לפני שנים אחדות הועלתה האפשרות שסידרת ‘לאקי סטאר’ (שישה ספרי הרפתקאות מד"ב, לבני הנעורים, אשר כתבתי בשנות החמישים תחת שם העט פול פרֶנץ) תקום לתחייה ותפורסם במהדורות חדשות.
“מצוין,” אמרתי (מכיוון שלעולם אינני נרתע מהחייאת ספרים ישנים שלי). "אבל המידע המדעי שבסיפורים אלה אינו מעודכן כיום. על כן, אצרף למהדורות החדשות הקדמה קצרה שתסב את תשומת לב הקוראים לעובדה זו, ותבהיר היכן בדיוק מצויות אי־ההתאמות לעובדות המדעיות הידועות היום.''
המוציאים לאור היו מוטרדים מכך במקצת. הם חששו שמא יפגע הדבר במכירות. אבל התעקשתי, ודרישתי התמלאה. יצאו לאור מהדורות חדשות של הספרים הן בצורת ספרי כיס והן בכריכה קשה, ובכולן הופיעו ההקדמות הקצרות שכתבתי. וסופו המשמח של המעשה הוא שלא אובחנה האטה כלשהי במכירות בשל כך.
אבל מה מהירה היא התקדמותו של המדע! כמה מהר אובד הכלח על דברים הנכתבים כמדע בדיוני, מתוך אמונה ולאחר מחקר קפדני, וכמה מהר הם הופכים ממדע בדיוני לפנטסיה…
הנה, למשל, בדיוק לפני שלושים שנה נולד הירחון The Magazine of Fantasy and Science Ficttion. אלו דברים שהיו אז בחזקת מד"ב הינם פנטסיה היום? אין ביכולתי לסקור במסגרת מצומצמת זאת את כל ענפי המדע, אך הבה נתייחס לענף אחד שהינו בעל זיקה מיוחדת למד"ב – כוכבי הלכת של מערכת השמש. הבה נסקור אותם אחד לאחד.
כוכב חמה (מרקורי) 🔗
בשנת 1949 היתה הדעה שכוכב הלכת מרקורי מפנה תמיד רק צד אחד אל השמש בת שישים שנה. תקופת הקפתו את השמש, כך סברו, הינה 88 יום, וזהה בדיוק לזמן הסיבוב סביב צירו הוא.
פרושו של דבר היה שלמרקורי יש ‘צד מואר’ ו’צד אפל'. הצד המואר היה אמור להיות לוהט במידה עצומה. כמובן, במיוחד בעת שהכוכב נמצא בפֶריהֶליון וסופג קרינת שמש פי מאה בהשוואה לכדור הארץ. הצד האפל, לעומת זאת, שרוי לכאורה בחשכה מתמדת והטמפרטורה על פניו אינה רחוקה בהרבה, אם בכלל, מהאפס המוחלט. בין שני צדדים אלה אמור היה להימצא ‘אזור בין־הערביים’. למען האמת, מסלולו של מרקורי הינו אליפטי עד כדי כך שמי שטרח לנתח את טיבו של אותו אזור צריך היה להגיע למסקנה שכמעט כולו שרוי תמיד או באור מלא או בחשכה מוחלטת, כך שגם שם הטמפרטורה הינה בלתי נסבלת.
בדרך כלל נטו להתעלם מעובדה זו, ו’אזור בין־הערביים' של מרקורי נחשב כמקום שמידת חומו נסבלת – לפחות בסיפורי מד"ב – ועל כן מוקמו שם מושבות מאוכלסות־אדם.
אך עם הזמן, בשנים שאחרי מלחמת העולם השניה, התפתחה אסטרונומיית גלי־מיקרו, ובשנות השישים המוקדמות התגלתה קרינת מיקרו־גלים בכמויות מפתיעות. דווקא מהצד האפל של מרקורי. הסתבר מכאן שהטמפרטורה שם חייבת להיות הרבה מעל לאפס המוחלט.
