עורך: אלי טנא

מערכת: ציפי ואהרון האופטמן, דב לרר.

אסטרולוגיה בעיני אסטרונום

לפני שנה וחצי ישבנו, ארבעה אנשים צעירים, והחלטנו להקים כתב־עת בנושא חדש, שלא היה כמוהו – מדע בדיוני.

חצי שנה לאחר מכן, לפני כשנה, ראה אור הגיליון הראשון של ‘פנטסיה 2000’, המגזין למדע־בדיוני.

מאז צאת הגיליון הראשון של ‘פנטסיה 2000’ ועד היום חל מהפך בתחום ז’אנר זה בישראל. אז, יכולת לספור את כמות ספרי המד"ב המתורגמים על אצבעות ידך – היום כבר לא; מאז, הגיעו למעלה מעשרה סרטי מד"ב והמונח ‘מד"ב’ הפך להיות שגור באמצעי התקשורת ההמוניים.

במשך השנה זכינו לביקורים קצרצרים של שני מגזינים נוספים למד"ב – אשר לצערנו עזבונו – ואנו נותרנו לבדנו.

דו"ח עב"ם

כשראינו בעיני רוחנו את ‘פנטסיה 2000’ ראינו אותו כעיתון שישלב סיפורים ומאמרים מדעיים, כדי שיתאים לקהל סקרן ואינטלקטואלי באפיו. צדקנו בכך לא מעט – התגובות המגיעות עד היום אלינו מעידות על כך.

רוברט ג’סטרו

את גליון השנה שלנו החלטנו לייחד. הבאנו תחת קורת־גיליון אחת מבחר של סיפורים, הנחשבים לעילית שבעילית בתחום המד"ב, ולידם כמה מאמרי ‘סיכום’.

איזאק אסימוב, אחד מסופרי המד"ב הגדולים של כל הזמנים, מביא לנו שני סיפורים ארוכים – ‘שקיעה’ ו’איש יובל המאתיים'. ‘שקיעה’ (Nightfall) נכתב בשנת 41' ונחשב בעיני רבים כסיפור המד"ב הטוב ביותר של כל הזמנים. הסיפור תורגם ע"י עמנואל לוטם (‘חולית’, ‘שער’), אחד ממתרגמי המד"ב הטובים ביותר בארץ.

הסיפור ‘איש יובל המאתיים’ זכה בפרסי ה’הוגו' וה’נביולה' לשנת 1976, וכמוהו גם ‘ג’פטי בן חמש’ של הארלן אליסון.

הסיפורים האחרים, פרי עטם של סופרים כמו רוברט היינלין, בריאן אולדיס, ארתור סי. קלארק וריצ’ארד מתיסון, נחשבים גם הם ל’עילית' שבסיפורי המד"ב בכל הזמנים.

פרנהייט חביב

במשך השנה הראשונה להופעת החוברת חלו זעזועים רבים במשק, ואלה לא פסחו גם עלינו. אולם, וזאת אנו יכולים לומר בסיפוק – עדיין אנו זולים במחיר שאנו גובים עבור כל חוברת. היום, מחירו של ספר ממוצע הוא כ־160 ל"י, בעוד מחירה של חוברת רגילה הוא 50 ל"י (פחות משליש ממחירו של ספר). אנו מקווים ומשתדלים שלא להעלות את מחיר המגזין בצורה מופרזת.

עתידעת – הרואים את הנולד

לסיכום, פריחתו של המד"ב בישראל, ופריחתו המחודשת בחו"ל מלמדים אותנו על שינויים רבים שחלו בהשקפת העולם של החברה בישראל ובעולם. לא בכדי נאמר, שאחד המאפיינים הבולטים של קוראי המד"ב הוא ראייתם הקוסמופוליטית וסקרנותם האינטלקטואלית. שכן המד"ב, מעבר להיותו סיפורי הרפתקאות חלליים־עתידיים, הוא ז’אנר ספרותי, הנושא איתו בדרך כלל (ספרי האיכות בעיקר) מסר חברתי ואנושי כללי.

שלכם

רק 30 שנה

סיפורים

איש יובל המאתיים – איזאק אסימוב

פרנהייט חביב – אלפרד בסטר

אל תוך השביט – ארתור סי. קלארק

שקיעה – איזאק אסימוב

לוחם קטן ומסכן – בריאן אולדיס

אתם המתים־החיים – רוברט היינלין

ילוד איש ואישה – ריצ’ארד מתיסון

ג’פטי בן חמש – הארלן אליסון

מדורים

מכתבי קוראים

עתידעת: הרואים את הנולד – אהרן האופטמן

עד שתגווע השמש – רוברט ג’אסטרו

מבזקים קוסמיים

דו"ח עב"ם – רלף וג’ודי בלום

אסטרולוגיה בעיני אסטרונום – ראיון עם ג’ורג' אבל

אסימוב על: רק שלושים שנה – איזאק אסימוב

אינדקס

מכתבי קוראים

בגליון הבא

הסיפור ‘חפשיה ומשועבדת’ מאת פמלה סרג’נט מספר את סיפורה של קבוצת אנשים המוחזקת ‘בבית־חולים’ סגור, ושל נערה – מאותה קבוצה – המנסה להימלט.

חלקה השלישי של סדרת הכתבות בענייני פאראפסיכולוגיה מאת עמיחי ישראלי עוסק בסיאנסים, צילומי רוחות ועוד.

הסיפור ‘הכוכב’ מאת ה.ג'. וולס, אחד הסיפורים הקלאסיים של הסופר המפורסם – אשר מבחינות רבות שימש כמקור השראה לאסימוב בעת כתיבת סיפורו ‘שקיעה’. סיפור זה, פרי עטו של אבי המד"ב המודרני, מובא במסגרת מדור הנוסטלגיה שלנו, שבו אנו מביאים מדי פעם סיפורים מלפני ‘תור הזהב’ של המד"ב (1920–1930).

במדור ‘אסימוב על’ יתאר איזאק אסימוב את ‘הסוף’ – כיצד יבוא עלינו הקץ.

מתי נברא העולם?

שמחתי לקרוא את מכתבו של יואל ברין מירושלים (גליון מס' 11) שבו הצהיר כי האמונה שהעולם נברא לפני 5740 שנים איננה מיסודות אמונתנו. אני מקווה רק שיש לו הסמכות לקבוע זאת. עם זאת, עלי להודות שאינני מבין את ההמשך. לדבריו, התאריך 5740 מתייחס לבריאת האדם, ולא לבריאת העולם. אבל הרי העולם כולו, כולל האדם, נברא תוך שישה ימים, וזאת לא לפי עתון ילדים, אלא לפי הכתוב בפירוש בספר הספרים. האם מר ברין מתכוון לומר שהעולם לא נברא לפני 5740 שנים, אלא שישה ימים לפני כן?

אינני יודע עם הכותב מיתמם, או שבאמת לא הבין מה שכתבתי בענין עתון הילדים ‘זרקור’. עתון זה הוא פרסום רשמי של משרד החינוך ומיועד לבתי הספר הדתיים. נאמר בו: “האמונה שה' ברא את העולם לפני 5736 שנה היא מיסודות אמונתנו!” (סימן הקריאה במקור.) דברים אלה לא נכתבו על ידי ילדים, אלא על ידי איש משרד החינוך, בוודאי רב, הממונה על הקניית האמונה היהודית בבתי הספר הדתיים. מה הלגלוג הזה, מר ברין, על עתון ילדים? האם משום שהקוראים הם ילדים, מותר להטעות אותם?

אני מציע איפוא שמר ברין, במקום להתווכח אתי, ינסה לשכנע את אנשי הדת במשרד החינוך ויתר הגופים המטפלים בנושא. אני ניסיתי זאת, אך נכשלתי (בחליפת מכתבים עם עורכי המדור “דע את יהדותך” במעריב).

נחמן גבעולי, תל־אביב

ברצוני להתייחס למאמרו של נחמן גבעולי ‘היקום – ראשיתו ואחריתו’ (גליון מס' 10). האמונה היהודית קובעת כי גיל העולם הוא 5740. בחישובים שנערכו לפי חיכוך פני כדור הארץ כתוצאה מגאות ושפל מגיעים למסקנה כי גיל העולם אכן נמצא בתחום ה־6,000 שנה (חישוב זה אפשר למצוא בספרו של אברהם קורמן ‘מושגים במחשבת ישראל’ ע"מ 105).

בחוברת Popular Science 1979/7 פורסמה כתבה על מסעה של החללית וויג’ר אל יופיטר. אתרגם כאן קטע באופן חופשי: “… פני הפלנטה יו נראים מאוד צעירים. חשבנו שהיא דומה לירח שלנו, אך היא חמה ופעילה.”

נתון מהפכני – התפרצות געש על פני יו – שינה את כל דרך החישוב, ואני בטוח שהוא גם שינה דעות אחרות.

ולעניננו: נערכים חישובים רבים כדי לאמוד את גיל העולם, וגיל העולם לפי חישובים אלה נע לכל אורך הסקלה של מיליונים ומלירדים שנים.

ידוע לנו מעט מאוד אודות היקום, לכן המספר 5740 שנה טוב כמו המספר 15 מליארד שנה, ובשבילי הוא אף טוב יותר.

כותב מר גבעולי:

“… איך יכולים המדענים לגבש תאוריה שהיא כיום מפורטת להפליא על דבר שקרה לפני 15 מיליארד שנה? שאלה מוצדקת זו נשאלת לעיתים קרובות בטון ספקני, או אף בביטול, ודווקא על־ידי אלה המקבלים ללא הרהור כל קביעה הקשורה באמונתם הדתית…”

כל כוחה של הדת היא האמונה – אדם מאמין מקבל על עצמו דברים מכח האמונה. כל כוחו של המדע הוא ההוכחה – אדם מקבל תאוריה כעובדה אך ורק אם תאוריה זו הוכחה בצורה מדעית. לכן, אדם דתי יכול לקבל כל דבר מיסטי בכח האמונה בלבד, ומצד שני להסס בכל הקשור במספר 15 מיליארד שנה.

ואם אינך מקבל דברים אלו (ומבקש להאמין במספר 15 מיליארד שנה), אתה מעמיד את יחסך כלפי המדע כאל אמונה.

הרוניאן דני, ירושלים

עובדות ואמונות

מערכת נכבדה,

אנא, פרסמו את מכתבי זה, מאחר וחשוב, לדעתי, שגם הרוב החילוני יאמר את דברו לנוכח האלימות המילולית שנוקטים קוראים דתיים מסויימים מעל דפי ‘פנטסיה 2000’.

מסתבר, כי אותם קוראים משתדלים בכל כוחם להפוך את מגזין המד"ב לבמה לוויכוחים בנושאי דת. ואני מודה ומתוודה, נגררתי אחריהם. שכן, אי אפשר להחשות לנוכח מכתבו היומרני של מר הרוניאן דן גליון מס' 10 שלדעתו המדע אינו מסתמך כלל על עובדות כביכול, וקובע את מסקנותיו על פי אמונות בלבד!

כל זאת, בעוד אותה מגרעת עצמה מצויה בשפע במכתבו שלו. נראה שהוא מתקשה לטפל אפילו בעובדות פשוטות – כציטטות. זאת משום שבמובאה מתוך המאמר ‘תרבות הרובוטים – סימן שאלה’ (גליון מס' 8) נמצאים רעיונות שכלל אינם קיימים, ולא ברמז, במאמר המקורי.

ומה באשר לעובדות מסובכות מעט יותר? נראה שעליהן אין מר הרוניאן יכול להשתלט כלל. הוא תוקף בשצף קצף את התיאוריה המדעית לבריאת היקום, שהיא, לדבריו: “מניחים שהעולם נוצר כתוצאה מתאונה ראשונית, שיצרה מולקולה ראשונה”, ובכן, לידיעתו של מר הרוניאן, אין שום מדען הדוגל בתיאוריה מוזרה שכזו. התיאוריה שאכן קיימת, והיא המקובלת כיום על המדע, היא ה"מפץ הגדול", לפיה, ראשית היקום היתה בכדור אש זה התפוצץ, וממנו נזרקו הגלכסיות לכל עבר. תיאוריה זו נתמכת בתופעות פיסיקליות ותצפיתיות רבות, ופרטים נוספים יוכל מר הרוניאן למצוא (למרבה האירוניה) – באותו גיליון בו הופיע מכתבו היהיר.

בורותו המדהימה של מר הרוניאן, בנושאים שאותם הוא מתיימר לדעת, נותנת אותותיה גם בהמשך. בקשר לתיאוריות המדעיות על היווצרות החיים הוא שואל: “מדוע לא הניח הרובוט שהוא בעצם נוצר במקרה, כתוצאה מתאונה של התחברות גלגלי שיניים, חוטי חשמל טרנזיסטורים” וכו'. לדעתו של מר הרוניאן, מקרה הרובוט אנלוגי למקרה האורגניזים החי, כלומר, לפי תפישתו, טוען המדען כי אם ישים במבחנה חלבונים, פחמימות, שומנים וכד', יווצר בה יצור חי, או לפחות תא. השערה כזו היא אכן אבסורדית, אך האם יש מדען החושב כך? וודאי שלא! היווצרות החיים היתה תהליך מתמשך. מולקולות פשוטות התחברו ויצרו מולקולות מורכבות, אלו מצידן יצרו מולקולות מורכבות עוד יותר, וכן הלאה. כך נוצרו אינספור גופיפים מורכבים ביותר, שצפו באוקיינוס הבראשיתי. ואז התחיל גופיף מסויים ע"י תהליך כימי מוכר – להכפיל את עצמו. זה היה התא הראשוני, וכל היצורים החיים כיום על פני כדור־הארץ הם צאצאיו של אותו תא קדמון. לתיאוריה זו יש גם ראיות ניסויות. חמרים פשוטים שונים, כגון מיתן, אמוניה ועוד, עורבבו במבחנות. ומהם נוצרו חמרים אורגניים מורכבים ומסובכים להפליא. וכפי שאמר אסימוב: אם כל־כך הרבה הושג במשך שבועות מספר במבחנות קטנות, שוו בנפשכם מה קרה באוקיינוס הענק במשך מיליוני שנים.

מיליוני שנים, מר הרוניאן. לא מאות אלפים, לא עשרות אלפים, ובוודאי שלא 5740 שנה. מר הרוניאן שולל את כל הבדיקות המדעיות על העבר, וקורא להן… הנחות דעות ואומונות בלבד." מבחינה פילוסופית, הוא צודק, עקרונית, גם ההנחה שהשמש תזרח מחר היא אמונה. אך יש לה על מה לסמוך! לאחר שחווינו אינספור זריחות, וגם הסברנו את התופעה, אנו רשאים להניח שגם מחר תזרח השמש. לאחר שגלינו את תופעת הרדיואקטיביות, דרך משל, חקרנו את סיבותיה, גילינו שהקצב שלה קבוע וחישבנו אותו, אנו יכולים להסתמך על תופעה זו כדי לקבוע את גילו של כדור הארץ. אם יביא מר הרוניאן הסבר הגיוני, מדוע קצב הרדיואקטיביות משתנה מזמן לזמן (למרות כל הניסויים והבדיקות שנערכו) אפשר יהיה אולי להתחשב בדעתו. אך כל עוד הוא מגבב טענות חסרות שחר ובעצמו דוגל באמונות אשר (הבה נאמר זאת בגלוי) אין שום עובדות התומכות בהן, מהווה מכתבו השמצה חסרת יסוד של המדע המודרני.

אריאל כהן, ראשון לציון

יום הולדת ל’פנטסיה 2000'

הנני אחת מקוראותיכם הנאמנות למן הגליון הראשון שיצא לאור, והרשו לי קודם כל לברך אותכם לרגל הוצאת גליון השנה – יום הולדת שמח, והמשך דרככם הלאה באותה מידת הצלחה ורצון טוב!

הנני קוראת מדע בדיוני מזה שנים רבות, ונדמה לי שקראתי את רוב החומר (אם לא כולו) שיצא לאור בעברית מאז שנות ה־50, אם כירחון (שלדאבון לב בדרך כלל היה שובק חיים לאחר גליון אחד או אחדים), או כספר.

כמו כן אני מרבה לקרוא ספרי מד"ב באנגלית. וכאן אני רוצה להביע את דעתי הפרטית על ספרות המדע הבדיוני בארץ ועל היחס ל’משוגעים' לקריאתה כמוני וכדומים לי.

תמיד הסתכלו עלי כעל ‘חיה משונה’ על שאני נהנית מזרם ספרותי זה שהוא כה שונה מהמקובל והרגיל. כל מיני ‘מביני דבר’ רואים את ספרות המדע הבדיוני כקלוקלת, ילדותית, או כבריחה מהמציאות.

קשה לי להבין מדוע אפילו בספריה בה אני מחליפה נחשבים ספרי המדע הבדיוני ל’ילד חורג'. אני חושבת שירחון כמו שלכם ודומים לו, וכן הדחיפה החזקה שניתנה לספרות המדע הבדיוני בעברית בשנה־שנתיים האחרונות, ישנו אולי את הדעה הרווחת.

באשר ל’פנטסיה 2000' – תמיד אני מצטערת שכמות החומר הסיפרותי בו אינה מרובה יותר; הקריקטורות אמנם טובות ויפות אבל האם לא עדיף להכניס במקומן עוד סיפור?

המדורים השונים מעניינים, וכן מעניין לקרוא את ביכורי הספרות של המד"ב הישראלי. אמנם הרמה לא תמיד על הגובה, אבל כל ההתחלות קשות… קצת מפריעים לי הקטעים שאתם מוסיפים בראשי העמודים – הם אינם מוסיפים דבר. אבל איני מתיימרת להבין בעיצוב גרפי, ואולי הדבר דרוש.

הירחון בכללותו הוא על הגובה – המשיכו בדרככם זו והשארו באותה רמה ואותו טיב, ואולי גם תגדילו את כמות החומר, (ותקטינו את כמות שגיאות הדפוס…)

יהודית אבישי, פתח תקווה

המערכת מודה מקרב לב ליהודית אבישי ולכל הקוראים הרבים שברכו אותנו לרגל הופעתו של גליון השנה החגיגי. הביקורת – כתמיד – מתקבלת בברכה ונשקלת ברצינות.

מחמאות

התמונה שבשער חוברת מס' 10 “אסטרונומית” ממש כמו המחיר שעליה…

הסיפור ‘נימוס’ של פרדריק בראון הדהימני ברמתו ובטפשותו האוילית!

אם לשפוט לפי התחלתו של הסיפור ‘אני רואה אדם יושב על כיסא וכיסא נושך ברגלו’ (כי לא היתה לי שום כוונה לקראו), הריהו מחליא, חולני, מופרע, ואידיוטי! אם תשמעו בדעתו של רון שריאר (מכתבי קוראים, גליון מס' 10), הרי מוטב שתעסיקו בית משוגעים שיספק לכם סיפורים מסוג מעוות ומטורף בשפע. המד"ב חייב ללכת עם המדע, ולכן זהו מדע בדיוני, ולא ‘שגעון דמיוני’!!!

דני אינטרטור, בני ברק

פריצת גבולות

ברצוני לציין לשבח את גליון מס' 9 שבו פרצתם את גבולות הנורמה החברתית, ושילבתם סיפורים הכוללים סקס. אך לא זאת מטרת מכתבי. תמיד חשבתי שאתם מתרגמים סיפורי מד"ב מחוברות ישנות בלבד, כל הבא ליד. לכן נדהמתי והופתעתי לטובה מהסיפור ‘אל השמיים שממעל’ של כריסטופר ווארד, שהופיע בחוברת מס' 11. ברור לחלוטין שהסיפור חובר בזמן האחרון, וזאת לאור המשפט המסיים “בחלל איש אינו יכול לשמוע את זעקתך”, שלקוח, כידוע, מהסרט ‘הנוסע השמיני’.

תוספת אקטואליות נוספה לחוברת עם הסיפור הישראלי ‘מסה קריטית’ של יחיעם פדן. כל המתמצא בעולם של היום וקורא עיתונים, נפנה לקרוא את חוברת מס' 11.

גבי שחר, רמת השרון

מהר יותר – מאוחר יותר?

גליון מס' 11 היווה שפל חמור ברמת כתב־העת. פרט למאמרו המבריק של אסימוב, ולסיפורו היפה של ל. לייבוביץ' ‘ריח קלוש של עצי פרח’, עמד הגליון בסימן של רמה נמוכה להחריד.

בעיקר אני מתכוון לסיפורים כגון זה של יחיעם פדן ‘מסה קריטית’. הפחות טוב של סיפורים המתיימרים להיות סיפורת־מדע, הוא אותם סיפורים, שבהם מוזכרים מושגים מדעיים, אך תוך סתירה של חוקי־הטבע הידועים, מבלי שהסופר יטרח להשקיע מחשבה כדי לבדוק את ההגיון שבהם. במכתבי הקודם הזכרתי, כדוגמאות לכך, את שני חלקיו של הספור ‘משחקים מסוכנים באפס ג’י’, אך הסיפור ‘מסה קריטית’ מביא את התופעה לשיאה.

בספור מוזכרת ‘תורת היחסות הפרטית’. לפי תורה זו, אכן הזמן עובר לאט יותר לגבי גופים הנעים במהירויות גדולות. פרט לכך, כל קשר בין תורת היחסות הפרטית לסיפור, מקרי בהחלט. מעניין לדעת היכן שמע מר פדן על תורת היחסות הפרטית, ואיך הצליח להגיע למסקנה המגוחכת שמי שנוסע מהר יותר – מגיע מאוחר יותר.

גבורי הספור נסעו מרחק של 4 שנות אור, במהירות קרובה למהירות האור ביחס לכדור־הארץ. לכן, בכדור הארץ, ולא בחללית, היו צריכות לעבור 4 שנים בעת המסע (ובגלל תורת היחסות הפרטית, היה המסע נמשך לגבי החללית ימים ספורים).

יש לשער שתשובתם של כמה קוראים נזעמים תהיה, שאיני יכול לאסור על כל מי שאיננו דוקטור לפיסיקה לכתוב סיפורת־מדע. אכן, איני דורש זאת, אך אני עצמי תלמיד־תיכון והידע שלי בתורת היחסות מסתכם בספרי מדע פופולרי שקראתי, וזהו לדעתי, מינימום הנדרש מכל מי שמתיימר לכתוב סיפורת־מדע.

אייל מוזס, רחובות

הצעות ייעול

מיום שלמדתי לקרוא אני חובב נלהב של מד"ב (כ־15 שנים) ומובן שאני קורא בקביעות את הירחון ‘פנטסיה 2000’. ברם, עדיין לא חתמתי על מינוי למרות שאני רוצה לעשות זאת החל מגליונכם השישי, והסיבה פשוטה: אי קביעות בהוצאת הירחון. פעם יוצא בסוף החודש, פעם בתחילתו, פעם באמצעיתו, פעם לא יוצא כלל והדבר פורסם רק אחרי חודש!

באם העובדה שאתם מהווים 50% מהמגזינים למד"ב בארץ מרשה לכם לזלזל בקוראיכם? היכן הדיקנות המדעית? היכן הסדר והארגון החיוניים כל כך לכל מדע?

אמת. אני יודע שכולכם סטודנטים ולומדים ועסוקים ו… שטויות במיץ עגבניות! לא מענין! רוצים להוציא ירחון מד"ב? תעשו זאת כמו שצריך או שתחליפו מקצוע מהדפסת עתון למכירת עתונים – שם גם תרוויחו יותר! עד שלא תהיה קביעות בהדפסת הירחון לא אחתום על מינוי, והדרך היחידה לרָצות אותי היא לספק לי מכונת זמן שבה אוכל לנסוע אל העתיד ולרכוש שם היום את הגליון שייצא בעוד יום/שבוע/חודש (מיחקו את המיותר) ועד אז…

נ.ב.

למרות הכל, אתם מוציאים ירחון טוב. חיזקו ואימצו!

נתנזון יוסי, חיפה

כל מי שמעוניין למכור מכונת זמן משומשת למר נתנזון – מתבקש לפנות למערכת. המכונה היחידה שברשות המערכת משמשת אותנו לנסיעות אחורה בזמן, על מנת ‘להרוויח’ זמן נוסף לעבודה על החוברת ולהוציאה בזמן – פחות או יותר…

‘סולריס’ או ‘יומני כוכבים’?

שמחתי לקרא שגורמים בארץ דואגים לתרגום והוצאה לאור של ספריו של סטניסלב לם אולם דבר אחד ציער אותי כבר בהתחלה. בכותרת של מכתבו של מר ברוך פלטנר (גליון מספר 11) נפלה טעות מצערת כאשר במקום “סטניסלב” נדפס “סטינסלב”, נקוה שהתרגום של כתביו של לֶם יהיה טוב יותר… אשר לבחירת הספר, אני מסכים עם דעתו של מר פלטנר ש’סולריס' הוא ספרו הטוב ביותר של לם. אבל כדאי לציין גם שזהו ספר קשה מאד (גם לקריאה וגם להבנה) ולא משקף בדיוק את סגנונו של לם בספריו האחרים.

לדעתי התרגום של ‘יומני כוכבים’ עדיף. לפי דעתי ייטיב ספר זה להציג את לם בפני הקורא הישראלי.

גופמן יוסף, נתניה

לפי מיטב ידיעתנו, עומד הספר ‘יומני כוכבים’ לצאת לאור בהוצאת ‘שוקן’. את הספר ‘סולריס’ אנו מקווים להוציא לאור במשך השנה במסגרת ‘ספריית פנטסיה’. שני הספרים ראויים בהחלט לתרגום – כמו יתר ספריו של סופר פולני מצויין זה.

שמחנו להיווכח שחובבי מד"ב מישראל נוטלים חלק פעיל בארועי מד"ב בעולם. נורית סרבש, סטודנטית לרפואה בפדובה שבאיטליה, נמנית עם הוועדה המארגנת של הקונגרס האירופי למד"ב (בנוסף על פעילותה בהוצאת בטאוני חובבים שונים באיטליה), ושלחה לנו את המידע הבא על הקונגרס:

הקונגרס האירופי החמישי למד"ב (Eurocon) יתקיים בסטרסה שבאיטליה בתאריך 1–4 למאי, 1980.

מלבד ההרצאות מפי מיטב אישי המד"ב באירופה, הקונגרס יכלול:

1. תערוכת אמנות פנטסטית בינלאומית שתכלול את יצירותיהם של למעלה מ־20־ אמנים.

2. תערוכת אמנות מד"ב.

3. תערוכה בולאית המוקדשת לנושא כיבוש החלל. (סניף הדואר בתוך היכל הקונגרס יעמוד לרשות באי הקונגרס ויחתום את הדואר היוצא בחותמת מיוחדת עם סמל הקונגרס להנצחת המאורע).

4. תערוכת ספרי מד"ב ופנטסיה שתקיף את כל המולי"ם באירופה אשר מוציאים לאור מד"ב.

5. תצוגת הקרנת סרטים רֶטרוסְפֵּקְטיבית – בתום ההרצאות יוקרנו מדי יום מיטב סרטי המד"ב שהופיעו עד כה בהקרנה ‘נון־סטופ’ עד השעות הקטנות.

6. סקירה של סרטי מד"ב חדשים. מתנהל משא ומתן עם חברות הסרטים עבור הרשות להקרין את סרטי המד"ב החדשים בבכורה עולמית.

7. כמו כן יאורגנו טיולים בכל האזור המרהיב של ה – Lago Maggiore.

בדבר פרטי ההרשמה למעוניינים להשתתף בקונגרס – נא לפנות לפי הכתובת:

עמב"ם?

ב’פנטסיה 2000' מופיע לעיתים קרובות המונח ‘עב"ם’. איות המונח מקורו בטעות. האיות הנכון למונח זה הוא ‘עמב"ם’, כלומר ‘עצם מעופף בלתי מזוהה’ ולא רק ‘עצם בלתי מזוהה’, אשר יכול להיות כל חפץ שאיננו מזהים אותו (בשמו). הקיצור ‘עמב"ם’ הוא גם תרגום נכון למילה באנגלית:

הנני תקוה כי אכן תקבלו את תיקוני והמונח יודפס מעתה בכתיב הנכון.

אלי ורטמן, רמת־גן.

הצדק כמובן, עם הכותב. אך המציאות היא שהשם 'עב"ם' הוא קצר יותר ונוח יותר להגוי, ומה שחשוב יותר – הוא השתרש בציבור, ומוכר לכל. על כן נראה לנו שהשימוש בו מוצדק. בדיוק כמו השימוש בשם מד"ב שאיננו התרגום הנכון למונח Science Fiction.

בשנת 1975 נתבקש איזאק אסימוב לכתוב סיפור שעמד להיכלל באנתולוגיה חגיגית של סיפורי מד"ב, לרגל חגיגות יובל המאתיים של ארה"ב. באנתולוגיה היו אמורים להשתתף עשרה סופרים, והכותרת שנקבעה לה היתה – ‘איש יובל המאתיים’.

משום מה, האנתולוגיה לא יצאה לאור, אך סיפורו של אסימוב התפרסם במסגרת קובץ אחר, בשנת 1976, ואף זכה בשני הפרסים המכובדים – ה’הוגו' וה’נביולה'. זהו אחד מסיפורי הרובוטים האחרונים של אסימוב, שמרביתם התפרסמו, כידוע, בשנות הארבעים. הסיפור עומד לראות אור בעברית בעתיד הקרוב במסגרת הספר ‘אופוס 200’ – ספרו המאתיים במספר של אסימוב.

מבחינות רבות הסיפור ‘איש יובל המאתיים’ הוא סיפור הרובוטים האחרון של מי שזכה לעיקר פרסומו בזכות סיפורי הרובוטים המרתקים שכתב, ואשר ‘שלושת חוקי הרובוטיקה’ הפכו לסימלו המסחרי.

* * *

“תודה,” אמר אנדרו מרטין והתיישב במקום שהוצע לו. הוא לא נראה כמי שהוכרח להשתמש באמצעי זה, האחרון, אך כך היה.

למעשה, הוא לא נראה כשום דבר, שכן פניו עטו לובן חלק, לבד מארשת העצבות, שכאילו ניבעה מעיניו. שערו היה חלק, חום־בהיר, די מסודר, ועור פניו היה חלק. הוא נראה מגולח למשעי. בגדיו בלטו בשמרנותם, אולם היו מסודרים והצבע האדום־סגלגל קטיפתי שלט בהם.

מאחורי שולחן הכתיבה הביט בו המנתח, והשלט שעל השולחן כלל סדרת אותיות ומספרי זיהוי, שאנדרו לא הסב את תשומת לבו אליהם. לכנותו ‘דוקטור’ יהיה די והותר.

“מתי אפשר יהיה לבצע את הניתוח, דוקטור?” שאל.

המנתח ענה ברכות, באותה נימת כבוד מיוחדת של רובוט, בהתייחסו ליצור אנושי, “איני בטוח, אדוני, שאני מבין כיצד, או על מי, אפשר בכלל לבצע נתוח שכזה.” אפשר שהיה מבט של עקשנות על פני המנתח – אם בכלל יכול רובוט מסוגו, עשוי פלדה בלתי מחלידה בצבע ארד־בהיר, שיהיה בעל הבעה כזו, או כל הבעה שהיא.

אנדרו מרטין בחן את ידו הימנית של הרובוט, ידו החותכת, שהיתה מונחת על השולחן ללא תזוזה. האצבעות היו ארוכות ועוצבו בצורה כה נאה ויעילה, עד שאפשר לדמיין בקלות איזמל מנתחים מותאם להן, והופך באופן זמני לחלק מהם.

בעבודתו לא יהיה כל היסוס, שום כישלון, לא רטט ולא שגיאות. הדבר בא עם ההתמחוּת, כמובן, התמחות שהאנושות כה משתוקקת לה, עד שנותרו רק מעט מאד רובוטים בעלי מוח עצמאי. מנתח יהיה חייב, כמובן, להיות בעל מוח כזה. הרובוט־המנתח שלפניו, אף אם בעל־מוח היה, היה כה מוגבל בכישוריו שלא הכיר את אנדרו, וקרוב לוודאי שמעולם לא שמע אודותיו.

“האם חשבת אי פעם שתרצה להיות אדם?” שאל אנדרו.

המנתח היסס לרגע, כאילו לא התאימה השאלה לשום מסילה פוזיטרונית במוחו, “אולם אני רובוט, אדוני.”

“האם יהיה זה טוב יותר להיות אדם?”

“הייתי מעדיף להיות מנתח טוב יותר, אדוני. לא הייתי יכול להיות כזה אם הייתי אדם, אלא רק אם הייתי רובוט משוכלל יותר. להיות רובוט מפותח יותר – זה היה גורם לי הנאה.”

“אין זה מעליבך שאני יכול לצוות עליך? שאני יכול לגרום לך לעמוד, לשבת, לנוע ימינה או שמאלה, פשוט בהורותי לך כך לעשות?”

“תענוג לי להנעים לך, אדוני. אם היו פקודותיך פוגעות בתיפקודי ביחס אליך, או ביחס לכל יצור אנושי אחר, לא הייתי מציית לך. החוק הראשון הנוגע לתפקידי בשמירת ביטחון האדם היה מאפיל על החוק השני המתייחס לצייתנות. בכל מקרה אחר צייתנות היא תענוג בשבילי… אולם על מי עלי לבצע נתוח זה?”

“עלי,” השיב אנדרו.

“אולם הדבר בלתי אפשרי. זהו נתוח מזיק באופן ברור.”

“אין זה משנה,” השיב אנדרו בשלווה.

“אסורה עלי גרימת נזק,” אמר המנתח.

“ליצור אנושי לא,” אמר אנדרו. “אבל גם אני רובוט.”

כאשר נוצר לראשונה, נראה אנדרו כרובוט הרבה יותר. הוא היה אז רובוט בהופעתו, ככל רובוט אחר שהיה קיים, מעוצב ללא פגם ופונקציונלי.

הוא ביצע היטב את משימותיו בבית, לשם הובא בימים שרובוטים היו בבחינת תופעה נדירה על פני כדור־הארץ.

בבית היו ארבעה – אדון וגברת, ועלמה ועלמה קטנה. הוא ידע, כמובן, את שמותיהם, אך מעולם לא השתמש בהם. ג’רלד מרטין היה אדון.

מספרו הסדורי של אנדרו היה נ.ד.ר. משהו – את המספרים שכח. זמן ארוך עבר מאז, אולם אם היה ברצונו לזכור, לא היה שוכח. הוא לא רצה לזכור.

עלמה צעירה היתה הראשונה שקראה לו ‘אנדרו’, מכיוון שלא יכלה להשתמש באותיות, וכולם חיקוה בענין זה.

עלמה קטנה… היא מתה בגיל תשעים, וזה היה מזמן. פעם ניסה לקרוא לה ‘גברת’, אולם היא לא הירשתה. היא נותרה עלמה צעירה עד יומה האחרון. אנדרו תוכנן לבצע את תפקידיו כנושא כלים, משרת ועוזרה של גברת. היו אלה הימים הנסיוניים שלו, ולמעשה של כל הרובוטים באשר הם – מלבד אלה שפעלו בבתי החרושת ובתחנות התעשיתיות והמחקריות מחוץ לכדור־הארץ.

המרטינים נהנו ממנו, ולמעלה ממחצית הזמן הוא נמנע מלבצע את עבודתו, משום שעלמה ועלמה קטנה העדיפו לשחק עימו.

היתה זו עלמה, שהבינה ראשונה כיצד אפשר לסדר זאת. היא אמרה, “אני פוקדת עליך לשחק עימנו ועליך למלא הוראות.”

“אני מצטער, עלמה, אולם פקודה מוקדמת מאדון קודמת לזו,” השיב אנדרו. אולם היא החזירה, “אבא פשוט אמר, שהוא מעונין שתהיה אחראי על הנקיון. זו לא היתה פקודה מפורשת. אני פוקדת עליך.”

לאדון לא היה אכפת. אדון חיבב את עלמה ואת עלמה קטנה אף יותר מאשר את גברת, וגם אנדרו חיבבן. השפעתן על פעולותיו היו לפחות כאלו, שאצל יצור אנושי הן היו נחשבות כתוצאה של חיבה. אנדרו החשיב זאת כחיבה, שכן לא ידע מילה אחרת לתארן.

את תכשיט העץ הראשון גילף עבור עלמה קטנה. היא פקדה עליו לעשות זאת. כנראה, קיבלה עלמה ליום הולדתה תכשיט שנהב מקושט בחיטובים עדינים, ועלמה קטנה היתה עצובה עקב זאת. היתה לה רק פיסת עץ אותה נתנה לאנדרו יחד עם סכין מטבח קטנה.

הוא השלים את הגילוף במהירות, ועלמה קטנה אמרה, “זה יפה אנדרו. אראה זאת לאבא.”

אדון לא יכול היה להאמין. “היכן באמת השגת זאת מאנדי?” לעלמה קטנה קרא מאנדי. כאשר הבטיחה עלמה קטנה שדיברה אמת, הוא פנה לאנדרו, “האם אתה עשית זאת, אנדרו?”

“כן, אדוני.”

“גם את התרשים האמנותי?”

“כן, אדוני.”

“מאין העתקת את התרשים?”

“זהו תאור גיאומטרי, אדוני, המתאים למרקם העץ.”

ביום המחרת הביא לו אדון פיסת עץ נוספת, גדולה יותר, וסכין חשמלית. הוא אמר, “גלף משהו מזה, אנדרו. כל מה שתרצה.”

אנדרו החל לעבוד ואדון צפה בו. אחר בחן ארוכות את התוצר. מאז פסק אנדרו להגיש לשולחן. במקום זה ציוה עליו אדון לעיין בספרים על עיצוב ריהוט, ולבנות על פיהם ארונות ושולחנות כתיבה.

בבחנו את המוצרים המוגמרים אמר אדון, “אלה הם מוצרים נפלאים, אנדרו.”

“אני נהנה לעשותם, אדוני.” ענה אנדרו.

“נהנה?”

“הדבר גורם למעגלים הפוזיטרוניים שבמוחי לזרום ביתר קלות. שמעתי שהשתמשת במילה ‘נהנה’, והדרך בה השתמשת במילה הולמת את מה שאני מרגיש. אני נהנה לעשותם, אדוני.”

ג’רלד מרטין לקח את אנדרו למשרדים האזוריים של ‘תאגיד רובוטים ואנשים מכניים באמריקה’. כחבר במועצה המחוקקת האזורית, לא היתה לו כל בעיה בהשגת ראיון עם הרובופסיכולוג הראשי. למעשה, רק כחבר המועצה המחוקקת האזורית יכול היה להיות בעליו של רובוט – בימים ההם, כאשר רובוטים היו כה נדירים.

בעת ההיא לא הבין אנדרו דבר מאותה שיחה, אך מאוחר יותר, אחרי למידה ממושכת, יכול היה להביט מחדש בהתרחשות ההיא, ולהבינה באורה הנכון.

הרובופסיכולוג, מרטין מנסקי, הקשיב, בעוד זעמו הולך וגובר. יותר מפעם אחת הצליח לעצור את אצבעותיו בנקודה, שמעבר לה הן היו מתופפות על השולחן ללא ריסון. תווי פניו היו ארוכים ומצחו מקומט, ונראה היה כאילו הינו צעיר מכפי שנראה.

הוא אמר, “הרובוטיקה אינה אמנות מדוייקת, מר מרטין. איני יכול להסביר זאת בפרטי פרטים, אך המתמטיקה בבסיסו של תכנון המסילות הפוזיטרוניות מסובכת מכדי להציע פתרונות מדויקים. באופן טבעי, מאחר שכל התכנון שלנו מבוסס על שלושת החוקים, הללו אינם ניתנים לערעור. אנו כמובן נחליף את הרובוט שלך…”

“לא ולא,” אמר האדון. “זו לא שאלה של כישלון מצידו. הוא מבצע את המשימות המוטלות עליו בשלמות. הנקודה היא, שהוא גם מגלף עצים בצורה נפלאה, ולעולם אינו חוזר על עצמו. הוא מייצר יצירות אמנות.”

מנסקי נראה נבוך, “מוזר. כמובן שאנו מנסים כיום מסילות רבות־כישורים… ממש יוֹצֵר, לדעתך?”

“היווכח בעצמך,” אדון נתן לו פיסת עץ קטנה שעליה היתה מגולפת תמונה ממגרש משחקים, שבה היו הילדים והילדות כה קטנים עד שאי אפשר היה להבדיל ביניהם. אולם ההתאמה ביניהם היתה מושלמת, והשתלבה בטבעיות מרובה במירקם העץ, עד שהמירקם עצמו נראה מגולף.

מנסקי אמר, “הוא עשה זאת?” הוא השיב את פיסת העץ והניד בראשו. “לבטח קרה משהו במסילות.”

“תוכלו לבצע זאת שוב?”

“קרוב לודאי שלא. דבר כזה לא דווח מעולם.”

“מצוין! כלל וכלל לא אכפת לי, שאנדרו הוא היחיד מסוגו.”

“חוששני, שהחברה תדרוש את הרובוט שלך לצורך מחקר,” אמר מנסקי.

“אין סיכוי. שכח מזה,” החזיר אדון בזעף פתאומי. הוא פנה לאנדרו. “בוא, נלך הביתה.”

“כפי שתבקש אדוני,” ענה אנדרו.

עלמה החלה לצאת עם בנים, וכמעט לא נמצאה בבית. היתה זו עלמה קטנה, שכבר לא קטנה כפי שהיתה פעם, שמילאה את עולמו של אנדרו. לעולם לא שכחה, שפיסת העץ הראשונה שגילף היתה למענה. היא ענדה אותה סביב צוארה, תולה על שרשרת כסף.

היא היתה זו שהתנגדה למנהגו של אדון להעניק את המוצרים חינם. “אבל אבא, אם מישהו רוצה אחד מהם, שישלם עבורו. הוא שווה את זה.”

“אין זה מתאים לך להיות תאוותנית לכסף, מאנדי,” אמר האדון.

“לא עבורנו אבא, לאמן.”

אנדרו מעולם לא שמע את המילה הזו, וכשהיה לו רגע פנאי, חיפשה במילון. אחר כך בא טיול נוסף, הפעם לעורך הדין של אדון.

“מה יש לך לומר, ג’ון?” שאל אדון.

עורך הדין היה ג’ון פיינגולד. שערו היה לבן וכרסו שמנמנה. ושולי עדשות המגע שלו היו בעלות גוון ירוק־בהיר. הוא בחן את הלוחיות שאדון העביר אליו. “יפהפה… אולם שמעתי את החדשות. הגילוף נעשה על ידי הרובוט שלך, זה שהבאת עימך.”

“כן, אנדרו הוא היוצר. הלא כן, אנדרו?”

“כן, אדוני,” ענה אנדרו.

“כמה היית משלם עבורן, ג’ון?”

“איני יכול לומר, אינני אספן של מוצרים כאלה.”

“התאמין שהוצעו לי מאתיים וחמישים דולר עבור החפץ הקט הזה? אנדרו בנה כיסאות שנמכרו במחיר חמש מאות דולר. מאתיים אלף דולר כבר הצטברו בבנק מעבודתו של אנדרו.”

“אלוהים, הוא הופך אותך לעשיר, ג’רלד.”

“חצי עשיר,” ענה אדון. “מחצית הסכום הופקדה בחשבון על שם אנדרו מרטין.”

“הרובוט?”

“בדיוק. ורציתי לדעת אם הדבר חוקי.”

“חוּקי?” כסאו של פיינגולד חרק כשנשען אחורה. “אין תקדימים לכך, ג’רלד. כיצד חתם הרובוט שלך על המסמכים הדרושים?”

“הוא יכול לחתום את שמו, והבאתי את החתימה עימי. לא הבאתי אותו לבנק. היש דבר נוסף שעלי לעשותו?”

“המ…” עיניו של פיינגולד כאילו נעצמו לרגע. ואז אמר, “טוב, אנו יכולים למנות אפוטרופסות שתנהל את כל ענייניו הכספיים בשמו, וכך יוקם חיץ שיבודד אותו מהעולם העוין. מעבר לכך איני מציע לעשות דבר. עד עתה איש לא עצר בך. אם מישהו מתנגד, תן לו להגיש תביעה.”

“ואם תוגש התביעה תטפל אתה במקרה?”

“עבור לקוח, בודאי.”

“עבור איזה סכום?”

“משהו כמו זה,” ופיינגולד הצביע לעבר לוחית העץ.

“בהחלט הוגן,” ענה אדון.

פיינגולד חייך לעצמו בהנאה בעודו פונה אל הרובוט, “אנדרו, האם אתה מרוצה שיש לך כסף?”

“כן, אדוני.”

“ומה אתה מתכונן לעשות בו?”

“לשלם עבור דברים שאחרת אדון היה משלם עבורם, אדוני. זה יחסוך לך, אדוני.”

הזמנות הגיעו. התיקונים היו יקרים, והעיצובים מחדש – אף יותר. במשך השנים נבנו סוגים חדשים של רובוטים. ואדון דאג לכך, שלאנדרו יסופק כל שכלול חדיש, עד שהלה הפך למפת ההצטיינות המתכתית. הכל היה על חשבונו של אנדרו. אנדרו עמד על כך.

אלא שבמסילות הפוזיטרוניות שבמוחו, לא נגעו. אדון עמד על כך.

“החדשים אינם טובים כמוך,” אמר. “הרובוטים החדשים הם חסרי ערך. החברה למדה לבנות את המסילות בצורה מדוייקת יותר, צמודות יותר לאף, עמוקות יותר במסלול. הרובוטים החדשים אינם נעים. הם עושים רק מה שתוכננו לבצע, ולעולם אינם סוטים. אני מחבב אותך הרבה יותר.”

“תודה, אדוני.”

“וזהו מפעלך שלך, אנדרו, אל תשכח זאת. בטוחני, שמנסקי הביא לקיצן את המסילות הרב־תיפקודיות ברגע שהביט בך. הוא לא אהב את חוסר היכולת לחיזוי. התדע כמה פעמים ביקש אותך למטרות מחקר? תשע פעמים! אולם מעולם לא הסכמתי, ועתה, כשהוא פרש, תהיה לנו מעט מנוחה.”

השנים חלפו. שערו של אדון התדלדל והפך אפור, ופניו התנפחו כשקיקים, בעוד שאנדרו נראה טוב יותר מאשר בזמן בו הצטרף למשפחה.

גברת הצטרפה למושבת אמנות באירופה, ועלמה היתה משוררת בניו־יורק. הם כתבו לפעמים, אך לא לעיתים קרובות. עלמה קטנה היתה נשואה וגרה לא רחוק. היא אמרה, שלא רצתה לעזוב את אנדרו, וכשילדה את ‘אדון קטן’, הרשתה לאנדרו להחזיק בבקבוק ולהאכילו.

עם הולדת הנכד, הרגיש אנדרו שלאדון היה עתה מישהו להחליף את אלה שעזבו. לא יהיה זה כל כך לא הוגן לבוא אליו עתה בבקשה כזו.

אנדרו אמר, “אדון, היה זה נדיב מצידך להרשות לי להוציא את כספי על פי רצוני.”

“זה היה כספך, אנדרו.”

“רק בשל פעולתך הרצונית, אדון. איני מאמין, שהחוק היה עוצר בעדך לשמור הכל לעצמך.”

“החוק לא ישכנעני לעבור על המותר, אנדרו.”

“למרות כל ההוצאות וכל המיסים, אדון, יש לי כשש־מאות אלף דולר.”

“אני יודע זאת, אנדרו.”

“ברצוני לתיתם לך, אדוני.”

“'לא אקחם, אנדרו.”

“תמורת משהו שתוכל לתת לי, אדון.”

“הו! ומהו, אנדרו?”

“חירותי, אדון.”

“חיר– –”

“ברצוני לקנות את חירותי, אדון.”

הדבר לא היה כה קל. אדון האדים ואמר, “לעזאזל!” פנה על עקביו והתרחק.

היתה זו עלמה קטנה שהטיחה בו בחזרה, בהתרסה ובגסות – ובנוכחות אנדרו. במשך שלושים שנים לא היסס איש לדבר בנוכחותו של אנדרו, באם נגע הענין לאנדרו או לא. הוא היה רק רובוט.

היא אמרה, “אבא, מדוע תראה זאת כעלבון אישי? הוא ימשיך להיות פה. הוא עדיין נאמן. הוא אינו יכול אחרת, כך הוא בנוי. כל רצונו הוא סדרת מילים. הוא שואף להיות חופשי. האם הדבר כה נורא? האם לא הרוויח את זה? אלוהים, הרי דיברנו על כך במשך שנים.”

“דיברתם על כך במשך שנים, מה?”

“כן, שוב ושוב על אותו ענין. הוא דחה אותו, מפחד שמא יפגע בך. אני גרמתי לו להעלות זאת בפניך.”

“הוא אינו יודע מהי חירות. הוא רובוט.”

“אבא, אינך מכירו. הוא קורא הכל בספריה. איני יודעת מה הוא מרגיש עמוק, אך גם איני יודעת מה אתה מרגיש עמוק בתוכך. כאשר תשוחח עימו, תמצא שהוא רגיש להפשטות שונות, כמוך וכמוני, ומה מלבד זה חשוב? אם תגובותיו של מישהו אחר דומות לשלך, מה תרצה עוד?”

“החוק לא יסבול גישה כזו,” החזיר אדון בכעס. “ראי כאן, את!” הוא פנה לאנדרו, כשקולו צורם בכוונה. “איני יכול לשחררך אלא בצורה חוקית, ואם יעלה הנושא בפני בתי־המשפט, לא רק שלא תשיג את חירותך, אלא שתתעורר גם שאלת ההחזקה בכספך וחוקיות העניין. האם גיבוב מילים זה שווה את איבוד כספך?”

“לחירות אין מחיר, אדוני,” ענה אנדרו. “אפילו סיכוי לחירות שווה את מחירו המלא.”

גם בית המשפט יכול היה לנקוט את העמדה שאין לחירות מחיר, ולהחליט שרובוט אינו יכול לקנותה, יהיה מחירה אשר יהיה.

ההצהרה הפשוטה של הפרקליט האזורי, שייצג את אלו שהגישו תביעה נגד החירות, היתה – המילה ‘חירות’ היתה חסרת משמעות כשיושמה למקרה של רובוט. רק יצור אנושי יכול להיות חופשי.

הוא חזר על ההצהרה מספר פעמים, כשראה זאת לנכון; באיטיות, כשידו נוחתת באופן קצוב על השולחן, כדי להטעים את מילותיו.

עלמה קטנה בקשה רשות לדבר בשמו של אנדרו. היא זוהתה בשמה המלא, בפעם הראשונה שאנדרו שמעו –

“אמנדה לאורה מרטין צ’רני יכולה לגשת לדוכן העדים.”

“תודה, כבודך,” אמרה. "אינני עורכת דין, ואיני מכירה את הדרך המקובלת בניסוח מילותי, אולם אני מקוה שתקשיב למשמעות הדברים ותתעלם מהסגנון.

"בואו נבין, מה פרושו להיות חופשי במקרה של אנדרו. במובן מסוים, הוא חופשי. חושבתני, שעברו לפחות עשרים שנים מאז מישהו במשפחת מרטין פקד עליו לבצע דבר, שהרגשנו שלא היה תוֹאֵם את רצונו.

"אולם, אם זה רצוננו, נוכל לצוות עליו לעשות כל דבר, בצורה ישירה וגסה, משום שהוא מכונה השייכת לנו. אולם מדוע נצטרך לעשות זאת, כאשר הוא שירת אותנו זמן כה רב ובנאמנות כזו, והרוויח כל כך הרבה כסף למעננו? הוא אינו חייב לנו דבר נוסף. החובה כולה נותרה בצד השני.

“אולם, אם היינו אסורים על פי החוק לשים את אנדרו במצב של עבדות רצונית, עדיין היה משרת אותנו מרצונו החופשי. להפכו לחופשי יהיה עניין של משחק מילים בלבד, אולם בעיניו תהיה לכך משמעות גדולה. זה יתן לו הכל ולנו לא יעלה דבר.”

לרגע, נראה השופט מרסן את חיוכו, “אני מבינך, גברת צ’רני, הבעיה היא, שאין חוק מחייב בנושא זה, ואף לא קיים תקדים. אולם, קיימת ההנחה המובנת מאליה שרק יצור אנושי יכול להינות מחירות. יש בידי לחוקק כאן חוק חדש שיהיה נתון לשינוי בבית משפט גבוה יותר, אולם איני יכול בקלות כזו לפעול בניגוד להנחה הזו. הרשי לי לפנות לרובוט. אנדרו!”

“כן, כבודך.”

היתה זו הפעם הראשונה שאנדרו דיבר במשפט, והשופט נראה נדהם לרגע כששמע את גון הצליל האנושי. “מדוע תרצה להיות חופשי, אנדרו? מדוע כה חשוב הדבר לך?”

“התרצה להיות עבד, כבודך?”

“אולם אינך עבד. אתה בהחלט רובוט טוב, רובוט גאון, כפי שניתן לי להבין, המסוגל להבעה אמנותית שלא תסולא בפז. מה עוד תוכל לעשות אם תהיה חופשי?”

“אולי לא יותר מאשר עתה, כבודך, אולם בהנאה מרובה יותר. נאמר במשפט זה, שרק יצור אנושי מסוגל להיות חופשי. נראה לי, שרק מי ששואף לחירות יכול להיות חופשי. אני משתוקק לחירות.”

דבר זה הוא שנתן את האות לשופט. המשפט המכריע בהחלטתו היה – “לא קיימת זכות למנוע חירות מאיזשהו עצם בעל מוח משוכלל דיו, עד כדי להבין את המושג ולשאוף למצב.”

בסופו של דבר אושרה ההחלטה על ידי בית המשפט העולמי.

אדון נותר ממורמר, וקולו הזועם גרם לאנדרו להרגיש כאילו כמעט וחל קצר במעגליו החשמליים.

אדון אמר, “איני מעונין בכסף הארור, אנדרו. אקחנו רק משום שאחרת לא תרגיש חופשי. מרגע זה תוכל לבחור את עבודותיך ולבצען ככל העולה על רוחך. לא אתן לך פקודות מלבד שעליך לעשות כרצונך. אולם אני עדיין אחראי עליך; זהו חלק מפקודת בית המשפט. אני מקוה שאתה מבין זאת.”

“אל נא תתכעס, אבא,” התערבה עלמה קטנה. “‘אחריות’ אינה משימה כה קלה. אתה יודע שלא יהיה עליך לעשות דבר. שלושת החוקים עדיין תקפים.”

“כיצד אנדרו חופשי, אם כך?”

“האין בני אנוש מחויבים בחוקיהם, אדוני?” שאל אנדרו.

“איני מתכוון להתווכח,” ענה אדון. הוא עזב, ומאז ראהו אנדרו רק לעיתים רחוקות.

עלמה קטנה באה לבקרו לעיתים תכופות, בבית הקטן שנבנה למענו ושבעלותו נרשמה על שמו. כמובן, לא היו מטבח ושרותי אמבטיה. היו בו שני חדרים בלבד; אחד היה ספריה, והשני – צרוף של מחסן וחדר עבודה. אנדרו קיבל על עצמו הרבה עבודות, ועבד קשה יותר מכל רובוט חופשי לפניו, עד שמחיר הבית שולם ואז הועבר המבנה לבעלותו באופן חוקי.

יום אחד הגיע אדון קטן… לא, ג’ורג'! אדון קטן עמד על כך אחרי החלטת בית המשפט. “רובוט חופשי אינו קורא לאיש אדון קטן,” אמר ג’ורג'. “אני מכנה אותך אנדרו. עליך לקרוא לי ג’ורג'.”

הדבר נוסח כפקודה, כך שאנדרו קרא לו ג’ורג' – אולם עלמה קטנה נותרה עלמה קטנה.

ביום בו הגיע ג’ורג' לבדו, היה זה כדי להודיע שאדון גוסס. עלמה קטנה היתה ליד מיטתו, אלא שאדון רצה גם את אנדרו.

קולו היה די תקיף, למרות שאדון לא היה יכול לזוז הרבה. הוא נאבק כדי להניף את ידו. “אנדרו,” אמר, “אנדרו… אל תעזור לי, ג’ורג'. אני רק גוסס; איני נכה… אנדרו, אני שמח שאתה חופשי. רק רציתי לומר לך זאת.”

אנדרו לא ידע מה לומר. מעולם לא עמד ליד מיטתו של אדם גוסס, אך הוא הבין, שזוהי הדרך האנושית של הפסקת תיפקוד. היתה זו התפרקות בלתי רצונית, שאי אפשר היה לעצרה, ואנדרו לא ידע לומר דבר הולם. הוא יכול היה להיוותר עומד, בדממה מוחלטת, ללא תזוזה.

כשהכל הסתיים, אמרה לו עלמה קטנה, “אפשר שהוא לא נראה לך ידידותי לקראת הסוף, אנדרו, אך הוא היה זקן, יודע אתה, וכאב לו שרצית להיות חופשי.”

ואז מצא אנדרו מילים לאמרן. “לעולם לא הייתי חופשי בלעדיו, עלמה קטנה.”

רק אחרי מותו של אדון החל אנדרו לובש בגדים. תחילה ניסה זוג מכנסיים ישנות, זוג שג’ורג' תרם לו.

ג’ורג' היה נשוי עתה, ועורך דין במקצועו. הוא הצטרף לחברה של פיינגולד. פיינגולד הזקן כבר מת מזמן, אולם בתו המשיכה במפעלו, ולבסוף הפך שמה של החברה לפיינגולד את מרטין. כך נותר השם גם אחרי פרישת הבת אף שלא היה פיינגולד אחר להחליפה. באותה עת בה התחיל אנדרו להתלבש, צורף השם מרטין לחברה.

ג’ורג' ניסה לרסן את חיוכו, כאשר לבש אנדרו את המכנסיים בפעם הראשונה, אולם החיוך לא נעלם מעיני אנדרו.

ג’ורג' הראה לאנדרו כיצד לטפל במטען החשמלי הסטטי, כדי לאפשר למכנסיים להיפתח, כיצד לכסות את תחתית גופו וכיצד לנוע עימם כשהן סגורות. ג’ורג' הדגים על מכנסיו שלו, אולם לאנדרו היה ברור, שיקח לו זמן עד שיצליח לחקות את ג’ורג' בתנועה שוטפת אחת.

“אולם מדוע תרצה מכנסיים?” שאל ג’ורג'. גופך פונקציונלי בצורה כה נפלאה, שזו בושה לכסותו – במיוחד כאשר אינך צריך לדאוג לבעיות מזג אויר וצניעות. בנוסף לכך, אין הם ‘מתלבשים’ טוב, לא על מתכת."

“האין גופם של בני אנוש פונקציונלי בצורה נפלאה, ג’ורג'?” שאל אנדרו. “ועדין אתם מכסים עצמכם.”

“לצרכי חימום, נקיון, הגנה ויופי. מכל אלו, דבר לא נוגע לך.”

“אני מרגיש ערום ללא בגדים,” ענה אנדרו. “אני מרגיש שונה, ג’ורג'.”

“שונה! אנדרו, קיימים מיליוני רובוטים על פני כדור הארץ כיום. באזור זה, לפי המפקד האחרון, קיים אותו מספר של רובוטים וגברים.”

“אני יודע, ג’ורג'. קיימים רובוטים המבצעים כל עבודה שאפשר להעלות על הדעת.”

“ואף לא אחד מהם לובש בגדים.”

“אף לא אחד מהם חופשי, ג’ורג'.”

קמעא־קמעא העשיר אנדרו את מלתחתו. הוא רוסן על ידי חיוכו של ג’ורג' ועל ידי מבטי האנשים ששכרוהו לעבודה.

אפשר שהיה חופשי, אך היתה בנויה בו תכנית, מפורטת בדקדקנות, שהיתה קשורה קשר אמיץ להתנהגותו כלפי אנשים, והוא העז להתקדם בצעדים קטנטנים בלבד. הבעת אי־שביעות רצון בצורה בולטת היתה מחזירה אותו אחורה חודשים רבים.

לא כל אחד קיבל את אנדרו כיצור חופשי. הוא לא היה מסוגל לכעוס על כך, אך היה קושי מסוים בתהליך חשיבתו כאשר הרהר בדבר.

יותר מכל נטה להימנע מלהתלבש – או ללבוש יותר מדי בגדים – כאשר חשב שעלמה קטנה תבוא לבקרו. היא זקנה, ולעיתים תכופות נסעה הרחק, לאקלים חם יותר, אך תמיד בשובה, הדבר הראשון שעשתה היה לבקרו.

באחת משיבותיה אמר ג’ורג' בעגמימות, “היא שכנעה אותי אנדרו. בשנה הבאה ארוץ לבחירות למועצה מחוקקת. ‘כסבא – כן הנכד’, אמרה לי.”

“כסבא –” אנדרו עצר, כמהסס.

“התכוונתי שאני, ג’ורג' הנכד, אהיה כמו אדון הסבא, שהיה פעם במועצה המחוקקת.”

“היה זה נעים, ג’ורג',” אמר אנדרו. “אם אדון היה עדיין –” הוא פסק לרגע, משום שלא רצה לומר, ‘במצב תפקודי’. הדבר נראה לו בלתי הולם.

“הי,” אמר ג’ורג'. “כן, גם אני חושב לפעמים אודות המפלצת הזקנה.”

היתה זו שיחה, שאנדרו הירבה להרהר אודותיה. הוא הבחין בחוסר כשרונו לדבר כששוחח עם ג’ורג'. איכשהו השתנתה השפה מאז נבנה אנדרו עם אוצר מילים משלו. גם אז השתמש ג’ורג' בלשון דיבורית, בניגוד לאדון ולעלמה קטנה. מדוע היה עליו לכנות את אדון ‘מפלצת’, כשביטוי זה לא היה הולם?

אנדרו גם לא יכול היה לפנות אל ספריו לצורך הדרכה. הם היו מיושנים, ורובם עסקו בעבודת־עץ, באמנות, בעיצוב רהיטים. לא היו ספרים על שפה, ולא על דרכי התנהגותם של יצורי אנוש.

היה זה אז, כשחש שעליו לחפש ספרים מתאימים; וכרובוט חופשי הרגיש, שאסור לו לשאול את ג’ורג'. הוא יֵלֵך העירה וישתמש בספריה. היתה זו החלטה נפלאה, והוא חש כיצד האלקטרופוטנציאל שלו הולך וגובר, עד שהיה זקוק להצמדת ‘סליל־עכבה’.

הוא התלבש לגמרי, אפילו ענד חגורת כתף מעץ. הוא היה מעדיף את הפלסטיק המבריק, אלא שג’ורג' טען, שעץ היה הרבה יותר מתאים, ושארז לבנון ממורק היה גם בעל ערך רב יותר.

כמה מאות מטרים הפרידו בינו לבין הבית, כאשר התנגדות פנימית הביאה לעצירתו. הוא הוציא את ‘סליל־העכבה’ מהמעגל החשמלי, וכאשר לא נראה שזה עזר דיו הוא חזר לביתו ועל פיסת ניר מכתבים כתב בבירור, ‘הלכתי לספריה’, ושמה במקום בולט על שולחן עבודתו.

אנדרו לא בדיוק הגיע לספריה. הוא למד את המפה. הוא ידע את הדרך, אך לא את מראֶהָ. ציוני הדרך לא דמו לסימונים על המפה, והוא היסס. לבסוף, חשב שטעה בדרכו, שכן הכל נראה לו בלתי מוכר.

הוא חלף על פני רובוט־שדה, אך ברגע שחשב לשאול מישהו מהי הדרך, לא היה את מי. רכב חלף על פניו אך לא עצר. הוא עמד בהססנות, בנינוחות שלווה, ואז באו לקראתו שני בני אדם מהשדה שממול.

הוא פנה לעברם, והם שינו את מסלולם כדי לפגשו. רגע לפני כן דיברו בקול רם; הוא שמע את קולם; עתה שתקו. מבטם הזכיר לאנדרו את חוסר הבטחון האנושי; הם היו צעירים, אך לא ממש. בני עשרים אולי? אנדרו לא היה מסוגל להעריך את גילם של בני אדם.

“התורו לי את הדרך לספריה שבעיר, אדונים?” שאל אנדרו.

אחד מהשניים, הגבוה, שכובעו הגביהו עוד יותר, אמר, בצורה מגוחכת למדי, לא לאנדרו, אלא לשני, “זהו רובוט.”

לשני היה אף מנופח ועפעפים כבדים. הוא פנה, לא לאנדרו אלא לראשון, “הוא לובש בגדים.”

הארוך פכר באצבעותיו, “זהו רובוט חופשי. למרטינים יש רובוט שאינו בבעלות של איש. אחרת, מדוע היה לובש בגדים?”

“שאל אותו,” אמר בעל האף.

“האם אתה הרובוט של מרטין?” שאל הארוך.

“אני אנדרו מרטין, אדוני,” ענה אנדרו.

“טוב, הסר את בגדיך. רובוטים אינם לובשים בגדים.” הוא פנה לשני, “זה מגעיל, הבט בו.”

אנדרו היסס. מעולם לא שמע פקודה בנימה שכזו, ומעגלי החוק השני נתקצרו לרגע.

אמר הארוך, “הסר בגדיך. אני פוקד עליך.”

באיטיות החל אנדרו מסירם.

“פשוט תן להם ליפול,” אמר הארוך.

“אם אינו שייך לאיש,” אמר בעל האף, “הרי שהוא יכול להיות גם שלנו.”

“מכל מקום,” אמר הארוך. “מי יתנגד למה שנעשה? אנו מסבים נזק לרכוש… עמוד על ראשך.” זה היה מכוון לאנדרו.

“הראש לא מיועד…” החל אנדרו לומר.

“זו פקודה. אם אינך יודע כיצד, נסה בכל זאת.”

אנדרו שוב היסס, ואז התכופף כדי להציב את ראשו על הקרקע, הוא ניסה להניף את רגליו ואז נפל בכבדות.

אמר הארוך, “פשוט שכב שם,” אחר פנה אל השני. “נוכל לפרקו. פרקת אי־פעם רובוט?”

“האם הוא יתיר לנו לעשות זאת?”

“כיצד יוכל לעצור בעדנו?”

לא היתה כל דרך שאנדרו יכול היה לעצרם, אם היו פוקדים עליו לא להתנגד באורח אלים. החוק השני של ציות קדם לחוק השלישי של שימור עצמי. בכל מקרה, הוא לא היה יכול להגן על עצמו ללא פגיעה אפשרית בהם, ופרושו היה שבירת החוק הראשון. בחושבו בצורה כזו התכווצה קמעה כל יחידה ניידת בגופו והוא רטט בעודו שוכב על הקרקע.

הארוך ניגש אליו ודחפו ברגלו, “הוא כבד. חושבני שנזדקק לכלים לבצוע המלאכה.”

“אנו יכולים לצוותו לפרק את עצמו,” אמר בעל האף. “זה יהיה משעשע, להביט בו עושה זאת.”

“אמנם כן,” החזיר הארוך כמהורהר. “אך בוא נזיזו מהדרך. במקרה שמישהו מזדמן…”

אך כבר היה מאוחר מדי. מישהו אכן התקרב, לא אחר מאשר ג’ורג'. ממקום שכיבתו ראהו אנדרו עומד בראש גבעה קטנה לא רחוקה. הוא השתוקק לאותת לו בדרך כלשהי, אך הפקודה האחרונה היתה, “פשוט שכב שם!”

ג’ורג' רץ והגיע חסר נשימה. שני הצעירים נסוגו מעט, ואחר חיכו, דרוכים.

“אנדרו, האם משהו לא בסדר?” שאל ג’ורג' בדאגה.

“אני מרגיש טוב, ג’ורג',” ענה אנדרו.

“אז קום… מה קרה לבגדיך?”

הצעיר הארוך התערב, “הזה הרובוט שלך, מק?”

ג’ורג' הסתובב במהירות. “הוא אינו הרובוט של איש. מה הולך פה?”

“ביקשנוהו בנימוס להסיר את בגדיו. מה לזה ולך, אם אינו שייך לך?”

ג’ורג' פנה לאנדרו, “מה הם עוללו לך?”

“היה בכוונתם לפרקני לחלקים בדרך כלשהי,” ענה אנדרו. “הם עמדו להעבירני למקום שקט, ולפקוד עלי לפרק את עצמי.”

ג’ורג' הביט בשנים ולחיו רטטה. שני הצעירים לא נסוגו אחורה יותר. הם חייכו. הארוך אמר בקלילות, “ומה אתה הולך לעשות, שמנמן? להתקיפנו?”

“לא, איני זקוק לכך,” ענה ג’ורג'. “רובוט זה נמצא עם משפחתי יותר משבעים שנים. הוא מכירנו ומעריכנו יותר מכל אדם אחר. אומר לו שאתם מאיימים על חיי, ושאתם מתכוננים להרגני. אבקשנו להגן עלי. כשיצטרך, יבחר בי ולא בכם. התדעו מה יקרה לכם לכשיתקיפכם?”

השניים החלו לפסוע אחורה ונראו מהססים.

ג’ורג' סינן בחריפות, “אנדרו, אני נמצא בסכנה ועומד להיפגע משני הצעירים האלה. צעד לקראתם!”

אנדרו ציית, ושני הצעירים לא היססו וברחו במהירות.

“הכל בסדר אנדרו, הירגע,” אמר ג’ורג'. נראה שמתחו הופג. הוא היה הרבה מעבר לגיל, שבו יכול היה לעמוד בפני האפשרות של מאבק עם צעיר, שלא לדבר על שניים ביחד.

אנדרו אמר, “לא הייתי יכול לפגוע בהם. ראיתי שלא התקיפו אותך.”

“לא פקדתי עליך להתקיפם; רק הוריתי לך לנוע לקראתם. פחדיהם סיימו את המלאכה.”

“הכיצד יפחדו מרובוטים?”

“זוהי מחלת האנושות ממנה עדיין לא נרפאה, אך אין זה משנה. מה לעזאזל אתה עושה כאן, אנדרו?” עמדתי לחזור ולשכור מסוק כאשר מצאתיך. כיצד החדרת לראשך ללכת לספריה? הייתי מביא לך כל ספר שהיית מבקש."

“אני…” החל אנדרו.

“רובוט חופשי. כן, כן. בסדר גמור. מה רצית לחפש בספריה?”

“רציתי לדעת יותר על יצורים אנושיים, על העולם, על הכל. ועל רובוטים, ג’ורג'. הייתי רוצה לכתוב את ההסטוריה של הרובוטים.”

“ובכן, נלך הביתה…” אמר ג’ורג'. “ואסוף קודם את בגדיך. אנדרו, ישנם מיליוני ספרים על רובוטיקה, ורובם ככולם כוללים הסטוריות של המדע הזה. העולם הגיע לנקודת רוויה לא רק בכמות הרובוטים, אלא גם בכמות המידע אודותיהם.”

אנדרו הניד בראשו, מחוה אנושית שלאחרונה החל משתמש בה. “לא הסטוריה של רובוטיקה, ג’ורג'. הסטוריה של רובוטים, כתובה על ידי רובוט. אני רוצה להסביר, כיצד מרגישים רובוטים על מה שקרה מאז הורשו הראשונים מביניהם לעבוד ולחיות על פני כדור הארץ.”

גבותיו של ג’ורג' גבהו, אך הוא לא הגיב בצורה ישירה.

עלמה קטנה היתה רק מעט אחרי יום הולדתה השמונים ושלוש, אך לא היה בה דבר שחסר אנרגיה או החלטיות. היא נופפה במקלה לעתים תכופות יותר משנשענה עליו.

היא הקשיבה לסיפור במלוא החימה והזעם. “ג’ורג', זה נורא,” אמרה. “מי היו הבריונים האלו?”

“איני יודע. מה זה משנה? בסופו של דבר הם לא גרמו כל נזק.”

“אך הם היו עלולים לפגוע. אתה עורך דין, ג’ורג', ואם אתה מבוסס למדי, הרי שזה תודות לכישוריו של אנדרו בלבד. היה זה הכסף שהוא הרוויח, המהווה את הבסיס לכל מה שבבעלותנו כיום. הוא עוזר להמשכיות משפחתנו, ולא ארשה להתיחס אליו כאל צעצוע הנמתח בקפיץ.”

“ומה רצית שאעשה, אמא?” שאל ג’ורג'.

“אמרתי שאתה עורך דין. האינך מקשיב? תגיש משפט לדוגמא, ותאלץ את בתי המשפט האזוריים להצהיר על זכויות הרובוטים. ותביא את המועצה המחוקקת לאשר את הצעות החוק הדרושות. ואם תצטרך, הגש את כל הענין לבית המשפט העולמי. אני אשגיח עליך, ג’ורג', ולא אסבול כל השתמטות.”

היא היתה רצינית, ומה שהחל כאמירה של גברת זקנה וזועמת, הפך לעניין מסובך ומעניין מאד מבחינה משפטית. כבכיר השותפים במשרד ‘פיינגולד את מרטין’ היתווה ג’ורג' אסטרטגיה, אך הותיר את העבודה המעשית לשותפיו הצעירים, בעיקר לבנו פול, שגם הוא היה חבר בחברה ושדיווח לסבתו בצייתנות, כמעט מדי יום. והיא בתורה דנה בעניין עם אנדרו – כל יום.

אנדרו היה מעורב ביותר. עבודתו על ספר תולדות הרובוטים נדחתה שוב, בעודו מעיין בטיעונים המשפטיים, ואף היה מציע הצעות הססניות.

“ג’ורג' אמר לי אותו יום, שבני אנוש תמיד פחדו מרובוטים,” אמר. “כל זמן שמצב זה יימשך, לא סביר שבתי־המשפט והרשויות המחוקקות יעבדו קשה למען הרובוטים. האין עלינו לעשות משהו גם בתחום דעת הציבור?”

כך, שבעת שפול היה בבית המשפט, היה ג’ורג' עושה נפשות בציבור. זה סיפק בידו להיות בלתי רשמי, ולעיתים אף הרחיק עד כדי לבישת בגדים שהלמו את סגנונו החדש והחופשי, ושאותם כינה כסות ארוגה.

פול אמר, “רק אל תמעד עליהם כשאתה על הבמה, אבא.”

“אנסה להמנע מכך,” ענה ג’ורג' בדכדוך.

פעם הירצה בפני הכינוס השנתי של עורכי חדשות באמצעי התקשורת, ובין היתר אמר –

"אם, על בסיס החוק השני, אנו יכולים לדרוש מכל רובוט ציות בלתי מוגבל בכל המובנים שאינם גורמים נזק ליצורי אנוש, הרי שלכל יצור אנושי, לכל אדם יש עוצמה מפחידה על פני כל רובוט, כל רובוט. ובמיוחד, מאחר שהחוק השני קודם לחוק השלישי. כל אדם יכול להשתמש בחוק הציות כדי להתגבר על חוק ההגנה העצמית. הוא יכול לצוות על כל רובוט להזיק לעצמו, או אף להרוס את עצמו, מכל סיבה שהיא, או בהעדר כל סיבה.

"האם צודק הדבר? הכך ננהג בחיה? אפילו לעצם דומם, ששרת אותנו יפה, יש זכות לדרוש התחשבות מצידנו. ורובוט איננו בלתי הגיוני; הוא אינו חיה. הוא יכול לחשוב בבהירות מספקת כדי לאפשר לעצמו לדבר אלינו, לפנות לרגשותינו, להתבדח עימנו. האפשר שנתייחס אליו כידידים, האפשר שנעבוד עימם ללא הענקת מעט מפרי הידידות, מעט מההנאה שבעבודה המשותפת?

“אם יש לאדם הזכות לתת לרובוט כל פקודה שאינה טעונה גרימת נזק ליצור אנושי, עליו להיות הגון דיו, כדי לא לתת לו פקודה שתגרום נזק לרובוט, אלא אם בטחון האדם דורש זאת באופן מוחלט. עם עוצמה רבה באה אחריות רבה, ואם יש לרובוטים שלושה חוקים להגנת האדם, האם זה יותר מדי לדרוש, שלאדם יהיה חוק או שניים שיגנו על רובוטים?”

אנדרו צדק. היה זה המאבק על דעת הציבור שהשפיע על בתי המשפט והמועצה המחוקקת, ובסופו של דבר הועבר חוק, שהציב תנאים בהם יהיו פקודות פגיעה ברובוט אסורות. החוק סויג בשבעים ושבעה סייגים, והעונשים על הפרת החוק לא היו מספיקים, אך הוכר העיקרון. האישור הסופי על ידי הרשות המחוקקת העולמית הגיע ביום מותה של עלמה קטנה.

לא היה זה צירוף מקרים. עלמה קטנה נאחזה בחיים בעקשנות במשך הדיון האחרון, ונפחה את נשמתה רק כאשר הושג הניצחון. חיוכה האחרון כוּוַן לאנדרו. מילותיה האחרונות היו: “היטבת עימנו, אנדרו.”

היא הלכה לעולמה כשידה אוחזת בשלו, בעוד בנה ואשתו עומדים במרחק מה, מלאי יראת כבוד לשניהם.

אנדרו המתין בסבלנות, בעוד פקיד הקבלה נעלם לתוך המשרד הפנימי. הוא יכול היה להשתמש בפטפטן ההולוגרפי, אולם הוא היה, כמובן, בלתי מאויש (או אולי בלתי מרוּבָּט) כתוצאה מהתעסקות עם רובוט אחר, לאו דוקא עם יצור אנושי.

אנדרו העביר את הזמן כשהוא מהרהר בדבר. האפשר להשתמש ב’בלתי מרובט' בדומה ל’בלתי מאויש' – או שמא הפך ‘בלתי מאויש’ למונח מושאל – מנותק דיו ממשמעותו המקורית הפשוטה, כדי שיוכל להיות מיושם לרובוטים – או, לצורך ענין זה, לנשים?

בעיות כאלו צצו בתכיפות בעת עבודתו על ספרו העוסק ברובוטים. תכסיס המצאת משפטים, כדי להביע סיבוכים, הרחיב ללא ספק את אוצר מילותיו.

לפעמים נכנס מישהו לחדר בכדי להביט בו, והוא לא ניסה להימלט מהמבט. בשלווה הסתכל בכל אחד, וכל אדם, בתורו, הסיט את מבטו.

לבסוף הופיע פול מרטין. הוא נראה מופתע, או שיכול היה להיות מופתע לו היה אנדרו מפגין את הבעת פניו בביטחון. פול החל מתאפר, על פי צו האופנה הנוכחי שיושם לשני המינים. ולמרות שהפך את תווי פניו הנעימים לחריפים ובולטים יותר, הביע אנדרו את אי־שביעות רצונו. הוא מצא, שהבעת אי־שביעות רצון מאנשים, כל עוד לא בוטאה על ידו באופן מילולי, לא גרמה לו להרגיש בלתי נינוח. יכול היה אפילו לכתוב את האכזבה. הוא היה בטוח שהדבר לא היה תמיד כך.

פול אמר, “הכנס אנדרו. אני מצטער שנתתי לך לחכות, אך היה משהו שהיה עלי לגמור. היכנס. אמרת שרצית לשוחח עימי, אך לא ידעתי שהתכוונת לכאן, בעיר.”

“אם אתה עסוק, פול, אני מוכן להמשיך להמתין.”

פול הביט במשחק המשותף של הצללים הנעים ומרצדים על לוח השעון שעל הקיר ואמר, “אוכל להתפנות לזמן מה. באת לבד?”

“שכרתי מכונית.”

“היו בעיות כלשהן?” שאל פול בדאגה.

“לא ציפיתי לבעיות. הרי זכויותי מוגנות.”

פול הפך עתה מודאג עוד יותר. “אנדרו, כבר הסברתי לך, שאי אפשר לאכוף את החוק, לפחות במרבית המקרים… ואם תתעקש ללבוש בגדים, תיתקל בסופו של דבר בבעיות… ממש כמו בפעם הראשונה.”

“והיחידה, פול. אני מצטער שאינך מרוצה.”

“ובכן, ראה זאת כך; אתה למעשה אגדה מהלכת על שתיים, אנדרו, והינך בעל ערך רב מדי במובנים שונים, מכדי שתהיה לך הזכות ליטול סיכונים… כיצד מתקדם הספר?”

“אני מתקרב לסיומו, פול. המוציא לאור די מרוצה.”

“טוב!”

“איני יודע אם הוא דוקא שבע רצון מהספר כספר. חושבני שהוא מצפה למכור הרבה עותקים, מכיון שהספר נכתב על ידי רובוט, וזה מה שגורם לו להיות מרוצה.”

“די אנושי, חוששני.”

“איני מאוכזב. שיימכר מכל סיבה שלא תהיה, שכן זה יכניס רווחים, ואני זקוק למעט כסף.”

“סבתא הורישה לך…”

“עלמה קטנה היתה נדיבה, ובטוחני שאוכל לסמוך על המשפחה כדי לחלצני מצרות בעתיד. אולם תגמולים אלה מהספר, הם אלה שעליהם אני סומך למטרת ביצוע הצעד הבא.”

“ומהו צעד זה?”

“הייתי רוצה לראות את ראש תאגיד ‘רובוטים ואנשים מכניים באמריקה’. ניסיתי לקבוע פגישה, אך עד עתה לא הצלחתי להשיגו. התאגיד לא שיתף עימי פעולה בכתיבת הספר, כך שאיני מופתע, כפי שאתה יכול להבין.”

פול היה די משועשע, “שיתוף פעולה הינו הדבר האחרון שתוכל לצפות לו. הם לא שתפו עימנו פעולה בעת המאבק הגדול להשגת זכויות לרובוטים. הם הרי פעלו נגדנו, ואתה יכול להבין מדוע. הענֵק זכויות לרובוט, ואנשים יפסיקו לרצות לקנותם.”

“למרות הכל,” אמר אנדרו. “אם תתקשר עימם, תוכל לקבוע ראיון עבורי.”

“איני אהוד עליהם יותר מאשר אתה, אנדרו.”

“אולם, אולי תוכל לרמוז שפגישתם עימי תוכל למנוע מסע של ‘פיינגולד את מרטין’ לחיזוק נוסף של זכויות רובוטים.”

“לא יהיה זה שקר, אנדרו?”

“כן, פול. ואיני מסוגל לכך. זו הסיבה מדוע אתה צריך להתקשר.”

“אהה, אינך יכול לשקר, אך לעודדני לשקר אתה יכול, כך הוא הדבר? אתה הופך ליותר ויותר אנושי עם הזמן, אנדרו.”

לא היה זה דבר קל לביצוע, על אף שמו של פול, שהיה כביכול בעל חשיבות.

בסופו של דבר הושלם המבצע, ואז גם הארלי סמית־רוברטסון, שמצד אימו הוא צאצא של המייסד הראשון של התאגיד, ושאימץ את השם המורכב כדי להבליט עובדה זו, נראה מאוד אומלל. קרוב היה לגיל הפרישה, והיה מסור משך כל תקופת כהונתו כנשיא, למאבק נגד מתן זכויות רובוטים. שערו האפור כיסה מעט את קצה קרקפתו, פניו היו נטולות איפור, והוא הביט באנדרו מפעם לפעם, בעוינות מה.

“אדוני,” פתח אנדרו. "לפני כמה שנים, אמר לי מרטין מנסקי מתאגיד זה, שהמתמאטיקה שביסוד תכנון המסילות הפוזיטרוניות היא מסובכת מדי מכדי להציע אלא פתרונות משוערים, ושלפיכך אין זה לגמרי אפשרי לחזות מראש את

כישורַי."

“זה היה לפני מאה שנים,” סמית־רוברטסון היסס, ואחר אמר בקרירות, “אדוני, אין זה נכון יותר. הרובוטים שלנו בנויים בדיוק מירבי ומוכשרים במיוחד לעבודתם.”

“כן,” אמר פול, שכפי שהבטיח הצטרף כדי לודא שהתאגיד יהיה הוגן. “והתוצאה היא, שפקיד הקבלה שלי זקוק לתידרוך בכל פעם שמשהו קצת לא מקובל מתרחש.”

“הוא היה הרבה יותר בלתי מרוצה אם היה עליו לאלתר,” ענה סמית־רוברטסון.

“כך שאינכם מיצרים יותר רובוטים כמוני, גמישים וסתגלניים.”

“לא עוד.”

“המחקר שביצעתי לצורך ספרי,” הוסיף אנדרו. “מלמד, שאני כיום הרובוט הפעיל הזקן ביותר בעולם.”

“הזקן ביותר כיום,” אמר סמית־רוברטסון. “הזקן ביותר מִתָמיד. הזקן ביותר בעולם. אף רובוט אינו שמיש אחרי עשרים וחמש שנה. הם מוחזרים אלינו, ומוחלפים בדגמים חדישים.”

“אף לא רובוט אחד המיוצר כיום הוא שמיש אחרי עשרים וחמש שנים,” אמר פול בהנאה. “אנדרו הינו די יוצא דופן מבחינה זו.”

אנדרו, בהיצמדו לדרך שבחר לעצמו, אמר, “כרובוט הזקן ביותר בעולם, והגמיש ביותר, האין אני מיוחד מספיק כדי לזכות ביחס מיוחד מהתאגיד?”

“כלל וכלל לא,” השיב סמית־רוברטסון בקרירות. “המיוחד בך גורם לחברה מבוכה רבה. אם היית חכור, ולא נמכר באופן מיידי עקב תקלה מקרית, היית מוחלף מזמן.”

“אולם זהו בדיוק הענין,” אמר אנדרו. “אני רובוט חופשי ובעל עצמִיוּת. לפיכך אני בא אליך בבקשה להחליפני. אינך יכול לעשות זאת ללא הסכמת הבעלים. כיום, נסחטת הסכמה זו כתנאי החברה, אולם בזמני, לא היה קורה דבר כזה.”

סמית־רוברטסון הביט, נחרד ונבוך, ולרגע השתררה דממה. אנדרו מצא עצמו תולה עיניו בהולוגרף של הקיר. היתה זו תמונתה של סוזן קלבין, פטרונם הקדוש של כל הרובוטיקאים. היא מתה לפני מאתיים שנה בערך, אולם עקב כתיבת ספרו, למד אנדרו להכירה כה טוב, עד שכמעט הצליח לשכנע את עצמו שפגָשָהּ בעודה בחיים.

“כיצד אוכל להחליפך בעצמך?” שאל סמית־רוברטסון. “אם אחליפך כרובוט, כיצד אוכל לתת לך את הרובוט החדש כבעליו, שכן מעצם פעולת ההחלפה אתה פוסק להתקיים?” חיוכו היה מכוער.

“אין כל בעיות,” התערב פול. “מיקום אישיותו של אנדרו במוחו הפוזיטרוני, וזהו החלק היחיד שאינו יכול להיות מוחלף ללא יצירת רובוט חדש. המוח הפוזיטרוני, אם כן, הינו אנדרו הבעלים. כל חלק אחר של הגוף הרובוטי הוא בר־החלפה, ללא שתושפע אישיות הרובוט, וחלקים אחרים אלו נמצאים בבעלותו של המוח. הייתי אומר, שאנדרו רוצה לספק את מוחו בגוף רובוטי חדש.”

“נכון הדבר,” אמר אנדרו בשלווה. הוא פנה לעבר סמית־רוברטסון. “יצרתם דמוּיי־אדם, הלא כן? רובוטים בעלי צורה חיצונית כשל בני אנוש, עד לפרט האחרון?”

“אכן, כך עשינו,” ענה סמית־רוברטסון. “הם פעלו מצוין, כשעורם וגידיהם עשויים מסיב סינתטי. למעשה, לא היתה בהם כל מתכת מלבד זו שבמוח, אך הם היו חזקים כמו רובוטים מתכתיים. הם אפילו חזקים עוד יותר, למרות היותם בעלי אותו משקל.”

פול נראה מסוקרן, “לא ידעתי זאת. כמה מהם מוצעים למכירה?”

“אף לא אחד,” ענה סמית־רוברטסון. “הם הרבה יותר יקרים מהדגמים המתכתיים, ומחקר שווקים הראה שהם לא היו נרכשים. הם נראו יותר מדי אנושיים.”

אנדרו אמר, “אך התאגיד, אני מניח, שומר לעצמו את המומחיות. ומסיבה זו, אני דורש להיות מוחלף ברובוט אורגאני, בדמוּי־אדם.”

פול היה מופתע, “אלוהים!”

סמית־רוברטסון התקשח, “בלתי אפשרי.”

“מדוע אין הדבר אפשרי?” שאל אנדרו. “אשלם כל מחיר סביר, כמובן.”

“איננו מיצרים דמויֵי־אדם,” אמר סמית־רוברטסון.

“אינכם מעוניינים ליצר דמויי־אדם,” התערב פול במהירות. “אין זה דומה לחוסר יכולתכם ליצרם.”

“על כל פנים, ייצור דמויי־אדם נוגד את המדיניות הציבורית,” אמר סמית־רוברטסון.

“אין חוק האוסר זאת,” אמר פול.

“איננו מיצרים אותם, וגם לא נְיַצרם בעתיד.”

פול כיחכך בגרונו, “מר סמית־רוברטסון,” אמר. “אנדרו הינו רובוט חופשי בהתאם לסעיפי החוק הערב לזכויות הרובוטים. אתה מודע לכך, אני משער?”

“כן, בהחלט.”

“רובוט זה, כרובוט חופשי, חותר ללבוש בגדים. כתוצאה מכך הוא מושפל לעיתים קרובות על ידי יצורי אנוש חסרי מחשבה. קשה לתבוע נגד הפרות חוק מעורפלות, שאינן תואמות את חוסר שביעות־הרצון הכללית של אלו שחייבים להחליט על האשמה והתום.”

“‘תאגיד רובוטים’ הבין זאת מלכתחילה. החברה של אביך, לרוע המזל, לא הבינה.” אמר סמית־רוברטסון.

“אבי איננו בחיים עתה,” ענה פול. “אולם מה שאני רואה, הוא שישנה כאן הפרת חוק ברורה, בעלת מטרה ברורה.”

“על מה אתה מדבר?” שאל סמית־רוברטסון.

“הלקוח שלי, אנדרו מרטין – זה עתה הפך ללקוח שלי – הוא רובוט חופשי, הרשאי לבקש מתאגיד ‘רובוטים ואנשים מכניים באמריקה’ את זכות ההחלפה, שהתאגיד מעניק לכל אחד שיש בבעלותו רובוט יותר מעשרים וחמש שנה. למעשה, התאגיד דורש החלפה כזו.”

פול חייך ונראה נינוח. הוא המשיך, "המוח הפוזיטרוני של לקוחי הוא בעל הגוף של לקוחי – שהינו זקן בן יותר מעשרים וחמש שנים. המוח הפוזיטרוני הישן דורש החלפת הגוף, ומציע לשלם כל סכום סביר בעד גוף דמוי־אדם. אם תסרב לבקשה יחיה לקוחי בהשפלה, ואנו נתבע אתכם לדין.

“בעוד שדעת הציבור לא תתמוך בדרך כלל בדרישת רובוט במקרה כזה, עלי להזכיר לך ש’רובוטים של אמריקה' אינו אהוד על הציבור באופן כללי. אפילו אלה המשתמשים ברובוטים והמרוויחים מהם, חושדים בתאגיד. אפשר שזו ירושה מהימים בהם פחדו מאוד מרובוטים. אפשר שזו מחאה נגד העוצמה והעושר של ‘רובוטים של אמריקה’, שהוא בעל מונופולין עולמי. תהיה הסיבה אשר תהיה, הטינה קיימת, וחושבני שתגיע למסקנה שלא כדאי לשאת בתביעה משפטית, במיוחד מאחר שלקוחי עשיר ויחיה עוד הרבה מאות שנים, ותהיה לו סיבה טובה להמשיך במאבק לנצח.”

סמית־רוברטסון האדים בהדרגה, “אתה מנסה לכוף עלי ל…”

“איני מכריח אותך כלל וכלל,” אמר פול. “אם תעדיף לסרב להיענות לבקשתו הסבירה של לקוחי, הרי שרשאי אתה לעשות כן, ואנו נעזוב ללא מילה נוספת… אך אנו נתבע, שכן זו זכותנו, ותראה, שלבסוף תפסיד.”

סמית רוברטסון אמר, “ובכן…” ועצר.

“אני רואה שאתה עומד להיענות,” אמר פול. “אתה רשאי להסס אולם בסופו של דבר תיכנע. הרשה לי להבטיחך בענין נוסף, אם, במשך תהליך העברת מוחו הפוזיטרוני של לקוחי מגופו הנוכחי לגוף אורגאני, ייגרם נזק כלשהו, קטן ככל שיהיה, לא אשקוט עד הוקעתו הסופית של התאגיד. במקרה הצורך, אעשה כל דבר כדי לגייס את דעת הציבור נגד התאגיד, אם איזשהו מסלול מוֹחִי של תמצית הפלטינה־אירידיום של לקוחי תימעך.” הוא פנה לאנדרו ושאל, “התסכים לכל זה, אנדרו?”

אנדרו היסס מעט. היה זה כמו לאשר שקר, סחיטה, הטרדתו והשפלתו של יצור אנושי. אולם לא היתה זו פגיעה פיזית, אמר לעצמו, אף לא נזק ממשי.

לבסוף, הצליח לפלוט ‘כן’ עמום.

היה זה כמו להיבנות מחדש. במשך ימים, שבועות וחדשים לא הרגיש אנדרו כאילו הוא אותו רובוט שהיה. אפילו הפעולות הפשוטות ביותר יצרו היסוסים.

פול היה נרעש, “הם פגעו בך, אנדרו. היה עלינו לתבעם.”

אנדרו דיבר באיטיות רבה. “אל נא. לעולם לא תוכל להוכיח־־משהו־־ז־־ז־־ז־־”

“פגיעה בזדון?”

“פגיעה בזדון. מלבד זאת, אני מתחזק ומרגיש יותר טוב. זה פצ־־צ־־צצי־־”

“צמרמורת?”

“פצע נפשי. אחרי הכל, מעולם לא בוצע נתוח שכזה.”

אנדרו יכול היה לחוש במוחו מבפנים. אף אדם אחר לא יכול היה לחוש כך. הוא ידע שהוא מרגיש בטוב, ובמשך החודשים שלמד קואורדינציה מלאה ומשחקי־גומלין פוזיטרוניים, גם עמד שעות מול המראה.

לא אנושי לגמרי! הפנים היו נוקשים – נוקשים מדי, והתנועות איטיות מדי. הן חסרו את התנועה השוטפת חסרת המאמץ של בני אנוש, אולם זה אמוּר לבוא עם הזמן. לפחות, יכול היה ללבוש בגדים, ללא הניגוד המגוחך של פנים מתכתיים שנילוו אליהם.

בסופו של דבר הוא אמר, “אני עומד לחזור לעבודה מלאה.”

פול צחק ואמר, “פרושו שאתה מרגיש בטוב. מה תעשה? ספר נוסף?”

“לא,” ענה אנדרו ברצינות. “אני חי מספיק שנים, כדי להימנע ממצב שבו קריירה אחת לא מתירה לי חיים גמישים. היה זמן, שבו הייתי בעיקר אמן, ועדיין אוכל לשוב לכך. והיתה תקופה שהייתי היסטוריון, ותמיד אוכל לשוב גם לזה. אולם עתה אני שואף להיות רובוביולוג.”

“כוונת – רובופסיכולוג.”

“לא. יהיה זה מחקר על מוחות פוזיטרוניים, וכרגע איני משתוקק לעסוק בכך. נראה שרובוביולוג יעסוק בתיפקוד הגוף המוצמד למוח.”

“לא יהיה זה רובוטיקאי?”

“רובוטיקאי עובד עם גופות מתכת. אני אחקור את הגוף האורגאני, הדמוי־אנושי, שככל שאני יודע, אני היחיד בעולם שיש לו גוף כזה.”

“אתה מצמצם את תחומך,” אמר פול מתוך מחשבה. “כאמן, כל רעיון היה שלך, אך היתה לכך השפעה על כולם; כהסטוריון עסקת בעיקר ברובוטים; כרובוביולוג תעסוק בעצמך בלבד.”

אנדרו הניד בראשו, “אכן, כך זה נראה.”

אנדרו היה צריך להתחיל מהתחלה, שכן לא ידע דבר בביולוגיה או במדע. הוא הפך לדמות מוכרת בספריות, שם חקר רשימות אלקטרוניות במשך שעות, ונראה לגמרי נורמלי בבגדיו. אחדים, שידעו שהוא רובוט, לא הפריעו לו כלל וכלל.

הוא בנה מעבדה בחדר שהוסיף לביתו, וספרייתו התרחבה.

השנים עברו, ויום אחד בא פול ואמר, “חבל שאינך עובד יותר על ההסטוריה של הרובוטים. כפי שאני מבין ‘רובוטים של אמריקה’ מאמץ מדיניות חדשה לגמרי.”

פול זקן ועיניו החולות הוחלפו בתאים פוטואופטיים. מבחינה זו הוא דמה יותר ויותר לאנדרו. אנדרו שאל, “מה הם עשו?”

"הם מייצרים מחשבים מרכזיים, מוחות פוזיטרוניים ענקיים שמתקשרים לכל מקום, אל תריסר רובוטים ויותר – עד אלף – בעזרת מיקרו־גלים. הרובוטים עצמם הם חסרי מוחות. הם אברים של מוח ענקי, והשניים מפורדים באופן פיזי.

“האם זה יעיל יותר?”

“אנשי ‘רובוטים של אמריקה’ טוענים שכן. אולם סמית־רוברטסון היתווה את הכיוון החדש לפני מותו, וחושבני שזו היתה פעולת גמול נגדך. ‘רובוטים של אמריקה’ החליט לא ליצר רובוטים נוספים שיגרמו להם צרות, כפי שעשית אתה, ומסיבה זו הם מפרידים מוח מגוף. למוח לא יהיה כל גוף שהוא ירצה להחליפו; לגוף לא יהיה כל מוח, וכך לא יוכל לִרְצוֹת דבר.”

“מופלא הדבר, אנדרו,” המשיך פול. “השפעה רבה היתה לך על ההסטוריה של הרובוטים. יכולתך האומנתית היא שעודדה את ‘רובוטים של אמריקה’ לייצר רובוטים יותר מדוייקים ויותר מומחיים; היתה זו חירותך שייסדה את עיקרון זכויות הרובוטים; היתה זו עקשנותך לקבל גוף דמוי־אנוש שגרמה ל־’רובוטים של אמריקה' לעבור להפרדת מוח מגוף.”

“אני מניח, שבסופו של דבר יְיַצֵר התאגיד מוח אחד עצום, שיפקח על מספר ביליונים של גופות רובוטים,” אמר אנדרו. “הכל יהיה נתון בידיה של פעולה יחידה. זה מסוכן. בהחלט לא בסדר.”

“חוששני שאתה צודק,” אמר פול. “אך אני חושב, שיקח להם לא פחות ממאה שנים, ואני לא אחיה לחזות בכך. למעשה, אפשר שלא אחיה לחזות בכך בשנה הבאה.”

“פול!” אמר אנדרו בדאגה.

פול משך בכתפיו, “אנו בני תמותה, אנדרו. אינני כמוך. אין זה משנה כל כך, אך חשוּב שאומר לך את הענין הבא – אני בן מרטין האנושי האחרון. ישנם קרובי משפחה מצד אם דודתי, אך הם לא נחשבים. הכסף הנמצא בפקוחי האישי יימסר לקרן נאמנות על שימך, וככל שאפשר לחזות את העתיד, אתה תהיה בטוח מבחינה כלכלית.”

“אין בכך צורך,” אמר אנדרו בקושי. למרות כל הזמן שעבר, לא יכול היה להסתגל למותם של המרטינים.

פול אמר, “בוא לא נתווכח. הרי זה מה שיקרה. על מה אתה עובד?”

“אני מתכנן מערכת שתאפשר לדמויי־אדם – אני – להשיג אנרגיה מהתרכבות של פחמימנים, ולאו דוקא מתאי אָטוֹם.”

פול הרים את גבותיו, “כך שהם ינשמו ויאכלו?”

“כן.”

“כמה זמן אתה כבר עובד בכיוון זה?”

“הרבה זמן. חושבני שתיכננתי תא־בעירה כשיר להתפרדות מזורזת ומבוקרת.”

“אולם מדוע, אנדרו? התא האטומי הרבה יותר טוב.”

“מבחינות שונות, אולי, אך התא האטומי הוא בלתי אנושי.”

זה לקח זמן, אבל לאנדרו היה זמן. ראשית, הוא לא רצה לעשות דבר עד שנפטר פול בשיבה טובה.

עם מות נינו של אדון, חש אנדרו שהוא יותר חשוף לעולם העוין, ומסיבה זו מנוי וגמור היה עימו להמשיך בדרך בה בחר. אולם הוא לא היה לגמרי לבד. גם לאחר שפול נפטר, המשיכה החברה של ‘פיינגולד את מרטין’ להתקיים, שכן תאגיד אינו מת יותר מאשר מת רובוט. לחברה היו הוראות והיא בצעה אותן ללא דופי. בעזרת קרן הנאמנות וחוק החברה המשיך אנדרו להיות עשיר. וכתמורה לשכרם השנתי הקבוע העצום הכניסה ‘פיינגולד את מרטין’ את עצמה לעניינים החוקיים של תא־השריפה החדש.

כשהגיע זמן ביקורו של אנדרו ב’רובוטים ואנשים מכניים של אמריקה', הוא בא לבדו. פעם הלך עם אדון ופעם עם פול. אולם הפעם, בפעם השלישית, היה לבדו והתנהג באופן גברי.

‘רובוטים של אמריקה’ שינה את פניו. מפעל הייצור הועבר לתחנת חלל ענקית, כפי שארע למרבית מפעלי התעשיה. עימן הלכו רובוטים רבים. כדור הארץ עצמו הפך למעין פארק, שאוכלוסייתו היתה יציבה ומנתה ביליון נפש. לא יותר משלושים אחוז מאוכלוסיית הרובוטים שעל פני הכוכב היו בעלי מוח עצמאי. כמות הרובוטים שפעלו בכדור הארץ לא היתה קטנה מכמות האנשים.

מנהל המחקר היה אלבין מגדסקו, בעל צבע עור כהה ושיער שחור, בעל זקנקן קטן ומחודד. מעל למותניו לא לבש אלא רצועת חזה, לפי צו האופנה האחרון. אנדרו עצמו היה מכוסה בלבוש על פי צווי אופנה מיושנים יותר.

מגדסקו אמר, “אני מכירך כמובן, ואני די מרוצה לראותך. אתה מוצרנו הידוע ביותר לשימצה, וחבל שסמית־רוברטסון הזקן יצא נגדך כל כך. יכולנו להגיע איתך רחוק.”

“אתם עדיין יכולים,” אמר אנדרו.

“לא, חושבני שלא. עברנו את הזמן. היו לנו רובוטים על פני כדור הארץ במשך יותר ממאה שנה, אולם זה הולך ומשתנה. נחזור לחלל עימם, ואילו הנותרים כאן יהיו חסרי מוח.”

“אולם זה מותיר אותי, ואני נשאר כאן, על פני כדור הארץ.”

“אמת, אולם אין בך הרבה מן הרובוטיות. מהי בקשתך החדשה?”

“להיות עוד פחות רובוט. מאחר שאני כבר אורגאני, ברצוני גם מקור אנרגיה אורגאני. הבאתי עימי את התכניות –”

מגדסקו בחנן בעיון. הוא התכוון לכך לפחות בראשונה, אך פניו התקשו והוא הגביר את ריכוזו. ברגע מסוים אמר, “הדבר גאוני בצורה בלתי רגילה. מי חישב את כל זה?”

“אני,” אמר אנדרו.

מגדסקו הרים את מבטו ואמר, “פרושו יהיה שינוי משמעותי ביותר בגופך, ודי נסיוני, שכן הוא מעולם לא נוסה. לא הייתי מייעץ לך. הישאר כפי שאתה.”

לפניו של אנדרו היו אמצעים מוגבלים של הבעה, אולם אפשר היה לזהות בקלות חוסר סבלנות בקולו, “ד”ר מגדסקו, את העיקר לא הבנת. אין לך ברירה אלא להיענות לבקשתי. אם אפשר לבנות מתקנים כאלו בגופי, אפשר יהיה גם לבנותם בגופות בני אנוש. הנטייה להאריך חיי אנוש על ידי התקנים תותביים כבר קיבלה מספיק תשומת לב. אין בנמצא התקנים טובים יותר מאלה שתיכננתי ושאני מתכנן עתה.

"הענין הוא בכך, שאני שולט בפטנטים באמצעות החברה של ‘פיינגולד את מרטין’. אנו מסוגלים לשמור את העסק לעצמנו, ולפתח את סוג ההתקנים התותביים שיסתיים ביצור בני אנוש בעלי הרבה חלקי רובוטים. עסקיכם עלולים לסבול.

“אולם, אם תנתחוני עתה, ותסכימו לחזור על הניתוח בנסיבות דומות בעתיד, תקבלו רשות להשתמש בפטנטים ולפקח על הטכנולוגיה של רובוטים ושל תיתובם של בני אנוש. ההחכרה הראשונית לא תינתן כמובן עד אחרי השלמת הנתוח הראשון בהצלחה, ואחרי שעבר מספיק זמן כדי לראות, שהנתוח אכן הצליח.” אנדרו כמעט ולא הרגיש כל ריסון הנובע מהחוק הראשון בתגובה לתנאים קשים שבהם העמיד יצור אנושי. הוא למד להכיר, שמה שנראה כאכזריות, יכול להיראות, בטווח הרחוק, כטוב־לב.

מגדסקו נראה המום, “אינני יכול להחליט על דבר כזה. זו החלטה משותפת של התאגיד, והיא תיקח זמן.”

“אוכל להמתין תקופת זמן סבירה,” אמר אנדרו, “אולם סבירה בלבד.” והוא חשב בסיפוק, שפול לא יכול היה להצליח יותר.

העניין לא לקח הרבה זמן והניתוח היה מוצלח.

מגדסקו אמר, “די התנגדתי לנתוח, אנדרו, אך לא מהסיבות עליהן אתה אולי חושב. כלל לא התנגדתי לניסוי, אילו בוצע על מישהו אחר. לא רציתי לסכן את מוחך הפוזיטרוני. עתה, כשמסילותיך הפוזיטרוניות פועלות לצד מסילות עצבים מדומות, יהיה קשה ביותר לשמור על המוח כאשר נפגע הגוף.”

“היה לי את מלוא האמון בצוות ‘רובוטים של אמריקה’, ואני יכול עתה לאכול,” אמר אנדרו.

“ובכן, אתה יכול ללגום שמן זית. פרושו יהיה ניקויים תקופתיים של תא השריפה כפי שהסברנו לך. די לא נוח, הייתי אומר.”

“אולי, אם לא הייתי מצפה להמשיך הלאה. ניקוי עצמי אינו בלתי אפשרי. למעשה, אני עובד על התקן, שיטפל במזון קשה המכיל חלקיקים שאינם יכולים להתרכב – חומרים בלתי עכילים שיצטרכו להיפלט.”

“תיצטרך לשכלל פי־טבעת.”

“את המקביל לו.”

“ומה עוד, אנדרו?”

“הכל.”

“גם אברי מין?”

“כל עוד הם יתאימו לתכניותי. גופי הינו כאריג עליו אני מתכוון לצייר…”

מגדסקו חיכה להשלמת המשפט, וכשנראה היה שזה לא יקרה, השלימו בעצמו – “אדם?”

“עוד נראה,” ענה אנדרו.

“זו שאיפה חסרת בסיס, אנדרו,” אמר מגדסקו. “אתה טוב מאדם. התחלת לסגת מרגע שבחרת באורגאניות.”

“מוחי לא נפגע מזה.”

“אכן, לא. אוותר לך בנקודה זו. אולם אנדרו, המהפכה החדשה בהתקנים התותביים, שהתאפשרה על ידי הפטנטים שלך משווקת בשמך. אתה מוכר כממציא, ומכבדים אותך בשל כך. מדוע תוסיף להשתעשע בגופך?”

אנדרו לא ענה.

תוארי הכבוד הגיעו. הוא קיבל חברות בכמה אגודות מלומדות. כולל זו שמסורה היתה למדע החדש שייסד; מה שהוא כינה לראשונה ‘רובוביולוגיה’, הפך עתה לתותבולוגיה.

ביובל המאה וחמישים לבנייתו התקיימה לכבודו ארוחת ערב פומבית ב’רובוטים של אמריקה'. אם אנדרו מצא בכך משהו אירוני, שמר זאת לעצמו.

אלבין מגדסקו חזר מפרישתו כדי לשבת בראש הארוחה. הוא עצמו היה בן תשעים וארבע, והמשיך לחיות משום שהיה בעל התקנים תותביים, שבין היתר מלאו את תפקידי הכבד והכליות. ארוחת הערב הגיעה לשיאה כאשר מגדסקו, אחרי נאום קצר ומרגש, הרים את כוסו כדי לברך את, “רובוט יובל המאה חמישים.”

שרירי פניו של אנדרו עוצבו מחדש, כך שיכול היה להפגין כמה רגשות, אולם במשך כל הטכסים הוא נשאר פאסיבי באופן חגיגי. הוא לא חשק בתואר ‘רובוט יובל המאה חמישים’.

היתה זו התותבולוגיה שהוציאה בסופו של דבר את אנדרו מכדור הארץ. בעשורים שבאו אחרי חגיגות יובל המאה חמישים, הפך הירח לעולם ארצי יותר מאשר כדור הארץ, בכל המובנים מלבד כוח המשיכה שלו. בעריו התת־קרקעיות היתה האוכלוסיה צפופה למדי.

ניתן היה לסגל התקנים תותביים לכבידת הירח ללא בעיות יתרות, אך אנדרו בילה חמש שנים על פני הירח, כשהוא עובד עם מומחי תותבולוגיה מקומיים, כדי לאפשר את ההתאמות לירח. בשעות הפנאי טייל בתוך אוכלוסיית הרובוטים, כשכל רובוט מתייחס אליו בהכנעה ובהתרפסות המגיעים לאדם.

הוא שב לכדור הארץ שהיה משעמם ושקט בהשוואה לירח, וביקר במשרדי ‘פיינגולד את מרטין’ כדי לבשר על שיבתו. מנהלה הנוכחי של החברה, סימון דהלונג, היה מופתע. הוא אמר, “נאמר לנו שאתה חוזר, אנדרו.” (כמעט אמר ‘מר מרטין’), “אולם לא ציפינו לך לפני שבוע הבא.”

“איבדתי את סבלנותי,” אמר אנדרו בחיפזון. הוא השתוקק לדבר על הבעיה העיקרית. “על פני הירח, סימון, עמדתי בראש צוות מחקר של עשרים חוקרים אנושיים. חילקתי הוראות נגדן לא מחה איש. הרובוטים הירחיים התרפסו בפני כאילו הייתי יצור אנושי. מדוע, אם כן, אינני בן אנוש?”

מבט חשדני ניבט מעיני דהלונג. הוא אמר, “אנדרו יקירי, כפי שזה עתה הסברת, גם הרובוטים וגם בני אנוש מתייחסים אליך כאל בן אנוש, מכאן שאתה למעשה בן אנוש.”

“להיות בן־אנוש למעשה אינו מספיק. איני מסתפק בכך שמתייחסים אלי כאל בן אנוש בלבד, הייתי רוצה להיות מוגדר כך מבחינה חוקית. הייתי רוצה להיות בן אנוש גם להלכה.”

“זה כבר דבר אחר,” אמר דהלונג. “כאן ניתקל בדעה אנושית קדומה, ובעובדה שאינה מוטלת בספק – גם אם תירָאֶה בן אנוש ככל שתיראה, עדיין אינך כזה.”

“מאיזו בחינה?” שאל אנדרו. “אני בעל צורת בן אנוש ובעל אברים המקבילים לאלו של בן אנוש. אברי זהים, למעשה, לאברי בני אנוש מתותבים. תרמתי לאנושות מבחינה אמנותית, ספרותית ומדעית לפחות כמו כל בן אנוש אחר החי כיום. מה עוד אפשר לדרוש?”

“אני לא הייתי דורש יותר. הצרה היא, שאתה תיזדקק לחוק הרשות המחוקקת העולמית שיגדירך כבן אנוש. אומר לך בגילוי לב, שלא הייתי מאמין בכך.”

“עם מי ברשות המחוקקת אוכל לדבר?”

“עם יושב־ראש ועדת מדע וטכנולוגיה, אולי.”

“התוכל לארגן לי פגישה?”

“אולם אינך צריך מתווך. במעמדך אתה יכול…”

"לא. אתה תארגן זאת. (אנדרו אפילו לא הרגיש שנתן פקודה מפורשת לבן אנוש. הוא התרגל לכך בשהותו על פני הירח.) “אני רוצה, שהוא ידע שחברת ‘פיינגולד את מרטין’ תומכת בי בענין זה עד הסוף.”

“ובכן –”

“עד הסוף, סימון. במשך מאה שבעים ושלוש שנים תרמתי רבות לחברה, בצורה זו או אחרת. הייתי חייב רבות לכמה חברים בתאגיד בזמנים עברו. עתה אינני חייב דבר. המצב הפוך עתה, ואני רוצה לקבל את מה שחייבים לי.”

“אעשה מה שאוכל,” אמר דהלונג.

יו"ר ועדת מדע וטכנולוגיה היה ממוצא מזרח־אסייתי, והיתה זו אשה. שמה היה צ’י לי־הסינג ולבושה השקוף והמבהיק (שהסתיר את מה שרצתה להסתיר רק על ידי החזרת אור) גרם לה להראות כעטופת פלסטיק.

“אני חשה אהדה לשאיפתך לזכויות אנוש מלאות,” אמרה. “היו זמנים בהיסטוריה, שחלקים גדולים מבני האוכלוסיה האנושית נאבקו להשגת זכויות אנוש מלאות. אולם אילו זכויות אתה חסר, בהן כל כך תחשק?”

“דבר כה פשוט כמו זכותי לחיים. רובוט יכול להיות מפורק בכל רגע.”

“אפשר להוציא להורג בן אנוש בכל רגע.”

“הוצאה להורג חייבת לעבור קודם את תהליך החוק. אין צורך במשפט כדי לפרקני. מילה אחת בלבד של בן אנוש בעל סמכות, נדרשת כדי להביא עלי את הקץ. ומלבד – ומלבד –” אנדרו ניסה בקושי רב להימנע מלטעון טענות, אך תכסיסיו בהבעה אנושית ובגיוון הקול, שתוכננו בקפדנות, בגדו בו. “האמת היא שרצוני להיות גבר. השתוקקתי לכך במשך ששה דורות של בני תמותה.”

לי־הסינג הביטה בו בעיניה הכהות, האוהדות, “הרשות המחוקקת יכולה להעביר חוק, שיצהיר עליך כבן אנוש. היא יכולה להעביר חוק, שיגדיר אבן כיצור אנושי. אולם כל מה שהיא תחליט מתקבל על הדעת במקרה הראשון כמעט כמו במקרה השני. אנשי המועצה הם אנושיים כמו שאר האוכלוסייה, ותמיד שוררת תחושת חשדנות נגד רובוטים.”

“אפילו כיום?”

“אפילו עתה. אמנם נתחשב בכך שזכית בפרס האנושות, אך תמיד ישאר הפחד מפני יצירת תקדים בלתי רצוי.”

"איזה תקדים? אני הרובוט החופשי היחידי, היחיד מסוגי, ולעולם לא יהיה עוד אחד כמוני. את יכולה להתיעץ עם ‘רובוטים של אמריקה’.

“‘לעולם’ הינו זמן ארוך, אנדרו – או שמא תעדיף מר מרטין – שכן הייתי מעניקה לך בשמחה עיטור אישי כגבר. תראה, שרוב אנשי המועצה לא ירצו ליצור תקדים, ולא משנה עד כמה חסר משמעות יהיה תקדים שכזה. מר מרטין, אהדתי נתונה לך, אך איני יכולה לומר לך שיש תקווה. למעשה…”

היא התישבה ומצחה התקמט. “למעשה, אם הענין הופך לדיון לוהט, אפשר שיימצא רגש אהדה כלשהו, בין אם בתוך הרשות המחוקקת או מחוצה לה, נגד הפירוק שהזכרת. להיפטר ממך תהיה הדרך הקלה ביותר לפתרון הבעיה. חשוב על כך לפני שתחליט ללחוץ בענין זה.”

“האם שכחו כולם את טכניקת התותבולוגיה, שהיא כולה המצאה שלי?” שאל אנדרו.

“אולי זה ייראה אכזרי, אולם הם לא יזכרו זאת. ואם כן יזכרו, הרי שישתמשו בכך נגדך. הם יאמרו, ששיכללת זאת למען עצמך בלבד. יגידו, שהיה זה חלק ממסעך להפוך בני אנוש לרובוטים, או רובוטים לבני אנוש; בכל מקרה תתואר כרשע ושטני. מעולם לא הייתי מטרה של מסע שנאה פוליטי, מר מרטין, ואומר לך שאתה תהפך מטרה להשמצה מהסוג, שלא אתה ולא אני נראה בה כבוד, ויהיו אנשים שיאמינו בה. מר מרטין, הנח לחייך.” היא קמה, ולצידו של אנדרו נראתה קטנה, כמעט כמו ילדה.

“אם אחליט להאבק למען אנושיותי, התעמדי לצידי?” שאל אנדרו.

היא הרהרה ואז אמרה, “אעמוד – ככל שאוכל. אם יסתבר, שנקיטת עמדה כזו תאיים על עתידי הפוליטי, אצטרך אולי לזנוח אותך, שכן זה אינו דבר שאותו אחשיב כבסיסן של כל אמונותי. ואני מנסה להיות כנה עימך.”

“תודה לך, לא אדרוש יותר. אני מתכוון להאבק, תהיינה התוצאות אשר תהיינה, ואבקש ממך עזרה ותמיכה כל עוד את יכולה להעניקן.”

לא היה זה מאבק ישיר. ‘פיינגולד את מרטין’ ייעצו לנהוג בסבלנות, ואנדרו מילמל בזעם, שהוא בעל סבלנות בלתי נדלית. אז הצטרפו ‘פיינגולד את מרטין’ למסע, כדי להגביל ולרכז את תחום המאבק.

הם הגישו תביעה משפטית המכחישה את חובת תשלום החובות לפרט בעל לב תותב, בנימוק שהבעלות על אבר רובוטי מבטלת כל אנושיות, ועימה את כל הזכויות החוקתיות של בני אנוש.

הם ניהלו את המאבק במומחיות ובעקשנות, מפסידים בכל צעד, אך תמיד בצורה כזו שההחלטה היתה רחבה ככל האפשר, ואז על ידי ערעורים מביאים זאת לפני בית המשפט העולמי.

הענין לקח שנים, ומיליוני דולרים.

כשנודע פסק הדין ערך דהלונג חגיגת נצחון להפסד המשפטי. אנדרו היה, כמובן, נוכח במשרדי החברה.

“עשינו שני דברים, אנדרו,” אמר דהלונג. “ושניהם טובים. ראשית, קבענו את העובדה ששום מספר של אברים מלאכותיים בגוף האדם אינו גורם לו להפסיק להיות אנושי. שנית, עוררנו תשומת לב צבורית בענין בדרך כזו, שהצלחנו להביאה לתמוך בפרוש הרחב של האנושיות, שכן אין בנמצא בן אנוש שאינו מקווה לתיתוב, אם זה יצילו.”

“וחושב אתה שעתה תעניק לי הרשות המחוקקת אנושיות?” שאל אנדרו.

דהלונג נע באי־נוחות, “בנוגע לזה איני יכול להיות אופטימי. נותר סייג אחד, שבית המשפט העולמי משתמש בו כקנה מידה לאנושיות. לבני אנוש יש מוח תָּאִי־אורגאני, בעוד לרובוטים, המוח, אם יש להם כזה, הוא פוזיטרוני ועשוי מפלטינה־אירידיום. לך בודאי יש מוח פוזיטרוני… לא אנדרו, אל תביט בי בצורה כזו. אין לנו את הידע, כיצד להעתיק את פעולות המוח התאי למבנים מלאכותיים הקרובים דיים לסוג האורגאני, כדי שייכלל בתחום שיפוטו של בית המשפט. אפילו אתה לא יכול לעשות זאת.”

“מה, אם כן, עלינו לעשות?”

“עלינו לנסות, כמובן. חברת הקונגרס לי־הסינג תעמוד לצידנו, וכן מספר רב של חברים בקונגרס. הנשיא יצטרף, ללא ספק לרוב שיווצר ברשות המחוקקת בענין זה.”

“היש לנו רוב?”

“לא, עדיין לא. אך אפשר שנשיג רוב אם ירשה הציבור, שתמיכתו בפרוש הרחב של האנושיות תכלול גם אותך. סיכוי קלוש, אני מודה, אך אם אינך רוצה להיכנע, עלינו להמר.”

“איני רוצה להיכנע.”

חברת הקונגרס לי־הסינג היתה הרבה יותר זקנה מאשר בפעם הראשונה שאנדרו פגשה. בגדיה השקופים נעלמו מזמן. שערה היה קצוץ, וכסותה היתה דמוית צינור. אולם אנדרו עדיין נצמד, ככל שיכול היה בגבולות הטעם הסבירים, לסגנון הלבוש שהיה באופנה לפני יותר ממאה שנים, כאשר התלבש בפעם הראשונה.

“התקדמנו ככל שיכולנו, אנדרו,” אמרה. “ננסה פעם נוספת אחרי החופשה. אך בכנות, התבוסה מובטחת ונצטרך להיכנע. מאמצי האחרונים הבטיחו לי, ככל הנראה, תבוסה ודאית במערכה הפוליטית המתקרבת.”

“אני יודע,” אמר אנדרו. “והדבר מצער אותי. אמרת פעם שתזנחיני אם יגיע הדבר לכך. מדוע לא עשית זאת?”

“אדם יכול לשנות את דעתו, אתה יודע. איכשהו הזנחתך הפכה למחיר גבוה יותר ממה שהייתי מוכנה לשלם עבור תקופת כהונה נוספת. כבר יותר מרבע מאה שרתתי ברשות המחוקקת. זה מספיק.”

“האין דרך, שבעזרתה נוכל לשנות דעות של אנשים, צ’י?”

“שינינו את כל הניתן בהגיון סביר. השאר – הרוב – אינם יכולים להינתק מסלידתם הריגשית.”

“סלידה רגשית אינה סיבה תקפה להצבעה בדרך זו או אחרת.”

“אני יודעת זאת, אנדרו, אולם הם אינם מנמקים את סיבת הצבעתם כסלידה רגשית.”

אנדרו אמר בזהירות, “כל הענין הוא במוח, אם כן, אולם האם עלינו להשאיר את הדיון ברמה של תאים מול פוזיטרונים? האין דרך לאלץ הגדרה תפקודית? האם אנו חייבים לומר שמוח נעשה מחומר כזה או אחר? האפשר שלא נאמר שמוח הוא משהו – או כל דבר – המסוגל לרמה מסויימת של מחשבה?”

“זה לא יעבוד,” אמרה לי־הסינג. “מוחך נעשה בידי אדם, בניגוד למוח האנושי. מוחך נבנה, שלהם – מתפתח. לכל בן אנוש המתכוון לשמור על הגבול בינו לבין רובוט, הבדלים אלו הם חומת פלדה ברוחב ובעובי של קילומטרים רבים.”

“אם היינו יכולים לרדת לשורשה של סלידתם… מקור הס…”

“אחרי כל השנים הללו,” אמרה לי־הסינג בעצבות. “אתה עדיין מנסה לשקול בני אדם בצורה הגיונית. אנדרו המסכן, אל תכעס, אבל הרובוט שבך מובילך בכיוון זה.”

“איני יודע,” אמר אנדרו. “אילו יכולתי להביא עצמי…”

אם יכול היה להביא עצמו…

כבר זמן רב הוא ידע שזה יגיע לכך, ולבסוף הוא היה אצל המנתח. הוא מצא מנתח אחד, מומחה דיו לבצוע המלאכה, שפרושו היה מנתח־רובוט, שכן אי אפשר היה לבטוח באף מנתח אנושי בענין זה, לא מבחינת כישורים ולא מבחינת כוונות.

המנתח לא יכול היה לבצע את הניתוח בבן אנוש, כך שאנדרו, אחרי דחייתו את רגע ההחלטה במלל עצוב של שאלות ששיקף את הסערה שבקרבו, דחק הצידה את החוק הראשון באומרו, “אלא שגם אני רובוט.”

אז הוא אמר, בתקיפות שלמדה מבני אנוש במשך השנים, “אני פוקד עליך לבצע את הנתוח עלי.”

בהעדרו של החוק הראשון, הפקודה שניתנה בתקיפות כזו ממי שנראה ממש כבן אנוש, הפעילה את החוק השני בצורה כזו שההצלחה היתה מובטחת.

תחושת החולשה של אנדרו היתה דימיונית למדי; בזאת היה בטוח. הוא הבריא מהניתוח. למרות זאת, הוא נשען על הקיר בצורה כמעט בלתי מורגשת. אילו התיישב, עלול היה לעורר חשד.

לי־הסינג אמרה, “ההצבעה הסופית תערך השבוע, אנדרו. לא הצלחתי לדחותה יותר, ועלינו להפסיד… ובזה, כנראה, ייגמר הענין, אנדרו.”

“אני מודה לך על הצלחתך לדחות את ההצבעה,” אמר אנדרו. “זה נתן לי את הזמן הדרוש, והימרתי במקום שהייתי צריך להמר.”

“איזה הימור?” שאלה לי־הסינג בדאגה ברורה.

"לא יכולתי לספר לך קודם, ואפילו לא לאנשי ‘פיינגולד את מרטין’. אני בטוח, שהם היו עוצרים בעדי. ראי כאן, אם המוח הוא הנמצא במרכז הדיון, האם אין ההבדל הבולט ביותר ענין של אלמוות? למי באמת איכפת, כיצד נראה מוח, או ממה הוא בנוי, או כיצד נוצר? מה שמשנה הוא, שתאי־מוח מתים: חייבים למות. אפילו אם כל אבר אחר בגוף נשמר או מוחלף, תאי המוח שאי אפשר להחליפם ללא שינויה והמתתה של האישיות, חייבים בסופו של דבר למות.

“מסילותי הפוזיטרוניות הינן בנות מאתיים שנה כמעט, ללא שניכר בהן שינוי מהותי. והן יכולות להתקיים עוד הרבה מאות של שנים. האין זה המחסום העיקרי? בני אנוש יכולים לסבול רובוט אלמוותי, משום שלא משנה כמה שנים מתקיימת מכונה. הם אינם יכולים לסבול בן אנוש נצחי, שכן את מותם־הם אפשר לשאת רק אם זוהי תופעה אוניברסאלית. ומסיבה זו, הם לא יהפכו אותי לבן אנוש.”

“למה אתה חותר, אנדרו?” שאלה לי־הסינג.

“התפטרתי מהבעיה. מזה שנים רבות קשור מוחי הפוזיטרוני לעצבים אורגאניים. ועתה, ניתוח יחיד ואחרון הסדיר את הקשר בצורה כזו, שלאט לאט ‘נשפך’ הפוטנציאל ממסילותי.”

פניה המקומטות של לי־הסינג נותרו לרגע חסרי הבעה. ואז נקפצו שפתותיה, “האם אתה מתכוון לכך, שסידרת לעצמך מוות, אנדרו? לא יכול להיות. הרי זה מפר את החוק השלישי.” לי־הסינג תפסה בזרועו, כאילו עמדה לזעזע אותו. היא ריסנה את עצמה, “אנדרו, זה לא יעבוד. שַנֵּה זאת בחזרה.”

“בלתי אפשרי. כבר נגרם נזק רב. נותרה לי שנה לחיות – פחות או יותר. אגיע ליובל המאתיים לבנייתי. הייתי חלש מספיק כדי לסדר זאת.”

“ומדוע זה שווה את זה? אנדרו, אתה טיפש.”

“אם זה מעניק לי אנושיות, הרי שזה כדאי. אם לא, יביא הדבר קץ לשאיפותי, וגם זה כדאי.”

לי־הסינג עשתה משהו, שהדהים אפילו את עצמה. בשקט, החלה לבכות.

היה זה מוזר, כיצד מעשה אחרון זה תפס את דמיונו של העולם. כל מה שאנדרו עשה לפנים לא השפיע על האנושות. אולם, לבסוף, הוא קיבל את המוות כדי להיות אנושי, והקורבן היה גדול מדי מכדי להידחות.

הטכס הסופי זומן, במתכוון, ליום יובל המאתיים. על הנשיא העולמי היה לחתום על החוק, והטכס היה אמור להיות משודר ברשת העולמית, ולהיות מוקרן למדינה הירחית ואף למושבה שעל המאדים.

אנדרו ישב בכסא גלגלים. עדיין יכול היה להלך, אך לא ביציבות.

בעוד האנושות כולה צופה במעמד, אמר הנשיא העולמי, “לפני חמישים שנים הוכרזת כ’רובוט יובל המאה חמישים', אנדרו.” אחרי הפסקה, המשיך בקול עצוב, “היום אנו מכריזים עליך כיום, כעל ‘איש יובל המאתיים’, מר מרטין.”

ואנדרו, בחייכו, הושיט את ידו ללחוץ את זו של הנשיא.

מחשבותיו של אנדרו נמוגו בהדרגה בעת ששכב במיטה. הוא נאחז בהן בייאוש. איש! הוא היה איש! הוא רצה, שזו תהיה מחשבתו האחרונה. הוא רצה להתפרק – למות – עימה.

הוא פקח את עיניו פעם נוספת, ובפעם האחרונה זיהה את לי־הסינג, ממתינה בעצבות. גם אחרים היו שם, אולם הם היו רק צללים, צללים בלתי מוכרים. רק לי־הסינג התבלטה בתוך האפרוריות ההולכת ומעמיקה. באיטיות מרובה הושיט לה את ידו, ובמעומעם ובריפיון חש אותה נוגעת בו.

היא נמוגה מעיניו יחד עם מחשבותיו האחרונות.

אולם לפני שנמוגה כליל, עברה במוחו מחשבה חומקנית ואחרונה, ונותרה שם עד שהכל נעצר.

“עלמה קטנה,” הוא לחש, לחישה רפה מדי מכדי שתישמע.

בשנת 1876 הומצא מנוע הבנזין.

בשנת 1889, בתערוכה העולמית שהתקיימה בפריס, הוצגה (בצידו של מגדל־אייפל שהוקם לרגל אותה תערוכה) המכונית הראשונה – פאר תוצרת ‘בנץ’.

בעשור השנים שלאחר ארוע זה הספיקה המצאה זו (ששמה היה, למען הדיוק, ה’אוטומוביל') לחצות את האוקיאנוס האטלנטי ולהגיע ליבשת אמריקה – ועל קורותיה מאז אין צורך להרחיב את הדיבור.

הדבר לא הפריע לאחד העיתונים המכובדים בארה"ב (ה’ליטרארי דייג’סט') לקבוע באוקטובר 1899 באופן פסקני:

‘המרכבה ללא סוסים’ של היום הינה בחזקת מותרות לעשירים בלבד. אף כי מחירה ככל הנראה ירד בעתיד, ברור לגמרי שלעולם לא יגיע השימוש בה למימדים כמו של האופניים.

ושלוש שנים מאוחר יותר פסק עיתון אחר (‘הארברס וויקלי’): סלילת כבישים מיוחדים המיועדים לכלי רכב ממונעים אינה צפויה בעתיד הקרוב, למרות השמועות הרבות הרווחות בנוגע לכך.

אפילו סופר המד"ב הדגול ה.ג'. וולס, שהצליח לתאר בתחילת המאה בדייקנות ראויה לשבח את העולם הטכנולוגי המודרני, לא חזה עד כמה תשנה התחבורה הממונעת את פני העולם, לא צפה את ‘הפקקים’ האדירים ואת ‘סתימת’ מרכזי הערים, ובוודאי שלא העלה על דעתו את הקטל הנורא בדרכים.

אילו נכתב אז ספר המתאר את ‘העולם על גלגלים’ של ימינו, על בעיות התנועה שלו, האם היה הדבר משפיע על התפתחות שונה של הערים הגדולות, מתוך מודעות לבעיות החברה הממונעת? אולי.

דוגמאות נוספות ל’ראיית הנולד' של ספקנים? בבקשה:

בשנת 1926 טען לי דה־פורסט, אחד המדענים שעבודתו הובילה לבסוף לפיתוחה של שפופרת הטלוויזיה:

“בעוד שמבחינה תיאורטית עשוייה הטלוויזיה להיות ברת־ביצוע, הרי מבחינה מסחרית וכלכלית אני רואה בזה דבר בלתי אפשרי; פיתוח שחבל לבזבז זמן בחלומות אודותיו…”

ובשנת 1945, בעיצומו של ‘פרוייקט מנהטן’, קבע קצין בכיר מפורסם בצי האמריקני:

“זהו מעשה האיוולת האדיר ביותר שעשינו מעודנו… הפצצה האטומית לא תפעל לעולם, ואני מדבר כמומחה לחומרי־נפץ.”

באוגוסט 1948 הסביר לקוראיו כתב העת המדעי המכובד ‘סיינס דיג’סט’:

“הנחיתה על הירח והתנועה על פניו מציבות בעיות כה עצומות בפני בני־אנוש, עד כי יידרשו למדע לפחות מאתיים שנים נוספות כדי להתגבר עליהן.”

מיותר לציין שהנחיתה על הירח ופצצת האטום שכנו להם במקום של כבוד בין דפי המד"ב, שנים לא מעטות לפני 1948 ו־1945. מסע בחלל, תעשיית פלסטיקה, תאורה פלואורסצנטית, רמקולים ומערכות סטריאופוניות, ‘צלחות מעופפות’ אנרגיה סולארית, מכ"ם, פלדת אל־חלד, מיקרופילמים, טלוויזיה, רדיו, רשמקולים, בדים סינטטיים, מכונות מכירה אוטומטיות, ועוד כהנה וכהנה – כל אלה מופיעים בסיפור 'ראלף + ‘124C41’, סיפורו של הוגו גרנסבק, אבי המד"ב המודרני ומייסדו של מגזין המד"ב הראשון.

הלם העתיד

בשנים האחרונות, ובמיוחד לאחר ארועים ותופעות רבי חשיבות כמו הנחיתה על הירח, זיהום האויר והמים, משבר האנרגיה וכיוצא באלה, גברה המודעות בציבור לחשיבותו של חקר העתיד – או תורת העתידנות. קצב השינויים הטכנולוגיים (ובעקבותיהם – החברתיים) גבר עד כדי כך שלא ייתכן עוד להניח לארועים ‘להתגלגל’ מעצמם. הכיוונים והמגמות נראים לעין, כך שלא נותר אלא להשליך על פיהם קדימה – ולהסיק מסקנות. קבוצות מחקר בנושאי העתידנות והחיזוי הטכנולוגי הולכות ומתרבות באוניברסיטאות ובמכוני המחקר ברחבי העולם, כאשר הנטיה ההולכת וגוברת היא לא רק לחזות התפתחויות טכנולוגיות ‘יבשות’, אלא בעיקר את השלכותיהם על הפרט והחברה האנושית. בנקודה זאת נפגשים העתידנות והמדע הבדיוני – לפחות המדע הבדיוני ה’טוב'.

תרומה נכבדה להעמקת המודעות להבנת העתיד תרם ספרו רב המכר של אלבין טופלר, ‘הלם העתיד’, שהופיע בסוף שנות ה־60 ומאז זוכה למהדורות חוזרות ונשנות בעולם כולו. טופלר הסב את תשומת ליבנו לקצב השינויים המדהים המתרחש בימינו בהשוואה לקורותיה הקודמות של האנושות:

"אם נחלק את 50,000 השנים האחרונות של הקיום האנושי לפרקי חיים באורך ממוצע של 62 שנה, נמצא שחלפו 800 פרקי חיים כאלה. מתוך אותם 800 פרקי חיים, 650 עברו על האדם בחשכת המערות.

רק בשבעים פרקי החיים האחרונים היתה אפשרות תקשורת יעילה בין פרק חיים למשנהו – בזכות המצאת הכתב. רק בשישים פרקי החיים האחרונים זכו המוני אדם לחזות במילה המודפסת. רק במשך ארבעת פרקי החיים האחרונים ניתן למדוד זמן במידה כלשהי של דיוק. רק בשני פרקי החיים האחרונים התחילו משתמשים במנוע החשמלי. כמעט כל המוצרים החמריים אשר אנו משתמשים בהם בחיי יומיום פותחו במשך פרק החיים הנכחי – פרק החיים ה־800…

בשינוי זיקותינו למקורות הטבעיים הסובבים אותנו, בהרחבה העצומה של תהליכי השינוי והתמורה, ובעיקר בהאצת קצבם, יצרנו פער שאין לגשר עליו בינינו לבין עברנו. ניתקנו מאופני המחשבה, התחושה וההסתגלות הישנים, הכשרנו את הקרקע לחברה חדשה בתכלית, ואנו דוהרים לקראתה. זוהי הבעיה העיקרית בפרק החיים ה־800, והיא זו המעמידה בסימן שאלה את כושר ההסתגלות של האדם – הימצא את מקומו בחברה החדשה? היוכל להסתגל לצויה? ואם לא – היהיה בכוחו לשנות צוים אלה?"

בנתחו את התמורות המהפכניות שפקדו את החברה האנושית בדור האחרון, ובהשלכתו את המגמות הגלויות לעין היום לעבר העתיד, משתמש טופלר לא מעט בכליו, מושגיו, ושפתו של המדע הבדיוני. מעידים על כך אפילו שמות ראשי פרקים בספרו, כגון: ‘אטלנטיס החדשה’, ‘קולו של הדולפין’, ‘גוף אנושי מתוכנן’, ‘הסייבורגים שבינינו’, ‘תעשיית חוויות’, ‘התגובה על חידושים’, ‘החברה הלומת־העתיד’, ‘חזיונות חלל עולמיים’ וכו'.

אלבין טופלר עצמו מודע היטב לחוב הגדול שחייבים הוא ואנחנו למדע הבדיוני שהקדים בחזיונותיו המפוכחים והנועזים את העתידנות הממוסדת, המדעית והממוחשבת של היום. בדברו על החשיבות הרבה של לימודי העתיד במערכות החינוך, בהיקף השווה לפחות לזה של לימודי העבר (היסטוריה) הנהוגים כיום, ממליץ טופלר על הכנסת ספרות המד"ב לתכנית לימודי חובה בבתי־ספר ואוניברסיטאות (כפי שאכן מתממש בשנים האחרונות במאות מוסדות לימוד ברחבי העולם). בפרק ‘איסטרטגיה של תודעת העתיד’ כותב טופלר:

"אין ברשותנו ספרות מן העתיד שתוכל לשמשנו לתכלית זו, אולם ישנה ברשותנו ספרות על אודות העתיד, הכוללת לא רק את האוטופיות הגדולות, כי אם גם את ספרי המדע הבדיוני בני זמננו…

…נוכל להפיק מן המדע הבדיוני תועלת עצומה כאמצעי להרחבת טווח ההתבוננות וליצירת הרגלי ניבוי. על ילדינו ללמוד את כתבי ארתור סי. קלארק, וויליאם טאן, רוברט היינליין, ריי ברדבורי ורוברט שקלי,¹ לא מפני שסופרים אלה יכולים לספר להם על אודות ספינות־חלל ומכונות־זמן, אלא משום שעשויים הם להעניק להם דבר חשוב הרבה יותר – מסע דמיוני לאותו עולם סבוך של שאלות פוליטיות, חברתיות, פסיכולוגיות ומוסריות, העתידות להתייצב לפניהם בהגיעם לבגרות. ספרי מדע בדיוני ראוי שיכללו כספרי חובה בשעורי העתיד."

מבט לאחור: 1887–2000

ואכן, העתידנות והמד"ב גם יחד יונקים מאותם המקורות. אותן ‘אוטופיות גדולות’ הנזכרות ע"י טופלר, כמו היצירה שבה הוטבע המושג לראשונה – ‘אוטופיה’ מאת תומס מור (1516), ‘עיר השמש’ מאת תומס קמפאנלה (1623), ‘אטלנטיס החדשה’ מאת פרנסיס בייקון (1627), נחשבות כאבות הזרם החברתי של המד"ב המודרני. הן ראויות לסקירה נפרדת במסגרת תולדות המד"ב, ולא נרחיב עליהן כאן את הדיבור. מקום של כבוד בין מניחי היסודות למד"ב והעתידנות המודרניים תופשים, כמובן, ז’ול וורן וה.ג'. וולס ששמותיהם אינם זרים, קרוב לוודאי, לרובם המכריע של הקוראים. דמות המוכרת מעט פחות, אך ראויה בהחלט לציון, הוא אדוארד בֶּלַאמי (1850–1898), אשר ספרו ‘מבט לאחור: 1887–2000’, שפורסם בשנת 1888, הטביע את חותמו על יצירות המד"ב והמחשבה העתידנית של שנים ארוכות אחריו. גיבור ספרו של בלאמי מתגורר בעיר בוסטון בשנת 2000, בהקיצו מתרדמה היפנוטית שנמשכה משנת 1887 (השנה בה נכתב הספר). הוא ‘מביט לאחור’ אל העבר, ומשווה את המציאות שלתוכה התעורר עם זו הזכורה לו מלפני 113 שנים. כמתואר בספר נהנית החברה של שנת 2000 ממקלטי טלוויזיה ורדיו, אור חשמלי, אויר נקי, תעסוקה מלאה, פרישה לגמלאות בגיל 45, ומרכזים קהילתיים ממוזגי אויר. בלאמי חזה המצאות כמו ‘אלקטרוסקופ’ (זה היה כינויו לרדיו וטלוויזיה), מכוניות חשמליות שקטות, מטוסים פרטיים, תנורי אפיה חשמליים, מתקנים ביתיים לסילוק אשפה, ביגוד וריהוט מחמרים סינטטיים (במחירים שווים לכל נפש…), ולשימוש חד־פעמי. ושימו לב: בחברה של שנת 2000, אליבא דבלאמי, חל איסור חמור על זיהום אויר ע"י עשן וגזי פליטה, וכן על זיהום נהרות וחופי ימים ואגמים. השפכים מטוהרים וממוחזרים, פסולת מוצקה מפורקת באופן אלקטרו־כימי. האם נצליח להגשים את חזונו של בלאמי במשך 21 השנים שנותרו לנו?

במשך חמש השנים שאחרי פרסומו של הספר, רבה היתה השפעתו על דעת הקהל והפוליטיקה בארה"ב. ‘מועדוני בלאמי’ צצו בכל רחבי המדינה, וחבריהם שמו להם למטרה לפעול למען הגשמתה של חברת העתיד של בלאמי. ויותר משפע התחזיות הטכנולוגיות שבו, השפיע הספר על קוראיו בתארו את חברת העתיד כחברה שוויונית, שבה הכנסת הכל מובטחת הודות לניצול יעיל של המשאבים הלאומיים, כולל כח העבודה האנושי.² קיים שוויון מלא בין המינים – הנשים ממלאות תפקידים בכירים בממשל ובכל ענפי הטכנולוגיה. במקום משכורות מקבלים העובדים ‘דיבידנדים’, כאילו המדינה כולה הינה תאגיד כלכלי גדול, שבו מניות שוות לכל. החברה מבטיחה אפשרויות חינוך שוות ו’נקודת זינוק' שווה לכל.

חיי אלמוות ומהירות האור

בספרו של בלאמי, כמו בכל ספר מד"ב ראוי לשמו, אנו מוצאים זה בצד זה את שני האלמנטים הבסיסיים: האקסטראפולציה (היקש לעתיד על סמך מגמות הגלויות לעין בהווה), וספקולציה (השערה על בואו של ארוע או התפתחות כלשהי, שאין לנבאם על סמך מגמות קיימות). האלמנט הראשון רווח יותר בעתידנות ה’מדעית', והשני, כמובן, במד"ב – אם כי לרוב משמשים שניהם בערבוביה.

רוברט היינליין, מגדולי סופרי המד"ב של שנות השלושים והארבעים, כתב בזמנו מאמר מאלף על חוקי החיזוי והעתידנות. בהסבירו את מושג האקסטראפולציה, הציג את התרשים הבא:

הקו המלא מייצג תהליך מסויים שהתרחש בעבר, עד ימינו אנו. הוא יכול לייצג את גידול מספר המכוניות, עליית מהירותם של כלי־טייס, ריבוי האוכלוסיה, או אם תרצו – האינפלציה. הקווים המרוסקים מייצגים המשכים אפשריים של אותו תהליך בעתיד. מהו הקו הנכון? הנה, כאן טמון אולי ‘האלמנט הספקולטיבי שבאקסטראפולציה.’ יימַצאו בוודאי פסימיסטים (אם הקו מייצג, למשל, את הגידול בטווח החלליות המאוישות), או אופטימיסטים (אם הקו מייצג את גידול האינפלציה), שיעדיפו דווקא את אפשרות מס' 1. (היינליין מזכיר בהקשר לכך את אותו פקיד במשרד לרישום פטנטים לפני מאה שנים, שהתפטר מתפקידו בטענה ש’כל מה שאפשר הומצא כבר'…) אחרים יבחרו בקו מס' 2, כלומר ירידה הדרגתית בקצב הגידול, אחרים בקו מס' 3 – כלומר בכיוון המשיק לקו המקורי. היינליין עצמו הינו תומך נלהב בקו מס' 4, בכל הנוגע להישגי המדע והטכנולוגיה. לדבריו, אם מדובר בידע אנושי, “אין כל סיבה מתמטית, מדעית, או היסטורית לכך שהקו העקום יתיישר, ימתן את עלייתו, או פשוט ימשיך כקו ישר. ההשלכה הנכונה, על פי כל העובדות הידועות כיום, היא זו שלפיה העקום מעפיל מעלה בלי גבול, כאשר קצב השינוי הולך וגדל”.

אנשי החיזוי הטכנולוגי של היום היו אולי נזהרים מלגלות התלהבות כזו, שכן אותם ‘עקומי מגמות’ עלולים לעיתים להוליך שולל. כך למשל, העקום המתאר את עליית מהירותן של חלליות מנבא שמהירותן תגיע למהירות האור בסביבות שנת 2000 (ועל פי גישתו של היינליין, היא תמשיך ותגדל אחר כך. מילא, סופר מד"ב אולי אינו צריך להיות מוטרד מתורת היחסות). בדומה לכך, קצב עליית תוחלת החיים בשנים האחרונות מנבא סיכויים טובים לחיי אלמוות לכל מי שיוולד אחרי שנת 2000. בשני המקרים האלה, ככל הנראה יש עדיפות מסויימת לעקום מס' 2…

תגובת שרשרת

היינליין עצמו, אגב, נחשב כאחד מסופרי המד"ב שהצליחו למדי בחיזוי העתיד, ולדעתו של איזאק אסימוב, סיפורו המוצלח ביותר מבחינה זו הוא ‘פתרון בלתי משביע רצון’ שנכתב בשנת 1940, ושבו מתנהל בארה"ב פרוייקט גדול־ממדים לפיתוחו של נשק גרעיני, (להזכירכם – היה זה שנים אחדות לפני ‘פרוייקט מנהטן’). בסיפור נחזה אפילו מאזן האימה הגרעיני הקיים היום. הנה תחילתו של הסיפור, בלשונו התמציתית והחדה האופיינית של רוברט היינליין:

"בשנת 1903 טסו האחים רייט בקיטי הוק.

בדצמבר 1938, בברלין, פיצל ד"ר האן את אטום האורניום.

באפריל 1943, שכלל ד"ר אסטל קרסט, במסגרת עבודתו ברשות החרום הפדראלית להגנה, את שיטת קארסט־אובר להפקת חומרים רדיואקטיביים מלאכותיים.

על כן מדיניות החוץ האמריקנית היתה חייבת להשתנות…"

ובהמשך, בתארו את השפעת הנשורת הרדיואקטיבית על האדמה, כתב היינליין:

“כאשר זוהם האזור בנשורת, אי אפשר היה לעשות דבר בנדון, עד אשר תדעך הקרינה לנקודה שבה איננה מזיקה עוד. אי אפשר לנקות את הנשורת; היא קיימת בכל מקום. אין כל דרך אפשרית לפעול נגדה – לשרוף, או לגרום לתגובה כימית; האיזוטופ הרדיואקטיבי היה עדיין שם, עדיין רדיואקטיבי, עדיין קטלני. משנעשה בו שימוש על פיסת אדמה, במשך תקופת זמן ידועה מראש אותה פיסת אדמה לא תסבול חיים.”

אפשר להעריך יותר את חיזויו של היינליין, אם נקרא את הקטע הבא, שנכתב בשנת 1941 ע"י המדען קרל ק. דארו בבטאון של מכון סמיתסון למדע, תחת הכותרת ‘ביקוע גרעיני’ ונחשב אז לספקולציה גמורה:

“לא זו בלבד שהביקוע נגרם ע"י נייטרונים איטיים, אלא הוא מוליד נייטרונים חדשים בין יתר תוצריו… האם ייתכן שנייטרונים אלה יגרמו לביקועים נוספים, ואלה יגרמו לביקועים חדשים וכן הלאה, בטור גיאומטרי, כך שגוש אורניום שלם יתפצץ בהתפוצצות פתאומית שאין דומה לה בעוצמה…?”

דמיון גמיש

ענק אחר במדע הבדיוני, שלא נרתע מעולם מלהתנבא על עתידנו הקרוב והרחוק הינו, כמובן ארתור סי. קלארק, שאת הצעתו לבניית לוויני תקשורת שהועלתה בשנות ה־40 (על דפי כתב העת ‘עולם האלחוט’) הזכרנו כבר בהזדמויות אחדות. בנוסף על שפע ספרי המד"ב שפרסם, כתב קלארק בסוף שנות ה־60 ספר עתידנות הנמנה כיום עם ‘הקלאסיקה’ של תחום זה, ‘פרופילים של העתיד’. בהקדמה לספרו כתב קלארק על תחזיותיהם ‘השקולות’ של מדענים:

“פעם אחר פעם שמו עצמם אסטרונומים ופיסיקאים מכובדים ללעג ולקלס, בהצהירם קבל עם ועדה שפרוייקט זה או אחר הינו בלתי אפשרי… והוכח שהם טועים לחלוטין, לפעמים עוד בטרם יבשה הדיו מעטיהם…”

“היום אין אנו מסוגלים לשחזר את האוירה הרוחנית ששררה כשנבנו קטרי הרכבת הראשונים, ומבקרי התכנית טענו שכל מי שיגיע למהירות האיומה של 50 קמ”ש צפוי לחנק… באותה מידה גם קשה להאמין שרק לפני 90 שנה בוטל בזלזול הרעיון של תאורה חשמלית ביתית, על ידי כל ‘המומחים’ – פרט לממציא אמריקני צעיר בן 31, ושמו תומס אלווה אדיסון."

גם לתחזיותיו שלו עצמו אין קלארק מציע להתייחס באמון רב מדי, באמרו:

“אם ספרי זה נראה סביר לגמרי וכל האקסטראפולציות שלי משכנעות, הרי שלא הצלחתי להרחיק ראות; וזאת מפני שבדבר אחד יכולים אנו להיות בטוחים בכל הנוגע לעתיד – והוא, שהעתיד יהיה פנטסטי לחלוטין.”

חוזה העתיד המעולה ביותר, לדעתו של קלארק, הוא איש המשלב ידע מדעי, או לפחות ‘תחושה’ מדעית, עם דמיון גמיש של ממש. לכן, לדבריו, באים ‘הנביאים’ האמינים ביותר מבין סופרי המד"ב וקוראיו.

אם כי חלפו כבר כ־14 שנה מאז כתיבת ספרו של קלארק, מעניין לבחון אחדות מתחזיותיו אז לגבי השנים האחרונות:

1970–1980 – נחיתה על הירח; מעבדת חלל; מכונת תרגום.

1980–1990 – חללית מונעת בכח גרעיני, נחיתות על כוכבי לכת.

2000–1990 – תקשורת־רדיו אישית; גלי גרביטציה, היתוך גרעיני, סייבורגים.

2000–2010 – יישוב כוכבי־לכת, אינטליגנציה מלאכותית, כרייה בקרקעית האוקיאנוס, הבנת המבנה התת־גרעיני של החומר.

201–2030 – חלליות מחקר בין־כוכביות; שפות לוגיות, שליטה על תורשה, רובוטים, תקשורת עם יישויות חוץ־ארציות, כריית חומרים בחלל; הנדסה ביולוגית.

נקודות ציון נוספות, על פי לוח הזמנים של קלארק:

יצירה מלאכותית של חיים – לקראת 2070, ובאותה שנה גם טיסות במהירות הקרובה למהירות האור, ושליטה על מזג האויר; תמסורת חומרית (במהירות האור) – בשנת 2090, מפגש עם ביננים מעולמות אחרים – 2100, ובאותה תקופה גם חיי־אלמוות והנדסה אסטרונומית.

בדומה לרעיונותיו של רוברט ג’סטרו (פנטסיה 2000 מס' 3) חזה קלארק בספרו את עליונותה של האינטליגנציה המלאכותית על זו האנושית – וזאת בין השנים 2080–2090. לדבריו, האבולוציה הביולוגית מפנה מקום לתהליך מהיר בהרבה – האבולוציה הטכנולוגית. עם זאת, סבור קלארק, האדם יוכל עדיין לצאת וידו על העליונה, על ידי כך שישנה לחלוטין את מהותו העכשווית. קלארק רואה בעיני רוחו את הזמן שבו אפשר יהיה לנתח ולאחסן את כל המידע המגדיר פרט אנושי מסויים. ניתן יהיה ‘להקליט’ יצור אנוש כסדרה של אותות על גבי נייר, שדות מגנטים משתנים, או מעגלים אלקטרוניים. אותן ‘הקלטות’ עשויות לאפשר את שחזורם של יצורי אנוש מאות או אלפי שנים אחרי העילמותה של הפרוטופלסמה שממנה היו עשויים בחייהם ‘הגשמיים’. ‘העולם הבא’ נוסח קלארק.

האם ניתן לסווג תחזית מרחיקת־לכת זו כאקסטראפולציה, ספקולציה, או אולי כיישומו של אותו ‘שילוב בין ידע ותחושה מדעיים לבין דמיון גמיש של ממש’ – דמיונו הגמיש באמת של ארתור סי. קלארק?

הרואים את הנולד

המודעות הגוברת והולכת לחשיבותו של חקר עתיד רציני הולידה בשנת 1966 את הקמתה של ‘אגודת העתיד העולמית’ (World Future Society), המאגדת היום אלפי מדענים וחובבים ברחבי העולם, ומוציאה לאור בטאון קבוע (The Futurist). הצעד הראשון נעשה ב־1 ביולי 1966, כשהוציאה קבוצת אנשים בוושינגטון עלון צנוע בן 6 עמודים ובו סקירה קצרה על פעילות הקשורה בעתיד ובמוּדעוּת לו. העלון הופץ בקרב כמות מצומצמת של עתידנים, חוקרים, פקידי ממשל ואנשי עסקים ש’נחשדו' כבעלי עניין בדבר. העלון הועבר מיד ליד, ובמהרה הגיעו אל עורכו בקשות למשלוח עותקים נוספים, מארה"ב וגם מארצות אחרות. בהדרגה התגבשה קבוצה רצינית של אנשים שהחליטו להקדיש את מיטב מרצם לנושא, וב־3 באוגוסט התקיימה ועידת היסוד של האגודה. מטרות האגודה, כפי שהוגדרו באותה ועידה, הן:

1. לתרום למודעות שקולה כלפי העתיד וכלפי חשיבות לימודו, מבלי לדגול באידיאולוגיה מסויימת ומבלי לעסוק בפעילות פוליטית.

2. לפתח מחקר אחראי ורציני של העתיד.

3. לקדם את שכלולן ופיתוחן של מתודולוגיות לחקר העתיד.

4. להעמיק בקרב הציבור את ההבנה של פעילות ולימוד ברוח העתיד.

5. לקיים תקשורת ושיתוף פעולה בין ארגונים ופרטים המעוניינים במחקר ותכנון עבור העתיד.

בטאונה של האגודה משמש במה מתמדת להעלאת רעיונות, דיונים וויכוחים באשר לעתיד החברה האנושית והשלכות הקדמה הטכנולוגית עליה. כמו כן נסקרות בבטאון מירב העבודות והפרסומים היוצאים לאור בעולם בנושא זה. בין הכותבים בבטאון ניתן למצוא מדענים מסוכנות התעופה והחלל, חוקרים באוניברסיטאות, מדינאים, אנשי מדעי החברה וההתנהגות, סטודנטים, וכל מי שעיניו נשואות אל העתיד. בכינוס העולמי האחרון של האגודה, אשר התקיים בשנת 1975, נכחו כ־3000 משתתפים מכל רחבי העולם, וביניהם אנשי ציבור כמו הסנטור אדווארד קנדי, ועתידנים ידועי שם כמו אלבין טופלר, הרמן קאהן, דניאל בל, לסטר בראון ואחרים. הכינוס העולמי הבא, השלישי במספר, עומד להערך בקיץ הבא, בתאריכים 20–25 ליולי 1980, בטורונטו, קנדה. מספר המשתתפים בו יהיה, קרוב לוודאי, גדול בהרבה. סיסמת הכינוס היא: “דרך שנות ה־80 – לחשוב באופן גלובאלי – לפעול באופן מקומי.” דיוני הכינוס ייסבו בעיקר על התמורות החברתיות, הכלכליות והטכנולוגיות הצפויות לעולמנו במהלך העשור החדש הבא עלינו לטובה.

המעיין היום בפרסומי האגודה בתחילת דרכה יבחין בוודאי בשינוי המהפכני, בגישה כלפי ההתפתחות החברתית והטכנולוגית, בהשוואה לאותה תקופה ‘ספקנית’ של סוף המאה הקודמת. קצב השינויים המואץ עשה את שלו עד כדי כך, שרבות הן התחזיות שנחזו בסוף שנות ה־60 כעתידות להתממש במהרה, ושהינן עדיין רחוקות מאיתנו. הנה אחדות מהן, שהופיעו בשנת 1967:

* האדם ישוחח באופן חפשי עם מחשב בשנת 1980.

* בשנת 1980 יעבדו רוב האנשים בביתם, ויהיו קשורים למאגרי מידע באמצעות מסופי מחשבים.

* בשנת 1975 יהיה בשימוש מבצעי חומר ביולוגי ההורס את רצון ההתנגדות והלחימה של האוייב.

* בשנת 1975 תיכנס לשימוש מכונת כתיבה אוטומטית, המופעלת על־ידי דיבור רגיל.

* בשנת 1972 יוקמו מפעלי תעשיה על הירח, וכן מצפה אסטרונומי.

* בשנת 1979 תפותח מכונית המבוקרת באופן אוטומטי.

* בשנת 1977 תוכנס לשימוש מסחרי טלויזיה צבעונית תלת־מימדית, וכן תהיה תקשורת טלוויזיונית תלת־מימדית שתפחית את הצורך בנסיעות עסקיות.

* בשנת 1978 יהיה שימוש נפוץ במכשור אישי אוטומטי לבדיקות רפואיות.

* בשנת 1980 תתאפשר סינטזה של חומר חי, אשר תפתח עידן חדש ומהפכני בביולוגיה.

אין כמעט ספק שתחזיות אלה תתממשנה במוקדם או במאוחר, אף כי חוזי שנת 1967 היו, ככל הנראה, נלהבים מדי… אבל התאריך המדוייק אינו חשוב. העיקר הוא שהמודעות להשלכות מרחיקות הלכת של כל ההתרחשויות האלה על חיינו, הופכת סוף סוף להיות לנחלת הכלל. האם מודעות זו תביא גם לתוצאות מעשיות?

האם קובעי המדיניות, מתכנני הערים, הכלכלנים, המחנכים, וגם אתה ואני, נשכיל לפרש נכונה את המגמות הקיימות ואת התמורות הפוקדות אותנו מדי יום ביומו, על מנת לצעוד לקראת עולם טוב יותר, ולפחות להימנע משגיאות העבר? רק העתיד יוכיח זאת. והרי אמר כבר פעם חכם סיני אחד: “קשה מאוד להתנבא – בעיקר ביחס לעתיד.”

ספרו של אלפרד בסטר ‘פני מועדות לכוכבים’ כבש את הקורא הישראלי, והיה במשך זמן מה ברשימת רבי־המכר בעברית. אלפרד בסטר עצמו נחשב, במידה רבה של צדק, לאחד הסופרים הבולטים של 'תור־הזהב' במד"ב (שנות ה־40' עד 60').

בגליונות 5 ו־8 הופיעו שניים מסיפוריו של בסטר וזכו בתגובות חיוביות ביותר.

בגיליון החגיגי אנו מגישים את הסיפור הנחשב כסיפור הקצר הטוב ביותר שכתב בסטר, אשר נבחר כאחד מחמשת הסיפורים הטובים ביותר שפורסמו ב'פאנטסי אנד סיינס פיקשן' בכל שנות קיומו.

* * *

הוא איננו יודע מי מאיתנו אני כיום, אך הם יודעים אמת אחת. אל לך להחזיק בבעלותך מאום זולת עצמך. אתה חייב לנהל את חייך שלך, לחיות את חייך שלך ולמות את מותך שלך… אחרת תמות את מותו של אחר.

שדות האורז של פראגון III השתרעו על פני מאות מייל כמו טונדרה משובצת, כמו מוזאיקה כחולה וחוּמה תחת שמי התפוז הלוהטים. ערב רד, העננים מרחפים כעשן, העלים מרשרשים ומאַוְשים.

שורת גברים ארוכה נעה לאורך השדות בערב בו נמלטנו מפראגון III. הם היו דוממים, חמושים, דרוכים; טור ארוך של צללי פסלים המתנשאים על רקע השמים המעוננים. כל אחד מהם נשא רובה. כל אחד מהם נשא בחגורתו מכשיר וּוֹקִי־טוֹקי, כשהאזניה נעוצה באוזנו, המיקרופון תלוי ליד פיו ומסך הצְפִיה הזורח ענוד על פרק ידו כשעון יד ירקרק. המוני המסכים לא הראו דבר מלבד המוני שבילים החוצים את השדות. מן הרמקולים לא בקע מאום מלבד איושת הצעדים. הגברים דיברו בלחש, בנהימות כבדות, הכל מדברים עם הכל.

“כאן כלום.”

“איפה זה כאן?”

“השדות של ג’נסון.”

“אתה הולך מערבה מדי.”

“תסגור שם את הרווח.”

“מישהו כבר כיסה את השדה של גרימסון?”

“כן. שום דבר.”

“היא לא יכלה ללכת רחוק כל כך.”

“אולי לקחו אותה לכאן.”

“אתה חושב שהיא עוד בחיים?”

המלמול גאה והשתפל לאורך שורת המחפשים הארוכה הנעה לעבר השקיעה הערפילית. שורת המחפשים התפתלה כנחש עקלתון, אך לא פסקה מהתקדמותה המתמדת. מאה אנשים במרחק של כחמישים רגל האחד מן השני. חמשת אלפים רגל של סריקה מאיימת. מיל שלם של החלטיות נזעמת המתמשכת ממזרח למערב. על פניו של מצפן החום. הערב ירד. כל אחד מהגברים הפעיל את פנס החיפוש שלו. הנחש המתפתל הפך לענק יהלומים מרצדים.

“פה נקי. כלום.”

“פה כלום.”

“כלום.”

“מה עם השדות של אלן?”

“אני מכסה אותם.”

“אתה חושב שפיספסנו אותה?”

“אולי.”

“אנחנו נחזור אחורה ונבדוק.”

“זו תהיה עבודה לכל הלילה.”

“השדות של אלן נקיים.”

“לעזאזל! חייבים למצוא אותה!”

“נמצא אותה.”

“הנה היא, סקטור שבע. תעלו על המסך.”

השורה נעצרה. היהלומים קפאו בחום. דממה שררה. כל אחד מהגברים הביט לעבר המסך הזורח שעל פרק ידו. מעלה אותו על סקטור שבע. כל המסכים הראו דמות קטנה וערומה, רובצת במימי אחד השדות. ליד הדמות נראה שלט בעלות עליו היה כתוב: וונדלור. קצות השורה נפנו לעבר השדה של וונדלור. ענק היהלומים הפך לאשכול כוכבים. מאה גברים הצטופפו סביב דמות קטנה ערומה – ילדה מתה המונחת בשדה אורז. פיה היה יבש. על צוארה נראו סימני אצבעות. פניה התמימות היו מעוכות. גופה קרוע. הדם הקרוש על עורה היה קשה ומתפורר.

“מתה כבר שלוש או ארבע שעות, לפחות.”

“פיה יבש.”

“היא לא טבעה. היכו אותה למוות.”

בחום הערב היורד קיללו הגברים חרש. הם הרימו את הגופה. אחד מהם עצר בעד האחרים והצביע על צפורני הילדה. היא נאבקה ברוצח. מתחת לצפרניה נראו חתיכות בשר. וטיפות דם – עדיין לח. עדיין בלתי קרוש.

“גם הדם היה צריך להתקרש.”

“מצחיק.”

“לא כל כך. איזה מין דם לא נקרש?”

“דם של אנדרואידים.”

“כנראה שאנדרואיד הרג אותה.”

“לוונדלור יש אחד.”

“לא יתכן דבר כזה.”

“מוטב שהמשטרה תבדוק.”

“המשטרה תוכיח שאני צודק.”

“אנדרואידים לא מסוגלים להרוג.”

“אבל זה דם של אנדרואיד, נכון?”

“אנדרואידים לא מסוגלים להרוג. הם עשויים ככה.”

“אז כנראה, שאחד לא נעשה כמו שצריך.”

“ישו!”

והמדחום הראה על 92.9° פרנהייט מהולל.

היינו על סיפון הפראגון קווין, בדרך למגאסטר V. ג’יימס וונדלור והאנדרואיד שלו. ג’יימס וונדלור מנה את כספו והתייפח. בתא המחלקה השניה היה עימו האנדרואיד שלו, יצור סינטטי נפלא בעל תווי פנים קלאסיים ועינים כחולות גדולות. על מצחו היו חרוטות האותיות ר"ש, המצביעות על כך שהוא היה אחד מאותם האנדרואידים הרב־שמושיים הנדירים, ששווים 57,000 דולר, לפי שער החליפין הנוכחי. הם התייפחו, ומנו, והביטו בשלווה.

“שתיים עשרה, ארבע עשרה, שש עשרה, אלף שש מאות,” התייפח וונדלור. “זה הכל. אלף שש מאות דולר. הבית שלי היה שווה עשרת אלפים. האדמה חמש. והריהוט, מכוניות, ציורים, תבליטים, המטוס שלי ה… ומכל זה, נשארו רק אלף ושש מאות דולר. ישו!”

זינקתי מן השולחן והתנפלתי על האנדרואיד. שלפתי רצועה מתוך אחד מתיקי העור והלקיתי את האנדרואיד. הוא לא נע.

“אני חייב להזכירך,” אמר האנדרואיד, “כי אני שווה חמישים ושבעה אלף דולר לפי שער החליפין הנוכחי. אני חייב להזהירך שאתה מסכן רכוש יקר ערך.”

“מכונה מטורפת שכמותך,” צעק וונדלור.

“אני אינני מכונה,” השיב האנדרואיד. “הרובוט הינו מכונה. האנדרואיד הינו יצירה כימית של רקמה מלאכותית.”

“מה נכנס בך?” בכה וונדלור. “למה עשית זאת? לעזאזל איתך!” הוא היכה באנדרואיד בפראות.

“אני חייב להזכירך שלא ניתן להעניש אותי,” אמרתי. “הסינדרום כאב־הנאה לא הושתל בסינטזה של האנדרואיד.”

“למה הרגת אותה?” צעק וונדלור. “אם אתה לא נהנה מזה, למה –”

“אני חייב להזכירך,” אמר האנדרואיד. “כי תאי המחלקה השניה בחללית זו אינם חסיני־קול.”

וונדלור שמט מידיו את הרצועה וניצב, מתנשף, לוטש עינים ביצור שנמצא בבעלותו.

“מדוע עשית זאת? מדוע הרגת אותה?” שאלתי.

“אינני יודע,” השבתי.

“בהתחלה זה היה רק ענין של שובבות זדונית. דברים פעוטים. הרס קטן פה ושם. הייתי צריך לדעת כבר אז, שמשהו איתך איננו כשורה. אנדרואידים אינם מסוגלים להרוס. הם אינם מסוגלים לפגוע. הם –”

“הסינדרום כאב־הנאה לא הושתל בסינטזה של האנדרואיד.”

“ואחר כך החלו ההצתות. ואחר כך מעשי הרס רציניים. אחר כך תקיפה… המהנדס ההוא על ריגאל. בכל פעם זה הפך חמור יותר. בכל פעם היינו חייבים להימלט מהר יותר. ועכשיו זה רצח. ישו! מה העניינים איתך? מה קרה?!”

“במוחו של האנדרואיד לא מותקנת מערכת בדיקה עצמית.”

“בכל פעם שהיינו צריכים לברוח, הידרדרנו שלב נוסף. הסתכל עלי. תא במחלקה שניה. אני, ג’יימס פלאולג וונדלור. היה זמן, שאבי היה העשיר ביותר – ועכשיו, אלף שש מאות דולר. זה כל מה שיש לי בעולם – ואתה. לעזאזל איתך!”

וונדלור הרים את חפירה, על מנת לשוב ולהכות את האנדרואיד, אחר כך חזר ושמט אותה והתמוטט על המיטה, גופו מזדעזע בפרצי התיפחויות. לבסוף השתלט על עצמו. “הוראות,” אמר.

הרובוט הרב־שימושי הגיב מיד. הוא הזדקף והמתין להוראות.

“שמי עתה וולנטין ג’יימס וולנטין. עצרתי בפארגון III ליום אחד בלבד, על מנת להחליף חללית לעבר מגאסטר V. מקצועי: סוכן לרובוט רב־שימושי אחד, בבעלות פרטית, המוצע להשכרה. מטרת הביקור: להתיישב במגאסטר V. תכין את הניירת.”

האנדרואיד הוציא מהתיק את הדרכון של וונדלור, את ניירותיו, השיג עט ודיו והתיישב ליד השולחן. בתנועות יד מדויקות ושוטפות – יד מיומנת שיכלה לצייר, לכתוב, לחרוט, לגלף, לצרוב, לצלם, לשרטט, ליצור ולבנות – הוא זייף מסמכים חדשים עבור וונדלור. בעליו של האנדרואיד הביט בי במבט עצוב.

“ליצור ולבנות,” מלמלתי. “ועכשיו להרוס. הו, אלוהים! מה אני יכול לעשות? ישו! לוא רק יכולתי להיפטר ממך. לוא רק לא הייתי צריך לחיות מהכנסותיך. אלוהים! לוא היה אבי מוריש לי קצת ביצים במקום להוריש לי אותך!”

דאלס בריידי היתה מעצבת התכשיטים המפורסמת ביותר במגאסטר. היא היתה נמוכה, גוצה, בלתי מוסרית ונימפומנית. היא שכרה את הרובוט הרב־שימושי של וונדלור וגייסה אותי לעזור לה בחנות. היא פיתתה את וונדלור. יום אחד, כששכבו במיטה, שאלה לפתע: “קוראים לך וונדלור, נכון?”

“כן,” מילמלתי. ואז – “לא! לא! וולנטין, ג’יימס וולנטין.”

'ומה קרה על פראגון?" שאלה דאלס בריידי. “חשבתי שאנדרואידים לא מסוגלים להרוג או לפגוע ברכוש. הרי הם מקבלים הנחיות ומעצורים ראשוניים בשעת ייצורם. כל החברות שמייצרות אותם מוכנות לתת ערבות על כך שהם לא מסוגלים.”

“וולנטין,” התעקש וונדלור.

“הו, רד מזה,” אמרה דאלס בריידי. “אני יודעת זאת מזה שבוע, ואני לא קראתי למשטרה, נכון?”

“השם הוא וולנטין.”

“אתה רוצה להוכיח את זה? אתה רוצה שאקרא לשוטר?” דאלס שלחה ידה והרימה את שפופרת הטלפון, מגחכת לעברו, עד אשר התמוטט והתיפח בדמעות בושה וחוסר ישע.

“איך גילית את זה?” שאל לבסוף.

“העתונים מלאים בזה. והשם וולנטין קצת קרוב מדי לוונדלור. זה לא היה מחוכם ביותר מצידך.”

“אני מניח שלא. אני בכלל לא חכם כל כך גדול.”

“לאנדרואיד שלך יש תיק לא רע, הא? תקיפה, הצתה, הרס. מה קרה בפראגון?”

“הוא חטף ילדה, הוציא אותה לשדות האורז והרג אותה.”

“אנס אותה?”

“לא יודע.”

“הם יתפסו אותך.”

“ואת חושבת שאני לא יודע זאת? ישו! כבר שנתיים שאנחנו רצים ככה ממקום למקום. בשנתיים האלה הפקרתי רכוש ששווה לפחות חמישים אלף דולר.”

“מוטב שתגלה מה לא בסדר איתו.”

“איך אני יכול? את חושבת שאני יכול להיכנס למרפאת תיקונים ולבקש אוברול? מה אספר להם? ‘האנדרואיד שלי הפך לרוצח, תקנו אותו?’ הם מיד יקראו למשטרה.”

התחלתי לרעוד. “הם לבטח יפרקו אותו תוך יום אחד. הם יעצרו אותי בתור שותף לדבר עבירה.”

“למה לא תיקנת אותו עוד לפני שהגיע לרצח?”

“לא יכולתי לקחת את הסיכון,” אמר וונדלור בכעס. “הם היו מתחילים להתעסק עם המוח שלו בלוֹבּוֹטוֹמיוֹת, בשינוי כימית הגוף, בניתוחים אֶנְדוֹקְרִינִיים, הם היו עלולים להרוס את השימושיות שלו, ומה היה נשאר לי אז להשכיר? ממה הייתי חי?”

“היית יכול לעבוד בעצמך. יש אנשים שעושים זאת.”

“לעבוד במה? את יודעת שאני לא שווה כלום. איך הייתי יכול להתחרות ברובוטים ואנדרואידים מומחים? רק אדם שיש לו כשרון מיוחד במינו לעשות דבר מסויים, יכול לעמוד בתחרות כזו.”

“כן, זה נכון.”

“כל החיים שלי חייתי על חשבון הזקן שלי, לעזאזל איתו! היה צריך לפשוט את הרגל דוקא לפני שמת. כל מה שהשאיר לי זה האנדרואיד. הצורה היחידה שבה אני יכול להסתדר, זה לחיות על חשבון מה שהוא מרוויח.”

“מוטב שתמכור אותו לפני שיתפסו אותו השוטרים. אתה יכול לחיות על חמישים אלף דולר. תשקיע אותם.”

“בריבית של שלושה אחוז? אלף חמש מאות דולר לשנה? וזה הזמן שהאנדרואיד מכניס הכנסה שנתית בגובה של 15 אחוז משוויו? דאלס, אני חייב להמשיך איתו.”

“ומה תעשה בקשר לשגעון האלימות שלו?”

“אני לא יכול לעשות כלום… חוץ מלצפות בו ולהתפלל. מה את עומדת לעשות בקשר לזה?”

“כלום. זה לא העסק שלי. רק דבר אחד. אני צריכה לקבל משהו על זה שאני סותמת את הפה.”

“מה?”

“האנדרואיד עובד בשבילי בחינם. שמישהו אחר ישלם לך, אבל אני מקבלת אותו בחינם.”

האנדרואיד הרב־שימושי עבד. וונדלור גבה את דמי ההשכרה. הוא כיסה את ההוצאות שלו. חסכונותיו החלו שוב לתפוח. כאשר חלף האביב החם של מגאסטר V והגיע הקיץ הלוהט. התחלתי להתענין בחוות ובנכסי דלא ניידי. בעוד כשנה או שנתיים נוכל להתיישב באורח קבע במקום כלשהו, בתנאי שדאלס לא תהיה שואפת בצע בתביעותיה יתר על המידה.

ביום הקיץ הראשון החל האנדרואיד לשיר בסדנה של דאלס בריידי. הוא ריחף מעל התנור החשמלי אשר – יחד עם מזג האויר – גרם לחנות ממש לרתוח, ובפיו זמר עתיק שהיה פופולארי כחמישים שנה לפני כן –

“הו, חום כזה אני לא מרגיש.”

כל קיש! כל קיש!

אז אל תהיה רגיש!

תְּלַת איש תלת איש

צונן ואדיש

מותק…"

הוא שר בקול מוזר, עמוק, הססני מעט, ואצבעותיו הזריזות היו שלובות מאחורי גבו, מתפתלות בריקוד רומבה משונה משל עצמן. דאלס בריידי היתה מופתעת.

“אתה מאושר או משהו?” שאלה.

“אני חייב להזכירך, כי הסינדרום כאב־הנאה לא הושתל בסינטזה של האנדרואיד,” השבתי. “כל קיש! כל קיש! אל תהיה רגיש! תלת איש תלת איש, צונן ואדיש, מותק…”

אצבעותיו פסקו מהתפתלותן ואחזו בזוג מלקחי ברזל כבדים. האנדרואיד תחב אותם לליבו של התנור הלוהט, משעין את גופו הרחק קדימה על מנת להציץ בחום החביב.

“היזהר, אידיוט שכמותך!” קראה דאלס בריידי. “אתה רוצה ליפול פנימה?”

“אני חייב להזכירך כי אני שווה חמישים ושבעה אלף דולר לפי שער החליפין הנוכחי,” אמרתי. “אסור לסכן רכוש כה יקר ערך. כל קיש! כל קיש! מותק…”

באמצעות המלקחיים הוא שלף מן התנור מיכל קטן, מלא על גדותיו זהב מותך, סבב על עקבותיו, ריקד ריקוד איום, שר בצורה זוועתית ושפך לאיטו את פיסת הזהב המותך על ראשה של דאלס בריידי. היא צרחה והתמוטטה, שערה ובגדיה עולים באש, עורה סדוק. האנדרואיד המשיך לשפוך, תוך שהוא שר ומרקד.

“תלת איש, תלת איש, צונן ואדיש, מותק…” שר, ולאיטו שפך ושפך את הזהב המותך. אחר כך עזבתי את המלון והצטרפתי לג’יימס וונדלור בחדרו שבמלון. בגדיו ואצבעותיו המפוחמות של האנדרואיד הבהירו לבעליו, שמשהו היה מאד שלא כשורה.

וונדלור מיהר לעבר הסדנה של דאלס בריידי, לטש עיניו לרגע, הקיא ונמלט. נותר לי זמן מספיק בכדי לארוז תיק אחד ולאסוף נכסים שונים בערך של תשע מאות דולר. הוא שכר תא במחלקה השלישית על החללית מגאסטר קווין שהמריאה אותו בוקר אל לירה־אלפא. הוא נטל אותי עימו. הוא התיפח ומנה את כספו, ואני חזרתי והלקיתי את האנדרואיד.

המדחום בסדנה של דאלס בריידי הראה על 98.1° פרנהייט יפהפה.

על גבי לירה־אלפא הזדחלנו לתוך מלון קטן ליד האוניברסיטה. שם שרט וונדלור את מצחי בזהירות עד אשר האותיות ר"ש נמחקו בגלל ההתנפחות וירידת הצבע. האותיות יחזרו ויופיעו, אולם הדבר יארך חדשים מספר. ובינתיים קיווה וונדלור שקול הזעקה שהוקם אודות אנדרואיד ר"ש ישכך וישכח. האנדרואיד הושכר כעובד פשוט לתחנת הכוח של האוניברסיטה. וונדלור, הפעם תחת השם ג’יימס ווניס, התקיים מן ההכנסות הזעומות שהפיק מהאנדרואיד.

לא הייתי מאושר מדי. רוב הדיירים הארורים במלון היו סטודנטים, עניים כמוני, אך עליזים ונלהבים. היתה שם נערה מקסימה אחת בעלת עיניים חדות ומוח מבריק. שמה היה וונדה, והיא והחבר שלה, ג’ד סטארק, התענינו התענינות רבה באנדרואיד הרוצח, שמעלליו תפסו מקום נרחב על דפי כל עתון ברחבי הגלאקסייה.

“אנחנו חקרנו את המקרה,” אמרו היא וג’ד באחת מההתקהלויות המקריות של הסטודנטים, שהלילה התנהלה במקרה בחדרו של וונדלור. “אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה גרם לזה. אנחנו עומדים לכתוב על זה עבודה.” הם היו במצב של התרגשות רבה.

“גורם לְמה?” ביקש מישהו לדעת.

“ההשתוללות של האנדרואיד.”

“בטח לא מורכב נכון, הא? הכימיה הגופנית יצאה מהמסלול, אולי מן סרטן סינטטי, נכון?”

“לא,” וונדה העניקה לג’ד מבט של נצחון כובש.

“נו, אז מה הגורם?”

“משהו ספציפי.”

“מה?”

“את זה אני לא מספרת.”

“נו, באמת.”

“לא עשינו עסק.”

“לא תספרי לנו?” שאלתי בלהיטות. “אני… אנחנו מאד מעונינים לדעת מה יכול לקרות לאנדרואיד.”

“לא, מר ווניס,” אמרה וונדה. “זה רעיון מיוחד במינו ואנחנו חייבים להגן עליו. עבודה אחת על נושא כזה והקריירה האקדמאית שלנו מוסדרת לכל החיים. אנחנו לא יכולים לקחת את הסיכון שמישהו יגנוב לנו את הרעיון.”

“את יכולה לפחות לתת לנו רמז?”

“לא. לא רמז. אל תגיד אף מילה, ג’ד. אבל אני יכולה להגיד לך דבר אחד מר ווניס, מאד לא הייתי רוצה להיות האיש שהאנדרואיד נמצא בבעלותו.”

“למה? בגלל המשטרה?” שאלתי.

“אני מתכוונת לפְּרוֹיֶקְצְיָה¹, מר ווניס, פרויקציה! זאת הסכנה… ולא אומר יותר. גם כך כבר אמרתי יותר מדי.”

שמעתי בחוץ צעדים וקול צרוד שר. “תלת איש תלת איש, צונן ואדיש, מותק…”. האנדרואיד שלי נכנס לחדר, לאחר סיום עבודתו בתחנת הכוח של האוניברסיטה. לא הצגתי אותו בפניהם. אותתי ‘לא’ בידי, ואני הגבתי מיד לפקודה, הלכתי לבאר והחלפתי את וונדלור בתור מוזג הבירה לאורחים. אצבעותיו המיומנות התפתלו בריקוד רומבה משונה משל עצמן. בהדרגתיות הן פסקו מהתפתלותן, וההמהום המוזר חדל.

אנדרואיד לא היווה מראה בלתי שכיח באוניברסיטה. העשירים שבסטודנטים היו בעליהם של אנדרואידים, מכוניות ומטוסים. האנדרואיד של וונדלור לא עורר שום תגובה, אך וונדה הצעירה היתה חדת עין וחריפת מוח. היא שמה לב למצחי השרוט, והיא היתה שקועה עמוק בעבודה ההיסטורית שהיא וג’ד סטארק עמדו לכתוב. אחרי שההתקהלות התפזרה, היא וג’ד, תוך כדי טיפוס במעלה המדרגות לעבר חדרם, התיעצו ביניהם.

“ג’ד, למה שלאנדרואיד יהיה מצח שרוט.”

“בטח שרט את עצמו, וונדה. הוא עובד בתחנת הכח. יש שם הרבה דברים מסוכנים.”

“זה הכל?”

“מה עוד?”

“אלה יכולות להיות שריטות מאד נוחות.”

“נוחות למה?”

“להסתיר את מה שחרוט לו על המצח.”

“אין בזה טעם, וונדה. את לא צריכה לראות סימנים על המצח בכדי לזהות אותו כאנדרואיד. את לא צריכה לראות את הסמל של המכונית כדי לדעת שזו מכונית.”

“לא, אני לא מתכוונת לנסיון להסתיר את היותו אנדרואיד ולהציגו כבן אדם. אני מתכוונת לנסיון להציגו כאנדרואיד מדרגה נמוכה יותר.”

“למה?”

“אולי יש לו ר”ש על המצח?"

“רב שימושי! אז למה לעזאזל מבזבז אותו ווניס על עבודה בטעינת כבשנים בתחנת הכוח במקום להרוויח יותר כסף ב – הו, הו! את מתכוונת ש…?”

וונדה הנידה בראשה לחיוב.

“ישו!” סטארק כיווץ את שפתיו. “מה עושים? קוראים למשטרה?”

“לא, אין לנו הוכחות אמיתיות שהוא ר”ש. גם אם הוא באמת ר"ש, והוא האנדרואיד הרוצח, העבודה שלנו חשובה יותר, בכל אופן. זה הסיכוי הגדול ביותר שלנו, ג’ד. אם באמת הוא אותו אנדרואיד, אנחנו יכולים להעביר אותו סידרת בדיקות."

“איך נוכל להיות בטוחים?”

“בקלות. סרט אינפרא־אדום. זה יראה לנו מה נמצא מתחת לשריטות. נשאל מצלמה, נקנה סרט, נתגנב מחר אחרי הצהרים לתחנת הכוח ונצלם כמה תמונות. ואז נדע.”

למחרת התגנבו השניים לתחנת הכוח של האוניברסיטה. היא נמצאה בתוך מרתף רחב ידים, עמוק מתחת לפני האדמה. המרתף היה חשוך, מוצל, מואר באור הלוהט שבקע מפתחי הכבשנים. מעל לרעם הלהבות השואגות הם יכלו לשמוע קול מוזר צועק ומזמר בחלל המהדהד. “כל קיש! כל קיש! אל תהיה רגיש! תלת איש תלת איש, צונן ואדיש, מותק…” והם יכלו לראות דמות מרקדת, קופצת ומדלגת ברומבה מטורפת לצלילי השיר, אותו שרה. הרגלים התפתלו. הזרועות התנועעו. האצבעות התעוותו.

ג’ד סטארק הרים את מצלמתו והחל לצלם, מכוון את העדשה לעבר הראש המדלג. ואז צרחה וונדה, שכן אני ראיתי אותם ופתחתי במרוצה לעברם, גורר עימי מעדר מפלדה ממורטת. האת ריסקה את המצלמה. הוא היכה את הנערה ואחר כך את הנער. ג’ד נאבק עמי ביאוש רגע קצר לפני שראשו פוצח והוא נפל חסר ישע. מיד אחר כך גרר אותם האנדרואיד לעבר הכבשן והזין בהם את הלהבות, לאיטו. הוא ריקד וזימר. ואז חזר למלון שלי.

המדחום בתחנת הכח הראה על 100.9° פרנהייט רצחני. כל קיש! כל קיש!

קניתי כרטיס זול, על מושבי הסיפון של הלירה־קווין. וונדלור והאנדרואיד שלו ביצעו עבודות מעבודות שונות כדי לשלם את ארוחותיהם. בזמן משמרת הלילה היה וונדלור יושב על הסיפון, בידו תיק קרטון, בודק את תכולתו. התיק היה כל מה שהצליח להביא עימו מלירה־אלפא. הוא גנב אותו מחדרה של וונדה. על התיק היתה תוית – אנדרואיד. בתוכו נמצא סוד המחלה שלי.

התיק הכיל גזרי עיתונים. עשרות עיתונים מכל רחבי הגלקסיה, מודפסים, מצולמים, מוזערים במיקרופילם, יומון ריגל… חדשות פראגון… הטיימס של מגאסטר… לאלנדה הרלד… לסיל ג’ורנל… ארידני ניוז… כל קיש! כל קיש! שום דבר פרט לעיתונים. כל עיתון הכיל סקירה על אחד הפשעים בקריירה המזוויעה של האנדרואיד. כל עיתון הכיל גם חדשות־חוץ ופנים, ספורט, חברה, מזג אויר, מסחר, בורסה, כתבות, תחרויות, תשבצים. במקום כלשהו בערמת עובדות זו נמצא הסוד שג’ד וונדה הסתירו. וונדלור ריפרף על פני העתונים בחוסר ישע. הדבר היה נשגב מבינתו. אל תהיה רגיש!

“אני אמכור אותך,” אמרתי לאנדרואיד. “לעזאזל איתך. כשננחת על טרה, אני אמכור אותך. אני מוכן להסתפק בריבית של 3% על ערכך בשוק.”

“ערכי בשוק הינו חמישים ושבע אלף דולר לפי שער החליפין הנוכחי,” אמרתי לו.

“אם לא אוכל למכור אותך, אסגיר אותך לידי המשטרה,” אמרתי.

“אני רכוש יקר ערך,” השבתי. “אסור לסכן רכוש יקר ערך. אתה לא תגרום לזה שיהרסו אותי.”

“לעזאזל איתך!” צעק וונדלור. “מה? אתה עוד מתרברב? אתה מסתמך על זה, שאני תמיד אגן עליך? זה הסוד?”

האנדרואיד הרב־שימושי הביט בו בעיניים מוכשרות ושלוות. “לפעמים,” אמר, “זה טוב להיות רכוש.”

הטמפרטורה היתה 3 מעלות מתחת לאפס, כשהלירה קווין נחתה בשדה התעופה של קרוידון. תערובת של קרח ושלג שטפה את מסלולי השדה, מתמוססת והופכת לאד עם נגיעתה בזנב החללית הלוהטת. הנוסעים צעדו בקהות על פני המשטח האפור לעבר ביקורת המכס, ומשם לאוטובוס של השדה שאמור היה לקחת אותם ללונדון. וונדלור והאנדרואיד שלו נותרו בחוסר כל. הם הלכו ברגל.

בחצות הלילה הגיעו לפיקדילי סירקוּס. סופת הקרח של חודש דצמבר לא נחלשה והפסל של ארוס היה מכוסה שכבת כפור עבה. הם פנו ימינה, צעדו לעבר כיכר טרפלגאר, ואחר כך לאורך הסטרנד אל עבר הסוהו, רועדים מקור ומלַחוּת. לא הרחק מפליט סטריט ראה וונדלור דמות בודדת מתקרבת מכיוון סיינט פול. הוא משך את האנדרואיד לתוך אחת הסימטאות.

“אנחנו חייבים למצוא כסף,” לחש. הוא הצביע לעבר הדמות הקרבה והולכת. “יש לו כסף. קח אותו ממנו.”

“לא ניתן לציית לפקודה זו.”

“קח אותו ממנו,” חזר וונדלור. “בכוח. אתה מבין? אין לנו ברירה!”

“הדבר נוגד את ההנחיות הראשוניות שלי,” אמרתי. “אסור לי לסכן חיים או רכוש. לא ניתן לציית לפקודה זו.”

“בשם אלוהים!” התפרץ וונדלור. “אתה התקפת, הרסת, רצחת. אל תקשקש לי על הנחיות ראשוניות. לא נשאר בך אף שמץ מהן. קח את הכסף שלו. תהרוג אותו, אם אין ברירה אחרת. אני אומר לך – אנחנו זקוקים לכסף!”

“הדבר מנוגד להנחיות הראשוניות שלי,” חזר האנדרואיד. “לא ניתן לציית לפקודה זו.”

הדפתי את האנדרואיד הצידה וזינקתי לעבר הזר. הוא היה גבוה, חמור פנים, מיומן. על פניו היתה הבעת תקווה מעורבת בציניות. הוא נשא מקל הליכה. ראיתי שהוא עיוור.

“כן?” אמר. “אני שומע אותך לידי. מה הענין?”

“אדוני…” היסס וונדלור. “אני… נואש.”

“כולנו נואשים,” השיב הזר. “נואשים למדי.”

“אדוני… אני חייב להשיג כסף.”

“האם אתה מבקש ממני נדבות או שאתה שודד אותי?” העיניים העיוורות חלפו על פני וונדלור והאנדרואיד.

“אני מוכן לבצע כל אחד מאלה.”

“כן. כמו כולנו. זו ההיסטוריה של הגזע האנושי!” הזר הצביע מעבר לכתפו. “ביקשתי נדבות בסיינט פול, ידידי. הדבר אותו אני מבקש איננו ניתן להישדד. מה הדבר אותו אתה מחפש ואשר למזלך הרב, ניתן לשדוד אותו?”

“כסף,” אמר וונדלור.

“בשביל מה? הבה, ידידי, בוא ונחשוף את עצמנו האחד בפני השני. אני אספר לך מה אני מבקש, ואתה תספר לי מדוע אתה שודד. שמי בלנהיים.”

“שמי… ווהל.”

“אני לא בקשתי לעצמי את חוש הראייה בסינט פול, ידידי. אני בקשתי לי מספר.”

“מספר?”

“הו, כן. מספר מהמספרים הרציונלים, המספרים האי־רציונלים, מספרים חיוביים, מספרים שליליים, מספרים דמיוניים. אינטגרלים, דיפרנציאלים, לוגריתמים ושברים. אה, אתה מעודך לא שמעת אודות בלנהיים והעבודות בנות־האלמוות שלו?” בלנהיים חייך במרירות. “אני אשף תיאוריית המספרים, מר ווהל, והקסם שבמספרים כבר פג, עד כמה שהדבר נוגע לי. אחרי חמישים שנות שלטון ללא עוררין, מזדחלת הסניליות וקרבה, והתאבון גז. בסיינט פול התפללתי להשראה. אלוהים היקר, התפללתי, אם הינך קיים, שלח לי מספר.”

וונדלור הרים באיטיות את תיק הקרטון ונגע באמצעותו בידו של בלנהיים. “פה בפנים,” אמר. “ישנו מספר. מספר חבוי. מספר סודי. מספר של פשע. בא נבצע חילופין, מר בלנהיים. מקלט תמורת מספר?”

“בלי לבקש נדבות ובלי לשדוד, הא?” אמר בלנהיים. “פשוט עיסקה. וכך החיים מתגמדים בסופו של דבר לכדי בנאליות.” העינים העיוורות שבו וחלפו על פני וונדלור והאנדרואיד.

“אולי הכל־יכול אינו אלוהים אלא סוחר. בוא אלי הביתה.”

בקומה העליונה של ביתו של בלנהיים חילקנו בינינו חדר אחד – שתי מיטות, שני ארונות, שני כיורים, חדר אמבטיה אחד. וונדלור חזר ושרט את מצחי ושלח אותי למצוא עבודה; ובזמן שהאנדרואיד עבד, אני התיעצתי עם בלנהיים והקראתי לו את החומר שבתיק. עתון אחרי עתון. כל קיש! כל קיש!

וונדלור לא סיפר לו יותר מן ההכרח. הוא היה סטודנט, סיפרתי, שרוצה לכתוב עבודה אודות האנדרואיד הרצחני. בעיתונים אלה שליקטנו מלוקטות העובדות האמורות להסביר את הפשעים, אודותיהם לא שמע בלנהיים מאום.

“חייב להימצא שם חוט מקשר כלשהו, מספר, נתון סטטיסטי, משהו שיסביר את ההפרעה שחלה בו,” הסברתי, ובלנהיים הוקסם מן התעלומה, הספור הבלשי, הענין האנושי שמאחורי המספר.

בחנו את העתונים. בזמן שקראתי לו אותם בקול רם הוא רשם אותם ואת תכנם בכתב ידו המסודר. אחר כך הקראתי לו את רשימותיו. הוא סיווג את העתונים לפי אותיות הדפוס, העובדות המופיעות בהם, ההשערות, המאמרים, האיות, המילים, הנושאים, הדעות הפוליטיות, הדעות הקדומות. הוא ניתח. הוא חקר. הוא הרהר. ואנחנו חיינו יחד בקומה העליונה, חשים תמיד בצינה, חשים תמיד בפחד, חשים תמיד בקירבה המתהדקת… שניזונה מן הפחד המשותף. מן השנאה ששררה בינינו. כמו גרזן המוטח בגזע עץ חי ופוצעו, נשאר תקוע בתוכו, רק בכדי שיוקף אחר כך בריקמת העץ הגדל ויהפוך לחלק ממנו – כך התקרבנו האחד לשני. וונדלור והאנדרואיד. תלת איש, תלת איש!

ואחר צהרים אחד קרא בלנהיים לוונדלור אל חדר עבודתו והציג לו את רשימותיו. “אני חושב שגיליתי זאת,” אמר. “אך אינני מבין.”

ליבו של וונדלור החמיץ פנימה.

“הנה ההתאמות,” המשיך בלנהיים. “בכל העתונים מצאנו סקירות על פעילויותיו של האנדרואיד הרוצח. איזה נתון נוסף מלבד סקירות אלו, מופיע בכל אותם עתונים?”

“אינני יודע, מר בלנהיים.”

“זו היתה שאלה רטורית. הנה התשובה, מר ווהל. מזג האויר.”

“מה?”

“מזג האויר,” הנהן בלנהיים. “כל אחד מהפשעים בוצע ביום שהטמפרטורה בו היתה מעל 90° פרנהייט.”

“אך זה בלתי אפשרי,” אמר וונדלור. “מזג האויר על הלירה אלפא היה די קריר.”

“לא ידוע לנו שבוצע פשע כלשהו על הלירה אלפא. אין לנו עתון משם.”

“לא. זה נכון, אני –” וונדלור היה נבוך. לפתע קרא “לא, אתה צודק. מרתף הכבשנים. היה שם חם מאד. לוהט! כמובן. אלוהים, כמובן! זו התשובה. התנור של דאלס בריידי… שדות האורז על פראגון. אז אל תהיה רגיש! כן. אבל למה? למה, אלוהים, למה?”

באותו רגע חזרתי הביתה. כשעברתי על פני חדר העבודה, ראיתי את וונדלור ובלנהיים. נכנסתי, ממתין להוראות, הרב־שימושיוּת שלי כולה נכונה לפעולה.

“זה האנדרואיד, הא?” שאל בלנהיים, לאחר רגע ארוך של דומיה.

“כן,” השיב וונדלור, עדיין נבוך מן התגלית. “וזה מסביר מדוע סרב להתקיפך אותו לילה ליד הסטראנד. מזג האויר לא היה חם דיו על מנת לשבור את ההנחיה הראשונית. רק החום… החום, כל קיש!” הוא הביט אל האנדרואיד. הוראה מטורפת עברה מן האדם אל האנדרואיד. סירבתי. אסור לסכן חיים. וונדלור ביצע תנועת רוגז ואחר כך אחז בכתפו של בלנהיים והשליכו ארצה מן הכורסה עליה ישב. בלנהיים זעק פעם אחת. וונדלור זינק עליו כפנתר, הדביק אותו לרצפה וסתם את פיו ביד אחת.

“תמצא לי נשק.” קרא לעבר האנדרואיד.

“אסור לסכן חיים.”

“זה מאבק לקיום עצמי. תמצא איזה נשק!” הוא אחז במתמטיקאי המפרפר בכל כוחו. פניתי מיד לעבר אחד הארונות, שם כפי שידעתי, נמצא אקדח. בדקתי אותו. הוא היה טעון. מסרתי אותו לוונדלור. אני נטלתי אותו, תחבתי את קנהו לרקתו של בלנהיים ולחצתי על ההדק, זעזוע בודד חלף בו.

נותרו לנו שלוש שעות עד חזרת הטבחית מיום החופשה שלה. בזזנו את הבית. נטלנו עימנו את כספו ותכשיטיו של בלנהיים. ארזנו בגדים בתיק. נטלנו את רשימותיו של בלנהיים והשמדנו את העיתונים. יצאנו משם, נועלים את הדלת בזהירות. בחדרו של בלנהיים הותרנו ערמת ניירות גבוהה מתחת לנר קצר, הבוער לאיטו. את השטיח שמסביב הרטבנו בנפט. לא, את כל זה אני עשיתי. האנדרואיד סירב. אסור לי לסכן חיים או רכוש.

כל קיש!

הם נסעו ברכבת התחתית לכיכר לייסטר, החליפו רכבות, ונסעו ל"בְּרִיטִיש מוּזֵיאוּם", שם ירדו מהרכבת ופנו לכיוון בית גיאורגיאני קטן, ליד כיכר ראסל. על החלון היה כתוב: ‘נאן ווב, יועצת פסיכומטרית’. וונדלור שם ליבו לכתובת זו שבועות מספר לפני כן; הם נכנסו לבית. האנדרואיד המתין בחדר הכניסה עם התיק. וונדלור נכנס למשרדה של נאן ווב. היא היתה אשה גבוהה בעלת שיער שחור מבהיק, פנים אנגליות יפהפיות ורגלים אנגליות נוראיות. היא הנידה בראשה לעבר וונדלור, סיימה מכתב, חתמה אותו וזקפה את ראשה.

“שמי,” אמרתי. “הינו וואנדרבילט. ג’יימס וואנדרבילט.”

“בהחלט.”

“אני סטודנט־חוץ באוניברסיטת לונדון.”

“בהחלט.”

“עשיתי מחקר בנושא האנדרואיד הרוצח, ואני חושב שגיליתי משהו מאד מעניין. הייתי רוצה לשמוע את חוות דעתך. מהו שכר הטרחה שלך?”

“באיזה קולג' באוניברסיטה אתה לומד?”

“למה?”

“יש הנחה לסטודנטים.”

“מרטון קולג'.”

"שני פאונד, בבקשה.

וונדלור הניח שני פאונד על השולחן וצרף לכך את רשימותיו של בלנהיים. “קיימת התאמה,” אמר. “בין הפשעים של האנדרואיד ובין מזג האויר. אם תשימי לב, תראי שכל פשע בוצע בשעה שהטמפרטורה היתה למעלה מ־90° פרנהייט. היש לכך איזו תשובה פסיכומטרית?”

נאן ווב הנידה בראשה, הביטה לרגע ברשימות. הניחה אותן על שולחנה ואמרה: “סִינַאסְתֶזְיָה, כמובן.”

“מה?”

“סינאסתזיה,” חזרה. “כאשר תחושה אחת מתפרשת במושגים המתיחסים לאבר חישה אחר מזה בו התקבלה התחושה לאמיתו של דבר, תופעה זו נקראת אנאסתזיה. למשל: צליל מוזיקה מעניק בו זמנית תחושה של צבע. או צבע מעניק תחושה של צליל. או צבע מעניק תחושה של טעם. או אור נותן תחושה של ריח. בלבול או קצר עלולים להיווצר לגבי כל אחד מהתחושות האפשריות. מבין?”

“אני חושב שכן.”

“המחקר שלך גילה, שהאנדרואיד שלך מגיב לטמפרטורה של מעל 90° באופן סינאסתזי. קרוב לוודאי, שמתרחשת תגובה אנדוקרינית. כנראה מוקם קשר בין הטמפרטורה לבין האדרנלין של האנדרואיד. טמפרטורה גבוהה גוררת בעקבותיה, כנראה, תחושת פחד, זעם, ריגוש – ופעילות פיזית אלימה.”

“כן, אני מבין. כלומר, אם האנדרואיד ישאר באקלים קר…”

“לא יהיה גרוי ולא תהיה תגובה. לא יהיה שום פשע. לגמרי לא.”

“אני מבין. ומהי פרוֹיֶקצְיָה?”

“זוהי הסכנה של האמונה בדבר קיומם הממשי של דברים נרמזים. אם אתה חי עם יצור פסיכוטי המשליך עליך את מחלתו, קיימת סכנה שתושפע מדפוסי המחשבה הפסיכוטיים שלו ותהפוך בעצמך לפסיכוטי. כפי שללא ספק קורה לך כעת, מר וונדלור.”

וונדלור זינק על רגליו.

“אתה חמור,” המשיכה נאן ווב בשלווה. היא נופפה ברשימותיו של בלנהיים. “אלה לא רשימות של סטודנט. זהו כתב ידו של בלנהיים המפורסם. כל מלומד באנגליה מכיר את כתב היד שלו. באוניברסיטת לונדון אין קולג' בשם מרטון. זה היה ניחוש אומלל. מרטון קולג' נמצא באוקספורד. ואתה, מר וונדלור, מושפע כל כך מהשְהִיה בצוותא עם אותו אנדרואיד מופרע… באמצעות פרויקציה, אם כך אתה רוצה לקרוא לזה… עד שאינני יודעת אם עלי לקרוא למשטרה או לאמבולנס מבית החולים למטורפים פליליים.”

הוצאתי את האקדח ויריתי בה.

“אַנְטַרֶאס II, אלפא אָאוֹרִיגֶה, אַקְרוֹס IV, פוֹלוֹקס IX, רִיגַאל, קֶנְטָאוּרוּס,” אמר וונדלור. “כולם קרים. קרים כמו נשיקה של מכשפה. טמפרטורה ממוצעת 40° פרנהייט. אף פעם לא יותר מ־70°. אנחנו חוזרים לעסקים. היזהר בסיבוב הזה!”

הרובוט הרב־שימושי אחז בהגה בידיו המיומנות. המכונית חלפה על פני העיקול במהירות והמשיכה מבעד לביצות הצפוניות, העצים שבצידי הכביש השתרעו לאורך מיילים רבים, תחת שמי אנגליה הקרים. השמש הבהבה רכות. מעל ראשם, עפה להקת ציפורים גדולה מזרחה. גבוה מעל הציפורים טס הליקופטר בודד לעבר הבית והחמימות.

“גמרנו עם החמימות,” אמרתי. “גמרנו עם החום. אנחנו בטוחים בכל מזג אויר קר. אנחנו נעצור בסקוטלנד, נעשה קצת כסף, נעבור לנורבגיה, נמשיך לעשות כסף, ונעוף מפה. נתיישב בפוֹלוֹקְס. אנחנו בטוחים. אנחנו ניצחנו. שוב נוכל לחזור ולחיות.”

מעל ראשו נשמע בליפ מבהיל, ואחר כך שאגה צרודה:

“הקשיבו! ג’יימס וונדלור והאנדרואיד. הקשיבו, ג'יימס וונדלור והאנדרואיד.”

וונדלור נבהל וזקף את מבטו, ההליקופטר הבודד ריחף מעליהם. מגחונו בקעו הוראות רמות: “אתם מוקפים, הכביש חסום. עליכם לעצור את מכוניתכם מיד ולהיכנע. עצרו מיד!”

הבטתי בוונדלור והמתנתי להוראות.

“המשך לנסוע,” ירה וונדלור.

ההליקופטר הנמיך טוס, “הקשב, אנדרואיד. אתה שולט על הרכב. עליך לעצור מיד. זוהי הנחייה מטעם המדינה, והיא גוברת על כל פקודה פרטית.”

“מה לעזאזל אתה עושה?” צעקתי.

“הוראה מטעם המדינה גוברת על כל פקודה פרטית,” השיב האנדרואיד. “אני חייב להזכירך כי –”

“תסתלק מההגה,” ציווה וונדלור. חבטתי באנדרואיד, השלכתי אותו הצידה והשתלטתי על ההגה. המכונית ירדה אותו רגע מן הכביש ודילגה על פני האדמה והשלוליות הקפואות. וונדלור החזיר לעצמו את השליטה והמשיך לנסוע מערבה מבעד לביצות לעבר אוטוסטרדה מקבילה במרחק חמישה מייל מהם.

“אנחנו נעקוף את המחסום הארור שלהם,” נהם.

המכונית קפצה ודילגה. ההליקופטר הנמיך טוס עוד יותר. מגחונו הבהיק זרקור רב עוצמה.

“הקשיבו, ג’יימס וונדלור והאנדרואיד. היכנעו! זוהי הנחיה מטעם המדינה והיא גוברת על כל פקודה פרטית.”

“הוא לא יכול להיכנע,” צעק וונדלור בפראות. “אין למי להיכנע. הוא לא יכול, ואני לא רוצה.”

“אני חייב להזכירך,” אמרתי. “כי הנחיה ראשונית קובעת שעלי לציית להנחיות מטעם המדינה, שכן הן גוברות על כל הוראה פרטית. אני חייב להיכנע.”

“מי אומר שזו הנחייה מטעם המדינה?” שאל וונדלור. “הם? שם בהליקופטר? הם חייבים להציג תעודות. הם חייבים להראות הסמכה מטעם המדינה לפני שהם פוקדים עליך להיכנע. איך נדע שהם לא שודדים שמנסים לשדוד אותנו?”

הוא אחז בהגה ביד אחת ושלח ידו לעבר כיסו על מנת לוודא שאקדחו נמצא עדיין שם. המכונית החליקה. הצמיגים צווחו על פני האדמה הקפואה. ההגה חמק מידיו, המכונית עלתה על צלע גבעה קטנה והתהפכה. המנוע שאג והגלגלים צרחו. וונדלור זחל החוצה וגרר עימו את האנדרואיד. לרגע קצר נמצאנו מחוץ למעגל האור שיצר זרקור ההליקופטר. בוססנו אל תוך אחת הביצות, לתוך החשכה, לתוך מחבוא… וונדלור רץ בלב פועם, סוחב מאחוריו את האנדרואיד.

ההליקופטר חג מעל המכונית ההרוסה, הזרקור מציץ לכל עבר, הרמקולים שואגים. על האוטוסטרדה שעזבנו נראו אורותיהם של קבוצות החסימה והרדיפה, שהתארגנו לרדיפה על פי שדר רדיו מן ההליקופטר. וונדלור והאנדרואיד המשיכו עמוק יותר ויותר אל תוך אזור הביצות, עושים דרכם לעבר האוטוסטרדה המקבילה ולעבר החופש. הלילה כבר רד. השמיים היו עתה שחורים כפחם. אף כוכב לא נצנץ. הטמפרטורה הלכה וירדה. רוח לילה דרום־מזרחית חתכה בבשרנו כסכין.

הרחק מאחורינו נשמע קול פיצוץ עמום. וונדלור נפנה, מתנשף. המכונית התפוצצה. להבת אש נורתה כלפי מעלה, כמעיין זוועתי. הלהבה שקעה במהרה, מותירה שרידים של עשבים בוערים. הרוח ליבתה את האש, והפכה את המדורה הקטנה לקיר לוהט וגבוה. קיר האש החל להתקדם לעברנו, משמיע קולות פצפוץ מאיימים. מעליו התנוססו ענני עשן שחור המטפס אל על, מאחוריו יכול היה וונדלור לראות את דמויות האנשים… קבוצת מחפשים מתקדמת בינו לביצות.

"ישו, " צעקתי וחפשתי נואשות מקום מיסתור. הוא רץ, מושך אותי עימו, עד אשר רגליהם ריסקו מעטה קרח שהתעבה מעל ביצה אחת. הוא רמס את הקרח בזעם, ואז השליך עצמו אל תוך המים הצוננים, מושך את האנדרואיד אחרינו.

קיר האש הלך והתקרב. יכולתי לשמוע את הפצפוץ ולחוש בחום. הוא יכול היה לראות את המחפשים בבירור. וונדלור שלח ידו לכיסו הימני, בחיפוש אחר אקדחו. הכיס היה קרוע. האקדח נעלם. הוא גנח ורעד מקור ומאימה. האש האירה באור מסמא עיניים מעל, ההליקופטר ריחף בצד, חסר ישע, אינו מסוגל לחדור מבעד לעשן וללהבות המתפרצות אל צידו השני של קיר האש, כדי לסייע בידי המחפשים שעשו את דרכם הרחק מימיננו.

“הם לא יראו אותנו,” לחש וונדלור. “שב בשקט. זו הוראה. הם לא יראו אותנו. אנחנו ננצח אותם. אנחנו ננצח את האש. אנחנו –”

קולן של שלוש יריות בודדות נשמע ממרחק של כשלוש מאות רגל מן הבורחים. בלאם! בלאם! בלאם! הם בקעו משלושת הכדורים האחרונים שבאקדחי, בשעה שהאש הגיעה אליו וגרמה לכדורים להתפוצץ. המחפשים פנו לעבר מקור הקול והחלו לצעוד הישר לעברנו. וונדלור קילל בהִסטריה וניסה לטבול עמוק עוד יותר בביצה, על מנת להימלט מלהטה הנורא של השריפה. האנדרואיד החל להתעוות.

קיר האש הגיע עד אליהם. וונדלור נשם נשימה עמוקה והתכונן לצלול עד אשר תעבור האש מעליהם. האנדרואיד נרעד ופתח את פיו בצרחה קורעת אוזן.

“כל קיש! כל קיש!” צעק. “תלת איש, תלת איש!”

“לעזאזל איתך!” צעקתי וניסיתי להטביעו.

“לעזאזל איתך!” קיללתי אותו. ריסקתי את פרצופו.

האנדרואיד היכה את וונדלור, שנלחם בו עד אשר הוא התפרץ כמטורף מן הבוץ והתיצב בחוץ בגו זקוף. לפני שהספקתי לחזור לעשתונותי, הוא התהפנט למראה הלהבות. הוא רקד וקיפץ ברומבה מטורפת בחזיתו של קיר האש. רגליו התעקלו, זרועותיו התנופפו. האצבעות התפתלו ברומבה פראית משל עצמן. הוא צרח ושר ורץ במעגל עקום, מול חיבוקה הלוהט של האש, מפלצת מטונפת בבוץ, המצטיירת על רקע זהרה של האש התוססת.

המחפשים צעקו. נשמעו יריות. האנדרואיד סב מספר פעמים על עקבותיו, ואחר כך חידש את ריקודו האיום מול הלהבות. משב רוח חלף. האש התעקלה סביב הדמות המרקדת ולרגע גועש אחד אפף אותה לחלוטין. אחר כך המשיכה האש בדרכה והותירה מאחוריה ערמה מתיפחת של בשר סינטטי, שותת דם, ארגמני, שלעולם לא יִקָרֵש.

המדחום היה מראה על 1200° פרנהייט נפלא.

וונדלור לא מת. אני נמלטתי. הוא התחמק בשעה שהמחפשים הביטו באנדרואיד המרקד עד מוות. אבל אני אינני יודע מי מאיתנו הוא כיום. ‘פרויקציה’, כך הזהירה אותי וונדה. ‘פרויקציה’, אמרה לנו נאן ווב. אם אתה חי עם אדם מטורף או מכונה מטורפת, גם אני משתגע. קיש!

אבל אנחנו יודעים אמת אחת. אנחנו יודעים שהם טעו. הרובוט החדש ווונדלור יודעים זאת, שכן גם הרובוט החדש החל להתפתל. קיש! כאן, על גבי כוכב פולוקס הקר כקרח, הרובוט מתפתל ומזמר. אין חום, אבל אצבעותי מתעוותות. אין חום, אבל הוא סחב את הנערה הצעירה ההיא לטיול במקום מבודד. רובוט־ייצור זול. ‘0 רבומכניזם’… כל מה שיכולתי להרשות לעצמי… אבל הוא מתפתל ומהמהם והולך לבד עם הילדה במקום כלשהו בו אינני יכול למצוא אותם. ישו! וונדלור לא יוכל למצוא אותי לפני שיהיה מאוחר מדי. צונן ואדיש, מותק, בכפור המרקד. והמדחום מראה על 10° פרנהייט.

קוראינו הוותיקים זוכרים בוודאי את רוברט ג’סטרו מגליון מספר 3. לרעיונותיו המאלפים בדבר עתידו של המין האנושי, ודעתו על המין הלא־אורגני שיירש את מקומו של ההומו־ספיינס, הוקדש מקום נכבד במדור 'עתידעת' של אותו גליון.

רוברט ג’סטרו הינו מייסדו ומנהלו של מכון גודארד לחקר החלל בסוכנות החלל והתעופה של ארה"ב (נאסא), פרופסור לאסטרונומיה באוניברסיטת קולומביה, ולימד באוניברסיטאות ידועות שם כפרינסטון וייל. הוא זכה לפרסים רבים על הישגיו במדע, וביניהם אות ההצטיינות המיוחד של נאסא על הישג מדעי יוצא מגדר הרגיל. שמו עלה לכותרות במיוחד בשנת 1958, כאשר בעת ביקורו במוסקבה הוכיח לרוסים ששגו בחישוב מסלול נפילתו של הטיל ששיגר את ‘ספוטניק 1’ לחלל.

בין עיסוקיו המדעיים מתפנה רוברט ג’סטרו לעתים לכתיבת ספרי מדע עממיים, הכתובים בהרבה מעוף, השראה וחן, ועם זאת בפשטות רבה. אחד מהם הוא ספרו ‘עד שתגווע השמש’, שמתוכו החלטנו להביא בפניכם הפעם את הפרק הנושא את שם הספר. אף כי אין בפרק זה רעיונות ‘מהפכניים’ כמו אלו שביטא ג’סטרו באותו ראיון שצוטט כאמור בגליון מס' 3, מאלף ללמוד דווקא מדבריו הפשוטים והבהירים על השקפתו הרחבה על האדם ומקומו ביקום, מרגע הופעתו על פני האדמה – ועד שתגווע השמש. רשות הדיבור לרוברט ג’סטרו:

* * *

רוברטו ג’סטרו

לאן עוד נוכל להועיד את פנינו? עם השלמתו של מחקר המאדים, אותו כוכב־לכת קר, צחיח וככל הנראה חסר־חיים, האם יהיה עלינו לחזור ולהתכנס פנימה, ולשגות בחלומותינו על פני כוכב־לכת אחד קטנטן עד שתגווע השמש?

כדור הארץ הינו גרגר זערורי של חומר פלנטארי; מערכת השמש אינה גדולה בהרבה מזה. נראה שיהיה זה מנוגד לטבע החיים ולטבע האדם, אם המין האנושי כולו יסתפק בכוכב־לכת אחד שבו ישכון לנצח, או רק במערכת־שמש אחת. רוב הפרטים במין חי כלשהו נשארים בטוחים ומוגנים במקום־המפלט הסביבתי שאליו הסתגלו; זוהי ההתנהגות הרגילה של כל מין בטבע. אך התשוקה לנוחות ולבטחון, כמו כל תכונות־האופי האחרות, משתנה מפרט אחד למשנהו. פרטים מסויימים, יותר סקרנים ויותר שוחרי־הרפתקאות מהממוצע, יבחנו תמיד את גבולות סביבתם.

התפתחות גדולה אחת מסוג זה התרחשה לפני למעלה משלוש־מאות מיליוני שנים, כאשר בתקופה של יובש עונתי, אי־אלו דגים נטשו את המים ופלשו ליבשה, כדי להיות לבעלי־החיים נושמי־האוויר הראשונים שהינם בעלי עמוד שדרה. ארוע גדול אחר התרחש לפני עשרה עד חמישה־עשר מיליוני שנים, כאשר, שוב בתקופה של אקלים משתנה, נטש מין חקרני של קופים את היער ולמד לחיות במרחב הפתוח, על פני הסוואנה הרת־הסכנות. מתוך פרק זה בהתפתחות האבולוציונית קם ועלה האדם־קוף, האוסטראלופיטקוס, ובן דודו המצוייד במוח גדול יותר, ההומו־ספיינס – האדם הנבון.

כעת קורצים הכוכבים לאדם, כמו שהיבשה משכה את אותם הדגים לצאת מהמים, וכמו שערבות־העשב פיתו את הקופים הקדומים לצאת מהיער. ייתכן שהמגע הראשון יתבצע באמצעות גלי־רדיו, ואז נגלה אולי רשת כעירה¹ של חיים אינטליגנטיים, המקדמת בברכה חברות פלנטריות כמו זו שלנו, בזו אחר זו ברגע שהן חוצות את סף תקשורת־החלל. אך בסופו של דבר יגברו המאוויים לראות את אותם מקומות ו’אנשים' רחוקים; הסקרנות עשויה לשאת אותנו אל מעבר לגבולה של מערכת־השמש.

אבל המרחקים בין כוכב־שבת אחד לשני הינם עצומים, ובעיני רוב המדענים מהווים הם מחסום בלתי־עביר. רבים משוכנעים שריקנותו של החלל הבין־כוכבי לא תֵחָצה לעולם; הם מצביעים על כך שמסע בן כחמישה מיליארדי קילומטרים יביא אותנו עד פלוטו, בקצה מערכת השמש, אך הכוכב הקרוב ביותר בחלל שוכן כארבעים וחמישה טריליון קילומטרים רחוק יותר. אילו טסנו במהירות האור, היו נדרשות ארבע שנים כדי להגיע אל אותו כוכב שכן, ובמהירותן של הרקטות המצויות בידינו כיום, יארך המסע מאה אלף שנים. מרבית הכוכבים בגלקסיה שלנו מרוחקים מזה באלפי מונים. כולם נראים כנמצאים מחוץ לטווח השגתנו לעולמים.

על אף הפֶסימיות של המדענים, אי־אלו דרכי גישה אל הכוכבים נדונו בהרחבה בהזדמנויות שונות. אף אחת מהן אינה בת־ביצוע לעת־עתה; כל אחת מהן מצריכה הרחבה של הידע המדעי מעבר לגבולותיו של זה המצוי כיום; אבל ההיסטוריה של המדע מלמדת שמה שהינו בלתי אפשר היום, עשוי להתאפשר מחר.

אחת ההצעות מחייבת שיפור מהפכני בהנעה רקיטית, שבאמצעותה ניתן יהיה להשיג מהירויות המתקרבות למהירות האור. אילו אפשר היה להמיר את כל הדלק בטיל רקיטי לאנרגיה צרופה, הרי שעל פי נוסחתו של איינשטיין היה הטיל מואץ לכדי מחצית ממהירות האור, והמסע אל הכוכבים הסמוכים היה יכול להסתיים בתוך פרק זמן מתקבל על הדעת. אין בנמצא כיום שיטה מעשית להשיג יעד זה, אך הוצעה תכנית תאורטית. הדבר ידרוש הפקת כמויות גדולות של אנטי־חומר – אותו ניגוד זר ומוזר של החומר הרגיל המרכיב את היקום המוכר לנו. ידוע לנו מניסויי מעבדה שחומר ואנטי־חומר, בבואם במגע קרוב, משמידים זה את זה בפרץ של אנרגיה. המרה מושלמת זו של חומר לאנרגיה מספקת את דרישת ההנעה הבסיסית למסע בין־כוכבי. אם ניתן יהיה ליצור על פני האדמה שפע של אנטי־חומר ולחברו עם חומר בקצב קבוע ומבוקר, יהיה בידינו מנוע רקיטי המסוגל להתקרב למהירות האור. אבל הישג זה מצוי עדיין רחוק כל כך מעבר לגבולות מדע הגרעין, עד שמימושו של הרעיון יבוא כנראה רק בעוד מאות שנים רבות.

אך נותרו עוד שישה מיליארדי שנים עד שתדעך השמש ותכבה. במשך אותו פרק זמן ארוך נתחמם באורו של הכוכב שלנו, ונהגֶה במימדיו הכבירים של החלל, ובאין־ספור הכוכבים והפלנטות הסובבים אותנו. אולי נמצא ביום מן הימים דרך להגיע אל אותם עולמות רחוקים. איזה מין עולמות יתגלו לעינינו אז?

על סמך הממצאים האסטרונומיים, היסודות המרכיבים את גוף כדור־הארץ מצויים בשפע ברחבי הקוסמוס. אין־ספור כוכבי־לכת הדומים לכדור הארץ קיימים בוודאי במערכות שמשיות אחרות, והם מורכבים מברזל, חומריים סלעיים, וכמויות קטנות של היסודות הרדיואקטיביים הנמצאים בתוך תוכו של כוכב הלכת שלנו. כמו בכדור הארץ, ישחקו אותם יסודות רדיואקטיביים תפקיד מכריע. בשחררם אט־אט את חומם בתוך כל כוכב לכת, הם יגרמו לעליית הטמפרטורה של הסלעים; זרמים פנימיים יגאו וידעכו, גושי חומר מותך יזרמו אל פני הכוכב; והרי־געש גדולים יתפרצו, בהתיזם קיטור ואדים אחרים.

במשך הזמן יתעבו האדים כדי ליצור אוקיאנוסים על פניו של כוכב הלכת הזר, בעוד שמיכה חמה של גאזים מצטברת באטמוספירה, מספקת אקלים הולם להופעתם של חיים.

אם יתעוררו חיים על פני אותו כוכב־לכת, ייכנסו למשחק מייד חוקיו של דארווין, שכן על פני כל כוכב לכת, ככל שתקופות קרח באות והולכות, וזמנים של קור ויובש מתחלפים בזמני חום ולחות, לעולם ישרדו אלה שהם מותאמים ביותר, והמותאמים פחות ייעלמו. אותן פעולות של ביעור וברירה, הנמשכות לאורך דורי־דורות משפרות ומסגלות את צורות החיים, מעצבות כל יצור בצורה המתאימה ביותר להישרדות בתוך סביבתו המיוחדת.

סיפור מעשה זה הינו מוכר וידוע על פני האדמה הזאת. ראשית באים חסרי החוליות, אחריהם הדגים, ואחר כך הדו־חיים, הזוחלים, הציפורים ולבסוף היונקים. על פני כוכב־לכת אחר ישתנו פרטי ההליך: יצורים שונים ומשונים ישוטו במעמקי הים, יזחלו על פני היבשה ויתעופפו בתוך האטמוספירה; גווניהם, מבנה הגוף שלהם, והתנהגותם יהיו מוזרים עד מאוד בעינינו; אבל המוצר המוגמר של המאבק להישארות בחיים – האבולוציה של צורות רבות, כל אחת מהן מותאמת למקומה המיוחד בעולם הטבע – מוכרחה לחזור על עצמה על פני כל כוכב־לכת בקוסמוס.

ואנו יכולים להיות בטוחים במידה סבירה, שכל אימת שתופענה אותן צורות חיים שונות ומגוונות, תופיע לבסוף התבונה אף היא. לימוד אבותיו הקדומים של האדם תומך במסקנה זאת, מאחר שהוא מראה מגמה מתמדת ובלתי מתפשרת לעבר תבונה רבה יותר ויותר בבעלי החיים העליונים. אותה מגמה, המתונה בצעדיה בראשיתה, מתפרצת בעוצמה אדירה בשלביה המאוחרים יותר. מסתבר, שמכל תכונותיו של אורגניזם חי, לאף אחת אין ערך רב כל־כך להישרדות בחיים, כמו לתגובה גמישה ומבורכת בכושר המצאה לתנאים המשתנים – תגובה שאותה אנו מכנים ‘תבונה’.

מתוך עובדות ותיאוריות אלה, ועל סמך עדויות אסטרונומיות לקיומם של פלנטות וכוכבים רבים לאין שעור, נובע שיצורים בעלי בינה – שכושרם השכלי דומה אולי, לעתים, לזה של בני אנוש – הופיעו כבר פעמים רבות במקומות רבים. יתכן שיש בהם העוברים בהרבה את יכולתנו שלנו, שכן אף כי האדם הינו בעל החיים האינטליגנטי ביותר על פני האדמה, אין זה סביר שהוא תופש עמדה גבוהה שכזאת בתוך הקוסמוס כולו. החיים קיימים על פני כוכב הלכת שלנו בקושי ארבעה מיליארד שנים, אבל גילו של היקום הוא כמעט עשרים מיליארד שנים. הנה כי כן, הזמן שעמד לרשות האבולוציה לפתח חיים אינטליגנטיים על פני כדור הארץ היה קצר למדי בהשוואה למשך הזמן של אבולוציה דומה במקום אחר אי־שם. קרוב לוודאי שהאדם נמנה עם תושביו הצעירים יותר של היקום; הוא ניצב בפיסגת הבריאה על האדמה הזאת, אך בקנה המידה הקוסמי ייתכן מאוד שמעמדו צנוע מאוד.

אבל פרק הזמן של קיום האדם על פני כדור הארץ עד כה הינו זעיר לאין־ערוך בהשוואה למיליארדי השנים שנותרו עדיין להמשך ההתפתחות של התבונה על פני כוכב הלכת שלנו. זוהי זווית הראייה הנכונה על האדם, כפי שמציג לנו המדע: הישגי האדם עד כה היו כבירים, אך אלה שמבטיח עתידו הם כבירים הרבה יותר; שכן אם יכולים אנו לתת אמון בפרשנותנו את תולדות החיים, האבולוציה של צורות חיים מפותחות יותר תמשיך עוד ועוד, וההומו ספיינס, איש התבונה, יהפוך לשורש שמתוכו חייבות לצמוח יישויות נעלות עוד יותר, כדי לעבור בהרבה את הישגי האדם, כפי שהוא עבר את הישגי אבות־אבותיו.

לא מכבר יצא לאור ספרו החדש של קלארק 'מפגש עם ראמא', אשר נכתב בשנת 1973.

אנו מביאים כאן את אחד מסיפוריו הותיקים של קלארק, אשר נכתב בשנות ה־50', ועוסק בקורותיה של משלחת שנשלחה לבדוק את מסתורי כוכב שביט שהופיע בשמי כדור־הארץ.

* * *

“אינני יודע מדוע אני מקליט זאת,” אמר ג’ורג' טקאו פיקט באיטיות אל המיקרופון המרחף מולו. "אין סיכוי שמישהו ישמע זאת אי פעם. הם אומרים שכוכב השביט יביא אותנו אל קרבת כדור־הארץ בעוד כשני מיליון שנה, כאשר יבצע את סיבובו הבא סביב השמש. תמהני, אם המין האנושי עדיין ימשיך להתקיים אז, והאם יפגין כוכב השביט בפני צאצאינו תצוגה יפה כזו, כמו זאת שהפגין בפנינו? אולי הם ישלחו משלחת, בדיוק כפי שעשינו אנו, לברר מה הם יכולים למצוא. והם ימצאו אותנו…

"שכן, הספינה תִּישָמֵר במצב מושלם, אפילו לאחר כל אותן שנים שיחלפו. הם ימצאו דלק במיכלים, ואפילו מלאי אויר דחוס, שכן מזוננו יאזל הרבה לפני האויר, ואנחנו נגווע מרעב עוד בטרם נחנק מחוסר אויר. אך סביר להניח שלא נמתין לכך; הרבה יותר פשוט ומהיר יהיה לפתוח את פתח האויר ולסיים בכך את הענין.

“כשהייתי ילד, קראתי ספר בשם ‘חורף בתוך הקרח’, אודות חוקרי הקוטב. ובכן, זהו הדבר שבפניו אנו עומדים. על כל סביבותינו מצוי קרח הצף לו בקרחונים גדולים ומגושמים. הצ'לנג'ר נמצא בקרב מצבור קרחונים, הסובבים האחד סביב השני במסלול כה איטי, עד כי עוברות דקות מספר בטרם אתה משתכנע בכך שהם אכן נעו. אך אף משלחת לחקר הקטבים לא נאלצה לעמוד בפני חורף כשלנו. במשך רוב אותן שתי מיליון שנה תהיה הטמפרטורה ארבע מאות וחמישים מעלות מתחת לאפס. אנו נהיה רחוקים כל כך מן השמש, עד כי לגבינו לא יהיה חומה רב יותר מזה של הכוכבים. ומי זה ניסה אי פעם לחמם את ידיו בליל חורף צונן לאורו של סיריוס?”

דימוי אבסורדי זה, שהתפרץ לפתע לתוך מוחו, גרם לו להפסיק. הוא לא מסוגל היה להמשיך ולדבר מחמת זכרונות של אור ירח על פני שדות שלג, של פעמוני חג־מולד המצלצלים על פני אדמה הנמצאת חמישים מיליון מייל ממנו. לפתע, מצא עצמו מתייפח כילד, שליטתו העצמית ממוסמסת על ידי כל אותן חוויות מוכרות ונעלמות של הארץ אותה איבד לנצח.

והכל התחיל טוב כל כך, בהתפרצות של התלהבות ורוח הרפתקה. הוא נזכר (האמנם קרה הדבר לפני שישה חדשים בלבד?) בפעם הראשונה שיצא להביט בשביט, מיד לאחר שג’ימי ראנדל, בן השמונה עשרה, גילה אותו בטלסקופ הביתי שלו, ושלח את מברקו המפורסם למצפה מאונט־סטרומלור. באותם ימים היה השביט רק ראשן ערפילי קטן, הנע באיטיות מבעד למערך הכוכבים של ‘אירידיאנוס’, מעט דרומית לקו המשווה. הוא נמצא עדיין הרחק מעבר למאדים, נסחף לעבר השמש לאורך מסלולו המוארך. בפעם הקודמת בה הבהיק השביט בשמי הארץ, לא נמצאו עיני אנוש לחזות בו, ויתכן שאותו דבר יקרה כאשר יחזור ויופיע. המין האנושי ראה את השביט של ראנדל בפעם הראשונה – וקרוב לודאי – הפעם היחידה.

כאשר התקרב לשמש, הלך השביט והתרחב, פולט מתוכו ענני עשן וסילוני גז, שהקטן שבהם היה גדול יותר ממאה כדורי ארץ. כדגל אדיר, המתנופף ברוח קוסמית, השתרע זנבו של השביט למרחק של ארבעים מיליון מייל כאשר חלף על פני מסלולו של המאדים. זו היתה הנקודה, בה נוכחו המדענים לדעת, כי ייתכן וזה יהיה המראה היפה ביותר שיופיע אי פעם בשמיינו; בהשוואה אליו, לא היתה התצוגה של ‘השביט של היילי’, אז ב־1986, שום דבר מיוחד. וזו היתה העת בה החליטו מנהלי ה’עשור האסטרופיסיקאלי הבינלאומי' לשגר את חללית המחקר צ'לנג'ר לרדיפה אחריו, אם ניתן יהיה להכין אותה לשיגור בזמן; שכן, לנגד עיניהם נמצא הסיכוי שיתכן ולא יחזור גם בעוד אלף שנה.

שבועות על גבי שבועות, בשעות שלפני הזריחה, התפרש השביט על פני הרקיע כשביל חלב חדש, ובהיר הרבה יותר. כאשר קרב אל השמש, וחזר וחש את האש שלא הכיר מאז זיעזעו הממותות של פני הארץ, הפך בהתמדה ליותר ויותר פעיל. סילונות גז מבהיקים נפלטו מגרעינו, יוצרים מניפות גדולות שסבבו לאיטן בין הכוכבים כאורות זרקורים. הזנב, אורכו נאמד במאה מיליון מייל, התפצל לפסים ולאורות מורכבים, אשר שינו את צורותיהם לחלוטין מדי לילה בלילה. כיוונם היה תמיד מין השמש והלאה, כאילו נדחפים על ידי רוח גדולה הנושבת לנצח מליבה של מערכת השמש – והחוצה.

כאשר צורף לצוות הצ'לנג'ר, האמין ג’ורג' פיקט רק בקושי, שהמזל האיר לו פנים כל כך. דבר מסוג זה לא התרחש מאז ימי וויליאם לורנס ופצצת האטום. העובדה שהוא היה בעל תואר במדעים מדויקים, רווק, במצב בריאות טוב, משקלו נמוך ממאה ועשרים פאונד, וכי עבר ניתוח תוספתן – ללא ספק היתה לו לעזר. אך לבטח היו רבים אחרים, שגם הם היו מתאימים לכך לא פחות ממנו; ובכן, קנאתם בו תהפוך בקרוב לתחושת רווחה.

מאחר שהתקן המצומצם של הצ’לנג’ר לא יכול היה להכיל עיתונאי־סתם, חייב היה פיקט לשמש בזמנו החופשי גם כקצין מנהלה. מעשית, פרושו של דבר היה שעליו הוטל לרשום את יומן החללית, לשמש כמזכירו של הקברניט, לדאוג למחסנים ולבצע את הנהלת החשבונות. טוב שבעולם החלל חסר המשקל – הירהר לעתים קרובות – האדם אינו נזקק ליותר משלוש שעות שינה ביממה.

השמירה על האבחנה בין צמד תפקידיו חייבה אותו מידה גדושה של טאקט. כאשר לא היה עסוק ברישום בתאו הקטן, או בבדיקת אלפי הפריטים שבמחסנים, הוא היה יוצא לשחר לטרף, ובידו מכשיר ההקלטה שלו. הוא הקפיד לראיין, מדי פעם בפעם, כל אחד ואחד מבין עשרים המדענים והמהנדסים שעל סיפון החללית. לא כל ההקלטות שודרו חזרה לארץ; כמה מהן היו טכניות מדי, כמה מהן פשטניות מדי וכמה מהן מסובכות יתר על המידה, אך לכל הפחות דאג לכך שלא תהיינה העדפות, ולמיטב ידיעתו לא דרך על אף יבלת. לא שהיתה עתה חשיבות כלשהי לענין זה.

הוא תמה לדעת, כיצד מתייחס דר' מרטנס לכל הענין; האסטרונום היה אחד המרואיינים הקשים ביותר, אך בבעלותו נמצאה מירב האינפורמציה. בדחף פתאומי איתר פיקט את אחת ההקלטות המוקדמות של מרטנס ותחב את הסרט אל תוך המכשיר. הוא ידע שהוא מנסה להתחמק מן ההווה על ידי נסיגה אל העבר, אך האפקט היחיד של מודעות עצמית זו היה התעוררות תקווה להצלחת הנסיון.

במוחו עדיין ריחפו זכרונות ברורים אודות הראיון הראשון, אודות המיקרופון חסר המשקל, העומד ללא נוע, למעט תנודות קלילות מחמת משבי הרוח הנובעים מן המאורר. קולו המוקלט היה נורמלי, מקצועני.

הם נמצאו אז עשרים מיליון מייל מאחורי השביט, מתקדמים אליו לאיטם, כאשר איתר את מרטנס במצפה והשליך לעברו את שאלת הפתיחה.

“דר' מרטנס,” שאל. “ממה מורכב השביט של ראנדל?”

“תערובת רצינית,” השיב האסטרונום. “המשתנה בתמידות ככל שאנחנו מתרחקים מן השמש. אך הזנב מורכב בעיקרו מאמוניה, מֶתַאן, פחמן דו־חמצני, אֵדֵי־מים, ציאנוגן –”

“ציאנוגן? האין זה גאז רעיל? מה יקרה לכדור הארץ אם יתקל בזנב?”

“שום דבר על אף שהוא נראה מרשים כל כך. זנבו של שביט על פי החיישנים שלנו, אינו הרבה יותר מוואקום. נפח שווה לזה של כדור הארץ מכיל כמות גז רעיל השווה לכמות האויר שבתוך קופסת גפרורים.”

“וכל כך מעט חומר מגיש לנו תצוגה יפהפיה שכזו!”

“כמו הגאז שבתוך נורת נאון. מאותה סיבה מאיר זנבו של השביט. שכן הוא מופגז בחלקיקים טעוני חשמל המוקרנים מן השמש. זהו מעין שלט נאון קוסמי. חוששני, שיום אחד יתוודעו הפרסומאים לעובדה זו, וימצאו שיטה לכתיבת סיסמאות פרסומת על פני כל מערכת השמש.”

“זו בהחלט מחשבה מדכאת – אם כי לבטח ימצא מישהו, שיטען שהדבר יהווה ניצחון נוסף למדע השימושי. אך בוא נעזוב את הזנב; תוך כמה זמן להערכתך נגיע אל ליבו של השביט – הגרעין, כפי שנדמה לי שהינך מכנה אותו?”

“מאחר ו’רדיפת ירכתים' מסוג זה אורכת זמן רב, יחלפו עוד שבועיים בטרם נגיע לגרעין. אנחנו נחדור עמוק יותר ויותר אל תוך הזנב, עד שנשיג אותו. אך למרות שהשביט עדיין נמצא במרחק עשרים מיליון מייל מאיתנו, כבר הצלחנו לאסוף אודותיו כמות גדולה של נתונים. למשל, שהגרעין מאד קטן – לא יותר מחמישים מייל ברוחב. ואפילו זה אינו גוף מוצק אחד, אלא הֶרְכב של אלפי גופים קטנים, המתקבצים יחדיו בתוך ענן.”

“הנוכל לחדור אל תוך הגרעין?”

“זאת נדע כאשר נגיע לשם. יתכן, שליתר בטחון נבחן אותו ממרחק של כמה אלפי מייל, בעזרת טלסקופים. אני אישית, אהיה מאד מאוכזב, אם לא ניכָּנס ישר פנימה. אתה לא?”

פיקט ניתק את המכשיר. כן, מרטנס צדק. הוא היה באמת מתאכזב, במיוחד לאור העובדה, שלא נראה שום מקור של סכנה פוטנציאלית. ואכן, עד כמה שהדבר נגע לשביט, מקור כזה אף לא היה בנמצא. הסכנה נבעה ממקור שנמצא בפנים.

הם חדרו אט אט, מבעד למסכי הגז הענקיים אך הקלושים להדהים, ש’השביט של רנדאל' המשיך לפלוט במרוצת התרחקותו של השמש. אך אפילו עתה, על אף שקרבו לאזורי השביט הדחוסים יותר, הם נמצאו למעשה, בוואקום מוחלט. הערפל המואר, שהשתרע סביב הצ'לנג'ר למרחק של מיליוני מייל, הצליח בקושי לעמעם את אור הכוכבים; אך הַיְשר לפניהם, מקום שם נמצא גרעין השביט, נראה כתם מבהיק של אור מהבהב, המושך אותם קדימה, כפאטה מורגנה.

ההפרעות החשמליות, שהתרחשו עתה סביבם בעוצמה גוברת והולכת, גרמו לקטיעה כמעט מוחלטת של כל תקשורת עם כדור הארץ. משדר הרדיו המרכזי של החללית יכול היה להעביר מדי פעם תשדורת כלשהי. אך בימים האחרונים נאלצו לצמקם ל’או.קיי.' במורס. כאשר יפרצו החוצה מתוך השביט וישימו פעמיהם הביתה, תחזור התקשורת לתיקנה. אך עתה הם היו מבודדים, כמעט כמו החוקרים באותם ימים שלפני המצאת הרדיו. הדבר היה מעט לא־נוח, ותו לא. לאמיתו של דבר קידם פיקט מצב עניינים זה בברכה, הדבר הותיר לו זמן נוסף לטיפול בתפקידיו האדמיניסטרטיביים. על אף שהצ'לנג'ר הפליגה לתוך ליבו של שביט, במסלול אודותיו לא ניתן היה אפילו לחלום בימים שלפני המאה העשרים, היה עדיין מישהו חייב לבדוק את מצב המצרכים ולארגן ספירת מלאי במחסנים.

באיטיות רבה ובזהירות, מכשירי הרדאר שלה סורקים את החלל שסביבה, פילסה הצ’לנג'ר את דרכה אל תוך גרעין השביט. ושם עצרה – בתוך הקרח. בעבר, בשנות הארבעים של המאה העשרים, ניחש פרד וויפל, איש הרווארד, את האמת, אך קשה היה להאמין בכך אף כאשר נמצאו הראיות ממש נגד עיניך. גרעינו הקטן־יחסית של השביט היה למעשה מיצבור של קרחונים, מרחפים וסובבים האחד סביב השני, תוך כדי עשיית דרכם קדימה. אך שלא בדומה לקרחוני הקוטב הצפוני, לא היה צבעם לבן מבהיק והם לא היו מורכבים ממים. צבעם היה אפור־מלוכלך, והם נראו כשלג שנמס חלקית. הם נשאו בחובם כיסי מתאן ואמוניה קפואה, שהתפרצו מדי פעם בסילוני גז ענקים, כאשר שאבו לקירבם את חום השמש. המראה היה מהמם, אך לפיקט לא נותר זמן רב להזין בו את עיניו. עתה היה לו זמן רב – יתר על המידה.

הוא היה עסוק באחת מבדיקות המלאי השגרתיות שלו, כאשר נתקל באסון פנים אל פנים – אם כי חלף זמן מה בטרם נוכח שזה הדבר אשר אכן אירע. שכן מצב המלאי היה בהחלט משביע רצון; הוא יספיק להם על מנת לחזור לכדור הארץ. הוא בדק זאת במו עיניו, ועתה נותר לו רק לתאם זאת עם המאזנים המוקלטים במיגזר הקטן־כראש־סיכה בזכרונו האלקטרוני של מחשב הספינה שאגר בקירבו את כל החשבונות.

כאשר הספרות המטורפות הראשונות הבהיקו על גבי המסך, הניח פיקט כי הוא לחץ על הכפתור הלא נכון. הוא לחץ על כפתור המחיקה, וחזר והזין את המחשב באינפורמציה הרלוונטית.

קודם כל ששים ארגזי בשר משומר – שבעה עשר מהם נצרכו עד היום. נותרו: 99999943.

הוא חזר וניסה, ושוב ניסה, והתוצאות לא השתפרו. ואז, רוגז במידה מסויימת, אך עדין לא מודאג, הלך לחפש את דר' מרטנס.

הוא איתר את האסטרונום ב’חדר העינויים' – אולם ההתעמלות הזעיר, התקוע בין המחסנים הקטנים ומחסן מיכלי דלק ההנעה. כל חבר צוות חייב היה להתאמן כאן במשך שעה אחת ביום, כדי למנוע את התנוונות שריריו – תופעה הצפויה לכל אדם החי בתנאים של העדר כבידה.

מרטנס נאבק בזוג קפיצים רבי עוצמה. על פניו הבעה חמורה של נחישות החלטה. ההבעה הפכה חמורה יותר משמסר לו פיקט את דיווחו.

מספר בדיקות מהירות במכשיר הקֶלֶט הראשי הבהירו להם עד כמה חמור המצב. “המחשב מטורף,” אמר מרטנס. “הוא אפילו לא מסוגל לחבר ולחסר.”

“אבל אנחנו יכולים לתקן אותו!”

מרטנס הניד בראשו. הוא איבד את כל הבטחון העצמי השחצני שהיה אופייני לו כל כך; הוא נראה, אמר פיקט לעצמו, כמו בובת גומי מנופחת, שהאויר החל לדלוף ממנה החוצה.

“אפילו מי שבנה אותו אינו מסוגל לעשות זאת. המחשב הינו מסה מוצקה של מיקרו־מעגלים, ארוזים בצפיפות – בערך כמו במוח האנושי. יחידות הזיכרון עדיין פועלות, אך יחידת החישוב הינה חסרת תועלת. היא פשוט מערבלת את המספרים שאתה מזין לתוכה.”

“אז איפוא אנו עומדים עכשיו?”

“פרושו של דבר, שאנו כולנו מתים,” אמר מרטנס בקול שטוח. “בלי המחשב, זה הסוף שלנו. אנחנו לא מסוגלים לחשב את מסלול השיבה לכדור הארץ. צבא שלם של מתמטיקאים יזדקק לשבועות רבים על מנת לעשות זאת על הנייר.”

“זה מגוחך! החללית במצב מושלם, יש לנו דלק ומזון לרוב – ואתה אומר לי שאנחנו נמות בגלל שאיננו יכולים לבצע כמה פעולות־חשבון!”

“כמה פעולות חשבון!” הדהד מרטנס, בקולו נשמע שמץ ממִזגו הישן. “שנוי ניווּטי רציני, כמו השנוי שאנו זקוקים לו לצורך פריצה מן השביט ועליה על מסלול חזרה לכדור הארץ, דורש לפחות מאה אלף חישובים נפרדים. אפילו למחשב דרושות מספר דקות כדי לחשב את זה.”

פיקט לא היה מתמטיקאי, אך ידיעתו באסטרונומיה היתה מספיקה דייה על מנת להבין את המצב. חללית המרחפת בחלל נתונה להשפעות גופים רבים. הכוח הראשי המופעל עליה הינו כוח המשיכה של השמש, הקובע את מסלוליהם של כוכבי הלכת. אך גם כוכבי הלכת עצמם הפעילו את כוח המשיכה שלהם על החללית, כל אחד לכיוון זה או אחר, אם כי בעוצמה פחותה בהרבה. בעיית ההתחשבות בכל הדחיפות והמשיכות הללו – ומעל לכל, ניצולם לצורך קביעת מסלול לעבר יעד הנמצא במרחק מיליוני מייל – היתה מורכבת ביותר. הוא יכול היה להבין את יאושו של מרטנס: איש אינו יכול לבצע את עבודתו ללא כלי העבודה הדרושים לו לצורך משלח ידו – ולא היה משלח יד, שנזקק לכלי עבודה מורכבים יותר ממשלח יד זה.

אחרי הודעת הקברניט, ואחרי התייעצות החירום הראשונה בה נאספו כל חברי הצוות על מנת לדון במצב, הם נזקקו לשעות רבות על מנת לעכל את העובדות. הסוף נמצא במרחק חדשים כה רבים מהם, עד כי המוח לא יכול היה להבין זאת. נגזר עליהם גזר־דין מוות, אך איש לא מיהר להוציאו לפועל, והמראה שנשקף לנגד עיניהם היה עדיין מהמם…

מעבר לערפילים הזוהרים שעטפו אותם – ואשר לבטח יהוו מצבה קודרת על קיברם לנצח נצחים – הם יכלו לראות את אורו המבהיק של יופיטר, הגדול שבין כוכבי הלכת, הבהיר שביניהם. כמה מהם עשויים עדיין להיוָתֵר בחיים, אם אחרים יהיו מוכנים להקריב את עצמם לשם כך, כשהחללית תחלוף על פני השובב שבילדי השמש. האם המַרְאֶה שגליליאו ראה לראשונה מבעד לטלסקופ המגושם שלו, ארבע מאות שנה לפני כן – הלויינים של יופיטר, מרחפים הלוך ושוב כחרוזים על גבי חוט בלתי נראה – שווה את המחיר שהם עומדים לשָלֵם?

חרוזים על גבי חוט. כשמחשבה זו במוחו, התפרץ זיכרון ילדות כמעט נשכח מתוך תת־הכרתו.

הזיכרון לבטח כבר נמצא מספר ימים על סף התודעה, נאבק לצוף על פני השטח. עתה, סוף סוף פילֵס דרכו אל המוח הממתין.

“לא!” זעק בקול רם. “זה מגוחך! הם יצחקו ממני!”

אז מה?

אמר החצי השני של מוחו. אין לך מה להפסיד; גם אם לא תהיה בכך תועלת של ממש לכל הפחות יעסיק הדבר את האנשים, עד אשר יאזלו המזון והחמצן. אפילו התקווה הקלושה ביותר עדיפה על פני חוסר תקווה…

הוא הפסיק להשתעשע במכשיר ההקלטה שלו; מצב הרוח של רחמנות־עצמית גז לפתע. הוא שיחרר את החגור האלסטי שחיבר אותו לכסאו ופנה לעבר המחסנים הטכניים בחיפוש אחר החומרים להם הזדקק.

“הבדיחה הזאת אינה לרוחי כלל וכלל,” אמר מרטנס, שלושה ימים אחר כך. הוא שלח מבט מלא בוז אל מבנה המתכת והעץ שפיקט החזיק בידיו.

“ידעתי שתאמר זאת,” השיב פיקט, מנסה להשתלט על רוגזו. "אך נסה להקשיב לי לרגע. סבתי היתה יפנית, וכשהייתי ילד סיפרה לי סיפור, שעד לפני מספר ימים פרח מזכרוני לחלוטין. אני חושב, שהדבר עשוי להציל את חיינו.

“פעם, בתקופה כלשהי לאחר מלחמת העולם השניה, התקיימה תחרות בין אמריקאי שהשתמש במחשב כיס, ובין יפני שהשתמש בחשבוניה כמו זו שאני מחזיק בידי. החשבוניה ניצחה.”

“אם כן, לבטח היה זה מחשב כיס עלוב – או מפעיל גרוע.”

“הם השתמשו במחשב הכיס הטוב ביותר שהיה אז. אך בוא ונחדל מן הוויכוח. נסה אותי – בקש ממני להכפיל שני מספרים בני שלוש ספרות.”

“אה, 856 כפול 437.”

אצבעותיו של פיקט ריקדו על פני החרוזים, מחליקות אותן מעלה ומטה על פני החוטים במהירות מסחררת. בחשבוניה היו שנים־עשר חוטים, כך שהיא יכולה היתה להכיל מספרים עד ל־999,999,999,999 – וכן ניתן היה לחלק אותה למספר מיגזרים, בהם ניתן היה לבצע בו־זמנית מספר חישובים נפרדים.

“374072,” אמר פיקט, לאחר זמן קצר עד להדהים. “עכשיו בוא ונראה כמה זמן לוקח לך לעשות זאת עם עט ונייר.”

חלף זמן רב בהרבה עד אשר מרטנס, שכמו מרבית המתמטיקאים היה חלש באריתמטיקה, קרא, “375072.” בדיקה מהירה גילתה, שמרטנס נדרש לזמן ארוך פי שלוש מזה של פיקט, על מנת להגיע בסופו של דבר לתוצאה מוטעית.

ארשת פניו של האסטרונום היתה מוזרה, מן תערובת של רוגז, תמיהה וסקרנות.

“איפה למדת את הטריק הזה?” שאל. “חשבתי שהדברים האלה מסוגלים רק לחבר ולחסר.”

“ובכן, הרי כפל הינו רק סידרה של כמה פעולות חיבור, האין זאת? כל מה שעשיתי זה להוסיף 856 שבע פעמים בטור היחידות, שלוש פעמים בטור העשרות, וארבע פעמים בטור המאות. אתה מבצע בדיוק אותה פעולה, כשאתה משתמש בעט ונייר. כמובן, קיימים כמה קיצורים, אבל אם אתה חושב שאני מהיר, היית צריך לראות את הסבא שלי. הוא עבד בבנק ביוקוהאמה, ולא היית יכול לראות את האצבעות שלו כשהוא היה עובד. הוא לימד אותי כמה מהטריקים. אבל בעשרים השנה האחרונות שכחתי את רובם. אני מתאמן רק כמה ימים, כך שאני די איטי. בכל אופן, אני מקווה ששכנעתי אותך שיש משהו בטיעון שלי.”

“ללא ספק שכנעת. הדבר עשה עלי רושם רציני. האם ניתן לבצע פעולת חילוּק באותה מהירות?”

“כמעט. אם יש לך מספיק נסיון.”

מרטנס הרים את החשבונית והחל להזיז את החרוזים הלוך ושוב. אחר כך נאנח.

“גאוני, אבל לאמיתו של דבר, אין העניין מסייע בידינו. אפילו אם זה מהיר פי עשר מאשר אדם עם עפרון ונייר – והוא לא – המחשב מהיר פי מליון.”

“חשבתי על כך,” השיב פיקט בחוסר סבלנות כלשהו. (מרטנס חסר אומץ. הוא וויתר מהר מדי. איך, הוא חושב, הסתדרו האסטרונומים לפני מאה שנה, כשעדיין לא היו מחשבים?).

“זאת ההצעה שלי. ותאמר לי אם אתה מוצא בה ליקויים כלשהם…”

בזהירות ובקפדנות הוא פירט את תכניתו. תוך כדי מעשה הלכו פניו של מרטנס והתרככו, ובסופו של דבר השמיע את שאגת הצחוק הראשונה שפיקט שמע על סיפון הצ'לנג'ר מזה ימים.

“אני רוצה לראות את פרצופו של הקברניט,” אמר האסטרונום, “כשתספר לו, שאנחנו חוזרים לגן הילדים ומתחילים לשחק בחרוזים.”

בתחילה נתקל בספקנות, אולם זו נעלמה במהירות – כשביצע פיקט מספר הדגמות. לאנשים שגדלו בעולם אלקטרוני, היוותה העובדה, שמבנה פשוט של חוטים וחרוזים מסוגל לבצע פלא כזה, תגלית יוצאת מגדר הרגיל. בה בעת היווה הדבר אתגר עבורם. שכן חייהם היו תלויים בכך, והם הגיבו בלהיטות.

מייד לאחר שצוות ההנדסה סיים לבנות כמה עותקים משופרים על סמך הדגם הגולמי של פיקט, החלו השיעורים. דקות ספורות בלבד נדרשו לצורך הסברת העקרונות הבסיסיים. האימון דרש זמן רב יותר – שעות על גבי שעות, עד אשר רקדו האצבעות אוטומטית הלוך ושוב על פני החוטים, והעבירו חרוזים בלא צורך להקדיש לכך תשומת לב. היו כמה אנשי צוות שלא השכילו, אפילו אחרי שבוע אימונים רצוף, לרכוש מהימנות ודייקנות כאחת; אך היו גם כאלה שתוך זמן קצר עלו בביצועיהם גם על פיקט. הם חלמו אודות טורים ומספרים והעבירו חרוזים גם בשנתם. מייד לאחר שרכשו את היכולת הבסיסית, חולקו לצוותים, שאחר כך התחרו האחד בשני, עד אשר השיגו הישגים גבוהים ביותר. בסופו של דבר, נמצאו על גבי הצ’לנג'ר אנשים שיכלו לכפיל מספרים בני ארבע־ספרות על גבי החשבוניה תוך חמש עשרה שניות – ולהמשיך בכך שעות רצופות.

העבודה הזאת היתה מכנית לחלוטין! היא דרשה מיומנות, אך לא אינטליגנציה. העבודה המסובכת באמת היתה זו של מרטנס, ובידיו כמעט ולא ניתן היה לסייע. היה עליו לשכוח את כל הטכניקות המבוססות על מחשבים ומוחות אלקטרוניים, ולחזור ולארגן את חישוביו, כך שיוכלו להתבצע אוטומטית על ידי אנשים שלא היה להם מושג מה היו המספרים אותם הכפילו. הוא היה מזין אותם באינפורמציה היסודית, ואחר כך פועל על פי תכנית שקבע לעצמו. אחרי מספר שעות של עבודה שיגרתית סבלנית היתה התוצאה נפלטת מסופו של פס היצור המתמאטי – בתנאי שלא נפלו שום שגיאות. והדרך למנוע זאת היתה הפעלת שני צוותים עצמאיים בו־זמנית, הבודקים ומַשְוִים ביניהם את התוצאות בריווחי זמן קבועים.

“מה שעשינו,” אמר פיקט למכונת ההקלטה שלו, כאשר בסופו של דבר מצא פנאי להרהר אודות קהל המאזינים אליו לא ציפה עוד לשדר, "הוא לבנות מחשב מבני אדם, במקום ממעגלים אלקטרוניים. ה’מחשב' הזה איטי פי כמה אלפים, אינו מסוגל לטפל בספרות רבות ומתעייף בקלות – אך מצליח במשימה של מציאת מסלול, שיחזיר אותנו אל תוך טווח שידורי הרדיו. כשנִימָלֵט מן ההפרעות החשמליות המקיפות אותנו, נוכל לשדר את מקום הימָצאנו, והמחשבים הגדולים על פני הארץ יאמרו לנו מה לעשות אחר כך.

"הצלחנו כבר לפרוץ מלב השביט, ופנינו כבר אינן מועדות אל מחוץ למערכת השמש. המסלול החדש שלנו תואם לחישובים, במידת הדיוק לה ניתן היה לצַפּות. אנו נמצאים עדיין בתוך זנב השביט, אך הגרעין נמצא במרחק מיליון מייל מאיתנו, ושוב לא נראה עוד את אותם קרחוני אמוניה. הם עדיין דוהרים בלילה הקפוא שבין השמשות לעבר הכוכבים הרחוקים, בעוד אנו נוסעים הביתה…

“הלו, כדור הארץ… הלו כדור הארץ! כאן הצ'לנג'ר. שדרו חזרה ברגע שתקלטו אותנו – אנו רוצים שתבדקו את החישובים שלנו, לפני שאצבעותינו נשחקות עד העצם!”

"אני מציע שבפגישת התראפיה הקבוצתית שלנו נדון בקשר שלנו עם המציאות."

מתי תתקיים סוף סוף טיסת הבכורה של ‘מעבורת החלל’? לפני כשלושה חודשים דיווחנו לכם במדור זה על ההערכה האופטימית בדבר שיגור נסיוני ראשון בסביבות פברואר–מרץ 1980. ובכן, כיום אין אנשי סוכנות התעופה והחלל האמריקנית מוכנים להתחייב על תאריך מדוייק, ומסתפקים בהערכה זהירה: ככל הנראה תשוגר המעבורת הראשונה בין מרץ ויולי 1980. השיגור עלול היה להידחות הרבה יותר, אלמלא הוחלט סופית שלא לכלול בטיסה הנסיונית הראשונה ביקורת ותיקון של רעפי ההגנה התרמית של המָקפת תוך כדי ההקפה המסלולית. (גוף המקפת מוגן באמצעות עשרות אלפי ‘רעפים’ העמידים בפני החום העצום הנוצר בעת החדירה לאטמוספירה, המגיע עד 1700 מעלות צלסיוס!)

*

אל תקליטי המד"ב השונים שהוזכרו מדי פעם במדור זה (ושמשום מה אינם מגיעים לארץ), מצטרף תקליט נוסף – והפעם לא מדובר בחומר ‘בדיוני’ כלל ועיקר. הכוונה לאלבום מיוחד במינו שהופק בארה"ב ובו הקלטות אוטֶנטיות מהטיסה ההיסטורית של ‘אפולו 11’ – החל מהשיגור עצמו (במיטב עוצמת הסטריאו) וכלה בנחיתת רכב הנחיתה ‘נשר’ על פני הלבנה, וצעדו הקטן של ניל ארמסטרונג. כל זה מלווה ברקע מוסיקלי מיוחד ומרשים אשר עובד במיוחד, וברור שלתקליט מצורף אלבום תמונות צבעוני מהודר, ובו מיטב הצילומים מהארוע ההיסטורי.

*

במסגרת סקירת הספרים המובחרים שיצאו לאור בארץ והותירו את רישומם העז על הקורא הישראלי במהלך שנות השבעים, מייחד דן עומר (במדורו הספרותי בשבועון ‘העולם הזה’) מקום בולט לטרילוגיה ‘המוסד’ מאת איזאק אסימוב, בין יצירות נודעות של הספרות הכללית כגון ‘מילכוד 22’ מאת ג’וזף הלר, ‘גן השבילים המתפצלים’ של חורחה ל. בורחס, ספריו של היינריך בל, ועוד. אנחנו מסכימים, כמובן, עם הערכתו זו של דן עומר, אך מה חבל שיצירה שהותירה את רישומה על הקורא האמריקני והאירופאי בשנות ה־40, תורגמה לעברית רק למעלה משלושים שנה מאוחר יותר…

*

האם השמות אנסון מקדונלד, הריסון דנמרק, קלבין מ. נוקס אומרים לכם משהו? לא? אולי השם פול פרנץ' מוכר יותר? ובכן, מי שהספיק כבר לקרוא את מאמרו של אסימוב ‘רק שלושים שנה’ המופיע בגליון זה, גילה בוודאי שפול פרנץ' היה כינוי העט שמאחוריו הסתתר אסימוב במהדורה הראשונה של סדרת ‘לאקי סטאר’ שלו. אסימוב לא היה מוכן ששמו האמיתי יופיע על ספרי הסדרה, מחשש שמא רשת הטלוויזיה, שרכשה את זכויות ההסרטה של הספרים, ‘תהרוס’ אותם ותפגע בשמו הטוב של אסימוב. (מה שלא מנע אחר כך את הוצאתם לאור של מהדורות חוזרות ונשנות, שעל כריכותיהן מופיע באותיות קידוש לבנה: ‘איזאק אסימוב כותב בתור פול פרנץ’…). ובאשר ליתר השמות:

הריסון דנמרק שימש ככינויו הספרותי של רוז’ר זילזני. אנסון מקדונלד הוא השם שמאחוריו הסתתר רוברט היינליין בשורת סיפורים שהופיעו בשנות ה־40, ואילו קלבין מ. נוקס היה הפסאודונים של רוברט סילברברג בתחילת דרכו. השמועה מספרת שסוכנו הספרותי של סילברברג טען שאין לו סיכוי להצליח עם שם יהודי שכזה, ואילו סילברברג, שהסכים בלית ברירה, עמד על כך שתופיע האות מ. לפני נוקס, בתרוץ שה־מ' באה מהשם משה…

כינויי העט הינם תופעה רווחת בקרב סופרי המד"ב, ואפשר למנות ביניהם שמות כמו סיריל ג’וד (שם העט המשותף של סיריל קורנבלוט וג’ודית מריל), פין או’דנבאן (רוברט שקלי) בסיפוריו בשנות החמישים שפורסמו בירחון ‘גלקסי’), ולא פחות משלושה כינויי עט של מייקל מורקוק: ביל ברקלי, אדווארד ברדבורי וג’יימס קולבין.

*

רוברט היינליין, שנחשב על־ידי אסימוב לאחד מסופרי המד"ב שהצליחו, יותר מאחרים, לקלוע למטרה בתחזיותיהם, מתנגד בחריפות להגדרתו כ’נביא'. וכך כתב היינליין באחד ממאמריו:

“אני מכחיש כל כוונה לנבא; כתבתי את אותו סיפור (שנחשב לנבואה מוצלחת) במטרה אחת ויחידה – להרוויח כסף כדי לשלם את שכר הדירה, וכוונתי האחת היתה לשעשע את הקורא… יש לי מוניטין עסקי שעלי להגן עליו, ורצוני להמשיך ולעשות כסף. ואינני מתבייש במוטיבציה זו… ה.ג'. וולס הוא אולי גדול סופרי המד”ב בכל הזמנים – וסיפוריו הגדולים נכתבו לפני כ־80 שנה… וזאת תחת לחץ של עול כלכלי קשה. חסר עבודה, חייב לשלם מזונות – הוא היה מוכרח להרוויח כסף בדרך כלשהי, והכתיבה היתה העבודה הקשה ביותר שיכול היה לעמוד בה. הוא היה מודע בברור לעובדה (ומעידה האוטוביוגרפיה שלו), שכדי להישאר בחיים הוא חייב לשעשע. התוצאה היתה שיטפון של סיפורים ספקולטיביים מהמזהירים ביותר שנכתבו אי פעם".

*

ייתכן ותשדורות מעולמות אחרים לא ייקלטו על־ידי הרדיו־טלסקופים רבי העוצמה והיקרים, המוצעים בפרוייקט ‘קיקלופ’ ודומיו. ייתכן ומסר מאינטליגנציות חוץ־ארציות מצוי כבר אצלנו, בצורת… ווירוסים מהחלל החיצון.

שני מדענים יפניים, הירומיטסו יוקו וטאירו אושימה, סבורים שייתכן שבחומר התורשתי ד.נ.א. שממנו מורכבים ווירוסים מסויימים הקרויים ‘פי־אקס־174’ טמון צופן גנטי שמקורו מלאכותי – מעשה ידי ציווליזציה מתקדמת שניצלה את הצופן הגנטי כאמצעי תקשורת איתנו. את הצופן שבווירוסים האמורים ניתן לפענח, לדעת שני היפנים, בשלש דרכים שונות. שתי הדרכים הראשונות לא הצביעו, למרבה הצער, על מסר בעל מובן כלשהו. כעת עובדים על השלישית…

לשיטת המסר באמצעות ווירוסים יש יתרונות רציניים, טוענים שני החוקרים. אין צורך במקלט ובאנטנה המכוונים בזמן הנכון בכיוון הנכון. אין אפילו צורך שמישהו ימתין לקבלת התשדורת. די להנחית את הווירוסים בסביבה מתאימה, והם יתרבו להם עד שיצורים בעלי בינה יתפתחו עד כדי יכולת לפענח את הצופן המוצפן בהם…

*

המושג הפיסקלי המוזר ‘אנטי־חומר’ הלהיב את דמיונם של מדענים וסופרי מד"ב כאחד. לאחרונה נתגלו מימצאים העשויים לעודד את המאמינים בהימצאותו של ‘אנטי־עולם’ או של ‘אנטי־יקום’. מדענים מניו־מקסיקו גילו אנטיפרוטונים אנרגטיים בקרינה הקוסמית, באמצעות מכשיר שהוטס בכדור פורח לגובה של 37,300 מטר, מעל לאטמוספירה.

כידוע, האנטי חומר זהה לחומר רגיל במרבית המובנים, אך נבדל ממנו במטענו החשמלי. כך לפרוטונים (המצויים באטומי החומר הרגיל) יש מטען חיובי, ולאנטיפרוטונים – שלילי. לכל חלקיק תת־אטומי קיים מקביל של אנטי חומר, כך שהלכה אפשרי קיומם של חלקיקי אנטי־אטומים, אנטי־מולקולות, ומכאן ל’אנטי־עולם' קצרה הדרך. המדענים מתחבטים בבעיה מדוע אין מוצאים אנטי־חומר באזור זה של היקום, בעוד שרוב התיאוריות הקוסמולוגיות מניחות שחומר ואנטי חומר נוצרו בכמות שווה ב’מפץ הגדול'. עד כה גילו רק אנטי־אלקטרונים (פוזיטרונים) בקרינה הקוסמית המגיעה אלינו מהחלל. אנטי־פרוטונים ואנטי־חלקיקים אחרים נוצרו רק בתנאי מעבדה, ולא האריכו ימים – הם נוהגים להגיב עם חומר ולהישמד תוך כדי יצירת אנרגיה. והנה, המדען רוברט גולדן ועמיתיו מאוניברסיטת ניו מקסיקו הצליחו לגלות אנטי־פרוטונים ‘טבעיים’, הנעים קרוב למהירות האור בחלל שמעלינו. החוקרים סבורים שגילם של חלקיקים מוזרים אלו מגיע למיליוני שנים.

*

אחד מספריו הנודעים של ה.ג'. וולס ‘מכונת הזמן’ זוכה בימים אלה לגירסה קולנועית מעודכנת ומקורית, באולפני חברת ‘האחים וורנר’. ‘מכונת הזמן’ הוסרט כבר פעם בשנת 1960, בבימויו של הבמאי ג’ורג' פאל, אשר הרבה ליצור סרטי מדע בדיוני בשנות ה־50 (ביניהם ‘מלחמת העולמות’ ו’עולמות מתנגשים'). כיום נראית גירסתו של פאל ל’מכונת הזמן' מיושנת ונאיבית, מה שהניע את הבמאי־תסריטאי ניקולאס מאייר לעדכן את היצירה הגדולה, בטכניקה של שנות ה־80 אך ברוחו של וולס. מכיוון שעלילת הסרט תהיה שונה למדי מהסיפור המקורי, גם שמו שונה והוא ייקרא ‘זמן אחר זמן’.

*

‘המוּדעוּת לעתיד’, שעליה מדובר רבות במדור ‘עתידעת’ בגליון זה, נותנת את אותותיה גם בקרב חברות מסחריות שונות. דוגמה בולטת היא חברת ‘צ’מפיון’ האמריקנית, העוסקת בתעשיות עץ, שפתחה במסע פרסום נרחב במגמה להבהיר את הסכנה בהעלמות העצים מן העולם. בתור גוף הפועל למען נטיעתם של יערות שתוצאותיה יורגשו, כמובן, בעוד שנים רבות, מגדירה צ’מפיון את עצמה כ’חברה ששורשיה נעוצים עמוק בתוך העתיד', והמגלה עניין מתמיד בדורות הבאים של עצים, וכמובן גם בדורות הבאים של יצורי־אנוש. “מכיוון שאנו מתקיימים מהיערות”, מסבירים פרסומי החברה, “הצלחתנו תלויה, בדרך זו או אחרת, בעתיד.” בחברה פועלים גופי מחקר מיוחדים לחקר העתיד, והיא תומכת בכל פעילות הקשורה בנושא.

אגב, מעיני קוראי ‘פנטסיה 2000’ לא נעלמו בוודאי לאחרונה מודעות גדולות בעיתונות של חברה מסחרית גדולה בארץ, המנוסחות ברוח עתידנית והמדגישות את פעילותה של אותה חברה בתכנון ארוך־טווח לקראת חברת העתיד.

מדי פעם מתעוררת בקרב חוגי המד"ב בעולם השאלה הנצחית – מהו סיפור המד"ב הטוב ביותר אי פעם? סקרים לא מעטים הוכיחו שרוב חובבי המד"ב מעניקים תואר זה לסיפור 'שקיעה'. הסיפור התפרסם בשנת 1941 במגזין 'אסטאונדינג סיינס פיקשן', והיה הסיפור השלושים ואחד במספר שכתב אסימוב, שהיה אז בחור בן 21 ובשיא פוריותו הספרותית. הוא זכה מיד להצלחה והערכה בלתי רגילה, בזכות העלילה המיוחדת במינה שהיתה שונה לחלוטין מכל מה שהיה מקובל עד אז במד"ב.

הסיפור נכלל באנתולוגיה בעריכת רוברט סילברברג, העומדת לצאת לאור בעברית – במסגרת סדרת המד"ב של הוצאת 'עם־עובד'.

* * *

"אילו הופיעו הכוכבים רק לילה אחד בשנות אלף, עד מה היה האדם מאמין ומעריץ, ושומר לדורות רבים את זכר עיר האלוהים!"

אמרסון

אטון 77, מנהל אוניברסיטת סארו, שרבב שפה תחתונה תוקפנית ונעץ עיני זעם לוהטות בעתונאי הצעיר.

תרמון 762 התעלם כליל מן הזעם. בראשית צעדיו, כשהטור שלו, הנפוץ כיום בעתונים רבים, לא היה אלא רעיון מטורף במוחו של כתב זוטר, התמחה בראיונות “בלתי אפשריים”. הם עלו לו בצלקות, ב’פנסים' בעינים ובעצמות שבורות; אבל בדרך זו קנה לעצמו מאגר של קור רוח ובטחון עצמי.

לפיכך משך בחזרה את ידו המושטת ללחיצה, שזכתה להתעלמות כה בולטת, והמתין בשלוה עד שיעבור המנהל הקשיש את שיא חמתו. האסטרונומים הם ברווזים משונים מכל מקום, ואם אפשר להסיק משהו ממעשיו של אטון בחדשיים האחרונים, הרי זה שאטון הנ"ל הוא המשונה שבכל הברווזים ההם.

אטון 77 מצא את קולו, ולמרות שזה רטט כולו ברגשות מרוסנים, נותר בו הניסוח המדויק, הקפדני מעט, תכונתו הבולטת של האסטרונום הידוע.

“אדוני,” אמר, “אתה מפגין חוצפה תהומית בבואך אלי בהצעתך השחצנית.”

בינאי 25 המגושם, המומחה לצילום טלסקופי של מצפה הכוכבים, העביר את קצה לשונו על פני שפתים יבשות והתערב בעצבנות, “רגע, אדוני, אחרי הכל – –”

המנהל פנה אליו והרים גבה צהובה. “אל תתערב, בינאי. אֶת הבאת האיש הזה לכאן אני מוכן ליחס לכוונתך הטובה; אבל כעת לא אסבול שום חוסר ציות.”

תרמון החליט שזו השעה להתערב. "המנהל אטון, אם תניח לי לסיים במה שהתחלתי, חושבני – – "

“אינני סבור, אדם צעיר,” השיב לו אטון, “שיש ביכולתך לומר כעת משהו שיוכל להשתוות לטורים שהתפרסמו בשמך יום יום במרוצת החדשיים האחרונים. אתה עמדת בראש מערכת עיתונאית רחבה נגד המאמצים שניהלנו, אני ועמיתי, לארגן את העולם נוכח סכנה שעכשו אחרנו את המועד להתמודד עמה. עשית כמיטב יכולתך, בהתקפותיך האישיות הישירות עלי, להפוך את סגל המצפה הזה למשל ולשנינה.”

המנהל הרים עותק של ‘ידיעות סארו’ שנח על השולחן ונופף בו בזעם מול פניו של תרמון. “אפילו אדם הידוע בחוצפתו כמוך היה חייב להסס בטרם יבוא אלי בבקשה שיותר לו לכסות את אירועי היום עבור עיתונו. מכל הכתבים, דוקא אתה!”

אטון השליך את העתון לרצפה, נגש לחלון ושילב את ידיו מאחורי גבו.

“אתה רשאי לצאת,” פלט מעבר לכתפו. הוא נתן מבט עגום באופק, מקום שם החלה גאמה, הבהירה בשש השמשות של כוכב הלכת, לשקוע. היא כבר התמוגגה בערפילי האופק הצהובים, ואטון ידע שלא ישוב לראותה כאדם שפוי בדעתו.

הוא חג על עקבו. “לא, חכה, בוא הנה!” הוא הניף את ידו בתנועת ציווי. “תקבל את הכתבה שלך.”

הכתב לא נע אל היציאה, ועתה התקרב לאטו אל הזקן. אטון הצביע החוצה, “מבין שש השמשות, רק בֶּטא נשארה ברקיע. האם אתה רואה אותה?”

השאלה היתה מיותרת למדי. בטא היתה כמעט בזנית; אורה האדמדם הציף את הנוף ושיווה לו גון כתום בלתי שכיח, בעוד קרניה הבהירות של גמא הולכות וגוועות. בטא היתה באפהליון. היא היתה קטנה; קטנה מכפי שראה אותה תרמון מימיו, ולפי שעה שלטה ללא עוררין בשמי לגאש.

השמש של לגאש עצמה, אלפא, הכוכב שסביבו נע כוכב הלכת, היתה בצדו האחר; וכמוה גם שני צמדי הכוכבים, בני לוויתה המרוחקים. הגמד האדום בטא – בן הלוויה הקרוב של אלפא – היה בודד, זעוף ובודד.

פניו של אטון הנטויים כלפי מעלה הבהיקו, אדומים לאור השקיעה. “בעוד ארבע שעות כמעט,” אמר, “יגיע קץ התרבות, כפי שאנו מכירים אותה. כך יהיה משום שבטא, כפי שאתה רואה, היא השמש היחידה ברקיע.” הוא חייך חיוך נזעף. “פרסם את זה! איש לא יקרא.”

“אבל אם יתברר שחלפו ארבע שעות – ועוד ארבע – ולא יקרה דבר?” שאל תרמון רכות.

“אל תדאג לזאת. יקרה די והותר.”

“בודאי! ובכל זאת – מה אם לא יקרה דבר?”

בינאי 25 דבר בשנית. “אדוני, אני חושב שכדאי לך להקשיב לו.”

תרמון אמר. “העמד זאת להצבעה, אדוני המנהל.”

רחש עמד בין חמשת החברים האחרים בצוות המצפה, שעד כה שמרו על עמדה של נייטרליות זהירה.

“הדבר,” אמר אטון בקול חסר רגש. “איננו נחוץ.” הוא שלף שעון מכיסו. “הואיל וידידך הטוב בינאי עומד על כך בתוקף כה רב, אתן לך חמש דקות. התחל לדבר.”

“טוב מאד! שמע, מה זה משנה לך אם תרשה לי להיות עד ראיה למה שעתיד להתרחש כאן? אם תתגשם תחזיתך, נוכחותי לא תזיק; כי במקרה זה, לא אזכה לכתוב את הטור שלי לעולם. מאידך גיסא, אם לא יקרה דבר, עליך לצפות לכך שתעמוד במצב נלעג, אם לא גרוע מזה. תעשה בחכמה אם תניח את הלעג בידים ידידותיות.”

אטון דיבר בקול מלא בוז. “האם אתה מתכון לידיך, כשאתה משתמש במונח ידידותיות?”

“בודאי!” תרמון התישב ושילב את רגליו. "הטורים שלי היו מחוספסים מפעם לפעם, אבל נתתי לכם ליהנות מן הספק בכל אחת מהפעמים. אחרי הכל, זו איננה המאה שבה אפשר לצאת בסיסמה ‘סוף העולם מתקרב’ קבל לגאש כולה. עליך להבין שהאנשים אינם מאמינים עוד ב’ספר החזיונות', והם מתרגזים כשהמדענים מבצעים תפנית לאחור ואומרים להם שהפולחנאים צדקו ככלות הכל – "

“שום דבר כזה, איש צעיר,” קטע אותו אטון. “אמנם קיבלנו חלק גדול מן הנתונים מאת הפולחן, אולם התוצאות שפרסמנו אינן מכילות אף שמץ מן המיסטיקה הפולחנאית. עובדות הן עובדות, ומה שנהוג לכנות בשם ה’מיתולוגיה' של הפולחן מכיל בתוכו כמה עובדות. אנו חשפנו אותן ותלשנו מעליהן את המסתורין. הרשה לי להבטיח לך שהפולחן שונא אותנו עתה יותר ממך.”

אינני שונא אתכם. אני מנסה לומר לך שהציבור נמצא במצב רוח שחור. כועסים עליכם."

אטון עיקל את פיו בביטול. “שיכעסו.”

“כן. אבל מה יהיה מחר?”

“לא יהיה מחר!”

אבל אם יהיה. נניח שיהיה – רק כדי לראות מה יקרה. הכעס הזה עלול להפוך למשהו חמור. אחרי הכל, כידוע לך, העסקים צללו לתהום בחדשיים האחרונים. המשקיעים אינם מאמינים באמת ובתמים שקץ העולם מתקרב, ובכל זאת הם ישאירו את כספם בידיהם עד שהכל יעבור. גם האיש ברחוב אינו מאמין לכם, אבל ריהוט הקיץ החדש יוכל להמתין עוד כמה חדשים – מה שבטוח בטוח.

“אתה תופס מה קורה. ברגע שיעבור הכל, ירצו אנשי העסקים לפשוט מעליכם את העור. הם יאמרו שאם קבוצת מטורפים, במחילה, יכולה להוריד את הארץ כולה לשפל המדרגה כל אימת שתרצה, אם רק תפרסם אי־אילו תחזיות מצוצות מן האצבע – אזי חובת המדינה לשים לכך קץ. יעופו ניצוצות אדוני.”

המנהל נתן בכתב מבט חמור. “ומה בדיוק אתה מציע, כדי לעזור לנו במצוקתנו?”

“ובכן,” חייך תרמון, “אני מציע לקחת לידי את ענין יחסי הציבור. אני יכול לטפל בהם כך שרק הצד המגוחך יופיע. יהיה קשה לסבול זאת, אני מודה, מפני שאאלץ להציג את כולכם בתור חבורת שוטים שאינם יודעים מה הם אומרים, אבל אם אוכל להביא לכך שהאנשים יצחקו מכם, אולי ישכחו לכעוס. ובתמורה, כל מה שהמו”ל שלי מבקש הוא כתבה בלעדית."

בינאי הנהן והתפרץ, “אדוני, כולנו כאן חושבים שהוא צודק. בחדשיים האחרונים האלה הבאנו בחשבון הכל, חוץ מהסיכוי של מיליון־לאחד שנפלה טעות אי־שם בתיאוריה או בחישובים שלנו. אנחנו מוכרחים לכסות גם את האפשרות הזאת.”

מלמול של הסכמה נשמע מן האנשים שהתקבצו סביב השולחן, ואטון לבש ארשת של אדם שגילה כי פיו מלא במשהו מריר ושאינו יכול להפטר ממנו.

"תוכל איפוא להישאר אם תרצה. אלא שתואיל בטובך להמנע מכל הפרעה לנו במילוי חובותינו. עליך לזכור גם שאני האחראי על כל הנעשה כאן, ושלמרות דעותיך, כפי שהופיעו בכתבותיך, אני מצפה למלוא שיתוף הפעולה ולמלוא הכבוד – "

ידיו היו שלובות מאחורי גבו, ופניו הקמוטים השתרבבו קדימה בדברו. הוא היה עלול להמשיך עד אין קץ, אלמלא התערב בשיחה קול חדש.

“שלום, שלום, שלום!” נשמע קול טנור גבוה, ולחייו השמנמנות של הנכנס התרחבו בחיוך של נחת. “איזו מין אוירה של חדר מתים יש כאן? איש אינו מאבד את עצביו, אני מקוה?”

אטון נרתע בחרדה ואמר בקול כעוס, "ומה בשם השטן אתה עושה פה, שירין? חשבתי שאתה עמדת להשאר במחבוא?

שירין צחק והנחית את גופו העגלגל לתוך כסא. “שיתפוצץ המחבוא! המקום ההוא משעמם אותי. רציתי להיות כאן, במקום שיקרו הדברים המענינים. האם לא עלה על דעתך שגם אני ניחנתי בסקרנות? אני רוצה לראות את הכוכבים האלה שהפולחנאים מדברים עליהם בלי סוף.” הוא חיכך את ידיו זו בזו והוסיף בנימה מפוכחת יותר, “קור מקפיא בחוץ. הרוח חזקה מספיק לתלות גושי קרח בקצה האף. יש רושם שבטא איננה מפיקה שום חום בכלל, במרחק כזה.”

המנהל לבן השיער חרק בשיניו בסלידה פתאומית, “למה אתה מוכרח תמיד לעשות דברים מטורפים, שירין? איזו תועלת אתה יכול להביא כאן?”

איזו תועלת אני יכול להביא שם?" פרש שירין את ידיו בלגלוג כמי שמקבל עליו את הדין. “פסיכולוג אינו שווה בטרחה שבהחזקתו במחבוא. הם זקוקים לאנשי מעשה ולנשים חזקות ובריאות שיוכלו ללדת ילדים. אני? אני שוקל מאה ליטראות יותר מדי, כאיש מעשה, ולא אזכה להצלחה מיוחדת במינה כמוליד ילדים. אז למה להכביד עליהם בפה נוסף להאכילו? אני מרגיש יותר טוב כאן.”

תרמון דיבר בחדות, “ומה בדיוק הוא המחבוא, אדוני?” שירין נראה כמי שהבחין בכתב זה עתה. הוא קימט את מצחו וניפח את לחייו הדשנות. “ומי בדיוק אתה, אדוני האדמוני?”

אטון כיווץ את שפתיו ואז מלמל בקול זועף, “זהו תרמון 762, הברנש מהעיתון. אני מתאר לעצמי ששמעת עליו.”

הכתב הושיט את ידו. “ואתה כמובן, הוא שירין 501 מאוניברסיטת סארו. שמעתי עליך.” ואז שב ואמר, “מהו המחבוא הזה, אדוני?”:

“ובכן,” אמר שירין, “הצלחנו לשכנע כמה אנשים בתוקף נבואת – אה – החורבן שלנו. אם נשתמש בביטוי מפוצץ, והמעטים הללו נקטו אמצעים מתאימים. אלה כוללים בעיקר את בני משפחותיהם של אנשי המצפה, כמה מחברי הסגל של אוניברסיטת סארו ועוד אחדים מן החוץ. ביחד, הם מונים כשלוש מאות, אבל שלושה רבעים הם נשים וילדים.”

“אני מבין! הם אמורים להסתתר במקום שבו לא יוכלו העלטה ו– אה – הכוכבים לתפוס אותם, ולהחזיק מעמד בזמן שכל העולם נעשה טרללה.”

“אם יצליחו. זה לא יהיה קל. כשכל המין האנושי יאבד את שפיות דעתו; כשהערים הגדולות עולות בלהבות – זו לא תהיה סביבה נוחה להישארות בחיים. אבל יש להם מזון, מים, מחסה ונשק –”

“יש להם יותר מזה,” אמר אטון. “יש להם את כל רשומותינו, חוץ ממה שנאסוף היום. הרשומות האלה יהיו עולם ומלואו למחזור הבא, וזה מה שחייב להישמר. כל השאר יכול ללכת לעזאזל.”

תרמון פלט שריקה ממושכת וחרישית, והתישב מהורהר לכמה רגעים. האנשים שישבו סביב השולחן הביאו לוח רב־שחמט ופתחו במשחק לששה משתתפים. הצעדים נעשו במהירות ובדממה. כל העינים התמקדו בריכוז פראי בלוח.

תרמון צפה בהם בדריכות ואחר־כך קם וניגש אל אטון, שישב לו ושוחח בלחישה עם שירין.

“שמע,” אמר, “בוא ונצא לאיזה מקום שבו לא נפריע לשאר הבחורים. אני רוצה לשאול כמה שאלות.”

האסטרונום הקשיש נתן בו מבט חמוץ וזועף, אבל שירין צייץ בחדוה, “בטח. יעזור לי אם אדבר. תמיד עוזר. אטון סיפר לי על הרעיונות שלך בקשר לתגובה העולמית לכשלון התחזית – ואני מסכים עמך. אני קורא את הטור שלך די בקביעות, דרך אגב, וכללית דעותיך מוצאות חן בעיני.”

“שירין, בבקשה ממך,” נהם אטון.

“אה? טוב, בסדר. ניכנס לחדר השני. יש בו כסאות נוחים יותר, בכל מקרה.”

הכסאות אמנם היו נוחים יותר בחדר השני. היו גם וילונות אדומים עבים על החלונות, ושטיח ארגמני על הרצפה. בתוספת אורה החמוץ של בטא שנהר פנימה, היה הרושם הכללי כשל דם קרוש."

תרמון רעד בכל גופו, “שמעו, הייתי נותן עשרה קרדיט תמורת מנה הגונה של אור לבן ברגע זה. הלואי שגמא או דלתא היו בשמים.”

“מהן שאלותיך?” שאל אטון. “זכור בטובך שזמננו מוגבל. בעוד מעט יותר משעה ורבע נעלה למעלה, ואחר כך לא ישאר פנאי לשיחה.”

“אם כך, הנה הן.” תרמון נשען לאחור ושילב את ידיו על חזהו. “אתם כולכם נראים כל כך רציניים ביחס לכל הענין, עד שאני מתחילן להאמין לכם. האם אכפת לך להסביר במה מדובר?”

אטון התפקע, “האם אתה מתכון ברצינות לשבת כאן ולספר לי שהפצצת אותנו בקיתונות של לעג בלי לטרוח אפילו לברר מה אנו מנסים לומר?”

הכתב חייך בבישנות. “זה לא עד כדי כך גרוע, אדוני. תפסתי את הרעיון הכללי. אתם אומרים שעומדת לחול עלטה כלל־עולמית בעוד שעות מספר, וכל המין האנושי ילקה בטרוף אלים. עכשו אני מבקש לדעת מה הרקע המדעי לכל זה.”

“לא, אתה לא מבקש. באמת שלא,” התערב שירין. “אילו ביקשת זאת מאטון – בהנחה שיהיה לו מצב הרוח לענות לך בכלל – הוא יפלוט עמודים על עמודים של מספרים וכרכים על כרכים של תרשימים. לא תמצא את ידיך ואת רגליך. עכשו, אילו שאלת אותי, אדוני, יכולתי להציג את הענין מנקודת ראותו של הדיוט.”

“בסדר; אני שואל אותך.”

“אם כך, קודם כל אני רוצה לשתות.” הוא חיכך יד ביד והסתכל באטון.

“מים?” נהם אטון.

“אל תהיה טפש!”

“אל תהיה אתה טפש. אין אלכוהול היום. יותר מדי קל להביא את אנשי לשכרון גמור. אינני יכול להרשות לעצמי להעמיד אותם בנסיון.”

הפסיכולוג רטן ללא מלים. הוא פנה אל תרמון, שיפד אותו על זוג עינים חדות, ופתח.

“ידוע לך, כמובן, שתולדות התרבות בלגאש מציגות אופי מחזורי – אבל מחזורי במלוא מובן המלה!”

“ידוע לי,” השיב תרמון בזהירות, “שזוהי התיאוריה הארכיאולוגית המקובלת כיום. האם היא מקובלת כעובדה?”

"פחות או יותר. במאה האחרונה מקבלים אותה כמעט הכל. אופי מחזורי זה הוא – ליתר דיוק, היה – אחד המסתורין הגדולים בהא הידיעה. גילינו סדרה של תרבויות, תשע ללא ספק ועוד רמזים לאחרות, שכולן הגיעו לשיאים שאפשר להשוותם לשלנו, וכולן ללא יוצאת מן הכלל עלו באש בשיא התפתחותן.

“ואיש לא ידע מדוע. כל מרכזי התרבות נחרבו כליל באש, ולא נותר אחריהן דבר שיוכל לרמוז על הסיבה.”

תרמון בלע כל מלה. “האם לא היתה גם תקופת אבן?”

“קרוב לודאי, אלא שלמעשה איננו יודעים עליה דבר, חוץ מזאת שהאנשים באותה תקופה היו אך מעט יותר מקופים נבונים. אנחנו יכולים להתעלם ממנה.”

“אני מבין. המשך.”

“היו נסיונות להסביר את שרשרת האסונות הזאת, וכולם דמיוניים פחות או יותר. יש אומרים שמפעם לפעם יורדים גשמי אש; אחרים טוענים שלגאש עוברת בתוך שמש באותה תדירות; יש אפילו רעיונות יותר פראיים. אבל ישנה תיאוריה אחת, שונה בתכלית מכל אלה, העוברת מאדם לאדם במשך מאות בשנים.”

“אני יודע. אתה מדבר על מיתוס הכוכבים שבספר החזיונות של הפולחנאים.”

“בדיוק,” נענה שירין בסיפוק. “הפולחנאים אומרים שאחת לאלפיים וחמשים שנה נכנסת לגאש למערה ענקית, כך שכל השמשות נעלמות, ויורדת עלטה מוחלטת על העולם כולו! ואז, הם אומרים, מופיעים דברים הקרויים כוכבים, והם גוזלים מבני האדם את נשמותיהם ומותירים אותם חסרי תבונה כבהמות, כדי שיחריבו את התרבות שהקימו בעצמם. כמובן, הם מערבבים כאן המון רעיונות דתיים ומיסטיים, אבל זהו הרעיון המרכזי.”

היתה הפסקה קצרה, שבמהלכה שאף שירין אויר מלוא לוגמיו. “וכך אנו מגיעים לתורת הכבידה הכללית.” הוא בטא את השם בהדרת חשיבות – ובנקודה זו פנה אטון מן החלון, נחר בבוז גדול והשתרך מן החדר והחוצה."

השניים התבוננו בו ביצאו, ותרמון שאל, “מה לא בסדר?”:

“שום דבר מיוחד,” השיב שירין. “שנים מן האנשים היו אמורים לחזור לפני כמה שעות, ועדיין לא הופיעו. הוא סובל ממחסור חמור בכוח אדם, כמובן, מפני שכל האנשים חוץ מהנחוצים ביותר יצאו למחבוא.”

“אינך חושב שהשנים ערקו, נכון?”

“מי? פארו ויימוט? מובן שלא. אבל אם לא יחזרו תוך שעה, המצב יהיה קצת קשה.” פתאום קם על רגליו, ועיניו נצצו במשובה. "בכל אופן, כל זמן שאטון איננו כאן – "

הוא ניגש על קצות אצבעותיו אל החלון הקרוב, ושלף ממגירה חבויה תחתיו בקבוק של נוזל אדום שהשמיע קול שקשוק מפתה כשניער אותו.

“חשבתי שאטון לא ידע עליו,” העיר בעודו נחפז בחזרה לשולחן. “הנה! יש לנו רק כוס אחת, אז בתור האורח תקבל אותה. אני אחזיק בבקבוק.” והוא מילא את הכוס הזעירה בקפידה מרובה.

תרמון קם למחות, אבל שירין נתן בו מבט מחמיר. “והדרת פני זקן, איש צעיר.”

הכתב התישב, מבט של כאב ויגון שפוך על פניו. “אם כך, קדימה, אשמאי זקן.”

גרגרתו של הפסיכולוג עלתה וירדה כאשר הפך את הבקבוק על פיו, ואז, באנקת הנאה ומצמוץ שפתים, החל שוב.

“אבל מה ידוע לך על תורת הכבידה?”

“מאומה, פרט לכך שזו התפתחות חדישה לגמרי, שעדיין לא בוססה כראוי, ושהמתמטיקה כל כך מסובכת שרק תריסר אנשים בכל לגאש אמורים להבין אותה.”

“טץ־טץ! שטויות! בלבול מוח! אני יכול לתת לך את הרקע המתמטי הנחוץ במשפט אחד. חוק הכבידה הכללי קובע שבין כל הגופים ביקום פועל כוח משיכה, כך שכמות הכוח בין כל שני גופים נתונים עומדת ביחס ישר לסכום המאסות שלהם חלקי ריבוע המרחק ביניהם.”

“וזה הכל?”:

“זה מספיק! נדרשו ארבע מאות שנה להגיע לזה.”

“למה כל כך הרבה? זה נשמע די פשוט, כפי שניסחת אתה.”

“מפני שחוקים חשובים אינם מתגלים בהבזק יחיד של השראה, גם אם אינך חושב כך. בדרך כלל דרושה עבודת כל מדעני העולם במשך מאות שנים. אחרי שג’נובי 41 גילה שלגאש מסתובבת סביב אלפא, ולא להפך – זה קרה לפני ארבע מאות שנה – החלו האסטרונומים לעבוד. התנועה המסובכת של שש השמשות נרשמה, נותחה ופוענחה. תיאוריה רדפה תיאוריה, נבדקה, נבדקה שוב, שונתה, נזנחה, חודשה והומרה במשהו אחר. איזו עבודת תופת היתה זו.”

תרמון הנהן במהורהר והושיט את כוסו לסיבוב נוסף. שירין הניח בלב ולב עוד לכמה טיפות לצאת מהבקבוק.

“לפני עשרים שנה היה הדבר,” המשיך אחרי שלחלח את גרונו. “לבסוף הוכח שחוק הכבידה הכללי מסביר במדויק את התנועות הסיבוביות של שש השמשות. זה היה נצחון גדול.”

שירין קם וניגש את החלון, עודנו חובק את הבקבוק.

“ועכשו אנחנו מגיעים לנקודה. בעשור השנים האחרון, חושבה תנועתה של לגאש סביב אלפא, לפי חוק הכבידה, אלא שהחוק לא ניבא במדויק את המסלול הנצפה; אפילו כאשר הובאו בחשבון כל הסטיות הנגרמות עקב משיכת השמשות האחרות. או שהחוק אינו תקף, או שמעורב בענין גורם אחר, בלתי־ידוע לפי שעה.”

תרמון הצטרף לשירין ליד החלון; מבטו שוטט בחוץ, מעבר למדרונות המיוערים, אל המקום שבו זהרו צריחי העיר סארו באופק, אדומים כדם. הכתב חש כיצד גואה בו מתיחות של אי ידיעה, כאשר הציץ בבטא. היא זרחה בזנית, אדומה, מגומדת ומרושעת.

“המשך, אדוני,” אמר בקול חרישי.

שירין ענה, "האסטרונומים שברו את ראשיהם במשך שנים, כשכל אחד מציע תיאוריה רעועה יותר מקודמתה – עד שנחה על אטון הרוח, והוא התקשר עם הפולחן. ראש הפולחן, סור 5, החזיק בידיו נתונים מסוימים שפישטו את הבעיה במידה ניכרת. אטון התישב לעבוד בכיוון חדש.

“נניח שישנו גוף פלנטארי בלתי־מאיר אחר, בדומה ללגאש? אם יש כזה, אתה מבין, הוא רק יחזיר אור ולא יזהר מעצמו; ואם הוא בנוי מסלע כחלחל, כפי שבנויה לגאש ברובה, אזי האור המתמיד של השמשות בשמים האדמדמים יטביעו אותו כליל – הוא לא יראה בכלל!”

תרמון פלט שריקה, “איזה רעיון מטורף!”

“אתה חושב שזה מטורף? שמע הלאה: נניח שגוף זה מקיף את לגאש במרחק כזה ובמסלול כזה, ויש לו מאסה כזו שכוח המשיכה שלו יסביר במדויק את הסטיה של מסלול לגאש מן הנובע מהתיאוריה – ידוע לך מה יקרה?”

הכתב נענע בראשו.

“ובכן מפעם לפעם עלול גוף זה להיקלע בינינו לבין השמש.” ושירין הריק את מה שנותר בבקבוק ביניקה אחת.

“וזה מה שבעצם קורה, אני מניח,” אמר תרמון בקול חסר רגש.

“כן!” אלא שרק שמש אחת מצויה במישור הסיבוב שלו." הוא הניף את אגודלו לעבר השמש המצומקת ממעל.

“בטא! והוכח שליקוי החמה יתרחש רק כאשר השמשות מצויות במערך כזה שבטא נמצאת לבדה מעל חצי הכדור שלה ובריחוק מירבי, ואילו הירח נמצא באותה עת, ללא יוצא מן הכלל, בריחוק מזערי. הליקוי המתרחש כתוצאה מכך, כשהירח גדול פי שבעה מן הקוטר הנראה של בטא, מכסה את כל לגאש ונמשך יותר מחצי יום, כך ששום נקודה על פני כוכב־הלכת לא תמלט ממנו. ליקוי זה מתחולל אחת לאלפיים ארבעים ותשע שנים.”

פניו של תרמון נמתחו למסיכה אטומה לרגשות. “וזו הכתבה שלי?”

הפסיכולוג הנהן. “זה הכל. ראשית הליקוי – העומד להתחיל בעוד שלושת רבעי השעה – ואחר־כך עלטה כלל־עולמית. בתוספת, אולי, אותם כוכבים מסתוריים – ואז טירוף, וסוף המחזור.”

הוא שקע בהרהורים נוגים. “היה לנו מירווח של חדשיים – כאן במצפה – וזמן זה לא הספיק לשכנע את לגאש בסכנה. אולי מאתים שנה לא היו מספיקות. אבל הרשומות שלנו מצויות במחבוא, והיום נצלם את הליקוי. המחזור הבא יתחיל עם האמת, וכשיגיע הליקוי הבא, יהיה המין האנושי מוכן לקראתו, לכל הפחות. בעצם, גם זה חלק מהכתבה שלך.”

רוח קלה נשבה בווילונות כשפתח תרמון את החלון ורכן החוצה. היא פרעה ביד צוננת את שערו כאשר הסתכל באור השמש הארגמני על ידיו. אז פנה לאחור במרדנות פתאומית.

“מה יש בעלטה שיוציא אותי מדעתי?”

שירין חייך לעצמו בעודו מסובב את הבקבוק הריק בין ידיו בהסח הדעת. “האם התנסית מימיך בעלטה, איש צעיר?”

הכתב נשען על הקיר ועיין בשאלה. “לא. לא יכול להגיד שהתנסיתי. אבל אני יודע מה זאת אומרת. פשוט – אה –”

הוא הניע את אצבעותיו ללא תכלית, ואז התבהרו פניו.

“פשוט אין אור. כמו במערה.”

“והאם היית מימיך במערה?”

“במערה! מובן שלא!”

“לא חשבתי שהיית. אני ניסיתי בשבוע שעבר – – רק כדי לראות – – אבל יצאתי החוצה במהירות. התקדמתי עד שפתח המנהרה נראה לעין רק ככתם של אור, ובכל מקום אחר הכל היה שחור. מעולם לא חשבתי שמישהו ששוקל כמוני יוכל לרוץ כל כך מהר.”

שפתו של תרמון התעקלה. “ובכן, אם מגיעים לכאן, אני מתאר לעצמי שלא הייתי בורח, אילו הייתי שם.”

הפסיכולוג בחן את הצעיר בפנים קמוטים מכעס.

“בחיי, איזה פה גדול! נראה אותך מעיז לסגור את הוילון.”

תרמון נראה מופתע, כפי שאמנם היה, ואמר, “לשם מה? אילו היו לנו בחוץ ארבע או חמש שמשות, היינו רוצים לצמצם קצת את האור לשם נוחיות, אבל כרגע אין לנו מספיק אור גם כך.”

“זוהי הנקודה. עליך רק לסגור את הוילון; אחר כך, בוא הנה ושב.”

“בסדר.” תרמון הושיט יד לרצועה ומשך בכוח. הוילון האדום החליק על פני החלון הרחב, איושת טבעות נחושת המחליקות על מוט, וצל אדום כהה סגר על החדר.

פסיעותיו של תרמון הדהדו בקול נבוב בדומיית החדר, כאשר עשה את דרכו בחזרה לשולחן, ואז נעצרו באמצע הדרך. “אני לא יכול לראות אותך אדוני,” לחש.

“גשש,” פקד שירין בקול מתוח.

“אבל אני לא יכול לראות אותך, אדוני.” הכתב התנשף בקול. “אני לא יכול לראות כלום.”

“למה ציפית?” השיב שירין בקול קודר. “בוא הנה ושב!”

הפסיעות נשמעו שוב, מתקרבות לאיטן. נשמע קול שהעיד על היתקלות בכסא. קולו של תרמון היה דק. “הנה אני. אני מרגיש… אופ… בסדר גמור.”

“זה מוצא חן בעיניך, נכון?”

“ל־לא. זה די נורא. כאילו שהקירות – –” הוא הפסיק.

“כאילו שהם נסגרים עליך. אני לא מפסיק לרצות לדחוף אותם לצדדים. אבל אני לא משתגע! למעשה, ההרגשה עכשו לא גרועה כמו קודם.”

“בסדר. פתח את הוילון שוב.”

נשמעו פסיעות זהירות באפלה, איושת גופו של תרמון כנגד הוילון בעודו מחפש את הרצועה, ואז איושה חזקה יותר, קול ענות תרועה, של וילון נפתח. אור אדום הציף את החדר, ותרמון הביט מעלה אל השמש בקריאת שמחה.

שירין מחה את מצחו הלח בגב ידו ואמר בקול רועד, “וזה היה רק חדר אפל.”

“אפשר להחזיק מעמד,” אמר תרמון בקלילות.

“כן, בחדר אפל, אבל האם היית בתערוכת היובל בג’ונגלור לפני שנתיים?”

“לא, במקרה לא יצא לי. ששת אלפים מיל הם מרחק רב מאד לעבור, אפילו למען התערוכה.”

“ובכן, אני הייתי שם. אולי שמעת משהו על ‘מנהרת המסתורין’ ששברה את כל השיאים בגן השעשועים – – לפחות בחודש הראשון, בערך?”

“כן. לא היה שם איזה ענין?”

“בקושי. השתיקו את זה. אתה מבין, מנהרת המסתורין היתה פשוט מנהרה באורך מיל אחד – – בלי שום אור. נכנסת למכונית קטנה פתוחה ונסעת דרך העלטה במשך חמש עשרה דקות. העסק היה מאד פופולרי – – עד שהפסיקו אותו.”

“פופולרי?”

“בודאי. אנשים אוהבים שמפחידים אותם – – כאשר זה חלק ממשחק. כך תינוק נולד עם שלושה פחדים אינסטינקטיביים: מקולות רמים, הנפילה ומהעדר אור. משום כל זה נורא מצחיק כשמתנפלים על מישהו וצועקים ‘בוווו!’ משום כך זה כל כך נהדר לנסוע ב’רכבת הרים'. משום כך זכתה מנהרת המסתורין ברווחים כאלה עצומים. אנשים יצאו מהעלטה רועדים, חסרי נשימה, חצי מתים מפחד, והמשיכו לשלם כסף כדי להכנס.”

“חכה רגע, עכשו אני נזכר. כמה אנשים יצאו מתים, נכון? היו שמועות כאלה אחרי שסגרו אותה.”

הפסיכולוג נחר בבוז. “בה! שנים או שלושה מתו. שום דבר! שילמו פיצויים למשפחות ושכנעו את המועצה העירונית של ג’ונגלור לשכוח שזה קרה. אחרי הכל, אמרו, אם אנשים בעלי לב חלש רוצים לעבור במנהרה, הסיכון הוא שלהם – – וחוץ מזה, זה לא יקרה שוב. אז הכניסו רופא לחדר הכניסה והעבירו כל אחד בדיקה רפואית לפני שהוא נכנס. זה הקפיץ את מכירת הכרטיסים לגובה עצום.”

“ומה קרה, אם כן?”

“אתה מבין, היה עוד משהו. לפעמים, יצאו אנשים שנראו בסדר גמור, חוץ מזה שהם סרבו להכנס לבנינים – – מכל סוג; ארמונות, מעונות פאר, דירות, שיכונים, בתים כפריים, בקתות, צריפים, אהלים וחורבות.”

תרמון נראה מזועזע. “אתה רוצה להגיד שהם סרבו לעזוב מקומות פתוחים. איפה הם ישנו?”

“במקומות פתוחים.”

“היו צריכים להכריח אותם להכנס פנימה”

“כן, זה מה שהם עשו. וכיון שכך, נכנסו כל האנשים ההם להיסטריה אלימה וניסו כמיטב יכולתם לרסק לעצמם את הראשים בעזרת הקיר הקרוב ביותר. יכולת להכניס אותם פנימה, אבל להחזיק אותם בפנים – – רק עם מעיל משוגעים וזריקת מורפיום.”

“זה נשמע כמו שגעון.”

“זה בדיוק מה שקרה. אדם אחד מכל עשרה שנכנסו למנהרה יצא ממנה מטורף. קראו לפסיכולוגים, ואנחנו עשינו את הדבר היחיד שהיה אפשר לעשות. סגרנו את העסק.” הוא פרש את ידיו.

“ומה היה עם האנשים ההם?” שאל תרמון לבסוף.

“ביסודו של דבר, בדיוק מה שקרה לך כשחשבת שהקירות סוגרים עליך בחושך. לפחד האינסטנקטיבי של המין האנושי מפני העדר אור יש שם מדעי. אנחנו קוראים לזה ‘קלאוסטרופוביה’, מפני שהעדר אור כרוך תמיד במקומות מסוגרים, כל שהפחד מפני האחד הוא גם פחד מפני השני. מבין?”

“והאנשים ההם במנהרה?”

"האנשים ההם במנהרה היו אותם אומללים שהמבנה הנפשי שלהם לא היה חזק דיו להתגבר על הקלאוסטרופוביה שאחזה בהם בעלטה. חמש עשרה דקות ללא אור הן זמן ארוך; עליך עברו רק שתים או שלוש דקות, ואני חושב שהיית די מזועזע.

“לאנשים ההם במנהרה היה מה שקרוי ‘קבעון קלאוסטרופובי’. הפחד הסמוי שלהם מפני עלטה ומקומו מסוגרים התגבש ונעשה פעיל. ועד כמה שאנו יכולים לדעת, קבוע. זה מה שעושות חמש עשרה דקות של חושך.”

השתררה שתיקה ממושכת. ומצחו של תרמון החל להתקמט לאטו. “אינני מאמין שזה כל כך גרוע.”

“אתה אומר שאינך רוצה להאמין,” פלט שירין. “אתה פוחד להאמין. הסתכל החוצה מהחלון!”

תרמון עשה כדבריו, והפסיכולוג המשיך ללא הפסקה, “תאר לעצמך את העלטה – בכל מקום ומקום. שום אור, היכן שלא תביט. הבתים, העצים, השדות, האדמה, השמים – – שחורים! ועוד צריך להוסיף את הכוכבים, עד כמה שידוע לי – ומי יודע מה הם. האם אתה יכול להעלות זאת על דעתך?”

“כן, אני יכול,” הצהיר תרמון בקול מתגרה.

"שירין חבט באגרופו על השולחן בלהט פתאומי. “אתה משקר! אינך יכול להעלות את כל זה על הדעת. המוח שלך אינו בנוי לתפוס זאת, כפי שאיננו בנוי לתפוס את מושג הנצח. אתה רק יכול לדבר על זה. חלק זעיר של המציאות מזעזע אותך וכשתחול המציאות כולה, יאלץ המוח שלך להתמודד עם תופעה המצויה מחוץ ליכולת התפיסה שלו. תצא מדעתך, לחלוטין ולתמיד! אין שום צל של ספק!”

הוא הוסיף בעצב, “עוד אלפיים שנות מאבק ויסורים יעלו בתוהו. מחר לא תעמוד אפילו עיר על תילה בכל לגאש.”

תרמון החזיר לעצמו חלק משווי משקלו הנפשי. “זה לא נובע. אני עדיין לא רואה למה אני צריך לרדת מהפסים רק בגלל שאין אף שמש בשמיים – – אבל אפילו אם כן, ואם כל אדם אחר ירד מהפסים, איך זה יכול להרוס את כל הערים? האם אנחנו הולכים לפוצץ אותן?”

אלא שגם שירין כעס. “אילו היית בעלטה, מה היית רוצה יותר מכל; מה היה שואף להשיג כל אינסטינקט במוחך? אור, לעזאזל, אור!”

“כן?”

“ואיך היית משיג אור?”

“אני לא יודע,” אמר תרמון בקול שטוח.

“מהי הדרך היחידה להשיג אור, חוץ מהשמש?”

“מנין לי לדעת?”

הם עמדו פנים מול פנים, אף מול אף.

שירין אמר, “אתה תשרוף משהו, אדוני. ראית פעם שריפת יער? יצאת פעם לפיקניק ובישלת על מדורת עצים? החום איננו הדבר היחיד שנפלט מעץ בוער, אתה יודע? הוא פולט אור, ואנשים יודעים את זה. וכשיהיה חושך הם ירצו אור, והם ישיגו אותו.”

“אז הם ישרפו עץ?”

“אז הם ישרפו כל מה שיוכלו להשיג. הם יהיו מוכרחים להאיר. הם יהיו מוכרחים לשרוף משהו, ואם לא יהיה להם עץ בקרבת מקום, ישרפו את הדבר הקרוב ביותר. יהיה להם אור – – וכל מקום מגורים יעלה בלהבות!”

עיניהם נצמדו אלה לאלה, כאילו כל השאלה לא היתה אלא ענין אישי של מאבק בין רצונותיהם, ואז נרתע תרמון ללא מלים. הוא התנשם במקוטע ובכבדות, ובקושי הבחין בהמולה שנשמעה לפתע מהחדר השני, מעבר לדלת הסגורה.

שירין דיבר, ורק במאמץ רב הצליח לשוות לקולו נימה ענינית. “אני חושב ששמעתי את קולו של יימוט. מסתבר שהוא ופארו חזרו. בוא ניכנס ונראה איפה היו עד עכשו.”

“אם אתה אומר!” מלמל תרמון. הוא שאף אויר בכוח וכאילו התנער. המתח פג.

בחדר השני שררה מהומה גמורה, וכל אנשי הסגל נקבצו סביב שני הצעירים בעת שאלה הסירו מעליהם את מעיליהם בעודם מחזירים תשובות לשאלות הרבות והשונות שהומטרו עליהם.

אטון התפרץ מבעד לקהל והתיצב זועם מול שני המאחרים לבוא. “האם ידוע לכם שנשארה רק חצי שעה עד שעת האפס? איפה הייתם?”

פארו 24 התישב וחיכך את ידיו זו בזו. לחייו היו אדומות מן הצינה שבחוץ. “יימוט ואני סיימנו כרגע ניסוי קטן ומטורף שערכנו לעצמנו. ניסינו לראות אם אפשר לבנות איזה מתקן דימוי שבאמצעותו נוכל לתאר לעצמנו את הופעת העלטה והכוכבים ולקבל איזה מושג לגביהם מראש.”

מלמול של מבוכה נשמע בקרב המאזינים, ומבט של התענינות פתאומית עלה בעיני אטון. “לא נאמר על כך דבר לפני כן. איך עשיתם זאת?”

“ובכן,” אמר פארו, " הרעיון עלה על דעתנו לפני זמן רב, ועבדנו עליו בשעות הפנאי שלנו. יימוט הכיר בית נמוך, חד קומתי, בעיר, בעל גג קמור – – אני חושב שפעם הוא היה מוזיאון. בכל אופן קנינו אותו – –"

“מנין השגתם כסף?”

“מחשבונות הבנק שלנו,” נאנק יימוט 70. “עלה לנו אלפיים קרדיט.” ובקול מתגונן. “אז מה בכך? מחר, אלפיים קרדיט יהיו אלפיים פיסות נייר. זה הכל.”

“בטח,” הסכים פארו. “קנינו את הבית וריפדנו אותו מבפנים בקטיפה שחורה מלמעלה עד למטה, כדי להשיג עלטה מושלמת ככל האפשר. אחר כך נקבנו חורים קטנים בתקרה והחוצה דרך הגג, וכיסינו אותם במכסים קטנים ממתכת, שאת כולם צאפשר לסלק הצדה בלחיצה על כפתור אחד. את החלק הזה, לפחות, לא עשינו בעצמנו; השגנו נגר וחשמלאי ועוד כמה – לכסף לא היתה חשיבות. הנקודה היתה שהצלחנו לסדר, כך שהאור יבקע מהחורים האלה בתקרה, כך שהתוצאה תהיה דומה לאור כוכבים.”

בדממה שנשתררה לא נשמע אפילו רחש נשימה. אטון אמר בקול נוקשה:

"לא היתה לכם זכות לערוך ניסויים פר – – "

פארו נראה נכלם. “אני יודע, אדוני – – אבל, למען הכנות, יימוט ואני חשבנו שהניסוי קצת מסוכן. אם התוצאה תהיה קרובה לאמת, ציפינו שנשתגע פחות או יותר – – לפי מה ששירין אומר על כל זה, חשבנו שזה די סביר. רצינו לקחת את הסיכון על עצמנו. כמובן, אילו התברר שאפשר לשמור על שפיות הדעת, עלה על דעתנו שנוכל לחסן את עצמנו לקראת הליקוי האמיתי, ואחר כך לחסן את כולכם באותו אופן. אבל שום דבר לא יצא מזה – –”

“למה, מה קרה?”

יימוט הוא שענה. “סגרנו את עצמנו בפנים ואפשרנו לעינים שלנו להסתגל לחשכה. הרגשה מחרידה להפליא, משום שהעלטה גורמת לך לחשוב שהקירות והתקרה סוגרים עליך. אבל התגברנו עליה ולחצנו על הכפתור. המכסים זזו הצדה ובגג הופיעו נקודות אור קטנות – –”

“ואז?”

“ואז – – שום דבר. זה הדבר הכי גרוע. לא קרה שום דבר. זה ההיה סתם גג עם חורים, וככה בדיוק זה נראה. נסינו שוב ושוב – – בגלל זה התעכבנו כל כך הרבה זמן – – ופשוט לא השגנו שום תוצאות.”

נשתררה דומית תדהמה, וכל העינים פנו אל שירין שישב דומם בפה פעור.

תרמון דיבר הראשון. “אתה יודע מה זה עושה לכל התיאוריה שהמצאת, שירין, נכון שאתה יודע?” הוא חייך בהקלה.

אבל שירין הרים את ידו. “רגע, חכו רגע. תנו לי לחשוב על כל זה.” ואז הקיש באצבעותיו, וכשהרים את ראשו, לא היו בעיניו הפתעה או אי־ודאות. “כמובן – –”

הוא לא סיים את המשפט. מאי־שם למעלה נשמעה נקישה חדה, ובינאי זינק על רגליו ובמעלה המדרגות, “מה לעזאזל!”

האחרים רצו אחריו.

הדברים התרחשו במהירות. כשהגיע לכיפת המצפה, נתן בינאי מבט אחד של חרדה בלוחות הצילום המרוסקים ובאדם הרכון עליהם; אז השליך את עצמו בפראות על הפולש ולפת את גרונו בלפיתת חנק. חבטות ומהלומות פרועות, כאשר הצטרף שאר הסגל, והזר נבלע ונחנק תחת משקלם של חצי תריסר אנשים זועמים.

אטון הגיע האחרון מתנשם בכבדות. “תנו לו לקום!”

הפקעת התירה את עצמה בלב ולב והזר, נושם ונושף, בגדיו קרועים ומצחו חבול, נגרר והוקם על רגליו. היה לו זקן צהוב וקצר, מסולסל בקפידה בסגנון המקובל על הפולחנאים.

בינאי שינה את אחיזתו ללפיתת עורף וניער את האיש באלימות. "בסדר, עכברוש, מה הענינים? הלוחות האלה – – "

“לא אותם רציתי,” החזיר הפולחנאי בקול צונן. “זו היתה תאונה.”

בינאי עקב אחר מבטו הבוער ונהם, “אני מבין. רצית את המצלמות עצמן. מזל גדול היה לך כשנתקלת בלוחות, אם כן. אילו היית נוגע בברתה הגדולה או בכל אחת מהמצלמות האחרות, היית מת בעינויים אטיים. אבל מכיון שכך – –” הוא מתח את אגרופו לאחור.

אטון תפס בשרוולו. “חדל! עזוב אותו!”

הטכנאי הצעיר נרתע, וזרועו צנחה באי־רצון. אטון דחף אותו הצדה והתיצב מול הפולחנאי. “אתה לטימר, נכון?”

הפולחנאי השתחווה בתנועה נוקשה והצביע על הסמל שעל ירכו. “אני לטימר 25, משמש מן המעלה השלישית להוד הדרתו, סור 5.”

“והיית כאן” – – גבותיו הלבנות של אטון התקשתו – – “עם הוד הדרתו, כאשר ביקר אצלי בשבוע שעבר, נכון?”

לטימר השתחווה שנית.

“ומה רצונך עכשו, אם כן?”

,“שום דבר שתוכלו לתת לי מרצונכם החפשי.”

“סור 5 שלח אותך, אני מניח – – או אולי הרעיון שלך?”

“לא אענה על השאלה הזאת.”

“האם צפויים לנו עוד מבקרים?”

“לא אענה גם על השאלה הזאת.”

אטון נתן מבט נזעף בשעונו. “שמע, בן אדם, מה רוצה אדונך ממני? אני קיימתי את חלקי בעסקה.”

לטימר העלה על פניו חיוך קלוש, אבל לא אמר דבר.

“בקשתי ממנו נתונים,” המשיך אטון בכעס, “שרק הפולחן יכול לספק, ואותם קיבלתי. על כך אני אסיר תודה. בתמורה, הבטחתי להוכיח את האמת היסודית שמאחורי אמונת הפולחן.”

“לא היה שום צורך להוכיח זאת,” נשמעה התשובה הגאה.

“הכל מוכח ב’ספר החזיונות.'”

“בעיני קומץ הפולחנאים, כן. אל תעמיד פנים כאילו אינך מבין את כוונתי. הצעתי גיבוי מדעי לאמונותיכם. וכך עשיתי!”

עיניו של הפולחנאי הצטמצמו במרירות. “כן, כך עשית – – בערמומיות השועל, משום שמה שקרוי בפיך אמנם תומך באמונותינו, אולם בה בעת מסלק כל צורך בהן. הפכת את העלטה ואת הכוכבים לתופעות טבעיות, וסילקת מעליהם את משמעותם האמיתית. זו היתה כפירה בעיקר.”

“אם כך, האשמה איננה בי. העובדות קיימות. מה יכול אני לעשות, מלבד להציג אותן?”

“אותן ‘עובדות’ אינן אלא הונאה ואשליה.”

אטון רקע ברגליו בכעס. “מנין לך?”

התשובה הכילה את מלוא הודאות של אמונה מוחלטת.

“אני יודע!”

המנהל נעשה סגול, ובינאי לחש בחפזון באזניו. אטון רמז לו שישתוק. “ומה רוצה סור 5 שנעשה? הוא עדיין חושב, אני מניח, שבנסיונותינו להתרות בעולם שינקוט אמצעים כנגד סכנת הטירוף, אנו מעמידים נשמות לאין ספור בסכנה. לא הצלחנו, אם נודעת לכך איזו חשיבות בעיניו.”

“הנסיון עצמו גרם נזק די והותר, ואת נסיונותיכם המזיקים להשיג ידע באמצעות מכשירי השטן שלכם יש להפסיק מיד. אנו עושים את רצון הכוכבים, ולא נותר לי אלא להצטער על שרשלנותי מנעה בעדי מלהרוס את מכשירי התופת שלכם.”

“זה לא היה מועיל לכם במיוחד,” ענה אטון. “כל הידע שלנו, חוץ מן הראיות הישירות שאנו עומדים לאסוף מיד, טמון במקום מבטחים, ואיש לא יוכל להזיק לו.” הוא חייך בחומרה. “אלא שכל זה אינו משנה את מעמדך כאן, כפורץ וכפושע.”

הוא פנה אל האנשים שמאחוריו. “שמישהו יתקשר עם המשטרה בעיר סארו.”

קריאת הסתיגות נשמעה מעברו של שירין. “לעזאזל, אטון, מה אתך? אין זמן בשביל זה. הנה” – – הוא נדחק קדימה – – “תן לי לטפל בזה.”

אטון ירה מבט במורד חטמו ונעץ אותו בפסיכולוג. “לא זה הזמן לתעלולים שלך, שירין. האם תואיל בטובך להרשות לי לטפל בענין בדרכי שלי? ברגע זה אינך שייך לכאן כלל, ואל תשכח זאת.”

פיו של שירין התעקל ברוב אומר. “אבל למה לנו להסתבך בבעיה הבלתי אפשרית של קריאה למשטרה – – כשליקוי בטא עומד להתחיל בעוד דקות ספורות – – אם האיש הצעיר הזה מוכן בהחלט לתת לנו הן צדק שישאר כאן ולא יגרום שום בעיות כלל?”

הפולחנאי השיב מיד, “לא אעשה שום דבר מעין זה. אתם רשאים לעשות כל מה שתרצו, אבל למען ההגינות עלי להתרות בכם שבהזדמנות הראשונה אני עומד לסיים את המלאכה שבאתי הנה לעשותה. אם אתם עומדים לסמוך על הן הצדק שלי, מוטב שתקראו למשטרה.”

שירין חייך חיוך ידידותי. “ברנש תקיף אתה, מה? טוב, הרשה לי להסביר משהו. אתה רואה את הצעיר הזה ליד החלון? בחור חזק ובריא, יודע מה לעשות באגרופיו, וגם הוא אינו שייך לצוות. ברגע שיתחיל הליקוי לא יהיה לו שום דבר אחר לעשות, מלבד לפקוח עין עליך. וחוץ ממנו, גם אני כאן – קצת מסורבל בשביל עבודת אגרופים, אבל אני יכול לעזור.”

“אז מה?” שאל לטימר בקול קפוא.

“הקשב ותשמע,” היתה התשובה. “ברגע שיתחיל הליקוי, נקח אותך שנינו, תרמון ואני, ונכניס אותך לארון קטן עם דלת אחת, שעליה נניח מנעול גדול, ובלי שום חלונות. שם תשאר עד הסוף.”

“ואחר כך,” התנשף לטימר בפראות, “לא יהיה מי שיוציא אותי החוצה. אני יודע בדיוק מה יקרה כשיופיעו הכוכבים – אני יודע הרבה יותר טוב ממך. כשכולכם תצאו מדעתכם, לא ישאר איש לשחרר אותי. חנק ורעב איטיים, מה? למה עוד אפשר לצפות מחבורת מדענים. אבל את הן צדק שלי לא תקבלו. זה ענין עקרוני, ולא אדבר עליו יותר.”

אטון נראה מזועזע. עיניו הדהויות שוטטו במצוקה. “באמת, שירין, לנעול אותו –”

“אנא!” שירין רמז לו בחוסר סבלנות שישתוק. “אינני מעלה כלל על דעתי שנגיע עד כדי כך. לטימר שלנו ניסה הימור קטן ופקחי, אבל אינני פסיכולוג רק משום שהמלה הזאת מוצאת חן בעיני.” הוא חייך אל הפולחנאי.

“בחייך, אינך חושב באמת שאני מדבר על דבר גס כמו הרעבה. לטימר יקירי, אם אנעל אותך בארון, לא תזכה לראות את העלטה, ולא תזכה לראות את הכוכבים, אין צורך לדעת רבות על עקרונות היסוד של הפולחן כדי להבין שבעיניך, אם תוסתר מן הכוכבים, פרוש הדבר הוא אבדן נשמתך בת האלמוות. והנה, אני חושב שאתה איש כבוד. אני מוכן לקבל הן צדק שלך שלא תנסה להפריע למתרחש כאן, אם תציע אותו.”

וריד פעם ברקתו של לטימר, הוא נראה כאילו התכווץ פתאום כאשר אמר בקול דחוס, “קבל אותו!” ואז הוסיף בחמה מהירה. “אבל אני אתנחם בכך שכולכם תאבדו את נשמותיכם בגלל מעשיכם היום.” הוא חג על עקבו וניגש לשרפרף גבוה ליד הדלת.

שירין החווה בראשו אל הכתב. “התישב על ידו, תרמון – רק למען הרושם. היי, תרמון!”

אבל הכתב לא נע. הוא החויר עד שפתיו. “תראו את זה!” אצבעו נשלחה ברעד לעבר השמים, וקולו היה יבש וסדוק. הכל התנשפו כאיש אחד כאשר עקבו עיניהם אחר האצבע השלוחה, ולרגע חסר נשימה אחד, קפאו מבטיהם. בצדה האחד של בטא התגלה כרסום!

הפסה הזעירה של שחור מכרסם היתה אולי צרה מרוחב הצפורן, אבל בעיני הצופים הנדהמים הגדילה את עצמה לממדים של חריצת גורל.

רק רגע קט התבוננו בה, ואחר כך בקעה מהומה צווחנית שנמשכה עוד פחות ופינתה את מקומה להמולה סדורה של פעילות – כל איש לתפקידו הקבוע מראש. ברגע המכריע, לא היה מקום לרגשות. האנשים לא היו אלא מדענים שתכליתם לפניהם. אפילו אטון נמוג לו.

שירין אמר בקול מעשי, “המגע הראשון נוצר בודאי לפני חמש עשרה דקות. קצת מוקדם מדי, אבל די טוב בהתחשב בכל הנעלמים שנכללו בחישוב.” הוא הסתכל סביבו מבעד לחלון, וגרר אותו משם בעדינות.

“אטון משתולל מזעם,” לחש, “אז התרחק ממנו. הוא החמיץ את המגע הראשון בגלל הענין הזה עם לטימר, ואם תעמוד בדרכו הוא יצווה לזרוק אותך מהחלון החוצה.”

תרמון הנהן בקצרה והתישב. שירין הסתכל בו בהפתעה. “לעזאזל, בן אדם,” קרא, “אתה רועד כולך.”

“אה?” תרמון לחלח שפתים יבשות וניסה לחייך." אני לא מרגיש כל כך טוב." מה שנכון, נכון."

עיניו של הפסיכולוג התקשו. “אינך עומד לאבד את עצביך, מה?”

“לא!” קרא תרמון בעלבון פתאומי. “תן לי הזדמנות, בחייך! בכלל לא האמנתי בכל השטויות האלה – בכל אופן, לא ממש, בלב – עד לפני רגע אחד. תן לי הזדמנות להתרגל לרעיון. אתה הכנת את עצמך במשך חדשיים או יותר.”

“אתה צודק, מה יש להגיד,” השיב שירין בקול מהורהר.

“שמע! יש לך משפחה – הורים, אשה, ילדים?”

תרמון הניד את ראשו. “אתה מתכוון למחבוא, אני מניח. לא, אל תדאג בקשר לזה. יש לי אחות, אבל היא במרחק אלפיים מיל מכאן. אני אפילו לא יודע את הכתובת המדויקת.”

“ובכן, מה בקשר אליך עצמך? עוד יש לך זמן להגיע לשם, וממילא חסר להם אדם אחד, אחרי שהסתלקתי. אחרי הכל, אינך נחוץ כאן, ונוכחותך שם תהיה תוספת נאה–”

תרמון הרים עינים יגעות. “אתה חושב שאני מבוהל עד מוות, מה? טוב, אז שים לב, אדוני. אני עיתונאי ומינו אותי לכסות אירוע. אני מתכוון לכסות אותו.”

חיוך קלוש עלה על פני הפסיכולוג. “אני מבין. גאווה מקצועית, זהו זה?”

“אתה יכול לקרוא לזה כך. אבל שמע, בן אדם, הייתי נותן את יד ימין תמורת עוד בקבוק של מיץ הענבים ההוא, אפילו חצי הגודל מזה שחיסלת אתה. אם היה פעם ברנש שרצה לשתות, זה אני.”

הוא קטע את דבריו. שירין דחק בו בכוח. “אתה שומע?” הקשב!"

תרמון עקב אחר תנועת סנטרו של שירין והביט בפולחנאי שעמד מול החלון, מנותק מכל המתרחש סביבו, ומלמל לעצמו כל הזמן בקול מזדמרר.

“מה הוא אומר!” לחש הכתב.

“הוא מדקלם מ’ספר החזיונות', פרק ה',” ענה שירין. ואז, בדחיפות, “שתוק והקשב, אמרתי.”

קולו של הפולחנאי עלה בהתלהבות פתאומית:

"ויהיה בימים ההם והשמש בטא ניצבה בדד על משמרת הרקיע ותארך משמרתה מתקופה לתקופה; עד אשר נגהה היא לבדה, הצמוקה והצוננת, כדי מחצית התקופה בשמי לגאש.

"ויתקבצו העם בכיכרות וברחובות להשתאות למראה ולפרשו, ומועקה זרה ירדה עלימו. ותחרד נפשם ונבוכו מיליהם כי על כן ציפו נפשות האדם לבוא הכוכבים.

"'ובקרית טריגור בחצי היום קם ונדרט 2 ויאמר לאנשי טריגור, “שמעו החטאים והאזינו לי! אף כי מאוס מאסתם בדרך הישר, עוד תבואו עת חשבון. כי הנה קרבה המערה ובאה לבלוע את לגאש וכל אשר בה.”

"'ויהי כדברו ויאטה פי מערת העלטה על שולי בטא, וכל לגאש נסתרה מעין. ויזעקו העם מרה בהעלמה, ופחד גדול לנפשו ירד עלימו.

"'ותסגור מערת העלטה על לגאש, ולא נותר עוד אור על כל פניה. ויהיו העם כעוורים ולא ראה איש פני רעהו גם כאשר נשף על פניו.

"'ויופיעו בחשכת הכוכבים ואין מונה למספרם, ויבקעו צלילי מנגינה מופלאה ביפיה עד כי עלי העצים הפכו ללשונות וידברו שירת פלא.

"'ויהי ברגע ההוא ונשמות האדם נטשו את גופם, ויהפכו גופי האדם לבהמות השדה ולחיות הפרא; ובאפלת הרחובות בכל ערי לגאש כולנה שוטטו הבהמות בזעקות פראים.

"'ותצא מן הכוכבים שלהבת מרום ותגע בערי לגאש, ובכל אשר נגעה תשחית עד כלב, ולא נותר עוד זכר לאדם ולמעשה האדם.

“'ויהי – '”

שינוי קל שבקלים ניכר בנימת קולו של לטימר. עיניו לא זעו, ובכל זאת חש בתשומת־לבם המרותקת של השנים האחרים. קצב דיבורו השתנה בקלות, ללא הפסקה לנשימה, וההברות נעשו קולחות יותר.

תרמון המופתע פער את עיניו. המלים היו כאילו מוכרות, ובכל זאת לא מוכרות. שינוי חמקמק במבטא, סטיה זעירה בהדגש התנועות; לא יותר – ועם זאת לא נותרה כל אפשרות להבין את דברי לטימר.

שירין חייך חיוך ערמומי. “הוא עבר לאיזו שפה של מחזור קודם, בודאי המחזור השני המסורתי שלהם. זו היתה השפה המקורית שבה נכתב ‘ספר החזיונות’, אתה יודע.”

“לא חשוב; שמעתי מספיק.” תרמון דחף את כסאו לאחור וסרק את שערו לאחור בידים שכבר לא רעדו. “אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשו.”

“באמת?” שירין נראה מופתע מעט.

“הייתי אומר שכן. לפני כמה רגעים עבר עלי זמן די קשה. לשמוע אותך עם הכבידה שלך ולראות את הליקוי ההוא מתחיל – כל זה כמעט גמר אותי. אבל זה” – הוא התיז אגודל אומר בוז לעבר הפולחנאי צהוב הזקן – “זה סוג הדברים שהמטפלת שלי היתה מספרת לי. צחקתי מהדברים האלה כל ימי חיי. אני לא מתכונן לתת להם להפחיד אותי עכשו.”

הוא שאף אויר לריאותיו ואמר בעליצות פרועה, “אבל אם אני רוצה להישאר במצב טוב עם עצמי, כדאי שאסובב את הכסא כך שלא אראה את החלון.”

שירין אמר, “כן, אבל כדאי גם שתדבר יותר בשקט. אטון שלף הרגע את הראש שלו מהקופסה שלתוכה הכניס אותו ותקע בך מבט שהיה צריך להרוג אותך.”

תרמון עיווה את פיו. “שכחתי את הזקן ההוא.” הוא הפנה את כסאו בזהירות מודגשת מן החלון והלאה, שיגר מבט של תיעוב מעבר לכתפו, ואמר, “עלה על דעתי שחייב להיות חיסון טבעי ניכר מפני שגעון הכוכבים הזה.”

הפסיכולוג לא ענה מיד. בטא כבר עברה את נקודת הזנית, וריבוע אור השמש האדום שהטיל החלון על הרצפה התרומם עד שהגיע לחיקו של שירין. הוא הסתכל במבט מהורהר בצבע הדמדומים, ואז גחן ונתן את עיניו בשמש עצמה.

הפיסה שנגסה בצד השמש גדלה לכתם כרסום גדול שכיסה שליש מבטא. הוא רעד, וכשהזדקף שנית, לא היה בלחייו התפוחות אותו הצבע ששכן בהן לפני כן.

גם הוא הפך את כסאו, בחיוך שהיה כמעט התנצלות.

“בודאי מנסים עכשו שני מיליון אנשים בעיר סארו להצטרף לפולחן בבת־אחת, מין מסע התעוררות ענקי.” הוא הוסיף באירוניה, “לפולחן מצפה שעה של שגשוג חסר תקדים. אני בטוח שהם ינצלו אותה עד תום. עכשו, מה אמרת קודם?”

“בדיוק את זה. איך מצליחים הפולחנאים להעביר את ‘ספר החזיונות’ ממחזור למחזור, ואיך בשם לגאש כתבו אותו בכלל? היה מוכרח להיות איזה מין חיסון, כי אם הכל יצאו מדעתם, מי נשאר לכתוב את הספר?”

שירין הסתכל בשואל במבט עגום. "ובכן, שמע, איש צעיר, אין לכך אף עד ראיה אחד, אבל יש לנו כמה רעיונות די טובים איך זה קרה. אתה מבין, יש שלושה סוגי אנשים העשויים לצאת מזה יחסית ללא פגע. ראשית, המעטים מאד שאינם רואים כלל את הכוכבים; העיורים, אלה ששתו לשכרה בתחילת הליקוי ונשארים שיכורים עד הסוף. אותם אפשר להוציא מהחשבון – משום שלמעשה, אין הם עדים.

“שנית, ישנם הילדים למטה מגיל שש, שעבורם העולם כולו חדש מדי ומוזר מדי, כך שאין הם נבהלים מן הכוכבים והעלטה. אלה יהיו סתם עוד פריטים בעולם מפתיע ממילא. אתה מבין זאת, נכון?”

תרמון הנהן בפקפוק. “יכול להיות.”

"לבסוף, ישנם אלה שמוחותיהם גסים ומגושמים מכדי שיתמוטטו כליל. אלה שכמעט ואינם רגישים, בקושי יושפעו – אני מדבר על אנשים כגון כמה מן האכרים הזקנים, הרצוצים מעמל. ובכן, לילדים יהיו זכרונות עמומים, ואלה, בתוספת לפטפופים המבולבלים ולגבובי הדברים של השוטים המטורפים־למחצה, יוצרים את הבסיס ל’ספר החזיונות'.

“מטבע הדברים, הספר מבוסס בעיקרו על עדותם של המוכשרים פחות מכל לשמש כהיסטוריונים; כלומר, ילדים ושוטים; ומן הסתם ערכו אותו שוב ושוב מן היסוד במרוצת המחזורים.”

“האם אתה חושב,” התפרץ תרמון, “שהעבירו את הספר ממחזור למחזור באותה הדרך שבה אנו מתכננים להעביר הלאה את סוד הכבידה?”

שירין משך בכתפיו. “אולי, אבל השיטה המדויקת איננה חשובה. הם עושים זאת, כך או אחרת. הנקודה שאליה רציתי להגיע היא שהספר איננו יכול שלא להיות עיוות גם אם הוא מבוסס על עובדות. למשל, האם זכור לך ניסוי החורים בגג שערכו יימוט ופארו – הניסוי שלא הצליח?”

“כן.”

"ידוע לך למה הוא לא הצ – " הוא חדל וקם בבהלה, כיון שאטון התקרב ובא אליהם, פניו מעוותים ביגון. “מה קרה?”

אטון משך אותו הצדה ושירין הרגיש כיצד רועדות האצבעות המחזיקות במרפקו.

“לא בקול רם!” קולו של אטון היה נמוך ומיוסר. “זה עתה הגיעה הודעה מהמחבוא בקו הפרטי.”

שירין התפרץ בחרדה. “יש להם בעיות?”

“לא להם.” אטון הדגיש את שם הגוף. “הם אטמו את עצמם לפני זמן מה, והם עומדים להישאר קבורים עד מחרתיים. הם בטוחים. אבל העיר, שירין – מהומה שלמה. אין לך מושג –” הוא התקשה בדיבורו.

“ומה?” פלט שירין בחוסר סבלנות. “מה בכך? יהיה גרוע יותר. למה אתה כל כך רועד?” הוא הוסיף בחשד, “איך אתה מרגיש?”

עיניו של אטון התיזו ניצוצות של כעס על החשד המרומז, ושוב מילאה אותן חרדה. “אינך מבין. הפולחנאים יצאו לפעולה. הם מסיתים את התושבים להסתער על המצפה – מבטיחים להם ישועה, מבטיחים להם הכל. מה נעשה, שירין?”

ראשו של שירין שח, והוא נעץ מבט ארוך ומהורהר באצבעות רגליו. הוא טפח על סנטרו בפרק אצבע אחת, ואז הרים את עיניו ואמר בקול נמרץ, "נעשה? מה יש לעשות? שום דבר! האם האנשים יודעים על זה?

“לא, מובן שלא!”

“טוב מאד! שישאר כך. כמה זמן עד הליקוי המלא?”

“כמעט שעה.”

“אין מה לעשות אלא להמר. דרוש זמן לארגן המון גדול באמת, ודרוש עוד זמן להגיע עד כאן. לפחות חמישה מילין מהעיר –”

הוא הציץ בעד החלון, המורד המדרון, אל המקום שבו פינו החלקות המעובדות מקום לבתי הפרברים הלבנים; והלאה למקום שבו היתה העיר עצמה כתם מעורפל באופק – אד עמום באורה הדועך של בטא.

הוא שב ואמר בלי לפנות. “דרוש זמן. המשך לעבוד והתפלל שהליקוי יגיע לשיאו קודם.”

בטא היתה חצויה לשנים, וקו ההפרדה הלך ודחק קימור קל לתוך החלק הבהיר עדיין של השמש. הדבר היה דומה לעפעף ענקי הסוגר במלוכסן על אור העולם.

הקולות הקלושים של החדר שבו עמד נמוגו ונשכחו, והוא חש את הדומיה הדחוסה של השדות בחוץ. אפילו החרקים כאילו נדמו בפחדם. והכל היה עמום.

הוא נרתע למשמע קול באזניו. תרמון אמר “משהו לא בסדר?”

אה? ל־לא. חזור לכסא. אנחנו מפריעים." הם החליקו בחזרה לפינתם, אבל הפסיכולוג נותר שקט למשך זמן מה. הוא הרים אצבע ורופף את צוארונו. הוא פיתל את צוארו ימינה ושמאלה, אבל לא מצא הקלה. לפתע הרים את מבטו.

“האם אתה מרגיש קושי בנשימה?”

העתונאי פקח את עיניו ושאף אויר פעמים או שלוש. “לא. למה?”

“הסתכלתי יותר מדי זמן בעד החלון, אני מתאר לעצמי. הדמדומים תפסו אותי. קושי בנשימה הוא אחד הסימנים הראשונים של התקפת קלאוסטרופוביה.”

תרמון שאף אויר עמוקות עוד פעם. “ובכן, הם עוד לא תפסו אותי. שמע, הנה עוד אחד מהבחורים.”

בינאי הציג את גופו הכבד בין האור ושני האנשים שבפינה, ושירין מצמץ לעברו בעצבנות. “שלום, בינאי.”

האסטרונום העתיק את משקל גופו מרגל לרגל והעלה חיוך קלוש. “לא אכפת לכם אם אני אשב אתכם קצת ואצטרף לשיחה? המצלמות שלי מוכנות, ואין מה לעשות לפני השיא.” הוא הפסיק ונתן עיניו בפולחנאי, שמשך לפני חמש עשרה דקות ספר קטן, כרוך בעור, מתוך שרוולו, ורכן עליו בדריכות מאז. “העכברוש הזה לא עשה שום צרות, נכון?”

שירין נענע בראשו. כתפיו נמתחו לאחור למצחו נחרש קמטים בריכוז כאשר אילץ את עצמו לנשימה סדירה. “יש לך אילו קשיים בנשימה, בינאי?”

בינאי רחרח את האויר בתורו. “לא נראה לי מחניק.”

“טיפת קלאוסטרופוביה,” הסביר שירין על דרך ההתנצלות.

“אוה־ה־ה! עלי זה משפיע בצורה שונה לגמרי. יש לי הרגשה שהעינים שלי מתהפכות פנימה. הכל נראה מעורפל – שום דבר לא ברור. וגם קר נורא.”

“כן, קר מאד, אין ספק. זו איננה אשליה.” תרמון עיווה את פניו. “כאילו מישהו שיגר זה עתה את אצבעות הרגלים שלי במשאית קירור.”

“מה שאנחנו צריכים,” תרם שירין, “זה להעסיק את עצמנו בענינים אחרים לגמרי. לפני זמן מה, תרמון, סיפרתי לך למה לא עלה יפה הניסוי של פארו עם החורים בתקרה.”

“רק התחלת,” ענה תרמון. הוא חבק את ברכו בשתי ידיו וחיכך בה את סנטרו.

“ובכן, כפי שהתחלתי לומר, הם שגו בכך שקיבלו את דברי ‘ספר החזיונות’ באופן מילולי. לדעתי אין שום טעם ליחס משמעות מוחשית כלשהי לאותם כוכבים יכול להיות, אתה מבין, שבנוכחות עלטה מוחלטת, המוח חש הכרח דוחק ליצור לעצמו אור. יתכן שאשליה זו של אור היא המסבירה את כל ענין הכוכבים.”

“במלים אחרות,” התערב תרמון, “אתה רוצה לומר שהכוכבים הם תוצאה של הטירוף ולא אחת הסיבות. אם כן, מה יועילו תצלומיו של בינאי?”

“אולי רק להוכיח שזוהי אשליה; או להוכיח את ההיפך, עד כמה שידוע לי. מצד שני –”

אבל בינאי משך את כסאו והתקרב אליהם, הבעה של התלהבות פתאומית על פניו. “שמע, אני שמח שאתם שניכם הגעתם לנושא הזה.” עיניו הצטמצמו והוא זקף אצבע אחת. “חשבתי על הכוכבים האלה, ויש לי רעיון באמת נחמד. כמובן, אלה דיבורים בעלמא, ואינני מנסה להציע זאת ברצינות, אבל אני חושב שזה יכול להיות מענין. אתם רוצים לשמוע?”

הוא נראה מסויג למחצה, אבל שירין נשען לאחור ואמר, “קדימה, אני מקשיב.”

“טוב, ובכן, נניח שיש עוד שמשות ביקום.” הוא קטע את דבריו, מבויש מעט. “זאת אומרת, שמשות רחוקות כל כך שאורן קלוש מכדי שנוכל לראות אותן. אני מתאר לעצמי שזה נשמע כאילו קראתי כמה מהסיפורים הבדיוניים ההם.”

“לא בהכרח. עם זאת, הרי האפשרות הזאת מתבטלת בתוקף העובדה שלפי חוק הכבידה, יהיה אפשר להבחין בהם בגלל כוח המשיכה שלהם?”

“לא, אם הם די רחוקים.” השיב בינאי, “ממש רחוקים – אולי ארבע שנות אור, אולי יותר. במקרה זה לא נוכל לעולם להרגיש בהשפעת הכבידה שלהם, משום שהם יהיו קטנים מדי. נאמר שיש המון שמשות במרחק כזה; אולי תריסר או שנים.”

תרמון השמיע שריקה מצלצלת. “איזה רעיון למאמר טוב במוסף לשבת. שני תריסרי שמשות יקום שרחבו שמונה שנות אור. בחיי! זה יכווץ את היקום שלנו עד שאיש לא יבחין בו. הקוראים יבלעו את זה.”

“סתם רעיון,” אמר בינאי בחיוך, “אבל אתה תופס את הנקודה. בשעת ליקוי, יהיה אפשר לראות את תריסר השמשות, מפני שלא יהיה אור שמש אמיתי שיבליע אותן. מכיון שהן כל כך רחוקות, הן יראו קטנות, כמו גולות משחק זעירות. כמובן, הפולחנאים מדברים על מיליוני כוכבים, אבל זוהי בודאי הפרזה. פשוט אין מספיק מקום ביקום להכניס לתוכו מיליון שמשות – אלא אם כן הן יגעו אחת בשניה.”

שירין הקשיב בענין שהלך וגבר בהדרגה. “עלית כאן על משהו, בינאי. ומה שקרה לא היה בדיוק הפרזה. מוחותינו, כידוע לך בודאי, אינם מסוגלים לתפוס במישרין כל מספר העולה על חמישה; מעבר לזה קיים רק המושג ‘הרבה’. התריסר יכול להפוך למיליון בלי שום בעיות. רעיון טוב מאד, לעזאזל!”

“ויש לי עוד רעיון נחמד אחד,” אמר בינאי. "האם חשבת אי־פעם כמה היתה בעית הכבידה יכולה להיות פשוטה, אילו רק היתה לך מערכת די פשוטה? נניח שהיה לך יקום של כוכב־לכת אחד בלבד סביב שמש אחת בלבד.

כוכב־הלכת היה נע באליפסה מושלמת, וטיבו המדויק של כוח המשיכה היה ברור כל כך שהיו מקבלים אותו הכל כמובן מאליו. האסטרונומים בעולם כזה היו מגיעים לחוק הכבידה בודאי עוד לפני שהיו ממציאים את הטלסקופ. היה די בתצפית בעין לא מזוינת."

“אבל האם תהיה למערכת בזו יציבות דינמית מספקת?” שאל שירין בספקנות.

“בטח! קוראים לזה הדגם של ‘אחד לאחד’. עיבדו אותו מבחינה מתמטית, אבל מה שמענין אותי הוא ההשלכות הפילוסופיות.”

“נחמד לחשוב על זה,” הודה שירין, “כהפשטה נאה – כמו הגז המושלם או האפס המוחלט.”

“כמובן,” המשיך בינאי, "יש כאן מילכוד – לא יתכנו חיים על כוכב־לכת כזה. הוא לא יקלוט מספיק חום ואור, ואם יסתובב על צירו, תהיה בו עלטה מוחלטת במשך חצי יממה. לא תוכל לצפות שחיים – התלויים מעצם מהותם באור – יתפתחו בתנאים כאלה. חוץ מזה – "

כסאו של שירין ניתר לאחור כאשר זינק על רגליו והתערב בגסות. “אטון מביא את האורות.”

בינאי אמר, “אה”, פנה להסתכל, ואז חייך לכל רוחב פניו בהקלה גלויה.

אטון כרבל בזרועותיו חצי תריסר מוטות, רגל ארכם ואינץ' קטרם. הוא נתן מבט זועם מעליהם בחברי הצוות הנאספים. “חזרו לעבודה, כולכם. שירין, בוא הנה ועזור לי!”

שירין נחפז לצידו של הזקן ושניהם, בשתיקה מוחלטת, קבעו בזה אחר זה את המוטות בכני מתכת מאולתרים שנתלו על הקירות.

שירין, בארשת של אדם המבצע את החלק המקודש ביותר בטכס דתי, חיכך גפרור גדול ומסורבל שהתעורר לחיים ברשרוש והגיש אותו לאטון, אשר קרב את הלהבה לקצהו העליון של אחד המוטות.

שם הססה הלהבה לרגע, ליחכה את הקצה ללא תוצאה, עד שלבסוף בקעה אש פתאומית בקול נפץ ועטרה את פניו של אטון באור צהוב. הוא סילק את הגפרור וקול תרועה עלה מאליו והרעיד את החלון.

בקצה המוט עלתה שלהבת רוטטת בגודל של פיסת יד! שאר המוטות הודלקו בשיטתיות, עד אשר הפכו שש להבות נבדלות את חלקו האחורי של החדר לצהוב. האור היה עמום, עמום עוד יותר מאור השמש הקלוש ביותר, הלהבות רעדו כמטורפות, והולידו צללים שיכורים ומטלטלים. הלפידים העלו עשן תופת והריחו כמטבח שעבר עליו יום גרוע. אבל הם פלטו אור צהוב.

יש לומר את שבחו של אור צהוב – אחרי ארבע שעות תחת בטא הקודרת והמתעממת. אפילו לטימר נשא את עיניו מספרו והשתאה למראה.

שירין חימם את ידיו מול הלפיד הקרוב ביותר, בלא לשים לב לפיח שהצטבר עליהן כאבקה אפורה ודקיקה, ומלמל בהתרגשות לעצמו. “נהדר! נהדר! עד עכשו לא עלה בכלל על דעתי איזה צבע יפה הוא הצהוב.”

אבל תרמון הסתכל בלפידים בחשד. הוא קימט את חטמו נוכח הריח החריף ואמר, “מה הדברים האלה?”

“עצים,” ענה שירין בקצרה.

“לא, זה לא יכול להיות. הם אינם בוערים. החלק העליון חרוך, והאש יוצאת משום מקום.”

“זה היופי שבדבר. זהו מנגנון ממש יעיל לתאורה מלאכותית. הכינונו כמה מאות מהם, אבל רובם נשלחו למחבוא, כמובן. אתה מבין” – הוא פנה ומחה את ידיו המפויחות בממחטה – “אתה לוקח את הליבה הרכה של קני סוף, מיבש אותה לגמרי ואז מספיג אותה בשומן בעלי חיים. כשאתה מדליק את הלפיד, השומן בוער קמעא קמעא. הלפידים האלה בוערים כמעט חצי שעה בלי הפסקה. גאוני, נכון? את ההמצאה הזאת פיתח אחד הצעירים שלנו באוניברסיטת סארו.”

אחרי ההתרגשות הרגעית, השתרר שוב שקט בכיפת המצפה. לטימר הציג את כסאו ממש תחת אחד הלפידים וחזר לקריאתו, שפתיו נעו בדקלום חדגוני של השבעות הכוכבים. בינאי נעלם שוב בכיוון הכללי של מצלמותיו, ותרמון ניצל את ההזדמנות להוסיף לרשימות שרשם עבור המאמר שיכתוב ב'ידיעות סארו' למחרת – כפי שעשה במשך השעתיים האחרונות באורח שיטתי להפליא, מקצועני להפליא וכפי שהיה ברור לו לגמרי, חסר תכלית להפליא.

אבל, לפי עדות הניצוץ המשועשע בעיני שירין, הרישום הקפדני העסיק את דעתו בדבר־מה שונה מן העובדה שהשמים לבשו צבע נורא, אדום־סגול כהה, כאילו היו סלק ענקי שקולף זה עתה; וכך מילא הרישום את תכליתו.

האויר נעשה דחוס יותר, משום מה. האפלולית פלשה לחדר כישות מוחשית, והמעגל המרצד של אור צהוב סביב הלפידים חקק את עצמו בתחומים שהלכו והתחדדו כנגד האפרורית המתקבצת מעבר לו. בחדר עמדו ריח העשן ונוכחות קולות הפיצוח הפעוטים שהשמיעו הלפידים בבעירתם; פסיעותיו הרכות של אחד האנשים המקיף את שולחן עבודתו בהיסוס, על קצות האצבעות; שאיפת אויר חדה כפעם בפעם של מישהו המנסה לשמור על שלוות רוחו בעולם ההולך ונבלע בצללים.

תרמון הוא ששמע הראשון את הרעש מן החוץ. היה זה רושם מעורפל, חסר שיטה, של קול שאיש לא היה מבחין בו אלמלא דומיית המוות ששררה בכיפת במצפה.

הכתב הזדקף בכסאו והחזיר את הפנקס למקומו. הוא עצר את נשימתו והקשיב; ואז, בהסתייגות ניכרת, עשה את דרכו בין טלסקופ השמש ואחת ממצלמותיו של בינאי, ועמד לפני החלון.

הדומיה התרסקה לרסיסים עם קריאתו הנבהלת:

“שירין!”

העבודה נפסקה! הפסיכולוג הגיע לצדו בין־רגע. אטון הצטרף אליהם. אפילו יימוט 70, במרומי כסאו הקטן הרכון לאחור ליד העינית של טלסקופ השמש הענקי, חדל ממלאכתו והביט למטה.

בחוץ היתה בטא רסיס עלוב ולוחש, שנתן מבט נואש אחרון בלגאש. האופק המזרחי, בכיוון העיר, אבד בעלטה, והדרך מסארו למצפה היתה קו אדום־עמום, שנחתם משני צדדיו בחלקות מיוערות, שעציהן איבדו אי־כה את יחודם והתמזגו לגוש צללים רצוף.

אבל הדרך עצמה היא שריתקה אותם, כי על פניה רחש גוש מוצל אחר, הרבה יותר מסוכן למראה.

אטון קרא בקול סדוק, “המשוגעים מהעיר! הם באים!”

“כמה זמן עד השיא?” תבע שירין.

“חמש עשרה דקות, אבל… הם יהיו פה תוך חמש דקות.”

“לא חשוב. המשיכו לעבוד. אנחנו נבלום אותם. המקום הזה בנוי כמו מבצר. אטון, פקח עין על הפולחנאי הצעיר שלנו, שלא ישתטה. תרמון, בוא אתי.”

שירין יצא את הדלת, ותרמון – בעקבותיו. המדרגות נתמתחו מתחתיהם בעיקולים הדוקים, מעוגלים, סביב הארובה המרכזית, והתפוגגו באפרורית עכורה וקודרת. תנופת מרוצתם הראשונית הביאה אותם חמש עשרה רגלים למטה, כך שהאור הצהוב המהבהב מן הדלת הפתוחה נעלם; מעליהם ומתחתיהם שרר אותו צל עכור שאיים לסגור עליהם כליל.

שירין נעצר, וידו השמנמנה נצמדה לחזהו. עיניו בלטו מחוריהן וקולו היה שיעול יבש. "לא יכול… לנשום… רד… לבדך. סגור את כל הדלתות – "

תרמון ירד עוד כרמה מדרגות, ואז פנה לאחור. “חכה רגע! תוכל להחזיק מעמד עוד דקה?” גם הוא התנשף. האויר נשאב לריאותיו ונפלט מהן כאילו היה עיסה דביקה, ומוקד זעיר של בהלה צווח במוחו כנגד המחשבה על ירידה לתוך העלטה המסתורית למטה, לגמרי לבדו.

ככלות הכל, פחד תרמון מן החשכה!

“חכה כאן,” אמר. “אחזור תוך שניה.” הוא זינק למעלה, בדילוגים על שתי מדרגות בבת אחת, לבו פועם בכוח – לא רק עקב המאמץ – הגיע ברגלים כושלות לכיפה ושלף לפיד ממתקן האחיזה. ריחו היה מתועב, והעשן צרב את עיניו כמעט עד עיוורון, אבל הוא נצמד ללפיד כאילו רצה לנשק אותו בשמחה, והלהבה נמשכה לאחור כאשר דהר שוב במורד המדרגות.

שירין פקח את עיניו וגנח כשגחן תרמון מעליו. תרמון ניער אותו בגסות. “בסדר, השתלט על עצמך. יש לנו אור.”

הוא הרים את הלפיד גבוה, על קצות אצבעות רגליו, תמך בפסיכולוג הכושל במרפקו ועשה את דרכו מטה במרכז מעגל האור שהיה לו למחסה.

במשרדים שבקומת הקרקע עוד עמד מעט האור שנותר לפליטה, ותרמון חש כיצד נמוגה מעט האימה הסובבת אותו.

“הנה,” אמר בקול נמרץ, והעביר את הלפיד לשירין. “אפשר לשמוע אותם בחוץ.”

ואכן, הם שמעו. פסיעות זעירות של צעקות גסות, ללא מלים.

אבל שירין צדק; המפה היה בנוי כמבצר. הוא נבנה במאה הקודמת, בימי השיא המכוערים של סגנון הבניה הניאו־גאבוטי, ומעצביו חתרו ליציבות ולעמידות, ולאו דוקא ליופי.

על החלונות הגנו שבכות של מוטות ברזל בעובי אינץ', ששוקעו עמוק באדני הבטון. הקירות היו עשויים אבן מוצקה שאפילו רעש אדמה לא יוכל לקעקע, והדלת הראשית היתה גוש עצום של עץ אלון, מחוזק בברזל בנקודות האסטרטגיות. תרמון הניע את הבריחים והם החליקו וננעלו בנקישה אטומה.

בצידו האחר של המסדרון, עמד שירין וחרף בקול נרפה, הוא הצביע על מנעול בדלת האחורית, שהתקלקל לאין תקנה.

“לטימר נכנס בודאי מכאן,” אמר.

“בסדר, אל תעמוד סתם,” קרא תרמון באי־סבלנות. “עזור לי לגרור הנה רהיטים – וסלק את הלפיד הזה מהעינים שלי. העשן הורג אותי.”

הוא הצמיד שולחן כבד לדלת בעודו מדבר, ותוך שתי דקות הקין מתרס שאולי לא היה כליל היופי והסימטריה, אבל פיצה על כך בכובד הרב של המאסה שלו.

אי־שם, במעומעם, הרחק הרחק, שמע הלמות אגרופים חשופים על הדלת; והצריחות והצעקות מבחוץ כאילו היו מציאותיות רק למחצה.

ההמון יצא מהעיר סארו כשדעתו נתונה לשני דברים בלבד: ישועה בדרך הפולחנאים, שתושג עם השמדת המצפה, ופחד מטריף שכמעט שיתק את הכל. לא היה זמן לחשוב על מכוניות קרקע, או על נשק, או על הנהגה, או אפילו על ארגון. הם יצאו למצפה ברגל והסתערו עליו באגרופים חשופים.

ועתה כשהגיעו, הבהב שביב אור אחרון של בטא, טיפת להבה אדומה כדם, ושפך מעט אור קלוש על יצורי אנוש שלא נותר להם אלא פחד טהור, כלל עולמי!

תרמון נאנק, “בוא ונחזור לכיפה!”

בכיפה נותר במקומו רק יימוט, ליד טלסקופ השמש. השאר התקבצו סביב המצלמות, ובינאי חילק הוראות בקול מחוספס ומתוח.

"הבינו טוב, כולכם. אני מצלם את בטא ממש לפני שיא הליקוי, ומחליף את הלוח. זה משאיר אחד מכם על כל מצלמה. כולכם יודעים בקשר… בקשר למשך החשיפה – "

נשמע מלמול הסכמה עצור נשימה.

בינאי העביר את ידו לפני עיניו. “הלפידים האלה עוד בוערים? לא חשוב, אני רואה אותם!” הוא נשען בכוח אל גב הכסא. “עכשו, תזכרו כולכם, אל… אל תנסו לחפש יותר מדי צילומים טובים. אל תבזבזו זמן בנסיון להכניס ש־שני כוכבים לתחום התמונה. אחד יספיק. ו… ואם אתם מרגישים שאתם יורדים מהפסים, הסתלקו מהמצלמה.”

ליד הדלת, לחש שירין לתרמון, “קח אותי לאטון. אני לא יכול לראות אותו.”

הכתב לא ענה מיד. דמויותיהם העמומות של האסטרונומים רטטו והטשטשו והלפידים ליד התקרה נעשו כתמים צהובים סתם.

“חושך כאן,” לחש.

שירין הושיט יד לפנים, “אטון”. הוא כשל קדימה. “אטון!”

תרמון נע בעקבותיו ותפס את ידו. “חכה, אני אקח אותך.”

אי־כה הצליח לעשות דרכו לרוחב החדר. הוא עצם את עיניו כנגד העלטה ואטם את מוחו כנגד המהומה שבתוכו. איש לא הבחין בהם ולא נתן דעתו עליהם. שירין כשל ונתקל בקיר. “אטון!”

הפסיכולוג חש ידים רועדות נוגעות בו, נרתעות, וקול ממלמל, “זה אתה שירין?”

“אטון!” הוא התאמץ להרגיע את נשימתו. “אל לחשוש מההמון. המקום הזה יבלום אותם.”

לטימר, הפולחנאי, קם על רגליו, פניו מעוותים ביאוש. הוא התחיב בהן צדק, ואם יפר זאת יעמיד את נשמתו בסכנת מוות. אולם הוא אולץ להתחיב, ולא נתן הן צדק מרצונו החפשי. במהרה יבואו הכוכבים; הוא לא יוכל לעמוד מנגד ולהניח – ועם זאת, הוא התחיב בהן צדק.

פניו של בינאי זהרו במעורפל כאשר הרים את ראשו מול קרנה האחרונה של בטא, ולטימר, שראה אותו רכון על מצלמתו, גמר אומר. צפורניו ננעצו בכפות ידיו כאשר דרך את גופו.

הוא כשל כמטורף כשהחל בהסתערותו. הוא לא ראה לפניו מאומה, חוץ מצללים; אפילו הרצפה תחת רגליו לא היתה מוחשית. ואז התנפל עליו מישהו והוא התמוטט כשאצבעות לופתות את גרונו.

הוא הרים ברך והלם בכוח בתוקף. “תן לי לקום או שאני הורג אותך.”

תרמון השמיע קריאה חדה ומלמל מבעד לערפל של כאב מסנוור, “עכברוש מנוול שכמוך!”

הכתב כאילו קלט הכל בבת אחת. הוא שמע את חריקת קולו של בינאי, “תפסתי את זה. למצלמות כולכם!” ואז נוכח למרבה הזרות שהחוט האחרון של אור שמש דעך ונעלם.

בעת ובעונה אחת שמע את השתנקותו האחרונה של בינאי, קריאה קטנה ומשונה מפי שירין, צחקוק היסטרי שנקטע בהתנשפות – ודממה פתאומית, דממה מוזרה וקטלנית מבחוץ.

גופו של לטימר מנעשה דומם תחת לפיתתו המתרופפת. תרמון הציץ לתוך עיני הפולחנאי וראה אותן אטומות, פעורות כלפי מעלה, משקפות את אור הלפידים הצהוב. הוא ראה בועות קצף על שפתיו של לטימר ושמע יבבה חייתית נמוכה בוקעת מגרונו.

הוא התרומם לאטו, מרותק מפחד, נשען על זרוע אחת והפנה את עיניו אל השחור מקפיא הדם שבחלון.

מבעדו האירו הכוכבים!

לא שלושת האלפים ושש מאות הכוכבים הנראים לעין מכדור הארץ – לגאש היתה במרכזו של צביר ענק. שלושים אלף שמשות אדירות האירו מטה בזוהר חורך־נשמות שהיה מקפיא ומבהיל באדישותו הנוראה יותר מאשר הרוח הצורבת שרטטה על פני עולם קר שומם ומפחיד.

תרמון קם על רגלים כושלות, גרונו מתכווץ עד עצירת הנשימה, כל שרירי גופו רוחשים בדריכות נבהלת ובפחד טהור שמעבר יכולת הסבל. הוא יצא מדעתו, וידע זאת, ואי־שם במעמקים צווחה לה פיסה של שפיות, נאבקת להדוף את המבול חסר התוחלת של אימה שחורה. כמה נורא הדבר, לצאת מדעתך ולדעת שאתה יוצא מדעתך – לדעת שבעוד רגע קל עוד ישאר כאן גופך, אבל מהותך האמתית תגווע ותטבע בטרוף השחור. כי זו היתה העלטה – העלטה והקור והגורל הנחרץ. חומותיו הבהירות של היקום התרסקו ורסיסיהן השחורים הנוראים נפלו מטה, למחוץ אותו, לרסקו ולהכחידו.

הוא נתקל במישהו שזחל על ידיו וברכיו, אבל הצליח אי־כה לעבור מעליו. הוא צלע, ידיו לופתות את גרונו המעונה, לעבר הלפידים הלוהבים שמילאו את כל שדה ראייתו המטורפת.

“אור!” צרח תרמון.

אי־שם בכה אטון, בהתיפחויות איומות, כילד שנבהל עד מוות. “כוכבים – כל הכוכבים – לא ידענו בכלל. לא ידענו כלום. חשבנו שששה כוכבים זה יקום, זה משהו. הכוכבים לא שמים לב, הכל עלטה לתמיד, ותמיד ותמיד, והקירות נופלים פנימה ולא ידענו ולא יכולנו לדעת ושום דבר –”

מישהו תלש את הלפיד שנפל, רחש וכבה. בו ברגע זינק הזוהר הנורא של הכוכבים האדישים והתקרב אליהם עוד יותר.

באופק שמחוץ לחלון, בכיוון העיר סארו, החל לעלות בוהק ארגמני, בעוצמה שהלכה וגברה, ולא היה זה בוהק אחת השמשות,

הלילה הארוך ירד שוב.

שבעה שלבים למגע

שלב מספר 1 – ההתקרבות. שלב זה ייערך לפני שנדע באם כוכב הלכת מיושב. הוא יכלול בחינה דקדקנית וזהירה ממרחק הנחשב בטוח. אם יש לכוכב הלכת לוויינים כלשהם בהם נוכל להשתמש, נבחון אותם בתשומת לב מירבית כאתרים אפשריים לבסיסים קרובים־למטרה, מהם ניתן יהיה לחקור את כוכב הלכת ולגלות אם ישנם סימנים לחיים תְּבוּנִיים.

שלב מספר 2 – סביר להניח שיכלול בדיקה מטווח קרוב של כוכב הלכת, בעזרת בָּחונים מצויידים במיכשור. בָּחונים אלה יצלמו תמונות, יאספו דוגמאות מן האטמוספירה ויאתרו את אופי מרכזי הציוויליזציה ומימדיהם, אם יהיו כאלו.

שלב מספר 3 – אם התוצאות שיושגו על ידי המכשור יצדיקו חקירות מתקדמות יותר, הרי שסוג כלי טיס זה יוצא מהמחזור ויוחלף בכלי טיס מהיר, בעל כושר תמרון גבוה, ומאויש. מטרת שינוי זה תהיה לבחון את תכונות הביצוע של כלי התנועה השייכים לתושבי כוכב הלכת – לבחון את מהירותם, סוגי ההנעה שלהם ויכולת התמרון בהשוואה לזו של הכלים שלנו.

שלב מספר 4 – השלב המסוכן באמת של המסע הוא השלב הזה – כשכלי הטיס המאוישים מתקרבים קירבה רבה, על מנת לקבוע באם היישויות הנכריות הן עוינות ואם כן – עד כמה, ובאילו אמצעים. כמו כן, על מנת לבחון אתרי מכ"ם ואתרי מרכזים צבאיים, אם ישנם כאלה.

שלב מספר 5 – נחיתות קצרות באזורים מבודדים ללקיחת דגמי צמחים, חיות, וגם (אם ניתן) דוגמאות של היישויות התבוניות עצמן.

שלב מספר 6 – אם נחלנו הצלחה ברכישת המידע הנדרש לנו בכל השלבים שקדמו, הרי שעתה עלינו להחליט על סמך הידע שהצטבר בידינו, האם לזנוח את הפרוייקט מכל וכל כמסוכן מדי או אולי משום שאין בו כל תועלת – או באם להפעיל את השלב הששי של התכנית. אם יוחלט שהעדויות מצדיקות סוג מסוים של תקשורת, ישירה או עקיפה, הרי ששלב שש יכלול נחיתות והתקרבויות בגובה נמוך משם יוכלו כלי הטיס שלנו ומפעיליהם להֵירָאות – אבל לא להיפגע. התקרבויות אלה ייעשו באותם מקומות בהם יתרחשו לעיני המספר הגדול ביותר האפשרי של עדים. אם יוכתר בהצלחה, יפגין שלב זה את קיומנו ואת טבענו הבלתי עוין.

שלב מספר 7 – מכונה על ידי הקצינים שלנו שלב ‘קשר גלוי’. זה יהיה הצעד הסופי של התכנית, המתוכנן ומבוצע בקפידה המירבית. לא יתבצע כל נסיון קשר, אלא אם כן תהיה לנו סיבה מצוינת להאמין, שלא יהיה זה הרסני לאף אחד משני הגזעים המעורבים. ישנן כמה סיבות טובות מדוע עלול לקרות, ששלב זה לא יתבצע לעולם – אפילו אם התוצאות שיתקבלו בששת השלבים הראשונים יצביעו על היותו אפשרי פיזית.

(מתדריך צבא־צי מאוחר שהועבר בוושינגטון די.סי. בקיץ 1950, ודווח על ידי פרנק אדוארדס בספרו "צלחות מעופפות – כאן ועכשיו")

מפות שמיים חדשות

בעיית החלל היא בעיית הזמן. אירה איינהורן

כשני מיליון איש צפו בתכניתו של קאבט. הדואר שהגיע למשרדו של דיק קאבט היה מרובה מהרגיל, וכל המכתבים היו חיוביים.

כששאלתי את הפיזיקאי סטאנטון פרידמן אודות ‘פיוניר 10’ והמספר שקבע קארל סאגאן 80,000 שנים כדי להגיע לכוכב אחר, העיר פרידמן, ש’פיוניר 10' לא תוכננה מלכתחילה למסע בינכוכבי, ולא היתה לה כל מערכת הנעה מרגע שעזבה את אטמוספירת כדור־הארץ. “לתאר את פיוניר 10' כאמצעי למסע בינכוכבי,” אמר פרידמן. “זה כמו להשליך בקבוק לאוקיאנוס האטלנטי ולקרוא לו קו ימי בין־יבשתי.”

לואי או. גילסטראפ, יועץ לענייני קיברנטיקה ואוטומציה, הציג לי את הדברים באופן מדויק יותר בתזכיר ששלח:

על סמך כל מערכת הנחות הגיונית, ניתן בקלות לפתח אפילו רקיטות כימיות שיעברו את המהירות הסולארית במידה מספקת על מנת להפחית את פרק הזמן של 80,000 השנה פי 50 – עד ל־1,600 שנה – ובמאמץ ניכר, אולי אפילו לקצרו עד כדי 800 שנה בלבד. אם נניח רקיטות המונעות ע"י פעימת היתוך גרעינית, כאלו שתוארו לראשונה על ידי דאנדרידג' מ. קולו המנוח, עשוי המסע לכוכב הקרוב ביותר להתקצר לכלל 10 שנים. וזה הבדל משמעותי מ־80,000 שנה. וכן, אין המדובר במשהו בגודל של מוביל מטען אשכוליות; ייתכנו ספינות חלל בעלות מגורים מכובדים אפילו ל־2,000 איש, לדברי ד"ר רוברט ד. אנזמאן מחברת ‘רייטון’, מומחה לטיסות כוכביות.

כמובן, שרקיטת ההיתוך הגרעיני עדיין אינה בהישג־יד, אבל עם תכנית מתאימה ל־25 עד 50 שנה, הסיכויים למימושה טובים למדי. עם תכנית של 100 שנה, בתקציב צנוע יחסית של 5 ביליון דולר לשנה, אין כל ספק שניתן יהיה לממש את רעיון הנעת ההיתוך הגרעיני, ועוד הרבה יותר.

ההנחה, שהגזע האנושי מהווה את מאגר התבונה הבלעדי ביקום כולו, או שכדור הארץ הוא הגוף היחיד עליו התפתחו חיים – חייבות להיכלל באותו סיווג כמו ההשקפה הגיאוצנטרית בדבר השמש הסובבת סביב כדור־הארץ, או האמונות של ‘אגודת כדור־ארץ־שטוח’. ההערכה המדעית העכשווית היא, שקיימות בערך שמונה ביליון – 8,000,000,000 – מערכות פלנטריות נושאות חיים בכוח, בגלקסיה שלנו לבדה!

מישהו, נדמה לי שהיה זה ד"ר איזאק אסימוב, ציין פעם את העובדה, שאם יֵצא האדם אי־פעם למסע אל החלל, וימצא יצורים בעלי בינה על כוכבי־לכת אחרים, הרי שרוב הסיכויים הם נגד אפשרות גילויו של גזע שהוא מתקדם מבחינה טכנולוגית באותה רמה בדיוק כמו הגזע האנושי. הסיכויים הם שכל גזע תבוני שנגלה אנחנו יהיה או מתקדם פחות או מתקדם יותר מאתנו. אין כל צורך להוסיף, שאם הם יגלו אותנו קודם, הרי שמכאן משתמע שהם מתקדמים יותר מבחינה טכנולוגית.

ד"ר ג’יימס א. מקדונלד המנוח ציין, שבעוד אשר לנו עדיין אין כל רעיונות חדשים כיצד להגיע אל כוכב טאוּ סֶטִי, הרי שקצב התפתחות הטכנולוגיה שלנו צריך, לפחות, להטיל ספק בליבותיהם של אלה המתעקשים על כך, שהטאו־סֶטיאנים אינם מסוגלים להגיע הנה. והאסטרונום פרד הויל הציע את האפשרות ש"רשת תקשורת בין־גלקטית ענקית קיימת בחלל, אבל אנחנו דומים לשוכני ערבות הפרא, שעדיין אין להם טלפון." בהתאם לזאת, אל לנו להיות יותר מדי מופתעים, אם ביום מן הימים יופיעו אורחים מכוכב לכת אחר, ממערכת כוכבים אחרת, ויפתחו במגעים מסחריים!

אם לשפוט לפי תולדות חקר כוכב הלכת שלנו, הרי שהמחשבה על מסלולי מסחר בינכוכביים נראית הגיונית למדי. למעשה, יתכן שכבר יש בידינו עדויות התומכות באפשרות כזו.

בספר ‘הטיול שנקטע’ מספר ג’ון ג. פולר בפרטות את פרשת בארני ובטי היל, הזוג מניו־המפשייר, שנלקחו לפי הסיפור, אל סיפון עב"ם, בעת שחצו את ההרים הלבנים בחודש ספטמבר של שנת 1961. בני הזוג היל, שלא היו מסוגלים לדווח על כמה ‘שָעוֹת אבודות’ של הדרך, ושחלומות ביעותים הטרידום במשך שלוש שנים, עברו לבסוף הסגת זמן היפנוטית שביצע ד"ר בנג’מין סימון, פסיכיאטור ונוירולוג מבוסטון.

מסתבר, שבזמן שֶהוּתם על סיפון כלי הטיס עברו בני הזוג בדיקות פיסיות נרחבות, ובטי היל שוחחה ארוכות עם ראש הצוות. במהלך שיחתם הראו לה מפת כוכבים של מה שהיו, כך נאמר לה, מסלולי המסחר והמחקר בין כוכבים מסויימים היכן שהוא ביקום. ב־1964, בהיותה בהשפעת היפנוזה, ולפי הצעתו של ד"ר סימון, ציירה הגברת היל את המפה.

מרג’ורי פיש, שאינה אסטרונומית אלא מורה בכיתה ג' בבית ספר באוק־הארבור, אוהיו, לקחה על עצמה את האתגר העצום לבודד את מערך הכוכבים המסוים שציירה גב' היל מבין מאות ביליוני הכוכבים בגלקסיה שלנו.

היות וראש צוות העב"ם שאל את גב' היל, האם יש ביכולתה להצביע על השמש שלה (אף אחד מהכוכבים לא זוהה בשם, והיא לא יכלה לעשות זאת), הסיקה מרג’ורי פיש שמפת הכוכבים תוכננה מנקודת המבט של בסיס האם של כלי הטיס. היא הניחה שהשמש שלנו מופיעה על המפה – כנראה עם קו המוביל אליה – ושכוכבי הבסיס היו שני העיגולים הגדולים בעלי הקוים המובלים מהם, ולאור הנחות אילו בנתה במאמץ עילאי מודלים תלת מימדיים של כל הכוכבים המצויים במרחק של ששים שנות אור – פחות או יותר – מהשמש בנסיון להגיע להתאמה עם מערך הכוכבים המסוים שבציורה של הגב' היל. לבסוף, ביולי 1969, הופיעו תשעה כוכבים במערך זויתי שהיה מדויק מכדי שיהיה מקרי, ועד מהרה עלה בידה לזהות גם את כל שאר הכוכבים. אבל רק בשנת 1972, לאחר שש שנות עבודה מאומצת, הצליחה מרג’ורי פיש לאתר את משולש הכוכבים שברקע, וזה השלים את זיהוי ציורה של גב' היל כולו. הסיבה היתה, שעד שהופיע ה’קטלוג לכוכבים קרובים' של גליס בסתיו 1969, לא היה ניתן, בשום פנים ואופן, לקבוע בודאות את זהות שלושת הכוכבים האחרונים (המזוהים במספרי גליס 1. 86, 95, 97).

כך שבשנת 1964, כשציירה בטי היל את ציורה, כוכב 86.1 לא היה רשום באף קטלוג כוכבים ארצי ושני הכוכבים האחרים, למרות שאמנם היו מקוטלגים, הופיעו בתצוגה מוטעית. כפי שסיפר לי ד"ר היינק, “בין השנים 1961 ו־1964 לא יכול היה אף אסטרונום על פני כדור הארץ לדעת, שמשולש הכוכבים שברקע קיים ונמצא במצבו הגיאומטרי הנוכחי.”

מִמַפָּתָה הגמורה של מרג’ורי פיש משתמע, שרק נוסעים הבאים לכיוון מערכת השמש שלנו ממערכת רֶטִיקוּלוּם יכולים היו להתוות את מיקומם של שלושת הכוכבים הללו. אם אכן נאמר לבטי היל שהקוים העבים המובילים למה שהוכח כ־זֶטָה 1 ו־2 רטיקולי הם דרכי מסחר, הרי שיש סבירות גבוהה, שאנחנו חלק ממבצע מסחר חד־צדדי כלשהו!

אם נשכח לרגע שיקולים של מסחר הוגן, איך ניתן להסביר את המרחקים העצומים בהם אנו דנים? מסע בכיוון אחד מזטה 1 רטיקולי להרים הלבנים של ניו־המפשייר הוא מרחק של למעלה משלושים שנות אור, דהיינו בערך 176,340,000,000,000 מייל, או כמו שקארל סאגאן היה אומר, “נורא רחוק.”

מכל מקום, המרחק הופך לבעייה פעוטה יותר אם לוקחים בחשבון את התאוריות של איינשטיין על התרחבות הזמן. ככל שאתה מגביר מהירות, כך מואט הזמן. כך, שככל שאתה מתקרב למהירות האור, כן יאטו שעוניך את מהירות סיבובם בהשוואה לאלה שהשארת מאחוריך על כדור־הארץ.

במאמרם, ‘התגלה הבסיס הכוכבי של עב"מים’, כותבים סטנטון פרידמן וב. אן סלייט:

משמעות הדבר שהצוות הרטיקולוגי לא היה צריך לנוע במהירות הגדולה ממהירות האור על מנת לערוך ביקור במערכת השמש שלנו ולחזור עם סיכוי טוב להתגורר במושב זקנים. אם להשתמש בגורם שינוי הזמן של אינשטיין, הרי שנסיעה בכיוון אחד במהירות קבועה של שמונים אחוז ממהירות האור היתה אורכת להם 22 שנה. ב־99 אחוז ממהירות האור, היתה הנסיעה נמשכת חמש שנים וחדשיים אבל ב־99.9 אחוז ממהירות זו היה כל המסע כולו אורך עשרים חודש בלבד!

צוותו של פרדיננד מאגלן שט במשך שנתיים כדי להקיף את כדור־הארץ.

אם נניח לרגע שהעב"מים הם ‘אמיתיים’, ושמה שאנשים רואים בשמיים עשויים להיות כלי־טיס בינכוכביים, הרי שאיני רואה כל סיבה לדחות את ההשערה, שכלי טיס אלה פועלים על בסיס עקרונות המקדימים את אלה שלנו בלא יותר ממאתיים שנה. כלומר, בעוד שטכנולוגית החלל שלנו מבוססת כפום¹ על טילים כיום, הרי שקצב התקדמות המוערך של המדע והטכנולוגיה יוביל באופן בלתי נמנע בסופו של דבר למסעי־חלל מסוגים שונים – ויש להניח שגם יעילים יותר. הנסיון לנבא את ההתפתחויות מדעיות למשך מאתיים השנה הבאות דומה לנסיון לנבא קיומם של טלוויזיה, פלסטיק, צוללות, תחנות כוח גרעיני וטיסות חלל, לו נעשה כזה מנקודת המוצא של המדע של שנת 1776.

קצב התגליות החדשות גבר בימי חיינו כל כך, עד שכמעט ואי אפשר לנסות ולדמיין כיצד ישתנו הדברים בשנת 2176. אם קיים ולו גם גזע אינטליגנטי אחד בגלקסיה שלנו, המשיג אותנו במאתיים שנה, הרי שהמדע והטכנולוגיה שלו יהיו בלתי מובנים לנו כיום כמעט לחלוטין.

כך שבין יתר הדברים שהחלטתי להשמיט מספרי מצויות גם ההשערות שלי עצמי על אופי דרכי התפעול של עב"מים. אין לי ההכשרה הנדרשת על מנת להתמודד עם תפישות כמו הנעה אלקטרוגרוויטציונית, או שינויים טבעיים אפשריים בהתנגדות־חשמלית העשויים להשפיע על התהליך הביואלקטרי הבין־תאי בשעת התפלגות! ידיים אמונות יותר כמו אלו של טאונסנד בראון, מייסד ניקא"פ (ועדת המחקר הבינלאומית לתופעות אויריות), בודקות רעיונות מדעיים מתקדמים כאלו ואחרים. עד כמה שהדברים אמורים בי, כשהדיון מגיע למבנה המכני ההיפוטתי של עב"מים, יותר מדי משתנים נתלים ביותר מדי מקרים לא־ודאיים כמו אשכולות ענבי־בוסר. על כל פנים, אינני רואה כל סיבה, מדוע לא להעלות מספר השערות פראיות לגבי השאלה, מדוע נמצאים כאן העב"מים, ומה הם מתכוננים לעשות.

היה רגע משעשע אחד בתכניתו של קאבט כשסיכם המארח את מצב העב"מים הכולל באמרו, “אם הם כן קיימים, הם יכולים לעשות מאתנו צמידי קמיע, לא?”

הוא צודק לחלוטין. מה אם הם סוחרי עבדים, ולא סוחרים סתם!

מאוחר יותר באותו ערב צָפיתי בתכנית, בפעם השניה, בבית ידידים. כשהשמיע קאבט את חידוד צמיד־הקמיע, אמר המארח שלי, אדם בגיל העמידה, בקול עז, “כל מה שבא מתוך החלל ומתוך הזמן מוכרח להיות מפחיד.” אשתו אמרה, שלדעתה זה הכל הזייה כלל־תרבותית אדירה, ותלמיד תיכון בן 17, מארק שנקר, אמר ברכות, “אולי הם בכלל אנשי כדור־הארץ של עוד אלפיים שנה, שכבר יודעים לנוע אחורה בזמן?” שלוש גישות המייצגות חתך דעות בחדר אורחים אמריקני אחד.

קיימות תאוריות רבות הנוגעות לעב"מים. אחת החביבות והמקובלות שבהן מסבירה מדוע אנחנו ולא הם – נמצאים כאן. התאוריה אומרת שאנחנו נזרענו על כוכב הלכת הזה, הופעלנו כך שנחיֶה, ונעזבנו לנפשנו עד שנתפתח. ד"ר טומס גולד, פרופסור לאסטרונומיה מאוניברסיטת קורנל, הציע את אותו הרעיון במונחים מעט פחות אלגנטיים – ייתכן והחיים החלו לשגשג על כדור הארץ מה’זבל המיקרוביולוגי הנטוש' של אורחים מן החלל החיצון שהגיעו בזמנים עתיקים.

כל אחת משתי דרכים אלה של התבוננות על מקורותינו מובילה להשערה שאנחנו ‘רכוש’, שבעליו מבקרים אותו מדי פעם בפעם, על מנת לבדוק את השקעותיהם. מקבילה להשערת הרכוש הינה ‘תאוריית גן החיות’ – אנחנו קופסת הנמלים של מישהו או שמורת החיות של מישהו. וישנה גם ‘תאורית יום־הדין’ – העב"מים הינם כלי־טיס סיירים מטעם כוכב־לכת גוֹוֵעַ, שאוכלוסייתו זקוקה לבית חדש. פירוש הדבר פלישה, וקץ החיים כפי שאנו מכירים אותם כיום.

ולבסוף, קיימת גם השערה, הטוענת שאין אנו אלא ניסוי מתוכנן, ושההשגחה על כדור הלכת ‘ארץ’ היא מחקר שדה אנתרופולוגי קוסמי בלתי־פוסק. במקרה כזה מתעוררת השאלה, אז איך אנחנו מתקדמים? אני יכול לדמיין לעצמי את הדו"ח האחרון שהוגש למתאם הפרוייקט:

כוכב הלכת ‘ארץ’ אינו מסוגל להגיע לאחדות פנימית. קרבות בין־שבטיים הגיעו לרמה כלל־עולמית. הישגים פרימיטיביים בהנעה מאפשרים כיום יציאה מכוכב־הלכת. היכולת להרס־עצמי והרס כוכב־הלכת מאיימים על שיווי־המשקל של מערכת השמש וכן, בסופו של דבר, של הגלקסיה. האם יש לחסל את ‘פרוייקט ארץ’?

בכל הכנות – הייתי מעדיף שלא לדעת את התשובה.

אחת השאלות שאף אחת מהתיאוריות הללו אינה עונה עליה, לפחות לדעתי ‘הארצית’, הוא מספרם העצום של העב"מים שדווח עליהם. נראה שבעייה זו הטרידה גם את ד"ר היינק, שאמר בנאומו בסימפוזיון של ‘מופון’ (‘רשת העב"מים ההדדית’) ב־1973:

אי־אלו צפיות טובות לשנה, בכל רחבי תבל, היו תומכות אולי בהשערה בדבר המקור החוץ־ארצי – אבל אלפים רבים מִדֵי שנה? מאזורי חלל מרוחקים? ולאיזו מטרה? על מנת להפחיד אותנו על ידי עצירת מכוניות והטרדת חיות, ולהדהים אותנו בליצנותם חסרת התכלית, כביכול? העניין נעשה מביך ביותר, כשאתה מנסה להסביר את ההיבט הזה לציבור, למדע, ואם נהיה כנים באמת – גם לעצמנו.

חוקרי עב"מים, המשוכנעים זה מכבר בהיפותזה החוץ־ארצית, עוקפים את החלק הזה של הבעייה בעזרת ההנחה, שיתכן ויש לעב"מים בסיסים במקומות אחרים במערכת השמש שלנו, ואפילו כאן על כדור הארץ – מתחת לאדמה או מתחת לפני הים. ויתרה מזאת, הם עשויים לבוא הנה כדי ‘לתדלק’ תוך שימוש במתכות שלנו, כוח החשמל שלנו והמים שלנו, או מקורות אנרגיה אחרים. במילים אחרות, יתכן ואין אנו אלא תחנת דרך במדבריות החלל.

אבל מה בדבר “ליצנותם חסרת התכלית, כביכול?” מדוע, למשל, גולשים עב"מים שוב ושוב מעל מכוניות ומנמיכים טוס מעל אוירונינו? מנקודת המבט שלנו, זוהי התנהגות לא רציונלית. אבל העב"מולוגים מציינים, שתהיה זו שגיאה מצד הגזע האנושי להתעקש על המחשבה, שכל האינטליגנציות האחרות מתנהגות כמונו, או שהן מופעלות על־ידי אותם מניעים.

עוד חוסר־עקיבוּת אחד שלא עלה בידי לפתור היא העובדה, שעל כלי־הטיס שאל סיפונו ‘הוּצף’ צ’ארלי היקסון בפסקגולה, לא דיווחה אף לא אחת מהמכוניות שחצו את גשר הדרך המהירה מספר 90, הנמצא ‘במרחק יריקה’ ממספנת ‘שאופטר’ הישנה. כן לא נקלטו הופעתו או המראתו על ידי ‘מצלמות הביטחון’ שמשמשות את מספנת ‘אינגלס’ לסריקת הנהר בלילה. ובכל זאת, להערכתו של צ’ארלי היקסון שהה על כלי הטיס כעשרים עד שלושים דקות, ולדברי ד"ר היינק היתה חוויתו של צ’ארלי “אמיתית ביותר ומפחידה ביותר.” אבל האמת היא, שעדיין אין אנו יודעים את טבעה האמיתי של החוויה.

סוג כזה של השערות הוא תרגיל שאין לו סוף. אם צדק קארל יונג בהצעתו, שהתת־מודע הקולקטיבי של האנושות מסוגל להקרין עב"מים, הרי שאנו ניצבים אל מול רעיון־מעורר־יראת־כבוד, שהקרנות פסיכיות אלה יכולות להשליך חזרה הדי מכ"ם! וכיצד תסביר תיאוריה זו את ‘המעגלים החרוכים’, ואת ‘סימני תלת־הרגל’ – שלא לדבר על האנשים שנלקחו אל סיפונו של עב''ם?

הסופר ג’ון קיל מאמין, שהעב"מים אינם חוץ־ארציים כלל, אלא פאראפיסיקליים או ‘אולטרה־ארציים’; כלומר, שהם קיימים במימד אחר, ב’תדירות' אחרת ואינם מוגבלים על ידי קואורדינטות הזמן שלנו. ככאלו, יהיו דומים יותר בטבעם לשֵדי־הרעש ולתופעות פסיכיות אחרות המוכרות זה מכבר לחוקרי תורת הנסתר והדֶמונולוגיה. כפי שאמר לי אלן היינק, “כל כך קשה לבן האדם לשלוף עצמו ממערכת המוסכמות האנושיות, ולקבל זוית רְאִיָה רחבה יותר על הנושא.”

שוחחתי לאחרונה עם ידיד מוושינגטון, אדם שבילה את עשרים השנה האחרונות בניתוח נתוני אינטליגנציה עבור סוכנויות של ממשלות שונות. ביקשתי את הערכתו שלו על עב"מים. הוא אמר שיתקשר אלי חזרה, ושעות ספורות אחר כך אף עשה זאת.

“יש לי איזה רעיון,” אמר. "בימים ההם, ימי ‘מלחמת העולמות’, איישנו בדמיוננו את החלל הרחב שנמצא שם, מעבר לכדור הארץ בפולשים למיניהם. הם היו מרושעים, הברברים ההם. ביסודו של דבר הם היו הרחבה של האויב. עכשיו, נדמה לי שקרה לנו משהו, בעת שאנו מתבוננים אל מעבר לכדור הארץ.

"אנחנו מתחילים לראות אותם אפילו לא כידידותיים גרידא, אלא כמלאכים טכנולוגיים. הם טובים יותר וחכמים יותר. אנחנו רוצים להיכנע, להיות מונהגים על ידי מישהו שיכול להכניס מעט הגיון בעולם שהוא מביך יותר מדי, עולם השבוי בהתנגשויות בין המינים… הם מייצגים סדר ומשטר טובים יותר, ויש תקווה שגם ערכים טובים יותר. וכשהם ינחתו, אזי בניגוד לבדיחה הידועה, נגיד אנחנו ‘קחו אותנו למנהיג שלכם!’.

“קינגסלי אמיס כתב ספר, ‘המפות החדשות של הגיהנום’. אני סבור שמה שאנחנו מקבלים הן המפות החדשות של גן־העדן.” הוא עצר לרגע, “כמובן, שאם אתה שואל אותי אם אני מאמין, שבאמת יש שם מישהו בחוץ, הייתי אומר, לכל הרוחות, לא! ראיתי מספיק אחיזות עיניים בימי חיי”

“ומה זה אמור להביע?” שאלתי.

“זה כמו שמישהו אמר על תורת ה’ריחוף' (התרוממות הגוף בכוח הרוח),” הסביר. “אפילו אם הייתי רואה את זה במו עיני, לא הייתי מאמין. זה יהיה מטריד מדי ביחס להנחות היסוד שלי. למה להציב עוד סימן שאלה במוחי מלא סימני השאלה והמבולבל ממילא? המסתורין קיים – הנח לו לארוב בין השיחים! אני אתעלם ממנו. איני מרגיש כל צורך ללחוץ ידיים מעבר לתהום. זה רק יהפוך את המסתורין לחידת־הרכבה, ואז אצטרך להתחיל לעמול על המרכיבים שלה. אני בהחלט מוכן להמשיך לחיות לצד העולמות האחרים… מישהו שאל את טורו, כששכב על ערש דווי, מה הוא יכול לספר על העולם שמעבר, שכן הוא כה קרוב אליו. טורו פקח עין כחולה וקרה ואמר, ‘לאט לאט, כל עולם בתורו’. אני מזדהה עם מר טורו.”

כמובן, אין זו אלא דעתו המלומדת של מרגל אחד בלבד.

מתוך הספר 'דו"ח עב"ם'

בריאן ו. אולדיס נחשב כסופר המד"ב הבריטי החשוב ביותר, ונמנה עם השורה הראשונה של סופרי המד"ב בכלל. קוראי ‘פנטסיה 2000’ הכירו בכך בוודאי בעקבות הנובלה ‘אויבי המשטר’ שפורסמה בהמשכים בגליונות מס’3–5 של הירחון. הסיפור ‘לוחם קטן ומסכן’ ראה אור לראשונה בשנת 1958, ובולט בו כושר הביטוי הנדיר של אולדיס וכשרונו הספרותי, אשר הקנו לו מעמד מכובד בספרות בכלל, ולאו דווקא בחוגי המד"ב בלבד.

* * *

קלוד פורד ידע בדיוק איך לצוד ברונטוזאורוס. היית זוחל בחוסר זהירות בתוך הבוץ שבין הערבות, בינות לפרחים הפרימיטיביים שעליהם ירוקים וחומים כמגרש רוגבי, בתוך הבוץ הקוסמטי; היית מציץ לעבר היצור השרוע בין השיחים, גופו אצילי כגרב מלאת חול. שם שכב, מניח לכבידה להשקיע את גופו בביצה, מעביר את נחירי הענק שלו סביב־סביב על פני העשב, בחיפוש נוחרני אחר קני סוף נקניקיים נוספים. זה היה יפה! כאן הגיעה האימה לשיאה, השלימה מעגל, ולבסוף נעלמה בתוך עצמה. עיני היצור הבהיקו בחיוּת האופיינית לעקב רגלה של גוויה שנפטרה לפני שבוע, הצחנה שנדפה ממנו והפרווה שבשקע האוזן שלו היו בהחלט מומלצים לכל מי שקיימת בו נטיה לדבר בהערצה על יצירותיה של אמא־טבע.

אך בזמן שאתה, יונק קטן האוחז בכפותיו רובה דו־קני 65. חצי אוטומטי בעל מחשב דיגיטאלי וכוונות טלסקופיות, ממשיך לזחול מתחת לערבות שנכחדו, נמשכת תשומת ליבך בראש וראשונה אל אחורי הלטאה שלו. אחוריו מדיפים ריח עמוק ומהדהד כצליל הבס בפסנתר. בהשוואה אליו נראה האֶפידרמיס של הפיל כנייר טואלט מקומט. הוא אפור כימאים הוויקינגים, שקוע לעומק כיסודות של קתדרלה. איזה קשר אפשרי אל העצמות יכול היה להשקיט את הקדחת הלוהטת בבשר ההוא? על גבו נסות על נפשן – ואתה מבחין בהן מכאן! – הכינים האפורות והקטנות החיות בין החומות והקניונים האדירים האלה, עליזות כרוחות רפאים, אכזריות כסרטנים. אם אחת מהן תקפוץ עליך, קרוב לודאי שתשבור את גבך. וכאשר אחד מטפילים אלה נעצר ומשעין רגלו על אחת מחוליותיו של הברונטו, אתה יכול לראות שהוא סוחב בעצמו מטען לא קטן של טרמפיסטים טפילים משלו, כל אחד בגודל של לובסטר, ואתה קרוב עתה – הוא קרוב כל כך – עד כי אתה מסוגל לשמוע את איבר הלב הפרימטיבי של המפלצת הולם בחללו.

חלף הזמן להטיית אוזן קשבת אל האוראקל! עברת את שלב האותות והמופתים, ואתה פונה לעבר הקטילה, שלו או שלך, האמונות השתלטו עליך היום במקצת, אך מעתה והלאה רק עצבים רגישים אלה שלך, מקבץ רועד זה של שרירים המשתרגים ללא שליטה מתחת לעור שטוף הזיעה הזה, דחף זעיר וארור זה להרוג את הדרקון, רק אלה יענו על משאלותיך.

יכולת לירות עתה. רק המתן עד שראש הבולדוזר הזעיר הזה יעצור לרגע נוסף, כדי ללגום מטען נוסף של קני סוף, ואז במהלומה וולגארית אחת תוכל להראות לכל העולם היוּרי האדיש, שהוא עומד ומסתכל בצד הלא נכון של רובה הקידמה. אתה יודע מדוע אתה ממתין, אפילו תוך כדי כך שאתה מעמיד פנים כאילו אינך יודע. המצפון החם הזקן ההוא, רחב כשדה בייזבול, מאריך ימים כצב, התעורר לפעולה; הוא מחליק מבעד לכל חוש, מפלצתי יותר מנחש הפתן. מבעד לתשוקות אומר לך: הרי לך מטרה נייחת, הו אנגלי! מבעד לאינטליגנציה, לוחש לך: השעמום, נץ זה אשר את תאבונו אין להשביע, יחזור ויעוט עליך ברגע שהמשימה תבוצע. מבעד לעצבים מגחך: כשזרמי האדרנלין יחדלו ממרוצתם, יופיע הקבס. מבעד לשֵדוֹן שמאחורי הרישתית: כופה עליך בצורה סבירה את היופי שבמראה זה.

חסוך מאיתנו מילה רגשנית זו – מצפון בסדר; אמא’לה קדושה, מה זה כאן, הרצאה בלווית שקופיות? “על גבו האדיר של היצור, אנו רואים עתה תריסר – ורבותי, בדיוק תריסר! – צפורים צבעוניות־נוצה, מפגינות בתוכן את כל שפע הגוונים שתצפה למצוא במקום נהדר ומפורסם כמו חוף הקופאקבאנה. הן עגולות כל כך כי הן מתפרנסות מן השאריות הנופלות משולחנו של הגביר. שימו לב לפגיעה הבאה! ראו איך זנבו של הברונטו מתרומם… הוא נחמד, כן, לפחות כמה דליים טובים יצאו לו מהצד האחורי. זה היה באמת יפה, רבותי, מן היצרן אל הצרכן. עכשיו הציפורים מתקוטטות על זה. הי, אתן! יש מספיק לעוד סיבוב, והרי אתן בין כה וכה מסובבות… ועכשיו לא נשארה ברירה אלא לחזור ולדלג לו על הגב, ולחכות למנה הבאה. ועתה, כשהשמש שוקעת במערב היורי, אנו נפרדים לשלום ואומרים ‘תערב לכן הדיאטה’…”

לא. אתה משתהה, וזו עבודה לכל החיים. פתח על החיה באש וגאל אותה מיסוריך. אתה נוטל את אומץ ליבך בכפך. מרים אותו עד לגובה הכתף וממצמץ מבעד לכוונות. רעם נורא נשמע; אתה המום למחצה. אתה מביט סביבך, ברעדה. המפלצת ממשיכה ללעוס, אפופת תחושת רווחה על ששיחררה רוח חזקה כל כך, שהיתה מטרידה אף מלח ותיק.

זועם (או שמא זאת תחושה אחרת כלשהי, דקה יותר?), אתה מתפרץ עתה מתוך השיחים ועומד מולו, ועמדה חשופה זו הינה אופיינית לצרות אשר לתוכן ההתחשבות שלך בעצמך ובעיקר באחרים מובילה אותך. התחשבות? או שמא שוב יש לנו עניין עם תחושה דקה יותר? אך זו הבעיה שיש לטפל בה אחר כך – אם בכלל יהיה אחר כך – דבר עליו חולקות עיני חזיר ענקיות אלה המביטות בך מלמעלה למטה ממרחק יריקה. אתה תעשה זאת בעזרת מלתעותיך בלבד, הן מפלצת, וגם בעזרת פרסותיך הענקיות, וכן אם נוח לך, על ידי גילגול גוף הענק שלך עלי. יהא נא המוות סיפור אגדה, חוכמה אדירה, גבורה עילאית.

במרחק רבע מייל משם מדלגים תריסר היפוֹס בשאון, לבושים מכנסי התעמלות מבוץ עתיק שיבש. ושניה אחר כך זנב אדיר ארוך כיום ראשון ועבה כליל שבת, מפלח את האויר שמעל ראשך. אתה מתכופף כפי שאתה חייב לעשות, אך החיה החמיצה אותך בין כה וכה, שכן המצב הוא שהקואורדינציה שלה אינה טובה יותר מזו שהיתה לך לו היית נאלץ לנופף בבניין וולוורת לעבר טְרָזִיוֹס. משנעשה הדבר, חשה החיה שמילאה את המוטל עליה, והיא שוכחת אותך. אתה מתפלל לכך, שהיית מסוגל לשכוח את עצמך באותה קלות. זו, ככלות הכל, היתה הסיבה שבשלה נאלצת להיטלטל כל אותו מרחק עד לכאן. תצא מזה, אמרה חוברת הפרסומת של חברת הטיולים, דבר שפרושו היה שאתה תצא מקלוד פורד, אדם נשוי, חסר ערך כמו שמו, בעל לאשה נוראית בשם מוד. מוד וקלוד פורד. שלא יכלו להסתגל לעצמם, האחד לשני, ולעולם בו נולדו. זו היתה הסיבה הטובה ביותר על פני כדור הארץ הנוכחי לחזור לכאן על מנת לירות בלטאות ענק – זאת, אם היית שוטה מספיק לחשוב, שמאה וחמישים מיליון שנה לכאן או לשם יהוו הבדל – ולא כזית – לגבי שלולית המחשבות שבקליפת מוחו של האדם.

אתה מנסה לחסום את מחשבותיך הטיפשיות, הבכייניות, אך לאמיתו של דבר, הן לא פסקו מאז ימי נעוריך; ואלוהים, לולא היתה קיימת ההתבגרות כחוק טבע, לא היה צורך להמציאה! הדבר מיַצֵב אותך מספיק, קלוד, על מנת לשוב ולהביט בגוש עצום זה של רודן צמחוני, שאל תוך נוכחותו התפרצת דחף לחיות־למות מעורב שכזה – התפרצת בכל עוצמת הרגשות שהאורג(ני)זם האנושי מסוגל לו. הפעם השד האפל הינו אמיתי, קלוד. בדיוק כשם שחפצת שיהיה, והפעם אתה חייב באמת ובתמים להתייצב מולו, לפני שהוא מסתובב וחוזר להתייצב מולך. וכך אתה שב וזוקף את ‘מרומם השפלים’ שלך, ממתין עד אשר תמצא את נקודת התורפה.

הצפורים הצבעוניות מתעופפות, הכינים בורחות ככלבים מוכים, הביצה נאנחת, כאשר ברונטו מתנועע ומפתל את גולגלתו הקטנה כנחש, ושולח אותה אל מתחת למים הצהובים־כמרה בחיפוש אחר מזון. אתה מביט בזאת; מעולם לא היית עצבני כל כך בכל ימי חייך העצבניים, ואתה סומך על כך שקטרזיס זה יסחוט ממך לנצח את טיפת חומצת הפחד האחרונה. או קיי, אתה חוזר ואומר לעצמך שוב ושוב בטרוף, השכלת המאה העשרים־ושניים רבת הערך שלך עלולה לרדת לטמיון. או קיי, וכשאתה אומר זאת לעצמך בפעם המי יודע כמה, הראש המשוגע חוזר וצץ מתוך המים כרכבת אקספרס, ומעיף מבטו לעברך.

מעיף עצמו לעברך. שכן בזמן שהמלתעות, בעלות השיניים הטוחנות הקהות שגדלן כעמודי בטון, עולות ויורדות, אתה רואה את מי הבִּיצה נוזלים על פני שפתיים חסרות שוליים – שוליים חסרי שפתיים – ניתזים על רגליך ומספיגים את הקרקע. עשבים ושורשים, גבעולים וקלחים, עלים וטיט – כולם מבצבצים לסרוגין בתוך אותה קיבה לעסנית, וביניהם נאבקים או מושלכים, דגים, סרטנים קטנים, צפרדעים – את כולם הופכת אותה תנועת מלתעות נוראית לעיסה סמיכה. ותוך כדי התרחשות הטחינה הזאת, בוחנות אותך שנית עיניו העמידות בפני בוץ.

והחיה הזאת מסוגלת לחיות כמאתיים שנה. כך קובע עלון הפרסומת של חברת התיירות, וברור שחיה זו אכן ניסתה לעשות זאת, שכן במבטה משתקפות מאות שנים, עשורים על גבי עשורים של התבוססות באי־מחשבה כבדת־משקל. לגביך משול הדבר להצצה אל תוך בריכה אפלה אתה חוטף הלם נפשי; אתה יורה בבת אחת משני הקנים אל השתקפות עצמך באנג! באנג! וכדורי הדום־דום יוצאים לדרך.

בלא חוסר־החלטיות, כבים אורות אלה, עמומים וקדושים, זקנים וסבים. משטחים אלה נסגרים עד יום־הדין.

השתקפותך נקרעת מהם, נשטפת מהם בדם, לנצח. על פני זגוגיותיהם השזורות מחליקות הממברנות וממצמצות לאיטן כלפי מעלה, כסדינים מזוהמים המכסים גוויה. המלתעות ממשיכות ללעוס לאיטן, באיטיות שבה שוקע הראש מטה. זרם של דם זוחלים קר נמרח לאיטו במורד אחד מאגפיה המקומטים של הלחי. הכל איטי, איטיות מעצבנת של העידן התיכוני, כטיפטוף מים. ואתה יודע, שאילו היית אתה ממונה על הבריאה, היית מוצא מֶדיום אחר, פחות שובר־לב מן הזמן, להציג בו את הכל.

לא חשוב! גימעו בהנאה מגביעיכם, שכן, קלוד פורד הרג יצור בלתי מזיק. יחי קלוד המזויין!

אתה רואה, בחוסר נשימה, את הראש נוגע בקרקע, הגרון המצחיק הארוך נוגע בקרקע, המלתעות נסגרות אחת ולתמיד. אתה רואה, ומחכה שמשהו נוסף יקרה, אך מאום לא יתרחש עוד. היית יכול לעמוד שם ולהביט במשך מאה וחמישים מיליון שנה, לורד קלוד, ודבר לא יקרה. גווייתו האדירה של הברונטו שלך, שטורפי הנבלות ינקרו בבשרה עד העצם, תשקע בהדרגה אל תוך הבוץ, נמשכת עמוק יותר על ידי משקל עצמה; ואז יגאו המים, והים, הכובש הזקן יבוא, בהבעה של קלפן המחלק לנער שמולו יד גרועה. טיט ומִשקעים יחלחלו אל הקבר העצום, וגם גשם איטי, שמאות שנים עומדות לפניו על מנת לטפטף פנימה. מיטתו של ברונטו הזקן תטולטל מעלה ומטה ושוב מעלה, אולי תריסר פעמים, ברכות מספקת דיה על מנת שלא להטרידו ממנוחתו, אן כי סלעי המשקע כבר ילכו עתה ויווצרו סביבו. לבסוף, לכשיהה עטוף בקבר מעודן יותר מזה שראג’ה הודי כלשהו יוכל להתגאות בו אי פעם, יטלטלוהו כוחותיו של כדור הארץ מעלה על כתפיהם עד אשר, רדום עדיין, ישכב ברונטו על מצחם של הרי הרוקי המשקיפים על האוקיינוס השקט. אך כל זה לא יהיה מעניינך, קלוד איש־החרב, משגוועו החיים הגמדיים בגולגלתו של היצור, כל השאר אינו מענינך.

אתה מרוקן עתה מכל תחושה שהיא. אתה המום במקצת. ציפית להתפתלויות ולפרפורים דראמטיים, לקולות זעקה מהדהדים; מצד שני, אתה שמח על כך, שנראה היה כאילו היצור לא סבל כלל. אתה – כמו כל האנשים האכזריים – סנטימנטלי; אתה – כמו כל האנשים – רכרוכי. אתה תוחב את הרובה מתחת לבית שחייך וסובב סביב הדינוזאור, לחזות בניצחונך.

אתה חולף על פני הפרסות המגושמות, לובנו המזוהם של התל המהווה את הבטן, ולבסוף אתה מגיע לזנבו. עתה אכזבתך ברורה ובולטת ככרטיס ביקור: הענק לא מגיע בגודלו אפילו למחצית מציפיותיך – רוחבו לא מגיע למחצית הרוחב שבעיני רוחך יש למוד אשתך ולך. לוחם קטן, מסכן. המדע לעולם לא ימציא משהו, שיוכל לסייע בידך להגיע למות־האדירים אליו אתה שואף בתוככי מערות האיד המפוחד והצפצפני שלך!

מאום לא נותר עתה לעשות, אלא לחזור ולהחליק את תוך מכונת הזמן, כשכרסך מולעטת באנטיקלַיְמֶקס. ראה, הצפורים הצבעוניות זוללות הצואה תפסו את הענינים די מהר; אחת לאחת הן אוספות את כנפיהן הקמורות ועפות באדישות אל מעבר לביצה, בחיפוש אחר פונדקאים אחרים. הן מיטיבות לדעת מתי נהפכת הקערה על פיה, ואינן ממתינות שיבואו העריצים לגרשן; זנחו תיקווה, אתם הנכנסים בשערים אלה! אתה סב על עקבותיך.

אתה סב על עקבותיך, אך עוצר. לא נותר לך אלא לחזור – נכון – אבל שנת 2181 אחרי הספירה אינה רק תאריך־הבית; השנה הינה גם מוד, וגם קלוד. היא כל אותו עסק נורא וחסר תיקווה של נסיון להסתגל לסביבה מורכבת־יתר־על־המידה, של נסיון להפוך את עצמך לבורג קטן. בריחתך משם אל תוך ‘הפשטות הנאדרת של התקופה היורית’, אם לחזור ולצטט שוב מתוך העלון, היתה בריחה חלקית בלבד, שתמה זה עתה.

אתה עוצר, וכאשר אתה עוצר, נוחת משהו הישר על גבך, הודף את ראשך קדימה לעבר הבוץ הטעים. אתה נאבק וצורח כאשר קורעות צפורני הסרטן את גרונך ואת צוארך. אתה מנסה לאחוז ברובה, אך למרות מאמציך אתה נכשל, ולכן אתה מתגלגל ביסוריך אל גבך, ואז מכרסם היצור הסרטני בחזך. אתה מכה בקליפתו, אך הוא מצחקק ומנקר את אצבעותיך. כשהרגת את הברונטו שכחת שהטפילים שלו ינטשוהו, וכי עבור צימוק קטן שכמוך הם יהוו סכנה גדולה הרבה יותר מאשר עבור הפונדקאי שלהם.

אתה עושה כמיטב יכולתך, ומפרפר לפחות שלוש דקות. בסוף תקופה זו נמצאת עליך חבורה שלמה של יצורים כאלה. הם כבר מנקרים בגווייתך ומנקים אותה עד עצמותיה. אתה תאהב לשהות שם, על פיסגת הרוקי, אתה לא תחוש בכלום.

על פי סקרים שנערכו בשנים האחרונות בצפון אמריקה מתברר שלמעלה מ־30% מהאוכלוסיה מאמינים במידה זו או אחרת באסטרולוגיה. קרוב לוודאי שבארצות אחרות במערב המצב אינו שונה בהרבה. מצויים כיום הרבה יותר אסטרולוגים פעילים מאשר אסטרונומים. אנשי המדע מתייחסים בדרך כלל בביטול מוחלט ל’מדע' עתיק יומין זה, ‘מדע מדומה’ כפי שאומר אסימוב במאמרו ‘אסטרולוגיה – להד"ם’. מלבד מקרים יוצאי דופן סרבו האסטרונומים עצמם להתייחס ברצינות לנושא ולדון בו בפומבי. אחד מאלה שהתבטאו לא אחת בתקיפות נגד הגישה הבלתי־מדעית של האסטרולוגים, הינו אחד האסטרונומים הנודעים של ימינו, ג’ורג' אַבֶּל, נשיא לשעבר של ‘האגודה האסטרונומית הפציפית’, ויו"ר המחלקה לאסטרונומיה של אוניברסיטת קליפורניה, לוס אנג’לס. בזמנו רואיין ג’ורג' אבל על ידי עורך בטאון ‘האגודה האסטרונומית הפציפית’, וקטעים מראיון זה מובאים להלן.

* * *

בזמנו חוברה הצהרה שנויה במחלוקת תחת הכותרת: ‘נגד האסטרולוגיה’ ע"י האסטרונום ברט בוק, הפילוסוף פול קורץ וסופר המדע לורנס ג’רום. ההצהרה נשלחה למאות מדענים כדי שיחתמו עליה לאות הסכמתם. מדוע חתמת?

ג’ורג' אַבֶּל: כי האסטרולוגיה מוצגת תדיר בשם המדע. כשליש מהסטודנטים באוניברסיטת קליפורניה שאינם לומדים מדע מאמינים באסטרולוגיה במידה זו או אחרת, וכך גם כ־10% מהסגל האקדמי, שוב, לא בפקולטות המדעיות. נשמעו הצעות להנפקת רשיונות רשמיים לאסטרולוגים מורשים, וכן להכרה בבתי ספר לאסטרולוגיה. חנויות ספרים וכתבי־עת מלאים וגדושים בחומר על הנושא. סימני המזלות מופיעים על חולצות, כוסות, מאפרות, ותכשיטים מכל סוג שהוא. זוהי תופעה נפוצה בחברתנו ורוב האנשים סבורים בטעות שאסטרולוגיה הינה מדע. הסיבה העיקרית לחתימתי היתה רצוני להדגיש שהאסטרולוגיה אינה מדע.

אבל היו מספר מדענים שלא חתמו.

ג’ורג' אבל: איש מהם אינו מאמין באמת באסטרולוגיה, הם סרבו לחתום מסיבות שונות, כמו הטענה שהאסטרולוגיה הינה סוג של דת. ואין לנהל תעמולה אנטי־דתית.

האם אתה מאמין שכל האסטרולוגים הינם שרלטנים ומאחזי עיניים!

ג’ורג' אבל: לא. יש ביניהם כאלה, אך יש גם המאמינים בכנות. אני מצטער על כי אותה הצהרה יכלה להתפרש כמרמזת על כך שכל האסטרולוגים הינם רמאים. אבל הרי אינך יכול לשכנע קבוצה מגוונת כל כך כמו חבורת מדענים להסכים לניסוח מדוייק של כל הצהרה כללית בנושא מורכב שכזה.

מה באשר לדעה שהצהרה כזו עלולה להשיג תוצאה הפוכה, ודווקא לרומם את האסטרולוגיה?

ג’ורג' אבל: פסילת האסטרולוגיה על ידי מדענים כנושא לוויכוח – זהו דבר אווילי. לרובם קשה להעלות על הדעת שמישהו מסוגל להתייחס לזה ברצינות.

מה דעתך שלך?

ג’ורג' אבל: איני שותף לדעתם, כי נוכחתי לדעת שרבים מאוד אכן מתייחסים לזה ברצינות. אני סבור שאילו רבים מעמיתי נוכחו לדעת עד כמה גדול מספר האנשים שמתייחסים ברצינות לאסטרולוגיה, היו מודים שאי אפשר למשוך בכתפיים ולומר: שטויות, איש לא מאמין בזה.

מה כוונתך כשאתה טוען שהאסטרולוגיה אינה מדע!

ג’ורג' אבל: המדע הינו שיטה לחקור את הטבע ולגלות את החוקים על פיהם הוא מתנהל. על המדע לציית לכללים מיוחדים מאוד באותה חקירה. על כן הוא מחמיר ומסוייג מאוד. יש תחומים רבים בתרבות האנושית שאין בינם לבין המדע ולא כלום – כמו אמנות, דת, מוסיקה, ספרות וכיוצא באלה. אך המדע הצליח במידה עצומה באותם השטחים שבהם הוא שימושי, כפי שכל אחד יכול להיווכח לאור תוצרי המדע, הטכנולוגיה המודרנית שלנו והדברים המרתקים שאנו מגלים היום אודות היקום. אחד ממאפייניו של המדע הוא שהוא מציג היפותזות שאפשר לבחון אותן ולהפריכן.

אז מה עושה האסטרולוגיה?

ג’ורג' אבל: בקצרה, הרעיון הוא זה: השמש, הירח, והפלנטות (כל אלה נקראו פלנטות בימי קדם) נעים בשמיים במסלול המכונה ‘זודיאק’ או ‘גלגל המזלות’. זה מחולק לשנים־עשר חלקים הקרויים ‘מזלות’. בנוסף לכך מחולקת כל כיפת השמיים ל־12 אזורים שונים הקבועים ביחס לקו האופק, והקרויים ‘בתים’. עם סיבוב כדור הארץ מסתובבים גלגל המזלות והפלנטות וחוליפים דרך ה’בתים' השונים בזה אחר זה.

כעת, ה’הורוסקופ' הוא מפה או תרשים המראה באילו ‘בתים’ נמצאים המזלות ובאילו בתים ומזלות נמצאים כוכבי הלכת השונים בזמן מסויים כפי שהם נראים ממקום מסויים על האדמה. הורוסקופ של רגע הלידה, למשל, הינו תרשים שכזה המתאים לזמן ומקום הולדתו של אדם מסויים. על פי האסטרולוגיה העוסקת בזמני הלידה (וזו הרווחת ביותר כיום), מאפייני כל חייו של אותו אדם נקבעים – או לפחות מושפעים – על ידי ההיערכות של המזלות וכוכבי הלכת ברגע לידתו. כל אסטרונום יכול לבנות את ההורוסקופ בעצמו, אך הפרשנות במונחים של עיקרי האסטרולוגיה הקובעים את ההשפעה המיוחדת של המזלות, הבתים והפלנטות – היא היא אמנותו של האסטרולוג.

והאם בוחנת האסטרולוגיה את עיקריה בשיטות מדעיות?

ג’ורג' אבל: בעיקרון היא יכולה לעשות זאת, אך האסטרולוגים אינם משחקים לפי כללים אלה. ראשית עלינו לשאול, מאין באה האסטרולוגיה? חרף טענתם של רבים אין זו חוכמה בת אלפי שנים רבים. מקור האסטרולוגיה כפי שמשתמשים בה כיום הינו בבבל – בערך משנת 1000 לפני הספירה. גלגל המזלות פותח רק מאות שנים אחדות לפני הספירה. הורוסקופ הלידה הראשון הורכב במאה הראשונה לפני הספירה. היוונים פיתחו באמת את האסטרולוגיה, כשהם שואלים רעיונות מהבבלים והמצרים. היוונים שלבו את האסטרונומיה שלהם, שכללה תנועות של כוכבי־לכת, עם אמונתם האלילית. האֵלים של אמונתם היו בני אלמוות, אך אנושיים מאוד, והיוונים ייחסו את תכונות אותם האֵלים לכוכבי הלכת שנקראו על שמם. האסטרולוגיה הינה על־כן מעין התאמה מאגית בין תכונות האלים עצמם, לבין הכוכבים הנושאים את שמותיהם. הקשרים בין האלים לבין והמפלצות המיתולוגיות דומים מאוד לאלה המיוחסים לקשרים שבין הפלנטות והמזלות (ולמעשה לקבוצות הכוכבים שעל שמן נקרא המזל), ובוודאי שאין בינה לבין המדע ולא כלום.

אסטרולוגים רבים טוענים שאין זה הוגן להשוות את האסטרולוגיה של ימי תלמַי לזו של היום, כפי שלא יהיה זה הוגן להשוות את האסטרונומיה של אז לזו של היום.

ג’ורג' אבל: אך האסטרונומיה התפתחה במידה עצומה במשך 2000 השנים שחלפו. בימי תלמַי (המאה השניה לספירה), עדיין נחשבה האדמה כמרכז היקום, ולא הבינו עדיין שהפלנטות עשויות מאטומים רגילים וחומר רגיל, אותו חומר שממנו עשויים בני־האדם. לעומת זאת, האסטרולוגיה של היום זהה בעיקרה לזו של לפני 2000 שנה. האסטרולוגים משתמשים עדיין באכסיומות האסטרולוגיות שנקבעו על ידי תלמַי בספרו ‘טֶטְרָבִּיבְּלוֹס’ – מין כתבי קודש של האסטרולוגיה. כל שעליך לעשות הוא להשוותם לניתוח ההורוסקופ האישי שלך על ידי אסטרולוג מודרני. סביר מאוד שמעולם לא קרא את ה’טטרביבלוס' בעצמו, למרות זאת תוכל לגלות בנקל מהו מקורן של העובדות שסיפר לך על אודותיך.

אם כן אתה טוען שהאסטרולוגיה לא השתנתה?

ג’ורג' אבל: אינני רוצה להטעות. היא השתנתה במידה מעטה, בעיקר במהלך חשכת ימי הביניים וראשית תקופת הרניסנס. היו וויכוחים בקרב האסטרולוגים על פרטים כמו, למשל, כיצד להגדיר את ה’בתים' כראוי. יש גם הבדלים בין אסכולות שונות, אך כולן משתמשות בחוקי תלמַי להשפעות המזלות והכוכבים. ההורוסקופים נבדלים אולי פה ושם במקצת, אך החוקים שלפיהם מפרשים אותם, הינם עדיין חלק מאותה אמונה אלילית יוונית עתיקה.

ואלה אינם מבוססים על דבר מה מדעי?

ג’ורג' אבל: לא. עם זאת, ניסו האסטרולוגים להעניק רציונליזציה לאסטרולוגיה במונתי המדע. הם סורקים בקביעות את הספרות המדעית, ולפחות פרסומים פופולריים, כדי לגלות כל מיני ניסויים פיסיים, ובמיוחד המוזרים שבהם, המצביעים לכאורה על קשר סיבתי כלשהו בין גרמי שמיים לבין ארועים ארציים.

כאשר נתגלתה תופעת המגנטיות, הפך הדבר לנושא חביב עליהם. וכמובן שהאסטרולוגים אוהבים לדבר על גיאות ושפל. ידוע לנו שהשמש והירח גורמים לגיאות על פני האדמה, ואנו מבינים זאת היטב כתופעה של כוחות כבידה. אסטרולוגים אינם מבינים זאת כך. הם מקשים: “הביטו בגלי הגיאות האדירים שיוצר הירח באוקיאנוס. העלו בנפשכם מה ביכולתו לעשות לבני אנוש – הרי האדם מורכב ברובו ממים.” אבל הרי אפשר להראות שספר במשקל קילוגרם וחצי, מפעיל ממרחק שני מטרים על האדם כוח החזק פי 50 מיליון מזה שמפעיל המאדים כאשר הינו במרחקו הקצר ביותר מכדור הארץ. כוחות גיאות המופעלים על ידי כוכבי־לכת הינם זניחים לחלוטין בפעולתם על משהו קטן כל כך כמו יצור־אנושי, וכך גם קרינה אלקטרומגנטית. כל האור והקרינה מכל כוכבי הלכת גם יחד הינם חלשים מיליוני מונים בהשוואה לתנודות הקטנות ביותר של קרינת השמש.

מה בדבר אפשרות קיומם של כוחות לא־נודעים, שלא נתגלו עדיין?

ג’ורג' אבל: ובכן, אילו היו בנמצא כוחות מהסוג הזה, המסוגלים להפיק את ההשפעות האסטרולוגיות האמורות, עליהם להיות כוחות מאוד מוזרים באמת. עליהם לנבוע מגרמי שמיים מסויימים, אך לא מכולם. עליהם להשפיע על דברים מסויימים על פני האדמה, אך לא על כולם, וככל הנראה לא רק על פני האדמה. הם אינם צריכים להיות תלויים בשום אופן במרחק שבין העצמים, או במסותיהם, או בתכונות אחרות. במילים אחרות, כוחות או חוקים אלה צריכים להיות נעדרי האחדות, היופי, הסימטריה והאוניברסליות שאנו מגלים בכל התופעות האחרות ביקום הממשי.

אך האם הם אפשריים?

ג’ורג' אבל: אין בכוונתי לרמז שאנו יודעים הכל אודות היקום, שאנו מכירים את כל חוקי הטבע. הייתכנו כוחות לא־נודעים מעבר לארבעה שגילינו עד כה? אני חושד שכן. לבטח קיימים חוקי טבע בלתי ידועים. אך החוקים החדשים שגילינו מתיישבים בדרך כלל עם התופעות שאותן אנו מבינים. הם מרחיבים את המשטר על פיו יכולים אנו להבין את הטבע, והם מסייעים בידינו להבין משטרים חדשים, תחומים חדשים. תורת היחסות לא שללה את חוקי ניוטון אלא הרחיבה את אפשרות היישום של תורת הכבידה.

אך אפילו כך, עלינו להיות פתוחים ומוכנים להתבונן בראַיות המוצגות בדבר קשרים סיבתיים בין כוכבי הלכת לבין כדור הארץ, אפילו אם לדעתנו קשרים שכאלה הינם בלתי צפויים. יתר על כן, עלינו לבחון באופן אובייקטיבי אפילו ראיות שטבען סטטיסטי. אני משער שאם לאסטרולוגים עצמם יש תקווה כלשהי לגלות הוכחות מדעיות לדבר מה אסטרולוגי, ברור שהדבר יעלה מתוך מחקר סטטיסטי. אפילו המשוכנעים ביותר ביניהם אינם טוענים להתאמה של 100% בין המאורעות לבין חוקי האסטרולוגיה. אילו טענו כך, קל היה לסתור אותם, מכיוון שכשלון אחד היה מפיל את כל העניין. אם היפותזה מדעית נכשלת אפילו פעם אחת בניסוי מכריע, הרי שההיפותזה חייבת להידחות.

היש בנמצא ראַיה סטטיסטית כלשהי לנכונותה של האסטרולוגיה?

ג’ורג' אבל: הבה נבחן אחדים מהמחקרים הסטטיסטיים שנעשו – חלקם על ידי אסטרולוגים, חלקם על ידי אחרים – אשר האסטרולוגים אוהבים לדבר עליהם. אחדים מהם מופיעים שוב ושוב בספרי האסטרולוגיה. דוגמה אחת היא עבודתו של ג’ון הנרי נלסון, שהינו אסטרונום חובב ומהנדס בגמלאות, לשעבר איש חברת אר.סי.איי. נלסון פיתח שיטה שמטרתה לנסות ולחזות פעילות של השמש על סמך היערכות זוויתית מסויימת של כוכבי הלכת כפי שהם נראים מהשמש, והוא טוען שהדבר עלה בידו. אבל אנשים אחרים מקרב מדעני פיסיקת השמש לא היו מסוגלים להפעיל את שיטתו.

מה בדבר עבודתו של הפסיכולוג קארל יונג?

ג’ורג' אבל: יונג חקר את ההיערכויות של שמש־ירח בהורוסקופי הלידה של 483 זוגות נשואים. הוא שכר סטטיסטיקאים כדי לערוך מחקר סטטיסטי קפדני והתוצאות התגלו כשליליות – לא נמצאו כל הוכחות לקיומו של קשר בין היבטים אסטרולוגיים לבין התאמת בני הזוג לנישואין. אבל יונג, שנטה להאמין באסטרולוגיה, דחה את הממצאים הסטטיסטיים שלו עצמו באומרו: ''ההשקפה הסטטיסטית על העולם אינה אלא הפשטה גרידא, ועל כן היא בלתי מושלמת ואפילו מטעה, כל אימת שהיא עוסקת בפסיכולוגיה של בני אנוש."

האם לא נערכה עבודה מעניינת בנושא זה בצרפת?

ג’ורג' אבל: במשך 20 השנים האחרונות אסף מישל גוקלין בפאריס את מועדי הלידה המדוייקים של יותר מ־40,000 אנשים, מתוך מרשמי האוכלוסיה של חמש מדינות אירופיות. תאריכי הלידה במדגם זה הינם החל משלהי המאה ה־18 וכלה במחצית הראשונה של המאה ה־20. מתוך כ־41 אלף האנשים שבמדגם כ־16,000 הינם ידועי שם – כלומר שהיו או שהינם מפורסמים וידועים בתחומי המוסיקה, האמנות, הפוליטיקה המדע, הספורט, הרפואה, המשחק, העיתונאות או הצבא. יתרת ה־25,000 שימשו לגוקלין כקבוצת ביקורת.

כידוע לך, נעים כוכבי־הלכת דרך כיפת השמיים מדי יממה. גוקלין חילק את המסלול היומי של כל כוכב לכת ל־36 קטעים, שאותם חיבר, לשם המבדקים הסטטיסטיים, ל־18 או 12 קטעים. הוא בדק כמה זמן שוהה כל כוכב לכת בכל קטע, ושאל: “מהי הסבירות להולדתו של פרט מסויים כשכוכב לכת נמצא בכל אחד מהקטעים השונים הללו?” התשובה תלוייה לא רק בנתונים האסטרונומיים על מיקומו המדוייק של כל כוכב לכת בשמיים במהלך שעות היממה השונות, אלא גם בנתונים דמוגראפיים, על שעות היממה בהן נוהגים תינוקות להיוולד. הוא חישב את הסיכוי התאורטי לכך שלמדגם אנשים מסויים יימצא אחד מכוכבי הלכת באחת מגזרות השמיים השונות ברגע לידתם. על ידי השוואה למדגם המציאותי של האנשים שנתוניהם היו בידיו, מצא גוקלין שפיזור הפלנטות בגזרות השונות היה בדיוק זה שאפשר היה לצפות לו על סמך חישוב הסיכוי התאורטי. אבל באשר לאנשים המפורסמים במקרים אחרים לפחות, הוא מצא שכוכבי לכת מסויימים נטו להימצא בגזרות שמיים מסויימות בעת לידתם של פרטים בעלי מקצועות מסויימים. לדוגמה, בקרב 2088 אלופי ספורט הוא מצא שרב יותר מספרם של אלה שבעת לידתם נמצא המאדים בתחילת זריחתו או בפסגת מסלולו (אם חוצים את קו המשווה), מכפי שצפוי על פי סיכויים אקראיים. בדומה לכך, מצא שיותר אנשי צבא נולדו בעת שהמאדים או הצדק זה עתה זרחו או הגיעו לשיא מסלולם, בהשוואה לסיכויים החזויים. כך גם היה קשור כוכב הלכת שבתאי בהולדתם של מדענים, וכוכבי לכת אחרים נקשרו עם מקצועות אחרים. חלק מכוכבי הלכת לא הצביעו על כל קשר – השמש, כוכב חמה, אוראנוס, נפטון, ופלוטו, כלומר רק הירח, נוגה, מאדים, צדק ושבתאי הראו התאמה בעלת משמעות בין היערכותם לבין מועד הלידה.

ובכל זאת, כל דבר בעל משמעות הוא מעניין.

ג’ורג' אבל: ובכן, הבה נתבונן באלופי הספורט, שכן זהו חלק המחקר שעורר עניין מיוחד, מאחר שחלק זה נבדק גם בבלגיה על ידי וועדה לחקר תופעות על טבעיות לכאורה. אותה וועדה חקרה לפני עשר שנים מדגם בלתי תלוי של 535 אלופי ספורט, ומצאה שאילו ערכה את הניתוח הסטטיסטי על פי שיטתו של גוקלין, היו מתקבלות אותן התוצאות. אולם חברי הוועדה מצאו לנכון לפקפק בתקפות שיטתו של גוקלין, ומכאן גם בתקפותן של תוצאותיו הסטטיסטיות. הם לא הוכיחו באופן חותך שהתוצאות היו בלתי נכונות, אך הראו שאחדות מההנחות שעליהן התבססו הינן מוצדקות. אחת ההנחות הללו היא שכל הקונפיגורציות של המאדים בשמיים במשך השנה הינן בעלות הסתברות זהה. הנחה אחרת, יותר מכרעת, לדעתי, היא שההתפלגות הדמוגראפית של הלידות בין שעות היום השונות היא זהה במשך כל תקופת הזמן ובכל חלקי אירופה שמהם נבחרו אותן לידות של אלופי הספורט. אנשי הוועדה חושדים שתוצאותיו המעניינות של גוקלין עלולות לנבוע מאותן הנחות לא נכונות ולא מהתאמה ממשית כלשהי בין היערכות כוכבי הלכת לבין לידותיהם של אתלטים.

כדי לבדוק חשד זה, עומדים שני עוזרי ואני להריץ במחשב את נתוניהם המדוייקים של הספורטאים ביחד עם מצבם היומי של כוכבי הלכת, ולבדוק האם אכן קיימת התאמה כלשהי. אני מרשה לעצמי לנחש שלא נגלה התאמה כזו, אבל אם נגלה יהיה עלינו לנסות ולגלות מדוע. מה אם יסתבר, בעקבות בחינה מדוקדקת, שאכן קיימת התאמה? זה יהיה מרתק מאוד, אך הדבר יהיה כה בלתי צפוי שנצטרך לחזור על הניסוי שוב ושוב כדי להיות בטוחים שלפנינו תוצאה שניתן לחזור עליה באופן מוחלט.

אבל אתה אומר שכמדען היית מקדם בברכה תוצאה כזאת?

ג’ורג' אבל: טוב, אני חייב להודות שזה היה מזעזע אותי קמעה, אבל חיוני הדבר שלא להניח לדעותי הקדומות להשפיע על שיפוטי. מדענים הינם ספקנים ושמרנים במובן זה, שהם תובעים הוכחות מוצקות מאוד לפני שיקבלו רעיונות חדשים לחלוטין. אבל רק על ידי בחינה זהירה של אפשרויות שכאלה, כשהן נראות כנתמכות על ידי ראיות תקֵפות, נוכל לצפות לחשיפתן של תופעות מעניינות חדשות.

אבל לפני כן אמרת שרוב האסטרונומים אינם יכולים לעכל את המחשבה שמישהו מסוגל לקחת את האסטרולוגים ברצינות מספקת עד כדי לדבר אתם.

ג’ורג' אבל: אפילו נקבל את הראיה של גוקלין באשר לאתלטים, יש להדגיש שמתוך יותר מ־2000 אתלטים, מספרם של אלה שנולדו כשהמאדים היה בזריחתו או בשיאו היה רק כמה תריסרים. זהו מספר די משמעותי במדגם בגודל זה, אך עדיין זהו רק חלק קטן מכל אלופי הספורט. הרוב המכריע הגיע להישגים גם בלי היתרון של הימצאותו של המאדים במקום המתאים. ומה שחשוב יותר, שווה בנפשך את אותם מיליוני אנשים שנולדו בזריחת המאדים או כשהיה בשיאו, ושלא נעשו ספורטאים בכלל!

לבסוף, אפילו אם ממצאיו של גוקלין נכונים לגמרי, אין כלום בינם לבין האסטרולוגיה הקלאסית. בעצם, גוקלין, שאיננו אסטרולוג, עומד על כך שלמעשה הוא הפריך את האסטרולוגיה. גלגל המזלות, למשל, אינו תואם כלל את התוצאות שקיבל גוקלין. הוא סבור שהוא גילה דבר מה נפרד ושאינו תלוי באסטרולוגיה. אבל גם אם זה כך, בוודאי שאין זה דבר שתלמַי ידע עליו. כאשר אסטרולוג מודרני מפרש את ההורוסקופ שלך, הוא אינו עושה זאת על פי כלליו של גוקלין כי אם על פי אלה של תלמַי.

במשך השנים היכרת היטב אחרים מהאסטרולוגים, ופגשת רבים אחרים. איזה מין אנשים הם?

ג’ורג' אבל: הם נבדלים זה מזה לחלוטין. אני משוכנע שאחדים מהם הינם אנשים מזהירים שאינם מאמינים באסטרולוגיה יותר ממני, אך הדבר משמש להם מכרה של זהב. לא אנקוב בשמות.

כמה מהאסטרולוגים משתייכים לקטגוריה זאת?

ג’ורג' אבל: אני מניח שרבים מהמצליחים ביותר הם כאלה. אני בטוח למדי שחלק מהידועים ביותר אינם אנשים ישרים.

האם זה מבוסס על שיחות שניהלת עימם?

ג’ורג' אבל: כן, וגם על אמינות. קח למשל אחד שאני מכיר היטב. קשה לומר מה הן אמונותיו האמיתיות. אני יכול לתאר לעצמי שייתכן והוא רואה משהו באסטרולוגיה, אבל מה שהוא אומר תלוי במי שמאזין לו. כשהוא מדבר איתי, הוא מדבר על קצבים כוכביים ועל השמיים כמכשיר ענק לקציבת־זמן. אבל ראיתי אותו במופעי טלוויזיה שבהם הוא מנתח אופי של אנשים ומספר להם על עצמם, ומתעלם מכך שאינך מכיר אפילו את סימני השמש שלהם! שמעתי אותו אפילו דן אודות קריאה בכף היד. נראה לי שאדם המסוגל להיות רציונלי למדי במגעו עימי, אינו יכול להיות בלתי־רציונלי כלפי קהל הצופים, ויחד עם זאת להיות הגון במאת האחוזים.

מצד שני, היכרתי כמה אסטרולוגים המאמינים בתורתם בכנות. כמעט לאיש מהם אין כל השכלה מדעית רצינית. הם באים מתחומים מגוונים, החל מאמנות ופסיכולוגיה וכלה בעיתונאות.

מדוע הנך מקדיש מזמנך לפגישות עם אסטרולוגים ובכלל, לעיסוק בנושא?

ג’ורג' אבל: השתתפתי לאחרונה במספר תכניות רדיו וטלוויזיה שלא גזלו ממני זמן רב. אין לי כל כוונה להקדיש לנושא יותר מחלק זעיר מזמני. אבל לדעתי חשוב שמדענים יקדישו מעט מזמנם לאותם דברים מוזרים המעניינים מאוד את הציבור. אני מתכוון לשגעונות כמו עב"מים, אסטרולוגיה, או מסתורי משולש ברמודה וכן, אסטרונאוטיקה קדומה והתאוריות האבסורדיות של ווליקובסקי. לא שאנו מאמינים שיש משהו בכל אלה, אבל חלק ניכר של הציבור אכן מאמין. חסידי הרעיונות המוזרים הללו טוענים שזהו מדע של ממש ושאלה הן תגליות חדשות, ולרוב הם זוכים לפרסום רחב באמצעי התקשורת. לעומת זאת, כשמדענים נשאלים על דברים שכאלה, בדרך כלל או שהם מסרבים להתייחס, או שמבטלים את הרעיונות כלאחר יד מבלי לטרוח להסביר מדוע אלה שטויות. והנה אנחנו, האסטרונומים, מקבלים את שכרנו, כידוע, מתוך תקציבים ציבוריים באמצעות אוניברסיטאות או הממשלה. אני מסכים בהחלט שיש דברים חשובים יותר לעשות מאשר לבזבז את זמננו על דיונים או מחקרים במיתוסים ובתורת הנסתר. מצד שני, אנו עומדים כיום בפני מצב שבו שליש מהאוכלוסיה מאמין באסטרולוגיה, ואולי שני שלישים ויותר מגלים פתיחות לראותה כמתקבלת על הדעת. אם כך, רוב מכריע של הציבור המשלם את משכורותינו הינו בדעה שהאסטרולוגיה עשויה להיות מדע (היא מוצגת ככזו, בדרך כלל), חרף דחייתה על ידי המדענים. אני סבור שחובת המדענים היא לא רק למכור את המדע שלנו לציבור, ולהסבירו להדיוטות, אלא גם להסביר מדוע כל אותם עניינים של תורת הנסתר אינם נלקחים ברצינות על ידי המדענים, ומהי מידת הסכנה שעלולה להיות בהם.

האם תהיה שבע־רצון אם אמנם יצליחו האסטרונומים להבהיר לציבור שהאסטרולוגיה איננה מדע? האם לדעתך בכך תסתיים אחריותם?

ג’ורג' אבל: לדידי זהו הדבר החשוב ביותר. להבהיר שאם האנשים רוצים להאמין באסטרולוגיה, עליהם לעשות זאת תוך ידיעה שהמדענים, להם הם משלמים כדי שיחקרו את היקום, עברו את הרעיונות האלה לפני זמן רב – מאות בשנים – ומזה זמן רב השתכנעו לחלוטין שאלה הן שטויות.

אך מדי פעם בפעם צץ משהו כמו תוצאותיו של גוקלין. הוא אדם שהישגים רבים מאחוריו ואנשים רבים מכירים את עבודתו. אני סבור שיהיה זה חוסר אחריות מצידנו לבטל כלאחר יד את כל ממצאיו מבלי להשתדל לפחות להראות מדוע אינם נכונים. אם נשאיר את גוקלין בידי האסטרולוגים, ניקלע במצב מוזר שבו אנו מסרבים להתבונן במחקר המשמעותי היחיד הטוען שנתגלה דבר מה תקף העשוי להיות קשור באסטרולוגיה. אני איתן בחשדי שאו שגוקלין טועה, או שקיים הסבר רציונלי לממצאיו, הסבר שאיננו מתחום הממלכה של תורת הנסתר. אני מאמין שלקהיליה האסטרונומית יש מחוייבות מסויימת לחינוך הציבור, ומחוייבות זו כוללת ניתוח אובייקטיבי של מיתוסים ושגיונות ‘מדעיים’ – מתוך גישה של ידע ואחריות.

אני מקווה שיעלה בידך להאיר את עיני האנשים באשר להבדל בין אסטרונומיה לאסטרולוגיה. אך הנסיון מוכיח שאין זו משימה קלה. מה מניע אותך לחשוב שתצליח לעשות משהו נגד דיבוק הנהייה אחר תורות הנסתר?

ג’ורג' אבל: אני חושב שאצליח. הורוסקופ הלידה שלי מראה שבעת לידתי היתה השמש ושלושה כוכבי לכת אחרים במזל דגים, כאשר קבוצת כוכבי העקרב היתה בזריחתה, שבתאי בבית הראשון ונפטון בעשירי.

רוברט היינלין, אחד משלושת ה’סוּפר־ענקים' של המד"ב, כתב לפני שנים רבות את הסיפור הנ"ל מתוך כוונה לעשותו ‘הסיפור האחרון העוסק במסע בזמן’. מבחינה אחת הוא הצליח – הוא יצר סיפור נפלא העוסק במסע בזמן, אולם הוא נכשל במשימתו השניה – להיות ‘הסיפור האחרון’…

* * *

2217 אזור זמן v(אסט) 7 נוב' 1970 פי.ס. – ‘המסבאה של פופ’: הייתי עסוק במירוק כוסות ברנדי כאשר האם־הלא־נשואה נכנס פנימה. שמתי לב לשעה – 10.17 בערב, אזור חמש – או לפי זמן מזרחי, ה־7 בנובמבר, 1970. סוכני זמן תמיד שמים לב לשעה ולתאריך. אנו חייבים.

האם־הלא־נשואה היה בעצם בחור כבן עשרים, לא יותר גבוה ממני, בעל תווי פנים ילדותיים ומזג עצבני. מראהו לא מצא חן בעיני – מעולם לא – אבל הוא היה הבחור שאותו הייתי אמור לגייס. הוא היה הנער שלי. חייכתי לעברו בחיוך הבארמן היפה ביותר שלי.

אולי אני ביקורתי מדי. הוא לא היה הומו; כינויו נבע מן התשובה שהיה נותן לכל חטטן שהיה פונה אליו ושואל מה הוא עושה: “אני אם־בלתי־נשואה”. ואם נח עליו מצב רוח קצת פחות מרצחני, היה מוסיף, “ובארבע סנט למילה אני גם כותב רומנים רומנטיים.”

כאשר נחה עליו רוח רעה, היה מחכה שמישהו יעשה מזה עניין. היה לו סגנון התקוטטות קטלני, כמו שוטרת – וזאת היתה אחת הסיבות שרציתי בו. לא הסיבה היחידה. הוא נשא משא כלשהו על כתפיו ופרצופו הצביע על כך שהוא חש כלפי המין האנושי תעוב רב יותר מן הרגיל. מזגתי בדממה כוסית כפולה והשארתי את הבקבוק על הדלפק. הוא שתה זאת, ומזג עוד אחת. ניגבתי את הדלפק. “איך העניינים בעסקי ה’אם־הלא־נשואה'?” אצבעותיו התהדקו על הכוסית, ונראה היה כאילו הוא עומד להשליך אותה לעברי. שלחתי את ידי אל מתחת לדלפק. כשאתה עוסק במניפולציה של הזמן אתה מנסה לנחש הכל מראש, אך קיימים פקטורים רבים כל כך, עד כי אסור לקחת סיכונים מיותרים.

ראיתי כיצד הוא נרגע באותה מידה מעטה של התרגעות, אותה לימדו אותנו לחפש כשהיינו במרכז האימונים של המשרד. “מצטער,” אמרתי. “רק שאלתי אותך ‘איך העסקים?’. מצידי, אתה יכול להפוך את זה ל’איך מזג האויר?'” הוא הביט בי במבט חמוץ. “העסקים בסדר. אני כותב 'תם, הם מספידים 'תם. אני אוכל.”

מזגתי כוסית אחת לעצמי ונשענתי קדימה לעברו. “האמת היא,” אמרתי. “שאתה כותב לא רע – ניסיתי כמה מהם. אין ספק שיש לך הבנה מעמיקה מאד בעניינים אלה כפי שהם נראים מזוית הראיה של האישה.”

זה היה הימור שהייתי חייב לנסות. הוא מעולם לא הודה באיזה שמות עט הוא השתמש. אך הוא היה מספיק מחומם בכדי לשמוע רק את המילים האחרונות. “זוית הראיה של האשה!” הידהד בנחירה. “כן, אני מכיר את זוית הראיה של האשה. אני חייב להכיר.”

“כן?” שאלתי בספקנות "אחיות?''

“לא. לא תאמין לי אם אספר לך.”

“נו, נו,” אמרתי בקול שקט. “בארמנים ופסיכולוגים לומדים לדעת שאין דבר מוזר יותר מהאמת. אם היית שומע את הסיפורים שאני שומע, בני – נו, היית הופך להיות עשיר. ממש לא יאומן!”

“אתה אפילו לא יודע מה זה ‘לא יאומן’!”

“אז מה? שום דבר לא יכול להפתיע אותי. תמיד יש משהו יותר גרוע שכבר שמעתי.”

הוא חזר ונחר, “אתה מוכן להתערב על שאר הבקבוק?”

“אני מתערב על בקבוק מלא.” הצבתי אחד על הדלפק.

“טוב –” אותתי לברמן השני להמשיך לטפל בלקוחות.

נמצאנו בקצה המרוחק של הבאר, במקום בו היה רק דוכן ישיבה אחד, אותו תמיד שמרתי פנוי על ידי כך שהעמסתי על הדלפק שמול דוכן־הישיבה כמויות גדולות של צנצנות מלפפונים חמוצים. לקוחות מספר נמצאו בקצה השני של הדלפק צופים בטלויזיה, ומישהו ניגן בתיבת הנגינה. זה היה המקום בעל הפרטיות הרבה ביותר שיכולת להשיג.

“טוב,” אמר. “בתור התחלה – אני ממזר.”

“זה לא משהו מיוחד באזור הזה,” אמרתי.

“אני מתכוון לזה,” ירה. “הורי מעולם לא נישאו.”

“עדיין לא משהו מיוחד,” התעקשתי. “גם שלי לא.”

“כש –” הוא השתתק, ושלח אלי את המבט החם הראשון שראיתי בעיניו אי פעם. “אתה מתכוון לזה באמת?”

“כן. מאה אחוז ממזר. למעשה,” הוספתי. “אף אחד במשפחה שלי לא התחתן. כולם ממזרים.”

“כן? ומה עם הטבעת שעל האצבע שלך?”

“הא, זאת?” הראתי לו אותה, “היא רק נראית כמו טבעת נישואין; אני עונד אותה רק כדי לדחות נשים.” זאת היתה ענתיקה שקניתי ב־1985 מסוכן אחר, ידיד שלי. הוא מצא אותה בכרתים, בתקופה הפרה־נוצרית. “תולעי הענק… נחש העולם הבולע את זנבו־שלו לעולם ועד, עד אין קץ. סמל לפרדוקס הגדול.”

הוא בקושי העיף מבט לעבר הטבעת. “אם אתה באמת ממזר. אז אתה בטח יודע מה ההרגשה כשהייתי ילדה קטנה…”

“אופס,” אמרתי. “האם שמעתי אותך נכון?”

“מי מספר כאן את הסיפור, אני או אתה? תראה, שמעת פעם על קריסטין יורגנסן? או רוברטה קוואל?”

"הה, מקרים של שינוי־מין? אתה מנסה לומר לי – "

"אל תפריע ואל תפסיק אותי באמצע, אחרת אפסיק. הייתי אסופי, הושארתי בבית יתומים בקליבלנד ב־1945, כשהייתי בן חודש. כשהייתי ילדה קטנה קינאתי בילדים בעלי הורים. ואז, כשלמדתי אודות המין – ותאמין לי, פופ, בבתי יתומים אתה לומד על זה מהר מאד – "

“אני יודע.”

“– נשבעתי לעצמי שלכל ילד שלי יהיה גם אבא וגם אמא. הדבר גרם לי להישאר ‘טהור’ – מבצע רציני כשלעצמו במקום ההוא. נאלצתי ללמוד להילחם כדי לשמור על כך. ואז התבגרתי וראיתי שהסיכוי שלי להתחתן הוא קטן ביותר – מאותה סיבה שאף אחד לא אימץ אותי,” גיחך. “היה לי פרצוף סוס ושיניים בולטות, חזה שטוח ושיער יבש.”

“אתה לא נראה יותר גרוע ממני.”

“למי איכפת איך נראה בארמן? או סופר? אבל אנשים שרוצים לאמץ ילדים בוחרים במורונים קטנים כחולי־עיניים וצהובי שיער. וכשהם מתבגרים, הבחורים מחפשים שדיים זקופות, פרצוף חמוד והתנהגות מתחנחנת.” הוא משך בכתפיו. “לא יכולתי לעמוד בתחרות. אז החלטתי להצטרף לח.נ.י.ב.א.”

"אה?''

“חיל נשים, היחידה לבידור וארוח, מה שמכונה היום בשם ‘מלאכי־החלל’,”

הכרתי את שני השמות. יש לזה גם שם שלישי, בתקופה אחרת. שינוי אוצר המילים מהווה את המשוכה הגבוהה ביותר בקפיצות־זמן.

הוא המשיך, "זו היתה הפעם הראשונה שהם הודו בכך, שאתה לא יכול לשלוח גברים לחלל למשך חדשים ושנים, בלי לדאוג לשחרור הלחץ שלהם. אתה זוכר איך שהשמרנים השתוללו? זה שיפר את הסיכויים שלי, שכן מספר המתנדבות היה קטן. לפי הדרישות הנערה היתה צריכה להיות מכובדת, רצוי בתולה (הם אהבו להתחיל מן היסוד), בעלת אינטליגנציה מעל הממוצע ואישיות יציבה. אך רוב המתנדבות היו זונות זקנות או טיפוסיות נאורוטיות, שהיו מתמוטטות במרחק עשרה ימים מכדור הארץ. כך, שלא נזקקתי לפרצוף יפה. המחשבה היתה, שאם הם יקבלו אותי, הם יסדרו את השינים הבולטות שלי, יתלתלו לי את השיער, ילמדו אותי ללכת כראוי ולרקוד, וכיצד להקשיב בנעימות לשיחה של גבר, כל דבר –פלוס, כמובן, אימונים בתפקיד החשוב ביותר. הם ישתמשו אפילו בניתוחים פלסטיים אם זה יכול היה להועיל – אסור לחסוך בהוצאות על ‘בנינו שבחלל’.

"ועוד, הם וידאו שלא תיכנסי להריון במהלך השירות שלך – וכמעט מובטח היה לך שבסוף העבודה תתחתני עם מישהו. כמו היום – ‘המלאכיות’ מתחתנות עם אסטרונאוטים – הם מדברים באותה שפה.

“כשהייתי בת שמונה עשרה הציבו אותי כ’עוזרת לאמא'. כל מה שהמשפחה הזאת רצתה להשיג היה משרתת זולה, אבל לי לא היה איכפת, כי בין כה וכה לא יכולתי להתגייס לפני גיל עשרים ואחת. עשיתי את עבודות הבית והלכתי ללמוד בבי”ס ערב – העמדתי פנים שאני ממשיכה להשתלם בקצרנות ובהדפסה, אבל למעשה הלכתי לבית ספר להליכות נאות, כדי לשפר את סיכויי הגיוס שלי.

“ואז פגשתי את הטיפוס העירוני החלקלק ההוא, עם שטרות מאה הדולר שלו,” גיחך. "לאפס הזה היתה חבילה ענקית באמת של שטרות מאה דולר. הוא הראה לי אותה לילה אחד, ואמר לי לקחת קצת.

"אבל לא לקחתי. הוא מצא חן בעיני. הוא היה הגבר הראשון שהתנהג אלי יפה בלי לנסות כל מיני משחקים. הפסקתי את הלימודים בבית הספר כדי לראות אותו לעיתים קרובות יותר. זו היתה התקופה המאושרת ביותר בחיי.

“ואז לילה אחד בפארק, המשחקים התחילו.”

הוא הפסיק. אני אמרתי, “ואז?”

“ואז, כלום! לא ראיתי אותו יותר. הוא לקח אותי הביתה, ואמר שהוא אוהב אותי, ונישק אותי נשיקת לילה טוב – ולא חזר יותר.” הוא נראה חמור סבר. “אם הייתי יכול למצוא אותו, הייתי מחסל אותו!”

“כן,” אמרתי בהבעת השתתפות. "אני יודע איך אתה מרגיש, אבל להרוג אותו – רק בגלל זה – המ… האם נאבקת?''

“הא? מה זה שייך לזה?”

"ועוד איך שייך. אולי מגיע לו שישברו לו את הידיים בגלל שנעלם ככה, אבל – "

“מגיע לו הרבה יותר מזה! חכה עד שתשמע. איכשהו הצלחתי למנוע מכולם לחשוד, וקיוויתי שגם זו לטובה. לא אהבתי אותו באמת, וקרוב לודאי שאני לעולם לא אוהב איש – והייתי להוט יותר מתמיד להתגייס. אני לא נפסלתי. הם לא התעקשו על מועמדות בתולות. התעודדתי.”

"רק כשחצאיות שלי הפכו להיות צרות, נוכחתי לדעת מה קרה.''

"בהריון?''

"הוא הרים אותי עד השמיים! הטיפוסים האלה שחייתי אצלם התעלמו מזה לכל זמן שיכולתי להמשיך לעבוד – ואז בעטו אותי החוצה, ובית היתומים לא רצה לקחת אותי בחזרה. מצאתי את עצמי בבית מחסה לעניים עם עוד כרסים מסביב, ועזרתי להם בכל מיני דברים עד שהגיעה העת.

"לילה אחד מצאתי את עצמי על שולחן ניתוחים והאחות אומרת, ‘תרגעי. עכשיו תנשמי עמוק’.

''התעוררתי במיטה, כשהגוף שלי, מן החזה ומטה, חסר כל תחושה. הרופא נכנס פנימה. ‘איך את מרגישה’ שאל בעליזות.

“‘כמו מומיה’”.

"‘כמובן, את עטופה כמו מומיה ומלאה בזריקות הרגעה. את יצאת בסדר – אבל ניתוח קיסרי זה לא מסיבה’.

“‘ניתוח קיסרי,’ אמרתי. 'דוק? האם התינוק מת?”

"‘הו, לא. התינוק שלך בסדר גמור.’

"‘הו. ילד או ילדה?’

"‘ילדה קטנה ובריאה.’

"נרגעתי. לעשות תינוק, זה משהו. אמרתי לעצמי, שאני אלך לאן שהוא, אוסיף את הבטוי ‘גב’ לשמי, ואתן לילדה לחשוב שאבא שלה מת – הילד שלי לא יחיה בבית יתומים!

"אבל הרופא המשיך לדבר. 'תגידי לי, אה – ' הוא נמנע מלבטא את שמי – ‘האם חשבת אי פעם שמשהו במערכת הפנימית שלך מוזר?’

"אמרתי, ‘הא? בטח שלא. למה אתה חותר?’

"הוא היסס. ‘אז אני אשפוך את הכל במכה אחת, ואחר כך אתן לך תרופה כדי שתוכלי להרגע. את תצטרכי אותה.’

"‘למה?’ תבעתי.

"‘שמעת אי פעם על הרופא הסקוטי, שעד גיל שלושים וחמש היה אשה? – ואז עבר ניתוח והפך, מבחינה רפואית וחוקית, לגבר? הוא התחתן. הכל בסדר איתו.’

"‘מה זה קשור אלי?’

"‘זה מה שאני אומר. אתה גבר.’

"ניסיתי להזדקף. ‘מה?’

"‘תרגעי. כשפתחתי אותך, מצאתי מהומה. בזמן שהוצאתי את התינוק הזעקתי את ראש המחלקה – ואז קיימנו התיעצות ליד המיטה שלך. ואחר כך עבדנו במשך שעות כדי להציל מה שניתן. היו לך שתי מערכות אברים שלמות. שתיהן בלתי בשלות, אך המערכת הנשית היתה מפותחת מספיק על מנת שתוכלי ללדת. היא נהרסה לחלוטין ולא היתה יכולה להיות לתועלת אי פעם. אז הוצאנו אותה החוצה וסידרנו את המצב, כך שתוכל להמשיך ולהתפתח כגבר.’ הוא הניח עלי את ידו. ‘אל תדאג. אתה צעיר. העצמות שלך יתרגלו לזה, אנחנו נשגיח על המאזן ההורמונלי שלך – ונעשה ממך בחור צעיר ויפה.’

"התחלתי לבכות. ‘ומה יהיה על התינוק שלי?’

"‘אתה לא יכול להניק אותה. אם הייתי במקומך, לא הייתי רואה אותה – הייתי מוסר אותה לאימוץ.’

"‘לא!’

"הוא משך בכתפיו. ‘הבחירה בידך; אתה האמא שלה – אה, ההורה שלה. אבל אל תדאג לעת עתה; קודם נטפל בך.’

“למחרת היום נתנו לי לראות את הילדה וראיתי אותה יום־יום – מנסה להתרגל אליה. אף פעם לא ראיתי תינוק כל כך טרי, ולא היה לי מושג כמה הם מכוערים – בתי נראתה כמו קוף כתום. הייתי נחוש בדעתי להיטיב עמה. אך ארבעה שבועות מאוחר יותר כבר לא היתה להחלטה זו כל משמעות.”

“אה?”

''היא נחטפה."

“נחטפה?”

האם־הלא־נשואה כמעט והפילה את הבקבוק שהתערבנו עליו. “נחטפה ממחלקת התינוקות של בית החולים!” הוא התנשם בכבדות. “דוגמה קלאסית לכך שגוזלים מאדם את כל מה שהוא חי עבורו.”

“רע, רע,” הסכמתי. "בוא נמזוג לך עוד אחת. שום עקבות?''

“למשטרה לא היו שום עקבות. מישהו בא לראות אותה, טען שהוא הדוד שלה. כשהאחות סובבה אליו את גבה הוא ברח איתה משם.”

“תיאור?”

“סתם גבר, עם פרצוף רגיל, כמו שלי או שלך.” הוא קימט את מצחו.

"אני חושב שזה היה אבי הילדה. האחות נשבעה שהוא היה מבוגר יותר, אך קרוב לוודאי שהוא השתמש באיפור. אחרת מי היה חוטף את התינוקת שלי? נשים עקרות עושות לפעמים את התרגיל הזה – אבל מי שמע שגבר יעשה דבר כזה?''

“ומה קרה לך אז?”

“הייתי באותו מקום קודר עוד אחד עשר חודש ועברתי שלושה ניתוחים נוספים. תוך ארבעה חדשים התחלתי לגדל זקן; לפני שיצאתי כבר התגלחתי בקביעות… ולא פקפקתי עוד בכך שאני זכר.” הוא חייך בערמומיות. “התחלתי להציץ אל מחשופי האחיות.”

“טוב,” אמרתי. “נראה שהסתדרת לא רע. הנה אתה פה, גבר נורמאלי, עושה כסף טוב, בלי בעיות מיוחדות. וחיים של אישה הם לא חיים קלים.”

הוא זרק אלי מבט. “מה אתה יודע על זה?”

“נו?”

"שמעת פעם את הביטוי "אשה הרוסה'?''

“הממ… לפני הרבה שנים. היום אין לכך הרבה משמעות.”

“הייתי האשה ההרוסה הכי הרוסה; הפרחח ההוא באמת הרס אותי – כבר לא הייתי אשה… ולא ידעתי איך להיות גבר.”

“אני מניח שצריך להתרגל לזה.”

"אין לך מושג. אני לא מתכוון ללמידה איך להתלבש, או איך לא להיכנס לבית השימוש הלא נכון. את זה למדתי כבר בבית החולים. אבל איך יכולתי לחיות? איזה ג’וב יכולתי למצוא? לעזאזל, אפילו לנהוג לא ידעתי. לא ידעתי שום דבר; לא יכולתי לעשות עבודה גופנית –, העור שלי היה מצולק מדי ועדין מדי.

"שנאתי אותו גם בגלל שהוא הרס את סיכויי להתגייס, אבל לא ידעתי עד כמה שנאתי אותו, עד שניסיתי להתגייס לחיל החלל. מבט אחד לבטן שלי, ואני סווגתי כבלתי כשיר לשרות צבאי. הרופא הצבאי טיפל בי רק מתוך סקרנות; הוא קרא עלי בספרות המקצועית.

“אז שיניתי את שמי ובאתי לניו־יורק. הסתדרתי איך שהוא בתור טבח. אחר כך שכרתי מכונת כתיבה והצעתי את עצמי להדפסות בקבלנות. איזה צחוק! בארבעה חדשים הספקתי להדפיס ארבעה מכתבים וכתב יד אחד. כתב היד היה עבור כתב העת ‘החיים הרומנטיים’ והיה ביזבוז של נייר. אבל הטמבל שכתב את זה הצליח למכור אותו. זה העלה בי רעיון. קניתי ערימה של עתונים רומנטיים והתחלתי לחקור אותם.” הוא נראה ציני. “עכשיו אתה יודע מאיפה אני משיג את זווית הראיה האוטנטית של האשה בסיפורים שלי על אמהות לא נשואות… אם כי הגירסה היחידה שעדיין לא כתבתי – זו הגירסה האמיתית. האם אני זוכה בבקבוק?”

הדפתי את הבקבוק לעברו. הייתי עצוב בעצמי, אבל הייתי חייב לחזור לעבודה. אמרתי, “בני, האם אתה עדיין מעוניין לשים יד על אותך טיפוס?”

עיניו התלהטו בלהט של ברזל מלובן.

“רגע!” ציחקק בקול מרושע, “נסה אותי!”

“הירגע. אני יודע על זה יותר ממה שאתה חושב. אני יכול לעזור לך. אני יודע היכן הוא נמצא.”

הוא שלח יד אל מעבר לבאר, “איפה הוא?”

אמרתי ברכות, “תעזוב את החולצה, בני, או שתמצא את עצמך בסימטה ואנחנו נגיד לשוטרים שהתעלפת.” הראיתי לו את הנשק.

הוא שיחרר אותי, “מצטער. אבל איפה הוא?” הוא הביט אלי. “ואיך זה שאתה יודע כל כך הרבה?”

“תדע הכל במשך הזמן. ישנו תיעוד מסמכים של בית החולים, מסמכים של בית היתומים, מסמכים רפואיים. מנהלת בית היתומים שלך היתה גברת פקרג' – נכון? אחריה באה גברת גרינשטין – נכון? שמך – בתור ילדה – היה ג’ון, נכון? ואת כל זה לא שמעתי ממך – נכון?”

הצלחתי להדהים אותו במקצת וגם להפחיד אותו. “מה זה? אתה מנסה לעשות לי צרות?”

“באמת שלא. אני באמת מבקש את טובתך. אני יכול להביא את הטיפוס הזה אליך לידים. תעשה לו כל מה שתראה לנכון – ואני ערב לכך שתצא מזה נקי. אבל אני לא חושב שתהרוג אותו. אתה תהיה מטורף אם תעשה את זה – ואתה לא מטורף. לא לגמרי.”

הוא נופף כל זאת מעל פניו. “מספיק עם הרעש! איפה הוא?”

מזגתי לו כוסית קטנה; הוא היה שיכור, אך הרוגז הצליח לפכח אותו מעט.

“לא כל כך מהר. אני עושה משהו בשבילך – אתה עושה משהו בשבילי.”

“אה – מה?”

“אתה לא אוהב את העבודה שלך. מה היית אומר, לוּ היו מציעים לך משכורת גבוהה, עבודה קבועה, חשבון הוצאות בלתי מוגבל, בלי בוסים על הראש, והרבה גיוון והרפתקאות?”

הוא לטש בי את עיניו, “אין דבר כזה!”

“או. קיי., בו נגיד ככה – אני נותן לך אותו, אתה מסתדר איתו ומנסה את הג’וב שלי. אם הוא לא יענה על התיאור שנתתי לך – לא אכריח אותך להישאר.”

הוא התנודד על רגליו. הדבר נגרם על ידי המשקה האחרון.

“מתי 'תה מביא 'תו?” אמר בקול מעובה.

“עשינו עסק? – עכשיו!”

“עשינו עסק!” הוא הושיט לעברי את ידו.

אמרתי לעוזר שלי שישגיח על שני צידי הדלפק, בדקתי את השעה – 23.00 – והתכופפתי, כדי לעבור מתחת לכניסה לבאר – כשתיבת הנגינה התחילה לרעום לפתע שיר עם ישן ‘אני הסבא של עצמי’. איש החברה שמתפעלת את תיבת הנגינה מילא אותה בתקליטים אמריקאים ישנים ומוסיקה קלאסית, כי אני לא יכולתי לעכל את ה’מוסיקה' של 1970. אבל לא ידעתי שהתקליט הזה נמצא בתיק. צעקתי, “תסירו את זה! תחזירו ללקוח את הכסף!” הוספתי – “למחסן, חוזר בעוד רגע,” ופניתי לשם, כשבעקבותי האם־הלא־נשואה.

המחסן נמצא במורד המסדרון המוביל לעבר בתי השימוש, סגור בדלת פלדה שרק לי ולמנהל המקום השני היה מפתח אליה. בפנים נמצאה דלת לחדר פנימי יותר שאליו רק לי היה מפתח. נכנסנו לשם.

הוא הביט במבט מטושטש בקירות חסרי החלונות. "איפה הוא?''

“תיכף,” פתחתי מזוודה שהיתה החפץ היחיד בחדר. זו היתה ערכת שנאי קואורדינטות שדה, סדרת 1992 מודל 2 – יפהפיה, בלי חלקים נעים, משקלה עשרים ושלושה קילו בטעינה מקסימלית, וצורתה כצורת מזוודה. מאוחר יותר באותו יום כיוונתי אותה בדיוק; כל שהיה עלי לעשות הוא להשליך את רשת המתכת הקובעת את גבולות השדה.

הוצאתי את הרשת. “מה זה?” תבע.

“מכונת זמן,” והשלכתי על שנינו את הרשת.

"הי! הוא צעק וצעד לאחור. זה עניין של טכניקה. צריך לזרוק את הרשת בצורה כזו שהניצוד יצעד אינסטינקטיבית אחורנית ועל גבי הרשת, ואז אתה סוגר את הרשת לגמרי כששניכם בתוכה – אחרת אתה עלול להשאיר מאחור סוליות נעלים או חתיכת רגל, או לקחת אתך חתיכת רצפה. אבל אתה לא זקוק ליותר מהאימון הזה. יש סוכנים שמפתים את הניצוד אל תוך הרשת; אני אומר את האמת, ומנצל את רגע התדהמה המושלמת על מנת ללחוץ על הכפתור. וזה מה שעשיתי.

1030 –vi – אפריל 3 1963 – קליבלנד, אוהיו – בנין אפקס: “הי,” חזר. “קח ממני את הדבר הארור הזה.”

“מצטער,” התנצלתי. הורדתי את הרשת, קיפלתי אותה והכנסתיה למזוודה. “אמרת שאתה רוצה למצוא אותו.”

''אבל אמרת שזו מכונת זמן!"

הצבעתי אל מחוץ לחלון. “האם זה נראה כמו נובמבר? או כמו ניו יורק?” בזמן שהוא לטש עינים בניצני האביב שבחוץ, הוצאתי מן המזוודה ערימה של שטרות מאה דולר, ווידאתי שהמספרים והחתימות יתאימו לאלה של 1963. למשרד הזמן לא איכפת כמה כסף אתה מבזבז (זה לא עולה לו כלום), אבל הם לא אוהבים אנאכרוניזמים מיותרים. יותר מדי טעויות, ובית משפט צבאי יגלה אותך למשך שנה לאיזו תקופה מחורבנת – משהו כמו 1982, עם עבודת הכפייה והקיצוב שלה. אני אף פעם לא עושה שגיאות כאלה. הכסף היה או.קיי.

הוא הסתובב אלי ואמר, “מה קרה?”

“הוא כאן. לך החוצה וקח אותו. הנה דמי־כיס.” דחפתי לו את ערימת השטרות והוספתי, “תסתדר איתו, ואחר כך אני אאסוף אותך.”

לשטרות של מאה דולר יש השפעה היפנוטית על אדם שאינו רגיל אליהם. הוא המשיך לספור אותם בחוסר אמון שעה שהדפתי אותו בעדינות החוצה ונעלתי את הדלת מאחוריו. הקפיצה הבאה היתה קלה. שינוי קטן של תקופה.

7100 –vi – מרץ 10 1964 – קליבלנד, אוהיו – בנין אפקס: מתחת לדלת מצאתי פתק, המודיע לי שהשכירות שלי עומדת לפוג בשבוע הבא; פרט לכך נראה החדר כמו שהיה רגע אחד לפני כן. מחוץ לחדר היו העצים ערומים ושלג איים לרדת. מיהרתי, כשאני רק דואג לכסף המתאים לתקופה, מעיל, וכובע אותם השארתי שם שעה ששכרתי את החדר. שכרתי מכונית ונסעתי לעבר בית החולים. לקח לי עשרים דקות עד שהצלחתי לשעמם את האחות במידה כזו שאיפשרה לי לחטוף את התינוקת בלא שתבחין בי. חזרנו לבנין אפקס. הפעם היה קשה יותר לכוון את הקואורדינטות, שכן הבנין לא היה קיים בשנת 1945 אבל אני תכננתי גם זאת מראש.

0010 vi 3 – ספט 20 1945 – קליבלנד, מוטל סקייוויו: הערכה, התינוקת ואני הגענו למוטל מחוץ לעיר. לפני כן נרשמתי כ’גרגורי ג’ונסון, ווהרן, אוהיו,' ולכן הגענו לחדר שוילונותיו מוגפים, דלתותיו מוברחות, והרצפה שלו פנויה מכל חפץ על מנת לאפשר את הופעת המכונה. אתה עלול לחטוף מנה רצינית מכיסא העומד במקום שאיננו אמור לעמוד בו – לא מהכסא כמובן, אלא מההדף של השדה. אין בעיות. ג’יין ישנה שנת ישרים. הוצאתי אותה החוצה, הנחתי אותה בתוך סל נצרים על כסא המכונית שהשארתי קודם לכן, נסעתי לעבר בית היתומים, הנחתי אותה על המדרגות, נסעתי למרחק שני גושי בניינים לתחנת דלק וטלפנתי לבית היתומים, נסעתי חזרה והספקתי לראות איך הסל נלקח פנימה, המשכתי לנסוע וזנחתי את המכונית ליד המוטל – נכנסתי פנימה וקפצתי קדימה לעבר בנין אפקס ב־1963.

0010 – vi – אפריל 24 1963 – קליבלנד בנין אפקס: ניתחתי את הזמן בעדינות רבה – דיוק טמפוראלי הינו דבר מעודן ביותר. אם חישבתי נכון, ג’יין גילתה שם בפארק בליל אביב ריחני זה, שהיא לא היתה בחורה כל כך ‘הגונה’ כמו שחשבה. תפסתי מונית לעבר בית המעבידים שלה, ואמרתי לנהג לחכות מעבר לפינה בעוד אני ממתין בצל. זמן מה אחר כך ראיתי אותם במורד הרחוב, זרועותיהם חובקות האחד את השני. הוא לקח אותה לחדר המדרגות ונישק אותה ארוכות נשיקת לילה טוב – ארוך יותר מאשר חשבתי. אחר כך היא ניכנסה פנימה והוא פנה ללכת במורד השביל, פסעתי לצידו והחלקתי את ידי מתחת למרפקו.

“זה הכל, בני,” אמרתי בשקט. “באתי לקחת אותך.”

“אתה!” התנשף, ואיבד את נשימתו.

“אני, עכשיו אתה יודע מי הוא – ואחרי שתחשוב קצת תדע גם מי אתה… ואם תחשוב מספיק חזק, תגלה מי הוא התינוק… ומי אני.”

הוא לא השיב, הוא היה מזועזע ביותר. הדבר המזעזע ביותר הוא לגלות שאינך יכול לעמוד בפיתוי לפתות את עצמך.

נטלתי אותו לבנין אפקס וחזרנו וקפצנו.

2300 –vi בסיס תת קרקעי, הרי הרוקי’ס 1985: הערתי את הסמל תורן והראיתי לו את תעודת הזהות שלי. אמרתי לו להשכיב את בן לווייתי בעזרת כדור הרדמה עליז ולגייס אותו למחרת בבוקר. הסרג’נט נראה רגוז, אבל דרגה זו דרגה, בכל תקופת זמן שהיא – הוא עשה כל שהוריתי לו, כשהוא, ללא ספק, מהרהר בכך כי בפעם הבאה שניפגש עשוי הוא להיות הקולונל ואני הסמל. “איזה שם?” אמר. הכתבתי לו, הוא זקר את עיניו, “ככה, הא? הממ…”

“אתה רק תעשה את המוטל עליך, סמל.” פניתי לעבר בן לווייתי.

“בני, צרותיך תמו. אתה עומד להתחיל בג’וב הטוב ביותר שהיה לאדם כלשהו אי פעם – ואתה תצליח. אני יודע.”

“באמת שכן!” הסכים הסמל. “תסתכל עלי – נולדתי ב־1917 – ועדיין מסתובב, עדיין צעיר, עדיין נהנה מהחיים.” חזרתי לחדר הקפיצות וקבעתי את כל הקואורדינטות על נקודת אפס שנבחרה מראש.

2301 – vj – נוב 1970 – פ.י.ס. – ‘המסבאה של פופ’: יצאתי מן המחסן, גורר עמי בקבוק קוניאק, כדי להסביר את הדקה שבה הייתי חסר. העוזר שלי היה נתון בויכוח עם הלקוח שביקש לנגן את ‘אני סבא של עצמי’. אמרתי, “הו, תן לו שינגן את זה ואחר כך תוציא הכל מהשטקר.” הייתי עייף מאד.

זה קשה, אך מישהו חייב לעשות זאת, וקשה מאד לגייס מישהו משנים מאוחרות יותר, מאז הטעות של 1981. האם עולה בדעתכם רעיון טוב יותר מאשר לבחור באנשים שחייהם הרוסים ולהעניק להם ג’ובים משתלמים ומעניינים (אם כי מסוכנים) בשרות רעיון נשגב? כולם יודעים מדוע לא פרצה המלחמה של 1982. הפצצה שהשם ‘ניו־יורק’ היה חרוט עליה לא התפוצצה, מאה דברים אחרים שתוכננו מראש לא התרחשו – כל זה אורגן על ידי ועל ידי הדומים לי.

אך לא הטעות של 1981; טעות זו לא נגרמה באשמתנו, ואינה ניתנת לתיקון; אין כאן עניין של פאראדוקס אותו יש לפתור. דבר מסויים – או שישנו, או שאיננו, לעולם ועד, אָמֵן. אך לעולם לא יהיה משהו כמוהו; פקודה שהתאריך שלה הוא ‘1992’ ניתנת בכל שנה.

סגרתי את המסך חמש דקות מוקדם יותר, משאיר בקופה הרושמת מכתב אל המנהל שלי, שהסכמתי להצעתו לקנות ממני את המסבאה, ולכן שילך מחר לדבר עם עורך הדין שלי, כי אני יוצא לחופשה ארוכה. המשרד יגבה או לא יגבה ממנו את התשלומים שלו, אבל הם רוצים שהכל ישאר מסודר. הלכתי לחדר שבמחסן וקדימה ל־1993.

2200 – vii – יאנ 1993 – בסיס תת קרקעי, הרי הרוקי’ס – מפקדת משרד הזמן: נרשמתי אצל הקצין התורן והלכתי לחדרי, כדי לישון שבוע שלם. לקחתי איתי את הבקבוק שהתערבנו עליו (אחרי הכל, אני זכיתי בו) ולגמתי ממנו לפני שכתבתי את הדיווּחַ שלי. הטעם היה נורא ולא הבנתי איך משקה זה מצא חן בעיני אי־פעם. אבל זה היה יותר טוב מכלום. אינני אוהב להיות פיכח לגמרי – אני חושב יותר מדי. אבל אני גם לא יורד על הבקבוק בכל הכוח. יש אנשים שהוזים על נחשים – אני הוזה אנשים.

הכתבתי את הדו"ח שלי. ארבעים גיוסים, כולם מאושרים על ידי המחלקה הפסיכ', לרבות הגיוס שלי עצמי, אותו ידעתי שיאשרו. הרי הייתי פה, לא? אחר כך הכתבתי בקשה לפעילות מבצעית: נמאס לי לגייס. השחלתי לחריץ את שני הדו"חות ואחר כך הלכתי למיטה. עיני נפלו על ‘תקנות הזמן’, למראשות מיטתי:

לעולם אל תעשה אתמול

את אשר אתה אמור לעשות מחר.

אם אתה מצליח לבסוף,

אל תנסה זאת שנית.

השעה מוקדמת יותר מאשר אתה חושב.

אבות אבותיך הם בסך הכל אנשים.

אפילו איוב מניד בראשו.

הם לא הביאו לי השראה, כפי שהיה הדבר כאשר גויסתי; שלושים שנים־סוביקטיביות של קפיצות־זמן מיגעות אותך.

התפשטתי והבטתי בבטני. ניתוח קיסרי מותיר אחריו צלקת גדולה, אך אני כל כך שעיר עתה עד שאינני משגיח בה, אלא אם אני מחפש אותה.

ואז הבטתי בטבעת של אצבעי.

הנחש האוכל את זנבו־הוא, לעולם ועד… אני יודע מאיפה אני באתי… אך מאיפה כולכם, אתם המתים־החיים, מאיפה באתם אתם?

חשתי בכאב ראש הממשמש ובא, אך לעולם אינני לוקח אבקת כאב ראש. לקחתי פעם – ואתם כולכם נעלמתם. אז זחלתי לתוך המיטה, ושרקתי כדי לכבות את האור.

אתם לא נמצאים שם באמת. אין שם איש מלבדי – ג’יין פה בדד בחשכה.

אני מתגעגע אליכם מאד!

לפני שנים אחדות הועלתה האפשרות שסידרת ‘לאקי סטאר’ (שישה ספרי הרפתקאות מד"ב, לבני הנעורים, אשר כתבתי בשנות החמישים תחת שם העט פול פרֶנץ) תקום לתחייה ותפורסם במהדורות חדשות.

“מצוין,” אמרתי (מכיוון שלעולם אינני נרתע מהחייאת ספרים ישנים שלי). "אבל המידע המדעי שבסיפורים אלה אינו מעודכן כיום. על כן, אצרף למהדורות החדשות הקדמה קצרה שתסב את תשומת לב הקוראים לעובדה זו, ותבהיר היכן בדיוק מצויות אי־ההתאמות לעובדות המדעיות הידועות היום.''

המוציאים לאור היו מוטרדים מכך במקצת. הם חששו שמא יפגע הדבר במכירות. אבל התעקשתי, ודרישתי התמלאה. יצאו לאור מהדורות חדשות של הספרים הן בצורת ספרי כיס והן בכריכה קשה, ובכולן הופיעו ההקדמות הקצרות שכתבתי. וסופו המשמח של המעשה הוא שלא אובחנה האטה כלשהי במכירות בשל כך.

אבל מה מהירה היא התקדמותו של המדע! כמה מהר אובד הכלח על דברים הנכתבים כמדע בדיוני, מתוך אמונה ולאחר מחקר קפדני, וכמה מהר הם הופכים ממדע בדיוני לפנטסיה…

הנה, למשל, בדיוק לפני שלושים שנה נולד הירחון The Magazine of Fantasy and Science Ficttion. אלו דברים שהיו אז בחזקת מד"ב הינם פנטסיה היום? אין ביכולתי לסקור במסגרת מצומצמת זאת את כל ענפי המדע, אך הבה נתייחס לענף אחד שהינו בעל זיקה מיוחדת למד"ב – כוכבי הלכת של מערכת השמש. הבה נסקור אותם אחד לאחד.

‘זריחת ארץ’ מבט אל כדור הארץ מן הירח

כוכב חמה (מרקורי)

בשנת 1949 היתה הדעה שכוכב הלכת מרקורי מפנה תמיד רק צד אחד אל השמש בת שישים שנה. תקופת הקפתו את השמש, כך סברו, הינה 88 יום, וזהה בדיוק לזמן הסיבוב סביב צירו הוא.

פרושו של דבר היה שלמרקורי יש ‘צד מואר’ ו’צד אפל'. הצד המואר היה אמור להיות לוהט במידה עצומה. כמובן, במיוחד בעת שהכוכב נמצא בפֶריהֶליון וסופג קרינת שמש פי מאה בהשוואה לכדור הארץ. הצד האפל, לעומת זאת, שרוי לכאורה בחשכה מתמדת והטמפרטורה על פניו אינה רחוקה בהרבה, אם בכלל, מהאפס המוחלט. בין שני צדדים אלה אמור היה להימצא ‘אזור בין־הערביים’. למען האמת, מסלולו של מרקורי הינו אליפטי עד כדי כך שמי שטרח לנתח את טיבו של אותו אזור צריך היה להגיע למסקנה שכמעט כולו שרוי תמיד או באור מלא או בחשכה מוחלטת, כך שגם שם הטמפרטורה הינה בלתי נסבלת.

בדרך כלל נטו להתעלם מעובדה זו, ו’אזור בין־הערביים' של מרקורי נחשב כמקום שמידת חומו נסבלת – לפחות בסיפורי מד"ב – ועל כן מוקמו שם מושבות מאוכלסות־אדם.

אך עם הזמן, בשנים שאחרי מלחמת העולם השניה, התפתחה אסטרונומיית גלי־מיקרו, ובשנות השישים המוקדמות התגלתה קרינת מיקרו־גלים בכמויות מפתיעות. דווקא מהצד האפל של מרקורי. הסתבר מכאן שהטמפרטורה שם חייבת להיות הרבה מעל לאפס המוחלט.

אפשר היה לשגר גם אלומת מיקרו־גלים מכדור הארץ לעבר מרקורי. לאחר פגיעתה בכוכב, תוחזר האלומה ותיקלט שוב על כדור הארץ. אם המשטח המחזיר הינו חסר־תנועה, טיבם של הגלים המוחזרים יהיה דומה מאוד לזה של האלומה המקורית. אך אם המשטח המחזיר נע (כלומר אם כוכב־הלכת סובב על צירו), תפגין האלומה המוחזרת שינוי בתכונותיה, כאשר מידת השינוי תלויה במהירות תנועתם של פני הכוכב. ואכן, הניסוי נעשה בשנת 1965 והתגלה שמרקורי משלים סיבוב סביב צירו לא במשך 88 יום, אלא במשך 58.7 ימים בלבד – בדיוק שני שליש מתקופת הקפתו את השמש.

השתמע מכך שכל עניין ‘הצד המואר’ ו’הצד האפל' נכנס אל ממלכת הדמיון – הפנטסיה. כל חלק וחלק של פני מרקורי מתנסה הן באור והן בחושך. כל יום וכל לילה של מרקורי ארוכים בהרבה מהימים והלילות של כדור הארץ, אך אין בשום מקום לא יום נצחי ולא לילה נצחי. פניו של מרקורי מתקררים ומתחממים חליפות, אך לעולם אינם מתחממים כמו ‘הצד המואר’ האגדי, כשם שאינם מתקררים כמו אותו ‘צד אפל’ האגדי לא פחות.

הנה מה עלה בגורלם של חלקים מספרי ‘לאקי סטאר והשמש הגדולה של מרקורי’. (בעברית: ‘לאקי סטאר וכוכב החמה’).

ומהו מראם של פני כוכב החמה? בשנת 1949 אי אפשר היה לדעת. סיפורי המד"ב כללו כמובן תאורי חום לוהט, וכן אגמי בדיל, עופרת או סֶלֶניום הפזורים פה ושם על פני ‘הצד המואר’.

בשנת 1974 חלפה חללית המחקר ‘מרינר 10’ בקרבתו של כוכב־חמה ושיגרה אלינו צילומים שגילו את פרטי פניו של הכוכב. הוא נראה דומה מאוד לירח גדול, אף כי הוא נעדר מארים – אותם ‘ימים’ רחבי־ידיים, מישוריים יחסית, שעל פני הלבנה. שום זכר לאגמים או בריכות של חומר נוזלי כלשהו.

נוגה

בשנת 1949 למעשה לא ידענו דבר אודות נוגה (וֶונוס), מלבד מסלולו, קוטרו ומידת בהירותו. מאחר שתמיד מכסה את פניו מעטה סמיך ועבה של עננים, לא יכולנו לדעת מאום על טיב פניו, ולא ידענו אפילו את זמן המחזור של סיבובו סביב צירו.

אבל על סמך מעטה העננים, שהרכבו המשוער היה טיפות מים, יכולנו לשער שזהו כוכב לכת לח ורטוב בהרבה מכדור הארץ. בעצם סביר היה להניח שאולי כולו מכוסה באוקיאנוס פלנטארי, ואין בו כמעט חלקת אדמה יבשה. אני עצמי בניתי על הנחה זו את סיפורי ‘לאקי סטאר ואוקיינוסי נוגה’.

הודות לאותו מעטה עננים ואוקיאנוס אדיר, קשה היה לתאר את נוגה כמקום חם מדי.

על פי תאוריית המאה ה־19 להיווצרות מערכת השמש, המכונה ‘השערת הערפילית’, ההנחה היא שכוכבי הלכת נוצרו מהחוץ פנימה – כלומר המאדים קדום יותר מכדור הארץ, וכדור הארץ קדום יותר מנוגה. השערה זו נגנזה בסוף המאה, אך הרעיון עדיין תפס את מקומו בסיפורי המד"ב. מקובל מאוד היה להניח שנוגה עשיר בצורות חיים פרימיטיביות בהשוואה לכדור הארץ. הוא היה עדיין בתקופת הדינוזאורים, אם אפשר להתבטא כך.

ובאשר למהירות הסיבוב – מכיוון שאי אפשר היה לקבוע דבר על כך, הכי פשוט היה להניח שהכוכב מסתובב סביב צירו אחת ל־24 שעות. פחות או יותר.

אולם לקראת אמצע שנות החמישים הבחינו האסטרונומים באי־אלו תופעות מעוררות תמיהה. כמות המיקרו־גלים שנקלטה מנוגה היתה גדולה במידה בלתי צפוייה. הסתבר שנוגה עלול להתגלות ככוכב לכת חם יותר מהצפוי.

והנה, ב־14 לדצמבר 1962 חלף בחון המחקר ‘מרינר 2’ בקרבת פני נוגה, ומכשיריו יכלו למדוד את פליטת המיקרו־גלים ביתר דיוק. התברר שטמפרטורת פניו של כוכב הלכת נוגה מגיעה למידה שלא תאומן של 500 מעלות צלסיוס, הן ביום והן בלילה. הימצאותה של טיפת מים נוזליים אי־שם על פני הכוכב הפכה לבלתי אפשרית לחלוטין.

מדוע כל־כך חם? התשובה נעוצה באטמוספירה. בשנת 1967 חדרה החללית ‘וֶוניֶארה 4’ מבעד למעטה האטמוספרי של נוגה, ובדקה את הרכבה תוך כדי צניחה אל פני הכוכב. הסתבר שהאטמוספרה של נוגה צפופה פי 90 מזו של כדור הארץ, וכ־95% ממנה הינה דו־תחמוצת הפחמן.

דו־תחמוצת הפחמן הנה שקופה וחדירה עבור האור הנראה לעין, אך אטומה למדי עבור קרינה אינפרה־אדומה. אור השמש עובר דרך האטמוספירה, נבלע על ידי פני הכוכב, והופך לחום. פני הכוכב החמים מקרינים בחזרה אנרגיה בצורת קרינה אינפרה־אדומה, אשר איננה יכולה לצאת דרך האטמוספירה. החום נלכד וטמפרטורת הכוכב עולה עד אשר מצליחה הקרינה האינפרה־אדומה לחדור.

וגם העננים עצמם אינם סתם טיפות של מים. קרוב לוודאי שמצויות שם גם טיפות של חומצה גופרתית.

ומה בנוגע לזמן המחזור של סיבובו הצירי של נוגה? מיקרו־גלים מסוגלים לחדור בקלות דרך העננים, והם מוחזרים על ידי פני הכוכב. החזרות אלה מוכיחות שנוגה סובב על צירו אחת ל־253.1 ימי־ארץ, ובכיוון הפוך – ממזרח למערב, לעומת הכיוון ממערב למזרח הוא כיוון תנועתו של כדור הארץ. פרושו של דבר הוא שפרק הזמן בין זריחה ושקיעה על פני נוגה הינו 117 ימי־ארץ.

כדור הארץ

בשנת 1949 נחשב כדור הארץ למקום סטאטי למדי. היבשה עשויה אמנם לעלות או לשקוע קצת, ושלוחותיו הרדודות של הים עשויות לפלוש אל היבשה או לסגת ממנה, אך היבשות ניצבות איתן על מקומן. היו אי־אלו תאוריות בדבר העתקה יבשתית אך רק מעטים האמינו בהן.

לעומת זאת, קרקעית האוקיאנוס החלה לחשוף סודות אחרים. הקרקעית לא היתה בשום פנים ואופן מישורית או חסרת צורה. התגלה אזור הררי אדיר המשתרע לאורך האוקיאנוס האטלאנטי ואל תוך אוקיאנוסים אחרים. הוא כונה בשם ‘הרכס התוך־ימי’.

ב־1953, תוך כדי שימוש בגלי קול של סונאר, הראו וויליאם מוריס אוויג וברוס צ’רלס היזן, שלאורך מורד האזור ההררי קיים קניון עמוק. בסופו של דבר התגלה שהקניון קיים בכל חלקיו של ‘הרכס התוך־ימי’, כך שהוא קרוי לעתים בשם ‘הבֶּקַע העולמי הגדול’.

הבֶּקע מחלק את קליפת כדור הארץ ל’לוחות טֶקטוניים' גדולים, הקרויים כך על שם המילה היוונית שפרושה ‘נגר’, וזאת מפני שהם נראים כמחוברים חזק כל־כך.

בשנת 1960 הציג הארי המונד הס עדות לקיומה של ‘התפזרות קרקעית־הים’. סלעים מותכים לוהטים עולים אט־אט ממעמקי האדמה אל תוך הבקע הגדול בתוך האוקיאנוס האטלנטי, למשל, ומתמצקים על פני הקרקעית או בסמוך לה. אותה התפרצות מעלה של סלעים מתמצקים מרחיקה בכוח את שני הלוחות היבשתיים זה מזה. אלה מתרחקים זה מזה בקצב של 2 עד 18 סנטימטרים לשנה, ויחד איתם הולכות ומתרחקות יבשות דרום אמריקה ואפריקה זו מזו.

היבשות מוזזות עם תנועתם של הלוחות הטקטוניים, אוקיאנוסים נוצרים; רכסי הרים מתרוממים מעלה; קרקעית הים קורסת מטה; הרי געש ורעשי אדמה מתפרצים במקומות המפגש של הלוחות; וכן הלאה.

יצורי אנוש פלשו אל מעמקי הים. בשנת 1949 היתה כבר צוללת מחקר שהעמיקה עד 14 קילומטרים מתחת לפני האוקיאנוס.

אבל בשנת 1960 צללו ז’אק פיקארד ודון וואלש לעומק של 11 קילומטרים, אל תוך החלק העמוק ביותר של ‘תהום מריאנאס’.

הירח

תמונה שצולמה ע"י ‘אפולו 17’ בצד ימין – שטח שאינו נראה מכדור־הארץ

בשנת 1949, כמו במשך כל תולדות האנושות, יכלו בני האדם לצפות רק בצידו האחד של הירח, צד חסר־אוויר, נטול־מים, נעדר־תמורות ומכוסה במכתשים לרוב.

אבל יכולנו לחלום על הצד האחר, הנסתר מעינינו. מסיבה כלשהי הוא נראה לנו מבטיח יותר. מכל מקום, האם לא ניתן היה לצפות שיוותרו שרידי מים ואויר בצל המכתשים או מתחת לפני הלבנה בצידה הגלוי או הנסתר, במידה שתבטיח את קיומם של חיים פרימיטיביים, לפחות? רעיון מעין זה הופיע מדי פעם בסיפורי מד"ב.

אך הנה כי כן, בשנת 1959 שיגרה אלינו חללית המחקר ‘לונה 3’ את התצלומים הראשונים מצידו הנסתר של הירח. בעקבותיה עשו זאת חלליות נוספות. ובסופו של דבר, שיגרו חלליות שהקיפו את הירח תמונות מפורטות של כל חלקיו, וניתן היה למפות את הירח בפרטי־פרטים כמעט כמו את כדור הארץ.

הסתבר שצידו החבוי של הירח נראה בדיוק כמו זה הגלוי: חסר־אוויר, נטול־מים, נעדר־תמורות ומכוסה במכתשים. ההבדל היחיד הינו שהצד המרוחק של הירח, כמו מרקורי, נעדר ‘מארים’, אותם ‘ימים’ הנראים על הצד הגלוי של הירח.

טביעת רגלים של ‘האנשים הראשונים על הירח’

ב־20 ביולי 1969 דרכה כף־רגל אנושית ראשונה על הירח, ומספר ימים מאוחר יותר הובאו לכדור הארץ אבני הירח הראשונות. מאז הובאו שברי סלעים רבים נוספים, והממצאים מצביעים ככל הנראה לא רק על כך שאין שום זכר למים על פני הלבנה, אלא גם שלא היו שם מים כלל מאז ראשית ימיה של מערכת השמש.

למעשה פזורים על פני הירח שברי חומר דמוי־זכוכית, המצביעים כל כך שכנראה היה הירח חשוף בעבר לחום רב בהרבה מזה שהוא חשוף לו כיום. ייתכן שבתחילתו היה לו מסלול אליפטי שהביאו הרבה יותר קרוב אל השמש בנקודת הפֶּריהֶליון בהשוואה למצב היום, ואולי אז ‘נלכד’ הירח על ידי כדור הארץ.

אם נשיג אי־פעם דוגמאות מהסלעים של מרקורי, יהיה מעניין להשוותם עם אלה של הירח.

מאדים

ב־1949 אפשר היה עדיין להאמין בכך שהמאדים מכוסה ברשת מסועפת של תעלות, שעשויות להצביע לא רק על מציאותם של חיים סתם, אלא חיים אינטליגנטיים של ציויליזציה גבוהה, אם כי דקדנטית. למעשה, הפכה השקפה זו לאחד מעיקרי המדע הבדיוני.

לאמיתו של דבר, היה ידוע שהמאדים קטן מכדור הארץ, האטמוספרה שלו דקה בהרבה, המים בו מעטים בהרבה, והוא גם קר הרבה יותר. אורך יומו דומה לשלנו, וצירו נטוי בדומה לציר כדור הארץ כך שיש לו עונות שנה דומות – וניתן להבחין בו בכיפות קוטביות עטויות קרח.

הפגם הראשון בתמונת מצב זו הופיע ב־14 ביולי 1965, כאשר ‘מרינר 4’ חלפה בסמוך למאדים ושיגרה עשרים תצלומים של פני הפלנטה.

לא נראו בהם שום תעלות. מה שנראה היו מכתשים, שהזכירו למדי את אלה של הירח, ולפי גילם המשוער ניתן היה להסיק שלא היתה שם אֶרוזיה רבה, ומכאן שהמאדים לא התברך באויר ומים רבים.

בשנת 1967 חלפו ‘מרינר 6’ ו’מרינר 7' ליד פניו של המאדים, וממצאיהם הראו שהאטמוספרה הינה דקה, יבשה וקרה אפילו יותר מההערכות הקודמות הפסימיות ביותר. קיומם של חיים מפותחים שם לא בא בחשבון, שלא לדבר על חיי בינה עם יכולת הנדסית גבוהה. התעלות שנצפו על ידי האסטרונומים היו ככל הנראה אשליות אופטיות.

‘תעלות המאדים’

בשנת 1971 נכנסה החללית ‘מרינר 9’ למסלול היקפי סביב המאדים, וכל פני הכוכב צולמו בפרוטרוט. אף כי לא נמצאו כל תעלות, נתגלו הרי געש אדירים, שאחד מהם, ‘אולימפוס מונס’, גדול בהרבה מכל דבר מסוג זה על פני כדור הארץ. שיא נוסף נכבש על ידי ‘וואלֶס מארינֶריס’, קניון ענק שלידו מתגמד ‘הקניון הגדול’ של כדור הארץ למימדי סריטה של קיסם־שיניים. נמצאו גם צורות שנראו בדיוק כמו ערוצי נהרות שֶיבשו.

לפחות היו איזה שהם חיים גיאולוגיים על המאדים. הייתכן שישנם שם גם חיים ביולוגיים? ולו רק מיקרוסקופיים?

ב־1976 נחתו ‘ווקינג ד’ ו’ווקינג 2' נחיתות רכות על אדמת המאדים, ובדקו את הקרקע במטרה לגלות סימנים לחיים מיקרוסקופיים. התוצאות היו דומות למדי למה שאפשר היה לצפות אילו אכן היו שם חיים כאלה, אבל לא נתגלה שום סימן ממשי לתרכובות אורגאניות.

סיפורים שלי כמו ‘דיוויד סטאר: נווד החלל’ ו’בדרך המאדים' הפכו למרביתם לבלתי מעודכנים עובדתית, כתוצאה מתגלייות אלה.

פוֹבּוֹס ודֵימוֹס

בשנת 1949 היו לוויני המאדים כתמי אור עמומים ותו לאו. הם נראו קטנטנים – וזה כל מה שיכולנו לומר עליהם.

אחדות מחלליות המחקר המאוחרות יותר צילמו צילומי תקריב ראשונים של ירחי המאדים. אלה הם גופים בעלי צורה בלתי מוגדרת, המזכירים תפוחי אדמה. הקוטר הגדול ביותר הוא 28 ק"מ בפובוס, ו־16 ק"מ בדֵימוס. שניהם משופעים במכתשים.

הלווינים הם כהים, בעוד המאדים הוא אדמדם. סביר מאוד שפובוס ודימום הינם אסטרואידים לכודים. קרוב לוודאי שבמקרה זה הם מכילים כמויות משמעותיות של מים ותרכובות אורגניות, וכך ייתכן שאותם ירחים זעירים של המאדים יעוררו עניין רב יותר, כאשר יגיעו אליהם, מאשר המאדים עצמו.

הכוכביות (אסטרואידים)

ב־1949 נחשבו הכוכביות כמוגבלות בעיקר לתחום ‘חגורת הכוכביות’, ומוסכם היה על רוב סופרי המד"ב שאזור זה גדוש בפסולת ועיי־מפולת למיניהם, והינו למעשה בלתי עביר. הסיפור הראשון שלי שראה אור בדפוס, ‘נטושים על ווסטה’, עסק בספינת חלל שהתרסקה בחגורת הכוכביות כתוצאה מהתנגשות בעיי־המפולת הפלנטריים.

למען האמת, היו גם אי־אלו יוצאים מן הכלל. אחדות מהכוכביות התקרבו יותר מהמאדים, ובשנת 1948 התגלה איקארוס. גרם־שמיים זה התקרב אל השמש אפילו יותר מכוכב־החמה. כמו כן, היה ידוע שלפחות אחת הכוכביות, הידאלגו, מתרחקת עד לאזור מסלולו של שבתאי.

אולם במהלך שלושים השנים הבאות נתגלו כוכביות רבות נוספות, אשר חודרות במסלוליהן אל תוך האזורים הפנימיים של מערכת השמש. מוכרת כעת קבוצה שלמה של ‘עצמֵי־אפולו’, אשר מתקרבים אל השמש יותר מנוגה; ובשנת 1978 התגלתה כוכבית שהינה תמיד קרובה יותר אל השמש מאשר מסלולו של כדור הארץ.

בשנת 1977 תוך כדי חקירת תצלומים לשם מציאת כוכבי שביט מרוחקים, נתקל צ’ארלס קובאל בגרם־שמיים שתנועתו היתה איטית במידה יוצאת דופן לגבי כוכבית. הדבר התגלה כעצם שמימדיו אמנם כמימדי כוכבית, אך מסלולו הוא כזה שנקודתו הקרובה ביותר מרוחקת מהשמש כמרחקו של שבתאי, וזו הרחוקה ביותר – מגיעה עד מסלולו של אוראנוס. הוא העניק לכוכבית זו את השם ‘צ’ירון’.

ברור שכוכביות הינן תופעה רווחת במערכת השמש, הרבה יותר מכפי שסברו בשנת 1949. יחד עם זאת, חגורת הכוכביות עצמה הינה פחות מסוכנת מכפי שסברו. חלליות מחקר חלפו דרכה ללא בעיות כל שהן, וללא כל סימן לריכוז בלתי רגיל של חומר.

צדק

בשנת 1949 היה ידוע שהצדק הינו ענק, שהוא מעוטר בשלל צבעים, החל מכתום ועד חום, ושבתוך האטמוספירה שלו, המורכבת בעיקר ממימן והליום, מצויות תוספות של אמוניה ומתאן. לא היה שום מידע נוסף על הרכבו.

בסיפורי המד"ב רווחה ההנחה שמתחת למעטה האטמוספרי העמוק והסמיך, קיים משטח מוצק. אני עצמי השתמשתי בהשקפה זו בסיפורי ‘נצחון שלא בכוונה’.

בשנת 1955 נתגלתה קרינת מיקרו־גלים שמקורה בצדק וב־3 לדצמבר 1973, גלשה החללית ‘פאיוניר 10’ מעל פניו. היא גילתה שלצדק יש מגנטוספירה (רצועות של חלקיקים טעוני־חשמל, מחוץ לאטמוספירה), עצומת־נפח וטעונה בצפיפות.

המגנטוספירה הינה קטלנית והיא גדולה דייה כדי להקיף גם את ירחיו הגדולים של צדק, אשר עלולים להיות בשל כך מחוץ לתחום לחלליות מאוישות.

בנוסף לכך, כנראה יש לדחות הצידה את הנחת קיומו של גרעין מוצק שמימדיו ניכרים. הצדק מתגלה, ככל הנראה, ככדור של מימן נוזלי אדום לוהט, שמרכזו עשוי להיות דחוס למצב של ‘מימן מתכתי’ מוצק.

ב־5 למרץ 1979 התקרבה ‘וויאג’ר 1’ מאוד אל פני הצדק ושיגרה צילומים שהעידו על פעילות בלתי רגילה; אטמוספירה רותחת וגועשת בסערות שקשה להעלותן בדמיון. באחת התמונות נתגלתה גם טבעת דקה של רסיסים המקיפה את הצדק.

ירחי הצדק

ב־1949 נודעו ארבעת הירחים הגדולים, יו, אירופה, גאנימד וקאליסטו, רק כנקודות של אור. היו הערכות על מימדיהם: יו – כגודלו של הירח שלנו, אירופה – קטן במקצת ממנו, גאנימד וקאליסטן – גדולים בהרבה. דבר לא היה ידוע על טיב פניהם, אף כי סברו שהם מהווים גירסאות מוקטנות של פני המאדים. במד"ב מוקמו לעיתים תכופות יצורים חיים על פניהם של הירחים. אני עצמי עשיתי זאת בסיפורים כמו ‘אימת קאליסטו’ ו’חג מולד על גאנימד'.

הירח ‘אירופה’ כפי שצולם ממרחק 2 מיליון ק"מ

לאחר שנתגלו המכתשים המכסים את פניהם של מרקורי והמאדים, החלו לשער שגם לוויניו של הצדק הינם חסרי־אוויר, נעדרי־חיים ומשופעי־מכתשים.

החללית ‘וויאג’ר 1’ צילמה לראשונה מקרוב את הירחים. גאנימד וקאליסטו התגלו אכן כמשופעים במכתשים. המכתשים שלהם רדודים, מכיוון שירחים אלה עטויים בעיקרם בקרח, ולמשטח פניהם אין אותו חוזק מכאני הדרוש כדי לקיים מכתשים עמוקים וגבוהי־קירות.

ההפתעה הגדולה היתה שעל פני יו ואירופה אין מכתשים. ככל הנראה הם היו חמים דיים בכדי למחוק ולטשטש כל מכתש שנוצר תוך כדי ‘שלב המיכתוש’ הקדום של ההתפתחות הפלנטארית.

על פני אירופה התגלו סימנים של חריצים מאורכים, משהו כמו תעלות המאדים שקמו לתחייה – אלא שאלה הם קרוב לוודאי סדקים בקליפה. ייתכן שלאירופה יש לוחות טקטוניים בדומה לכדור הארץ.

התפרצות וולקאנית על פני ‘יו’ (אחד מירחי הצדק)

ההפתעה האמיתית היה יו. תמונותיו גילו הרי געש פעילים מאוד, המקיאים ענני אבק וגאז אל־על. פני אותו ירח מכוסים בוודאי בלבה, דבר המסביר את צבעו האדמדם־צהוב, ואת ערפילי הנתרן אשר סביבו ולאורך מסלולו.

ירח קטן אחד, אמלתיאה, מצוי בתוך מסלולו של יו. צורתו מאורכת, וצירו הארוך פונה לעבר הצדק, כאילו בהשפעת כוחות גיאות הפועלים עליו. הטבעת המקיפה את הצדק עוברת בתוך מסלולו של אמלתיאה.

ב־1949 היו ידועים רק שישה לווינים קטנים המקיפים את הצדק מעבר למסלולו של קאליסטו, מאז עלה המספר לשמונה, ואולי אף לתשעה.

שבתאי וירחיו

מראה שבתאי מהירח ‘ריאה.’ (ציור של רון מילר)

עד כה לא הגיעה שום חללית עד שבתאי¹, וכך המידע שלנו עליו אינו שונה בהרבה מזה שהיה ברשותנו ב־1949, מלבד העובדה שאנו יכולים לשער שמה שלמדנו אודות הצדק נכון גם לגבי שבתאי.

אסטרונאוטים חוקרים אחד מירחי שבתאי²

ב־1949 היו ידועים תשעה לווינים המקיפים את שבתאי. אולם בשנת 1967 גילה אודוין דולפוס לווין עשירי, שאותו כינה יאנוס. הוא מקיף את שבתאי במסלול קרוב יותר מכל יתר הירחים, ומסלולו עובר ממש מחוץ לטבעותיו הנהדרות של שבתאי. (מובן שלא הזכרתי את יאנוס בספרי ‘לאקי סטאר וטבעות שבתאי’).

שבתאי, טבעותיו וירחיו – מפני אחד מירחיו הקרובים.

אוראנוס

לא נתגלו תגליות מרעישות על אודות אוראנוס עצמו מאז 1949. אבל בשנת 1977 גילו ג’יימס ל. אליוט ואחרים, אשר חקרו כוכב שהסתתר לכאורה מאחורי אוראנוס, שאותו כוכב נהיה כהה ובהיר חליפות בעת ששפתו של אוראנוס נעה לכיוון זה או אחר.

והנה הסתבר שגם לאוראנוס יש טבעות; טבעות דקות, כהות, בלתי נראות בתצפית רגילה בגלל ריחוקו הרב של כוכב הלכת. עובדה זו, כמו התגלית המאוחרת עוד יותר של הטבעת המקיפה את הצדק, מראה שאפשר שהטבעות הן תופעה נפוצה, ושהן נמצאות סביב כל כוכב לכת גדול הנמצא רחוק מהשמש שלו. התופעה המרשימה בנוגע לשבתאי היא לא זה שיש לו טבעות, אלא שהן בעלות נפח גדול ובהירות.

נפטון

לא נתגלו עובדות רבות־חשיבות אודות נפטון, מעבר למה שהיה ידוע ב־1949.

פלוטו

ב־1949 נודע פלוטו רק כנקודה של אור. הסברה היתה שגודלו ומסתו דומים בערך לאלה של כדור הארץ.

ב־1955 נמצא, על סמך תופעות מחזוריות של התכהות והתבהרות, שזמן המחזור של סיבובו הצידי הינו 6,4 ימי־ארץ. ההערכה על גודלו הלכה והצטמקה, עד שבשנות ה־70 יוחסו לו בקושי גודלו ומסתו של המאדים.

ב־22 ביוני 1978 בחן ג’יימס ו. קריסטי תצלומים של פלוטו והבחין בבליטה ניכרת בצידו האחד. הוא חקר תצלומים אחרים ולבסוף החליט שלפלוטו יש לווין משלו, והעניק לו את השם ‘צ’רון’. פלוטו וירחו מקיפים זה את זה מדי 6,4 ימים, כאשר כל אחד מהם מפנה תמיד רק צד אחד לרעהו.

על סמך מידת ההפרדה ומשך זמן הסיבוב, ניתן היה לחשב שקוטרו של פלוטו הינו 3000 ק"מ בלבד, וקוטרו של צ’רון הוא 1200 ק"מ. המסה של שניהם יחד מגיעה רק ל־1/8 ממסת הירח שלנו.

סיכום

שלושים שנה חלפו מאז ייסודו של ‘המגזין למד"ב ופנטסיה’, וראו אלו תמורות נעשו בענף קטן אחד בלבד של הידע האנושי.

בשלושים שנים אלו איבדנו את ‘הצד המואר’ ו’הצד האפל' של מרקורי, את קיומם של חיים על פני כל כוכב לכת שהוא במערכת השמש, מלבד כדור הארץ.

במשך אותן שלושים שנה זכינו בסיבוב המהיר יותר של מרקורי ובסיבוב האיטי יותר של נוגה; בטיבו הנוזלי של הצדק, בטבעותיהם של צדק ואוראנוס, במכתשים על פני מרקורי, מאדים, פובוס, דימוס, גאנימד וקאליסטו; בלוחות טקטוניים על כדור הארץ ואולי גם על הירח אירופה; בפעילות וולקאנית על פני יו, בירחים נוספים עבור צדק ושבתאי, ובלווין חדש לפלוטו המצומק.

רק שלושים שנה! מה יגלו לנו שלושים השנים הבאות?

ריצו’רד מתיסון הינו סופר ותסריטאי מצליח, שהתפרסם בעיקר בזכות תסריטו לאחר מסרטי המד"ב המפורסמים של שנות החמישים – ‘האדם המצטמק’. את סיפורו ‘ילוד איש ואישה’ כתב בשנת 1950, בהיותו בן 23. הסיפור היווה אז חידוש מפתיע בשדה המד"ב מבחינת נושאו וסגנונו, והותיר את רישומו למשך תקופה ארוכה. במשאל פופולאריות שנערך לאחרונה על ידי המגזין ‘Fantasy and Science Fiction’, זכה סיפור זה למירב הקולות, בקרב סופרי המד"ב והקוראים הוותיקים שליוו את המגזין במשך שלושים שנות קיומו.

* * *

x – היום הזה כשנהיה אור אמא קראה לי טינופת. טינופת שכמוך היא אמרה. אני ראיתי בעינים שלה את הרוגז. מעניין מה זה טינופת.

היום הזה היו מים שנפלו מלמעלה. הם נפלו בכל מקום. ראיתי את זה. את האדמה שמאחורה ראיתי מהחלון הקטן. האדמה הזאת מצצה את המים כמו שפתיים צמאות. היא שתתה יותר מדי ונהייתה חולה ונזלה בצבע חום. לא אהבתי את זה.

אמא היא יפה אני יודע. במקום של המיטה שלי יש קירות קרים מסביב ויש לי דבר מנייר שהיה מאחורי התנור. כתוב עליו ‘כוכבי קולנוע’. אני רואה בפנים תמונות ופרצופים כמו של אמא ואבא. אבא אומר הם יפים. פעם הוא אמר את זה. וגם אמא – הוא אמר. אמא כל כך יפה ואני לא בסדר.

תסתכל על עצמך הוא אמר ולא היו לו פנים יפים. ונגעתי לו ביד ואמרתי לו הכל בסדר אבא. הוא הזדעזע והלך לאיפה שאני לא יכול להגיע.

היום אמא עזבה אותי מעט מהשרשרת שאני יוכל להסתכל החוצה מהחלון הקטן. ככה אני ראיתי את המים נופלים מלמעלה.

xx – היום הזה היה צבע צהוב למעלה. אני יודע, כשאני הסתכלתי בזה העיניים שלי כאבו. אחרי שאני מסתכל בזה המרתף נהיה אדום.

אני חושב שזה היה כנסיה. הם עוזבים את הלמעלה, מכוניות גדולות בולעות אותם ומתגלגלות מהר ונעלמות. באדמה שמאחורה יש אמא קטנה. היא הרבה יותר קטנה ממה שאני. אני גדול. זה סוד אבל אני משכתי את השרשרת מהקיר. אני יכול להסתכל מהחלון הקטן כמה שאני רוצה. ביום הזה כשנהיה חשוך אני אכלתי את האוכל שלי וכמה חפושיות. אני שומע צחוקים מלמעלה. מעניין לדעת בשביל מה יש צחוקים. לקחתי את השרשרת מהקיר ועטפתי אותה סביבי. הלכתי בשקט למדרגות. הן חורקות כשאני הולך עליהן. הרגליים שלי מתחלקות עליהן כי אני לא הולך על מדרגות. הרגלים שלי נדבקות לעץ.

הלכתי למעלה ופתחתי את הדלת. זה היה מקום לבן. לבן כמו היהלומים הלבנים שלפעמים נופלים מהלמעלה. נכנסתי לבפנים ועמדתי בשקט. אני שומע את הצחוקים עוד קצת. אני הולך לקול ומסתכל באנשים. יותר אנשים ממה שאני חשבתי שיש. חשבתי שאני צריך לצחוק איתם.

אמא באה החוצה ודחפה את הדלת לבפנים. זה פגע בי וכאב. נפלתי על הרצפה החלקה והשרשרת עשתה רעש. צעקתי. היא לקחה חזק אויר לתוכה ושמה את היד שלה על הפה שלה. העיניים שלה נהיו גדולות.

היא הסתכלה אלי. שמעתי את אבא קורא. מה נפל הוא קרא, היא אמרה קרש גיהוץ. בוא לעזור להרים אותו היא אמרה. הוא בא ואמר נו באמת זה לא כל כך כבד שאת צריכה. הוא ראה אותי ונהיה גדול. הרוגז בא לו לתוך העיניים. הוא הרביץ לי. שפכתי קצת מהמטפטף על הרצפה מזרוע אחת. זה לא היה יפה. זה עשה ירוק מכוער על הרצפה.

אבא אמר לי ללכת למרתף. הייתי צריך ללכת. האור עכשיו כאב לי קצת בעיניים. זה לא ככה במרתף.

אבא קשר לי את הידיים והרגליים. הוא שם אותי על המיטה שלי. מלמעלה שמעתי צחוקים בזמן שאני ישבתי שם בשקט והסתכלתי על העכביש השחור שירד אלי. חשבתי מה אמר אבא. הו אלוהים אמר. ורק בן שמונה.

xxx – היום הזה לפני שנהיה אור אבא דפק עוד פעם את השרשרת. אני צריך לנסות עוד פעם להוציא את זה. הוא אמר שאני רע בגלל שבאתי למעלה. הוא אמר לי לא לעשות את זה עוד פעם או שהוא ירביץ לי קשה. זה כואב. כאב לי. ישנתי כל היום ושמתי את הראש שלי על הקיר הקר. חשבתי על המקום הלבן למעלה.

xxxx – הוצאתי את השרשרת מהקיר החוצה. אמא היתה למעלה. שמעתי צחוקים קטנים מאוד גבוהים. הסתכלתי מהחלון החוצה. ראיתי כל מיני אנשים קטנים כמו האמא הקטנה והאבא הקטן גם. הם עשו רעש יפה וקפצו על האדמה. הרגליים שלהם עבדו הרבה. הם כמו אמא ואבא. אמא אומרת שכל האנשים הנכונים נראים כמוהם.

אחד מהאבאים הקטנים ראה אותי. הוא הצביע על החלון. עזבתי את החלון והתחלקתי למטה לחושך. התכרבלתי שלא יוכלו לראות אותי. שמעתי אותם מדברים ליד החלון ורגלים רצות. למעלה הדלת דפקה. שמעתי את האמא הקטנה צועקת למעלה. שמעתי צעדים כבדים ומיהרתי למקום של המיטה שלי. דפקתי את השרשרת בקיר ושכבתי על הבטן.

שמעתי את אמא באה למטה. האם היית בחלון היא אמרה. שמעתי את הרוגז. אל תיגש לחלון. אתה שוב הוצאת את השרשרת.

היא לקחה את המקל והרביצה לי עם זה. לא בכיתי. אני לא יכול לעשות את זה. אבל המטפטף טיפטף על כל המיטה. היא ראתה את זה והסתובבה בבת אחת ועשתה מין רעש כזה. הו אלוהים אלוהים היא אמרה למה עשית לי את זה? שמעתי את המקל נופל על רצפת האבן. היא רצה למעלה. ישנתי כל היום.

xxxxx – היום הזה היו עוד פעם מים. כשאמא היתה למעלה שמעתי את הקטנה יורדת במדרגות בשקט.

התחבאתי בחבית הפעם בגלל שאמא תהיה מרוגזת עם האמא הקטנה תראה אותי.

היה לה איתה דבר קטן חי. הוא הלך על הזרועות והיו לו אוזניים מחודדות. היא אמרה לו כל מיני דברים.

זה היה בסדר רק שהדבר החי הריח אותי. הוא רץ לחלון והסתכל עלי למטה. השערות עמדו. בגרון שלו הוא עשה רעש מרוגז. עשיתי רעש אבל הוא קפץ עלי.

לא רציתי להכאיב לו. נהייתי בפחד כי הוא נשך אותי יותר חזק משהחולדה נושכת. זה כאב לי והאמא הקטנה צרחה. תפסתי את הדבר החי חזק. הוא עשה קולות שאף פעם לא שמעתי. דחפתי אותו ממני. הוא נראה קטן ואדום על הפחם השחור.

התחבאתי שם כשאמא קראה. פחדתי מהמקל. היא הלכה. זחלתי על הפחם עם הדבר. החבאתי אותו מתחת לכר שלי וישבתי לנוח. שמתי עוד פעם את השרשרת בקיר.

x – עכשיו זה זמן אחר. אבא קשר אותי חזק בשרשרת. זה כואב כי הוא הרביץ לי. הפעם אני זרקתי לו את המקל מהיד ועשיתי רעש. הוא הלך משם והפנים שלו היו לבנות. הוא רץ החוצה משם ונעל את הדלת.

אני לא כל כך שמח. כל היום קר פה. השרשרת יוצאת מהקיר לאט לאט. ויש לי רוגז רע על אבא ואמא. אני יראה להם. אני יעשה מה שעשיתי באותה הפעם.

אני יחרוק ויצחק חזק. אני ירוץ על הקירות. בסוף אני יהיה תלוי עם הראש למטה וכל הרגלים שלי למעלה ויצחק ויטפטף ירוק על הכל עד שהם יהיו מצטערים שלא היו נחמדים אלי.

אם הם ינסו להרביץ לי שוב פעם אני יכאיב להם. באמת שכן.

סיפור הפנטסיה בעל הגוון הנוסטלגי המובא להלן הוא פרי עטו של הארלן אליסון, מי שבאופן שיטתי זוכה בפרסי ה’הוגו' וה’נביולה' על יצירותיו הקצרות.

סיפור זה, ‘ג’פטי בן חמש’ אינו יוצא דופן מבחינה זו – הוא זכה בשנת 1976 בשני הפרסים הללו – ובעוד רבים אחרים.

* * *

כשהייתי בן חמש, נהגתי לשחק עם ילד קטן אחד: ג’פטי. שמו האמיתי היה ג’ף קינצר, אך כל מי ששיחק עימו כינהו ג’פטי. שנינו היינו בני חמש, ושנינו נהנינו לשחק יחדיו.

כשהייתי בן חמש, היו השלגונים עבים, גדולים ומצופים בשוקולד אמיתי סביב סביב – שוקולד שהתפצח בקול חביב משנעצת בו את שיניך, והעטיפה בה נמצא הדיפה ריח ניחוח שעה שהסרת אותה מן השלגון על מנת לאחוז במקל שבקצהו. היום, השלגונים דקים ככרטיסי אשראי. במקום שוקולד טהור הם משתמשים במשהו מלאכותי וחסר טעם, רך ולחלוחי. השלגון עולה חמישה־עשר או עשרים סנט במקום ניקל ישן וטוב, והם עוטפים אותו כך שתוטעה לחשוב כאילו גודלו זהה לזה שהיה לו לפני עשרים שנה. אבל הוא לא; הוא דקיק ומכוער ובעל טעם איום ולא שווה אפילו פני, שלא לדבר על חמישה עשר או עשרים סנט.

כשהייתי באותו גיל – בן חמש – נשלחתי לביתה של דודתי פטרישיה, בבאפאלו, ניו־יורק, למשך שנתיים ימים. על אבי עברו ‘זמנים קשים’, ודודה פטרישיה, בבאפאלו, ניו־יורק, היתה מאוד יפה ונשואה לסוכן בורסה. הם טיפלו בי במשך שנתיים. כשהייתי בן שבע, חזרתי הביתה והלכתי למצוא את ג’פטי, כדי שנוכל לשחק יחד.

הייתי בן שבע וג’פטי עדיין היה בן חמש. לא חשתי בהבדל כלשהו. לא ידעתי; הייתי רק בן שבע.

כשהייתי בן שבע נהגתי לשכב על בטני לפני הרדיו הגדול והישן שלנו, כדי להאזין לדברים נהדרים. קשרתי את חוט ההארקה לרדיאטור, הייתי שוכב שם עם חוברות הצביעה שלי ועם הקריאולות (כשבקופסה הגדולה היו רק שישה עשר גוונים), מקשיב לרשת האדומה של נ.בי.סי. – לג’ק בני ותכנית הג’ל– או עמוס ואנדי, אדגר ברגן וצ’רלי מקארתי בתכנית של צ’ייס וסאנבורן, ‘משפחה בת איש אחד’, ‘תשואות ראשונות’; הייתי מקשיב לרשת הכחולה של א.בי.סי. – ‘האסים הקלים’, תוכניתו של יגרנס עם וולטר וינצ’ל, ‘אינפורמציה בבקשה’, ‘ימים בעמק המוות’; והטוב מכל: הרשת המשותפת עם ‘הצרעה הירוקה’, ‘הקאובוי הבודד’, ו’שקט בבקשה!'. היום אני פותח את הרדיו במכונית שלי ועובר מצד אחד של הסקאלה לצד שני, וכל מה שאני קולט זה תזמורות מיתרים, עקרות־בית באנאליות ונהגי משאיות מטומטמים המספרים על חיי המין המעוותים שלהם, מופרעים מדי פעם בידי מראיינים שחצנים, קשקושי מוסיקה פולקלוריסטית ומוסיקת רוק בעוצמה כל כך גבוהה, עד כי הדבר מכאיב לאזני.

כשהייתי בן עשר מת סבי מחמת זיקנה ושֵיבה, ואני נעשיתי ‘ילד בעייתי’, והם שלחו אותי לפנימיה צבאית כדי ששם ‘יקחו אותי בידיים’.

חזרתי כשהייתי בן ארבע עשרה. ג’פטי היה עדיין בן חמש. כשהייתי בן ארבע עשרה הייתי נוהג ללכת ביום שבת אחרי הצהרים לסרטים, והצגה יומית עלתה עשרה סנט, והם היו שמים חמאה אמיתית על הפופקורן והייתי רואה מערבונים כמו ‘לאש לארו’, או ‘בילי הנער’, או ‘הרוכב האדום’, או ‘רוי רוג’רס’, או ‘תום מיקס’; היו גם סרטי אימים כמו ‘בית הזוועות’ עם רונדו האטון בתפקיד ‘החונק’, או ‘אנשי החתול’, או ‘המומיה’ – בתוספת פרק אחד מתוך אחד הסדרות הגדולות כמו ‘הצל’ עם ויקטור יורי, או דיק טרייסי, או פלאש גורדון או קפטן מארבל, ושלושה סרטים מצויירים ויומן חדשות מוביטון – אם הייתי נשאר עד הצגת הערב. היום אני הולך לסרטים, ורואה את קלינט איסטווד מפצח ראשים של אנשים כמו דלעות.

בגיל שמונה עשרה הלכתי לקולג'. ג’פטי היה עדיין בן חמש. בחופשות הקייץ הייתי חוזר לעבוד בחנות התכשיטים של הדוד ג’ו. ג’פטי לא השתנה. עתה ידעתי שמשהו בו שונה, משהו אינו כשורה, משהו מוזר. ג’פטי היה עדיין בן חמש, אף לא יום אחד מבוגר יותר.

בגיל עשרים ושניים חזרתי הביתה לתמיד, כדי לפתוח סוכנות של סוני – הראשונה בעיר. ראיתי את ג’פטי מפעם לפעם. הוא היה בן חמש.

מבחינות רבות המצב טוב יותר. אנשים אינם מתים עוד מחמת כמה מן המחלות הישנות. המכוניות נוסעות מהר יותר ומביאות אותך מהר יותר ליעדך, ועל גבי כבישים טובים יותר. החצאיות רכות יותר ונעימות למגע. יש לנו עתה ספרי־כיס – על אף שמחירם זהה למחיר שעלו פעם ספרים בכריכה קשה. כשהחשבון שלי בבנק נגמר, אני יכול לחיות על כרטיס אשראי עד שהדברים מסתדרים. אבל אני עדיין חושב שאיבדנו הרבה דברים טובים. הידעתם שלא ניתן עוד לקנות לינולאום, אלא רק כיסוי רצפה מוויניל? לעולם לא תריחו עוד את אותו ריח מיוחד, מתוק, הנודף ממטבחה של סבתא. הריהוט אינו בנוי להחזיק מעמד למשך שלושים שנה או יותר, שכן היום נרכשו במקומו מערכת צבעונית חדשה כל שבע שנים. כשאתה אוחז בתקליט, אתה חש שמשהו אינו כשורה; הם אינם עבים ומוצקים כמו התקליטים הישנים. הם דקים, ואתה יכול לכופף אותם. זה אינו נראה כשר, משום מה. בכל מקום אליו תפנה, הערים נראות זהות־למראה, עם ‘בורגר קינג’ס’ ו’מקדונלד’ס' ו’קנטקי פְרייד צ’יקֶנְס' ומוטלים ומרכזי קניות. המצב טוב יותר, אך מדוע זה אני חוזר ומהרהר אודות העבר?

כשאני אומר שהוא היה בן חמש, אינני מתכוון לומר שג’פטי היה מפגר בשכלו. אינני חושב שבכך היה העניין. בתור ילד בן חמש הוא חריף מאין כמוהו; מבריק, עירני, חמוד, ילד מצחיק.

אך גובהו היה פחות ממטר, נמוך יחסית לגילו, וגופו היה מושלם, לא ראש גדול, לא לסת מעוותת, שום דבר מסוג זה. ילד בן חמש, נחמד, נורמלי, נעים־למראה. אלא שגילו היה כגילי – עשרים ושניים.

כאשר דיבר, הוא נשא דברו באותו קול חורקני האופייני לילד בן חמש; כאשר הלך, היה מבצע אותן קפיצות ודילוגים האופיינים לילד בן חמש; כאשר שוחח עימך, שוחח אודות הנושאים המרחפים בחלל עולמו של ילד בן חמש. קומיקס, מישחק בחיילים, ושאלות כמו למה הדבר הזה עושה ככה? כמה גבוה זה גבוה, כמה זקן זה זקן, למה הדשא ירוק, איך נראה פיל? בגיל עשרים ושתיים – הוא היה בן חמש.

הוריו של ג’פטי היו זוג עצוב. מאחר שנותרתי עדיין חבר של ג’פטי, נתתי לו להסתובב אצלי בחנות, לקחתי אותו לפעמים ליריד או לגולף המיניאטורי או לסרט, ומצאתי עצמי מבלה גם במחיצתם. לא שכל כך חפצתי להיות עימם, שכן הם היו מדכאים כל כך. אך אני מתאר לעצמי, שלא ניתן היה לצפות מהם ליותר מזה. הם החזיקו בביתם יצור מוזר, ילד שבמשך עשרים ושתיים שנה לא עבר את גיל חמש, ילד אשר שלל מהוריו את חדוות הצְפיה בהפיכתו של ילד לבוגר נורמלי. גיל חמש הוא גיל נהדר עבור ילד קטן… או שהוא עשוי להיות, אם הילד משוחרר מלחצים חייתיים שילדים מסויימים נתונים בהם. זהו גיל בו העיניים פקוחות לרווחה והדפוסים עדיין אינם קבועים; גיל בו עדיין לא הוטבע בך ההכרח לראות הכל כחסר ישע ובלתי ניתן לשינוי, גיל בו אין הידיים מספיקות לבצע די, המוח אינו יכול לקלוט דיו, היקום הוא אינסופי וצבעוני ואפוף מסתורין. חמש הינו אותו גיל מיוחד, טרם שנוטלים ידיים רועדות אלו, שרוצות לאחוז בכל, למשש הכל, ומכריחים אותן להיות מונחות חסרות תנועה על גבי מכתבות. גיל בו המבוגרים עדיין אינם אומרים ‘תתנהג בהתאם לגילך’, או ‘תתבגר כבר’, או ‘אתה מתנהג כמו תינוק’. זהו גיל בו ילד המפגין בגרות הינו עדיין חמוד ועירני וחביבם של הכל. גיל של עליצות, של פליאה, של תום.

ג’פטי נשאר תקוע באותו גיל, בדיוק בן חמש, בדיוק באותו מצב.

אך לגבי הוריו היה זה סיוט מתמשך, ממנו איש – לא עובד סוציאלי, לא פסיכולוג, לא מורה, לא ידיד, לא אשף רפואי – לא יכול היה לנערם חזרה למציאות. במשך שבע עשרה שנה הלך צערם והתפתח בשלבים, מחיבה לדאגה, מדאגה לחשש, מחשש לפחד, מפחד למבוכה, ממבוכה לזעם, מזעם לדחייה, מדחייה לשנאה פשוטה, ולבסוף מתיעוב עמוק וגועל להשלמה קודרת ומדכאת.

ג’ון קינצר היה מנהל עבודה במפעל של בולדר. לגבי כל אחד, למעט האיש שחי זאת בעצמו, היו חיים אלה התמשכות חסרת אירועים. הוא לא התבלט בכל צורה שהיא, פרט לכך שהוא היה אב לילד בן חמש – שגילו עשרים ושתיים שנה. ג’ון קינצר היה אדם קטן, רך, עגלגל, בעל עיניים חיוורות שלא הצליחו להביט בשלי למשך יותר משניות מעטות בלבד. במהלך שיחה היה נוהג להתפתל בקביעות בכסאו, ונראה היה שהוא מבחין בדברים מסוימים בפינות החדר, דברים שאיש מלבדו לא יכול היה לראות… או לא רצה לראות.

לאונה קינצר ניסתה באומץ רב לחפות על כך. בלא תלות בשעה בה בחרתי לבקרם, היתה מנסה להגניב לי מזון כלשהו, כשג’פטי היה בבית היתה תמיד רודפת אותו בנוגע לאוכל: “מותק, אתה רוצה תפוז? תפוז יפה? או מנדרינה? יש לי מנדרינות. אני יכולה לקלף אחת בשבילך.” אך ניכר בה בבירור קיומו של פחד מפני ילדה־שלה, עד כי להצעות ההזנה נלווה בקביעות צליל חלוש של איום.

לאונה קינצר היתה אשה גבוהה, אך החיים גרמו לקומתה להשתוחח. נראה היה כאילו היא מחפשת בהתמדה אחר קיר מכוסה טפטים, או שקע כלשהו על מנת שתוכל להתמזג בתוכו, לסגל לעצמה הסוואה צבעונית כלשהי ולהתחבא לנצח מעיניו החומות הגדולות של הילד, שיעבור לידה מאה פעם ביום ולא יעלה בדעתו שהיא בכלל נמצאת שם, עוצרת נשימתה, בלתי נראית. למותניה היה קשור סינר דרך קבע, וידיה היו אדומות מרוב שטיפת כלים וניקיון הבית. כאילו על ידי שמירת הסביבה נקיה וללא רבב תוכל לכפר על חטאה המדומה – על שילדה יצור מוזר זה.

אף אחד משניהם לא נהג להרבות בצפיה בטלוויזיה. בבית שררה בדרך כלל דממת מוות, ולא נשמע אף קול מעברם של המים בצנורות, חריקת לְוָחי הרצפה, המהום מנוע המקרר. שקט מאוד, כאילו הזמן עצמו ביצע עיקוף סביב הבית הזה. ובאשר לג’פטי – הוא היה בלתי מזיק. הוא חי באותה אוירה של תיעוב רך וקטלני, ואם הוא קלט זאת – הוא מעולם לא הגיב על כך. הוא שיחק, כפי שכל ילד משחק, ונראה היה שהוא מאושר. אך יתכן שהוא חש, בדרך שילד בן חמש מסוגל לחוש, עד כמה מנוכר היה לסביבתו.

יצור בלתי אנושי. לא, זה לא היה נכון, הוא היה אנושי מדי, אם כבר. אך לא באותו תדר, ללא התאמה עם העולם שסביבו, פולט וויברציות שונות מאלה של הוריו, אלוהים יודע. גם ילדים אחרים לא היו מוכנים לשחק עימו. כאשר תוך כדי התבגרותם, הם ראו בו בתחילה טיפוס ילדותי, אחר כך משעמם, ואחר כך, כאשר תחושת ההתבגרות הפכה להיות נהירה להם, הם נתקפו בפחד למראה הילד שהזמן לא השפיע עליו באותה צורה בה השפיע עליהם. אפילו הילדים הקטנים, אלה שבגילו, שנקלעו לשכונה במקרה, היו ממהרים להרתע ממנו, ככלב החולף ברחוב ושומע מכונית חולפת לידו.

וכך נותרתי ידידו היחיד. ידיד בן שנים רבות. חמש שנים. עשרים ושתיים שנה. חיבבתי אותו; יותר מאשר יכולתי לומר. ומעולם לא הבנתי בדיוק מדוע. אך אהבתי אותו, ללא מצָרים.

אך מאחר שבילינו יחד חלק מן הזמן, מצאתי את עצמי מבלה גם בחברת ג’ון ולאונה קינצר, אוכל ארוחת צהרים, לפעמים בשבת אחרי הצהרים, כשעה בערך, כשהייתי מחזיר את ג’פטי מהסרט. הם היו אסירי תודה. מעומק ליבם. אני שחררתי אותם מן הצורך המביך לצאת עימו לבילוי, להעמיד פנים בפני עולם ומלואו שהם הורים אוהבים לילד נורמלי, מאושר, מושך. ובשל הכרת תודתם הם טרחו לארח אותי. נורא, כל רגע ורגע של דכאונם, איום.

חשתי צער בגינם, אך תיעבתי אותם בשל חוסר יכולתם לאהוב את ג’פטי, שהיה ממש נהדר.

מעולם לא בטאתי זאת, אף לא במשך אותם ערבים שביליתי בחברתם, ערבים שהיו מגוחכים באורח שלא ייאמן.

היינו יושבים בחדר המחשיך –תמיד חשוך או מחשיך, כאילו הסתירוהו בצל פן יחשוף האור הלבן לפני עולם ומלואו את עליבותו של הבית. היינו יושבים ולוטשים בדממה את עינינו האחד בשני. הם מעולם לא ידעו מה לומר לי.

“אז איך הענינים במפעל,” הייתי שואל את ג’ון קינצר. הוא היה מושך בכתפו. ללא אצילות כלשהי. “בסדר, בסדר גמור,” היה אומר לבסוף. ושוב היינו יושבים בדממה.

“אתה רוצה אולי חתיכת עוגה?” היתה לאונה אומרת. “זה טרי. קניתי את זה היום בבוקר.” או פשטידת תפוחים חמה. או חלב ועוגיות. או פודינג שוקולד. “לא, לא, תודה, ג’פטי ואני חטפנו איזה צ’יזבורגר בדרך הביתה.” ושוב דממה. ואז, כשהדממה הפכה כבדה מדי אפילו עבורם (ומי יודע במשך כמה זמן שלטה אותה דממה מוחלטת ביד רמה כאשר הם נמצאו לבדם, כשהדבר ההוא, שעל אודותיו לא שוחחו עוד, תלוי ועומד ביניהם), היתה לאונה קינצר אומרת, “אני חושבת שהוא ישן.”

ג’ון קינצר היה אומר, “אני לא שומע את הרדיו מנגן.”

בדיוק ככה, בצורה כזו זה היה ממשיך עד אשר הייתי מוצא לעצמי אפשרות מנומסת להסתלק משם במהירות הבזק, בעזרת תרוץ קלוש כלשהו. כן, ככה זה היה כל פעם, בדיוק אותו דבר. חוץ מפעם אחת.

“אני לא יודעת מה לעשות עוד,” אמרה לאונה. היא פרצה בבכי. “אין שנוי, אפילו לא יום אחד של שקט.” בעלה הצליח להחלץ מתוך כסא הנוח העתיק, ופנה לעברה. הוא התכופף וניסה להרגיע אותה, אך מחוסר האצילות בה נגע בשערה המאפיר היה ברור שהיכולת להקרין חמימות התאבנה בקרבו. “ששש, לאונה, זה בסדר, ששש.” אך היא המשיכה לבכות. אצבעותיה גרדו ברכות את הריפוד שעל משענת הכורסה.

ואז אמרה," לפעמים אני מצטערת שהוא לא נולד מת?"

ג’ון הביט מעלה לעבר פינות החדר, שמא חיפש את הצללים האלמונים שתמיד עקבו אחריו? שמא אחר אלוהים הוא חיפש בחללים אלה? “את לא מתכוונת לזה,” אמר לה, ברכות, בסבלנות, בפאטתיות, דוחק בה ברעם קולו לחזור בה מדבריה בטרם תופנה תשומת ליבו של אלוהים למחשבה הנוראה. אך היא התכוונה לכך; היא התכוונה לכך בכל ליבה. באותו ערב הצלחתי להסתלק במהירות. הם לא רצו בעדים

לכלימתם. שמחתי ללכת.

ובמשך שבוע נמנעתי מלבוא לשם. נחתי מהם, מג’פטי, מן הרחוב שלהם, אפילו מאותו חלק של העיר.

היו לי חיי שלי. החנות, החשבונות, ישיבות, פוקר עם חברים, נשים יפות שלקחתי למסעדות אינטימיות, הורי שלי, המכונות, תלונות למכבסה על עמילן עודף בצוארון ובחפתים, אימונים באולם ההתעמלות, מיסים, לתפוס את יאן או דוויד (בהתאם לנסיבות) גונבים כסף מן הקופה הרושמת. היו לי חיי שלי.

ואולם, אפילו אותו ערב לא יכול היה לגרום לי להימנע מלפגוש את ג’פטי. הוא ביקר אצלי בחנות וביקש ממני לקחת אותו ללרודאן. היינו חברים טובים, עד כמה שבחור בן עשרים ושניים יכול להיות חבר טוב לילד בן חמש. מעולם לא התעכבתי לברר מה קושר ביננו. חשבתי שזה פשוט נובע מן השנים שבילינו יחדיו. זה, וכן החיבה לילד בן חמש שיכול היה להיות האח הצעיר שמעולם לא היה לי. (אבל אני זכרתי כיצד שיחקנו יחד, כשהיינו שנינו בני אותו גיל, אני זכרתי את אותה תקופה – וג’פטי לא השתנה).

ואז, ביום שבת אחד אחר הצהרים, באתי לקחת אותו לשני סרטים בכרטיס אחד, ודברים שצריכים היו להיות ברורים לי כבר זמן רב לפני כן, הפכו להיות ברורים רק באותו אחר הצהרים.

הלכתי ברגל לעבר בית משפחת קינצר, מצפה למצוא את ג’פטי יושב על מדרגות הכניסה, או על המעקה, וממתין לי, אך הוא לא נראה בשום מקום. להיכנס אל תוך הבית, אל תוך אפלה ודממה, באמצע יום שטוף שמש של חודש מאי, היה דבר שלא ניתן להעלותו על הדעת. נצבתי על השביל דקות מספר ואחר כך הרמתי את כפות ידי לעבר פי ושאגתי, 'ג’פטי, היי, ג’פטי! בוא החוצה, בוא נלך. אנחנו נאחר."

קולו השיב חלוש, כאילו מתחת לפני הקרקע.

“אני כאן, דוני.”

יכולתי לשמוע אותו, אך לא לראותו. זה היה ג’פטי, אין כל ספק בכך: בתור דונלד ה. הורטון, נשיא ובעלים־יחיד של ‘מרכז הצליל – חברת הורטון בע"מ’, לא היה איש קורא לי דוני. ג’פטי לא קרא לי מעולם בשם אחר.

(למעשה, זה אינו שקר. אני באמת ובתמים, עד כמה שהדבר נוגע לציבור, הבעלים־היחיד של מרכז הורטון. השותפות שהקמתי עם דודה פטרישיה נועדה אך ורק לאפשר את החזרת ההלוואה שהעניקה לי בכדי להשלים את כסף שקיבלתי לרשותי, כשהגעתי לגיל עשרים ואחד, מירושה שהותיר לי סבי. לא היתה זאת הלוואה גדולה במיוחד, רק שמונה עשר אלף, אך בקשתי ממנה להיות שותפה־שקטה על מנת להשיב לה כגמולה עבור אותם ימים בהם טיפלה בי כילד).

“איפה אתה, ג’פטי?”

“מתחת למדרגות, במקום הסודי שלי.”

עקפתי את גרם המדרגות, התכופפתי והזזתי את דלת הפח שבצד גרם המדרגות. שם בפנים, על גבי האדמה המוצקה, בנה לו ג’פטי מקום מסתור סודי. הוא החזיק שם קומיקס בארגזי תפוזים, שולחן קטן וכמה כרים, והאיר את המקום באמצעות נרות גדולים ועבים. נהגנו להתחבא שם כשהיינו שנינו בני… חמש.

“מה אתה עושה שם?” שאלתי, מזדחל פנימה וסוגר את הדלת מאחורי. היה קריר שם מתחת לגרם המדרגות, לקרקע היה ריח נעים והנרות הדיפו ניחוח מוכר. כל ילד היה מרגיש בבית במקום סודי כזה: מעולם לא היה ילד שלא בילה את שעותיו המאושרות ביותר, הפרודוקטיביות ביותר, המסתוריות ביותר בחייו במקום סודי כזה.

“משחק,” אמר. הוא אחז בידו דבר מה עגול ומוזהב. הדבר תפס את כל כף ידו הזעירה.

“שכחת שאנחנו הולכים לסרט?”

“לא. אני פשוט חיכיתי לך כאן.”

“אמא ואבא שלך בבית?”

“אמא”.

הבנתי מדוע המתין לי תחת גרם המדרגות. לא לחצתי עליו.

“מה יש לך שם?”

“מפתח הצופנים הסופי של קפטן מידנייט,” אמר, מציג אותו על גבי ידו הפרושה לרווחה.

נוכחתי לדעת שאני מביט בזה במשך זמן רב בלי להבין את אשר אני רואה. ורק אז עלה בדעתי איזה פלא אחז ג’פטי בידו. פלא שפשוט לא יכול להתקיים.

“ג’פטי,” אמרתי ברכות, קולי ספוג תמיהה, “מאיפה השגת את זה?”

“הגיע אלי היום בדואר. ביקשתי אותו.”

“זה בטח עלה המון כסף.”

“לא כל כך. רק עשרה סנט ושני מכסים עליונים מקופסת ‘אובלטין’.”

“אני יכול לראות את זה?” קולי רעד, וכך גם היד שהושטתי לעברו. הוא מסר לי אותו ואני אחזתי את הפלא בידי. זה היה נפלא.

אתם בטח זוכרים. ‘קפטן מידנייט’ שודר ברדיו החל משנת 1940. הוא שודר בחסות חברת ‘אובלטין’. וכל שנה הם הנפיקו ‘מפענח צופנים סודי’. וכל יום, בסוף התסכית הם היו נותנים רמז בקשר לפרק הבא, בצופן שרק הילדים בעלי מפתח הצופנים של קפטן מידנייט יכלו לפענח. הם הפסיקו לייצר את המפענחים הנפלאים הללו בשנת 1949. זכרתי את המפענח שהיה ברשותי ב־1945; זה היה יפהפה. הוא הורכב מזכוכית מגדלת במרכזה של מעין חוגה. את ‘קפטן מידנייט’ הפסיקו לשדר בשנת 1950, ועל אף שבשנים 1955 ו־1956 הציגו אותו כסדרת טלויזיה קצרת־ימים, ועל אף שבאמצע שנות החמישים הם ניסו להנפיק מפענחים חדשים, הרי עד כמה שהדבר נוגע למפענחים אמיתיים – האחרון שבהם יוצר בשנת 1945.

‘מפענח הצופנים הסודי של קפטן מידנייט’ אותו אחזתי בידי, אותו מפענח שג’פטי אמר שקיבל אותו בדואר תמורה עשרה סנט (עשרה סנט!!!) ושני מכסים של ‘אובלטין’, היה חדש לגמרי, בעל ציפוי זהב מבהיק, ללא רבב או חלודה, כמו המפענחים שאתה יכול למצוא מדי פעם במחירים מרקיעי שחקים בחנויות של אספנים… זה היה מפענח חדש.

והתאריך שנשא על גביו היה של שנה זו.

אך ‘קפטן מידנייט’ לא היה קיים יותר. שום דבר דומה לא שודר ברדיו. האזנתי לאחד או שניים מהחיקויים העלובים לתסכיתים הטובים והישנים, שתחנות הרדיו ניסו לשדר מדי פעם, והסיפורים היו משעממים, הפעלולים עלובים, וכל האוירה מוטעית, מיושנת, מטופשת. אך בידי אחזתי במפענח חדש.

“ג’פטי, ספר לי על זה,” אמרתי.

“לספר לך מה, דוני? זה המפענח הסודי החדש של קפטן מידנייט. אני צריך את זה בשביל לדעת מה יקרה מחר.”

“מחר, איך?”

“בתכנית.”

“איזה תכנית?”

הוא לטש אלי את עיניו כאילו העמדתי פנים כאידיוט.

“‘קפטן מידנייט’! באמת.” כנראה שהתנהגתי בטפשות. בכל זאת לא הצלחתי עדין להבין זאת. הכל נמצא שם, חשוף לנגד עיני, ואני עדין לא הבנתי מה מתרחש. “אתה מתכוון להקלטות האלה שהם עושים מהתכניות הישנות? זה מה שאתה מתכוון, ג’פטי?”

“איזה הקלטות?” שאל, הוא לא הבין לְמָה אַני מתכוון.

לטשנו עיננו זה בזה, שם מתחת למדרגות. ואז אמרתי באיטיות רבה, ירא כמעט מן התשובה. “ג’פטי, איך אתה שומע את ‘קפטן מידנייט’?”

“כל יום, ברדיו שלי. כל יום בחמש וחצי.”

חדשות, מוסיקה, מוסיקה מטופשת וחדשות. זה מה ששידרו ברדיו כל יום בחמש וחצי. לא קפטן מידנייט. טייסת הסודות של קפטן מידנייט לא טסה מזה עשרים שנה.

“אנחנו יכולים לשמוע את זה היום?” שאלתי.

“באמת!” אמר. שוב התנהגתי בטפשות. הבנתי זאת מגוון קולו, אך עדיין לא הבנתי מדוע. ואז תפסתי פתאום: היום היה יום שבת. קפטן מידנייט שודר כל יום, מיום שני עד שישי. לא בשבת וביום ראשון.

“אז אנחנו הולכים לסרט?”

הוא נאלץ לחזור פעמיים על דבריו. מוחי ריחף לו במקום אחר. שום דבר מוגדר. שום מסקנות. שום השערות מטורפות. פשוט ריחפתי לי אי שם, כדי לברר את העניין ולסכם – כפי שאתם הייתם מסכמים, כפי שכל אחד היה מסכם במקום לקבל את האמת, האמת הבלתי אפשרית הנהדרת – פשוט מסכם את העניין בכך שלבטח יש לו איזה הסבר פשוט שעדיין לא הבנתי אותו, כנראה. משהו יום־יומי, משעמם, כחלוף הזמן השודד מאיתנו את כל הדברים הישנים והטובים, ומותיר מאחוריו נירוסטה ופלאסטיק כתחליף. והכל בשם הקידמה.

“אנחנו הולכם לסרט, דוני?”

“ועוד איך, ילד,” אמרתי. וחייכתי. והחזרתי לו את המפענח. והוא תחב אותו לכיס מכנסיו. ואנחנו הזדחלנו החוצה מתחת לגרם המדרגות והלכנו לסרט. ובמשך שאר אותו יום לא הזכיר עוד איש מאתנו את ‘קפטן מידנייט’. ובמשך שאר אותו יום לא היו עשר דקות רצופות בהן לא הרהרתי בכך.

במשך שאר אותו השבוע עסקתי אך ורק בבעיות מלאי. לא ראיתי את ג’פטי עד יום חמישי בשעה מאוחרת. השארתי את החנות בהשגחתם של יאן ודוויד, אמרתי להם שיש לי מספר ישיבות והסתלקתי מוקדם, בשעה ארבע. הגעתי אל הקינצרים בערך ב־4.45. לאונה פתחה את הדלת, מבט מרוחק ויגע בעיניה. “ג’פטי ישנו?” היא אמרה שהוא למעלה בחדרו… מאזין לרדיו.

טיפסתי במהירות במעלה המדרגות, שתיים בכל פעם. בסדר, ביצעתי לבסוף את אותו צעד בלתי אפשרי, בלתי הגיוני. אם טווח האמונה צריך היה להקיף מישהו אחר מלבד ג’פטי, מבוגר או צעיר, הייתי מחפש אחר תשובות סבירות יותר. אך זה היה ג’פטי, שחי לו חיים מסוג שונה, וברור כי מה שהוא חווה אין לצפות שיותאם לתוך סכימה מסודרת ומקובלת.

אני מודה בזאת! רציתי לשמוע את אשר שמעתי.

אף מעבר לדלת הסגורה, הכרתי את התסכית:

“הנה הוא, טנסי! תרביץ בו!”

רעם יריות ורובים נשמע לאחר כך יללתו המיבבת של כדור שניתז, ואחר חזר אותו קול וקרא בקריאת נצחון “פגעת בו! בול!”

ג’פטי כיוון את הרדיון לאמריקן ברודקסטינג קומפני,790 קילוסייקל, והוא האזין לטנסי ג’ד, אחת מהסדרות החביבות עלי ביותר מתקופת שנות הארבעים, הרפתקאות במערב הפרוע להן לא האזנתי כבר עשרים שנה. שכן מזה כעשרים שנה אינן משודרות עוד.

התישבתי על המדרגה הגבוהה ביותר, שם בבית של משפחת קינצר, והאזנתי לרדיו. לא היה זה שידור חוזר של תסכית ישן, שכן בתוך מהלך הארועים שולבו מדי פעם התיחסויות להתפתחויות תרבותיות וטכנולוגיות חדשות, וביטויים שלא היו נהוגים בשנות הארבעים: ספריי, טנזניה, המילה ‘מתוסכל’.

לא יכולתי להתעלם מהעובדה. ג’פטי האזין לפרק חדש מתוך טנסי ג’ד.

רצתי במורד המדרגות, מבעד לדלת הכניסה ולעבר מכוניתי. לאונה נמצאה לבטח במטבח. סובבתי את מפתח המכונית ולחצתי על כפתור הרדיו והעברתי את המחוג ל־790 קילוסייקל תחנת אי.בי.סי. – מוסיקת רוק.

ישבתי שם במשך רגע ארוך, ואז העברתי את המחוג באיטיות מקצה אחד של הסקלה לקצה השני. מוסיקה, חדשות, ראיונות. אין שום טנסי ג’ד. וזה היה בלאופונקט, הרדיו הטוב ביותר שניתן להשיג. לא החמצתי שום תחנה צדדית. התכנית פשוט לא היתה שם!

בסופו של דבר כיביתי את הרדיו, סובבתי חזרה את מפתח ההצתה ועליתי חזרה למעלה, בשקט התישבתי על המדרגה העליונה והקשבתי לתכנית כולה. זה היה נפלא.

מלהיב, מלא דמיון, היה בו כל דבר טוב שזכרתי שהיה קיים אי פעם בתסכיתי רדיו. אך זה היה מודרני. זה לא היה משהו ישן, שידור חוזר להשבעת תאבונו של הקהל המצטמק והולך שמתגעגע לזמנים הישנים והטובים. זו היתה תוכנית חדשה בהשתתפות כל אותם קולות וותיקים, אך עדיין צעירים ומלאי חיים. אפילו הפירסומות התיחסו למוצרים שמוצעים גם כיום למכירה, אך הן לא היו צעקניות ומעליבות כמו סיסמאות הפרסומת שאתה שומע בימינו.

וכשטנסי ג’ד נגמר ב־5.00, שמעתי כיצד ג’פטי מזיז את המחוג ברדיו שלו עד אשר נשמע קולו המוכר של הקריין גלן ריגס המודיע, ‘ועכשיו – הופ הריגן! מלך הטייסים של ארה"ב!’ קולו של מטוס בקע מעבר לדלת. זה היה מטוס־בוכנה, לא סילון! לא הצליל שעל ברכיו גדלו הילדים בני זמננו, אלא הצליל שעל ברכיו אני גדלתי, הצליל האמיתי של מטוס, הרעם הגרוני הנוהל של המטוסים הישנים, מן הסוג שהופ הריגן הטיס. ואז שמעתי את הופ אומר, “4cx קורא למגדל הפיקוח. 4cx קורא למגדל הפיקוח. עבור!” הפסקה, ואחר כך, “או קי, כאן הופ הריגן, מבקש רשות נחיתה!”

וג’פטי, שעמד בפני אותה בעיה שבפניה עמדנו אנו ילדי שנות הארבעים, של תכניות אהובות במידה שווה שחפפו אחת את השניה בתחנות שונות, לאחר שהביע את הכבוד הראוי להופ הריגן וטאיר טנקר, חזר והעביר את המחוג ועבר חזרה לאי.בי.סי. שם שמעתי את צליל הגונג, רעש רוח וגלים, ואחר כך קולו של הקריין צועק, “טרי והפיראאאטים!!!”

ישבתי שם על המדרגה העליונה והקשבתי לטרי וקוני ופליפ קורקין וגם, באמת ובתמים, לאגנס מורהד בתפקיד ‘הדרקון’, כולם משתתפים בפרק חדש שהתרחש בסין העממית שלא היתה קיימת בימי מילטון קאניף והגירסה שלו, משנת 1937, ל’מזרח האקזוטי', עם שודדי הנהר וצ’נג קאי שק ואלי המלחמה והאימפריאליזם הנאיבי של דיפלומטית־ספינות־התותחים האמריקאית.

ישבתי, הקשבתי לכל התכנית, ואחר כך המשכתי עוד לשבת על מנת להמשיך ולהאזין ל’סופרמן', לחלק מ'פלש גורדון', ה'נער הכל אמריקאי', וחלק מ'קפטן מידנייט', וג’ון קינצר חזר הביתה ולא הוא ולא לאונה לא עלו למעלה לראות מה קרה לי או איפה ג’פטי, והמשכתי לשבת וגיליתי שהתחלתי לבכות, ולא יכולתי לחדול, פשוט ישבתי שם והדמעות זולגות מעיני אל זוויות פי. ישבתי והתיפחתי עד אשר שמע אותי ג’פטי ופתח את הדלת, ראה אותי, יצא החוצה והביט בי במבוכה ילדותית בהאזיני ל’קשת המשותפת', ממנה בקעו צלילי הפתיחה של ‘טום מיקס’. ג’פטי נגע בכתפי, חייך אלי ואמר, “הי, דוני. רוצה להיכנס ולשמוע איתי רדיו?”

הְיוּם דחה את אפשרות קיומו של חלל מוחלט, בו מוקצה לכל דבר מקום קבוע; בורחס דחה אפשרות קיומו של זמן אחד שבו קשורים כל המאורעות האחד למשנהו.

ג’פטי קלט שידורי רדיו ממקום שעל פי ההגיון, שעל פי סדר הדברים הטבעי בזמן־חלל כפי שאינשטין ראה אותו, לא יכול היה להתקיים. אך זה לא הכל. הוא קיבל בדואר פרסים שאיש לא ייצר. הוא קרא חוברות קומיקס שהדפסתם הופסקה לפני למעלה מעשרים שנה. הוא ראה סרטים בכיכוב שחקנים שמתו לפני יותר מעשר שנים. הוא היווה טרמינל־קלט לאין סוף תענוגות והנאות שהעולם השליך מעליו. במהלך דרכו במעוף ההתאבדות שלו לעבר מחר חדש, רוקן העולם את אוצרותיו מאושר פשוט, שפך בטון על מגרשי המשחקים שלו, דחה מלפניו את עולמות הקסמים שלו, וכל זה הוחזר בדרך פלא בלתי אפשרית באמצעות ג’פטי. חי, מעודכן, מסורתי אך חדשני. ג’פטי היה אלדין, שעצם קיומו היווה את מנורת הקסם של המציאות.

והוא הכניס אותי אל תוך עולמו.

שכן, הוא בטח בי.

הלכנו לסרטים, ובזמן שכל אחד אחר ראה קומדיה בכיכובה של גולדי הון וריאן או’ניל, נהנינו ג’פטי ואני לראות את המפרי בוגרט בתפקיד שודד קשוח בסרט של ג’ון יוסטון. באותו כרטיס היינו גם רואים את ספנסר טרייסי, קרול לומברד וליירד קרגר בסרטו של לוהטון ‘לאינינגן נגד הנמלים’.

פעמיים בחודש היינו יורדים לדוכן העיתונים וקונים את הגליון האחרון של הצל, בֶאטמן, וסיפורי אימה. ג’פטי ואני היינו יושבים יחדיו, ואני הייתי קורא לו מן העתונים. קראנו יחדיו קומיקס, וג’פטי ואני החלטנו – כל אחד בנפרד, לפני שנפגשנו לדון בכך – שהדמויות החביבות עלינו ביותר הם איש הגומי, סופרמן, וספיידר מן. בקומיקס מסויימים הייתי מסביר את חידודי הלשון המורכבים ביותר לג’פטי, שהיה צעיר מדי מכדי להיות בעל חוש הומור מעודן מספיק. כיצד ניתן להסביר זאת? אני אינני יכול. למדתי בקולג' כמות מספקת של פיזיקה על מנת לבצע ניחושים מסוימים, אך קרוב לוודאי, שאני טועה יותר משאני צודק. חוקי שימור האנרגיה מופרים לעיתים. יתכן שג’פטי שימש כתמריץ להפרתו של אחד מחוקים אלה, שרק עתה אנו מתחילים להיווכח בקיומם. ניסיתי לקרוא קצת חומר בענין זה – אך לא היה מאום בכל מה שקראתי – אף לא הדיווחים האחרונים מן המכון לחקר הגרעין שליד ציריך – שיכול היה לעזור לי להבין יותר. נאלצתי לחזור ולהסכים לפילוסופיה הקובעת ששמו האמיתי של ה’מדע הוא כישוף.

בלא הסברים כלשהם, רק שפע של תענוגות.

התקופה המאושרת ביותר בחיי.

ברשותי נמצא העולם ה’אמיתי', העולם של החנות שלי וידידי ומשפחתי, עולם של מאזן רווח והפסד, מיסים וערבים בחברת נשים צעירות, ששוחחו אודות קניות או האומות המאוחדות, אודות המחיר המתייקר של קפה ותנורי מיקרוגל. והעולם שלי ושל ג’פטי, בו נמצאתי רק כשהייתי בחברתו. את ענייני העבר שהוא חווה כחדשים ובני זמננו, יכולתי לחוות רק יחד עימו. והגבול בין שני העולמות הפך דקיק יותר ויותר, מאיר יותר, שקוף יותר. זכיתי בטוב משני העולמות. וידעתי, איכשהו, שאינני יכול להעביר דבר מעולם אחד אל משנהו.

שכחתי זאת, רק לרגע אחד, בגדתי בג’פטו בגלל שיכחה – והבאתי את הקץ על כל אלה.

מאחר שנהניתי כל כך, הפכתי בלתי זהיר ושכחתי לקחת בחשבון עד כמה היו היחסים בין עולמי לבין עולמו של ג’פטי באמת שבורים. לשנאת ההווה את העבר יש סיבה, שמעולם לא הבנתי אותה באמת. באף אחד מן הספרים לא מכירים בזעם בו תוקף ההווה את העבר. בשום מקום לא מפורטת הדרך בה ההווה אורב ל’אשר־היה', ממתין עד אשר יהפוך ל’עתה – עכשיו – ברגע־זה', על מנת שיוכל לשסעו במלתעותיו חסרות הרחמים.

מי יכול היה לדעת דבר כזה… בגיל כלשהו… ולבטח לא בגילי… מי יכול היה להבין זאת?

אני מנסה לטהר את עצמי. אינני יכול. זאת היתה אשמתי.

היה יום שבת אחר הצהריים.

“מה יש היום?” שאלתי אותו, במכונית, בדרכנו העירה. הוא הביט בי מן המושב הקדמי השני, וחייך אלי את אחד מחיוכיו היפים ביותר. “קן מאונרד ב'צדק במערב הפרוע'.” הוא התמצא הרבה יותר ממני בשמות השחקנים. הוא יכול היה למנות שמות השחקנים הראשיים בכל סרט שראינו אי פעם, אפילו כשצפינו בסצינות ההמוניות.

“וסרטים מצוירים?”

“שלושה. ‘לולו הקטנה’, ‘דונאלד דאק’ ו’באגס באני'!”

“הו,הא!” אמרתי. חייכתי מאוזן לאוזן. ואז הבטתי למטה וראיתי את חבילת טפסי החשבונות שעל המושב. שכחתי להוריד אותה בחנות.

“אני חייב לעצור רגע ב’מרכז',” אמרתי. “אני חייב להוריד להם משהו. זה יקח רק רגע.”

“אוקיי,” אמר ג’פטי. “אבל אנחנו לא נאחר, נכון?”

“ועוד איך לא,” אמרתי.

כשעצרתי במגרש החנייה מאחורי ה’מרכז' הוא החליט לבוא לחנות יחד איתי כדי שמשם נלך ברגל לקולנוע. זו איננה עיר גדולה – יש בה רק שני בתי קולנוע, ‘אוטופיה’ ו’אודיאון'. החלטנו ללכת ל’אוטופיה', שנמצא במרחק שלשה גושי בניינים בלבד מן ה’מרכז'.

נכנסתי לחנות, בידי חבילות הטפסים, ומצאתי תוהו ובוהו. דוויד ויאן טיפלו כל אחד בשני לקוחות, וסביב סביב עמדו אנשים נוספים והמתינו שיבואו לטפל בהם. יאן העיף לעברי מבט אחד ועל פניו מסכת־אימים של תחנונים. דוויד רץ הלוך וחזור מן המחסן לחדר התצוגה וכל שיכול היה למלמל לעברי תוך כדי מעופו היה, “הצילו!” ואז נעלם.

“ג’פטי”, אמרתי, כורע ברך לידו, “תשמע, תן לי כמה דקות. יאן ודוויד נמצאים בצרות עם כל האנשים האלה. אנחנו לא נאחר, אני מבטיח. רק תן לי להפטר מכמה מהלקוחות האלו.” הוא נראה עצבני, אבל הניד בראשו לחיוב.

הצבעתי לעבר הכסא ואמרתי, “פשוט שב רגע, ואני תיכף חוזר אליך.”

הוא פנה לעבר הכסא, כמו ילד טוב, על אף שידע מה התרחש והתיישב.

התחלתי לטפל באנשים שביקשו לקנות מקלטי טלויזיה צבעונית. זה היה המשלוח הרציני הראשון שהגיע אלינו – זו היתה התקופה שמחיריהם של מכשירי הטלויזיה הצבעונית התיצבו על רמה סבירה ו’סוני' ניהלה את מבצע הפרסום הראשוני שלה – וזו היתה תקופת שיא במכירות. היו אלה עסקים של ממש.

ובעולם שלי, עסקים קודמים לכל.

ג’פטי ישב שם ולטש עיניים לעבר הקיר. בואו ואספר לכם אודות הקיר.

על הקיר, מן הרצפה ועד שני רגל מתחת לתקרה נקבעו מדפים צפופים. עליהם הונחו באמנות מכשירי טלויזיה. שלושים ושלושה מכשירי טלויזיה. כולם מופעלים בעת ובעונה אחת. שחור־לבן, צבעוני, קטן, גדול, הכל מופעל בעת ובעונה אחת.

ג’פטי ישב וצפה בשלושים ושלשה מכשירי טלויזיה. ביום שבת אחר הצהרים אנחנו קולטים כאן בסך הכל שלוש עשרה תחנות, לרבות תחנת הטלויזיה הלימודית ב־U.H.F. בערוץ אחד היה גולף, בייזבול בשני, באולינג בשלישי, סמינר תאולוגי ברביעי, מוסיקת פופ בחמישי, שידור חוזר של קומדית טעויות הוצג בשישי, בשביעי הוצג סרט מתח, בשמיני תכנית על דייג נחלים, חדשות וראיונות בתשיעי, בעשירי מרוץ מכוניות, באחד־עשר הוצג אדם פותר תרגילים בלוגריתמים על הלוח, בשניים־עשר אישה המבצעת תרגילי התעמלות ובשלשה עשר סרט מצוייר גרוע, מספרד. שבע מתוכם הוצגו על יותר ממסך אחד. ג’פטי ישב וצפה בקיר מסכי הטלויזיה ביום שבת אחר הצהריים, בזמן שאני מכרתי בכל המהירות על מנת להחזיר לדודה פטרישיה ולהישאר בקשר עם העולם. היו אלה עסקים.

צריך הייתי לדעת טוב יותר. צריך הייתי להבין יותר את ההווה, ואת הדרך בה הוא משמיד את העבר. אך הייתי שקוע כולי במכירה. וכאשר, בסופו של דבר העפתי מבט לעבר ג’פטי, מחצית השעה מאוחר יותר, הוא נראה כמו ילד אחר.

הוא הזיע. הוא היה חיוור, לבן וחלקלק כתולעת וידיו הקטנות אחזו במסעד הכסא חזק כל כך עד כי ניתן היה לראות את פרקי אצבעותיו מתחת לפני עורו. רצתי לעברו, מבקש סליחה מזוג בגיל העמידה שהביע התעניינות בטלויזיה "21.

“ג’פטי!”

הוא הביט בי, אך עיניו לא קלטו. הוא היה אחוז בעתה מוחלטת. משכתי אותו מתוך הכסא ופניתי יחד עימו לעבר הדלת, אך הלקוחות שנטשתי צעקו לעברי.

“הי,” אמר האיש בגיל העמידה, “אתה רוצה למכור או לא?” הבטתי ממנו לעבר ג’פטי וחזרה אליו. ג’פטי נראה כמו זומבי. הוא הלך לכל מקום שהובלתי אותו. ברכיו היו רופסות ורגליו נגררו אחריו. העבר, שנאכל על ידי ההווה, צלילו של דבר מה הנתקף בכאבים.

שלפתי מעט כסף מכיס מכנסי ותחבתי אותו לידיו של ג’פטי. “ילד… שמע לי… תצא מפה מהר!” הוא עדיין לא הצליח להתמקד כראוי. “ג’פטי!” אמרתי בקשיחות מירבית, “תקשיב לי!” האיש בגיל העמידה ואשתו נמצאו בדרך אלינו. “תקשיב, ילד, תצא מפה מהר. עכשיו. לך ל’אוטופיה' ותקנה את הכרטיסים. אני תיכף מגיע.” האיש בגיל העמידה ואשתו הגיעו כמעט עד אלינו. הדפתי את ג’פטי מבעד לדלת, הבטתי בו כיצד הוא כושל לכיוון הלא נכון, עוצר כאילו כדי להתרכז, מסתובב, חולף על פני פתח ה’מרכז' ולכיוון ‘אוטופיה’. “כן, אדוני,” אמרתי, מתיישר ומתייצב נכחם. “כן, גברתי, זה באמת מכשיר יוצא מן הכלל! אם רק תבואו איתי לכאן, בבקשה…”

צליל נורא של דבר כואב נשמע, אך לא יכולתי לומר מאיזה ערוץ בקע הקול, או מאיזה מכשיר.

מאוחר יותר שמעתי את הרוב מפי הנערה בקופת הכרטיסים של הקולנוע ומפי כמה אנשים שאני מכיר, אשר באו לספר לי אחר כך מה אירע. בשעה שהגעתי ל’אוטופיה', עשרים דקות מאוחר יותר, ג’פטי כבר שכב פצוע במשרד המנהל.

“ראית אולי ילד קטן מאד, בערך בן חמש, עם עיניים חומות גדולות ושער חום ישר… הוא חיכה לי?”

“אולי זה הילד שהנערים הרביצו לו.”

“מה? איפה הוא?”

“הם לקחו אותו למשרד המנהל. אף אחד לא ידע מיהו או איפה נמצאים הוריו.”

נערה צעירה, לבושת מדי סדרנות, הניחה מגבות נייר רטובות על מצחו.

נטלתי ממנה את המגבות והוריתי לה לצאת מהחדר. היא נעלבה ונחרה בעלבון, אך יצאה. ישבתי על קצה הספה וניסיתי למחות את הדם מעל פניו, בלי לפתוח את הפצעים במקומות בהם נקרש הדם. שתי עיניו היו נפוחות ועצומות, פיו היה קרוע. שערו היה מוכתם בדם קרוש.

הוא עמד בתור מאחורי שני נערים בגיל העשרה. הם התחילו למכור כרטיסים ב־2:30 והסרט אמור היה להתחיל ב־1:00. הדלתות נפתחו רק ב־12:45. הוא המתין. לנערים שלפניו היה טרנזיסטור. הם הקשיבו לתחרות רוגבי. ג’פטי רצה להאזין לתכנית כלשהי, אלוהים יודע איזו תכנית זו יכולה היתה להיות.

הוא שאל, אם הוא יכול לשאול את הטרנזיסטור בכדי להקשיב לרגע לתכנית, והשידור בדיוק הופסק לרגע לצורך פרסומת כלשהי. הנערים נתנו לו את הטרנזיסטור, כנראה מתוך מין נימוס זדוני שיתיר להם אחר כך לפגוע בו. הוא החליף את התחנה… והם לא היו מסוגלים לחזור לשידור המשחק.

הם היכו אותו קשות… לעיני כולם.

ואחר כך ברחו.

השארתי אותו לנפשו, זנחתי אותו להלחם בהווה ללא נשק הולם. בגדתי בו בעבור מכירת מכשיר טלויזיה "21, ועתה היה פרצופו כעיסת בשר. הוא גנח משהו בלתי נשמע והתייפח ברכות.

“ששש, זה בסדר, ילד, זה דוני. אני כאן, אני אביא אותך הביתה. זה יהיה בסדר.”

צריך הייתי לקחת אותו הישר לבית החולים. איני יודע מדוע לא עשיתי זאת. צריך הייתי לעשות זאת.

כשהעברתי אותו על פני הכניסה. ג’ון ולאונה קינצר רק לטשו עיניהם לעברי. הם אפילו לא ניסו ליטול אותו מזרועותי. אחת מידיו התדלדלה כלפי מטה. הוא היה בהכרה. אם כי רק בקושי רב. הם לטשו עיניים, שם באפלולית־למחצה של שבת אחר הצהריים בהווה. הבטתי אליהם. “כמה נערים הרביצו לו בתור לקולנוע.” הגבהתי אותו מספר אינצ’ים בזרועותי והושטתי אותו קדימה. הם לטשו בי עיניים, בשנינו, עיניהם ריקות, ללא תנועה. “ישו!” צעקתי, “הרביצו לו! הוא בינכם! האינכם רוצים אפילו לגעת בו? איזה מן אנשים אתם לעזאזל?!”

ולאונה נעה לעברי באיטיות רבה. היא ניצבה בפנינו רגעים מספר, ופניה עוטות הבעה סטואית, נוראה למראה. ההבעה אמרה הייתי כאן לפני זמן, פעמים רבות, ואיני מסוגלת להיות פה שוב, אך אני פה עכשו.

אז הושטתי לה אותו. כה יעזור לי אלוהים, מסרתי לה אותו. והיא נטלה אותו למעלה על מנת לשטוף ממנו את הדם והכאב.

ג’ון קינצר ואני ניצבנו במקומותינו הנפרדים בחדר האורחים האפלולי של ביתם ולטשנו עין האחד לעבר רעהו. לא היה לו מה לומר לי.

חלפתי על פניו וצנחתי לתוך כסא. רעדתי כולי.

שמעתי את קול שטיפת המים הזורמים למעלה.

לאחר מה שנראה כזמן רב, ירדה לאונה למטה, מנגבת את ידיה בסינורה. היא התישבה על הספר ורגע אחר כך התישב גם ג’ון לצידה. מהחדר למעלה שמעתי קולות של מוסיקת רוק.

“אתה רוצה אולי פרוסת עוגת תפוחים טעימה?” אמרה לאונה.

לא השבתי, הקשבתי, הקשבתי למוסיקה. מוסיקת רוק. ברדיו. על השולחן הקטן שליד הספה ניצבה מנורה. היא הטילה אור אפלולי וחסר תועלת בחדר אפוף הצללים. מוסיקת רוק מן ההווה, ברדיו שם למעלה? התחלתי לומר משהו, ואז ידעתי…

קפצתי על רגלי בדיוק ברגע שנשמע קול שבירה איום שהטביע את המוסיקה, ומנורת השולחן התעמעמה והבהבה. צרחתי משהו, לא יודע מה זה היה ורצתי לעבר המדרגות. הוריו של ג’פטי לא נעו. הם ישבו שם, ידיהם שלובות, באותו מקום בו ישבו משך שנים רבות כל כך.

כשלתי פעמיים במהלך מרוצתי במעלה המדרגות.

אין הרבה דברים בטלויזיה שיכולים לעורר אצלי עניין. קניתי רדיו פילקו ישן בחנות למכשירים משומשים והחלפתי את כל החלקים המקולקלים בחלקים ששדדתי מתוך מכשירי רדיו מנוסים שהצלחתי להשיג. אינני משתמש בטרנזיסטורים או במעגלים מודפסים. הם לא יפעלו. לפעמים ישבתי מול מקלט רדיו זה במשך שעות, מעביר את המחוג קדימה ואחורה באיטיות מירבית, באיטיות רבה כל כך, עד כי לפעמים נראה היה כאילו אינו זז.

אך איני מצליח למצוא את ‘קפטן מידנייט’, או ‘הר האבודים’ או ‘בערבות המאדים’.

אז היא בכל זאת אהבה אותו – ולו מעט – לאחר כל אותן שנים. אינני יכול לשנוא אותם: הם רק רצו לחזור ולחיות בהווה. זה אינו דבר איום כל כך.

זהו עולם טוב, ככלות הכל. המצב הרבה יותר טוב מאשר היה פעם, במובנים רבים. אנשים אינם ממשיכים עוד למות מחמת אותן מחלות ישנות. הם מתים מחמת מחלות חדשות, אך זוהי ‘קידמה’, האין זאת?

האין זאת?

אימרו לי.

שמישהו בבקשה יאמר לי.