שוכב אחד מרבי התלמוד הידועים על ערש־דוי בבית רעוע ושפל. ורגלי המיטה עומדות בקדרות מלאות מים, למען הבריח מעליו את הנמלים המענות. אין לחם, ושמיכה בבית, עני־אל ויד עברתו על בן־האדם;ולו, למעוּנה, לא קשה.

ובאו התלמידים ורבּי־החכמים אחד אחד לקחת לקח מהרב הגדול הזה, שידע את התורה לפרשה ולבארה מאין כמוהו. הוא עונה על כל שאלה נכוחה ומלמד לבני־דורו היחידים ארחות־חיים.

ובנעוריו הלך ברגליו, שימש בידיו, כּוחו היה אתו ועיניו ראו את העולם. ויהי היום, והוא הולך מבית־חמיו ולבו טוב עליו, ועמו שלושה חמורים, אחד טעון מיני מאכל, על גב השני נאדות של משתה ועל השלישי מיני מגדים רבים;ובא אדם רעב אחד בדרך, רעב מאד, ועמד ואמר: אבי, פרנסני! אמר לו הרב: המתן עד שאפרק את המשא ואתן לך;לא הספיק לפרוק, עד שנפל המבקש ומת מחולשתו.

והתפלש בעל החמורים בצערו, אֶבלוֹ היה עז. הוא השתטח על גב המת הזר וקרא: עיני, שלא חסו על עיניך, תסומאנה; ידי, שלא מיהרו לחוס עליך, תיגדמנה; רגלי, שהתמהמהו להחיותך, תיקטענה. ויוסף גם לקלל את גופו בשחין. ויפתח פה לענשים. ותהיינה לו המאֵרות הנוראות בגו, שבאו עליו אחת אחת, למרגוע.

ראהו אחר זה אחד מחבריו מוּכּה־אלהים ויִבּהל למראה־עיניו ויקרא: אוי לי, שראיתיך בכך! ענה המעוּנה ואמר: אוי היה לי, לוּ לא ראיתני בכך.

שנים רבות שכב החכם הזה בשפל ביתו ויקבל יסוריו באהבה. ויהי היום, וקירות הבית נטו לנפול, מיהרו התלמידים לפנות את מיטת רבם, ויאמרו לפנות אחר־כך את הכלים. התחזק ואמר להם: בּנַי, הניחו אותי ופנו את הכלים בתחילה; מובטחני, שכל עוד שאני בבית לא יפול עלי. ויהי כן הדבר. מה גדול כּוח צדיקים!

ב: אַבָּא־חִלְקִיָּה וְחָנָן

אבא־חלקיה וחנן, חנן הנחבא, היו נכדי החסיד חוני־המעגל, בעל הגשמים. אבא־חלקיה היה בר־בריה וחנן בר־ברתיה;לא מחכמי בית־המדרש היו, כי אם אוּמנים ושכירי־יום ומתפללים תמיד בעד הצבור.

חנן הנחבא היה איש צנוע במעשיו ועושה את עצמו כשוטה. וכשלא ירדו גשמים ימים רבים וצריך היה העם למטר, שלחו את עויליהם ותינוקות של בית־רבן ובאו והחזיקו בשולי בגדיו, לאמור: אבא, תן לנו מטר! תן לנו מטר! אמר: ריבונו של עולם! עשה למען אלה, שאין מכירין בין אבא לאבא, ואתא מטר.

ואבא חלקיה גם הוא נשמט מלהתראות כרב. פעם אחת עברו ימים בלא גשמים, יבשו השדות והכרמים, והיו יראים פן יבוא רעב לעולם. שלחו רבנן שני תלמידים אצלו, שיתפלל לה' ויוריד גשמים משמים. באו לאהלו בשפל העיר ולא מצאוהו;יצאו השדה ויראו אותו מלקט עצים. אמרו לו: שלום! ולא החזיר להם שלום. חיכּוּ לו עד הערב, ובבוא הערב שׂם צרור־עצים על כתפו האחת ומעילו על כתפו השנית ומנעליו בידו ושב לביתו, וילכו אחריו. הגיעו למקום קוצים, הרים הרב את בגדו; וכשהגיעו לאמת־מים, נעל מנעליו וחלץ אותם מיד, כשעברו את המים. כשבאו לעיר, יצאה אשת נושא־הסבל לקראתו; וכשבאו לדירתו, נכנסה היא בתחילה, ואחריה נכנס הוא, ואחריו התלמידים. ישב לאכול את בני־ביתו, ולא קרא להם לאכול; ובחלקו את הלחם, נתן לבנו הגדול חתיכה אחת ולקטן נתן שני חתיכות, וילך אחר זה לישון. ויהי בבוקר ויאמר לאשתו: הן אדע, כי באו הזרים באהלנו בעבור תפילת־גשמים, נקדים ונתפלל עליהם, ולא יחזיקו לנו טובה. עלו לעליה, עמד הוא בזוית אחת והיא בזוית אחרת ועמדו בצקון־לחש. מיד עלו עננים מאותה רוח, שבה אשתו נצבת. ירד ואמר לאנשים המחכים לו: ברוך המקום, שלא הצריך אתכם לתפילתי, הן כבר יבוא הגשם. אמרו הם: יודעים אנו, כי רק בזכות הבית הזה הגשמים באים; לא ניפּרד ממך עד כי תבאר לנו את כל הדברים התמוהים, שראינו בבואנו אליך. אמר להם: שאלו. אמרו לו: “מפני מה לא החזרת לנו שלום כשבירכנו אותך בשלום?” אף הוא ענה אותם: שכיר־יום הייתי, ומתירא הייתי, שמא אֶבּטל ממלאכתי". – “ולמה נשאת את בגדך על הכתף ואת העצים על הכתף השנית ולא הנחת את הבגד תחת המשא?” – “טלית שאולה היתה בידי”. – “למה הלכת בכל הדרך יחף, ואך במעבר־המים שׂמת עליך מנעליך?” השיב ואמר: “כי יכסו המים על רגלי ולא אראה כי אינזק”. – “ולמה הרימות בגדך בעברך על קוצים?” – “אם יקָרע עורי היום, ירפא למחר, ובגד שיקרע, שוב אינו שלם כמו שהיה”. – “ולמה לא קראת אותנו לאכול?” – “מפני שלא היתה הסעודה מַספּקת לבעליה ולא רציתי לגנוב את דעתכם”. – “ולמה ביכּרת את בנך הקטן על הגדול?” – “יען שהגדול עובד בבית ויכול לאכול, אם ירעב, תחת שהקטן עודנו יושב אצל רבו בבית־המדרש ולא יאכל לשׂובע”. – “ולמה עלו העננים מרוח אשתך בראשונה?” – “מפני שהיא שכיחה בבית, ויכולה לעשות צדקה בכל עת”.