אפשר היה לשגר גם אלומת מיקרו־גלים מכדור הארץ לעבר מרקורי. לאחר פגיעתה בכוכב, תוחזר האלומה ותיקלט שוב על כדור הארץ. אם המשטח המחזיר הינו חסר־תנועה, טיבם של הגלים המוחזרים יהיה דומה מאוד לזה של האלומה המקורית. אך אם המשטח המחזיר נע (כלומר אם כוכב־הלכת סובב על צירו), תפגין האלומה המוחזרת שינוי בתכונותיה, כאשר מידת השינוי תלויה במהירות תנועתם של פני הכוכב. ואכן, הניסוי נעשה בשנת 1965 והתגלה שמרקורי משלים סיבוב סביב צירו לא במשך 88 יום, אלא במשך 58.7 ימים בלבד – בדיוק שני שליש מתקופת הקפתו את השמש.
השתמע מכך שכל עניין ‘הצד המואר’ ו’הצד האפל' נכנס אל ממלכת הדמיון – הפנטסיה. כל חלק וחלק של פני מרקורי מתנסה הן באור והן בחושך. כל יום וכל לילה של מרקורי ארוכים בהרבה מהימים והלילות של כדור הארץ, אך אין בשום מקום לא יום נצחי ולא לילה נצחי. פניו של מרקורי מתקררים ומתחממים חליפות, אך לעולם אינם מתחממים כמו ‘הצד המואר’ האגדי, כשם שאינם מתקררים כמו אותו ‘צד אפל’ האגדי לא פחות.
הנה מה עלה בגורלם של חלקים מספרי ‘לאקי סטאר והשמש הגדולה של מרקורי’. (בעברית: ‘לאקי סטאר וכוכב החמה’).
ומהו מראם של פני כוכב החמה? בשנת 1949 אי אפשר היה לדעת. סיפורי המד"ב כללו כמובן תאורי חום לוהט, וכן אגמי בדיל, עופרת או סֶלֶניום הפזורים פה ושם על פני ‘הצד המואר’.
בשנת 1974 חלפה חללית המחקר ‘מרינר 10’ בקרבתו של כוכב־חמה ושיגרה אלינו צילומים שגילו את פרטי פניו של הכוכב. הוא נראה דומה מאוד לירח גדול, אף כי הוא נעדר מארים – אותם ‘ימים’ רחבי־ידיים, מישוריים יחסית, שעל פני הלבנה. שום זכר לאגמים או בריכות של חומר נוזלי כלשהו.
נוגה 🔗
בשנת 1949 למעשה לא ידענו דבר אודות נוגה (וֶונוס), מלבד מסלולו, קוטרו ומידת בהירותו. מאחר שתמיד מכסה את פניו מעטה סמיך ועבה של עננים, לא יכולנו לדעת מאום על טיב פניו, ולא ידענו אפילו את זמן המחזור של סיבובו סביב צירו.
אבל על סמך מעטה העננים, שהרכבו המשוער היה טיפות מים, יכולנו לשער שזהו כוכב לכת לח ורטוב בהרבה מכדור הארץ. בעצם סביר היה להניח שאולי כולו מכוסה באוקיאנוס פלנטארי, ואין בו כמעט חלקת אדמה יבשה. אני עצמי בניתי על הנחה זו את סיפורי ‘לאקי סטאר ואוקיינוסי נוגה’.
הודות לאותו מעטה עננים ואוקיאנוס אדיר, קשה היה לתאר את נוגה כמקום חם מדי.
על פי תאוריית המאה ה־19 להיווצרות מערכת השמש, המכונה ‘השערת הערפילית’, ההנחה היא שכוכבי הלכת נוצרו מהחוץ פנימה – כלומר המאדים קדום יותר מכדור הארץ, וכדור הארץ קדום יותר מנוגה. השערה זו נגנזה בסוף המאה, אך הרעיון עדיין תפס את מקומו בסיפורי המד"ב. מקובל מאוד היה להניח שנוגה עשיר בצורות חיים פרימיטיביות בהשוואה לכדור הארץ. הוא היה עדיין בתקופת הדינוזאורים, אם אפשר להתבטא כך.
