סיפור הפנטסיה בעל הגוון הנוסטלגי המובא להלן הוא פרי עטו של הארלן אליסון, מי שבאופן שיטתי זוכה בפרסי ה’הוגו' וה’נביולה' על יצירותיו הקצרות.

סיפור זה, ‘ג’פטי בן חמש’ אינו יוצא דופן מבחינה זו – הוא זכה בשנת 1976 בשני הפרסים הללו – ובעוד רבים אחרים.

* * *

כשהייתי בן חמש, נהגתי לשחק עם ילד קטן אחד: ג’פטי. שמו האמיתי היה ג’ף קינצר, אך כל מי ששיחק עימו כינהו ג’פטי. שנינו היינו בני חמש, ושנינו נהנינו לשחק יחדיו.

כשהייתי בן חמש, היו השלגונים עבים, גדולים ומצופים בשוקולד אמיתי סביב סביב – שוקולד שהתפצח בקול חביב משנעצת בו את שיניך, והעטיפה בה נמצא הדיפה ריח ניחוח שעה שהסרת אותה מן השלגון על מנת לאחוז במקל שבקצהו. היום, השלגונים דקים ככרטיסי אשראי. במקום שוקולד טהור הם משתמשים במשהו מלאכותי וחסר טעם, רך ולחלוחי. השלגון עולה חמישה־עשר או עשרים סנט במקום ניקל ישן וטוב, והם עוטפים אותו כך שתוטעה לחשוב כאילו גודלו זהה לזה שהיה לו לפני עשרים שנה. אבל הוא לא; הוא דקיק ומכוער ובעל טעם איום ולא שווה אפילו פני, שלא לדבר על חמישה עשר או עשרים סנט.

כשהייתי באותו גיל – בן חמש – נשלחתי לביתה של דודתי פטרישיה, בבאפאלו, ניו־יורק, למשך שנתיים ימים. על אבי עברו ‘זמנים קשים’, ודודה פטרישיה, בבאפאלו, ניו־יורק, היתה מאוד יפה ונשואה לסוכן בורסה. הם טיפלו בי במשך שנתיים. כשהייתי בן שבע, חזרתי הביתה והלכתי למצוא את ג’פטי, כדי שנוכל לשחק יחד.

הייתי בן שבע וג’פטי עדיין היה בן חמש. לא חשתי בהבדל כלשהו. לא ידעתי; הייתי רק בן שבע.

כשהייתי בן שבע נהגתי לשכב על בטני לפני הרדיו הגדול והישן שלנו, כדי להאזין לדברים נהדרים. קשרתי את חוט ההארקה לרדיאטור, הייתי שוכב שם עם חוברות הצביעה שלי ועם הקריאולות (כשבקופסה הגדולה היו רק שישה עשר גוונים), מקשיב לרשת האדומה של נ.בי.סי. – לג’ק בני ותכנית הג’ל– או עמוס ואנדי, אדגר ברגן וצ’רלי מקארתי בתכנית של צ’ייס וסאנבורן, ‘משפחה בת איש אחד’, ‘תשואות ראשונות’; הייתי מקשיב לרשת הכחולה של א.בי.סי. – ‘האסים הקלים’, תוכניתו של יגרנס עם וולטר וינצ’ל, ‘אינפורמציה בבקשה’, ‘ימים בעמק המוות’; והטוב מכל: הרשת המשותפת עם ‘הצרעה הירוקה’, ‘הקאובוי הבודד’, ו’שקט בבקשה!'. היום אני פותח את הרדיו במכונית שלי ועובר מצד אחד של הסקאלה לצד שני, וכל מה שאני קולט זה תזמורות מיתרים, עקרות־בית באנאליות ונהגי משאיות מטומטמים המספרים על חיי המין המעוותים שלהם, מופרעים מדי פעם בידי מראיינים שחצנים, קשקושי מוסיקה פולקלוריסטית ומוסיקת רוק בעוצמה כל כך גבוהה, עד כי הדבר מכאיב לאזני.

כשהייתי בן עשר מת סבי מחמת זיקנה ושֵיבה, ואני נעשיתי ‘ילד בעייתי’, והם שלחו אותי לפנימיה צבאית כדי ששם ‘יקחו אותי בידיים’.

חזרתי כשהייתי בן ארבע עשרה. ג’פטי היה עדיין בן חמש. כשהייתי בן ארבע עשרה הייתי נוהג ללכת ביום שבת אחרי הצהרים לסרטים, והצגה יומית עלתה עשרה סנט, והם היו שמים חמאה אמיתית על הפופקורן והייתי רואה מערבונים כמו ‘לאש לארו’, או ‘בילי הנער’, או ‘הרוכב האדום’, או ‘רוי רוג’רס’, או ‘תום מיקס’; היו גם סרטי אימים כמו ‘בית הזוועות’ עם רונדו האטון בתפקיד ‘החונק’, או ‘אנשי החתול’, או ‘המומיה’ – בתוספת פרק אחד מתוך אחד הסדרות הגדולות כמו ‘הצל’ עם ויקטור יורי, או דיק טרייסי, או פלאש גורדון או קפטן מארבל, ושלושה סרטים מצויירים ויומן חדשות מוביטון – אם הייתי נשאר עד הצגת הערב. היום אני הולך לסרטים, ורואה את קלינט איסטווד מפצח ראשים של אנשים כמו דלעות.

בגיל שמונה עשרה הלכתי לקולג'. ג’פטי היה עדיין בן חמש. בחופשות הקייץ הייתי חוזר לעבוד בחנות התכשיטים של הדוד ג’ו. ג’פטי לא השתנה. עתה ידעתי שמשהו בו שונה, משהו אינו כשורה, משהו מוזר. ג’פטי היה עדיין בן חמש, אף לא יום אחד מבוגר יותר.

בגיל עשרים ושניים חזרתי הביתה לתמיד, כדי לפתוח סוכנות של סוני – הראשונה בעיר. ראיתי את ג’פטי מפעם לפעם. הוא היה בן חמש.

מבחינות רבות המצב טוב יותר. אנשים אינם מתים עוד מחמת כמה מן המחלות הישנות. המכוניות נוסעות מהר יותר ומביאות אותך מהר יותר ליעדך, ועל גבי כבישים טובים יותר. החצאיות רכות יותר ונעימות למגע. יש לנו עתה ספרי־כיס – על אף שמחירם זהה למחיר שעלו פעם ספרים בכריכה קשה. כשהחשבון שלי בבנק נגמר, אני יכול לחיות על כרטיס אשראי עד שהדברים מסתדרים. אבל אני עדיין חושב שאיבדנו הרבה דברים טובים. הידעתם שלא ניתן עוד לקנות לינולאום, אלא רק כיסוי רצפה מוויניל? לעולם לא תריחו עוד את אותו ריח מיוחד, מתוק, הנודף ממטבחה של סבתא. הריהוט אינו בנוי להחזיק מעמד למשך שלושים שנה או יותר, שכן היום נרכשו במקומו מערכת צבעונית חדשה כל שבע שנים. כשאתה אוחז בתקליט, אתה חש שמשהו אינו כשורה; הם אינם עבים ומוצקים כמו התקליטים הישנים. הם דקים, ואתה יכול לכופף אותם. זה אינו נראה כשר, משום מה. בכל מקום אליו תפנה, הערים נראות זהות־למראה, עם ‘בורגר קינג’ס’ ו’מקדונלד’ס' ו’קנטקי פְרייד צ’יקֶנְס' ומוטלים ומרכזי קניות. המצב טוב יותר, אך מדוע זה אני חוזר ומהרהר אודות העבר?

כשאני אומר שהוא היה בן חמש, אינני מתכוון לומר שג’פטי היה מפגר בשכלו. אינני חושב שבכך היה העניין. בתור ילד בן חמש הוא חריף מאין כמוהו; מבריק, עירני, חמוד, ילד מצחיק.

אך גובהו היה פחות ממטר, נמוך יחסית לגילו, וגופו היה מושלם, לא ראש גדול, לא לסת מעוותת, שום דבר מסוג זה. ילד בן חמש, נחמד, נורמלי, נעים־למראה. אלא שגילו היה כגילי – עשרים ושניים.

כאשר דיבר, הוא נשא דברו באותו קול חורקני האופייני לילד בן חמש; כאשר הלך, היה מבצע אותן קפיצות ודילוגים האופיינים לילד בן חמש; כאשר שוחח עימך, שוחח אודות הנושאים המרחפים בחלל עולמו של ילד בן חמש. קומיקס, מישחק בחיילים, ושאלות כמו למה הדבר הזה עושה ככה? כמה גבוה זה גבוה, כמה זקן זה זקן, למה הדשא ירוק, איך נראה פיל? בגיל עשרים ושתיים – הוא היה בן חמש.

הוריו של ג’פטי היו זוג עצוב. מאחר שנותרתי עדיין חבר של ג’פטי, נתתי לו להסתובב אצלי בחנות, לקחתי אותו לפעמים ליריד או לגולף המיניאטורי או לסרט, ומצאתי עצמי מבלה גם במחיצתם. לא שכל כך חפצתי להיות עימם, שכן הם היו מדכאים כל כך. אך אני מתאר לעצמי, שלא ניתן היה לצפות מהם ליותר מזה. הם החזיקו בביתם יצור מוזר, ילד שבמשך עשרים ושתיים שנה לא עבר את גיל חמש, ילד אשר שלל מהוריו את חדוות הצְפיה בהפיכתו של ילד לבוגר נורמלי. גיל חמש הוא גיל נהדר עבור ילד קטן… או שהוא עשוי להיות, אם הילד משוחרר מלחצים חייתיים שילדים מסויימים נתונים בהם. זהו גיל בו העיניים פקוחות לרווחה והדפוסים עדיין אינם קבועים; גיל בו עדיין לא הוטבע בך ההכרח לראות הכל כחסר ישע ובלתי ניתן לשינוי, גיל בו אין הידיים מספיקות לבצע די, המוח אינו יכול לקלוט דיו, היקום הוא אינסופי וצבעוני ואפוף מסתורין. חמש הינו אותו גיל מיוחד, טרם שנוטלים ידיים רועדות אלו, שרוצות לאחוז בכל, למשש הכל, ומכריחים אותן להיות מונחות חסרות תנועה על גבי מכתבות. גיל בו המבוגרים עדיין אינם אומרים ‘תתנהג בהתאם לגילך’, או ‘תתבגר כבר’, או ‘אתה מתנהג כמו תינוק’. זהו גיל בו ילד המפגין בגרות הינו עדיין חמוד ועירני וחביבם של הכל. גיל של עליצות, של פליאה, של תום.

ג’פטי נשאר תקוע באותו גיל, בדיוק בן חמש, בדיוק באותו מצב.

אך לגבי הוריו היה זה סיוט מתמשך, ממנו איש – לא עובד סוציאלי, לא פסיכולוג, לא מורה, לא ידיד, לא אשף רפואי – לא יכול היה לנערם חזרה למציאות. במשך שבע עשרה שנה הלך צערם והתפתח בשלבים, מחיבה לדאגה, מדאגה לחשש, מחשש לפחד, מפחד למבוכה, ממבוכה לזעם, מזעם לדחייה, מדחייה לשנאה פשוטה, ולבסוף מתיעוב עמוק וגועל להשלמה קודרת ומדכאת.

ג’ון קינצר היה מנהל עבודה במפעל של בולדר. לגבי כל אחד, למעט האיש שחי זאת בעצמו, היו חיים אלה התמשכות חסרת אירועים. הוא לא התבלט בכל צורה שהיא, פרט לכך שהוא היה אב לילד בן חמש – שגילו עשרים ושתיים שנה. ג’ון קינצר היה אדם קטן, רך, עגלגל, בעל עיניים חיוורות שלא הצליחו להביט בשלי למשך יותר משניות מעטות בלבד. במהלך שיחה היה נוהג להתפתל בקביעות בכסאו, ונראה היה שהוא מבחין בדברים מסוימים בפינות החדר, דברים שאיש מלבדו לא יכול היה לראות… או לא רצה לראות.

לאונה קינצר ניסתה באומץ רב לחפות על כך. בלא תלות בשעה בה בחרתי לבקרם, היתה מנסה להגניב לי מזון כלשהו, כשג’פטי היה בבית היתה תמיד רודפת אותו בנוגע לאוכל: “מותק, אתה רוצה תפוז? תפוז יפה? או מנדרינה? יש לי מנדרינות. אני יכולה לקלף אחת בשבילך.” אך ניכר בה בבירור קיומו של פחד מפני ילדה־שלה, עד כי להצעות ההזנה נלווה בקביעות צליל חלוש של איום.

לאונה קינצר היתה אשה גבוהה, אך החיים גרמו לקומתה להשתוחח. נראה היה כאילו היא מחפשת בהתמדה אחר קיר מכוסה טפטים, או שקע כלשהו על מנת שתוכל להתמזג בתוכו, לסגל לעצמה הסוואה צבעונית כלשהי ולהתחבא לנצח מעיניו החומות הגדולות של הילד, שיעבור לידה מאה פעם ביום ולא יעלה בדעתו שהיא בכלל נמצאת שם, עוצרת נשימתה, בלתי נראית. למותניה היה קשור סינר דרך קבע, וידיה היו אדומות מרוב שטיפת כלים וניקיון הבית. כאילו על ידי שמירת הסביבה נקיה וללא רבב תוכל לכפר על חטאה המדומה – על שילדה יצור מוזר זה.

אף אחד משניהם לא נהג להרבות בצפיה בטלוויזיה. בבית שררה בדרך כלל דממת מוות, ולא נשמע אף קול מעברם של המים בצנורות, חריקת לְוָחי הרצפה, המהום מנוע המקרר. שקט מאוד, כאילו הזמן עצמו ביצע עיקוף סביב הבית הזה. ובאשר לג’פטי – הוא היה בלתי מזיק. הוא חי באותה אוירה של תיעוב רך וקטלני, ואם הוא קלט זאת – הוא מעולם לא הגיב על כך. הוא שיחק, כפי שכל ילד משחק, ונראה היה שהוא מאושר. אך יתכן שהוא חש, בדרך שילד בן חמש מסוגל לחוש, עד כמה מנוכר היה לסביבתו.

יצור בלתי אנושי. לא, זה לא היה נכון, הוא היה אנושי מדי, אם כבר. אך לא באותו תדר, ללא התאמה עם העולם שסביבו, פולט וויברציות שונות מאלה של הוריו, אלוהים יודע. גם ילדים אחרים לא היו מוכנים לשחק עימו. כאשר תוך כדי התבגרותם, הם ראו בו בתחילה טיפוס ילדותי, אחר כך משעמם, ואחר כך, כאשר תחושת ההתבגרות הפכה להיות נהירה להם, הם נתקפו בפחד למראה הילד שהזמן לא השפיע עליו באותה צורה בה השפיע עליהם. אפילו הילדים הקטנים, אלה שבגילו, שנקלעו לשכונה במקרה, היו ממהרים להרתע ממנו, ככלב החולף ברחוב ושומע מכונית חולפת לידו.

וכך נותרתי ידידו היחיד. ידיד בן שנים רבות. חמש שנים. עשרים ושתיים שנה. חיבבתי אותו; יותר מאשר יכולתי לומר. ומעולם לא הבנתי בדיוק מדוע. אך אהבתי אותו, ללא מצָרים.

אך מאחר שבילינו יחד חלק מן הזמן, מצאתי את עצמי מבלה גם בחברת ג’ון ולאונה קינצר, אוכל ארוחת צהרים, לפעמים בשבת אחרי הצהרים, כשעה בערך, כשהייתי מחזיר את ג’פטי מהסרט. הם היו אסירי תודה. מעומק ליבם. אני שחררתי אותם מן הצורך המביך לצאת עימו לבילוי, להעמיד פנים בפני עולם ומלואו שהם הורים אוהבים לילד נורמלי, מאושר, מושך. ובשל הכרת תודתם הם טרחו לארח אותי. נורא, כל רגע ורגע של דכאונם, איום.

חשתי צער בגינם, אך תיעבתי אותם בשל חוסר יכולתם לאהוב את ג’פטי, שהיה ממש נהדר.

מעולם לא בטאתי זאת, אף לא במשך אותם ערבים שביליתי בחברתם, ערבים שהיו מגוחכים באורח שלא ייאמן.

היינו יושבים בחדר המחשיך –תמיד חשוך או מחשיך, כאילו הסתירוהו בצל פן יחשוף האור הלבן לפני עולם ומלואו את עליבותו של הבית. היינו יושבים ולוטשים בדממה את עינינו האחד בשני. הם מעולם לא ידעו מה לומר לי.

“אז איך הענינים במפעל,” הייתי שואל את ג’ון קינצר. הוא היה מושך בכתפו. ללא אצילות כלשהי. “בסדר, בסדר גמור,” היה אומר לבסוף. ושוב היינו יושבים בדממה.

“אתה רוצה אולי חתיכת עוגה?” היתה לאונה אומרת. “זה טרי. קניתי את זה היום בבוקר.” או פשטידת תפוחים חמה. או חלב ועוגיות. או פודינג שוקולד. “לא, לא, תודה, ג’פטי ואני חטפנו איזה צ’יזבורגר בדרך הביתה.” ושוב דממה. ואז, כשהדממה הפכה כבדה מדי אפילו עבורם (ומי יודע במשך כמה זמן שלטה אותה דממה מוחלטת ביד רמה כאשר הם נמצאו לבדם, כשהדבר ההוא, שעל אודותיו לא שוחחו עוד, תלוי ועומד ביניהם), היתה לאונה קינצר אומרת, “אני חושבת שהוא ישן.”

ג’ון קינצר היה אומר, “אני לא שומע את הרדיו מנגן.”

בדיוק ככה, בצורה כזו זה היה ממשיך עד אשר הייתי מוצא לעצמי אפשרות מנומסת להסתלק משם במהירות הבזק, בעזרת תרוץ קלוש כלשהו. כן, ככה זה היה כל פעם, בדיוק אותו דבר. חוץ מפעם אחת.

“אני לא יודעת מה לעשות עוד,” אמרה לאונה. היא פרצה בבכי. “אין שנוי, אפילו לא יום אחד של שקט.” בעלה הצליח להחלץ מתוך כסא הנוח העתיק, ופנה לעברה. הוא התכופף וניסה להרגיע אותה, אך מחוסר האצילות בה נגע בשערה המאפיר היה ברור שהיכולת להקרין חמימות התאבנה בקרבו. “ששש, לאונה, זה בסדר, ששש.” אך היא המשיכה לבכות. אצבעותיה גרדו ברכות את הריפוד שעל משענת הכורסה.

ואז אמרה," לפעמים אני מצטערת שהוא לא נולד מת?"

ג’ון הביט מעלה לעבר פינות החדר, שמא חיפש את הצללים האלמונים שתמיד עקבו אחריו? שמא אחר אלוהים הוא חיפש בחללים אלה? “את לא מתכוונת לזה,” אמר לה, ברכות, בסבלנות, בפאטתיות, דוחק בה ברעם קולו לחזור בה מדבריה בטרם תופנה תשומת ליבו של אלוהים למחשבה הנוראה. אך היא התכוונה לכך; היא התכוונה לכך בכל ליבה. באותו ערב הצלחתי להסתלק במהירות. הם לא רצו בעדים

לכלימתם. שמחתי ללכת.

ובמשך שבוע נמנעתי מלבוא לשם. נחתי מהם, מג’פטי, מן הרחוב שלהם, אפילו מאותו חלק של העיר.

היו לי חיי שלי. החנות, החשבונות, ישיבות, פוקר עם חברים, נשים יפות שלקחתי למסעדות אינטימיות, הורי שלי, המכונות, תלונות למכבסה על עמילן עודף בצוארון ובחפתים, אימונים באולם ההתעמלות, מיסים, לתפוס את יאן או דוויד (בהתאם לנסיבות) גונבים כסף מן הקופה הרושמת. היו לי חיי שלי.

ואולם, אפילו אותו ערב לא יכול היה לגרום לי להימנע מלפגוש את ג’פטי. הוא ביקר אצלי בחנות וביקש ממני לקחת אותו ללרודאן. היינו חברים טובים, עד כמה שבחור בן עשרים ושניים יכול להיות חבר טוב לילד בן חמש. מעולם לא התעכבתי לברר מה קושר ביננו. חשבתי שזה פשוט נובע מן השנים שבילינו יחדיו. זה, וכן החיבה לילד בן חמש שיכול היה להיות האח הצעיר שמעולם לא היה לי. (אבל אני זכרתי כיצד שיחקנו יחד, כשהיינו שנינו בני אותו גיל, אני זכרתי את אותה תקופה – וג’פטי לא השתנה).

ואז, ביום שבת אחד אחר הצהרים, באתי לקחת אותו לשני סרטים בכרטיס אחד, ודברים שצריכים היו להיות ברורים לי כבר זמן רב לפני כן, הפכו להיות ברורים רק באותו אחר הצהרים.

הלכתי ברגל לעבר בית משפחת קינצר, מצפה למצוא את ג’פטי יושב על מדרגות הכניסה, או על המעקה, וממתין לי, אך הוא לא נראה בשום מקום. להיכנס אל תוך הבית, אל תוך אפלה ודממה, באמצע יום שטוף שמש של חודש מאי, היה דבר שלא ניתן להעלותו על הדעת. נצבתי על השביל דקות מספר ואחר כך הרמתי את כפות ידי לעבר פי ושאגתי, 'ג’פטי, היי, ג’פטי! בוא החוצה, בוא נלך. אנחנו נאחר."

קולו השיב חלוש, כאילו מתחת לפני הקרקע.

“אני כאן, דוני.”

יכולתי לשמוע אותו, אך לא לראותו. זה היה ג’פטי, אין כל ספק בכך: בתור דונלד ה. הורטון, נשיא ובעלים־יחיד של ‘מרכז הצליל – חברת הורטון בע"מ’, לא היה איש קורא לי דוני. ג’פטי לא קרא לי מעולם בשם אחר.

(למעשה, זה אינו שקר. אני באמת ובתמים, עד כמה שהדבר נוגע לציבור, הבעלים־היחיד של מרכז הורטון. השותפות שהקמתי עם דודה פטרישיה נועדה אך ורק לאפשר את החזרת ההלוואה שהעניקה לי בכדי להשלים את כסף שקיבלתי לרשותי, כשהגעתי לגיל עשרים ואחד, מירושה שהותיר לי סבי. לא היתה זאת הלוואה גדולה במיוחד, רק שמונה עשר אלף, אך בקשתי ממנה להיות שותפה־שקטה על מנת להשיב לה כגמולה עבור אותם ימים בהם טיפלה בי כילד).

“איפה אתה, ג’פטי?”

“מתחת למדרגות, במקום הסודי שלי.”

עקפתי את גרם המדרגות, התכופפתי והזזתי את דלת הפח שבצד גרם המדרגות. שם בפנים, על גבי האדמה המוצקה, בנה לו ג’פטי מקום מסתור סודי. הוא החזיק שם קומיקס בארגזי תפוזים, שולחן קטן וכמה כרים, והאיר את המקום באמצעות נרות גדולים ועבים. נהגנו להתחבא שם כשהיינו שנינו בני… חמש.

“מה אתה עושה שם?” שאלתי, מזדחל פנימה וסוגר את הדלת מאחורי. היה קריר שם מתחת לגרם המדרגות, לקרקע היה ריח נעים והנרות הדיפו ניחוח מוכר. כל ילד היה מרגיש בבית במקום סודי כזה: מעולם לא היה ילד שלא בילה את שעותיו המאושרות ביותר, הפרודוקטיביות ביותר, המסתוריות ביותר בחייו במקום סודי כזה.

“משחק,” אמר. הוא אחז בידו דבר מה עגול ומוזהב. הדבר תפס את כל כף ידו הזעירה.

“שכחת שאנחנו הולכים לסרט?”

“לא. אני פשוט חיכיתי לך כאן.”

“אמא ואבא שלך בבית?”

“אמא”.

הבנתי מדוע המתין לי תחת גרם המדרגות. לא לחצתי עליו.

“מה יש לך שם?”

“מפתח הצופנים הסופי של קפטן מידנייט,” אמר, מציג אותו על גבי ידו הפרושה לרווחה.

נוכחתי לדעת שאני מביט בזה במשך זמן רב בלי להבין את אשר אני רואה. ורק אז עלה בדעתי איזה פלא אחז ג’פטי בידו. פלא שפשוט לא יכול להתקיים.

“ג’פטי,” אמרתי ברכות, קולי ספוג תמיהה, “מאיפה השגת את זה?”

“הגיע אלי היום בדואר. ביקשתי אותו.”

“זה בטח עלה המון כסף.”

“לא כל כך. רק עשרה סנט ושני מכסים עליונים מקופסת ‘אובלטין’.”

“אני יכול לראות את זה?” קולי רעד, וכך גם היד שהושטתי לעברו. הוא מסר לי אותו ואני אחזתי את הפלא בידי. זה היה נפלא.

אתם בטח זוכרים. ‘קפטן מידנייט’ שודר ברדיו החל משנת 1940. הוא שודר בחסות חברת ‘אובלטין’. וכל שנה הם הנפיקו ‘מפענח צופנים סודי’. וכל יום, בסוף התסכית הם היו נותנים רמז בקשר לפרק הבא, בצופן שרק הילדים בעלי מפתח הצופנים של קפטן מידנייט יכלו לפענח. הם הפסיקו לייצר את המפענחים הנפלאים הללו בשנת 1949. זכרתי את המפענח שהיה ברשותי ב־1945; זה היה יפהפה. הוא הורכב מזכוכית מגדלת במרכזה של מעין חוגה. את ‘קפטן מידנייט’ הפסיקו לשדר בשנת 1950, ועל אף שבשנים 1955 ו־1956 הציגו אותו כסדרת טלויזיה קצרת־ימים, ועל אף שבאמצע שנות החמישים הם ניסו להנפיק מפענחים חדשים, הרי עד כמה שהדבר נוגע למפענחים אמיתיים – האחרון שבהם יוצר בשנת 1945.

‘מפענח הצופנים הסודי של קפטן מידנייט’ אותו אחזתי בידי, אותו מפענח שג’פטי אמר שקיבל אותו בדואר תמורה עשרה סנט (עשרה סנט!!!) ושני מכסים של ‘אובלטין’, היה חדש לגמרי, בעל ציפוי זהב מבהיק, ללא רבב או חלודה, כמו המפענחים שאתה יכול למצוא מדי פעם במחירים מרקיעי שחקים בחנויות של אספנים… זה היה מפענח חדש.

והתאריך שנשא על גביו היה של שנה זו.

אך ‘קפטן מידנייט’ לא היה קיים יותר. שום דבר דומה לא שודר ברדיו. האזנתי לאחד או שניים מהחיקויים העלובים לתסכיתים הטובים והישנים, שתחנות הרדיו ניסו לשדר מדי פעם, והסיפורים היו משעממים, הפעלולים עלובים, וכל האוירה מוטעית, מיושנת, מטופשת. אך בידי אחזתי במפענח חדש.

“ג’פטי, ספר לי על זה,” אמרתי.

“לספר לך מה, דוני? זה המפענח הסודי החדש של קפטן מידנייט. אני צריך את זה בשביל לדעת מה יקרה מחר.”

“מחר, איך?”

“בתכנית.”

“איזה תכנית?”

הוא לטש אלי את עיניו כאילו העמדתי פנים כאידיוט.

“‘קפטן מידנייט’! באמת.” כנראה שהתנהגתי בטפשות. בכל זאת לא הצלחתי עדין להבין זאת. הכל נמצא שם, חשוף לנגד עיני, ואני עדין לא הבנתי מה מתרחש. “אתה מתכוון להקלטות האלה שהם עושים מהתכניות הישנות? זה מה שאתה מתכוון, ג’פטי?”

“איזה הקלטות?” שאל, הוא לא הבין לְמָה אַני מתכוון.

לטשנו עיננו זה בזה, שם מתחת למדרגות. ואז אמרתי באיטיות רבה, ירא כמעט מן התשובה. “ג’פטי, איך אתה שומע את ‘קפטן מידנייט’?”

“כל יום, ברדיו שלי. כל יום בחמש וחצי.”

חדשות, מוסיקה, מוסיקה מטופשת וחדשות. זה מה ששידרו ברדיו כל יום בחמש וחצי. לא קפטן מידנייט. טייסת הסודות של קפטן מידנייט לא טסה מזה עשרים שנה.

“אנחנו יכולים לשמוע את זה היום?” שאלתי.

“באמת!” אמר. שוב התנהגתי בטפשות. הבנתי זאת מגוון קולו, אך עדיין לא הבנתי מדוע. ואז תפסתי פתאום: היום היה יום שבת. קפטן מידנייט שודר כל יום, מיום שני עד שישי. לא בשבת וביום ראשון.

“אז אנחנו הולכים לסרט?”

הוא נאלץ לחזור פעמיים על דבריו. מוחי ריחף לו במקום אחר. שום דבר מוגדר. שום מסקנות. שום השערות מטורפות. פשוט ריחפתי לי אי שם, כדי לברר את העניין ולסכם – כפי שאתם הייתם מסכמים, כפי שכל אחד היה מסכם במקום לקבל את האמת, האמת הבלתי אפשרית הנהדרת – פשוט מסכם את העניין בכך שלבטח יש לו איזה הסבר פשוט שעדיין לא הבנתי אותו, כנראה. משהו יום־יומי, משעמם, כחלוף הזמן השודד מאיתנו את כל הדברים הישנים והטובים, ומותיר מאחוריו נירוסטה ופלאסטיק כתחליף. והכל בשם הקידמה.

“אנחנו הולכם לסרט, דוני?”

“ועוד איך, ילד,” אמרתי. וחייכתי. והחזרתי לו את המפענח. והוא תחב אותו לכיס מכנסיו. ואנחנו הזדחלנו החוצה מתחת לגרם המדרגות והלכנו לסרט. ובמשך שאר אותו יום לא הזכיר עוד איש מאתנו את ‘קפטן מידנייט’. ובמשך שאר אותו יום לא היו עשר דקות רצופות בהן לא הרהרתי בכך.

במשך שאר אותו השבוע עסקתי אך ורק בבעיות מלאי. לא ראיתי את ג’פטי עד יום חמישי בשעה מאוחרת. השארתי את החנות בהשגחתם של יאן ודוויד, אמרתי להם שיש לי מספר ישיבות והסתלקתי מוקדם, בשעה ארבע. הגעתי אל הקינצרים בערך ב־4.45. לאונה פתחה את הדלת, מבט מרוחק ויגע בעיניה. “ג’פטי ישנו?” היא אמרה שהוא למעלה בחדרו… מאזין לרדיו.

טיפסתי במהירות במעלה המדרגות, שתיים בכל פעם. בסדר, ביצעתי לבסוף את אותו צעד בלתי אפשרי, בלתי הגיוני. אם טווח האמונה צריך היה להקיף מישהו אחר מלבד ג’פטי, מבוגר או צעיר, הייתי מחפש אחר תשובות סבירות יותר. אך זה היה ג’פטי, שחי לו חיים מסוג שונה, וברור כי מה שהוא חווה אין לצפות שיותאם לתוך סכימה מסודרת ומקובלת.

אני מודה בזאת! רציתי לשמוע את אשר שמעתי.

אף מעבר לדלת הסגורה, הכרתי את התסכית:

“הנה הוא, טנסי! תרביץ בו!”

רעם יריות ורובים נשמע לאחר כך יללתו המיבבת של כדור שניתז, ואחר חזר אותו קול וקרא בקריאת נצחון “פגעת בו! בול!”

ג’פטי כיוון את הרדיון לאמריקן ברודקסטינג קומפני,790 קילוסייקל, והוא האזין לטנסי ג’ד, אחת מהסדרות החביבות עלי ביותר מתקופת שנות הארבעים, הרפתקאות במערב הפרוע להן לא האזנתי כבר עשרים שנה. שכן מזה כעשרים שנה אינן משודרות עוד.

התישבתי על המדרגה הגבוהה ביותר, שם בבית של משפחת קינצר, והאזנתי לרדיו. לא היה זה שידור חוזר של תסכית ישן, שכן בתוך מהלך הארועים שולבו מדי פעם התיחסויות להתפתחויות תרבותיות וטכנולוגיות חדשות, וביטויים שלא היו נהוגים בשנות הארבעים: ספריי, טנזניה, המילה ‘מתוסכל’.

לא יכולתי להתעלם מהעובדה. ג’פטי האזין לפרק חדש מתוך טנסי ג’ד.

רצתי במורד המדרגות, מבעד לדלת הכניסה ולעבר מכוניתי. לאונה נמצאה לבטח במטבח. סובבתי את מפתח המכונית ולחצתי על כפתור הרדיו והעברתי את המחוג ל־790 קילוסייקל תחנת אי.בי.סי. – מוסיקת רוק.

ישבתי שם במשך רגע ארוך, ואז העברתי את המחוג באיטיות מקצה אחד של הסקלה לקצה השני. מוסיקה, חדשות, ראיונות. אין שום טנסי ג’ד. וזה היה בלאופונקט, הרדיו הטוב ביותר שניתן להשיג. לא החמצתי שום תחנה צדדית. התכנית פשוט לא היתה שם!

בסופו של דבר כיביתי את הרדיו, סובבתי חזרה את מפתח ההצתה ועליתי חזרה למעלה, בשקט התישבתי על המדרגה העליונה והקשבתי לתכנית כולה. זה היה נפלא.

מלהיב, מלא דמיון, היה בו כל דבר טוב שזכרתי שהיה קיים אי פעם בתסכיתי רדיו. אך זה היה מודרני. זה לא היה משהו ישן, שידור חוזר להשבעת תאבונו של הקהל המצטמק והולך שמתגעגע לזמנים הישנים והטובים. זו היתה תוכנית חדשה בהשתתפות כל אותם קולות וותיקים, אך עדיין צעירים ומלאי חיים. אפילו הפירסומות התיחסו למוצרים שמוצעים גם כיום למכירה, אך הן לא היו צעקניות ומעליבות כמו סיסמאות הפרסומת שאתה שומע בימינו.

וכשטנסי ג’ד נגמר ב־5.00, שמעתי כיצד ג’פטי מזיז את המחוג ברדיו שלו עד אשר נשמע קולו המוכר של הקריין גלן ריגס המודיע, ‘ועכשיו – הופ הריגן! מלך הטייסים של ארה"ב!’ קולו של מטוס בקע מעבר לדלת. זה היה מטוס־בוכנה, לא סילון! לא הצליל שעל ברכיו גדלו הילדים בני זמננו, אלא הצליל שעל ברכיו אני גדלתי, הצליל האמיתי של מטוס, הרעם הגרוני הנוהל של המטוסים הישנים, מן הסוג שהופ הריגן הטיס. ואז שמעתי את הופ אומר, “4cx קורא למגדל הפיקוח. 4cx קורא למגדל הפיקוח. עבור!” הפסקה, ואחר כך, “או קי, כאן הופ הריגן, מבקש רשות נחיתה!”

וג’פטי, שעמד בפני אותה בעיה שבפניה עמדנו אנו ילדי שנות הארבעים, של תכניות אהובות במידה שווה שחפפו אחת את השניה בתחנות שונות, לאחר שהביע את הכבוד הראוי להופ הריגן וטאיר טנקר, חזר והעביר את המחוג ועבר חזרה לאי.בי.סי. שם שמעתי את צליל הגונג, רעש רוח וגלים, ואחר כך קולו של הקריין צועק, “טרי והפיראאאטים!!!”

ישבתי שם על המדרגה העליונה והקשבתי לטרי וקוני ופליפ קורקין וגם, באמת ובתמים, לאגנס מורהד בתפקיד ‘הדרקון’, כולם משתתפים בפרק חדש שהתרחש בסין העממית שלא היתה קיימת בימי מילטון קאניף והגירסה שלו, משנת 1937, ל’מזרח האקזוטי', עם שודדי הנהר וצ’נג קאי שק ואלי המלחמה והאימפריאליזם הנאיבי של דיפלומטית־ספינות־התותחים האמריקאית.

ישבתי, הקשבתי לכל התכנית, ואחר כך המשכתי עוד לשבת על מנת להמשיך ולהאזין ל’סופרמן', לחלק מ'פלש גורדון', ה'נער הכל אמריקאי', וחלק מ'קפטן מידנייט', וג’ון קינצר חזר הביתה ולא הוא ולא לאונה לא עלו למעלה לראות מה קרה לי או איפה ג’פטי, והמשכתי לשבת וגיליתי שהתחלתי לבכות, ולא יכולתי לחדול, פשוט ישבתי שם והדמעות זולגות מעיני אל זוויות פי. ישבתי והתיפחתי עד אשר שמע אותי ג’פטי ופתח את הדלת, ראה אותי, יצא החוצה והביט בי במבוכה ילדותית בהאזיני ל’קשת המשותפת', ממנה בקעו צלילי הפתיחה של ‘טום מיקס’. ג’פטי נגע בכתפי, חייך אלי ואמר, “הי, דוני. רוצה להיכנס ולשמוע איתי רדיו?”

הְיוּם דחה את אפשרות קיומו של חלל מוחלט, בו מוקצה לכל דבר מקום קבוע; בורחס דחה אפשרות קיומו של זמן אחד שבו קשורים כל המאורעות האחד למשנהו.

ג’פטי קלט שידורי רדיו ממקום שעל פי ההגיון, שעל פי סדר הדברים הטבעי בזמן־חלל כפי שאינשטין ראה אותו, לא יכול היה להתקיים. אך זה לא הכל. הוא קיבל בדואר פרסים שאיש לא ייצר. הוא קרא חוברות קומיקס שהדפסתם הופסקה לפני למעלה מעשרים שנה. הוא ראה סרטים בכיכוב שחקנים שמתו לפני יותר מעשר שנים. הוא היווה טרמינל־קלט לאין סוף תענוגות והנאות שהעולם השליך מעליו. במהלך דרכו במעוף ההתאבדות שלו לעבר מחר חדש, רוקן העולם את אוצרותיו מאושר פשוט, שפך בטון על מגרשי המשחקים שלו, דחה מלפניו את עולמות הקסמים שלו, וכל זה הוחזר בדרך פלא בלתי אפשרית באמצעות ג’פטי. חי, מעודכן, מסורתי אך חדשני. ג’פטי היה אלדין, שעצם קיומו היווה את מנורת הקסם של המציאות.

והוא הכניס אותי אל תוך עולמו.

שכן, הוא בטח בי.

הלכנו לסרטים, ובזמן שכל אחד אחר ראה קומדיה בכיכובה של גולדי הון וריאן או’ניל, נהנינו ג’פטי ואני לראות את המפרי בוגרט בתפקיד שודד קשוח בסרט של ג’ון יוסטון. באותו כרטיס היינו גם רואים את ספנסר טרייסי, קרול לומברד וליירד קרגר בסרטו של לוהטון ‘לאינינגן נגד הנמלים’.

פעמיים בחודש היינו יורדים לדוכן העיתונים וקונים את הגליון האחרון של הצל, בֶאטמן, וסיפורי אימה. ג’פטי ואני היינו יושבים יחדיו, ואני הייתי קורא לו מן העתונים. קראנו יחדיו קומיקס, וג’פטי ואני החלטנו – כל אחד בנפרד, לפני שנפגשנו לדון בכך – שהדמויות החביבות עלינו ביותר הם איש הגומי, סופרמן, וספיידר מן. בקומיקס מסויימים הייתי מסביר את חידודי הלשון המורכבים ביותר לג’פטי, שהיה צעיר מדי מכדי להיות בעל חוש הומור מעודן מספיק. כיצד ניתן להסביר זאת? אני אינני יכול. למדתי בקולג' כמות מספקת של פיזיקה על מנת לבצע ניחושים מסוימים, אך קרוב לוודאי, שאני טועה יותר משאני צודק. חוקי שימור האנרגיה מופרים לעיתים. יתכן שג’פטי שימש כתמריץ להפרתו של אחד מחוקים אלה, שרק עתה אנו מתחילים להיווכח בקיומם. ניסיתי לקרוא קצת חומר בענין זה – אך לא היה מאום בכל מה שקראתי – אף לא הדיווחים האחרונים מן המכון לחקר הגרעין שליד ציריך – שיכול היה לעזור לי להבין יותר. נאלצתי לחזור ולהסכים לפילוסופיה הקובעת ששמו האמיתי של ה’מדע הוא כישוף.

בלא הסברים כלשהם, רק שפע של תענוגות.

התקופה המאושרת ביותר בחיי.

ברשותי נמצא העולם ה’אמיתי', העולם של החנות שלי וידידי ומשפחתי, עולם של מאזן רווח והפסד, מיסים וערבים בחברת נשים צעירות, ששוחחו אודות קניות או האומות המאוחדות, אודות המחיר המתייקר של קפה ותנורי מיקרוגל. והעולם שלי ושל ג’פטי, בו נמצאתי רק כשהייתי בחברתו. את ענייני העבר שהוא חווה כחדשים ובני זמננו, יכולתי לחוות רק יחד עימו. והגבול בין שני העולמות הפך דקיק יותר ויותר, מאיר יותר, שקוף יותר. זכיתי בטוב משני העולמות. וידעתי, איכשהו, שאינני יכול להעביר דבר מעולם אחד אל משנהו.

שכחתי זאת, רק לרגע אחד, בגדתי בג’פטו בגלל שיכחה – והבאתי את הקץ על כל אלה.

מאחר שנהניתי כל כך, הפכתי בלתי זהיר ושכחתי לקחת בחשבון עד כמה היו היחסים בין עולמי לבין עולמו של ג’פטי באמת שבורים. לשנאת ההווה את העבר יש סיבה, שמעולם לא הבנתי אותה באמת. באף אחד מן הספרים לא מכירים בזעם בו תוקף ההווה את העבר. בשום מקום לא מפורטת הדרך בה ההווה אורב ל’אשר־היה', ממתין עד אשר יהפוך ל’עתה – עכשיו – ברגע־זה', על מנת שיוכל לשסעו במלתעותיו חסרות הרחמים.

מי יכול היה לדעת דבר כזה… בגיל כלשהו… ולבטח לא בגילי… מי יכול היה להבין זאת?

אני מנסה לטהר את עצמי. אינני יכול. זאת היתה אשמתי.

היה יום שבת אחר הצהריים.

“מה יש היום?” שאלתי אותו, במכונית, בדרכנו העירה. הוא הביט בי מן המושב הקדמי השני, וחייך אלי את אחד מחיוכיו היפים ביותר. “קן מאונרד ב'צדק במערב הפרוע'.” הוא התמצא הרבה יותר ממני בשמות השחקנים. הוא יכול היה למנות שמות השחקנים הראשיים בכל סרט שראינו אי פעם, אפילו כשצפינו בסצינות ההמוניות.

“וסרטים מצוירים?”

“שלושה. ‘לולו הקטנה’, ‘דונאלד דאק’ ו’באגס באני'!”

“הו,הא!” אמרתי. חייכתי מאוזן לאוזן. ואז הבטתי למטה וראיתי את חבילת טפסי החשבונות שעל המושב. שכחתי להוריד אותה בחנות.

“אני חייב לעצור רגע ב’מרכז',” אמרתי. “אני חייב להוריד להם משהו. זה יקח רק רגע.”

“אוקיי,” אמר ג’פטי. “אבל אנחנו לא נאחר, נכון?”

“ועוד איך לא,” אמרתי.

כשעצרתי במגרש החנייה מאחורי ה’מרכז' הוא החליט לבוא לחנות יחד איתי כדי שמשם נלך ברגל לקולנוע. זו איננה עיר גדולה – יש בה רק שני בתי קולנוע, ‘אוטופיה’ ו’אודיאון'. החלטנו ללכת ל’אוטופיה', שנמצא במרחק שלשה גושי בניינים בלבד מן ה’מרכז'.

נכנסתי לחנות, בידי חבילות הטפסים, ומצאתי תוהו ובוהו. דוויד ויאן טיפלו כל אחד בשני לקוחות, וסביב סביב עמדו אנשים נוספים והמתינו שיבואו לטפל בהם. יאן העיף לעברי מבט אחד ועל פניו מסכת־אימים של תחנונים. דוויד רץ הלוך וחזור מן המחסן לחדר התצוגה וכל שיכול היה למלמל לעברי תוך כדי מעופו היה, “הצילו!” ואז נעלם.

“ג’פטי”, אמרתי, כורע ברך לידו, “תשמע, תן לי כמה דקות. יאן ודוויד נמצאים בצרות עם כל האנשים האלה. אנחנו לא נאחר, אני מבטיח. רק תן לי להפטר מכמה מהלקוחות האלו.” הוא נראה עצבני, אבל הניד בראשו לחיוב.

הצבעתי לעבר הכסא ואמרתי, “פשוט שב רגע, ואני תיכף חוזר אליך.”

הוא פנה לעבר הכסא, כמו ילד טוב, על אף שידע מה התרחש והתיישב.

התחלתי לטפל באנשים שביקשו לקנות מקלטי טלויזיה צבעונית. זה היה המשלוח הרציני הראשון שהגיע אלינו – זו היתה התקופה שמחיריהם של מכשירי הטלויזיה הצבעונית התיצבו על רמה סבירה ו’סוני' ניהלה את מבצע הפרסום הראשוני שלה – וזו היתה תקופת שיא במכירות. היו אלה עסקים של ממש.

ובעולם שלי, עסקים קודמים לכל.

ג’פטי ישב שם ולטש עיניים לעבר הקיר. בואו ואספר לכם אודות הקיר.

על הקיר, מן הרצפה ועד שני רגל מתחת לתקרה נקבעו מדפים צפופים. עליהם הונחו באמנות מכשירי טלויזיה. שלושים ושלושה מכשירי טלויזיה. כולם מופעלים בעת ובעונה אחת. שחור־לבן, צבעוני, קטן, גדול, הכל מופעל בעת ובעונה אחת.

ג’פטי ישב וצפה בשלושים ושלשה מכשירי טלויזיה. ביום שבת אחר הצהרים אנחנו קולטים כאן בסך הכל שלוש עשרה תחנות, לרבות תחנת הטלויזיה הלימודית ב־U.H.F. בערוץ אחד היה גולף, בייזבול בשני, באולינג בשלישי, סמינר תאולוגי ברביעי, מוסיקת פופ בחמישי, שידור חוזר של קומדית טעויות הוצג בשישי, בשביעי הוצג סרט מתח, בשמיני תכנית על דייג נחלים, חדשות וראיונות בתשיעי, בעשירי מרוץ מכוניות, באחד־עשר הוצג אדם פותר תרגילים בלוגריתמים על הלוח, בשניים־עשר אישה המבצעת תרגילי התעמלות ובשלשה עשר סרט מצוייר גרוע, מספרד. שבע מתוכם הוצגו על יותר ממסך אחד. ג’פטי ישב וצפה בקיר מסכי הטלויזיה ביום שבת אחר הצהריים, בזמן שאני מכרתי בכל המהירות על מנת להחזיר לדודה פטרישיה ולהישאר בקשר עם העולם. היו אלה עסקים.

צריך הייתי לדעת טוב יותר. צריך הייתי להבין יותר את ההווה, ואת הדרך בה הוא משמיד את העבר. אך הייתי שקוע כולי במכירה. וכאשר, בסופו של דבר העפתי מבט לעבר ג’פטי, מחצית השעה מאוחר יותר, הוא נראה כמו ילד אחר.

הוא הזיע. הוא היה חיוור, לבן וחלקלק כתולעת וידיו הקטנות אחזו במסעד הכסא חזק כל כך עד כי ניתן היה לראות את פרקי אצבעותיו מתחת לפני עורו. רצתי לעברו, מבקש סליחה מזוג בגיל העמידה שהביע התעניינות בטלויזיה "21.

“ג’פטי!”

הוא הביט בי, אך עיניו לא קלטו. הוא היה אחוז בעתה מוחלטת. משכתי אותו מתוך הכסא ופניתי יחד עימו לעבר הדלת, אך הלקוחות שנטשתי צעקו לעברי.

“הי,” אמר האיש בגיל העמידה, “אתה רוצה למכור או לא?” הבטתי ממנו לעבר ג’פטי וחזרה אליו. ג’פטי נראה כמו זומבי. הוא הלך לכל מקום שהובלתי אותו. ברכיו היו רופסות ורגליו נגררו אחריו. העבר, שנאכל על ידי ההווה, צלילו של דבר מה הנתקף בכאבים.

שלפתי מעט כסף מכיס מכנסי ותחבתי אותו לידיו של ג’פטי. “ילד… שמע לי… תצא מפה מהר!” הוא עדיין לא הצליח להתמקד כראוי. “ג’פטי!” אמרתי בקשיחות מירבית, “תקשיב לי!” האיש בגיל העמידה ואשתו נמצאו בדרך אלינו. “תקשיב, ילד, תצא מפה מהר. עכשיו. לך ל’אוטופיה' ותקנה את הכרטיסים. אני תיכף מגיע.” האיש בגיל העמידה ואשתו הגיעו כמעט עד אלינו. הדפתי את ג’פטי מבעד לדלת, הבטתי בו כיצד הוא כושל לכיוון הלא נכון, עוצר כאילו כדי להתרכז, מסתובב, חולף על פני פתח ה’מרכז' ולכיוון ‘אוטופיה’. “כן, אדוני,” אמרתי, מתיישר ומתייצב נכחם. “כן, גברתי, זה באמת מכשיר יוצא מן הכלל! אם רק תבואו איתי לכאן, בבקשה…”

צליל נורא של דבר כואב נשמע, אך לא יכולתי לומר מאיזה ערוץ בקע הקול, או מאיזה מכשיר.

מאוחר יותר שמעתי את הרוב מפי הנערה בקופת הכרטיסים של הקולנוע ומפי כמה אנשים שאני מכיר, אשר באו לספר לי אחר כך מה אירע. בשעה שהגעתי ל’אוטופיה', עשרים דקות מאוחר יותר, ג’פטי כבר שכב פצוע במשרד המנהל.

“ראית אולי ילד קטן מאד, בערך בן חמש, עם עיניים חומות גדולות ושער חום ישר… הוא חיכה לי?”

“אולי זה הילד שהנערים הרביצו לו.”

“מה? איפה הוא?”

“הם לקחו אותו למשרד המנהל. אף אחד לא ידע מיהו או איפה נמצאים הוריו.”

נערה צעירה, לבושת מדי סדרנות, הניחה מגבות נייר רטובות על מצחו.

נטלתי ממנה את המגבות והוריתי לה לצאת מהחדר. היא נעלבה ונחרה בעלבון, אך יצאה. ישבתי על קצה הספה וניסיתי למחות את הדם מעל פניו, בלי לפתוח את הפצעים במקומות בהם נקרש הדם. שתי עיניו היו נפוחות ועצומות, פיו היה קרוע. שערו היה מוכתם בדם קרוש.

הוא עמד בתור מאחורי שני נערים בגיל העשרה. הם התחילו למכור כרטיסים ב־2:30 והסרט אמור היה להתחיל ב־1:00. הדלתות נפתחו רק ב־12:45. הוא המתין. לנערים שלפניו היה טרנזיסטור. הם הקשיבו לתחרות רוגבי. ג’פטי רצה להאזין לתכנית כלשהי, אלוהים יודע איזו תכנית זו יכולה היתה להיות.

הוא שאל, אם הוא יכול לשאול את הטרנזיסטור בכדי להקשיב לרגע לתכנית, והשידור בדיוק הופסק לרגע לצורך פרסומת כלשהי. הנערים נתנו לו את הטרנזיסטור, כנראה מתוך מין נימוס זדוני שיתיר להם אחר כך לפגוע בו. הוא החליף את התחנה… והם לא היו מסוגלים לחזור לשידור המשחק.

הם היכו אותו קשות… לעיני כולם.

ואחר כך ברחו.

השארתי אותו לנפשו, זנחתי אותו להלחם בהווה ללא נשק הולם. בגדתי בו בעבור מכירת מכשיר טלויזיה "21, ועתה היה פרצופו כעיסת בשר. הוא גנח משהו בלתי נשמע והתייפח ברכות.

“ששש, זה בסדר, ילד, זה דוני. אני כאן, אני אביא אותך הביתה. זה יהיה בסדר.”

צריך הייתי לקחת אותו הישר לבית החולים. איני יודע מדוע לא עשיתי זאת. צריך הייתי לעשות זאת.

כשהעברתי אותו על פני הכניסה. ג’ון ולאונה קינצר רק לטשו עיניהם לעברי. הם אפילו לא ניסו ליטול אותו מזרועותי. אחת מידיו התדלדלה כלפי מטה. הוא היה בהכרה. אם כי רק בקושי רב. הם לטשו עיניים, שם באפלולית־למחצה של שבת אחר הצהריים בהווה. הבטתי אליהם. “כמה נערים הרביצו לו בתור לקולנוע.” הגבהתי אותו מספר אינצ’ים בזרועותי והושטתי אותו קדימה. הם לטשו בי עיניים, בשנינו, עיניהם ריקות, ללא תנועה. “ישו!” צעקתי, “הרביצו לו! הוא בינכם! האינכם רוצים אפילו לגעת בו? איזה מן אנשים אתם לעזאזל?!”

ולאונה נעה לעברי באיטיות רבה. היא ניצבה בפנינו רגעים מספר, ופניה עוטות הבעה סטואית, נוראה למראה. ההבעה אמרה הייתי כאן לפני זמן, פעמים רבות, ואיני מסוגלת להיות פה שוב, אך אני פה עכשו.

אז הושטתי לה אותו. כה יעזור לי אלוהים, מסרתי לה אותו. והיא נטלה אותו למעלה על מנת לשטוף ממנו את הדם והכאב.

ג’ון קינצר ואני ניצבנו במקומותינו הנפרדים בחדר האורחים האפלולי של ביתם ולטשנו עין האחד לעבר רעהו. לא היה לו מה לומר לי.

חלפתי על פניו וצנחתי לתוך כסא. רעדתי כולי.

שמעתי את קול שטיפת המים הזורמים למעלה.

לאחר מה שנראה כזמן רב, ירדה לאונה למטה, מנגבת את ידיה בסינורה. היא התישבה על הספר ורגע אחר כך התישב גם ג’ון לצידה. מהחדר למעלה שמעתי קולות של מוסיקת רוק.

“אתה רוצה אולי פרוסת עוגת תפוחים טעימה?” אמרה לאונה.

לא השבתי, הקשבתי, הקשבתי למוסיקה. מוסיקת רוק. ברדיו. על השולחן הקטן שליד הספה ניצבה מנורה. היא הטילה אור אפלולי וחסר תועלת בחדר אפוף הצללים. מוסיקת רוק מן ההווה, ברדיו שם למעלה? התחלתי לומר משהו, ואז ידעתי…

קפצתי על רגלי בדיוק ברגע שנשמע קול שבירה איום שהטביע את המוסיקה, ומנורת השולחן התעמעמה והבהבה. צרחתי משהו, לא יודע מה זה היה ורצתי לעבר המדרגות. הוריו של ג’פטי לא נעו. הם ישבו שם, ידיהם שלובות, באותו מקום בו ישבו משך שנים רבות כל כך.

כשלתי פעמיים במהלך מרוצתי במעלה המדרגות.

אין הרבה דברים בטלויזיה שיכולים לעורר אצלי עניין. קניתי רדיו פילקו ישן בחנות למכשירים משומשים והחלפתי את כל החלקים המקולקלים בחלקים ששדדתי מתוך מכשירי רדיו מנוסים שהצלחתי להשיג. אינני משתמש בטרנזיסטורים או במעגלים מודפסים. הם לא יפעלו. לפעמים ישבתי מול מקלט רדיו זה במשך שעות, מעביר את המחוג קדימה ואחורה באיטיות מירבית, באיטיות רבה כל כך, עד כי לפעמים נראה היה כאילו אינו זז.

אך איני מצליח למצוא את ‘קפטן מידנייט’, או ‘הר האבודים’ או ‘בערבות המאדים’.

אז היא בכל זאת אהבה אותו – ולו מעט – לאחר כל אותן שנים. אינני יכול לשנוא אותם: הם רק רצו לחזור ולחיות בהווה. זה אינו דבר איום כל כך.

זהו עולם טוב, ככלות הכל. המצב הרבה יותר טוב מאשר היה פעם, במובנים רבים. אנשים אינם ממשיכים עוד למות מחמת אותן מחלות ישנות. הם מתים מחמת מחלות חדשות, אך זוהי ‘קידמה’, האין זאת?

האין זאת?

אימרו לי.

שמישהו בבקשה יאמר לי.