ריצו’רד מתיסון הינו סופר ותסריטאי מצליח, שהתפרסם בעיקר בזכות תסריטו לאחר מסרטי המד"ב המפורסמים של שנות החמישים – ‘האדם המצטמק’. את סיפורו ‘ילוד איש ואישה’ כתב בשנת 1950, בהיותו בן 23. הסיפור היווה אז חידוש מפתיע בשדה המד"ב מבחינת נושאו וסגנונו, והותיר את רישומו למשך תקופה ארוכה. במשאל פופולאריות שנערך לאחרונה על ידי המגזין ‘Fantasy and Science Fiction’, זכה סיפור זה למירב הקולות, בקרב סופרי המד"ב והקוראים הוותיקים שליוו את המגזין במשך שלושים שנות קיומו.

* * *

x – היום הזה כשנהיה אור אמא קראה לי טינופת. טינופת שכמוך היא אמרה. אני ראיתי בעינים שלה את הרוגז. מעניין מה זה טינופת.

היום הזה היו מים שנפלו מלמעלה. הם נפלו בכל מקום. ראיתי את זה. את האדמה שמאחורה ראיתי מהחלון הקטן. האדמה הזאת מצצה את המים כמו שפתיים צמאות. היא שתתה יותר מדי ונהייתה חולה ונזלה בצבע חום. לא אהבתי את זה.

אמא היא יפה אני יודע. במקום של המיטה שלי יש קירות קרים מסביב ויש לי דבר מנייר שהיה מאחורי התנור. כתוב עליו ‘כוכבי קולנוע’. אני רואה בפנים תמונות ופרצופים כמו של אמא ואבא. אבא אומר הם יפים. פעם הוא אמר את זה. וגם אמא – הוא אמר. אמא כל כך יפה ואני לא בסדר.

תסתכל על עצמך הוא אמר ולא היו לו פנים יפים. ונגעתי לו ביד ואמרתי לו הכל בסדר אבא. הוא הזדעזע והלך לאיפה שאני לא יכול להגיע.

היום אמא עזבה אותי מעט מהשרשרת שאני יוכל להסתכל החוצה מהחלון הקטן. ככה אני ראיתי את המים נופלים מלמעלה.

xx – היום הזה היה צבע צהוב למעלה. אני יודע, כשאני הסתכלתי בזה העיניים שלי כאבו. אחרי שאני מסתכל בזה המרתף נהיה אדום.

אני חושב שזה היה כנסיה. הם עוזבים את הלמעלה, מכוניות גדולות בולעות אותם ומתגלגלות מהר ונעלמות. באדמה שמאחורה יש אמא קטנה. היא הרבה יותר קטנה ממה שאני. אני גדול. זה סוד אבל אני משכתי את השרשרת מהקיר. אני יכול להסתכל מהחלון הקטן כמה שאני רוצה. ביום הזה כשנהיה חשוך אני אכלתי את האוכל שלי וכמה חפושיות. אני שומע צחוקים מלמעלה. מעניין לדעת בשביל מה יש צחוקים. לקחתי את השרשרת מהקיר ועטפתי אותה סביבי. הלכתי בשקט למדרגות. הן חורקות כשאני הולך עליהן. הרגליים שלי מתחלקות עליהן כי אני לא הולך על מדרגות. הרגלים שלי נדבקות לעץ.

הלכתי למעלה ופתחתי את הדלת. זה היה מקום לבן. לבן כמו היהלומים הלבנים שלפעמים נופלים מהלמעלה. נכנסתי לבפנים ועמדתי בשקט. אני שומע את הצחוקים עוד קצת. אני הולך לקול ומסתכל באנשים. יותר אנשים ממה שאני חשבתי שיש. חשבתי שאני צריך לצחוק איתם.

אמא באה החוצה ודחפה את הדלת לבפנים. זה פגע בי וכאב. נפלתי על הרצפה החלקה והשרשרת עשתה רעש. צעקתי. היא לקחה חזק אויר לתוכה ושמה את היד שלה על הפה שלה. העיניים שלה נהיו גדולות.

היא הסתכלה אלי. שמעתי את אבא קורא. מה נפל הוא קרא, היא אמרה קרש גיהוץ. בוא לעזור להרים אותו היא אמרה. הוא בא ואמר נו באמת זה לא כל כך כבד שאת צריכה. הוא ראה אותי ונהיה גדול. הרוגז בא לו לתוך העיניים. הוא הרביץ לי. שפכתי קצת מהמטפטף על הרצפה מזרוע אחת. זה לא היה יפה. זה עשה ירוק מכוער על הרצפה.

אבא אמר לי ללכת למרתף. הייתי צריך ללכת. האור עכשיו כאב לי קצת בעיניים. זה לא ככה במרתף.