ובאשר למהירות הסיבוב – מכיוון שאי אפשר היה לקבוע דבר על כך, הכי פשוט היה להניח שהכוכב מסתובב סביב צירו אחת ל־24 שעות. פחות או יותר.
אולם לקראת אמצע שנות החמישים הבחינו האסטרונומים באי־אלו תופעות מעוררות תמיהה. כמות המיקרו־גלים שנקלטה מנוגה היתה גדולה במידה בלתי צפוייה. הסתבר שנוגה עלול להתגלות ככוכב לכת חם יותר מהצפוי.
והנה, ב־14 לדצמבר 1962 חלף בחון המחקר ‘מרינר 2’ בקרבת פני נוגה, ומכשיריו יכלו למדוד את פליטת המיקרו־גלים ביתר דיוק. התברר שטמפרטורת פניו של כוכב הלכת נוגה מגיעה למידה שלא תאומן של 500 מעלות צלסיוס, הן ביום והן בלילה. הימצאותה של טיפת מים נוזליים אי־שם על פני הכוכב הפכה לבלתי אפשרית לחלוטין.
מדוע כל־כך חם? התשובה נעוצה באטמוספירה. בשנת 1967 חדרה החללית ‘וֶוניֶארה 4’ מבעד למעטה האטמוספרי של נוגה, ובדקה את הרכבה תוך כדי צניחה אל פני הכוכב. הסתבר שהאטמוספרה של נוגה צפופה פי 90 מזו של כדור הארץ, וכ־95% ממנה הינה דו־תחמוצת הפחמן.
דו־תחמוצת הפחמן הנה שקופה וחדירה עבור האור הנראה לעין, אך אטומה למדי עבור קרינה אינפרה־אדומה. אור השמש עובר דרך האטמוספירה, נבלע על ידי פני הכוכב, והופך לחום. פני הכוכב החמים מקרינים בחזרה אנרגיה בצורת קרינה אינפרה־אדומה, אשר איננה יכולה לצאת דרך האטמוספירה. החום נלכד וטמפרטורת הכוכב עולה עד אשר מצליחה הקרינה האינפרה־אדומה לחדור.
וגם העננים עצמם אינם סתם טיפות של מים. קרוב לוודאי שמצויות שם גם טיפות של חומצה גופרתית.
ומה בנוגע לזמן המחזור של סיבובו הצירי של נוגה? מיקרו־גלים מסוגלים לחדור בקלות דרך העננים, והם מוחזרים על ידי פני הכוכב. החזרות אלה מוכיחות שנוגה סובב על צירו אחת ל־253.1 ימי־ארץ, ובכיוון הפוך – ממזרח למערב, לעומת הכיוון ממערב למזרח הוא כיוון תנועתו של כדור הארץ. פרושו של דבר הוא שפרק הזמן בין זריחה ושקיעה על פני נוגה הינו 117 ימי־ארץ.
כדור הארץ 🔗
בשנת 1949 נחשב כדור הארץ למקום סטאטי למדי. היבשה עשויה אמנם לעלות או לשקוע קצת, ושלוחותיו הרדודות של הים עשויות לפלוש אל היבשה או לסגת ממנה, אך היבשות ניצבות איתן על מקומן. היו אי־אלו תאוריות בדבר העתקה יבשתית אך רק מעטים האמינו בהן.
לעומת זאת, קרקעית האוקיאנוס החלה לחשוף סודות אחרים. הקרקעית לא היתה בשום פנים ואופן מישורית או חסרת צורה. התגלה אזור הררי אדיר המשתרע לאורך האוקיאנוס האטלאנטי ואל תוך אוקיאנוסים אחרים. הוא כונה בשם ‘הרכס התוך־ימי’.
ב-1953, תוך כדי שימוש בגלי קול של סונאר, הראו וויליאם מוריס אוויג וברוס צ’רלס היזן, שלאורך מורד האזור ההררי קיים קניון עמוק. בסופו של דבר התגלה שהקניון קיים בכל חלקיו של ‘הרכס התוך־ימי’, כך שהוא קרוי לעתים בשם ‘הבֶּקַע העולמי הגדול’.