ושבו ממנו בשלום.

ג: הַהֶגְמוֹן הַפֶּלְאִי

חנינא בן דוסא היה אחד מן החסידים היותר מצוינים בימי הבית, והיה ענוותן במעשהו ותמים דרכו עם אלהים ועם אנשים. פעם הלך לבקר את רבו, השכים ובא לבית־המדרש ופתח ואמר: לעולם הוה מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות, אל תכעס ואל תקבול על חברך;ואם יכעיסך ויכלימך, הקדם אתה למחול לו ואל תשמור לו בלבבך! באו מלאכי־מרום ועמדו לפני קונם. אמר יוצר בראשית: הראיתם חנינא עבדי, איך הוא נאה דורש? חי ראשי, כי כל העולם מתקיים בזכותו. נכנס השטן ואמר: תן לי רשוּת ואלך לנסותו ואראה, אם גם הוא נאה מקיים.

עוד חנינא יושב ודורש, והנה בא הגמון אחד ועמד על פתח בית־המדרש וקרא: מי בכם ירכיבני על כתפו ויוליכני לביתו וימלא לי צרכי? עייף ורעב אנכי. הפסיק בן־דוסא את משנתו ויצא אליו ויאמר: הנני לך, לשרתך. הרכין עת עצמו, לקח את ההגמון על כתפו וישאהו למעונו. אחר מיהר והביא מים לזר, לרחוץ פניו ורגליו. התחיל האורח לעפּר בעפר מוּל הרב. אמר חנינא: מה רצונך, אדוני, ובמה אתה סוֹעד? ענה ההגמון ואמר: הבא לי דבש ואגוזים. יצא חנינא חצד אחד, לבקש אגוזים, ואשת הרב יצאה לצד אחר, להביא דבש. אחר־זה ערכו לפניו את השולחן וישימו עליו את המטעמים האלה. מה עשה ההגמון? קם והפך את השולחן על־פניו ודרס את הדבש והאגוזים ברגליו. אמר לו הרב: מה חפצך, אדוני? הגד לעבדך ואעשה. אמר ההגמון: מי ישאני וירכיבני אל צוארו ויביאני לביתי? מיד הרכין הרב עצמו שנית והעמיס את ההגמון על שכמו ויצא עמו לרחוב. כיון שבא לשער־העיר, הרגיש חנינא, כי ההגמון נסתלק מעליו. נשא עיניו וראה שלהבת עולה לרקיע. וישמע הרב קול יוצא מבּין הלהבה וקורא: חזור למדרשך, חנינא, כבר נתנסית ונמצאת שלם. עליך נאמר: ואשים דברי בפיך ובצל־ידי כיסיתיך.

ד: בֶּן־דּוֹסָא וַחֲבַרְבָּר

רבי חנינא בן דוסא היה אחד החסידים הגדולים שבתלמוד ואנשי־האמונה. כל בני־דורו נזונו בזכותו, והוא היה מסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. וגם מאלה נתן לדל. לו לא היה המדרש עיקר, אלא המעשה, והיה עובד את ה' ביראה.

