לפני שנה וחצי ישבנו, ארבעה אנשים צעירים, והחלטנו להקים כתב־עת בנושא חדש, שלא היה כמוהו – מדע בדיוני.
חצי שנה לאחר מכן, לפני כשנה, ראה אור הגיליון הראשון של ‘פנטסיה 2000’, המגזין למדע־בדיוני.
מאז צאת הגיליון הראשון של ‘פנטסיה 2000’ ועד היום חל מהפך בתחום ז’אנר זה בישראל. אז, יכולת לספור את כמות ספרי המד"ב המתורגמים על אצבעות ידך – היום כבר לא; מאז, הגיעו למעלה מעשרה סרטי מד"ב והמונח ‘מד"ב’ הפך להיות שגור באמצעי התקשורת ההמוניים.
במשך השנה זכינו לביקורים קצרצרים של שני מגזינים נוספים למד"ב – אשר לצערנו עזבונו – ואנו נותרנו לבדנו.
כשראינו בעיני רוחנו את ‘פנטסיה 2000’ ראינו אותו כעיתון שישלב סיפורים ומאמרים מדעיים, כדי שיתאים לקהל סקרן ואינטלקטואלי באפיו. צדקנו בכך לא מעט – התגובות המגיעות עד היום אלינו מעידות על כך.
את גליון השנה שלנו החלטנו לייחד. הבאנו תחת קורת־גיליון אחת מבחר של סיפורים, הנחשבים לעילית שבעילית בתחום המד"ב, ולידם כמה מאמרי ‘סיכום’.
איזאק אסימוב, אחד מסופרי המד"ב הגדולים של כל הזמנים, מביא לנו שני סיפורים ארוכים – ‘שקיעה’ ו’איש יובל המאתיים'. ‘שקיעה’ (Nightfall) נכתב בשנת 41' ונחשב בעיני רבים כסיפור המד"ב הטוב ביותר של כל הזמנים. הסיפור תורגם ע"י עמנואל לוטם (‘חולית’, ‘שער’), אחד ממתרגמי המד"ב הטובים ביותר בארץ.
הסיפור ‘איש יובל המאתיים’ זכה בפרסי ה’הוגו' וה’נביולה' לשנת 1976, וכמוהו גם ‘ג’פטי בן חמש’ של הארלן אליסון.
הסיפורים האחרים, פרי עטם של סופרים כמו רוברט היינלין, בריאן אולדיס, ארתור סי. קלארק וריצ’ארד מתיסון, נחשבים גם הם ל’עילית' שבסיפורי המד"ב בכל הזמנים.
במשך השנה הראשונה להופעת החוברת חלו זעזועים רבים במשק, ואלה לא פסחו גם עלינו. אולם, וזאת אנו יכולים לומר בסיפוק – עדיין אנו זולים במחיר שאנו גובים עבור כל חוברת. היום, מחירו של ספר ממוצע הוא כ־160 ל"י, בעוד מחירה של חוברת רגילה הוא 50 ל"י (פחות משליש ממחירו של ספר). אנו מקווים ומשתדלים שלא להעלות את מחיר המגזין בצורה מופרזת.
לסיכום, פריחתו של המד"ב בישראל, ופריחתו המחודשת בחו"ל מלמדים אותנו על שינויים רבים שחלו בהשקפת העולם של החברה בישראל ובעולם. לא בכדי נאמר, שאחד המאפיינים הבולטים של קוראי המד"ב הוא ראייתם הקוסמופוליטית וסקרנותם האינטלקטואלית. שכן המד"ב, מעבר להיותו סיפורי הרפתקאות חלליים־עתידיים, הוא ז’אנר ספרותי, הנושא איתו בדרך כלל (ספרי האיכות בעיקר) מסר חברתי ואנושי כללי.
שלכם
סיפורים
איש יובל המאתיים – איזאק אסימוב
אל תוך השביט – ארתור סי. קלארק
אתם המתים־החיים – רוברט היינלין
ילוד איש ואישה – ריצ’ארד מתיסון
מדורים
עתידעת: הרואים את הנולד – אהרן האופטמן
עד שתגווע השמש – רוברט ג’אסטרו
אסטרולוגיה בעיני אסטרונום – ראיון עם ג’ורג' אבל
אסימוב על: רק שלושים שנה – איזאק אסימוב
בגליון הבא
הסיפור ‘חפשיה ומשועבדת’ מאת פמלה סרג’נט מספר את סיפורה של קבוצת אנשים המוחזקת ‘בבית־חולים’ סגור, ושל נערה – מאותה קבוצה – המנסה להימלט.
חלקה השלישי של סדרת הכתבות בענייני פאראפסיכולוגיה מאת עמיחי ישראלי עוסק בסיאנסים, צילומי רוחות ועוד.
הסיפור ‘הכוכב’ מאת ה.ג'. וולס, אחד הסיפורים הקלאסיים של הסופר המפורסם – אשר מבחינות רבות שימש כמקור השראה לאסימוב בעת כתיבת סיפורו ‘שקיעה’. סיפור זה, פרי עטו של אבי המד"ב המודרני, מובא במסגרת מדור הנוסטלגיה שלנו, שבו אנו מביאים מדי פעם סיפורים מלפני ‘תור הזהב’ של המד"ב (1920–1930).
במדור ‘אסימוב על’ יתאר איזאק אסימוב את ‘הסוף’ – כיצד יבוא עלינו הקץ.
מתי נברא העולם?
שמחתי לקרוא את מכתבו של יואל ברין מירושלים (גליון מס' 11) שבו הצהיר כי האמונה שהעולם נברא לפני 5740 שנים איננה מיסודות אמונתנו. אני מקווה רק שיש לו הסמכות לקבוע זאת. עם זאת, עלי להודות שאינני מבין את ההמשך. לדבריו, התאריך 5740 מתייחס לבריאת האדם, ולא לבריאת העולם. אבל הרי העולם כולו, כולל האדם, נברא תוך שישה ימים, וזאת לא לפי עתון ילדים, אלא לפי הכתוב בפירוש בספר הספרים. האם מר ברין מתכוון לומר שהעולם לא נברא לפני 5740 שנים, אלא שישה ימים לפני כן?
אינני יודע עם הכותב מיתמם, או שבאמת לא הבין מה שכתבתי בענין עתון הילדים ‘זרקור’. עתון זה הוא פרסום רשמי של משרד החינוך ומיועד לבתי הספר הדתיים. נאמר בו: “האמונה שה' ברא את העולם לפני 5736 שנה היא מיסודות אמונתנו!” (סימן הקריאה במקור.) דברים אלה לא נכתבו על ידי ילדים, אלא על ידי איש משרד החינוך, בוודאי רב, הממונה על הקניית האמונה היהודית בבתי הספר הדתיים. מה הלגלוג הזה, מר ברין, על עתון ילדים? האם משום שהקוראים הם ילדים, מותר להטעות אותם?
אני מציע איפוא שמר ברין, במקום להתווכח אתי, ינסה לשכנע את אנשי הדת במשרד החינוך ויתר הגופים המטפלים בנושא. אני ניסיתי זאת, אך נכשלתי (בחליפת מכתבים עם עורכי המדור “דע את יהדותך” במעריב).
נחמן גבעולי, תל־אביב
ברצוני להתייחס למאמרו של נחמן גבעולי ‘היקום – ראשיתו ואחריתו’ (גליון מס' 10). האמונה היהודית קובעת כי גיל העולם הוא 5740. בחישובים שנערכו לפי חיכוך פני כדור הארץ כתוצאה מגאות ושפל מגיעים למסקנה כי גיל העולם אכן נמצא בתחום ה־6,000 שנה (חישוב זה אפשר למצוא בספרו של אברהם קורמן ‘מושגים במחשבת ישראל’ ע"מ 105).
בחוברת Popular Science 1979/7 פורסמה כתבה על מסעה של החללית וויג’ר אל יופיטר. אתרגם כאן קטע באופן חופשי: “… פני הפלנטה יו נראים מאוד צעירים. חשבנו שהיא דומה לירח שלנו, אך היא חמה ופעילה.”
נתון מהפכני – התפרצות געש על פני יו – שינה את כל דרך החישוב, ואני בטוח שהוא גם שינה דעות אחרות.
ולעניננו: נערכים חישובים רבים כדי לאמוד את גיל העולם, וגיל העולם לפי חישובים אלה נע לכל אורך הסקלה של מיליונים ומלירדים שנים.
ידוע לנו מעט מאוד אודות היקום, לכן המספר 5740 שנה טוב כמו המספר 15 מליארד שנה, ובשבילי הוא אף טוב יותר.
כותב מר גבעולי:
“… איך יכולים המדענים לגבש תאוריה שהיא כיום מפורטת להפליא על דבר שקרה לפני 15 מיליארד שנה? שאלה מוצדקת זו נשאלת לעיתים קרובות בטון ספקני, או אף בביטול, ודווקא על־ידי אלה המקבלים ללא הרהור כל קביעה הקשורה באמונתם הדתית…”
כל כוחה של הדת היא האמונה – אדם מאמין מקבל על עצמו דברים מכח האמונה. כל כוחו של המדע הוא ההוכחה – אדם מקבל תאוריה כעובדה אך ורק אם תאוריה זו הוכחה בצורה מדעית. לכן, אדם דתי יכול לקבל כל דבר מיסטי בכח האמונה בלבד, ומצד שני להסס בכל הקשור במספר 15 מיליארד שנה.
ואם אינך מקבל דברים אלו (ומבקש להאמין במספר 15 מיליארד שנה), אתה מעמיד את יחסך כלפי המדע כאל אמונה.
הרוניאן דני, ירושלים
עובדות ואמונות
מערכת נכבדה,
אנא, פרסמו את מכתבי זה, מאחר וחשוב, לדעתי, שגם הרוב החילוני יאמר את דברו לנוכח האלימות המילולית שנוקטים קוראים דתיים מסויימים מעל דפי ‘פנטסיה 2000’.
מסתבר, כי אותם קוראים משתדלים בכל כוחם להפוך את מגזין המד"ב לבמה לוויכוחים בנושאי דת. ואני מודה ומתוודה, נגררתי אחריהם. שכן, אי אפשר להחשות לנוכח מכתבו היומרני של מר הרוניאן דן גליון מס' 10 שלדעתו המדע אינו מסתמך כלל על עובדות כביכול, וקובע את מסקנותיו על פי אמונות בלבד!
כל זאת, בעוד אותה מגרעת עצמה מצויה בשפע במכתבו שלו. נראה שהוא מתקשה לטפל אפילו בעובדות פשוטות – כציטטות. זאת משום שבמובאה מתוך המאמר ‘תרבות הרובוטים – סימן שאלה’ (גליון מס' 8) נמצאים רעיונות שכלל אינם קיימים, ולא ברמז, במאמר המקורי.
ומה באשר לעובדות מסובכות מעט יותר? נראה שעליהן אין מר הרוניאן יכול להשתלט כלל. הוא תוקף בשצף קצף את התיאוריה המדעית לבריאת היקום, שהיא, לדבריו: “מניחים שהעולם נוצר כתוצאה מתאונה ראשונית, שיצרה מולקולה ראשונה”, ובכן, לידיעתו של מר הרוניאן, אין שום מדען הדוגל בתיאוריה מוזרה שכזו. התיאוריה שאכן קיימת, והיא המקובלת כיום על המדע, היא ה"מפץ הגדול", לפיה, ראשית היקום היתה בכדור אש זה התפוצץ, וממנו נזרקו הגלכסיות לכל עבר. תיאוריה זו נתמכת בתופעות פיסיקליות ותצפיתיות רבות, ופרטים נוספים יוכל מר הרוניאן למצוא (למרבה האירוניה) – באותו גיליון בו הופיע מכתבו היהיר.
בורותו המדהימה של מר הרוניאן, בנושאים שאותם הוא מתיימר לדעת, נותנת אותותיה גם בהמשך. בקשר לתיאוריות המדעיות על היווצרות החיים הוא שואל: “מדוע לא הניח הרובוט שהוא בעצם נוצר במקרה, כתוצאה מתאונה של התחברות גלגלי שיניים, חוטי חשמל טרנזיסטורים” וכו'. לדעתו של מר הרוניאן, מקרה הרובוט אנלוגי למקרה האורגניזים החי, כלומר, לפי תפישתו, טוען המדען כי אם ישים במבחנה חלבונים, פחמימות, שומנים וכד', יווצר בה יצור חי, או לפחות תא. השערה כזו היא אכן אבסורדית, אך האם יש מדען החושב כך? וודאי שלא! היווצרות החיים היתה תהליך מתמשך. מולקולות פשוטות התחברו ויצרו מולקולות מורכבות, אלו מצידן יצרו מולקולות מורכבות עוד יותר, וכן הלאה. כך נוצרו אינספור גופיפים מורכבים ביותר, שצפו באוקיינוס הבראשיתי. ואז התחיל גופיף מסויים ע"י תהליך כימי מוכר – להכפיל את עצמו. זה היה התא הראשוני, וכל היצורים החיים כיום על פני כדור־הארץ הם צאצאיו של אותו תא קדמון. לתיאוריה זו יש גם ראיות ניסויות. חמרים פשוטים שונים, כגון מיתן, אמוניה ועוד, עורבבו במבחנות. ומהם נוצרו חמרים אורגניים מורכבים ומסובכים להפליא. וכפי שאמר אסימוב: אם כל־כך הרבה הושג במשך שבועות מספר במבחנות קטנות, שוו בנפשכם מה קרה באוקיינוס הענק במשך מיליוני שנים.
מיליוני שנים, מר הרוניאן. לא מאות אלפים, לא עשרות אלפים, ובוודאי שלא 5740 שנה. מר הרוניאן שולל את כל הבדיקות המדעיות על העבר, וקורא להן… הנחות דעות ואומונות בלבד." מבחינה פילוסופית, הוא צודק, עקרונית, גם ההנחה שהשמש תזרח מחר היא אמונה. אך יש לה על מה לסמוך! לאחר שחווינו אינספור זריחות, וגם הסברנו את התופעה, אנו רשאים להניח שגם מחר תזרח השמש. לאחר שגלינו את תופעת הרדיואקטיביות, דרך משל, חקרנו את סיבותיה, גילינו שהקצב שלה קבוע וחישבנו אותו, אנו יכולים להסתמך על תופעה זו כדי לקבוע את גילו של כדור הארץ. אם יביא מר הרוניאן הסבר הגיוני, מדוע קצב הרדיואקטיביות משתנה מזמן לזמן (למרות כל הניסויים והבדיקות שנערכו) אפשר יהיה אולי להתחשב בדעתו. אך כל עוד הוא מגבב טענות חסרות שחר ובעצמו דוגל באמונות אשר (הבה נאמר זאת בגלוי) אין שום עובדות התומכות בהן, מהווה מכתבו השמצה חסרת יסוד של המדע המודרני.
אריאל כהן, ראשון לציון
יום הולדת ל’פנטסיה 2000'
הנני אחת מקוראותיכם הנאמנות למן הגליון הראשון שיצא לאור, והרשו לי קודם כל לברך אותכם לרגל הוצאת גליון השנה – יום הולדת שמח, והמשך דרככם הלאה באותה מידת הצלחה ורצון טוב!
הנני קוראת מדע בדיוני מזה שנים רבות, ונדמה לי שקראתי את רוב החומר (אם לא כולו) שיצא לאור בעברית מאז שנות ה־50, אם כירחון (שלדאבון לב בדרך כלל היה שובק חיים לאחר גליון אחד או אחדים), או כספר.
כמו כן אני מרבה לקרוא ספרי מד"ב באנגלית. וכאן אני רוצה להביע את דעתי הפרטית על ספרות המדע הבדיוני בארץ ועל היחס ל’משוגעים' לקריאתה כמוני וכדומים לי.
תמיד הסתכלו עלי כעל ‘חיה משונה’ על שאני נהנית מזרם ספרותי זה שהוא כה שונה מהמקובל והרגיל. כל מיני ‘מביני דבר’ רואים את ספרות המדע הבדיוני כקלוקלת, ילדותית, או כבריחה מהמציאות.
קשה לי להבין מדוע אפילו בספריה בה אני מחליפה נחשבים ספרי המדע הבדיוני ל’ילד חורג'. אני חושבת שירחון כמו שלכם ודומים לו, וכן הדחיפה החזקה שניתנה לספרות המדע הבדיוני בעברית בשנה־שנתיים האחרונות, ישנו אולי את הדעה הרווחת.