הבֶּקע מחלק את קליפת כדור הארץ ל’לוחות טֶקטוניים' גדולים, הקרויים כך על שם המילה היוונית שפרושה ‘נגר’, וזאת מפני שהם נראים כמחוברים חזק כל־כך.
בשנת 1960 הציג הארי המונד הס עדות לקיומה של ‘התפזרות קרקעית־הים’. סלעים מותכים לוהטים עולים אט־אט ממעמקי האדמה אל תוך הבקע הגדול בתוך האוקיאנוס האטלנטי, למשל, ומתמצקים על פני הקרקעית או בסמוך לה. אותה התפרצות מעלה של סלעים מתמצקים מרחיקה בכוח את שני הלוחות היבשתיים זה מזה. אלה מתרחקים זה מזה בקצב של 2 עד 18 סנטימטרים לשנה, ויחד איתם הולכות ומתרחקות יבשות דרום אמריקה ואפריקה זו מזו.
היבשות מוזזות עם תנועתם של הלוחות הטקטוניים, אוקיאנוסים נוצרים; רכסי הרים מתרוממים מעלה; קרקעית הים קורסת מטה; הרי געש ורעשי אדמה מתפרצים במקומות המפגש של הלוחות; וכן הלאה.
יצורי אנוש פלשו אל מעמקי הים. בשנת 1949 היתה כבר צוללת מחקר שהעמיקה עד 14 קילומטרים מתחת לפני האוקיאנוס.
אבל בשנת 1960 צללו ז’אק פיקארד ודון וואלש לעומק של 11 קילומטרים, אל תוך החלק העמוק ביותר של ‘תהום מריאנאס’.
הירח 🔗
בשנת 1949, כמו במשך כל תולדות האנושות, יכלו בני האדם לצפות רק בצידו האחד של הירח, צד חסר־אוויר, נטול־מים, נעדר־תמורות ומכוסה במכתשים לרוב.
אבל יכולנו לחלום על הצד האחר, הנסתר מעינינו. מסיבה כלשהי הוא נראה לנו מבטיח יותר. מכל מקום, האם לא ניתן היה לצפות שיוותרו שרידי מים ואויר בצל המכתשים או מתחת לפני הלבנה בצידה הגלוי או הנסתר, במידה שתבטיח את קיומם של חיים פרימיטיביים, לפחות? רעיון מעין זה הופיע מדי פעם בסיפורי מד"ב.
אך הנה כי כן, בשנת 1959 שיגרה אלינו חללית המחקר ‘לונה 3’ את התצלומים הראשונים מצידו הנסתר של הירח. בעקבותיה עשו זאת חלליות נוספות. ובסופו של דבר, שיגרו חלליות שהקיפו את הירח תמונות מפורטות של כל חלקיו, וניתן היה למפות את הירח בפרטי־פרטים כמעט כמו את כדור הארץ.
הסתבר שצידו החבוי של הירח נראה בדיוק כמו זה הגלוי: חסר־אוויר, נטול־מים, נעדר־תמורות ומכוסה במכתשים. ההבדל היחיד הינו שהצד המרוחק של הירח, כמו מרקורי, נעדר ‘מארים’, אותם ‘ימים’ הנראים על הצד הגלוי של הירח.
ב־20 ביולי 1969 דרכה כף־רגל אנושית ראשונה על הירח, ומספר ימים מאוחר יותר הובאו לכדור הארץ אבני הירח הראשונות. מאז הובאו שברי סלעים רבים נוספים, והממצאים מצביעים ככל הנראה לא רק על כך שאין שום זכר למים על פני הלבנה, אלא גם שלא היו שם מים כלל מאז ראשית ימיה של מערכת השמש.
למעשה פזורים על פני הירח שברי חומר דמוי־זכוכית, המצביעים כל כך שכנראה היה הירח חשוף בעבר לחום רב בהרבה מזה שהוא חשוף לו כיום. ייתכן שבתחילתו היה לו מסלול אליפטי שהביאו הרבה יותר קרוב אל השמש בנקודת הפֶּריהֶליון בהשוואה למצב היום, ואולי אז ‘נלכד’ הירח על ידי כדור הארץ.