פעם אחת היה עומד בתפילה לפני קונו, בא חברבר ונכרך על רגליו, ראו התלמידים ונבהלו ואחזתם עוית, והוא לא הפסיק מתפילתו ושפתיו מלחשות. פתח החברבר את לועו והכישו, וירימו קול זעקה. מעיין נובע מגנו של עדן נתבקע פתאום מתחת רגליו וירפא. לאחר שסיים הרב את תפילתו, ניגשו אליו תלמידיו וישאלוהו לומר: רבנו, איש־המופת, האם הרגשת בדבר? אמר להם: יבוא עלי, אם אסיח דעתי מתפילתי; לוּ גם הקיפני הנחש מכל עבר, לא הפסקתי מעבודתי לבוראי. נטלו התלמידים את החברבר המת על כתפם, והביאוהו לבית־המדרש ואמרו: אוי לו לאדם, שפגע בו חברבר, ואוי לחברבר שפגע ברבנו. אף הוא נכנס ואמר: אין חברבר ממית, אלא החטא ממית.

אמרו: “משמת חנינא חדלו אנשי המעשה”.

ה: כְּבוֹד הֶחָי

בימי רבי חנינא בן דוסא נתרבו אריות בארץ העברים, נתיראו כל העוברים והשבים ונשמו הדרכים. התאזר רבי חנינא וקם והשביע את מלכי החיות האלה, כי לא יוסיפו לעבור עוד בארץ וישמעו בקולו וישובו לארץ המדבר אחד אחד.

פעם אחת הלך הרב הגדול הזה בלילה, וירא ארי אחד רובץ לנגדו; ניגש אליו וגער בו ויאמר: אִי, מלך חלש, האם לא השבעתי את בני־עמך, שלא תתראו בארצנו? נתירא האריה מהשבועה וישא את רגליו וינס למקומו.

כשנחה דעתו של הרב אמר לעצמו: בורא עולם, אשר יצר את החיות הגדולות, את האריות ואת הנמרים, קראהו גיבור, ואני, בן־אדם, יליד־האדמה, קוראו חלש. התחיל לרוץ אחרי האריה ולקרוא: חטאתי לך, מלך גדול, חטאתי לך. גם למלכי החיות יאָמר כבוד!

חֲסִידִים    🔗

א: יוֹסֵף בֶּן סִימַאי

יוסף בן סימאי, איש שיחין, היה איש צדיק תמים בדורותיו, ותמימים היו כל מעשיו. מעולם לא הקניט את חברו ולא עלתה טינת איש על משכבו. את כל אשר לו חילק עם עניים ועמד להם בשעת דחקם, ואת דבר ה' ואת מצווֹתיו שמר בכל עת ולא סר מדברי חכמים ותורתם. – ודרכו היה לקבל עליו בכל דבר את הדין ולראות בכל מאורע, אשר קרה לו לרעה, דין אמת וצדק. אם נקף באצבעו ומצא דם, לא סחטו;אם חלה, לא נתרפא, ולא הניח לרופא לגשת אליו בסמיו;ואם יכשל בדרך, לא קם, ולא קבל בצר לו. האל הגדול לא יעוות משפט ולא עביד דינא בלא דינא.

פעם אחת נפלה דליקה בחצרו ועלה הלהב ואחז בארבע פינות ביתו. באו בני־קיצרה, שכניו, איש איש בחבית המים, לכבות את הבעֵרה, ולא הניחם לעשות מלאכתם ואמר: הניחו לגבאי ממרום, שיִגבּה את חובו ממני! אמרו: תקופת תמוז היתה ופני השמים כנחושת. מיד נתקדרו בעבים וירדו גשמים וכיבו האש.

שומר ה' בית חסידיו.

ב: רַבִּי טַרְפוֹן

מעשה בצנא אחד גדול, והוא כוהן ועשיר, ולו רוב אוצרות, גנות ופרדסים ועבוּדה רבה. הוא לא היה נהנה מעשרו, לא ידעו אותו עבדיו ולא התערב במעשהו, אשר הנחילו אותו אבותיו, כי אם היה מתעטף בטליתו ועושה אזנים לתורה, לבארה ולפרשה על־פי מדותיו וכלליו הוא. פעם אחת, והוא הלך לפקוד את תלמידיו בשביעית, היה רעֵב ונכנס בדרך לגן לאכול מתוך שלו שלא בטובה. מצאהו עבדו ושמר־הגן אוכל קציעות ויכהו הכה ופצוֹע; ולא אמר המוּכּה כלום. אך כאשר הגיע עד נפשו והסתכן, נאנח וקרא: אוי לו לטרפון, שזה יהרגו! נבהל השומר לשמוע שם אדונו, וירף ממנו ונפל לרגליו, בכה והתחנן לפניו, כי ימחול לו. השיבו הכוהן: חייך, בכל הכאה והכאה, שהוספת להכותני, מחלתי לך על הקודמת.

וכל ימיו של רבי טרפון היה מתענה על הדבר הזה ואמר: אוי לי ולנפשי, כי השתמשתי בכתרי, והושחרו שיניו מרוב צומות ותעניות. וכשמת צדיק זה לא הניח כמותו.

ג: אִישׁ בַּרְתּוּתָא

החסיד רבי אליעזר איש־ברתותא היה איש־המעשה ומרבה בצדקה. כל אשר לו בזבז ונתן לעניים ויחַסר את בני־ביתו; וכי שני בגדים היו לו, נתן את האחד לאביון, ואם מנעלים ברגליו וראה אדם הולך יחף, לקחם ונתנם לו. מעולם לא לָנה אצלו פרוטה. היה הדבר כך, שאם ראו אותו גבאי־צדקה מרחוק, היו בורחים ממנו, כי ידעו שיתן להם כל אשר לו ובניו ירעבו ללחם.

יצא פעם לשוק לקנות דברים לנשואי בתו, כי בא לו ממון בירושה, וראה גבאים מתחמקים ממנו; רדף אחריהם ואמר להם: משביע אני אתכם שתגידו לי במה אתם עוסקים? אמרו לו: בזיווּג יתום ויתומה. – אמר להם: העבודה! שהם קודמים לבתי. נתן להם כל מה שבידיו, ולא נותר אצלו רק זוז אחד. הלך וקנה בו חיטים ובא ונתן החיטים באוצר.

לערב אמרה אשתו לבתה: מה קנה אביך בּכּסף? אמרה: איני יודעת, אבל ראיתי, כי בשובו מן השוק שׂם הכל באוצר. באו ופתחו את האוצר ומצאוהו מלא חיטים ובר, ויהי צר המקום מהכיל וישתפך בעד הדלת ותעלינה ערימות־בר גדולות. רצה בתו לבית המדרש ואמרה לאביה: בוא וראה, מה עשה לנו הקדוש־ברוך־הוא אוהבך. הלך וראה האוצרות של חיטים. קרא ואמר לאנשי־ביתו: בשם ה', הרי הֶמה הקדש עליכם, ואין לכם חלק בם יותר משאר עניי־ישראל!

עוֹד חֲסִידִים    🔗

א: רַבִּי מֵאִיר

רבי מאיר היה חסיד ועניו גדול, לא גבה לבו בתורתו ולא הקדים את המדרש על המעשה. הוא לא היה אומר: אם אני כאן הכל כאן, והקדים כבוד אחרים לכבודו.

היתה אשה אחת, אשר נפשה דבקה בדרשותיו, ובכל פעם אשר ישב בבית־המדרש בליל שבת ודרש בפרשת השבוע, היתה עוזבת את ביתה ובאה לשמוע דברי אלהים חיים, ויחר הדבר הזה לבעלה. ויהי כי איחרה פעם לשוב מהדרשה, סגר עליה את הדלת ונשבע ואמר: כה יעשה לי אלהים, אם אכניסך, בטרם לתכי וירקת בפני הדורש. ותחלחל האשה ותאמר: איך אעשה הדבר הזה, לבזות איש קדוש ונורא, וחטאתי לאל־עליון. באה אצל שכנותיה, ספּרה להן כל אשר קרה אותה וישבה ובכתה. באותה שעה העמיד רבי מאיר עצמו חולה בעיניו ויצו להביא לפניו זאת האשה, כי תלחוש לו וירקה לו בפניו; יראה האשה לנפשה, לעשות כזאת לרבן וגדול בעם. הפציר בה ויאמר: הלא איחָלם על־ידים, ואל־נא תמנעי טובתך ממני. רקקה לו שבע פעמים בעיניו והוּתר נדר בעלה. חברו עליו גדולי תלמידיו ואמרו לו: רבנו, לא בזית את התורה בזה? השיב הוא ואמר להם: לא דין למאיר להיות שוה לקונו, שגם הוא ציוה למחוק את שמו על המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו. וידעו כולם כי צדק עשה.

ב: עוֹד מֵרַבִּי מֵאִיר

רבי מאיר היה באחרית ימיו סופר, היה כותב ספרים מדויקים ומרויח שלושה סלעים בשבוע. בסלע אחד היה מתפרנס, הוא וביתו, בּשני התלבש, הוא ובני־משפחתו, ואת השלישי היה נותן לרבנים עניים ולא השאיר לו מאומה. אמרו לו קרוביו: בניך כי יגדלו, מה תהא עליהם? ריקם תלך ולא תשאיר להם אחרי מותך כל נחלה. ענה ואמר להם: אם בנַי צדיקים יהיו וילכו בדרכי ה‘, עליהם ניבא נעים תהילות ישראל: נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם;ואם לבבם יסור מאחרי ה’ ויזנחו את ארחותיו, למה אתעמל ואניח את יגיע־כפי לאויבי המקום? ראו גודל לבבו, אמרו לו: גם את הזוזים שלנו תן לאחרים.

ג: הַפִּקָּדוֹן

ברוריה, בתו של החסיד רבי חנינא בן תרדיון ואשת הרב הגדול רבי מאיר, תלמידו של אחר, היתה אשה גדולה בדורה, חכמה בכל מדע וגם יודעת הרבה בתורה. בתום דרכה ניצחה חכמים ידועים;התוַכּחה עם צדוקים ויכלה להם, ולבה ידע רחם. פעם הוסיפו בני־מרי להדאיב את לב בעלה ולהרע לו, ביקש לאבּדם;באה לפניו ותאמר: “יתמו חטאים כתוב ולא חוטאים”, וירא רבי מאיר, כי צדקה, עמד ונשקה על ראשה.

והיו לרבי מאיר ולברוריה שני ילדי חמד, יפים מאד, מושלמים בדעת ובתבונה היו וַינַבּאו להם עתידות. רבי מאיר אהבם מכּל והיה משתעשע עמהם בתורה;ואמם שמרה עליהם מכל משמר. פעם אחת הלך רבי מאיר לבקר את רבותיו וישב אצלם ימים רבים, ויהי ביום חכתה ברוריה לבוא בעלה, באו שני בניה מבית־הספר ואמרו: ראשינו! ראשינו! וישכבו על המיטה וימותו. מה עשתה אמם? לקחה סדין ופרשה עליהם וישבה על־יד המתים בדומיה. והנה שב רבי מאיר בעלה מדרכו ותעמד פניה כאילו לא קרה דבר. שאל אותה: בנַי היכן הם? כיחשה לו ואמרה: מהרה תראה אותם שניהם. ויהי כי נח מדרכו מעט, ניגשה ברוריה ואמרה לו: רבי, שאֵלה לי אליך! ויאמר" שאלי, בתי. ותאמר: בעת היית בדרך, בא אחד ונתן לי לפקדון שני גביעי־כסף יקרים, ועכשיו בא ליטלם בחזרה, האשיבם לו? השתומך רבי מאיר לשאלתה, כי ידע, כי ישרים דרכיה ושרחוקות מחשבות כמו אלה מלבה. נטלה אותו בידיו, הובילה אותו אל העליה, ששם שכבו הבנים במיטה, הרימה את הסדין מעליהם, וירא והנה שניהם מתים. התחיל בוכה ומילל ומַכּה ראשו בכותל, והוא צועק: בני ורעי, בני בדרך ארץ, ורעי, שהייתם מאירים את פנַי בתורה, למה עזבתם אותי ותלכו למנוחות לפני בוא מועד! ניגשה ברוריה אליו ותאמר: ה' נתן לנו שני פרחי חמד אלה לפקדון, והוא לקחם מאתנו, יהי שם ה' מבורך! הלא כן דברת. הרכין רבי מאיר ראשו לה ויאמר: ברוריה שמך וברורה נחמתך, גם ברוכה תהי.

ד: פּסַּת־יָד

רבי שמעון בן חלפתא היה עסקן בדברים ואיש חסיד גמור. אבל כל ימיו היה עני ומדוכא ובביתו אין לחם ואין שמלה. ויהי ערב חג אחד, ויצר לבו, כי אין בידו לכבד את ה' כבני־גילו וחבריו; ואשתו, בראותה כי חברותיה מבשלות ואופות ובידה אין כל, ישבה בקרן־זוית ובכתה. מה עשה? יצא השדה ושפך שיחו והגיגו לפני האל הרחמן. ויהי בנשאו עיניו השמימה, ראה כמין פיסת־יד מאירה ותשלך לו אבן טובה ותיעלם. הרים מתנת־יה, הלך ועבטה ולקח בדמי פדיונה לחם, בשר ויין ומגדים הרבה, ויבוא טעון ברוב טוב לביתו. ניגש אל אשתו ויאמר: הא לך כל אלה ונשמח בחגנו. ותען אשתו ותאמר: מאין לך מזונות רבים כאלה? שמא הטרחת את קונך? ולא רצה להגיד לה. הפצירה בו ותשביע אותו ותאמר: חי האלהים! אם איהנה מהם, אם לא אדע, מאין הבאתם. סיפּר לה כל המאורע. אמרה האשה: לא טוב עשית לפגום את שולחנך, מוטב שנראה עוד עוני, משנחַסר אותנו על־ידי זה. ויהי בשמוע רבי שמעון זאת, אסף את כל המזונות בחפניו, החזירם לבעליהם, לקח את הממון ופדה את האבן הטובה, ויצא שוב השדה ויתפלל לה‘, לאמור: קח ממני את אשר נתת לי. והנה נראתה עוד הפעם אותה פיסת־היד ונטלה ממנו את אבנה, התחיל לומר: שימַחתני ה’ בפעלך!

בְּמְעָרָה    🔗

(שתי נוסחאות)

א

רבי שמעון בן יוחאי היה אחד מרַבּי התלמוד ומן המעטים שבבני־עליה. הוא היה בעל־מופת ומעביר דעתו מפני דעת חבריו. פעם עזבו תלמי אחד, יצא לחוץ לארץ ונתעשר;נתקנאו בו שאר רעיו וביקשו גם הם לצאת לשם. אספם יחד, ניהלם לבקעה אחת וקרא ואמר: בקעה, בקעה, התמלאי דינרי זהב! ותיאוֹר מזהב. – הוא ראה פעם אדם אחד מלקט ספיחי שביעית, גער בו ואמר: האם לא נאסר הדבר! השיבוֹ המלקט לאמור: והלא, רבי, אתה הנך המַתיר לעשות כדבר הזה. ענה רבי שמעון ואמר לו: והאם חברי אינם אוסרים ודעתם אינה כדעתי? קרא עליו את המקרא: ופורץ גדר ישכנו נחש.