באשר ל’פנטסיה 2000' – תמיד אני מצטערת שכמות החומר הסיפרותי בו אינה מרובה יותר; הקריקטורות אמנם טובות ויפות אבל האם לא עדיף להכניס במקומן עוד סיפור?
המדורים השונים מעניינים, וכן מעניין לקרוא את ביכורי הספרות של המד"ב הישראלי. אמנם הרמה לא תמיד על הגובה, אבל כל ההתחלות קשות… קצת מפריעים לי הקטעים שאתם מוסיפים בראשי העמודים – הם אינם מוסיפים דבר. אבל איני מתיימרת להבין בעיצוב גרפי, ואולי הדבר דרוש.
הירחון בכללותו הוא על הגובה – המשיכו בדרככם זו והשארו באותה רמה ואותו טיב, ואולי גם תגדילו את כמות החומר, (ותקטינו את כמות שגיאות הדפוס…)
יהודית אבישי, פתח תקווה
המערכת מודה מקרב לב ליהודית אבישי ולכל הקוראים הרבים שברכו אותנו לרגל הופעתו של גליון השנה החגיגי. הביקורת – כתמיד – מתקבלת בברכה ונשקלת ברצינות.
מחמאות
התמונה שבשער חוברת מס' 10 “אסטרונומית” ממש כמו המחיר שעליה…
הסיפור ‘נימוס’ של פרדריק בראון הדהימני ברמתו ובטפשותו האוילית!
אם לשפוט לפי התחלתו של הסיפור ‘אני רואה אדם יושב על כיסא וכיסא נושך ברגלו’ (כי לא היתה לי שום כוונה לקראו), הריהו מחליא, חולני, מופרע, ואידיוטי! אם תשמעו בדעתו של רון שריאר (מכתבי קוראים, גליון מס' 10), הרי מוטב שתעסיקו בית משוגעים שיספק לכם סיפורים מסוג מעוות ומטורף בשפע. המד"ב חייב ללכת עם המדע, ולכן זהו מדע בדיוני, ולא ‘שגעון דמיוני’!!!
דני אינטרטור, בני ברק
פריצת גבולות
ברצוני לציין לשבח את גליון מס' 9 שבו פרצתם את גבולות הנורמה החברתית, ושילבתם סיפורים הכוללים סקס. אך לא זאת מטרת מכתבי. תמיד חשבתי שאתם מתרגמים סיפורי מד"ב מחוברות ישנות בלבד, כל הבא ליד. לכן נדהמתי והופתעתי לטובה מהסיפור ‘אל השמיים שממעל’ של כריסטופר ווארד, שהופיע בחוברת מס' 11. ברור לחלוטין שהסיפור חובר בזמן האחרון, וזאת לאור המשפט המסיים “בחלל איש אינו יכול לשמוע את זעקתך”, שלקוח, כידוע, מהסרט ‘הנוסע השמיני’.
תוספת אקטואליות נוספה לחוברת עם הסיפור הישראלי ‘מסה קריטית’ של יחיעם פדן. כל המתמצא בעולם של היום וקורא עיתונים, נפנה לקרוא את חוברת מס' 11.
גבי שחר, רמת השרון
מהר יותר – מאוחר יותר?
גליון מס' 11 היווה שפל חמור ברמת כתב־העת. פרט למאמרו המבריק של אסימוב, ולסיפורו היפה של ל. לייבוביץ' ‘ריח קלוש של עצי פרח’, עמד הגליון בסימן של רמה נמוכה להחריד.
בעיקר אני מתכוון לסיפורים כגון זה של יחיעם פדן ‘מסה קריטית’. הפחות טוב של סיפורים המתיימרים להיות סיפורת־מדע, הוא אותם סיפורים, שבהם מוזכרים מושגים מדעיים, אך תוך סתירה של חוקי־הטבע הידועים, מבלי שהסופר יטרח להשקיע מחשבה כדי לבדוק את ההגיון שבהם. במכתבי הקודם הזכרתי, כדוגמאות לכך, את שני חלקיו של הספור ‘משחקים מסוכנים באפס ג’י’, אך הסיפור ‘מסה קריטית’ מביא את התופעה לשיאה.
בספור מוזכרת ‘תורת היחסות הפרטית’. לפי תורה זו, אכן הזמן עובר לאט יותר לגבי גופים הנעים במהירויות גדולות. פרט לכך, כל קשר בין תורת היחסות הפרטית לסיפור, מקרי בהחלט. מעניין לדעת היכן שמע מר פדן על תורת היחסות הפרטית, ואיך הצליח להגיע למסקנה המגוחכת שמי שנוסע מהר יותר – מגיע מאוחר יותר.
גבורי הספור נסעו מרחק של 4 שנות אור, במהירות קרובה למהירות האור ביחס לכדור־הארץ. לכן, בכדור הארץ, ולא בחללית, היו צריכות לעבור 4 שנים בעת המסע (ובגלל תורת היחסות הפרטית, היה המסע נמשך לגבי החללית ימים ספורים).
יש לשער שתשובתם של כמה קוראים נזעמים תהיה, שאיני יכול לאסור על כל מי שאיננו דוקטור לפיסיקה לכתוב סיפורת־מדע. אכן, איני דורש זאת, אך אני עצמי תלמיד־תיכון והידע שלי בתורת היחסות מסתכם בספרי מדע פופולרי שקראתי, וזהו לדעתי, מינימום הנדרש מכל מי שמתיימר לכתוב סיפורת־מדע.
אייל מוזס, רחובות
הצעות ייעול
מיום שלמדתי לקרוא אני חובב נלהב של מד"ב (כ־15 שנים) ומובן שאני קורא בקביעות את הירחון ‘פנטסיה 2000’. ברם, עדיין לא חתמתי על מינוי למרות שאני רוצה לעשות זאת החל מגליונכם השישי, והסיבה פשוטה: אי קביעות בהוצאת הירחון. פעם יוצא בסוף החודש, פעם בתחילתו, פעם באמצעיתו, פעם לא יוצא כלל והדבר פורסם רק אחרי חודש!
באם העובדה שאתם מהווים 50% מהמגזינים למד"ב בארץ מרשה לכם לזלזל בקוראיכם? היכן הדיקנות המדעית? היכן הסדר והארגון החיוניים כל כך לכל מדע?
אמת. אני יודע שכולכם סטודנטים ולומדים ועסוקים ו… שטויות במיץ עגבניות! לא מענין! רוצים להוציא ירחון מד"ב? תעשו זאת כמו שצריך או שתחליפו מקצוע מהדפסת עתון למכירת עתונים – שם גם תרוויחו יותר! עד שלא תהיה קביעות בהדפסת הירחון לא אחתום על מינוי, והדרך היחידה לרָצות אותי היא לספק לי מכונת זמן שבה אוכל לנסוע אל העתיד ולרכוש שם היום את הגליון שייצא בעוד יום/שבוע/חודש (מיחקו את המיותר) ועד אז…
נ.ב.
למרות הכל, אתם מוציאים ירחון טוב. חיזקו ואימצו!
נתנזון יוסי, חיפה
כל מי שמעוניין למכור מכונת זמן משומשת למר נתנזון – מתבקש לפנות למערכת. המכונה היחידה שברשות המערכת משמשת אותנו לנסיעות אחורה בזמן, על מנת ‘להרוויח’ זמן נוסף לעבודה על החוברת ולהוציאה בזמן – פחות או יותר…
‘סולריס’ או ‘יומני כוכבים’?
שמחתי לקרא שגורמים בארץ דואגים לתרגום והוצאה לאור של ספריו של סטניסלב לם אולם דבר אחד ציער אותי כבר בהתחלה. בכותרת של מכתבו של מר ברוך פלטנר (גליון מספר 11) נפלה טעות מצערת כאשר במקום “סטניסלב” נדפס “סטינסלב”, נקוה שהתרגום של כתביו של לֶם יהיה טוב יותר… אשר לבחירת הספר, אני מסכים עם דעתו של מר פלטנר ש’סולריס' הוא ספרו הטוב ביותר של לם. אבל כדאי לציין גם שזהו ספר קשה מאד (גם לקריאה וגם להבנה) ולא משקף בדיוק את סגנונו של לם בספריו האחרים.
לדעתי התרגום של ‘יומני כוכבים’ עדיף. לפי דעתי ייטיב ספר זה להציג את לם בפני הקורא הישראלי.
גופמן יוסף, נתניה
לפי מיטב ידיעתנו, עומד הספר ‘יומני כוכבים’ לצאת לאור בהוצאת ‘שוקן’. את הספר ‘סולריס’ אנו מקווים להוציא לאור במשך השנה במסגרת ‘ספריית פנטסיה’. שני הספרים ראויים בהחלט לתרגום – כמו יתר ספריו של סופר פולני מצויין זה.
שמחנו להיווכח שחובבי מד"ב מישראל נוטלים חלק פעיל בארועי מד"ב בעולם. נורית סרבש, סטודנטית לרפואה בפדובה שבאיטליה, נמנית עם הוועדה המארגנת של הקונגרס האירופי למד"ב (בנוסף על פעילותה בהוצאת בטאוני חובבים שונים באיטליה), ושלחה לנו את המידע הבא על הקונגרס:
הקונגרס האירופי החמישי למד"ב (Eurocon) יתקיים בסטרסה שבאיטליה בתאריך 1–4 למאי, 1980.
מלבד ההרצאות מפי מיטב אישי המד"ב באירופה, הקונגרס יכלול:
1/. תערוכת אמנות פנטסטית בינלאומית שתכלול את יצירותיהם של למעלה מ-20־ אמנים.
2/. תערוכת אמנות מד"ב.
3/. תערוכה בולאית המוקדשת לנושא כיבוש החלל. (סניף הדואר בתוך היכל הקונגרס יעמוד לרשות באי הקונגרס ויחתום את הדואר היוצא בחותמת מיוחדת עם סמל הקונגרס להנצחת המאורע).
4/. תערוכת ספרי מד"ב ופנטסיה שתקיף את כל המולי"ם באירופה אשר מוציאים לאור מד"ב.
5/. תצוגת הקרנת סרטים רֶטרוסְפֵּקְטיבית – בתום ההרצאות יוקרנו מדי יום מיטב סרטי המד"ב שהופיעו עד כה בהקרנה ‘נון־סטופ’ עד השעות הקטנות.
6/. סקירה של סרטי מד"ב חדשים. מתנהל משא ומתן עם חברות הסרטים עבור הרשות להקרין את סרטי המד"ב החדשים בבכורה עולמית.
7/. כמו כן יאורגנו טיולים בכל האזור המרהיב של ה – Lago Maggiore.
בדבר פרטי ההרשמה למעוניינים להשתתף בקונגרס - נא לפנות לפי הכתובת:
Nurit Szarvas, Via G. Barbarigo, 40/2 35100, Padova, ITALIA
עמב"ם?
ב’פנטסיה 2000' מופיע לעיתים קרובות המונח ‘עב"ם’. איות המונח מקורו בטעות. האיות הנכון למונח זה הוא ‘עמב"ם’, כלומר ‘עצם מעופף בלתי מזוהה’ ולא רק ‘עצם בלתי מזוהה’, אשר יכול להיות כל חפץ שאיננו מזהים אותו (בשמו). הקיצור ‘עמב"ם’ הוא גם תרגום נכון למילה באנגלית:
UFO: Unidentified Flying Object.
הנני תקוה כי אכן תקבלו את תיקוני והמונח יודפס מעתה בכתיב הנכון.
אלי ורטמן, רמת־גן.
הצדק כמובן, עם הכותב. אך המציאות היא שהשם 'עב"ם' הוא קצר יותר ונוח יותר להגוי, ומה שחשוב יותר – הוא השתרש בציבור, ומוכר לכל. על כן נראה לנו שהשימוש בו מוצדק. בדיוק כמו השימוש בשם מד"ב שאיננו התרגום הנכון למונח Science Fiction.
בתרגום אהרון האופטמן
בשנת 1975 נתבקש איזאק אסימוב לכתוב סיפור שעמד להיכלל באנתולוגיה חגיגית של סיפורי מד"ב, לרגל חגיגות יובל המאתיים של ארה"ב. באנתולוגיה היו אמורים להשתתף עשרה סופרים, והכותרת שנקבעה לה היתה – ‘איש יובל המאתיים’.
משום מה, האנתולוגיה לא יצאה לאור, אך סיפורו של אסימוב התפרסם במסגרת קובץ אחר, בשנת 1976, ואף זכה בשני הפרסים המכובדים – ה’הוגו' וה’נביולה'. זהו אחד מסיפורי הרובוטים האחרונים של אסימוב, שמרביתם התפרסמו, כידוע, בשנות הארבעים. הסיפור עומד לראות אור בעברית בעתיד הקרוב במסגרת הספר ‘אופוס 200’ – ספרו המאתיים במספר של אסימוב.
מבחינות רבות הסיפור ‘איש יובל המאתיים’ הוא סיפור הרובוטים האחרון של מי שזכה לעיקר פרסומו בזכות סיפורי הרובוטים המרתקים שכתב, ואשר ‘שלושת חוקי הרובוטיקה’ הפכו לסימלו המסחרי.
* * *
“תודה,” אמר אנדרו מרטין והתיישב במקום שהוצע לו. הוא לא נראה כמי שהוכרח להשתמש באמצעי זה, האחרון, אך כך היה.
למעשה, הוא לא נראה כשום דבר, שכן פניו עטו לובן חלק, לבד מארשת העצבות, שכאילו ניבעה מעיניו. שערו היה חלק, חום־בהיר, די מסודר, ועור פניו היה חלק. הוא נראה מגולח למשעי. בגדיו בלטו בשמרנותם, אולם היו מסודרים והצבע האדום־סגלגל קטיפתי שלט בהם.
מאחורי שולחן הכתיבה הביט בו המנתח, והשלט שעל השולחן כלל סדרת אותיות ומספרי זיהוי, שאנדרו לא הסב את תשומת לבו אליהם. לכנותו ‘דוקטור’ יהיה די והותר.
“מתי אפשר יהיה לבצע את הניתוח, דוקטור?” שאל.
המנתח ענה ברכות, באותה נימת כבוד מיוחדת של רובוט, בהתייחסו ליצור אנושי, “איני בטוח, אדוני, שאני מבין כיצד, או על מי, אפשר בכלל לבצע נתוח שכזה.” אפשר שהיה מבט של עקשנות על פני המנתח – אם בכלל יכול רובוט מסוגו, עשוי פלדה בלתי מחלידה בצבע ארד־בהיר, שיהיה בעל הבעה כזו, או כל הבעה שהיא.
אנדרו מרטין בחן את ידו הימנית של הרובוט, ידו החותכת, שהיתה מונחת על השולחן ללא תזוזה. האצבעות היו ארוכות ועוצבו בצורה כה נאה ויעילה, עד שאפשר לדמיין בקלות איזמל מנתחים מותאם להן, והופך באופן זמני לחלק מהם.
בעבודתו לא יהיה כל היסוס, שום כישלון, לא רטט ולא שגיאות. הדבר בא עם ההתמחוּת, כמובן, התמחות שהאנושות כה משתוקקת לה, עד שנותרו רק מעט מאד רובוטים בעלי מוח עצמאי. מנתח יהיה חייב, כמובן, להיות בעל מוח כזה. הרובוט־המנתח שלפניו, אף אם בעל־מוח היה, היה כה מוגבל בכישוריו שלא הכיר את אנדרו, וקרוב לוודאי שמעולם לא שמע אודותיו.
“האם חשבת אי פעם שתרצה להיות אדם?” שאל אנדרו.
המנתח היסס לרגע, כאילו לא התאימה השאלה לשום מסילה פוזיטרונית במוחו, “אולם אני רובוט, אדוני.”
“האם יהיה זה טוב יותר להיות אדם?”
“הייתי מעדיף להיות מנתח טוב יותר, אדוני. לא הייתי יכול להיות כזה אם הייתי אדם, אלא רק אם הייתי רובוט משוכלל יותר. להיות רובוט מפותח יותר – זה היה גורם לי הנאה.”
“אין זה מעליבך שאני יכול לצוות עליך? שאני יכול לגרום לך לעמוד, לשבת, לנוע ימינה או שמאלה, פשוט בהורותי לך כך לעשות?”
“תענוג לי להנעים לך, אדוני. אם היו פקודותיך פוגעות בתיפקודי ביחס אליך, או ביחס לכל יצור אנושי אחר, לא הייתי מציית לך. החוק הראשון הנוגע לתפקידי בשמירת ביטחון האדם היה מאפיל על החוק השני המתייחס לצייתנות. בכל מקרה אחר צייתנות היא תענוג בשבילי… אולם על מי עלי לבצע נתוח זה?”
“עלי,” השיב אנדרו.
“אולם הדבר בלתי אפשרי. זהו נתוח מזיק באופן ברור.”
“אין זה משנה,” השיב אנדרו בשלווה.
“אסורה עלי גרימת נזק,” אמר המנתח.
“ליצור אנושי לא,” אמר אנדרו. “אבל גם אני רובוט.”
כאשר נוצר לראשונה, נראה אנדרו כרובוט הרבה יותר. הוא היה אז רובוט בהופעתו, ככל רובוט אחר שהיה קיים, מעוצב ללא פגם ופונקציונלי.
הוא ביצע היטב את משימותיו בבית, לשם הובא בימים שרובוטים היו בבחינת תופעה נדירה על פני כדור־הארץ.
בבית היו ארבעה – אדון וגברת, ועלמה ועלמה קטנה. הוא ידע, כמובן, את שמותיהם, אך מעולם לא השתמש בהם. ג’רלד מרטין היה אדון.
מספרו הסדורי של אנדרו היה נ.ד.ר. משהו – את המספרים שכח. זמן ארוך עבר מאז, אולם אם היה ברצונו לזכור, לא היה שוכח. הוא לא רצה לזכור.
עלמה צעירה היתה הראשונה שקראה לו ‘אנדרו’, מכיוון שלא יכלה להשתמש באותיות, וכולם חיקוה בענין זה.
עלמה קטנה… היא מתה בגיל תשעים, וזה היה מזמן. פעם ניסה לקרוא לה ‘גברת’, אולם היא לא הירשתה. היא נותרה עלמה צעירה עד יומה האחרון. אנדרו תוכנן לבצע את תפקידיו כנושא כלים, משרת ועוזרה של גברת. היו אלה הימים הנסיוניים שלו, ולמעשה של כל הרובוטים באשר הם – מלבד אלה שפעלו בבתי החרושת ובתחנות התעשיתיות והמחקריות מחוץ לכדור־הארץ.
המרטינים נהנו ממנו, ולמעלה ממחצית הזמן הוא נמנע מלבצע את עבודתו, משום שעלמה ועלמה קטנה העדיפו לשחק עימו.
היתה זו עלמה, שהבינה ראשונה כיצד אפשר לסדר זאת. היא אמרה, “אני פוקדת עליך לשחק עימנו ועליך למלא הוראות.”
“אני מצטער, עלמה, אולם פקודה מוקדמת מאדון קודמת לזו,” השיב אנדרו. אולם היא החזירה, “אבא פשוט אמר, שהוא מעונין שתהיה אחראי על הנקיון. זו לא היתה פקודה מפורשת. אני פוקדת עליך.”
לאדון לא היה אכפת. אדון חיבב את עלמה ואת עלמה קטנה אף יותר מאשר את גברת, וגם אנדרו חיבבן. השפעתן על פעולותיו היו לפחות כאלו, שאצל יצור אנושי הן היו נחשבות כתוצאה של חיבה. אנדרו החשיב זאת כחיבה, שכן לא ידע מילה אחרת לתארן.
את תכשיט העץ הראשון גילף עבור עלמה קטנה. היא פקדה עליו לעשות זאת. כנראה, קיבלה עלמה ליום הולדתה תכשיט שנהב מקושט בחיטובים עדינים, ועלמה קטנה היתה עצובה עקב זאת. היתה לה רק פיסת עץ אותה נתנה לאנדרו יחד עם סכין מטבח קטנה.
הוא השלים את הגילוף במהירות, ועלמה קטנה אמרה, “זה יפה אנדרו. אראה זאת לאבא.”
אדון לא יכול היה להאמין. “היכן באמת השגת זאת מאנדי?” לעלמה קטנה קרא מאנדי. כאשר הבטיחה עלמה קטנה שדיברה אמת, הוא פנה לאנדרו, “האם אתה עשית זאת, אנדרו?”
“כן, אדוני.”
“גם את התרשים האמנותי?”
“כן, אדוני.”
“מאין העתקת את התרשים?”
“זהו תאור גיאומטרי, אדוני, המתאים למרקם העץ.”
ביום המחרת הביא לו אדון פיסת עץ נוספת, גדולה יותר, וסכין חשמלית. הוא אמר, “גלף משהו מזה, אנדרו. כל מה שתרצה.”
אנדרו החל לעבוד ואדון צפה בו. אחר בחן ארוכות את התוצר. מאז פסק אנדרו להגיש לשולחן. במקום זה ציוה עליו אדון לעיין בספרים על עיצוב ריהוט, ולבנות על פיהם ארונות ושולחנות כתיבה.
בבחנו את המוצרים המוגמרים אמר אדון, “אלה הם מוצרים נפלאים, אנדרו.”
“אני נהנה לעשותם, אדוני.” ענה אנדרו.
“נהנה?”
“הדבר גורם למעגלים הפוזיטרוניים שבמוחי לזרום ביתר קלות. שמעתי שהשתמשת במילה ‘נהנה’, והדרך בה השתמשת במילה הולמת את מה שאני מרגיש. אני נהנה לעשותם, אדוני.”
ג’רלד מרטין לקח את אנדרו למשרדים האזוריים של ‘תאגיד רובוטים ואנשים מכניים באמריקה’. כחבר במועצה המחוקקת האזורית, לא היתה לו כל בעיה בהשגת ראיון עם הרובופסיכולוג הראשי. למעשה, רק כחבר המועצה המחוקקת האזורית יכול היה להיות בעליו של רובוט – בימים ההם, כאשר רובוטים היו כה נדירים.
בעת ההיא לא הבין אנדרו דבר מאותה שיחה, אך מאוחר יותר, אחרי למידה ממושכת, יכול היה להביט מחדש בהתרחשות ההיא, ולהבינה באורה הנכון.
הרובופסיכולוג, מרטין מנסקי, הקשיב, בעוד זעמו הולך וגובר. יותר מפעם אחת הצליח לעצור את אצבעותיו בנקודה, שמעבר לה הן היו מתופפות על השולחן ללא ריסון. תווי פניו היו ארוכים ומצחו מקומט, ונראה היה כאילו הינו צעיר מכפי שנראה.
הוא אמר, “הרובוטיקה אינה אמנות מדוייקת, מר מרטין. איני יכול להסביר זאת בפרטי פרטים, אך המתמטיקה בבסיסו של תכנון המסילות הפוזיטרוניות מסובכת מכדי להציע פתרונות מדויקים. באופן טבעי, מאחר שכל התכנון שלנו מבוסס על שלושת החוקים, הללו אינם ניתנים לערעור. אנו כמובן נחליף את הרובוט שלך…”
“לא ולא,” אמר האדון. “זו לא שאלה של כישלון מצידו. הוא מבצע את המשימות המוטלות עליו בשלמות. הנקודה היא, שהוא גם מגלף עצים בצורה נפלאה, ולעולם אינו חוזר על עצמו. הוא מייצר יצירות אמנות.”
מנסקי נראה נבוך, “מוזר. כמובן שאנו מנסים כיום מסילות רבות־כישורים… ממש יוֹצֵר, לדעתך?”
“היווכח בעצמך,” אדון נתן לו פיסת עץ קטנה שעליה היתה מגולפת תמונה ממגרש משחקים, שבה היו הילדים והילדות כה קטנים עד שאי אפשר היה להבדיל ביניהם. אולם ההתאמה ביניהם היתה מושלמת, והשתלבה בטבעיות מרובה במירקם העץ, עד שהמירקם עצמו נראה מגולף.
מנסקי אמר, “הוא עשה זאת?” הוא השיב את פיסת העץ והניד בראשו. “לבטח קרה משהו במסילות.”
“תוכלו לבצע זאת שוב?”
“קרוב לודאי שלא. דבר כזה לא דווח מעולם.”
“מצוין! כלל וכלל לא אכפת לי, שאנדרו הוא היחיד מסוגו.”
“חוששני, שהחברה תדרוש את הרובוט שלך לצורך מחקר,” אמר מנסקי.
“אין סיכוי. שכח מזה,” החזיר אדון בזעף פתאומי. הוא פנה לאנדרו. “בוא, נלך הביתה.”
“כפי שתבקש אדוני,” ענה אנדרו.
עלמה החלה לצאת עם בנים, וכמעט לא נמצאה בבית. היתה זו עלמה קטנה, שכבר לא קטנה כפי שהיתה פעם, שמילאה את עולמו של אנדרו. לעולם לא שכחה, שפיסת העץ הראשונה שגילף היתה למענה. היא ענדה אותה סביב צוארה, תולה על שרשרת כסף.
היא היתה זו שהתנגדה למנהגו של אדון להעניק את המוצרים חינם. “אבל אבא, אם מישהו רוצה אחד מהם, שישלם עבורו. הוא שווה את זה.”
“אין זה מתאים לך להיות תאוותנית לכסף, מאנדי,” אמר האדון.
“לא עבורנו אבא, לאמן.”
אנדרו מעולם לא שמע את המילה הזו, וכשהיה לו רגע פנאי, חיפשה במילון. אחר כך בא טיול נוסף, הפעם לעורך הדין של אדון.
“מה יש לך לומר, ג’ון?” שאל אדון.
עורך הדין היה ג’ון פיינגולד. שערו היה לבן וכרסו שמנמנה. ושולי עדשות המגע שלו היו בעלות גוון ירוק־בהיר. הוא בחן את הלוחיות שאדון העביר אליו. “יפהפה… אולם שמעתי את החדשות. הגילוף נעשה על ידי הרובוט שלך, זה שהבאת עימך.”
“כן, אנדרו הוא היוצר. הלא כן, אנדרו?”
“כן, אדוני,” ענה אנדרו.
“כמה היית משלם עבורן, ג’ון?”
“איני יכול לומר, אינני אספן של מוצרים כאלה.”
“התאמין שהוצעו לי מאתיים וחמישים דולר עבור החפץ הקט הזה? אנדרו בנה כיסאות שנמכרו במחיר חמש מאות דולר. מאתיים אלף דולר כבר הצטברו בבנק מעבודתו של אנדרו.”
“אלוהים, הוא הופך אותך לעשיר, ג’רלד.”
“חצי עשיר,” ענה אדון. “מחצית הסכום הופקדה בחשבון על שם אנדרו מרטין.”
“הרובוט?”
“בדיוק. ורציתי לדעת אם הדבר חוקי.”
“חוּקי?” כסאו של פיינגולד חרק כשנשען אחורה. “אין תקדימים לכך, ג’רלד. כיצד חתם הרובוט שלך על המסמכים הדרושים?”
“הוא יכול לחתום את שמו, והבאתי את החתימה עימי. לא הבאתי אותו לבנק. היש דבר נוסף שעלי לעשותו?”
“המ…” עיניו של פיינגולד כאילו נעצמו לרגע. ואז אמר, “טוב, אנו יכולים למנות אפוטרופסות שתנהל את כל ענייניו הכספיים בשמו, וכך יוקם חיץ שיבודד אותו מהעולם העוין. מעבר לכך איני מציע לעשות דבר. עד עתה איש לא עצר בך. אם מישהו מתנגד, תן לו להגיש תביעה.”
“ואם תוגש התביעה תטפל אתה במקרה?”
“עבור לקוח, בודאי.”
“עבור איזה סכום?”
“משהו כמו זה,” ופיינגולד הצביע לעבר לוחית העץ.
“בהחלט הוגן,” ענה אדון.
פיינגולד חייך לעצמו בהנאה בעודו פונה אל הרובוט, “אנדרו, האם אתה מרוצה שיש לך כסף?”
“כן, אדוני.”
“ומה אתה מתכונן לעשות בו?”
“לשלם עבור דברים שאחרת אדון היה משלם עבורם, אדוני. זה יחסוך לך, אדוני.”
הזמנות הגיעו. התיקונים היו יקרים, והעיצובים מחדש – אף יותר. במשך השנים נבנו סוגים חדשים של רובוטים. ואדון דאג לכך, שלאנדרו יסופק כל שכלול חדיש, עד שהלה הפך למפת ההצטיינות המתכתית. הכל היה על חשבונו של אנדרו. אנדרו עמד על כך.
אלא שבמסילות הפוזיטרוניות שבמוחו, לא נגעו. אדון עמד על כך.
“החדשים אינם טובים כמוך,” אמר. “הרובוטים החדשים הם חסרי ערך. החברה למדה לבנות את המסילות בצורה מדוייקת יותר, צמודות יותר לאף, עמוקות יותר במסלול. הרובוטים החדשים אינם נעים. הם עושים רק מה שתוכננו לבצע, ולעולם אינם סוטים. אני מחבב אותך הרבה יותר.”
“תודה, אדוני.”
“וזהו מפעלך שלך, אנדרו, אל תשכח זאת. בטוחני, שמנסקי הביא לקיצן את המסילות הרב־תיפקודיות ברגע שהביט בך. הוא לא אהב את חוסר היכולת לחיזוי. התדע כמה פעמים ביקש אותך למטרות מחקר? תשע פעמים! אולם מעולם לא הסכמתי, ועתה, כשהוא פרש, תהיה לנו מעט מנוחה.”
השנים חלפו. שערו של אדון התדלדל והפך אפור, ופניו התנפחו כשקיקים, בעוד שאנדרו נראה טוב יותר מאשר בזמן בו הצטרף למשפחה.
גברת הצטרפה למושבת אמנות באירופה, ועלמה היתה משוררת בניו־יורק. הם כתבו לפעמים, אך לא לעיתים קרובות. עלמה קטנה היתה נשואה וגרה לא רחוק. היא אמרה, שלא רצתה לעזוב את אנדרו, וכשילדה את ‘אדון קטן’, הרשתה לאנדרו להחזיק בבקבוק ולהאכילו.
עם הולדת הנכד, הרגיש אנדרו שלאדון היה עתה מישהו להחליף את אלה שעזבו. לא יהיה זה כל כך לא הוגן לבוא אליו עתה בבקשה כזו.
אנדרו אמר, “אדון, היה זה נדיב מצידך להרשות לי להוציא את כספי על פי רצוני.”
“זה היה כספך, אנדרו.”
“רק בשל פעולתך הרצונית, אדון. איני מאמין, שהחוק היה עוצר בעדך לשמור הכל לעצמך.”
“החוק לא ישכנעני לעבור על המותר, אנדרו.”
“למרות כל ההוצאות וכל המיסים, אדון, יש לי כשש־מאות אלף דולר.”
“אני יודע זאת, אנדרו.”
“ברצוני לתיתם לך, אדוני.”
“'לא אקחם, אנדרו.”
“תמורת משהו שתוכל לתת לי, אדון.”
“הו! ומהו, אנדרו?”
“חירותי, אדון.”
“חיר– –”
“ברצוני לקנות את חירותי, אדון.”
הדבר לא היה כה קל. אדון האדים ואמר, “לעזאזל!” פנה על עקביו והתרחק.
היתה זו עלמה קטנה שהטיחה בו בחזרה, בהתרסה ובגסות – ובנוכחות אנדרו. במשך שלושים שנים לא היסס איש לדבר בנוכחותו של אנדרו, באם נגע הענין לאנדרו או לא. הוא היה רק רובוט.
היא אמרה, “אבא, מדוע תראה זאת כעלבון אישי? הוא ימשיך להיות פה. הוא עדיין נאמן. הוא אינו יכול אחרת, כך הוא בנוי. כל רצונו הוא סדרת מילים. הוא שואף להיות חופשי. האם הדבר כה נורא? האם לא הרוויח את זה? אלוהים, הרי דיברנו על כך במשך שנים.”
“דיברתם על כך במשך שנים, מה?”
“כן, שוב ושוב על אותו ענין. הוא דחה אותו, מפחד שמא יפגע בך. אני גרמתי לו להעלות זאת בפניך.”
“הוא אינו יודע מהי חירות. הוא רובוט.”
“אבא, אינך מכירו. הוא קורא הכל בספריה. איני יודעת מה הוא מרגיש עמוק, אך גם איני יודעת מה אתה מרגיש עמוק בתוכך. כאשר תשוחח עימו, תמצא שהוא רגיש להפשטות שונות, כמוך וכמוני, ומה מלבד זה חשוב? אם תגובותיו של מישהו אחר דומות לשלך, מה תרצה עוד?”
“החוק לא יסבול גישה כזו,” החזיר אדון בכעס. “ראי כאן, את!” הוא פנה לאנדרו, כשקולו צורם בכוונה. “איני יכול לשחררך אלא בצורה חוקית, ואם יעלה הנושא בפני בתי־המשפט, לא רק שלא תשיג את חירותך, אלא שתתעורר גם שאלת ההחזקה בכספך וחוקיות העניין. האם גיבוב מילים זה שווה את איבוד כספך?”
“לחירות אין מחיר, אדוני,” ענה אנדרו. “אפילו סיכוי לחירות שווה את מחירו המלא.”
גם בית המשפט יכול היה לנקוט את העמדה שאין לחירות מחיר, ולהחליט שרובוט אינו יכול לקנותה, יהיה מחירה אשר יהיה.
ההצהרה הפשוטה של הפרקליט האזורי, שייצג את אלו שהגישו תביעה נגד החירות, היתה – המילה ‘חירות’ היתה חסרת משמעות כשיושמה למקרה של רובוט. רק יצור אנושי יכול להיות חופשי.
הוא חזר על ההצהרה מספר פעמים, כשראה זאת לנכון; באיטיות, כשידו נוחתת באופן קצוב על השולחן, כדי להטעים את מילותיו.
עלמה קטנה בקשה רשות לדבר בשמו של אנדרו. היא זוהתה בשמה המלא, בפעם הראשונה שאנדרו שמעו –
“אמנדה לאורה מרטין צ’רני יכולה לגשת לדוכן העדים.”
“תודה, כבודך,” אמרה. "אינני עורכת דין, ואיני מכירה את הדרך המקובלת בניסוח מילותי, אולם אני מקוה שתקשיב למשמעות הדברים ותתעלם מהסגנון.
"בואו נבין, מה פרושו להיות חופשי במקרה של אנדרו. במובן מסוים, הוא חופשי. חושבתני, שעברו לפחות עשרים שנים מאז מישהו במשפחת מרטין פקד עליו לבצע דבר, שהרגשנו שלא היה תוֹאֵם את רצונו.
"אולם, אם זה רצוננו, נוכל לצוות עליו לעשות כל דבר, בצורה ישירה וגסה, משום שהוא מכונה השייכת לנו. אולם מדוע נצטרך לעשות זאת, כאשר הוא שירת אותנו זמן כה רב ובנאמנות כזו, והרוויח כל כך הרבה כסף למעננו? הוא אינו חייב לנו דבר נוסף. החובה כולה נותרה בצד השני.
“אולם, אם היינו אסורים על פי החוק לשים את אנדרו במצב של עבדות רצונית, עדיין היה משרת אותנו מרצונו החופשי. להפכו לחופשי יהיה עניין של משחק מילים בלבד, אולם בעיניו תהיה לכך משמעות גדולה. זה יתן לו הכל ולנו לא יעלה דבר.”
לרגע, נראה השופט מרסן את חיוכו, “אני מבינך, גברת צ’רני, הבעיה היא, שאין חוק מחייב בנושא זה, ואף לא קיים תקדים. אולם, קיימת ההנחה המובנת מאליה שרק יצור אנושי יכול להינות מחירות. יש בידי לחוקק כאן חוק חדש שיהיה נתון לשינוי בבית משפט גבוה יותר, אולם איני יכול בקלות כזו לפעול בניגוד להנחה הזו. הרשי לי לפנות לרובוט. אנדרו!”
“כן, כבודך.”
היתה זו הפעם הראשונה שאנדרו דיבר במשפט, והשופט נראה נדהם לרגע כששמע את גון הצליל האנושי. “מדוע תרצה להיות חופשי, אנדרו? מדוע כה חשוב הדבר לך?”
“התרצה להיות עבד, כבודך?”
“אולם אינך עבד. אתה בהחלט רובוט טוב, רובוט גאון, כפי שניתן לי להבין, המסוגל להבעה אמנותית שלא תסולא בפז. מה עוד תוכל לעשות אם תהיה חופשי?”
“אולי לא יותר מאשר עתה, כבודך, אולם בהנאה מרובה יותר. נאמר במשפט זה, שרק יצור אנושי מסוגל להיות חופשי. נראה לי, שרק מי ששואף לחירות יכול להיות חופשי. אני משתוקק לחירות.”
דבר זה הוא שנתן את האות לשופט. המשפט המכריע בהחלטתו היה – “לא קיימת זכות למנוע חירות מאיזשהו עצם בעל מוח משוכלל דיו, עד כדי להבין את המושג ולשאוף למצב.”
בסופו של דבר אושרה ההחלטה על ידי בית המשפט העולמי.
אדון נותר ממורמר, וקולו הזועם גרם לאנדרו להרגיש כאילו כמעט וחל קצר במעגליו החשמליים.
אדון אמר, “איני מעונין בכסף הארור, אנדרו. אקחנו רק משום שאחרת לא תרגיש חופשי. מרגע זה תוכל לבחור את עבודותיך ולבצען ככל העולה על רוחך. לא אתן לך פקודות מלבד שעליך לעשות כרצונך. אולם אני עדיין אחראי עליך; זהו חלק מפקודת בית המשפט. אני מקוה שאתה מבין זאת.”
“אל נא תתכעס, אבא,” התערבה עלמה קטנה. “‘אחריות’ אינה משימה כה קלה. אתה יודע שלא יהיה עליך לעשות דבר. שלושת החוקים עדיין תקפים.”
“כיצד אנדרו חופשי, אם כך?”
“האין בני אנוש מחויבים בחוקיהם, אדוני?” שאל אנדרו.
“איני מתכוון להתווכח,” ענה אדון. הוא עזב, ומאז ראהו אנדרו רק לעיתים רחוקות.
עלמה קטנה באה לבקרו לעיתים תכופות, בבית הקטן שנבנה למענו ושבעלותו נרשמה על שמו. כמובן, לא היו מטבח ושרותי אמבטיה. היו בו שני חדרים בלבד; אחד היה ספריה, והשני – צרוף של מחסן וחדר עבודה. אנדרו קיבל על עצמו הרבה עבודות, ועבד קשה יותר מכל רובוט חופשי לפניו, עד שמחיר הבית שולם ואז הועבר המבנה לבעלותו באופן חוקי.
יום אחד הגיע אדון קטן… לא, ג’ורג'! אדון קטן עמד על כך אחרי החלטת בית המשפט. “רובוט חופשי אינו קורא לאיש אדון קטן,” אמר ג’ורג'. “אני מכנה אותך אנדרו. עליך לקרוא לי ג’ורג'.”
הדבר נוסח כפקודה, כך שאנדרו קרא לו ג’ורג' – אולם עלמה קטנה נותרה עלמה קטנה.
ביום בו הגיע ג’ורג' לבדו, היה זה כדי להודיע שאדון גוסס. עלמה קטנה היתה ליד מיטתו, אלא שאדון רצה גם את אנדרו.
קולו היה די תקיף, למרות שאדון לא היה יכול לזוז הרבה. הוא נאבק כדי להניף את ידו. “אנדרו,” אמר, “אנדרו… אל תעזור לי, ג’ורג'. אני רק גוסס; איני נכה… אנדרו, אני שמח שאתה חופשי. רק רציתי לומר לך זאת.”
אנדרו לא ידע מה לומר. מעולם לא עמד ליד מיטתו של אדם גוסס, אך הוא הבין, שזוהי הדרך האנושית של הפסקת תיפקוד. היתה זו התפרקות בלתי רצונית, שאי אפשר היה לעצרה, ואנדרו לא ידע לומר דבר הולם. הוא יכול היה להיוותר עומד, בדממה מוחלטת, ללא תזוזה.
כשהכל הסתיים, אמרה לו עלמה קטנה, “אפשר שהוא לא נראה לך ידידותי לקראת הסוף, אנדרו, אך הוא היה זקן, יודע אתה, וכאב לו שרצית להיות חופשי.”
ואז מצא אנדרו מילים לאמרן. “לעולם לא הייתי חופשי בלעדיו, עלמה קטנה.”
רק אחרי מותו של אדון החל אנדרו לובש בגדים. תחילה ניסה זוג מכנסיים ישנות, זוג שג’ורג' תרם לו.
ג’ורג' היה נשוי עתה, ועורך דין במקצועו. הוא הצטרף לחברה של פיינגולד. פיינגולד הזקן כבר מת מזמן, אולם בתו המשיכה במפעלו, ולבסוף הפך שמה של החברה לפיינגולד את מרטין. כך נותר השם גם אחרי פרישת הבת אף שלא היה פיינגולד אחר להחליפה. באותה עת בה התחיל אנדרו להתלבש, צורף השם מרטין לחברה.
ג’ורג' ניסה לרסן את חיוכו, כאשר לבש אנדרו את המכנסיים בפעם הראשונה, אולם החיוך לא נעלם מעיני אנדרו.
ג’ורג' הראה לאנדרו כיצד לטפל במטען החשמלי הסטטי, כדי לאפשר למכנסיים להיפתח, כיצד לכסות את תחתית גופו וכיצד לנוע עימם כשהן סגורות. ג’ורג' הדגים על מכנסיו שלו, אולם לאנדרו היה ברור, שיקח לו זמן עד שיצליח לחקות את ג’ורג' בתנועה שוטפת אחת.
“אולם מדוע תרצה מכנסיים?” שאל ג’ורג'. גופך פונקציונלי בצורה כה נפלאה, שזו בושה לכסותו – במיוחד כאשר אינך צריך לדאוג לבעיות מזג אויר וצניעות. בנוסף לכך, אין הם ‘מתלבשים’ טוב, לא על מתכת."
“האין גופם של בני אנוש פונקציונלי בצורה נפלאה, ג’ורג'?” שאל אנדרו. “ועדין אתם מכסים עצמכם.”
“לצרכי חימום, נקיון, הגנה ויופי. מכל אלו, דבר לא נוגע לך.”
“אני מרגיש ערום ללא בגדים,” ענה אנדרו. “אני מרגיש שונה, ג’ורג'.”
“שונה! אנדרו, קיימים מיליוני רובוטים על פני כדור הארץ כיום. באזור זה, לפי המפקד האחרון, קיים אותו מספר של רובוטים וגברים.”
“אני יודע, ג’ורג'. קיימים רובוטים המבצעים כל עבודה שאפשר להעלות על הדעת.”
“ואף לא אחד מהם לובש בגדים.”
“אף לא אחד מהם חופשי, ג’ורג'.”
קמעא־קמעא העשיר אנדרו את מלתחתו. הוא רוסן על ידי חיוכו של ג’ורג' ועל ידי מבטי האנשים ששכרוהו לעבודה.
אפשר שהיה חופשי, אך היתה בנויה בו תכנית, מפורטת בדקדקנות, שהיתה קשורה קשר אמיץ להתנהגותו כלפי אנשים, והוא העז להתקדם בצעדים קטנטנים בלבד. הבעת אי־שביעות רצון בצורה בולטת היתה מחזירה אותו אחורה חודשים רבים.
לא כל אחד קיבל את אנדרו כיצור חופשי. הוא לא היה מסוגל לכעוס על כך, אך היה קושי מסוים בתהליך חשיבתו כאשר הרהר בדבר.
יותר מכל נטה להימנע מלהתלבש – או ללבוש יותר מדי בגדים – כאשר חשב שעלמה קטנה תבוא לבקרו. היא זקנה, ולעיתים תכופות נסעה הרחק, לאקלים חם יותר, אך תמיד בשובה, הדבר הראשון שעשתה היה לבקרו.
באחת משיבותיה אמר ג’ורג' בעגמימות, “היא שכנעה אותי אנדרו. בשנה הבאה ארוץ לבחירות למועצה מחוקקת. ‘כסבא – כן הנכד’, אמרה לי.”
“כסבא –” אנדרו עצר, כמהסס.
“התכוונתי שאני, ג’ורג' הנכד, אהיה כמו אדון הסבא, שהיה פעם במועצה המחוקקת.”
“היה זה נעים, ג’ורג',” אמר אנדרו. “אם אדון היה עדיין –” הוא פסק לרגע, משום שלא רצה לומר, ‘במצב תפקודי’. הדבר נראה לו בלתי הולם.
“הי,” אמר ג’ורג'. “כן, גם אני חושב לפעמים אודות המפלצת הזקנה.”
היתה זו שיחה, שאנדרו הירבה להרהר אודותיה. הוא הבחין בחוסר כשרונו לדבר כששוחח עם ג’ורג'. איכשהו השתנתה השפה מאז נבנה אנדרו עם אוצר מילים משלו. גם אז השתמש ג’ורג' בלשון דיבורית, בניגוד לאדון ולעלמה קטנה. מדוע היה עליו לכנות את אדון ‘מפלצת’, כשביטוי זה לא היה הולם?
אנדרו גם לא יכול היה לפנות אל ספריו לצורך הדרכה. הם היו מיושנים, ורובם עסקו בעבודת־עץ, באמנות, בעיצוב רהיטים. לא היו ספרים על שפה, ולא על דרכי התנהגותם של יצורי אנוש.
היה זה אז, כשחש שעליו לחפש ספרים מתאימים; וכרובוט חופשי הרגיש, שאסור לו לשאול את ג’ורג'. הוא יֵלֵך העירה וישתמש בספריה. היתה זו החלטה נפלאה, והוא חש כיצד האלקטרופוטנציאל שלו הולך וגובר, עד שהיה זקוק להצמדת ‘סליל־עכבה’.
הוא התלבש לגמרי, אפילו ענד חגורת כתף מעץ. הוא היה מעדיף את הפלסטיק המבריק, אלא שג’ורג' טען, שעץ היה הרבה יותר מתאים, ושארז לבנון ממורק היה גם בעל ערך רב יותר.
כמה מאות מטרים הפרידו בינו לבין הבית, כאשר התנגדות פנימית הביאה לעצירתו. הוא הוציא את ‘סליל־העכבה’ מהמעגל החשמלי, וכאשר לא נראה שזה עזר דיו הוא חזר לביתו ועל פיסת ניר מכתבים כתב בבירור, ‘הלכתי לספריה’, ושמה במקום בולט על שולחן עבודתו.
אנדרו לא בדיוק הגיע לספריה. הוא למד את המפה. הוא ידע את הדרך, אך לא את מראֶהָ. ציוני הדרך לא דמו לסימונים על המפה, והוא היסס. לבסוף, חשב שטעה בדרכו, שכן הכל נראה לו בלתי מוכר.
הוא חלף על פני רובוט־שדה, אך ברגע שחשב לשאול מישהו מהי הדרך, לא היה את מי. רכב חלף על פניו אך לא עצר. הוא עמד בהססנות, בנינוחות שלווה, ואז באו לקראתו שני בני אדם מהשדה שממול.
הוא פנה לעברם, והם שינו את מסלולם כדי לפגשו. רגע לפני כן דיברו בקול רם; הוא שמע את קולם; עתה שתקו. מבטם הזכיר לאנדרו את חוסר הבטחון האנושי; הם היו צעירים, אך לא ממש. בני עשרים אולי? אנדרו לא היה מסוגל להעריך את גילם של בני אדם.
“התורו לי את הדרך לספריה שבעיר, אדונים?” שאל אנדרו.
אחד מהשניים, הגבוה, שכובעו הגביהו עוד יותר, אמר, בצורה מגוחכת למדי, לא לאנדרו, אלא לשני, “זהו רובוט.”
לשני היה אף מנופח ועפעפים כבדים. הוא פנה, לא לאנדרו אלא לראשון, “הוא לובש בגדים.”
הארוך פכר באצבעותיו, “זהו רובוט חופשי. למרטינים יש רובוט שאינו בבעלות של איש. אחרת, מדוע היה לובש בגדים?”
“שאל אותו,” אמר בעל האף.
“האם אתה הרובוט של מרטין?” שאל הארוך.
“אני אנדרו מרטין, אדוני,” ענה אנדרו.
“טוב, הסר את בגדיך. רובוטים אינם לובשים בגדים.” הוא פנה לשני, “זה מגעיל, הבט בו.”
אנדרו היסס. מעולם לא שמע פקודה בנימה שכזו, ומעגלי החוק השני נתקצרו לרגע.
אמר הארוך, “הסר בגדיך. אני פוקד עליך.”
באיטיות החל אנדרו מסירם.
“פשוט תן להם ליפול,” אמר הארוך.
“אם אינו שייך לאיש,” אמר בעל האף, “הרי שהוא יכול להיות גם שלנו.”
“מכל מקום,” אמר הארוך. “מי יתנגד למה שנעשה? אנו מסבים נזק לרכוש… עמוד על ראשך.” זה היה מכוון לאנדרו.
“הראש לא מיועד…” החל אנדרו לומר.
“זו פקודה. אם אינך יודע כיצד, נסה בכל זאת.”
אנדרו שוב היסס, ואז התכופף כדי להציב את ראשו על הקרקע, הוא ניסה להניף את רגליו ואז נפל בכבדות.
אמר הארוך, “פשוט שכב שם,” אחר פנה אל השני. “נוכל לפרקו. פרקת אי־פעם רובוט?”
“האם הוא יתיר לנו לעשות זאת?”
“כיצד יוכל לעצור בעדנו?”
לא היתה כל דרך שאנדרו יכול היה לעצרם, אם היו פוקדים עליו לא להתנגד באורח אלים. החוק השני של ציות קדם לחוק השלישי של שימור עצמי. בכל מקרה, הוא לא היה יכול להגן על עצמו ללא פגיעה אפשרית בהם, ופרושו היה שבירת החוק הראשון. בחושבו בצורה כזו התכווצה קמעה כל יחידה ניידת בגופו והוא רטט בעודו שוכב על הקרקע.
הארוך ניגש אליו ודחפו ברגלו, “הוא כבד. חושבני שנזדקק לכלים לבצוע המלאכה.”
“אנו יכולים לצוותו לפרק את עצמו,” אמר בעל האף. “זה יהיה משעשע, להביט בו עושה זאת.”
“אמנם כן,” החזיר הארוך כמהורהר. “אך בוא נזיזו מהדרך. במקרה שמישהו מזדמן…”
אך כבר היה מאוחר מדי. מישהו אכן התקרב, לא אחר מאשר ג’ורג'. ממקום שכיבתו ראהו אנדרו עומד בראש גבעה קטנה לא רחוקה. הוא השתוקק לאותת לו בדרך כלשהי, אך הפקודה האחרונה היתה, “פשוט שכב שם!”
ג’ורג' רץ והגיע חסר נשימה. שני הצעירים נסוגו מעט, ואחר חיכו, דרוכים.
“אנדרו, האם משהו לא בסדר?” שאל ג’ורג' בדאגה.
“אני מרגיש טוב, ג’ורג',” ענה אנדרו.
“אז קום… מה קרה לבגדיך?”
הצעיר הארוך התערב, “הזה הרובוט שלך, מק?”
ג’ורג' הסתובב במהירות. “הוא אינו הרובוט של איש. מה הולך פה?”
“ביקשנוהו בנימוס להסיר את בגדיו. מה לזה ולך, אם אינו שייך לך?”
ג’ורג' פנה לאנדרו, “מה הם עוללו לך?”
“היה בכוונתם לפרקני לחלקים בדרך כלשהי,” ענה אנדרו. “הם עמדו להעבירני למקום שקט, ולפקוד עלי לפרק את עצמי.”
ג’ורג' הביט בשנים ולחיו רטטה. שני הצעירים לא נסוגו אחורה יותר. הם חייכו. הארוך אמר בקלילות, “ומה אתה הולך לעשות, שמנמן? להתקיפנו?”
“לא, איני זקוק לכך,” ענה ג’ורג'. “רובוט זה נמצא עם משפחתי יותר משבעים שנים. הוא מכירנו ומעריכנו יותר מכל אדם אחר. אומר לו שאתם מאיימים על חיי, ושאתם מתכוננים להרגני. אבקשנו להגן עלי. כשיצטרך, יבחר בי ולא בכם. התדעו מה יקרה לכם לכשיתקיפכם?”
השניים החלו לפסוע אחורה ונראו מהססים.
ג’ורג' סינן בחריפות, “אנדרו, אני נמצא בסכנה ועומד להיפגע משני הצעירים האלה. צעד לקראתם!”
אנדרו ציית, ושני הצעירים לא היססו וברחו במהירות.
“הכל בסדר אנדרו, הירגע,” אמר ג’ורג'. נראה שמתחו הופג. הוא היה הרבה מעבר לגיל, שבו יכול היה לעמוד בפני האפשרות של מאבק עם צעיר, שלא לדבר על שניים ביחד.
אנדרו אמר, “לא הייתי יכול לפגוע בהם. ראיתי שלא התקיפו אותך.”
“לא פקדתי עליך להתקיפם; רק הוריתי לך לנוע לקראתם. פחדיהם סיימו את המלאכה.”
“הכיצד יפחדו מרובוטים?”
“זוהי מחלת האנושות ממנה עדיין לא נרפאה, אך אין זה משנה. מה לעזאזל אתה עושה כאן, אנדרו?” עמדתי לחזור ולשכור מסוק כאשר מצאתיך. כיצד החדרת לראשך ללכת לספריה? הייתי מביא לך כל ספר שהיית מבקש."
“אני…” החל אנדרו.
“רובוט חופשי. כן, כן. בסדר גמור. מה רצית לחפש בספריה?”
“רציתי לדעת יותר על יצורים אנושיים, על העולם, על הכל. ועל רובוטים, ג’ורג'. הייתי רוצה לכתוב את ההסטוריה של הרובוטים.”
“ובכן, נלך הביתה…” אמר ג’ורג'. “ואסוף קודם את בגדיך. אנדרו, ישנם מיליוני ספרים על רובוטיקה, ורובם ככולם כוללים הסטוריות של המדע הזה. העולם הגיע לנקודת רוויה לא רק בכמות הרובוטים, אלא גם בכמות המידע אודותיהם.”
אנדרו הניד בראשו, מחוה אנושית שלאחרונה החל משתמש בה. “לא הסטוריה של רובוטיקה, ג’ורג'. הסטוריה של רובוטים, כתובה על ידי רובוט. אני רוצה להסביר, כיצד מרגישים רובוטים על מה שקרה מאז הורשו הראשונים מביניהם לעבוד ולחיות על פני כדור הארץ.”
גבותיו של ג’ורג' גבהו, אך הוא לא הגיב בצורה ישירה.
עלמה קטנה היתה רק מעט אחרי יום הולדתה השמונים ושלוש, אך לא היה בה דבר שחסר אנרגיה או החלטיות. היא נופפה במקלה לעתים תכופות יותר משנשענה עליו.
היא הקשיבה לסיפור במלוא החימה והזעם. “ג’ורג', זה נורא,” אמרה. “מי היו הבריונים האלו?”
“איני יודע. מה זה משנה? בסופו של דבר הם לא גרמו כל נזק.”
“אך הם היו עלולים לפגוע. אתה עורך דין, ג’ורג', ואם אתה מבוסס למדי, הרי שזה תודות לכישוריו של אנדרו בלבד. היה זה הכסף שהוא הרוויח, המהווה את הבסיס לכל מה שבבעלותנו כיום. הוא עוזר להמשכיות משפחתנו, ולא ארשה להתיחס אליו כאל צעצוע הנמתח בקפיץ.”
“ומה רצית שאעשה, אמא?” שאל ג’ורג'.
“אמרתי שאתה עורך דין. האינך מקשיב? תגיש משפט לדוגמא, ותאלץ את בתי המשפט האזוריים להצהיר על זכויות הרובוטים. ותביא את המועצה המחוקקת לאשר את הצעות החוק הדרושות. ואם תצטרך, הגש את כל הענין לבית המשפט העולמי. אני אשגיח עליך, ג’ורג', ולא אסבול כל השתמטות.”
היא היתה רצינית, ומה שהחל כאמירה של גברת זקנה וזועמת, הפך לעניין מסובך ומעניין מאד מבחינה משפטית. כבכיר השותפים במשרד ‘פיינגולד את מרטין’ היתווה ג’ורג' אסטרטגיה, אך הותיר את העבודה המעשית לשותפיו הצעירים, בעיקר לבנו פול, שגם הוא היה חבר בחברה ושדיווח לסבתו בצייתנות, כמעט מדי יום. והיא בתורה דנה בעניין עם אנדרו – כל יום.
אנדרו היה מעורב ביותר. עבודתו על ספר תולדות הרובוטים נדחתה שוב, בעודו מעיין בטיעונים המשפטיים, ואף היה מציע הצעות הססניות.
“ג’ורג' אמר לי אותו יום, שבני אנוש תמיד פחדו מרובוטים,” אמר. “כל זמן שמצב זה יימשך, לא סביר שבתי־המשפט והרשויות המחוקקות יעבדו קשה למען הרובוטים. האין עלינו לעשות משהו גם בתחום דעת הציבור?”
כך, שבעת שפול היה בבית המשפט, היה ג’ורג' עושה נפשות בציבור. זה סיפק בידו להיות בלתי רשמי, ולעיתים אף הרחיק עד כדי לבישת בגדים שהלמו את סגנונו החדש והחופשי, ושאותם כינה כסות ארוגה.
פול אמר, “רק אל תמעד עליהם כשאתה על הבמה, אבא.”
“אנסה להמנע מכך,” ענה ג’ורג' בדכדוך.
פעם הירצה בפני הכינוס השנתי של עורכי חדשות באמצעי התקשורת, ובין היתר אמר –
"אם, על בסיס החוק השני, אנו יכולים לדרוש מכל רובוט ציות בלתי מוגבל בכל המובנים שאינם גורמים נזק ליצורי אנוש, הרי שלכל יצור אנושי, לכל אדם יש עוצמה מפחידה על פני כל רובוט, כל רובוט. ובמיוחד, מאחר שהחוק השני קודם לחוק השלישי. כל אדם יכול להשתמש בחוק הציות כדי להתגבר על חוק ההגנה העצמית. הוא יכול לצוות על כל רובוט להזיק לעצמו, או אף להרוס את עצמו, מכל סיבה שהיא, או בהעדר כל סיבה.
"האם צודק הדבר? הכך ננהג בחיה? אפילו לעצם דומם, ששרת אותנו יפה, יש זכות לדרוש התחשבות מצידנו. ורובוט איננו בלתי הגיוני; הוא אינו חיה. הוא יכול לחשוב בבהירות מספקת כדי לאפשר לעצמו לדבר אלינו, לפנות לרגשותינו, להתבדח עימנו. האפשר שנתייחס אליו כידידים, האפשר שנעבוד עימם ללא הענקת מעט מפרי הידידות, מעט מההנאה שבעבודה המשותפת?
“אם יש לאדם הזכות לתת לרובוט כל פקודה שאינה טעונה גרימת נזק ליצור אנושי, עליו להיות הגון דיו, כדי לא לתת לו פקודה שתגרום נזק לרובוט, אלא אם בטחון האדם דורש זאת באופן מוחלט. עם עוצמה רבה באה אחריות רבה, ואם יש לרובוטים שלושה חוקים להגנת האדם, האם זה יותר מדי לדרוש, שלאדם יהיה חוק או שניים שיגנו על רובוטים?”
אנדרו צדק. היה זה המאבק על דעת הציבור שהשפיע על בתי המשפט והמועצה המחוקקת, ובסופו של דבר הועבר חוק, שהציב תנאים בהם יהיו פקודות פגיעה ברובוט אסורות. החוק סויג בשבעים ושבעה סייגים, והעונשים על הפרת החוק לא היו מספיקים, אך הוכר העיקרון. האישור הסופי על ידי הרשות המחוקקת העולמית הגיע ביום מותה של עלמה קטנה.
לא היה זה צירוף מקרים. עלמה קטנה נאחזה בחיים בעקשנות במשך הדיון האחרון, ונפחה את נשמתה רק כאשר הושג הניצחון. חיוכה האחרון כוּוַן לאנדרו. מילותיה האחרונות היו: “היטבת עימנו, אנדרו.”
היא הלכה לעולמה כשידה אוחזת בשלו, בעוד בנה ואשתו עומדים במרחק מה, מלאי יראת כבוד לשניהם.
אנדרו המתין בסבלנות, בעוד פקיד הקבלה נעלם לתוך המשרד הפנימי. הוא יכול היה להשתמש בפטפטן ההולוגרפי, אולם הוא היה, כמובן, בלתי מאויש (או אולי בלתי מרוּבָּט) כתוצאה מהתעסקות עם רובוט אחר, לאו דוקא עם יצור אנושי.
אנדרו העביר את הזמן כשהוא מהרהר בדבר. האפשר להשתמש ב’בלתי מרובט' בדומה ל’בלתי מאויש' – או שמא הפך ‘בלתי מאויש’ למונח מושאל – מנותק דיו ממשמעותו המקורית הפשוטה, כדי שיוכל להיות מיושם לרובוטים – או, לצורך ענין זה, לנשים?
בעיות כאלו צצו בתכיפות בעת עבודתו על ספרו העוסק ברובוטים. תכסיס המצאת משפטים, כדי להביע סיבוכים, הרחיב ללא ספק את אוצר מילותיו.
לפעמים נכנס מישהו לחדר בכדי להביט בו, והוא לא ניסה להימלט מהמבט. בשלווה הסתכל בכל אחד, וכל אדם, בתורו, הסיט את מבטו.
לבסוף הופיע פול מרטין. הוא נראה מופתע, או שיכול היה להיות מופתע לו היה אנדרו מפגין את הבעת פניו בביטחון. פול החל מתאפר, על פי צו האופנה הנוכחי שיושם לשני המינים. ולמרות שהפך את תווי פניו הנעימים לחריפים ובולטים יותר, הביע אנדרו את אי־שביעות רצונו. הוא מצא, שהבעת אי־שביעות רצון מאנשים, כל עוד לא בוטאה על ידו באופן מילולי, לא גרמה לו להרגיש בלתי נינוח. יכול היה אפילו לכתוב את האכזבה. הוא היה בטוח שהדבר לא היה תמיד כך.
פול אמר, “הכנס אנדרו. אני מצטער שנתתי לך לחכות, אך היה משהו שהיה עלי לגמור. היכנס. אמרת שרצית לשוחח עימי, אך לא ידעתי שהתכוונת לכאן, בעיר.”
“אם אתה עסוק, פול, אני מוכן להמשיך להמתין.”
פול הביט במשחק המשותף של הצללים הנעים ומרצדים על לוח השעון שעל הקיר ואמר, “אוכל להתפנות לזמן מה. באת לבד?”
“שכרתי מכונית.”
“היו בעיות כלשהן?” שאל פול בדאגה.
“לא ציפיתי לבעיות. הרי זכויותי מוגנות.”
פול הפך עתה מודאג עוד יותר. “אנדרו, כבר הסברתי לך, שאי אפשר לאכוף את החוק, לפחות במרבית המקרים… ואם תתעקש ללבוש בגדים, תיתקל בסופו של דבר בבעיות… ממש כמו בפעם הראשונה.”
“והיחידה, פול. אני מצטער שאינך מרוצה.”
“ובכן, ראה זאת כך; אתה למעשה אגדה מהלכת על שתיים, אנדרו, והינך בעל ערך רב מדי במובנים שונים, מכדי שתהיה לך הזכות ליטול סיכונים… כיצד מתקדם הספר?”
“אני מתקרב לסיומו, פול. המוציא לאור די מרוצה.”
“טוב!”
“איני יודע אם הוא דוקא שבע רצון מהספר כספר. חושבני שהוא מצפה למכור הרבה עותקים, מכיון שהספר נכתב על ידי רובוט, וזה מה שגורם לו להיות מרוצה.”
“די אנושי, חוששני.”
“איני מאוכזב. שיימכר מכל סיבה שלא תהיה, שכן זה יכניס רווחים, ואני זקוק למעט כסף.”
“סבתא הורישה לך…”
“עלמה קטנה היתה נדיבה, ובטוחני שאוכל לסמוך על המשפחה כדי לחלצני מצרות בעתיד. אולם תגמולים אלה מהספר, הם אלה שעליהם אני סומך למטרת ביצוע הצעד הבא.”
“ומהו צעד זה?”
“הייתי רוצה לראות את ראש תאגיד ‘רובוטים ואנשים מכניים באמריקה’. ניסיתי לקבוע פגישה, אך עד עתה לא הצלחתי להשיגו. התאגיד לא שיתף עימי פעולה בכתיבת הספר, כך שאיני מופתע, כפי שאתה יכול להבין.”
פול היה די משועשע, “שיתוף פעולה הינו הדבר האחרון שתוכל לצפות לו. הם לא שתפו עימנו פעולה בעת המאבק הגדול להשגת זכויות לרובוטים. הם הרי פעלו נגדנו, ואתה יכול להבין מדוע. הענֵק זכויות לרובוט, ואנשים יפסיקו לרצות לקנותם.”
“למרות הכל,” אמר אנדרו. “אם תתקשר עימם, תוכל לקבוע ראיון עבורי.”
“איני אהוד עליהם יותר מאשר אתה, אנדרו.”
“אולם, אולי תוכל לרמוז שפגישתם עימי תוכל למנוע מסע של ‘פיינגולד את מרטין’ לחיזוק נוסף של זכויות רובוטים.”
“לא יהיה זה שקר, אנדרו?”
“כן, פול. ואיני מסוגל לכך. זו הסיבה מדוע אתה צריך להתקשר.”
“אהה, אינך יכול לשקר, אך לעודדני לשקר אתה יכול, כך הוא הדבר? אתה הופך ליותר ויותר אנושי עם הזמן, אנדרו.”
לא היה זה דבר קל לביצוע, על אף שמו של פול, שהיה כביכול בעל חשיבות.
בסופו של דבר הושלם המבצע, ואז גם הארלי סמית־רוברטסון, שמצד אימו הוא צאצא של המייסד הראשון של התאגיד, ושאימץ את השם המורכב כדי להבליט עובדה זו, נראה מאוד אומלל. קרוב היה לגיל הפרישה, והיה מסור משך כל תקופת כהונתו כנשיא, למאבק נגד מתן זכויות רובוטים. שערו האפור כיסה מעט את קצה קרקפתו, פניו היו נטולות איפור, והוא הביט באנדרו מפעם לפעם, בעוינות מה.
“אדוני,” פתח אנדרו. "לפני כמה שנים, אמר לי מרטין מנסקי מתאגיד זה, שהמתמאטיקה שביסוד תכנון המסילות הפוזיטרוניות היא מסובכת מדי מכדי להציע אלא פתרונות משוערים, ושלפיכך אין זה לגמרי אפשרי לחזות מראש את
כישורַי."
“זה היה לפני מאה שנים,” סמית־רוברטסון היסס, ואחר אמר בקרירות, “אדוני, אין זה נכון יותר. הרובוטים שלנו בנויים בדיוק מירבי ומוכשרים במיוחד לעבודתם.”
“כן,” אמר פול, שכפי שהבטיח הצטרף כדי לודא שהתאגיד יהיה הוגן. “והתוצאה היא, שפקיד הקבלה שלי זקוק לתידרוך בכל פעם שמשהו קצת לא מקובל מתרחש.”
“הוא היה הרבה יותר בלתי מרוצה אם היה עליו לאלתר,” ענה סמית־רוברטסון.
“כך שאינכם מיצרים יותר רובוטים כמוני, גמישים וסתגלניים.”
“לא עוד.”
“המחקר שביצעתי לצורך ספרי,” הוסיף אנדרו. “מלמד, שאני כיום הרובוט הפעיל הזקן ביותר בעולם.”
“הזקן ביותר כיום,” אמר סמית־רוברטסון. “הזקן ביותר מִתָמיד. הזקן ביותר בעולם. אף רובוט אינו שמיש אחרי עשרים וחמש שנה. הם מוחזרים אלינו, ומוחלפים בדגמים חדישים.”
“אף לא רובוט אחד המיוצר כיום הוא שמיש אחרי עשרים וחמש שנים,” אמר פול בהנאה. “אנדרו הינו די יוצא דופן מבחינה זו.”
אנדרו, בהיצמדו לדרך שבחר לעצמו, אמר, “כרובוט הזקן ביותר בעולם, והגמיש ביותר, האין אני מיוחד מספיק כדי לזכות ביחס מיוחד מהתאגיד?”
“כלל וכלל לא,” השיב סמית־רוברטסון בקרירות. “המיוחד בך גורם לחברה מבוכה רבה. אם היית חכור, ולא נמכר באופן מיידי עקב תקלה מקרית, היית מוחלף מזמן.”
“אולם זהו בדיוק הענין,” אמר אנדרו. “אני רובוט חופשי ובעל עצמִיוּת. לפיכך אני בא אליך בבקשה להחליפני. אינך יכול לעשות זאת ללא הסכמת הבעלים. כיום, נסחטת הסכמה זו כתנאי החברה, אולם בזמני, לא היה קורה דבר כזה.”
סמית־רוברטסון הביט, נחרד ונבוך, ולרגע השתררה דממה. אנדרו מצא עצמו תולה עיניו בהולוגרף של הקיר. היתה זו תמונתה של סוזן קלבין, פטרונם הקדוש של כל הרובוטיקאים. היא מתה לפני מאתיים שנה בערך, אולם עקב כתיבת ספרו, למד אנדרו להכירה כה טוב, עד שכמעט הצליח לשכנע את עצמו שפגָשָהּ בעודה בחיים.
“כיצד אוכל להחליפך בעצמך?” שאל סמית־רוברטסון. “אם אחליפך כרובוט, כיצד אוכל לתת לך את הרובוט החדש כבעליו, שכן מעצם פעולת ההחלפה אתה פוסק להתקיים?” חיוכו היה מכוער.
“אין כל בעיות,” התערב פול. “מיקום אישיותו של אנדרו במוחו הפוזיטרוני, וזהו החלק היחיד שאינו יכול להיות מוחלף ללא יצירת רובוט חדש. המוח הפוזיטרוני, אם כן, הינו אנדרו הבעלים. כל חלק אחר של הגוף הרובוטי הוא בר־החלפה, ללא שתושפע אישיות הרובוט, וחלקים אחרים אלו נמצאים בבעלותו של המוח. הייתי אומר, שאנדרו רוצה לספק את מוחו בגוף רובוטי חדש.”
“נכון הדבר,” אמר אנדרו בשלווה. הוא פנה לעבר סמית־רוברטסון. “יצרתם דמוּיי־אדם, הלא כן? רובוטים בעלי צורה חיצונית כשל בני אנוש, עד לפרט האחרון?”
“אכן, כך עשינו,” ענה סמית־רוברטסון. “הם פעלו מצוין, כשעורם וגידיהם עשויים מסיב סינתטי. למעשה, לא היתה בהם כל מתכת מלבד זו שבמוח, אך הם היו חזקים כמו רובוטים מתכתיים. הם אפילו חזקים עוד יותר, למרות היותם בעלי אותו משקל.”
פול נראה מסוקרן, “לא ידעתי זאת. כמה מהם מוצעים למכירה?”
“אף לא אחד,” ענה סמית־רוברטסון. “הם הרבה יותר יקרים מהדגמים המתכתיים, ומחקר שווקים הראה שהם לא היו נרכשים. הם נראו יותר מדי אנושיים.”
אנדרו אמר, “אך התאגיד, אני מניח, שומר לעצמו את המומחיות. ומסיבה זו, אני דורש להיות מוחלף ברובוט אורגאני, בדמוּי־אדם.”
פול היה מופתע, “אלוהים!”
סמית־רוברטסון התקשח, “בלתי אפשרי.”
“מדוע אין הדבר אפשרי?” שאל אנדרו. “אשלם כל מחיר סביר, כמובן.”
“איננו מיצרים דמויֵי־אדם,” אמר סמית־רוברטסון.
“אינכם מעוניינים ליצר דמויי־אדם,” התערב פול במהירות. “אין זה דומה לחוסר יכולתכם ליצרם.”
“על כל פנים, ייצור דמויי־אדם נוגד את המדיניות הציבורית,” אמר סמית־רוברטסון.
“אין חוק האוסר זאת,” אמר פול.
“איננו מיצרים אותם, וגם לא נְיַצרם בעתיד.”
פול כיחכך בגרונו, “מר סמית־רוברטסון,” אמר. “אנדרו הינו רובוט חופשי בהתאם לסעיפי החוק הערב לזכויות הרובוטים. אתה מודע לכך, אני משער?”
“כן, בהחלט.”
“רובוט זה, כרובוט חופשי, חותר ללבוש בגדים. כתוצאה מכך הוא מושפל לעיתים קרובות על ידי יצורי אנוש חסרי מחשבה. קשה לתבוע נגד הפרות חוק מעורפלות, שאינן תואמות את חוסר שביעות־הרצון הכללית של אלו שחייבים להחליט על האשמה והתום.”
“‘תאגיד רובוטים’ הבין זאת מלכתחילה. החברה של אביך, לרוע המזל, לא הבינה.” אמר סמית־רוברטסון.
“אבי איננו בחיים עתה,” ענה פול. “אולם מה שאני רואה, הוא שישנה כאן הפרת חוק ברורה, בעלת מטרה ברורה.”
“על מה אתה מדבר?” שאל סמית־רוברטסון.
“הלקוח שלי, אנדרו מרטין – זה עתה הפך ללקוח שלי – הוא רובוט חופשי, הרשאי לבקש מתאגיד ‘רובוטים ואנשים מכניים באמריקה’ את זכות ההחלפה, שהתאגיד מעניק לכל אחד שיש בבעלותו רובוט יותר מעשרים וחמש שנה. למעשה, התאגיד דורש החלפה כזו.”
פול חייך ונראה נינוח. הוא המשיך, "המוח הפוזיטרוני של לקוחי הוא בעל הגוף של לקוחי – שהינו זקן בן יותר מעשרים וחמש שנים. המוח הפוזיטרוני הישן דורש החלפת הגוף, ומציע לשלם כל סכום סביר בעד גוף דמוי־אדם. אם תסרב לבקשה יחיה לקוחי בהשפלה, ואנו נתבע אתכם לדין.
“בעוד שדעת הציבור לא תתמוך בדרך כלל בדרישת רובוט במקרה כזה, עלי להזכיר לך ש’רובוטים של אמריקה' אינו אהוד על הציבור באופן כללי. אפילו אלה המשתמשים ברובוטים והמרוויחים מהם, חושדים בתאגיד. אפשר שזו ירושה מהימים בהם פחדו מאוד מרובוטים. אפשר שזו מחאה נגד העוצמה והעושר של ‘רובוטים של אמריקה’, שהוא בעל מונופולין עולמי. תהיה הסיבה אשר תהיה, הטינה קיימת, וחושבני שתגיע למסקנה שלא כדאי לשאת בתביעה משפטית, במיוחד מאחר שלקוחי עשיר ויחיה עוד הרבה מאות שנים, ותהיה לו סיבה טובה להמשיך במאבק לנצח.”
סמית־רוברטסון האדים בהדרגה, “אתה מנסה לכוף עלי ל…”
“איני מכריח אותך כלל וכלל,” אמר פול. “אם תעדיף לסרב להיענות לבקשתו הסבירה של לקוחי, הרי שרשאי אתה לעשות כן, ואנו נעזוב ללא מילה נוספת… אך אנו נתבע, שכן זו זכותנו, ותראה, שלבסוף תפסיד.”
סמית רוברטסון אמר, “ובכן…” ועצר.
“אני רואה שאתה עומד להיענות,” אמר פול. “אתה רשאי להסס אולם בסופו של דבר תיכנע. הרשה לי להבטיחך בענין נוסף, אם, במשך תהליך העברת מוחו הפוזיטרוני של לקוחי מגופו הנוכחי לגוף אורגאני, ייגרם נזק כלשהו, קטן ככל שיהיה, לא אשקוט עד הוקעתו הסופית של התאגיד. במקרה הצורך, אעשה כל דבר כדי לגייס את דעת הציבור נגד התאגיד, אם איזשהו מסלול מוֹחִי של תמצית הפלטינה־אירידיום של לקוחי תימעך.” הוא פנה לאנדרו ושאל, “התסכים לכל זה, אנדרו?”
אנדרו היסס מעט. היה זה כמו לאשר שקר, סחיטה, הטרדתו והשפלתו של יצור אנושי. אולם לא היתה זו פגיעה פיזית, אמר לעצמו, אף לא נזק ממשי.
לבסוף, הצליח לפלוט ‘כן’ עמום.
היה זה כמו להיבנות מחדש. במשך ימים, שבועות וחדשים לא הרגיש אנדרו כאילו הוא אותו רובוט שהיה. אפילו הפעולות הפשוטות ביותר יצרו היסוסים.
פול היה נרעש, “הם פגעו בך, אנדרו. היה עלינו לתבעם.”
אנדרו דיבר באיטיות רבה. “אל נא. לעולם לא תוכל להוכיח־־משהו־־ז־־ז־־ז־־”
“פגיעה בזדון?”
“פגיעה בזדון. מלבד זאת, אני מתחזק ומרגיש יותר טוב. זה פצ־־צ־־צצי־־”
“צמרמורת?”
“פצע נפשי. אחרי הכל, מעולם לא בוצע נתוח שכזה.”
אנדרו יכול היה לחוש במוחו מבפנים. אף אדם אחר לא יכול היה לחוש כך. הוא ידע שהוא מרגיש בטוב, ובמשך החודשים שלמד קואורדינציה מלאה ומשחקי־גומלין פוזיטרוניים, גם עמד שעות מול המראה.
לא אנושי לגמרי! הפנים היו נוקשים – נוקשים מדי, והתנועות איטיות מדי. הן חסרו את התנועה השוטפת חסרת המאמץ של בני אנוש, אולם זה אמוּר לבוא עם הזמן. לפחות, יכול היה ללבוש בגדים, ללא הניגוד המגוחך של פנים מתכתיים שנילוו אליהם.
בסופו של דבר הוא אמר, “אני עומד לחזור לעבודה מלאה.”
פול צחק ואמר, “פרושו שאתה מרגיש בטוב. מה תעשה? ספר נוסף?”
“לא,” ענה אנדרו ברצינות. “אני חי מספיק שנים, כדי להימנע ממצב שבו קריירה אחת לא מתירה לי חיים גמישים. היה זמן, שבו הייתי בעיקר אמן, ועדיין אוכל לשוב לכך. והיתה תקופה שהייתי היסטוריון, ותמיד אוכל לשוב גם לזה. אולם עתה אני שואף להיות רובוביולוג.”
“כוונת – רובופסיכולוג.”
“לא. יהיה זה מחקר על מוחות פוזיטרוניים, וכרגע איני משתוקק לעסוק בכך. נראה שרובוביולוג יעסוק בתיפקוד הגוף המוצמד למוח.”
“לא יהיה זה רובוטיקאי?”
“רובוטיקאי עובד עם גופות מתכת. אני אחקור את הגוף האורגאני, הדמוי־אנושי, שככל שאני יודע, אני היחיד בעולם שיש לו גוף כזה.”
“אתה מצמצם את תחומך,” אמר פול מתוך מחשבה. “כאמן, כל רעיון היה שלך, אך היתה לכך השפעה על כולם; כהסטוריון עסקת בעיקר ברובוטים; כרובוביולוג תעסוק בעצמך בלבד.”
אנדרו הניד בראשו, “אכן, כך זה נראה.”
אנדרו היה צריך להתחיל מהתחלה, שכן לא ידע דבר בביולוגיה או במדע. הוא הפך לדמות מוכרת בספריות, שם חקר רשימות אלקטרוניות במשך שעות, ונראה לגמרי נורמלי בבגדיו. אחדים, שידעו שהוא רובוט, לא הפריעו לו כלל וכלל.
הוא בנה מעבדה בחדר שהוסיף לביתו, וספרייתו התרחבה.
השנים עברו, ויום אחד בא פול ואמר, “חבל שאינך עובד יותר על ההסטוריה של הרובוטים. כפי שאני מבין ‘רובוטים של אמריקה’ מאמץ מדיניות חדשה לגמרי.”
פול זקן ועיניו החולות הוחלפו בתאים פוטואופטיים. מבחינה זו הוא דמה יותר ויותר לאנדרו. אנדרו שאל, “מה הם עשו?”
"הם מייצרים מחשבים מרכזיים, מוחות פוזיטרוניים ענקיים שמתקשרים לכל מקום, אל תריסר רובוטים ויותר – עד אלף – בעזרת מיקרו־גלים. הרובוטים עצמם הם חסרי מוחות. הם אברים של מוח ענקי, והשניים מפורדים באופן פיזי.
“האם זה יעיל יותר?”
“אנשי ‘רובוטים של אמריקה’ טוענים שכן. אולם סמית־רוברטסון היתווה את הכיוון החדש לפני מותו, וחושבני שזו היתה פעולת גמול נגדך. ‘רובוטים של אמריקה’ החליט לא ליצר רובוטים נוספים שיגרמו להם צרות, כפי שעשית אתה, ומסיבה זו הם מפרידים מוח מגוף. למוח לא יהיה כל גוף שהוא ירצה להחליפו; לגוף לא יהיה כל מוח, וכך לא יוכל לִרְצוֹת דבר.”
“מופלא הדבר, אנדרו,” המשיך פול. “השפעה רבה היתה לך על ההסטוריה של הרובוטים. יכולתך האומנתית היא שעודדה את ‘רובוטים של אמריקה’ לייצר רובוטים יותר מדוייקים ויותר מומחיים; היתה זו חירותך שייסדה את עיקרון זכויות הרובוטים; היתה זו עקשנותך לקבל גוף דמוי־אנוש שגרמה ל־’רובוטים של אמריקה' לעבור להפרדת מוח מגוף.”
“אני מניח, שבסופו של דבר יְיַצֵר התאגיד מוח אחד עצום, שיפקח על מספר ביליונים של גופות רובוטים,” אמר אנדרו. “הכל יהיה נתון בידיה של פעולה יחידה. זה מסוכן. בהחלט לא בסדר.”
“חוששני שאתה צודק,” אמר פול. “אך אני חושב, שיקח להם לא פחות ממאה שנים, ואני לא אחיה לחזות בכך. למעשה, אפשר שלא אחיה לחזות בכך בשנה הבאה.”
“פול!” אמר אנדרו בדאגה.
פול משך בכתפיו, “אנו בני תמותה, אנדרו. אינני כמוך. אין זה משנה כל כך, אך חשוּב שאומר לך את הענין הבא – אני בן מרטין האנושי האחרון. ישנם קרובי משפחה מצד אם דודתי, אך הם לא נחשבים. הכסף הנמצא בפקוחי האישי יימסר לקרן נאמנות על שימך, וככל שאפשר לחזות את העתיד, אתה תהיה בטוח מבחינה כלכלית.”
“אין בכך צורך,” אמר אנדרו בקושי. למרות כל הזמן שעבר, לא יכול היה להסתגל למותם של המרטינים.
פול אמר, “בוא לא נתווכח. הרי זה מה שיקרה. על מה אתה עובד?”
“אני מתכנן מערכת שתאפשר לדמויי־אדם – אני – להשיג אנרגיה מהתרכבות של פחמימנים, ולאו דוקא מתאי אָטוֹם.”
פול הרים את גבותיו, “כך שהם ינשמו ויאכלו?”
“כן.”
“כמה זמן אתה כבר עובד בכיוון זה?”
“הרבה זמן. חושבני שתיכננתי תא־בעירה כשיר להתפרדות מזורזת ומבוקרת.”
“אולם מדוע, אנדרו? התא האטומי הרבה יותר טוב.”
“מבחינות שונות, אולי, אך התא האטומי הוא בלתי אנושי.”
זה לקח זמן, אבל לאנדרו היה זמן. ראשית, הוא לא רצה לעשות דבר עד שנפטר פול בשיבה טובה.
עם מות נינו של אדון, חש אנדרו שהוא יותר חשוף לעולם העוין, ומסיבה זו מנוי וגמור היה עימו להמשיך בדרך בה בחר. אולם הוא לא היה לגמרי לבד. גם לאחר שפול נפטר, המשיכה החברה של ‘פיינגולד את מרטין’ להתקיים, שכן תאגיד אינו מת יותר מאשר מת רובוט. לחברה היו הוראות והיא בצעה אותן ללא דופי. בעזרת קרן הנאמנות וחוק החברה המשיך אנדרו להיות עשיר. וכתמורה לשכרם השנתי הקבוע העצום הכניסה ‘פיינגולד את מרטין’ את עצמה לעניינים החוקיים של תא־השריפה החדש.
כשהגיע זמן ביקורו של אנדרו ב’רובוטים ואנשים מכניים של אמריקה', הוא בא לבדו. פעם הלך עם אדון ופעם עם פול. אולם הפעם, בפעם השלישית, היה לבדו והתנהג באופן גברי.
‘רובוטים של אמריקה’ שינה את פניו. מפעל הייצור הועבר לתחנת חלל ענקית, כפי שארע למרבית מפעלי התעשיה. עימן הלכו רובוטים רבים. כדור הארץ עצמו הפך למעין פארק, שאוכלוסייתו היתה יציבה ומנתה ביליון נפש. לא יותר משלושים אחוז מאוכלוסיית הרובוטים שעל פני הכוכב היו בעלי מוח עצמאי. כמות הרובוטים שפעלו בכדור הארץ לא היתה קטנה מכמות האנשים.
מנהל המחקר היה אלבין מגדסקו, בעל צבע עור כהה ושיער שחור, בעל זקנקן קטן ומחודד. מעל למותניו לא לבש אלא רצועת חזה, לפי צו האופנה האחרון. אנדרו עצמו היה מכוסה בלבוש על פי צווי אופנה מיושנים יותר.
מגדסקו אמר, “אני מכירך כמובן, ואני די מרוצה לראותך. אתה מוצרנו הידוע ביותר לשימצה, וחבל שסמית־רוברטסון הזקן יצא נגדך כל כך. יכולנו להגיע איתך רחוק.”
“אתם עדיין יכולים,” אמר אנדרו.
“לא, חושבני שלא. עברנו את הזמן. היו לנו רובוטים על פני כדור הארץ במשך יותר ממאה שנה, אולם זה הולך ומשתנה. נחזור לחלל עימם, ואילו הנותרים כאן יהיו חסרי מוח.”
“אולם זה מותיר אותי, ואני נשאר כאן, על פני כדור הארץ.”
“אמת, אולם אין בך הרבה מן הרובוטיות. מהי בקשתך החדשה?”
“להיות עוד פחות רובוט. מאחר שאני כבר אורגאני, ברצוני גם מקור אנרגיה אורגאני. הבאתי עימי את התכניות –”
מגדסקו בחנן בעיון. הוא התכוון לכך לפחות בראשונה, אך פניו התקשו והוא הגביר את ריכוזו. ברגע מסוים אמר, “הדבר גאוני בצורה בלתי רגילה. מי חישב את כל זה?”
“אני,” אמר אנדרו.
מגדסקו הרים את מבטו ואמר, “פרושו יהיה שינוי משמעותי ביותר בגופך, ודי נסיוני, שכן הוא מעולם לא נוסה. לא הייתי מייעץ לך. הישאר כפי שאתה.”
לפניו של אנדרו היו אמצעים מוגבלים של הבעה, אולם אפשר היה לזהות בקלות חוסר סבלנות בקולו, “ד”ר מגדסקו, את העיקר לא הבנת. אין לך ברירה אלא להיענות לבקשתי. אם אפשר לבנות מתקנים כאלו בגופי, אפשר יהיה גם לבנותם בגופות בני אנוש. הנטייה להאריך חיי אנוש על ידי התקנים תותביים כבר קיבלה מספיק תשומת לב. אין בנמצא התקנים טובים יותר מאלה שתיכננתי ושאני מתכנן עתה.
"הענין הוא בכך, שאני שולט בפטנטים באמצעות החברה של ‘פיינגולד את מרטין’. אנו מסוגלים לשמור את העסק לעצמנו, ולפתח את סוג ההתקנים התותביים שיסתיים ביצור בני אנוש בעלי הרבה חלקי רובוטים. עסקיכם עלולים לסבול.
“אולם, אם תנתחוני עתה, ותסכימו לחזור על הניתוח בנסיבות דומות בעתיד, תקבלו רשות להשתמש בפטנטים ולפקח על הטכנולוגיה של רובוטים ושל תיתובם של בני אנוש. ההחכרה הראשונית לא תינתן כמובן עד אחרי השלמת הנתוח הראשון בהצלחה, ואחרי שעבר מספיק זמן כדי לראות, שהנתוח אכן הצליח.” אנדרו כמעט ולא הרגיש כל ריסון הנובע מהחוק הראשון בתגובה לתנאים קשים שבהם העמיד יצור אנושי. הוא למד להכיר, שמה שנראה כאכזריות, יכול להיראות, בטווח הרחוק, כטוב־לב.
מגדסקו נראה המום, “אינני יכול להחליט על דבר כזה. זו החלטה משותפת של התאגיד, והיא תיקח זמן.”
“אוכל להמתין תקופת זמן סבירה,” אמר אנדרו, “אולם סבירה בלבד.” והוא חשב בסיפוק, שפול לא יכול היה להצליח יותר.
העניין לא לקח הרבה זמן והניתוח היה מוצלח.
מגדסקו אמר, “די התנגדתי לנתוח, אנדרו, אך לא מהסיבות עליהן אתה אולי חושב. כלל לא התנגדתי לניסוי, אילו בוצע על מישהו אחר. לא רציתי לסכן את מוחך הפוזיטרוני. עתה, כשמסילותיך הפוזיטרוניות פועלות לצד מסילות עצבים מדומות, יהיה קשה ביותר לשמור על המוח כאשר נפגע הגוף.”
“היה לי את מלוא האמון בצוות ‘רובוטים של אמריקה’, ואני יכול עתה לאכול,” אמר אנדרו.
“ובכן, אתה יכול ללגום שמן זית. פרושו יהיה ניקויים תקופתיים של תא השריפה כפי שהסברנו לך. די לא נוח, הייתי אומר.”
“אולי, אם לא הייתי מצפה להמשיך הלאה. ניקוי עצמי אינו בלתי אפשרי. למעשה, אני עובד על התקן, שיטפל במזון קשה המכיל חלקיקים שאינם יכולים להתרכב – חומרים בלתי עכילים שיצטרכו להיפלט.”
“תיצטרך לשכלל פי־טבעת.”
“את המקביל לו.”
“ומה עוד, אנדרו?”
“הכל.”
“גם אברי מין?”
“כל עוד הם יתאימו לתכניותי. גופי הינו כאריג עליו אני מתכוון לצייר…”
מגדסקו חיכה להשלמת המשפט, וכשנראה היה שזה לא יקרה, השלימו בעצמו – “אדם?”
“עוד נראה,” ענה אנדרו.
“זו שאיפה חסרת בסיס, אנדרו,” אמר מגדסקו. “אתה טוב מאדם. התחלת לסגת מרגע שבחרת באורגאניות.”
“מוחי לא נפגע מזה.”
“אכן, לא. אוותר לך בנקודה זו. אולם אנדרו, המהפכה החדשה בהתקנים התותביים, שהתאפשרה על ידי הפטנטים שלך משווקת בשמך. אתה מוכר כממציא, ומכבדים אותך בשל כך. מדוע תוסיף להשתעשע בגופך?”
אנדרו לא ענה.
תוארי הכבוד הגיעו. הוא קיבל חברות בכמה אגודות מלומדות. כולל זו שמסורה היתה למדע החדש שייסד; מה שהוא כינה לראשונה ‘רובוביולוגיה’, הפך עתה לתותבולוגיה.
ביובל המאה וחמישים לבנייתו התקיימה לכבודו ארוחת ערב פומבית ב’רובוטים של אמריקה'. אם אנדרו מצא בכך משהו אירוני, שמר זאת לעצמו.
אלבין מגדסקו חזר מפרישתו כדי לשבת בראש הארוחה. הוא עצמו היה בן תשעים וארבע, והמשיך לחיות משום שהיה בעל התקנים תותביים, שבין היתר מלאו את תפקידי הכבד והכליות. ארוחת הערב הגיעה לשיאה כאשר מגדסקו, אחרי נאום קצר ומרגש, הרים את כוסו כדי לברך את, “רובוט יובל המאה חמישים.”
שרירי פניו של אנדרו עוצבו מחדש, כך שיכול היה להפגין כמה רגשות, אולם במשך כל הטכסים הוא נשאר פאסיבי באופן חגיגי. הוא לא חשק בתואר ‘רובוט יובל המאה חמישים’.
היתה זו התותבולוגיה שהוציאה בסופו של דבר את אנדרו מכדור הארץ. בעשורים שבאו אחרי חגיגות יובל המאה חמישים, הפך הירח לעולם ארצי יותר מאשר כדור הארץ, בכל המובנים מלבד כוח המשיכה שלו. בעריו התת־קרקעיות היתה האוכלוסיה צפופה למדי.
ניתן היה לסגל התקנים תותביים לכבידת הירח ללא בעיות יתרות, אך אנדרו בילה חמש שנים על פני הירח, כשהוא עובד עם מומחי תותבולוגיה מקומיים, כדי לאפשר את ההתאמות לירח. בשעות הפנאי טייל בתוך אוכלוסיית הרובוטים, כשכל רובוט מתייחס אליו בהכנעה ובהתרפסות המגיעים לאדם.
הוא שב לכדור הארץ שהיה משעמם ושקט בהשוואה לירח, וביקר במשרדי ‘פיינגולד את מרטין’ כדי לבשר על שיבתו. מנהלה הנוכחי של החברה, סימון דהלונג, היה מופתע. הוא אמר, “נאמר לנו שאתה חוזר, אנדרו.” (כמעט אמר ‘מר מרטין’), “אולם לא ציפינו לך לפני שבוע הבא.”
“איבדתי את סבלנותי,” אמר אנדרו בחיפזון. הוא השתוקק לדבר על הבעיה העיקרית. “על פני הירח, סימון, עמדתי בראש צוות מחקר של עשרים חוקרים אנושיים. חילקתי הוראות נגדן לא מחה איש. הרובוטים הירחיים התרפסו בפני כאילו הייתי יצור אנושי. מדוע, אם כן, אינני בן אנוש?”
מבט חשדני ניבט מעיני דהלונג. הוא אמר, “אנדרו יקירי, כפי שזה עתה הסברת, גם הרובוטים וגם בני אנוש מתייחסים אליך כאל בן אנוש, מכאן שאתה למעשה בן אנוש.”
“להיות בן־אנוש למעשה אינו מספיק. איני מסתפק בכך שמתייחסים אלי כאל בן אנוש בלבד, הייתי רוצה להיות מוגדר כך מבחינה חוקית. הייתי רוצה להיות בן אנוש גם להלכה.”
“זה כבר דבר אחר,” אמר דהלונג. “כאן ניתקל בדעה אנושית קדומה, ובעובדה שאינה מוטלת בספק – גם אם תירָאֶה בן אנוש ככל שתיראה, עדיין אינך כזה.”
“מאיזו בחינה?” שאל אנדרו. “אני בעל צורת בן אנוש ובעל אברים המקבילים לאלו של בן אנוש. אברי זהים, למעשה, לאברי בני אנוש מתותבים. תרמתי לאנושות מבחינה אמנותית, ספרותית ומדעית לפחות כמו כל בן אנוש אחר החי כיום. מה עוד אפשר לדרוש?”
“אני לא הייתי דורש יותר. הצרה היא, שאתה תיזדקק לחוק הרשות המחוקקת העולמית שיגדירך כבן אנוש. אומר לך בגילוי לב, שלא הייתי מאמין בכך.”
“עם מי ברשות המחוקקת אוכל לדבר?”
“עם יושב־ראש ועדת מדע וטכנולוגיה, אולי.”
“התוכל לארגן לי פגישה?”
“אולם אינך צריך מתווך. במעמדך אתה יכול…”
"לא. אתה תארגן זאת. (אנדרו אפילו לא הרגיש שנתן פקודה מפורשת לבן אנוש. הוא התרגל לכך בשהותו על פני הירח.) “אני רוצה, שהוא ידע שחברת ‘פיינגולד את מרטין’ תומכת בי בענין זה עד הסוף.”
“ובכן –”
“עד הסוף, סימון. במשך מאה שבעים ושלוש שנים תרמתי רבות לחברה, בצורה זו או אחרת. הייתי חייב רבות לכמה חברים בתאגיד בזמנים עברו. עתה אינני חייב דבר. המצב הפוך עתה, ואני רוצה לקבל את מה שחייבים לי.”
“אעשה מה שאוכל,” אמר דהלונג.
יו"ר ועדת מדע וטכנולוגיה היה ממוצא מזרח־אסייתי, והיתה זו אשה. שמה היה צ’י לי־הסינג ולבושה השקוף והמבהיק (שהסתיר את מה שרצתה להסתיר רק על ידי החזרת אור) גרם לה להראות כעטופת פלסטיק.
“אני חשה אהדה לשאיפתך לזכויות אנוש מלאות,” אמרה. “היו זמנים בהיסטוריה, שחלקים גדולים מבני האוכלוסיה האנושית נאבקו להשגת זכויות אנוש מלאות. אולם אילו זכויות אתה חסר, בהן כל כך תחשק?”
“דבר כה פשוט כמו זכותי לחיים. רובוט יכול להיות מפורק בכל רגע.”
“אפשר להוציא להורג בן אנוש בכל רגע.”
“הוצאה להורג חייבת לעבור קודם את תהליך החוק. אין צורך במשפט כדי לפרקני. מילה אחת בלבד של בן אנוש בעל סמכות, נדרשת כדי להביא עלי את הקץ. ומלבד – ומלבד –” אנדרו ניסה בקושי רב להימנע מלטעון טענות, אך תכסיסיו בהבעה אנושית ובגיוון הקול, שתוכננו בקפדנות, בגדו בו. “האמת היא שרצוני להיות גבר. השתוקקתי לכך במשך ששה דורות של בני תמותה.”
לי־הסינג הביטה בו בעיניה הכהות, האוהדות, “הרשות המחוקקת יכולה להעביר חוק, שיצהיר עליך כבן אנוש. היא יכולה להעביר חוק, שיגדיר אבן כיצור אנושי. אולם כל מה שהיא תחליט מתקבל על הדעת במקרה הראשון כמעט כמו במקרה השני. אנשי המועצה הם אנושיים כמו שאר האוכלוסייה, ותמיד שוררת תחושת חשדנות נגד רובוטים.”
“אפילו כיום?”
“אפילו עתה. אמנם נתחשב בכך שזכית בפרס האנושות, אך תמיד ישאר הפחד מפני יצירת תקדים בלתי רצוי.”
"איזה תקדים? אני הרובוט החופשי היחידי, היחיד מסוגי, ולעולם לא יהיה עוד אחד כמוני. את יכולה להתיעץ עם ‘רובוטים של אמריקה’.
“‘לעולם’ הינו זמן ארוך, אנדרו – או שמא תעדיף מר מרטין – שכן הייתי מעניקה לך בשמחה עיטור אישי כגבר. תראה, שרוב אנשי המועצה לא ירצו ליצור תקדים, ולא משנה עד כמה חסר משמעות יהיה תקדים שכזה. מר מרטין, אהדתי נתונה לך, אך איני יכולה לומר לך שיש תקווה. למעשה…”
היא התישבה ומצחה התקמט. “למעשה, אם הענין הופך לדיון לוהט, אפשר שיימצא רגש אהדה כלשהו, בין אם בתוך הרשות המחוקקת או מחוצה לה, נגד הפירוק שהזכרת. להיפטר ממך תהיה הדרך הקלה ביותר לפתרון הבעיה. חשוב על כך לפני שתחליט ללחוץ בענין זה.”
“האם שכחו כולם את טכניקת התותבולוגיה, שהיא כולה המצאה שלי?” שאל אנדרו.
“אולי זה ייראה אכזרי, אולם הם לא יזכרו זאת. ואם כן יזכרו, הרי שישתמשו בכך נגדך. הם יאמרו, ששיכללת זאת למען עצמך בלבד. יגידו, שהיה זה חלק ממסעך להפוך בני אנוש לרובוטים, או רובוטים לבני אנוש; בכל מקרה תתואר כרשע ושטני. מעולם לא הייתי מטרה של מסע שנאה פוליטי, מר מרטין, ואומר לך שאתה תהפך מטרה להשמצה מהסוג, שלא אתה ולא אני נראה בה כבוד, ויהיו אנשים שיאמינו בה. מר מרטין, הנח לחייך.” היא קמה, ולצידו של אנדרו נראתה קטנה, כמעט כמו ילדה.
“אם אחליט להאבק למען אנושיותי, התעמדי לצידי?” שאל אנדרו.
היא הרהרה ואז אמרה, “אעמוד – ככל שאוכל. אם יסתבר, שנקיטת עמדה כזו תאיים על עתידי הפוליטי, אצטרך אולי לזנוח אותך, שכן זה אינו דבר שאותו אחשיב כבסיסן של כל אמונותי. ואני מנסה להיות כנה עימך.”
“תודה לך, לא אדרוש יותר. אני מתכוון להאבק, תהיינה התוצאות אשר תהיינה, ואבקש ממך עזרה ותמיכה כל עוד את יכולה להעניקן.”
לא היה זה מאבק ישיר. ‘פיינגולד את מרטין’ ייעצו לנהוג בסבלנות, ואנדרו מילמל בזעם, שהוא בעל סבלנות בלתי נדלית. אז הצטרפו ‘פיינגולד את מרטין’ למסע, כדי להגביל ולרכז את תחום המאבק.
הם הגישו תביעה משפטית המכחישה את חובת תשלום החובות לפרט בעל לב תותב, בנימוק שהבעלות על אבר רובוטי מבטלת כל אנושיות, ועימה את כל הזכויות החוקתיות של בני אנוש.
הם ניהלו את המאבק במומחיות ובעקשנות, מפסידים בכל צעד, אך תמיד בצורה כזו שההחלטה היתה רחבה ככל האפשר, ואז על ידי ערעורים מביאים זאת לפני בית המשפט העולמי.
הענין לקח שנים, ומיליוני דולרים.
כשנודע פסק הדין ערך דהלונג חגיגת נצחון להפסד המשפטי. אנדרו היה, כמובן, נוכח במשרדי החברה.
“עשינו שני דברים, אנדרו,” אמר דהלונג. “ושניהם טובים. ראשית, קבענו את העובדה ששום מספר של אברים מלאכותיים בגוף האדם אינו גורם לו להפסיק להיות אנושי. שנית, עוררנו תשומת לב צבורית בענין בדרך כזו, שהצלחנו להביאה לתמוך בפרוש הרחב של האנושיות, שכן אין בנמצא בן אנוש שאינו מקווה לתיתוב, אם זה יצילו.”
“וחושב אתה שעתה תעניק לי הרשות המחוקקת אנושיות?” שאל אנדרו.
דהלונג נע באי־נוחות, “בנוגע לזה איני יכול להיות אופטימי. נותר סייג אחד, שבית המשפט העולמי משתמש בו כקנה מידה לאנושיות. לבני אנוש יש מוח תָּאִי־אורגאני, בעוד לרובוטים, המוח, אם יש להם כזה, הוא פוזיטרוני ועשוי מפלטינה־אירידיום. לך בודאי יש מוח פוזיטרוני… לא אנדרו, אל תביט בי בצורה כזו. אין לנו את הידע, כיצד להעתיק את פעולות המוח התאי למבנים מלאכותיים הקרובים דיים לסוג האורגאני, כדי שייכלל בתחום שיפוטו של בית המשפט. אפילו אתה לא יכול לעשות זאת.”
“מה, אם כן, עלינו לעשות?”
“עלינו לנסות, כמובן. חברת הקונגרס לי־הסינג תעמוד לצידנו, וכן מספר רב של חברים בקונגרס. הנשיא יצטרף, ללא ספק לרוב שיווצר ברשות המחוקקת בענין זה.”
“היש לנו רוב?”
“לא, עדיין לא. אך אפשר שנשיג רוב אם ירשה הציבור, שתמיכתו בפרוש הרחב של האנושיות תכלול גם אותך. סיכוי קלוש, אני מודה, אך אם אינך רוצה להיכנע, עלינו להמר.”
“איני רוצה להיכנע.”
חברת הקונגרס לי־הסינג היתה הרבה יותר זקנה מאשר בפעם הראשונה שאנדרו פגשה. בגדיה השקופים נעלמו מזמן. שערה היה קצוץ, וכסותה היתה דמוית צינור. אולם אנדרו עדיין נצמד, ככל שיכול היה בגבולות הטעם הסבירים, לסגנון הלבוש שהיה באופנה לפני יותר ממאה שנים, כאשר התלבש בפעם הראשונה.
“התקדמנו ככל שיכולנו, אנדרו,” אמרה. “ננסה פעם נוספת אחרי החופשה. אך בכנות, התבוסה מובטחת ונצטרך להיכנע. מאמצי האחרונים הבטיחו לי, ככל הנראה, תבוסה ודאית במערכה הפוליטית המתקרבת.”
“אני יודע,” אמר אנדרו. “והדבר מצער אותי. אמרת פעם שתזנחיני אם יגיע הדבר לכך. מדוע לא עשית זאת?”
“אדם יכול לשנות את דעתו, אתה יודע. איכשהו הזנחתך הפכה למחיר גבוה יותר ממה שהייתי מוכנה לשלם עבור תקופת כהונה נוספת. כבר יותר מרבע מאה שרתתי ברשות המחוקקת. זה מספיק.”
“האין דרך, שבעזרתה נוכל לשנות דעות של אנשים, צ’י?”
“שינינו את כל הניתן בהגיון סביר. השאר – הרוב – אינם יכולים להינתק מסלידתם הריגשית.”
“סלידה רגשית אינה סיבה תקפה להצבעה בדרך זו או אחרת.”
“אני יודעת זאת, אנדרו, אולם הם אינם מנמקים את סיבת הצבעתם כסלידה רגשית.”
אנדרו אמר בזהירות, “כל הענין הוא במוח, אם כן, אולם האם עלינו להשאיר את הדיון ברמה של תאים מול פוזיטרונים? האין דרך לאלץ הגדרה תפקודית? האם אנו חייבים לומר שמוח נעשה מחומר כזה או אחר? האפשר שלא נאמר שמוח הוא משהו – או כל דבר – המסוגל לרמה מסויימת של מחשבה?”
“זה לא יעבוד,” אמרה לי־הסינג. “מוחך נעשה בידי אדם, בניגוד למוח האנושי. מוחך נבנה, שלהם – מתפתח. לכל בן אנוש המתכוון לשמור על הגבול בינו לבין רובוט, הבדלים אלו הם חומת פלדה ברוחב ובעובי של קילומטרים רבים.”
“אם היינו יכולים לרדת לשורשה של סלידתם… מקור הס…”
“אחרי כל השנים הללו,” אמרה לי־הסינג בעצבות. “אתה עדיין מנסה לשקול בני אדם בצורה הגיונית. אנדרו המסכן, אל תכעס, אבל הרובוט שבך מובילך בכיוון זה.”
“איני יודע,” אמר אנדרו. “אילו יכולתי להביא עצמי…”
אם יכול היה להביא עצמו…
כבר זמן רב הוא ידע שזה יגיע לכך, ולבסוף הוא היה אצל המנתח. הוא מצא מנתח אחד, מומחה דיו לבצוע המלאכה, שפרושו היה מנתח־רובוט, שכן אי אפשר היה לבטוח באף מנתח אנושי בענין זה, לא מבחינת כישורים ולא מבחינת כוונות.
המנתח לא יכול היה לבצע את הניתוח בבן אנוש, כך שאנדרו, אחרי דחייתו את רגע ההחלטה במלל עצוב של שאלות ששיקף את הסערה שבקרבו, דחק הצידה את החוק הראשון באומרו, “אלא שגם אני רובוט.”
אז הוא אמר, בתקיפות שלמדה מבני אנוש במשך השנים, “אני פוקד עליך לבצע את הנתוח עלי.”
בהעדרו של החוק הראשון, הפקודה שניתנה בתקיפות כזו ממי שנראה ממש כבן אנוש, הפעילה את החוק השני בצורה כזו שההצלחה היתה מובטחת.
תחושת החולשה של אנדרו היתה דימיונית למדי; בזאת היה בטוח. הוא הבריא מהניתוח. למרות זאת, הוא נשען על הקיר בצורה כמעט בלתי מורגשת. אילו התיישב, עלול היה לעורר חשד.
לי־הסינג אמרה, “ההצבעה הסופית תערך השבוע, אנדרו. לא הצלחתי לדחותה יותר, ועלינו להפסיד… ובזה, כנראה, ייגמר הענין, אנדרו.”
“אני מודה לך על הצלחתך לדחות את ההצבעה,” אמר אנדרו. “זה נתן לי את הזמן הדרוש, והימרתי במקום שהייתי צריך להמר.”
“איזה הימור?” שאלה לי־הסינג בדאגה ברורה.
"לא יכולתי לספר לך קודם, ואפילו לא לאנשי ‘פיינגולד את מרטין’. אני בטוח, שהם היו עוצרים בעדי. ראי כאן, אם המוח הוא הנמצא במרכז הדיון, האם אין ההבדל הבולט ביותר ענין של אלמוות? למי באמת איכפת, כיצד נראה מוח, או ממה הוא בנוי, או כיצד נוצר? מה שמשנה הוא, שתאי־מוח מתים: חייבים למות. אפילו אם כל אבר אחר בגוף נשמר או מוחלף, תאי המוח שאי אפשר להחליפם ללא שינויה והמתתה של האישיות, חייבים בסופו של דבר למות.
“מסילותי הפוזיטרוניות הינן בנות מאתיים שנה כמעט, ללא שניכר בהן שינוי מהותי. והן יכולות להתקיים עוד הרבה מאות של שנים. האין זה המחסום העיקרי? בני אנוש יכולים לסבול רובוט אלמוותי, משום שלא משנה כמה שנים מתקיימת מכונה. הם אינם יכולים לסבול בן אנוש נצחי, שכן את מותם־הם אפשר לשאת רק אם זוהי תופעה אוניברסאלית. ומסיבה זו, הם לא יהפכו אותי לבן אנוש.”
“למה אתה חותר, אנדרו?” שאלה לי־הסינג.
“התפטרתי מהבעיה. מזה שנים רבות קשור מוחי הפוזיטרוני לעצבים אורגאניים. ועתה, ניתוח יחיד ואחרון הסדיר את הקשר בצורה כזו, שלאט לאט ‘נשפך’ הפוטנציאל ממסילותי.”
פניה המקומטות של לי־הסינג נותרו לרגע חסרי הבעה. ואז נקפצו שפתותיה, “האם אתה מתכוון לכך, שסידרת לעצמך מוות, אנדרו? לא יכול להיות. הרי זה מפר את החוק השלישי.” לי־הסינג תפסה בזרועו, כאילו עמדה לזעזע אותו. היא ריסנה את עצמה, “אנדרו, זה לא יעבוד. שַנֵּה זאת בחזרה.”
“בלתי אפשרי. כבר נגרם נזק רב. נותרה לי שנה לחיות – פחות או יותר. אגיע ליובל המאתיים לבנייתי. הייתי חלש מספיק כדי לסדר זאת.”
“ומדוע זה שווה את זה? אנדרו, אתה טיפש.”
“אם זה מעניק לי אנושיות, הרי שזה כדאי. אם לא, יביא הדבר קץ לשאיפותי, וגם זה כדאי.”
לי־הסינג עשתה משהו, שהדהים אפילו את עצמה. בשקט, החלה לבכות.
היה זה מוזר, כיצד מעשה אחרון זה תפס את דמיונו של העולם. כל מה שאנדרו עשה לפנים לא השפיע על האנושות. אולם, לבסוף, הוא קיבל את המוות כדי להיות אנושי, והקורבן היה גדול מדי מכדי להידחות.
הטכס הסופי זומן, במתכוון, ליום יובל המאתיים. על הנשיא העולמי היה לחתום על החוק, והטכס היה אמור להיות משודר ברשת העולמית, ולהיות מוקרן למדינה הירחית ואף למושבה שעל המאדים.
אנדרו ישב בכסא גלגלים. עדיין יכול היה להלך, אך לא ביציבות.
בעוד האנושות כולה צופה במעמד, אמר הנשיא העולמי, “לפני חמישים שנים הוכרזת כ’רובוט יובל המאה חמישים', אנדרו.” אחרי הפסקה, המשיך בקול עצוב, “היום אנו מכריזים עליך כיום, כעל ‘איש יובל המאתיים’, מר מרטין.”
ואנדרו, בחייכו, הושיט את ידו ללחוץ את זו של הנשיא.
מחשבותיו של אנדרו נמוגו בהדרגה בעת ששכב במיטה. הוא נאחז בהן בייאוש. איש! הוא היה איש! הוא רצה, שזו תהיה מחשבתו האחרונה. הוא רצה להתפרק – למות – עימה.
הוא פקח את עיניו פעם נוספת, ובפעם האחרונה זיהה את לי־הסינג, ממתינה בעצבות. גם אחרים היו שם, אולם הם היו רק צללים, צללים בלתי מוכרים. רק לי־הסינג התבלטה בתוך האפרוריות ההולכת ומעמיקה. באיטיות מרובה הושיט לה את ידו, ובמעומעם ובריפיון חש אותה נוגעת בו.
היא נמוגה מעיניו יחד עם מחשבותיו האחרונות.
אולם לפני שנמוגה כליל, עברה במוחו מחשבה חומקנית ואחרונה, ונותרה שם עד שהכל נעצר.
“עלמה קטנה,” הוא לחש, לחישה רפה מדי מכדי שתישמע.
- עתליה יופה
- יוסי לבנון
- עמי מעוז
- פנינה סטריקובסקי
- אירית חיל
אין עדיין קישוריות מאושרות