אם נשיג אי־פעם דוגמאות מהסלעים של מרקורי, יהיה מעניין להשוותם עם אלה של הירח.
מאדים 🔗
ב־1949 אפשר היה עדיין להאמין בכך שהמאדים מכוסה ברשת מסועפת של תעלות, שעשויות להצביע לא רק על מציאותם של חיים סתם, אלא חיים אינטליגנטיים של ציויליזציה גבוהה, אם כי דקדנטית. למעשה, הפכה השקפה זו לאחד מעיקרי המדע הבדיוני.
לאמיתו של דבר, היה ידוע שהמאדים קטן מכדור הארץ, האטמוספרה שלו דקה בהרבה, המים בו מעטים בהרבה, והוא גם קר הרבה יותר. אורך יומו דומה לשלנו, וצירו נטוי בדומה לציר כדור הארץ כך שיש לו עונות שנה דומות – וניתן להבחין בו בכיפות קוטביות עטויות קרח.
הפגם הראשון בתמונת מצב זו הופיע ב־14 ביולי 1965, כאשר ‘מרינר 4’ חלפה בסמוך למאדים ושיגרה עשרים תצלומים של פני הפלנטה.
לא נראו בהם שום תעלות. מה שנראה היו מכתשים, שהזכירו למדי את אלה של הירח, ולפי גילם המשוער ניתן היה להסיק שלא היתה שם אֶרוזיה רבה, ומכאן שהמאדים לא התברך באויר ומים רבים.
בשנת 1967 חלפו ‘מרינר 6’ ו’מרינר 7' ליד פניו של המאדים, וממצאיהם הראו שהאטמוספרה הינה דקה, יבשה וקרה אפילו יותר מההערכות הקודמות הפסימיות ביותר. קיומם של חיים מפותחים שם לא בא בחשבון, שלא לדבר על חיי בינה עם יכולת הנדסית גבוהה. התעלות שנצפו על ידי האסטרונומים היו ככל הנראה אשליות אופטיות.
בשנת 1971 נכנסה החללית ‘מרינר 9’ למסלול היקפי סביב המאדים, וכל פני הכוכב צולמו בפרוטרוט. אף כי לא נמצאו כל תעלות, נתגלו הרי געש אדירים, שאחד מהם, ‘אולימפוס מונס’, גדול בהרבה מכל דבר מסוג זה על פני כדור הארץ. שיא נוסף נכבש על ידי ‘וואלֶס מארינֶריס’, קניון ענק שלידו מתגמד ‘הקניון הגדול’ של כדור הארץ למימדי סריטה של קיסם־שיניים. נמצאו גם צורות שנראו בדיוק כמו ערוצי נהרות שֶיבשו.
לפחות היו איזה שהם חיים גיאולוגיים על המאדים. הייתכן שישנם שם גם חיים ביולוגיים? ולו רק מיקרוסקופיים?
ב־1976 נחתו ‘ווקינג ד’ ו’ווקינג 2' נחיתות רכות על אדמת המאדים, ובדקו את הקרקע במטרה לגלות סימנים לחיים מיקרוסקופיים. התוצאות היו דומות למדי למה שאפשר היה לצפות אילו אכן היו שם חיים כאלה, אבל לא נתגלה שום סימן ממשי לתרכובות אורגאניות.
סיפורים שלי כמו ‘דיוויד סטאר: נווד החלל’ ו’בדרך המאדים' הפכו למרביתם לבלתי מעודכנים עובדתית, כתוצאה מתגלייות אלה.
פוֹבּוֹס ודֵימוֹס 🔗
בשנת 1949 היו לוויני המאדים כתמי אור עמומים ותו לאו. הם נראו קטנטנים – וזה כל מה שיכולנו לומר עליהם.
אחדות מחלליות המחקר המאוחרות יותר צילמו צילומי תקריב ראשונים של ירחי המאדים. אלה הם גופים בעלי צורה בלתי מוגדרת, המזכירים תפוחי אדמה. הקוטר הגדול ביותר הוא 28 ק"מ בפובוס, ו־16 ק"מ בדֵימוס. שניהם משופעים במכתשים.