ויהי כי הרביץ תורה ברבים, כילכל ברוב תושיה עניני עמו, ולבבו נגד עם הרומים ועריצותם ביהודה. ביקשו אלה לעקרו ולהכחיד זכרו. ויברח, הוא ואלעזר בנו, למדבר, ויסתירו עצמם במערה הרחק מאדם, שמה ישבו שלוש־עשרה שנה רצופות, הגוּ בסתרי־התורה וביקשו דרך לעלומות־עולם. ונמצאה להם באר מסביב למערה וישתו ממנה; ועלה להם אילן עושה חרובים ואכלו ממנו. וכשבלו שמלותם לעורם, ישבו עד צוארם בחול ועסקו במפלאות תמים דעים. שכחו כל צרכי העולם ותהלוכותיו ואמרו לנפשם: די לעולם, שאנו בתוכו! ויהי היום וימת המלך, אשר ביקש את נפש הרבי ואת נפש בנו, וימלוך אחר תחתיו, והוא העביר את רוע הגזירה. בא אליהו ועמד על פתח המערה וקרא ואמר: מת קיסר, מת קיסר! לקחו בלויי בגדיהם אתם, עזבו את מקומם וביקשו לשוב אל עיר מושבם. ראו בני־אדם חורשים וזורעים את האדמה, ויחר להם ויאמרו: אנשים אלה מניחים חיי־עולם ועוסקים בחיי־שעה! נתנו עיניהם בם, עלה הלהב ושרף את הזרע. יצאה בת־קול ממרומים ואמרה להם: האם להחריב עולמי יצאתם! חָזרו למערתם וישבו בה עוד שנים־עשר חודש והוסיפו למרק את עצמם. ויהי בעזבם את המערה שנית ובאו שוב לישוב, ערב שבת היה. ראו איש עברי אחד רץ ושתי חבילות הדס בידו, אמרו לו: אלו למה לך? אמר להם: לכבד בריחם את השבת. אמר האב לבנו: ראה כמה חביבות מצווֹת על ישראל. נחה דעתם והחלו להתרגל לתהלוכות־העולם.

ב

שלוש עשרה שנה ישבו רבי שמעון בן יוחאי ובנו אלעזר במערה במדבר, בברחם מפני חרב הרומים, אשר אכלה אז. ברוב ימים העלה בשרם חלודה מחול. מים המה שותים מבאר ומתפרנסים מחרוב אחד שעלה בגבולם. כה ישבו כל הימים והגו יחד, חזרו על ספרי התורה והלכותיה ובאו עד עמקן. ויהי בבוא שנת הי"ד, יצא רבי שמעון וישב על פתח המערה, וירא והנה צייד אחד משליך חצוֹ אחרי צפור עפה בשמים ולא המיתה ותימלט. וירא ויתבונן, כי עוד לא נגזרה על הצפור מיתה, לכן לא השיגתה יד אויב. ויאמר לנפשו: אם צפור־כנף לא תימסר ביד אדם, מבלי דבר ה‘, למה אירא אנהי ואיטמן? קרא לאלעזר בנו ואמר לו: בוא נחזור לארצנו. ויבואו בלב שוקט לעיר טבריה, תיקנו שם כל הטהרות ושובו לבית־המדרש ללמד תורה ברבים. וה’ היה עמם, ולא באָתם רעה.

חֲסִידִים אַחֲרוֹנִים    🔗

א: מַר עוּקְבָא

טוב לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבּין פני חברו. מר עוקבא הצדיק היה מפזר ממונו לעניים. וביותר עמל לעזור בסתר לאלה, שלא על משפחת האביונים יחָשבו ובושים מלקבל צדקה וחסד. ויהי היום, והנה נודע לו מאיש אחד בעירו, שעד עתה בין עשירים נמנה, כי ירד מנכסיו ויאבד כל אשר לו וחי בדוחק גדול, אבל היה בוחר לרעוב ולמות, הוא וביתו, מלפשוט יד. וישׂכל מר עוקבא מעשהו ויתגנב בלילה ויקח ארנק של זהובים וישימו תחת דלת אותו איש. וייקץ הלז בבוקר ותיפּעם רוחו ויאמר, אין זה כי מן השמים ריחמו עלי, ויוציאם לצרכיו. וַיִשנה מר עוקבא אחרי זמן את הדבר וישלש. ויהי בפעם הרביעית וילך, הוא ואשתו, להניח שם את הכיס, כי לרוב ליותה גם היא אותו לדבר מצוה. ופלוני המוצא כבר חשב ויהרהר בדבר, שמא מידי בשר־ודם ינתן לו; ויארוב בפתחו, ויהי בראותו שני צללים מתנועעים מרחוק ויפתח הדלת, לדעת מי הם, ןיברחו שניהם והוא רודף אחריהם. ויהי בבואם למשעול, אין להימין או להשמאיל, ושם כבשן־אש, קפצו המנדבים לתוכו, כדי שלא יראה אותם ויתבייש לדעת מי ומי עזרו לו בצר. ונעשה להם נס ולא וכווּ ועזבו את הכבשן לאחר שעה בשלום, כאשר כבר שב הרודף אחריהם הביתה.

ב: הַפַּרְנָס

היה פרנס וגבאי צדקה אחד, ושמו ר' אלעזר, והוא עוסק במלאכתו תמיד;עזב את צרכי־ביתו ועמל אך בצרכי־צבור. יומם ולילה לא נח, סבב בשוָקים וברחובות, לעשות צדקה וחסד, והיה הולך גם עשר פרסאות ברגל, כדי לעשות דבר טוב. אבל מיאן לקבל תודה מפי איש;וכל הכרת טובה מאלה, שעזר להם בשעת דחקם, היתה לו כצרבת בנפשו. ואם בירכו הלז, הפך מעצמו את הברכה לקללה. והנה יצא פעם לדרך בדבר מצוה. כששב שאל את אנשי־ביתו: מה קרה לכם בעת לא הייתי אצלכם? אמרו לו: שיירה אחת של בני־אדם באה מארץ רחוקה ושתו ולנו אצלנו; והודו לנו בלכתם מאתנו על פעלנו. התחיל לקרוע את בגדיו ולצעוק: אוי לי, שנהניתם מן הברכה. שוב סיפּרו לו: כי ליום המחרת באה שיירה אחרת, גם הם אכלו ושתו וגם לגמליהם נתנו בר; וכשיצאו עוד קיטרגו וקיללו ונפרדו בפנים זועפות. נחה דעתו ואמר: אשרי שזכיתי לשמוע כזאת!

ג: רַב עָנָן

רב ענן חסידא היה דיין־מישרים, לא נשא פנים לשום אדם והשתדל לָדין דין אמת לאמיתו. הוא זכה, כי הי אליהו בא אליו לילה לילה, והיו יושבים והוגים בתורה. פעם אחת הביא איש אחד דג גדול לרב ענן בערב־שבת ואמר לתתו לו במתנה, שאל אותו הרב לאמור: מה לך אלי? אמר לו המביא: דין ליעם חברי וצדיק אני בריבי;ואומר אני להגיש את עצומותי לפני רבי. ולא אבה החסיד לקחת ממנו את הדג וישלחהו. ויהי כאשר בא לפניו איש ריבו, אמר: פסול אני לדינא, וידבר באזנם, כי ילכו שניהם לָדין לפני דיין אחר. עזבו את רב ענן ובאו לפני אותו דיין ואמרו לו: רב ענן שלָחָנוּ אליך, כי תדין בינינו. היה אז עוד דין ושפט לפני הדיין הזה, והקדים לשפוט בין אלה, ששלח אליו רב ענן. ויחָשב הדבר לענן לחטא, כי גרם למשוא־פנים, ויחדל אליהו לבוא אליו. ביקש רחמים, התענה וצירף את נפשו והעלה את אליהו שנית;אבל שוב נבעת מפני חזותו ולא יכול נשוא את אורו של מעלה. וישם אליהו מסוה על פניו ויבדל בינו ובינו בלמדם יחד.

הווּ זהירים גם בנדנוד עבירה!

חֲבִיבִים    🔗

א: מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ

הרב הגדול רבי חנינא דבי רבי היה יושב באהלה של תורה שמונים שנה רצופות, ולא פסק פומיה מגירסא כל הימים. כיון שהוא נכנס לבית־מדרשו בבוקר השכם, לא עזבו עד הערב ולא שם לבו למועדי היום;וכשהשכים לשם בתחילת השבוע והאנשים רצים לפעלם ולהויות־העולם, ישב הוא עד שבאה שבת ואתא שלום ומנוחה לכּל. כל ספרי־התורה הכתובים והמסורים ידע על פה ודבקה נפשו בם;ותפילתו בקרבו, כי ה' אל שדי עוד יפתח לבו לתורתו. ובא האלהים הגדול וקבע לו מקום בחוג של הלומד הותיק הזה. בבואו אל בית־המדרש בא הענן וכיסה את האוהל, ומראה כבוד ה' כאש אוכלת;ובצאתו הנה ערפל ודממה בכּל!

ויהי בבוקר אחד, וירא אליהו החוזה, בלכתו משוט בעולם, את הרב הזה רץ לבית־מדרשו והאור נמשך אחריו;וירא כי עוד שגבה נפש אחת בתבל ממנו וירץ אחריו ויחזק בשולי מעילו ויאמר: משכני אחריך נרוצה…

ב: בִּגְלַל מַסֶּכֶת אַחַת

איש חסיד אחד היה שונה תמיד במסכת אחת מששה סדרי משנה, הלא היא המסכת הקטנה חגיגה, שהרבה גופי תורה תלויים בה; והיה חוזר עליה כל ימיו, לא עסק בדבר אחר מן התורה, לא במקרא ולא בדברי חכמים, כי אם הפרקים הללו; הוא היה הוגה בהם בכל נפשו ורוחו מסור אליהם;גם עם בני־אדם לא התחבר, אשה לא נשא, והיה בודד באהלו ויושב ודורש וחושב במסכת זו ובכל הכתוב בה. ויהי לעת זקנתו, עלה למיטה עם מגילת חגיגה, ובא מלאך ולקח את נשמתו, וישאר גופו לבדו ואין איש להודיע, כי מת בשכונה זו. ולפתע נראתה אשה עטופה שחורים ומכוסה שחורים, ותתן את קולה בבכי וספדה למת; ויתקבצו השכנים לקול יללתה ויבכו גם המה, ויטהרו את המת וילווּהו לבית עולמו ברוב עם, אשר נאסף עליהם.

באו אחר־כך לאוהל החסיד, לנַחם את האשה, כי אמרו, קרובתו היא, ואיננה. בת מרומים היתה!

חֲסִידִים וּבְהֵמוֹת שֶׁל צַדִּיקִים    🔗

א

רבי פנחס בן יאיר היה איש פלאי ומצניע־לכת. הוא לא היה יושב בבית־המדרש בין תלמידים רבים, אך לבדד ישכון והרחק מן הישוב היה עוסק בתורה ובפקודת ה‘. מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומים שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו. לא מפני שמוּדר הנאה מאחרים היה, כי אם בלכתו בזה דרכו. הוא היה נזהר בכּל, וה’ שמר גם אותו מכּל. גם בהמתו של אותו צדיק, שליותה אותו תמיד, חסידה היתה ולא אכלה דבר שלא לקחו ממנו מעשר. ויהי לנס.

פעם אחת קרב, הוא וחמורו, לעיר, והוא כבר בא בימים. שמע רבי, אבי המשנה ומיסדה, על־דבר בואו ויצא לקראתו ויברכהו בשלום ויאמר: סור, אדוני, אל ביתי, כי על כן תעבור עלי, וגם לחמורך אשקה ואתן מספוא. ויצר לרבי פנחס מאד. הן לא יכול להשיב פני מבקשהו ריקם, כמצות חכמים, שלא לסרב לגדול;אבל גם לא יכול לשנות מאשר התוָה לו בדרכו, ולא עבר עליו כל הימים. עוד רבי עומד ומפציר בו, ופתאום התרוממם הר גדול מן האדמה והבדיל ביניהם בחזקה. קרא רבי מאיר: כמה גדול רצונם של צדיקים בחייהם! ואית דאמרין, לא טורא הוה, אלא אישתא נחתא מן שמיא ואקפת עליו, וסליק לעילא. גם לחמורו פינו מקום. התפלל רבי ואמר: הואיל ולא זכינן נשׂבע מיניה בעלמא הדין, ניזכי נשׂבע מיני בעלמא דאתי!

ב

לחסיד אחד גדול בישראל נשבּה חמורו על־ידי שיירת ליסטים, ויביאו אותו במרחק איזו פרסאות, העמידו אותו באורוה ויתנו לו לאכול ולשתות, ולא אבה ליהנות מן הגזל, אכ כי רעב היה; ויעמוד בלי אוכל ומשקה שלושה ימים, ולא אבה שמוע ללוקחיו, אם גם הכו אותו, הכה ופצוֹע. התיראו, כי ימות זה בעקשנותו, אמרו: למה לנו להסריח שדותינו בנבלתו? נוציאהו לחירות וילך באשר יחפוץ. מיד התירו חבליו; והוא הלך כל היום ויבוא לפנות ערב למעון אדונו וינהום. אמר הרב לבנו: מהר לפתוח את הדלת לחמורנו ותן לו לאכול ולשתות, כי לא אכל בחוץ בתום־לבבו.

ג

שוב הלך רב אחד מהחסידים היראים והשלמים בבלי־התלמוד, הוא וחמורו, מעיר לעיר וממדינה למדינה, כי הרב הזה היה עוסק בפדיון־שבויים כל ימיו, וכל עמלו רק להוציא שבויים לחירות ולקנותם בכל כּופר מאת אדונם. ויהי היום, בא לאושפיזה אחת, הגישו בעלי־המלון לחמורו לאכול טבלים, שלא הורמו מהם מעשר, ולא אכל; באו ואמרו לרב את הדבר. אמר להם: עישׂרתם? אמרו: לא. ציוָם להעשׂיר, ואכל החמור. קרא ואמר להם: “עניה זו הולכת לעשות רצון קונה, ואתם מאכילים אותה טבלים!”

ד

היה איש חסיד אחד, שהיתה לו פרה אחת, והיה חורש בה בכל ששת ימי המעשה; ובבוא יום השבת שבתה ונפשה, כדבר ה' אשר ציוה בידי משה עבדו. ויהי היום והעני אותו חסיד והיה אנוס למכור כל מה שיש לו, וימכור גם אותה פרה לאיש אחד שאינו מבני־ברית ואינו שומר מצוה. ויעבוד בה הקונה בכל יום; וכשהגיע יום השבת, נחה מעצמה ולא רצתה לחלל את היום הקדוש. ויכעס עליה אדונה ויכה אותה בשבטים ולא אבתה לשמוע בקולו. בא אצל אדונה מלפנים ויאמר לו: רימיתני, אדוני, כי נתת לי פרה עצלה, אמר לו המוכר: חס ושלום, שפרתי תעשה לך כך. סיפּר לו כל אותו מעשה על־דברי שביתתה ביום השביעי. אמר לו: היום לא מעצלות ומרוע־לב מיאנה לעבוד, כי־אם תורה ציוה לנו משה, ובה כתוב לאמור: ששת ימים תעבדו וביום השביעי תשבתו ממלאכתכם. אם בהמתם של ישראל עושה רצון קונה, ישראל עצמם לא כל שכן, מיד הפקיר כל נכסיו, נכנס לבית־המדרש ואמר: גיירוני.