אבא קשר לי את הידיים והרגליים. הוא שם אותי על המיטה שלי. מלמעלה שמעתי צחוקים בזמן שאני ישבתי שם בשקט והסתכלתי על העכביש השחור שירד אלי. חשבתי מה אמר אבא. הו אלוהים אמר. ורק בן שמונה.

xxx – היום הזה לפני שנהיה אור אבא דפק עוד פעם את השרשרת. אני צריך לנסות עוד פעם להוציא את זה. הוא אמר שאני רע בגלל שבאתי למעלה. הוא אמר לי לא לעשות את זה עוד פעם או שהוא ירביץ לי קשה. זה כואב. כאב לי. ישנתי כל היום ושמתי את הראש שלי על הקיר הקר. חשבתי על המקום הלבן למעלה.

xxxx – הוצאתי את השרשרת מהקיר החוצה. אמא היתה למעלה. שמעתי צחוקים קטנים מאוד גבוהים. הסתכלתי מהחלון החוצה. ראיתי כל מיני אנשים קטנים כמו האמא הקטנה והאבא הקטן גם. הם עשו רעש יפה וקפצו על האדמה. הרגליים שלהם עבדו הרבה. הם כמו אמא ואבא. אמא אומרת שכל האנשים הנכונים נראים כמוהם.

אחד מהאבאים הקטנים ראה אותי. הוא הצביע על החלון. עזבתי את החלון והתחלקתי למטה לחושך. התכרבלתי שלא יוכלו לראות אותי. שמעתי אותם מדברים ליד החלון ורגלים רצות. למעלה הדלת דפקה. שמעתי את האמא הקטנה צועקת למעלה. שמעתי צעדים כבדים ומיהרתי למקום של המיטה שלי. דפקתי את השרשרת בקיר ושכבתי על הבטן.

שמעתי את אמא באה למטה. האם היית בחלון היא אמרה. שמעתי את הרוגז. אל תיגש לחלון. אתה שוב הוצאת את השרשרת.

היא לקחה את המקל והרביצה לי עם זה. לא בכיתי. אני לא יכול לעשות את זה. אבל המטפטף טיפטף על כל המיטה. היא ראתה את זה והסתובבה בבת אחת ועשתה מין רעש כזה. הו אלוהים אלוהים היא אמרה למה עשית לי את זה? שמעתי את המקל נופל על רצפת האבן. היא רצה למעלה. ישנתי כל היום.

xxxxx – היום הזה היו עוד פעם מים. כשאמא היתה למעלה שמעתי את הקטנה יורדת במדרגות בשקט.

התחבאתי בחבית הפעם בגלל שאמא תהיה מרוגזת עם האמא הקטנה תראה אותי.

היה לה איתה דבר קטן חי. הוא הלך על הזרועות והיו לו אוזניים מחודדות. היא אמרה לו כל מיני דברים.

זה היה בסדר רק שהדבר החי הריח אותי. הוא רץ לחלון והסתכל עלי למטה. השערות עמדו. בגרון שלו הוא עשה רעש מרוגז. עשיתי רעש אבל הוא קפץ עלי.

לא רציתי להכאיב לו. נהייתי בפחד כי הוא נשך אותי יותר חזק משהחולדה נושכת. זה כאב לי והאמא הקטנה צרחה. תפסתי את הדבר החי חזק. הוא עשה קולות שאף פעם לא שמעתי. דחפתי אותו ממני. הוא נראה קטן ואדום על הפחם השחור.

התחבאתי שם כשאמא קראה. פחדתי מהמקל. היא הלכה. זחלתי על הפחם עם הדבר. החבאתי אותו מתחת לכר שלי וישבתי לנוח. שמתי עוד פעם את השרשרת בקיר.

x – עכשיו זה זמן אחר. אבא קשר אותי חזק בשרשרת. זה כואב כי הוא הרביץ לי. הפעם אני זרקתי לו את המקל מהיד ועשיתי רעש. הוא הלך משם והפנים שלו היו לבנות. הוא רץ החוצה משם ונעל את הדלת.

אני לא כל כך שמח. כל היום קר פה. השרשרת יוצאת מהקיר לאט לאט. ויש לי רוגז רע על אבא ואמא. אני יראה להם. אני יעשה מה שעשיתי באותה הפעם.

אני יחרוק ויצחק חזק. אני ירוץ על הקירות. בסוף אני יהיה תלוי עם הראש למטה וכל הרגלים שלי למעלה ויצחק ויטפטף ירוק על הכל עד שהם יהיו מצטערים שלא היו נחמדים אלי.

אם הם ינסו להרביץ לי שוב פעם אני יכאיב להם. באמת שכן.