הלווינים הם כהים, בעוד המאדים הוא אדמדם. סביר מאוד שפובוס ודימום הינם אסטרואידים לכודים. קרוב לוודאי שבמקרה זה הם מכילים כמויות משמעותיות של מים ותרכובות אורגניות, וכך ייתכן שאותם ירחים זעירים של המאדים יעוררו עניין רב יותר, כאשר יגיעו אליהם, מאשר המאדים עצמו.
הכוכביות (אסטרואידים) 🔗
ב־1949 נחשבו הכוכביות כמוגבלות בעיקר לתחום ‘חגורת הכוכביות’, ומוסכם היה על רוב סופרי המד"ב שאזור זה גדוש בפסולת ועיי־מפולת למיניהם, והינו למעשה בלתי עביר. הסיפור הראשון שלי שראה אור בדפוס, ‘נטושים על ווסטה’, עסק בספינת חלל שהתרסקה בחגורת הכוכביות כתוצאה מהתנגשות בעיי־המפולת הפלנטריים.
למען האמת, היו גם אי־אלו יוצאים מן הכלל. אחדות מהכוכביות התקרבו יותר מהמאדים, ובשנת 1948 התגלה איקארוס. גרם־שמיים זה התקרב אל השמש אפילו יותר מכוכב־החמה. כמו כן, היה ידוע שלפחות אחת הכוכביות, הידאלגו, מתרחקת עד לאזור מסלולו של שבתאי.
אולם במהלך שלושים השנים הבאות נתגלו כוכביות רבות נוספות, אשר חודרות במסלוליהן אל תוך האזורים הפנימיים של מערכת השמש. מוכרת כעת קבוצה שלמה של ‘עצמֵי־אפולו’, אשר מתקרבים אל השמש יותר מנוגה; ובשנת 1978 התגלתה כוכבית שהינה תמיד קרובה יותר אל השמש מאשר מסלולו של כדור הארץ.
בשנת 1977 תוך כדי חקירת תצלומים לשם מציאת כוכבי שביט מרוחקים, נתקל צ’ארלס קובאל בגרם־שמיים שתנועתו היתה איטית במידה יוצאת דופן לגבי כוכבית. הדבר התגלה כעצם שמימדיו אמנם כמימדי כוכבית, אך מסלולו הוא כזה שנקודתו הקרובה ביותר מרוחקת מהשמש כמרחקו של שבתאי, וזו הרחוקה ביותר – מגיעה עד מסלולו של אוראנוס. הוא העניק לכוכבית זו את השם ‘צ’ירון’.
ברור שכוכביות הינן תופעה רווחת במערכת השמש, הרבה יותר מכפי שסברו בשנת 1949. יחד עם זאת, חגורת הכוכביות עצמה הינה פחות מסוכנת מכפי שסברו. חלליות מחקר חלפו דרכה ללא בעיות כל שהן, וללא כל סימן לריכוז בלתי רגיל של חומר.
צדק 🔗
בשנת 1949 היה ידוע שהצדק הינו ענק, שהוא מעוטר בשלל צבעים, החל מכתום ועד חום, ושבתוך האטמוספירה שלו, המורכבת בעיקר ממימן והליום, מצויות תוספות של אמוניה ומתאן. לא היה שום מידע נוסף על הרכבו.
בסיפורי המד"ב רווחה ההנחה שמתחת למעטה האטמוספרי העמוק והסמיך, קיים משטח מוצק. אני עצמי השתמשתי בהשקפה זו בסיפורי ‘נצחון שלא בכוונה’.
בשנת 1955 נתגלתה קרינת מיקרו־גלים שמקורה בצדק וב־3 לדצמבר 1973, גלשה החללית ‘פאיוניר 10’ מעל פניו. היא גילתה שלצדק יש מגנטוספירה (רצועות של חלקיקים טעוני־חשמל, מחוץ לאטמוספירה), עצומת־נפח וטעונה בצפיפות.
המגנטוספירה הינה קטלנית והיא גדולה דייה כדי להקיף גם את ירחיו הגדולים של צדק, אשר עלולים להיות בשל כך מחוץ לתחום לחלליות מאוישות.
בנוסף לכך, כנראה יש לדחות הצידה את הנחת קיומו של גרעין מוצק שמימדיו ניכרים. הצדק מתגלה, ככל הנראה, ככדור של מימן נוזלי אדום לוהט, שמרכזו עשוי להיות דחוס למצב של ‘מימן מתכתי’ מוצק.
ב־5 למרץ 1979 התקרבה ‘וויאג’ר 1’ מאוד אל פני הצדק ושיגרה צילומים שהעידו על פעילות בלתי רגילה; אטמוספירה רותחת וגועשת בסערות שקשה להעלותן בדמיון. באחת התמונות נתגלתה גם טבעת דקה של רסיסים המקיפה את הצדק.
ירחי הצדק 🔗
ב־1949 נודעו ארבעת הירחים הגדולים, יו, אירופה, גאנימד וקאליסטו, רק כנקודות של אור. היו הערכות על מימדיהם: יו – כגודלו של הירח שלנו, אירופה – קטן במקצת ממנו, גאנימד וקאליסטן – גדולים בהרבה. דבר לא היה ידוע על טיב פניהם, אף כי סברו שהם מהווים גירסאות מוקטנות של פני המאדים. במד"ב מוקמו לעיתים תכופות יצורים חיים על פניהם של הירחים. אני עצמי עשיתי זאת בסיפורים כמו ‘אימת קאליסטו’ ו’חג מולד על גאנימד'.
לאחר שנתגלו המכתשים המכסים את פניהם של מרקורי והמאדים, החלו לשער שגם לוויניו של הצדק הינם חסרי־אוויר, נעדרי־חיים ומשופעי־מכתשים.
החללית ‘וויאג’ר 1’ צילמה לראשונה מקרוב את הירחים. גאנימד וקאליסטו התגלו אכן כמשופעים במכתשים. המכתשים שלהם רדודים, מכיוון שירחים אלה עטויים בעיקרם בקרח, ולמשטח פניהם אין אותו חוזק מכאני הדרוש כדי לקיים מכתשים עמוקים וגבוהי־קירות.
ההפתעה הגדולה היתה שעל פני יו ואירופה אין מכתשים. ככל הנראה הם היו חמים דיים בכדי למחוק ולטשטש כל מכתש שנוצר תוך כדי ‘שלב המיכתוש’ הקדום של ההתפתחות הפלנטארית.
על פני אירופה התגלו סימנים של חריצים מאורכים, משהו כמו תעלות המאדים שקמו לתחייה – אלא שאלה הם קרוב לוודאי סדקים בקליפה. ייתכן שלאירופה יש לוחות טקטוניים בדומה לכדור הארץ.
ההפתעה האמיתית היה יו. תמונותיו גילו הרי געש פעילים מאוד, המקיאים ענני אבק וגאז אל־על. פני אותו ירח מכוסים בוודאי בלבה, דבר המסביר את צבעו האדמדם־צהוב, ואת ערפילי הנתרן אשר סביבו ולאורך מסלולו.
ירח קטן אחד, אמלתיאה, מצוי בתוך מסלולו של יו. צורתו מאורכת, וצירו הארוך פונה לעבר הצדק, כאילו בהשפעת כוחות גיאות הפועלים עליו. הטבעת המקיפה את הצדק עוברת בתוך מסלולו של אמלתיאה.
ב־1949 היו ידועים רק שישה לווינים קטנים המקיפים את הצדק מעבר למסלולו של קאליסטו, מאז עלה המספר לשמונה, ואולי אף לתשעה.
שבתאי וירחיו 🔗
עד כה לא הגיעה שום חללית עד שבתאי1, וכך המידע שלנו עליו אינו שונה בהרבה מזה שהיה ברשותנו ב־1949, מלבד העובדה שאנו יכולים לשער שמה שלמדנו אודות הצדק נכון גם לגבי שבתאי.
ב־1949 היו ידועים תשעה לווינים המקיפים את שבתאי. אולם בשנת 1967 גילה אודוין דולפוס לווין עשירי, שאותו כינה יאנוס. הוא מקיף את שבתאי במסלול קרוב יותר מכל יתר הירחים, ומסלולו עובר ממש מחוץ לטבעותיו הנהדרות של שבתאי. (מובן שלא הזכרתי את יאנוס בספרי ‘לאקי סטאר וטבעות שבתאי’).
אוראנוס 🔗
לא נתגלו תגליות מרעישות על אודות אוראנוס עצמו מאז 1949. אבל בשנת 1977 גילו ג’יימס ל. אליוט ואחרים, אשר חקרו כוכב שהסתתר לכאורה מאחורי אוראנוס, שאותו כוכב נהיה כהה ובהיר חליפות בעת ששפתו של אוראנוס נעה לכיוון זה או אחר.
והנה הסתבר שגם לאוראנוס יש טבעות; טבעות דקות, כהות, בלתי נראות בתצפית רגילה בגלל ריחוקו הרב של כוכב הלכת. עובדה זו, כמו התגלית המאוחרת עוד יותר של הטבעת המקיפה את הצדק, מראה שאפשר שהטבעות הן תופעה נפוצה, ושהן נמצאות סביב כל כוכב לכת גדול הנמצא רחוק מהשמש שלו. התופעה המרשימה בנוגע לשבתאי היא לא זה שיש לו טבעות, אלא שהן בעלות נפח גדול ובהירות.
נפטון 🔗
לא נתגלו עובדות רבות־חשיבות אודות נפטון, מעבר למה שהיה ידוע ב־1949.
פלוטו 🔗
ב־1949 נודע פלוטו רק כנקודה של אור. הסברה היתה שגודלו ומסתו דומים בערך לאלה של כדור הארץ.
ב־1955 נמצא, על סמך תופעות מחזוריות של התכהות והתבהרות, שזמן המחזור של סיבובו הצידי הינו 6,4 ימי־ארץ. ההערכה על גודלו הלכה והצטמקה, עד שבשנות ה־70 יוחסו לו בקושי גודלו ומסתו של המאדים.
ב־22 ביוני 1978 בחן ג’יימס ו. קריסטי תצלומים של פלוטו והבחין בבליטה ניכרת בצידו האחד. הוא חקר תצלומים אחרים ולבסוף החליט שלפלוטו יש לווין משלו, והעניק לו את השם ‘צ’רון’. פלוטו וירחו מקיפים זה את זה מדי 6,4 ימים, כאשר כל אחד מהם מפנה תמיד רק צד אחד לרעהו.
על סמך מידת ההפרדה ומשך זמן הסיבוב, ניתן היה לחשב שקוטרו של פלוטו הינו 3000 ק"מ בלבד, וקוטרו של צ’רון הוא 1200 ק"מ. המסה של שניהם יחד מגיעה רק ל-1/8 ממסת הירח שלנו.
סיכום 🔗
שלושים שנה חלפו מאז ייסודו של ‘המגזין למד"ב ופנטסיה’, וראו אלו תמורות נעשו בענף קטן אחד בלבד של הידע האנושי.
בשלושים שנים אלו איבדנו את ‘הצד המואר’ ו’הצד האפל' של מרקורי, את קיומם של חיים על פני כל כוכב לכת שהוא במערכת השמש, מלבד כדור הארץ.
במשך אותן שלושים שנה זכינו בסיבוב המהיר יותר של מרקורי ובסיבוב האיטי יותר של נוגה; בטיבו הנוזלי של הצדק, בטבעותיהם של צדק ואוראנוס, במכתשים על פני מרקורי, מאדים, פובוס, דימוס, גאנימד וקאליסטו; בלוחות טקטוניים על כדור הארץ ואולי גם על הירח אירופה; בפעילות וולקאנית על פני יו, בירחים נוספים עבור צדק ושבתאי, ובלווין חדש לפלוטו המצומק.
רק שלושים שנה! מה יגלו לנו שלושים השנים הבאות?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות