רוברט היינלין, אחד משלושת ה’סוּפר־ענקים' של המד"ב, כתב לפני שנים רבות את הסיפור הנ"ל מתוך כוונה לעשותו ‘הסיפור האחרון העוסק במסע בזמן’. מבחינה אחת הוא הצליח – הוא יצר סיפור נפלא העוסק במסע בזמן, אולם הוא נכשל במשימתו השניה – להיות ‘הסיפור האחרון’…
* * *
2217 אזור זמן v(אסט) 7 נוב' 1970 פי.ס. – ‘המסבאה של פופ’: הייתי עסוק במירוק כוסות ברנדי כאשר האם־הלא־נשואה נכנס פנימה. שמתי לב לשעה – 10.17 בערב, אזור חמש – או לפי זמן מזרחי, ה־7 בנובמבר, 1970. סוכני זמן תמיד שמים לב לשעה ולתאריך. אנו חייבים.
האם־הלא־נשואה היה בעצם בחור כבן עשרים, לא יותר גבוה ממני, בעל תווי פנים ילדותיים ומזג עצבני. מראהו לא מצא חן בעיני – מעולם לא – אבל הוא היה הבחור שאותו הייתי אמור לגייס. הוא היה הנער שלי. חייכתי לעברו בחיוך הבארמן היפה ביותר שלי.
אולי אני ביקורתי מדי. הוא לא היה הומו; כינויו נבע מן התשובה שהיה נותן לכל חטטן שהיה פונה אליו ושואל מה הוא עושה: “אני אם־בלתי־נשואה”. ואם נח עליו מצב רוח קצת פחות מרצחני, היה מוסיף, “ובארבע סנט למילה אני גם כותב רומנים רומנטיים.”
כאשר נחה עליו רוח רעה, היה מחכה שמישהו יעשה מזה עניין. היה לו סגנון התקוטטות קטלני, כמו שוטרת – וזאת היתה אחת הסיבות שרציתי בו. לא הסיבה היחידה. הוא נשא משא כלשהו על כתפיו ופרצופו הצביע על כך שהוא חש כלפי המין האנושי תעוב רב יותר מן הרגיל. מזגתי בדממה כוסית כפולה והשארתי את הבקבוק על הדלפק. הוא שתה זאת, ומזג עוד אחת. ניגבתי את הדלפק. “איך העניינים בעסקי ה’אם־הלא־נשואה'?” אצבעותיו התהדקו על הכוסית, ונראה היה כאילו הוא עומד להשליך אותה לעברי. שלחתי את ידי אל מתחת לדלפק. כשאתה עוסק במניפולציה של הזמן אתה מנסה לנחש הכל מראש, אך קיימים פקטורים רבים כל כך, עד כי אסור לקחת סיכונים מיותרים.
ראיתי כיצד הוא נרגע באותה מידה מעטה של התרגעות, אותה לימדו אותנו לחפש כשהיינו במרכז האימונים של המשרד. “מצטער,” אמרתי. “רק שאלתי אותך ‘איך העסקים?’. מצידי, אתה יכול להפוך את זה ל’איך מזג האויר?'” הוא הביט בי במבט חמוץ. “העסקים בסדר. אני כותב 'תם, הם מספידים 'תם. אני אוכל.”
מזגתי כוסית אחת לעצמי ונשענתי קדימה לעברו. “האמת היא,” אמרתי. “שאתה כותב לא רע – ניסיתי כמה מהם. אין ספק שיש לך הבנה מעמיקה מאד בעניינים אלה כפי שהם נראים מזוית הראיה של האישה.”
זה היה הימור שהייתי חייב לנסות. הוא מעולם לא הודה באיזה שמות עט הוא השתמש. אך הוא היה מספיק מחומם בכדי לשמוע רק את המילים האחרונות. “זוית הראיה של האשה!” הידהד בנחירה. “כן, אני מכיר את זוית הראיה של האשה. אני חייב להכיר.”
“כן?” שאלתי בספקנות "אחיות?''
“לא. לא תאמין לי אם אספר לך.”
“נו, נו,” אמרתי בקול שקט. “בארמנים ופסיכולוגים לומדים לדעת שאין דבר מוזר יותר מהאמת. אם היית שומע את הסיפורים שאני שומע, בני – נו, היית הופך להיות עשיר. ממש לא יאומן!”
“אתה אפילו לא יודע מה זה ‘לא יאומן’!”
“אז מה? שום דבר לא יכול להפתיע אותי. תמיד יש משהו יותר גרוע שכבר שמעתי.”
הוא חזר ונחר, “אתה מוכן להתערב על שאר הבקבוק?”
“אני מתערב על בקבוק מלא.” הצבתי אחד על הדלפק.
“טוב –” אותתי לברמן השני להמשיך לטפל בלקוחות.
נמצאנו בקצה המרוחק של הבאר, במקום בו היה רק דוכן ישיבה אחד, אותו תמיד שמרתי פנוי על ידי כך שהעמסתי על הדלפק שמול דוכן־הישיבה כמויות גדולות של צנצנות מלפפונים חמוצים. לקוחות מספר נמצאו בקצה השני של הדלפק צופים בטלויזיה, ומישהו ניגן בתיבת הנגינה. זה היה המקום בעל הפרטיות הרבה ביותר שיכולת להשיג.
“טוב,” אמר. “בתור התחלה – אני ממזר.”
“זה לא משהו מיוחד באזור הזה,” אמרתי.
“אני מתכוון לזה,” ירה. “הורי מעולם לא נישאו.”
“עדיין לא משהו מיוחד,” התעקשתי. “גם שלי לא.”
“כש –” הוא השתתק, ושלח אלי את המבט החם הראשון שראיתי בעיניו אי פעם. “אתה מתכוון לזה באמת?”
“כן. מאה אחוז ממזר. למעשה,” הוספתי. “אף אחד במשפחה שלי לא התחתן. כולם ממזרים.”
“כן? ומה עם הטבעת שעל האצבע שלך?”
“הא, זאת?” הראתי לו אותה, “היא רק נראית כמו טבעת נישואין; אני עונד אותה רק כדי לדחות נשים.” זאת היתה ענתיקה שקניתי ב־1985 מסוכן אחר, ידיד שלי. הוא מצא אותה בכרתים, בתקופה הפרה־נוצרית. “תולעי הענק… נחש העולם הבולע את זנבו־שלו לעולם ועד, עד אין קץ. סמל לפרדוקס הגדול.”
הוא בקושי העיף מבט לעבר הטבעת. “אם אתה באמת ממזר. אז אתה בטח יודע מה ההרגשה כשהייתי ילדה קטנה…”
“אופס,” אמרתי. “האם שמעתי אותך נכון?”
“מי מספר כאן את הסיפור, אני או אתה? תראה, שמעת פעם על קריסטין יורגנסן? או רוברטה קוואל?”
"הה, מקרים של שינוי־מין? אתה מנסה לומר לי – "
"אל תפריע ואל תפסיק אותי באמצע, אחרת אפסיק. הייתי אסופי, הושארתי בבית יתומים בקליבלנד ב־1945, כשהייתי בן חודש. כשהייתי ילדה קטנה קינאתי בילדים בעלי הורים. ואז, כשלמדתי אודות המין – ותאמין לי, פופ, בבתי יתומים אתה לומד על זה מהר מאד – "
“אני יודע.”
“– נשבעתי לעצמי שלכל ילד שלי יהיה גם אבא וגם אמא. הדבר גרם לי להישאר ‘טהור’ – מבצע רציני כשלעצמו במקום ההוא. נאלצתי ללמוד להילחם כדי לשמור על כך. ואז התבגרתי וראיתי שהסיכוי שלי להתחתן הוא קטן ביותר – מאותה סיבה שאף אחד לא אימץ אותי,” גיחך. “היה לי פרצוף סוס ושיניים בולטות, חזה שטוח ושיער יבש.”
“אתה לא נראה יותר גרוע ממני.”
“למי איכפת איך נראה בארמן? או סופר? אבל אנשים שרוצים לאמץ ילדים בוחרים במורונים קטנים כחולי־עיניים וצהובי שיער. וכשהם מתבגרים, הבחורים מחפשים שדיים זקופות, פרצוף חמוד והתנהגות מתחנחנת.” הוא משך בכתפיו. “לא יכולתי לעמוד בתחרות. אז החלטתי להצטרף לח.נ.י.ב.א.”
"אה?''
“חיל נשים, היחידה לבידור וארוח, מה שמכונה היום בשם ‘מלאכי־החלל’,”
הכרתי את שני השמות. יש לזה גם שם שלישי, בתקופה אחרת. שינוי אוצר המילים מהווה את המשוכה הגבוהה ביותר בקפיצות־זמן.
הוא המשיך, "זו היתה הפעם הראשונה שהם הודו בכך, שאתה לא יכול לשלוח גברים לחלל למשך חדשים ושנים, בלי לדאוג לשחרור הלחץ שלהם. אתה זוכר איך שהשמרנים השתוללו? זה שיפר את הסיכויים שלי, שכן מספר המתנדבות היה קטן. לפי הדרישות הנערה היתה צריכה להיות מכובדת, רצוי בתולה (הם אהבו להתחיל מן היסוד), בעלת אינטליגנציה מעל הממוצע ואישיות יציבה. אך רוב המתנדבות היו זונות זקנות או טיפוסיות נאורוטיות, שהיו מתמוטטות במרחק עשרה ימים מכדור הארץ. כך, שלא נזקקתי לפרצוף יפה. המחשבה היתה, שאם הם יקבלו אותי, הם יסדרו את השינים הבולטות שלי, יתלתלו לי את השיער, ילמדו אותי ללכת כראוי ולרקוד, וכיצד להקשיב בנעימות לשיחה של גבר, כל דבר –פלוס, כמובן, אימונים בתפקיד החשוב ביותר. הם ישתמשו אפילו בניתוחים פלסטיים אם זה יכול היה להועיל – אסור לחסוך בהוצאות על ‘בנינו שבחלל’.
"ועוד, הם וידאו שלא תיכנסי להריון במהלך השירות שלך – וכמעט מובטח היה לך שבסוף העבודה תתחתני עם מישהו. כמו היום – ‘המלאכיות’ מתחתנות עם אסטרונאוטים – הם מדברים באותה שפה.
“כשהייתי בת שמונה עשרה הציבו אותי כ’עוזרת לאמא'. כל מה שהמשפחה הזאת רצתה להשיג היה משרתת זולה, אבל לי לא היה איכפת, כי בין כה וכה לא יכולתי להתגייס לפני גיל עשרים ואחת. עשיתי את עבודות הבית והלכתי ללמוד בבי”ס ערב – העמדתי פנים שאני ממשיכה להשתלם בקצרנות ובהדפסה, אבל למעשה הלכתי לבית ספר להליכות נאות, כדי לשפר את סיכויי הגיוס שלי.
“ואז פגשתי את הטיפוס העירוני החלקלק ההוא, עם שטרות מאה הדולר שלו,” גיחך. "לאפס הזה היתה חבילה ענקית באמת של שטרות מאה דולר. הוא הראה לי אותה לילה אחד, ואמר לי לקחת קצת.
"אבל לא לקחתי. הוא מצא חן בעיני. הוא היה הגבר הראשון שהתנהג אלי יפה בלי לנסות כל מיני משחקים. הפסקתי את הלימודים בבית הספר כדי לראות אותו לעיתים קרובות יותר. זו היתה התקופה המאושרת ביותר בחיי.
“ואז לילה אחד בפארק, המשחקים התחילו.”
הוא הפסיק. אני אמרתי, “ואז?”
“ואז, כלום! לא ראיתי אותו יותר. הוא לקח אותי הביתה, ואמר שהוא אוהב אותי, ונישק אותי נשיקת לילה טוב – ולא חזר יותר.” הוא נראה חמור סבר. “אם הייתי יכול למצוא אותו, הייתי מחסל אותו!”
“כן,” אמרתי בהבעת השתתפות. "אני יודע איך אתה מרגיש, אבל להרוג אותו – רק בגלל זה – המ… האם נאבקת?''
“הא? מה זה שייך לזה?”
"ועוד איך שייך. אולי מגיע לו שישברו לו את הידיים בגלל שנעלם ככה, אבל – "
“מגיע לו הרבה יותר מזה! חכה עד שתשמע. איכשהו הצלחתי למנוע מכולם לחשוד, וקיוויתי שגם זו לטובה. לא אהבתי אותו באמת, וקרוב לודאי שאני לעולם לא אוהב איש – והייתי להוט יותר מתמיד להתגייס. אני לא נפסלתי. הם לא התעקשו על מועמדות בתולות. התעודדתי.”
"רק כשחצאיות שלי הפכו להיות צרות, נוכחתי לדעת מה קרה.''
"בהריון?''
"הוא הרים אותי עד השמיים! הטיפוסים האלה שחייתי אצלם התעלמו מזה לכל זמן שיכולתי להמשיך לעבוד – ואז בעטו אותי החוצה, ובית היתומים לא רצה לקחת אותי בחזרה. מצאתי את עצמי בבית מחסה לעניים עם עוד כרסים מסביב, ועזרתי להם בכל מיני דברים עד שהגיעה העת.
"לילה אחד מצאתי את עצמי על שולחן ניתוחים והאחות אומרת, ‘תרגעי. עכשיו תנשמי עמוק’.
''התעוררתי במיטה, כשהגוף שלי, מן החזה ומטה, חסר כל תחושה. הרופא נכנס פנימה. ‘איך את מרגישה’ שאל בעליזות.
“‘כמו מומיה’”.
"‘כמובן, את עטופה כמו מומיה ומלאה בזריקות הרגעה. את יצאת בסדר – אבל ניתוח קיסרי זה לא מסיבה’.
“‘ניתוח קיסרי,’ אמרתי. 'דוק? האם התינוק מת?”
"‘הו, לא. התינוק שלך בסדר גמור.’
"‘הו. ילד או ילדה?’
"‘ילדה קטנה ובריאה.’
"נרגעתי. לעשות תינוק, זה משהו. אמרתי לעצמי, שאני אלך לאן שהוא, אוסיף את הבטוי ‘גב’ לשמי, ואתן לילדה לחשוב שאבא שלה מת – הילד שלי לא יחיה בבית יתומים!
"אבל הרופא המשיך לדבר. 'תגידי לי, אה – ' הוא נמנע מלבטא את שמי – ‘האם חשבת אי פעם שמשהו במערכת הפנימית שלך מוזר?’
"אמרתי, ‘הא? בטח שלא. למה אתה חותר?’
"הוא היסס. ‘אז אני אשפוך את הכל במכה אחת, ואחר כך אתן לך תרופה כדי שתוכלי להרגע. את תצטרכי אותה.’
"‘למה?’ תבעתי.
"‘שמעת אי פעם על הרופא הסקוטי, שעד גיל שלושים וחמש היה אשה? – ואז עבר ניתוח והפך, מבחינה רפואית וחוקית, לגבר? הוא התחתן. הכל בסדר איתו.’
"‘מה זה קשור אלי?’
"‘זה מה שאני אומר. אתה גבר.’
"ניסיתי להזדקף. ‘מה?’
"‘תרגעי. כשפתחתי אותך, מצאתי מהומה. בזמן שהוצאתי את התינוק הזעקתי את ראש המחלקה – ואז קיימנו התיעצות ליד המיטה שלך. ואחר כך עבדנו במשך שעות כדי להציל מה שניתן. היו לך שתי מערכות אברים שלמות. שתיהן בלתי בשלות, אך המערכת הנשית היתה מפותחת מספיק על מנת שתוכלי ללדת. היא נהרסה לחלוטין ולא היתה יכולה להיות לתועלת אי פעם. אז הוצאנו אותה החוצה וסידרנו את המצב, כך שתוכל להמשיך ולהתפתח כגבר.’ הוא הניח עלי את ידו. ‘אל תדאג. אתה צעיר. העצמות שלך יתרגלו לזה, אנחנו נשגיח על המאזן ההורמונלי שלך – ונעשה ממך בחור צעיר ויפה.’
"התחלתי לבכות. ‘ומה יהיה על התינוק שלי?’
"‘אתה לא יכול להניק אותה. אם הייתי במקומך, לא הייתי רואה אותה – הייתי מוסר אותה לאימוץ.’
"‘לא!’
"הוא משך בכתפיו. ‘הבחירה בידך; אתה האמא שלה – אה, ההורה שלה. אבל אל תדאג לעת עתה; קודם נטפל בך.’
“למחרת היום נתנו לי לראות את הילדה וראיתי אותה יום־יום – מנסה להתרגל אליה. אף פעם לא ראיתי תינוק כל כך טרי, ולא היה לי מושג כמה הם מכוערים – בתי נראתה כמו קוף כתום. הייתי נחוש בדעתי להיטיב עמה. אך ארבעה שבועות מאוחר יותר כבר לא היתה להחלטה זו כל משמעות.”
“אה?”
''היא נחטפה."
“נחטפה?”
האם־הלא-נשואה כמעט והפילה את הבקבוק שהתערבנו עליו. “נחטפה ממחלקת התינוקות של בית החולים!” הוא התנשם בכבדות. “דוגמה קלאסית לכך שגוזלים מאדם את כל מה שהוא חי עבורו.”
“רע, רע,” הסכמתי. "בוא נמזוג לך עוד אחת. שום עקבות?''
“למשטרה לא היו שום עקבות. מישהו בא לראות אותה, טען שהוא הדוד שלה. כשהאחות סובבה אליו את גבה הוא ברח איתה משם.”
“תיאור?”
“סתם גבר, עם פרצוף רגיל, כמו שלי או שלך.” הוא קימט את מצחו.
"אני חושב שזה היה אבי הילדה. האחות נשבעה שהוא היה מבוגר יותר, אך קרוב לוודאי שהוא השתמש באיפור. אחרת מי היה חוטף את התינוקת שלי? נשים עקרות עושות לפעמים את התרגיל הזה – אבל מי שמע שגבר יעשה דבר כזה?''
“ומה קרה לך אז?”
“הייתי באותו מקום קודר עוד אחד עשר חודש ועברתי שלושה ניתוחים נוספים. תוך ארבעה חדשים התחלתי לגדל זקן; לפני שיצאתי כבר התגלחתי בקביעות… ולא פקפקתי עוד בכך שאני זכר.” הוא חייך בערמומיות. “התחלתי להציץ אל מחשופי האחיות.”
“טוב,” אמרתי. “נראה שהסתדרת לא רע. הנה אתה פה, גבר נורמאלי, עושה כסף טוב, בלי בעיות מיוחדות. וחיים של אישה הם לא חיים קלים.”
הוא זרק אלי מבט. “מה אתה יודע על זה?”
“נו?”
"שמעת פעם את הביטוי "אשה הרוסה'?''
“הממ… לפני הרבה שנים. היום אין לכך הרבה משמעות.”
“הייתי האשה ההרוסה הכי הרוסה; הפרחח ההוא באמת הרס אותי – כבר לא הייתי אשה… ולא ידעתי איך להיות גבר.”
“אני מניח שצריך להתרגל לזה.”
"אין לך מושג. אני לא מתכוון ללמידה איך להתלבש, או איך לא להיכנס לבית השימוש הלא נכון. את זה למדתי כבר בבית החולים. אבל איך יכולתי לחיות? איזה ג’וב יכולתי למצוא? לעזאזל, אפילו לנהוג לא ידעתי. לא ידעתי שום דבר; לא יכולתי לעשות עבודה גופנית –, העור שלי היה מצולק מדי ועדין מדי.
"שנאתי אותו גם בגלל שהוא הרס את סיכויי להתגייס, אבל לא ידעתי עד כמה שנאתי אותו, עד שניסיתי להתגייס לחיל החלל. מבט אחד לבטן שלי, ואני סווגתי כבלתי כשיר לשרות צבאי. הרופא הצבאי טיפל בי רק מתוך סקרנות; הוא קרא עלי בספרות המקצועית.
“אז שיניתי את שמי ובאתי לניו־יורק. הסתדרתי איך שהוא בתור טבח. אחר כך שכרתי מכונת כתיבה והצעתי את עצמי להדפסות בקבלנות. איזה צחוק! בארבעה חדשים הספקתי להדפיס ארבעה מכתבים וכתב יד אחד. כתב היד היה עבור כתב העת ‘החיים הרומנטיים’ והיה ביזבוז של נייר. אבל הטמבל שכתב את זה הצליח למכור אותו. זה העלה בי רעיון. קניתי ערימה של עתונים רומנטיים והתחלתי לחקור אותם.” הוא נראה ציני. “עכשיו אתה יודע מאיפה אני משיג את זווית הראיה האוטנטית של האשה בסיפורים שלי על אמהות לא נשואות… אם כי הגירסה היחידה שעדיין לא כתבתי – זו הגירסה האמיתית. האם אני זוכה בבקבוק?”
הדפתי את הבקבוק לעברו. הייתי עצוב בעצמי, אבל הייתי חייב לחזור לעבודה. אמרתי, “בני, האם אתה עדיין מעוניין לשים יד על אותך טיפוס?”
עיניו התלהטו בלהט של ברזל מלובן.
“רגע!” ציחקק בקול מרושע, “נסה אותי!”
“הירגע. אני יודע על זה יותר ממה שאתה חושב. אני יכול לעזור לך. אני יודע היכן הוא נמצא.”
הוא שלח יד אל מעבר לבאר, “איפה הוא?”
אמרתי ברכות, “תעזוב את החולצה, בני, או שתמצא את עצמך בסימטה ואנחנו נגיד לשוטרים שהתעלפת.” הראיתי לו את הנשק.
הוא שיחרר אותי, “מצטער. אבל איפה הוא?” הוא הביט אלי. “ואיך זה שאתה יודע כל כך הרבה?”
“תדע הכל במשך הזמן. ישנו תיעוד מסמכים של בית החולים, מסמכים של בית היתומים, מסמכים רפואיים. מנהלת בית היתומים שלך היתה גברת פקרג' – נכון? אחריה באה גברת גרינשטין – נכון? שמך – בתור ילדה – היה ג’ון, נכון? ואת כל זה לא שמעתי ממך – נכון?”
הצלחתי להדהים אותו במקצת וגם להפחיד אותו. “מה זה? אתה מנסה לעשות לי צרות?”
“באמת שלא. אני באמת מבקש את טובתך. אני יכול להביא את הטיפוס הזה אליך לידים. תעשה לו כל מה שתראה לנכון – ואני ערב לכך שתצא מזה נקי. אבל אני לא חושב שתהרוג אותו. אתה תהיה מטורף אם תעשה את זה – ואתה לא מטורף. לא לגמרי.”
הוא נופף כל זאת מעל פניו. “מספיק עם הרעש! איפה הוא?”
מזגתי לו כוסית קטנה; הוא היה שיכור, אך הרוגז הצליח לפכח אותו מעט.
“לא כל כך מהר. אני עושה משהו בשבילך – אתה עושה משהו בשבילי.”
“אה – מה?”
“אתה לא אוהב את העבודה שלך. מה היית אומר, לוּ היו מציעים לך משכורת גבוהה, עבודה קבועה, חשבון הוצאות בלתי מוגבל, בלי בוסים על הראש, והרבה גיוון והרפתקאות?”
הוא לטש בי את עיניו, “אין דבר כזה!”
“או. קיי., בו נגיד ככה – אני נותן לך אותו, אתה מסתדר איתו ומנסה את הג’וב שלי. אם הוא לא יענה על התיאור שנתתי לך – לא אכריח אותך להישאר.”
הוא התנודד על רגליו. הדבר נגרם על ידי המשקה האחרון.
“מתי 'תה מביא 'תו?” אמר בקול מעובה.
“עשינו עסק? – עכשיו!”
“עשינו עסק!” הוא הושיט לעברי את ידו.
אמרתי לעוזר שלי שישגיח על שני צידי הדלפק, בדקתי את השעה – 23.00 – והתכופפתי, כדי לעבור מתחת לכניסה לבאר – כשתיבת הנגינה התחילה לרעום לפתע שיר עם ישן ‘אני הסבא של עצמי’. איש החברה שמתפעלת את תיבת הנגינה מילא אותה בתקליטים אמריקאים ישנים ומוסיקה קלאסית, כי אני לא יכולתי לעכל את ה’מוסיקה' של 1970. אבל לא ידעתי שהתקליט הזה נמצא בתיק. צעקתי, “תסירו את זה! תחזירו ללקוח את הכסף!” הוספתי – “למחסן, חוזר בעוד רגע,” ופניתי לשם, כשבעקבותי האם־הלא־נשואה.
המחסן נמצא במורד המסדרון המוביל לעבר בתי השימוש, סגור בדלת פלדה שרק לי ולמנהל המקום השני היה מפתח אליה. בפנים נמצאה דלת לחדר פנימי יותר שאליו רק לי היה מפתח. נכנסנו לשם.
הוא הביט במבט מטושטש בקירות חסרי החלונות. "איפה הוא?''
“תיכף,” פתחתי מזוודה שהיתה החפץ היחיד בחדר. זו היתה ערכת שנאי קואורדינטות שדה, סדרת 1992 מודל 2 – יפהפיה, בלי חלקים נעים, משקלה עשרים ושלושה קילו בטעינה מקסימלית, וצורתה כצורת מזוודה. מאוחר יותר באותו יום כיוונתי אותה בדיוק; כל שהיה עלי לעשות הוא להשליך את רשת המתכת הקובעת את גבולות השדה.
הוצאתי את הרשת. “מה זה?” תבע.
“מכונת זמן,” והשלכתי על שנינו את הרשת.
"הי! הוא צעק וצעד לאחור. זה עניין של טכניקה. צריך לזרוק את הרשת בצורה כזו שהניצוד יצעד אינסטינקטיבית אחורנית ועל גבי הרשת, ואז אתה סוגר את הרשת לגמרי כששניכם בתוכה – אחרת אתה עלול להשאיר מאחור סוליות נעלים או חתיכת רגל, או לקחת אתך חתיכת רצפה. אבל אתה לא זקוק ליותר מהאימון הזה. יש סוכנים שמפתים את הניצוד אל תוך הרשת; אני אומר את האמת, ומנצל את רגע התדהמה המושלמת על מנת ללחוץ על הכפתור. וזה מה שעשיתי.
1030 –vi – אפריל 3 1963 – קליבלנד, אוהיו – בנין אפקס: “הי,” חזר. “קח ממני את הדבר הארור הזה.”
“מצטער,” התנצלתי. הורדתי את הרשת, קיפלתי אותה והכנסתיה למזוודה. “אמרת שאתה רוצה למצוא אותו.”
''אבל אמרת שזו מכונת זמן!"
הצבעתי אל מחוץ לחלון. “האם זה נראה כמו נובמבר? או כמו ניו יורק?” בזמן שהוא לטש עינים בניצני האביב שבחוץ, הוצאתי מן המזוודה ערימה של שטרות מאה דולר, ווידאתי שהמספרים והחתימות יתאימו לאלה של 1963. למשרד הזמן לא איכפת כמה כסף אתה מבזבז (זה לא עולה לו כלום), אבל הם לא אוהבים אנאכרוניזמים מיותרים. יותר מדי טעויות, ובית משפט צבאי יגלה אותך למשך שנה לאיזו תקופה מחורבנת – משהו כמו 1982, עם עבודת הכפייה והקיצוב שלה. אני אף פעם לא עושה שגיאות כאלה. הכסף היה או.קיי.
הוא הסתובב אלי ואמר, “מה קרה?”
“הוא כאן. לך החוצה וקח אותו. הנה דמי־כיס.” דחפתי לו את ערימת השטרות והוספתי, “תסתדר איתו, ואחר כך אני אאסוף אותך.”
לשטרות של מאה דולר יש השפעה היפנוטית על אדם שאינו רגיל אליהם. הוא המשיך לספור אותם בחוסר אמון שעה שהדפתי אותו בעדינות החוצה ונעלתי את הדלת מאחוריו. הקפיצה הבאה היתה קלה. שינוי קטן של תקופה.
7100 –vi – מרץ 10 1964 – קליבלנד, אוהיו – בנין אפקס: מתחת לדלת מצאתי פתק, המודיע לי שהשכירות שלי עומדת לפוג בשבוע הבא; פרט לכך נראה החדר כמו שהיה רגע אחד לפני כן. מחוץ לחדר היו העצים ערומים ושלג איים לרדת. מיהרתי, כשאני רק דואג לכסף המתאים לתקופה, מעיל, וכובע אותם השארתי שם שעה ששכרתי את החדר. שכרתי מכונית ונסעתי לעבר בית החולים. לקח לי עשרים דקות עד שהצלחתי לשעמם את האחות במידה כזו שאיפשרה לי לחטוף את התינוקת בלא שתבחין בי. חזרנו לבנין אפקס. הפעם היה קשה יותר לכוון את הקואורדינטות, שכן הבנין לא היה קיים בשנת 1945 אבל אני תכננתי גם זאת מראש.
0010 vi 3 – ספט 20 1945 – קליבלנד, מוטל סקייוויו: הערכה, התינוקת ואני הגענו למוטל מחוץ לעיר. לפני כן נרשמתי כ’גרגורי ג’ונסון, ווהרן, אוהיו,' ולכן הגענו לחדר שוילונותיו מוגפים, דלתותיו מוברחות, והרצפה שלו פנויה מכל חפץ על מנת לאפשר את הופעת המכונה. אתה עלול לחטוף מנה רצינית מכיסא העומד במקום שאיננו אמור לעמוד בו – לא מהכסא כמובן, אלא מההדף של השדה. אין בעיות. ג’יין ישנה שנת ישרים. הוצאתי אותה החוצה, הנחתי אותה בתוך סל נצרים על כסא המכונית שהשארתי קודם לכן, נסעתי לעבר בית היתומים, הנחתי אותה על המדרגות, נסעתי למרחק שני גושי בניינים לתחנת דלק וטלפנתי לבית היתומים, נסעתי חזרה והספקתי לראות איך הסל נלקח פנימה, המשכתי לנסוע וזנחתי את המכונית ליד המוטל – נכנסתי פנימה וקפצתי קדימה לעבר בנין אפקס ב־1963.
0010 – vi – אפריל 24 1963 – קליבלנד בנין אפקס: ניתחתי את הזמן בעדינות רבה – דיוק טמפוראלי הינו דבר מעודן ביותר. אם חישבתי נכון, ג’יין גילתה שם בפארק בליל אביב ריחני זה, שהיא לא היתה בחורה כל כך ‘הגונה’ כמו שחשבה. תפסתי מונית לעבר בית המעבידים שלה, ואמרתי לנהג לחכות מעבר לפינה בעוד אני ממתין בצל. זמן מה אחר כך ראיתי אותם במורד הרחוב, זרועותיהם חובקות האחד את השני. הוא לקח אותה לחדר המדרגות ונישק אותה ארוכות נשיקת לילה טוב – ארוך יותר מאשר חשבתי. אחר כך היא ניכנסה פנימה והוא פנה ללכת במורד השביל, פסעתי לצידו והחלקתי את ידי מתחת למרפקו.
“זה הכל, בני,” אמרתי בשקט. “באתי לקחת אותך.”
“אתה!” התנשף, ואיבד את נשימתו.
“אני, עכשיו אתה יודע מי הוא – ואחרי שתחשוב קצת תדע גם מי אתה… ואם תחשוב מספיק חזק, תגלה מי הוא התינוק… ומי אני.”
הוא לא השיב, הוא היה מזועזע ביותר. הדבר המזעזע ביותר הוא לגלות שאינך יכול לעמוד בפיתוי לפתות את עצמך.
נטלתי אותו לבנין אפקס וחזרנו וקפצנו.
2300 –vi בסיס תת קרקעי, הרי הרוקי’ס 1985: הערתי את הסמל תורן והראיתי לו את תעודת הזהות שלי. אמרתי לו להשכיב את בן לווייתי בעזרת כדור הרדמה עליז ולגייס אותו למחרת בבוקר. הסרג’נט נראה רגוז, אבל דרגה זו דרגה, בכל תקופת זמן שהיא – הוא עשה כל שהוריתי לו, כשהוא, ללא ספק, מהרהר בכך כי בפעם הבאה שניפגש עשוי הוא להיות הקולונל ואני הסמל. “איזה שם?” אמר. הכתבתי לו, הוא זקר את עיניו, “ככה, הא? הממ…”
“אתה רק תעשה את המוטל עליך, סמל.” פניתי לעבר בן לווייתי.
“בני, צרותיך תמו. אתה עומד להתחיל בג’וב הטוב ביותר שהיה לאדם כלשהו אי פעם – ואתה תצליח. אני יודע.”
“באמת שכן!” הסכים הסמל. “תסתכל עלי – נולדתי ב־1917 – ועדיין מסתובב, עדיין צעיר, עדיין נהנה מהחיים.” חזרתי לחדר הקפיצות וקבעתי את כל הקואורדינטות על נקודת אפס שנבחרה מראש.
2301 – vj – נוב 1970 – פ.י.ס. – ‘המסבאה של פופ’: יצאתי מן המחסן, גורר עמי בקבוק קוניאק, כדי להסביר את הדקה שבה הייתי חסר. העוזר שלי היה נתון בויכוח עם הלקוח שביקש לנגן את ‘אני סבא של עצמי’. אמרתי, “הו, תן לו שינגן את זה ואחר כך תוציא הכל מהשטקר.” הייתי עייף מאד.
זה קשה, אך מישהו חייב לעשות זאת, וקשה מאד לגייס מישהו משנים מאוחרות יותר, מאז הטעות של 1981. האם עולה בדעתכם רעיון טוב יותר מאשר לבחור באנשים שחייהם הרוסים ולהעניק להם ג’ובים משתלמים ומעניינים (אם כי מסוכנים) בשרות רעיון נשגב? כולם יודעים מדוע לא פרצה המלחמה של 1982. הפצצה שהשם ‘ניו־יורק’ היה חרוט עליה לא התפוצצה, מאה דברים אחרים שתוכננו מראש לא התרחשו – כל זה אורגן על ידי ועל ידי הדומים לי.
אך לא הטעות של 1981; טעות זו לא נגרמה באשמתנו, ואינה ניתנת לתיקון; אין כאן עניין של פאראדוקס אותו יש לפתור. דבר מסויים – או שישנו, או שאיננו, לעולם ועד, אָמֵן. אך לעולם לא יהיה משהו כמוהו; פקודה שהתאריך שלה הוא ‘1992’ ניתנת בכל שנה.
סגרתי את המסך חמש דקות מוקדם יותר, משאיר בקופה הרושמת מכתב אל המנהל שלי, שהסכמתי להצעתו לקנות ממני את המסבאה, ולכן שילך מחר לדבר עם עורך הדין שלי, כי אני יוצא לחופשה ארוכה. המשרד יגבה או לא יגבה ממנו את התשלומים שלו, אבל הם רוצים שהכל ישאר מסודר. הלכתי לחדר שבמחסן וקדימה ל־1993.
2200 – vii – יאנ 1993 – בסיס תת קרקעי, הרי הרוקי’ס – מפקדת משרד הזמן: נרשמתי אצל הקצין התורן והלכתי לחדרי, כדי לישון שבוע שלם. לקחתי איתי את הבקבוק שהתערבנו עליו (אחרי הכל, אני זכיתי בו) ולגמתי ממנו לפני שכתבתי את הדיווּחַ שלי. הטעם היה נורא ולא הבנתי איך משקה זה מצא חן בעיני אי־פעם. אבל זה היה יותר טוב מכלום. אינני אוהב להיות פיכח לגמרי – אני חושב יותר מדי. אבל אני גם לא יורד על הבקבוק בכל הכוח. יש אנשים שהוזים על נחשים – אני הוזה אנשים.
הכתבתי את הדו"ח שלי. ארבעים גיוסים, כולם מאושרים על ידי המחלקה הפסיכ', לרבות הגיוס שלי עצמי, אותו ידעתי שיאשרו. הרי הייתי פה, לא? אחר כך הכתבתי בקשה לפעילות מבצעית: נמאס לי לגייס. השחלתי לחריץ את שני הדו"חות ואחר כך הלכתי למיטה. עיני נפלו על ‘תקנות הזמן’, למראשות מיטתי:
לעולם אל תעשה אתמול
את אשר אתה אמור לעשות מחר.
אם אתה מצליח לבסוף,
אל תנסה זאת שנית.
השעה מוקדמת יותר מאשר אתה חושב.
אבות אבותיך הם בסך הכל אנשים.
אפילו איוב מניד בראשו.
הם לא הביאו לי השראה, כפי שהיה הדבר כאשר גויסתי; שלושים שנים־סוביקטיביות של קפיצות־זמן מיגעות אותך.
התפשטתי והבטתי בבטני. ניתוח קיסרי מותיר אחריו צלקת גדולה, אך אני כל כך שעיר עתה עד שאינני משגיח בה, אלא אם אני מחפש אותה.
ואז הבטתי בטבעת של אצבעי.
הנחש האוכל את זנבו־הוא, לעולם ועד… אני יודע מאיפה אני באתי… אך מאיפה כולכם, אתם המתים־החיים, מאיפה באתם אתם?
חשתי בכאב ראש הממשמש ובא, אך לעולם אינני לוקח אבקת כאב ראש. לקחתי פעם – ואתם כולכם נעלמתם. אז זחלתי לתוך המיטה, ושרקתי כדי לכבות את האור.
אתם לא נמצאים שם באמת. אין שם איש מלבדי – ג’יין פה בדד בחשכה.
אני מתגעגע אליכם מאד!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות