על שפת נהר המשתפך אל הים עמד הד"ר אלימלך גרויזה, עיניו הנתונות בנקודה רחוקה, המרחפות עם קַו האופק, הושפלו פתאום ארצה. ורק אז ראה דוגית רעועה המרותקת בשלשלת חלודה אל החוף. בקרשי דפָניהָ עלה הרקבון וספסליה נגנבו כנראה כבר מזמן. מְקוֹרה פער פיות סדוקים. מים ירוקים־עכורים מילאו את קרקעיתה – מי־שופכין. צוֹאַת אדם וכלב השחירה בצדדין… אכן, גם זאת היתה דוגית באחד הימים – מילמל מבלי משים הד"ר אלימלך גרויזה וצחק את צחוקו האדיב־מגרה. כאיש אשר את מעשיו לא יחַשֵׁב נכנס פתאום לתוך הדוגית והרים יד להתיר את השלשלת החלודה להסיע. כמוני כמוה – זחלה מחשבה במוחו זחילת שרץ. את ידו הניף האיש להסיר את השרץ מעל מצחו – ואין. אין כלום מלבד מצח אדם.
המחשבות התחילו מתלכדות. כמו הדוגית הזאת – רגן קול בלבו – גם אני הייתי בנוי לנוי ולתועלת. גם עלי עברו ימים ולילות בהווה וחדווה. וכמוה אצלול גם אני בתהום השיכחה. שני כלים אנחנו שתשו משימוש – חזר לנפשו הד"ר אלימלך גרויזה וצחק את צחוקו האדיב־מגרה.
אולם שלשלת הברזל לא ניתנה להתרָה וכל עמל האיש עלה בתוהו. הסירה המרותקה אל החוף לא תזוז. וכאיש המַשְׁלִים עם גורלו באין ברירה אחר שדרך כבר על סף היאוש – ישב הד"ר אלימלך גרויזה לתהות ולא לחשוב דבר. אבל המחשבות המתלכדות לא הירפו ממנו. בלי חַכּוֹת להסכמתו התחילו מעבירות לפני עיני נשמתו זכרונות ימים עברו בזוהרם וכיעורם. הלא סרט ראינוע הוא – צחק הד"ר אלימלך גרויזה את צחוקו האדיב־מגרה. על החול שעל שפת הים חיבק בזרועותיו ילדה, ילדונת, שזה רק עתה פתחה ניצניָה לפרוח. באחד הקיבוצים, אשר נטו אוהליהם בערבה, פגשָׁה עטופת סוויטר לבן היתה ועיניה תמימות. רק תמימוּת העיניים משכה את לב האיש, ששערותיו התחילו נושרות, שהקרחת התחילה פּוֹשָה בטבור ראשו כנגע. את הארץ עבר אז לאורכה ולרוחבה להשכיח את זמזום שבעים התורות המתרוצצות בקודקודו, אשר קנה בעמל וזיעת אפיים בימי נעוריו באסכּוֹלוֹת חוץ. הלאה התורות! הלאה הידיעות! הלאה אוּכַּף הנסיונות של דורות נכרים. אריח על גבי אריח, לבֵינה על גבי לבֵינה ונבנינו – ריננו תינוקות רעננים פה. רצה גם הד"ר אלימלך גרויזה לענות אחריהם אמן. רק התרמיל על שכמו ונעלי צבא כפולות הסוּליוֹת והמסומרות על רגליו הרזות – הכבידו, הכבידו מאוד. מבלי משים שאל פתאום את השכן בשיבתוֹ לאכול את ארוחתו במטבח העובדים לאמור: מה שֵׁם הילדונת. ויען לו קול: שמה – אינה.
וּכּשוֹך חמת הנדודים, כדעוֹך פתיל רצונו האחרון, שׂכר לו חדר צר בעיר החוף לישון בו. אחת ליום היה סועד להַחיוֹת את נפשו. משום שרק כדי כך הספיק שכר עבודתו. ובלילות – כשוֹב המטיילים לבתיהם, היה מגיח ממחבואו להתפרקד על החול ולשמוע אל רינת הכוכבים הדועכים – כי סוף כל כוכב לדעוֹך. ובעלות איילת השחר, הריע לקראתי, כי ידע: גם היא סופה לדעוך. ופעם במוצאו שלד כלב מלבין על החול, טיפל בקבורתו בהתמסרות. הלא חייב חבר בכבוד חברו כבכבוד עצמו – צחק את צחוקו האדיב־מגרה.
ובאחד הלילות, כאשר השכים לצאת באקראי, פגש את אינה. חשב כי דעך בקרבו זה ניצוץ האדם באשר הוא אדם, כי אוּד הנהו אשר לא עוד יעשן, ואף על פי כן כעין הד עמום ענה בנפשו בהתקרב אליו אינה הילדונת, אשר הכירָה בקיבוץ באחד הימים… ואף אינה הכירתוֹ. בכבלי חיבה נמשכה אליו פתאום… לא, עוד בקיבוץ כאשר ריננו אחריו מוזרות… על ידו ישבה, על החול, והביטה באדם הסובל למראית עין והצוחק ומצטחק בלי הרף כאיש העומד על סף גרדום. עוד בקיבוץ ריננו אחריו כי היה בעל לאשה אחת ולאשה שנייה ושלישית – את כולן עזב לאנחות. אכן, מה נורא הוא האיש הזה הטורף נשים בתיאבון.
לא עוד אוד לא־יעשן הנהו. שקר. לשונו הותרה פתאום כמכונה מוכת חשמל. את כל עברו שכח, ואף משערותיו הנושרות הסיח את לבו. התחיל מספר. כעין זיקה נֵיעורה בלבוֹ לילדונת היושבת על ידו. מנגנון חייו התחיל עובד. כמו יד נעלמה הידקה באקראי את הקפיץ הנכון. עיניה החמימות־הידידותיות הביטו נִכחן ביושר. הלא אך בעטי מחלתה הגיעה העירה? – שאל. נענעה הילדה בראשה כמוכת היפנוז. הרופא גזר עליה לחדול מעבודת כפיים כי יש בה משום סכנת מוות בשבילה. צחוק האיר את עיני האיש. הלא בת מוות היא ארוסתי־סתי־תי – נזדמר זמר בלבו בלווית שבעים מיתרים.
המשיך הד"ר אלימלך גרויזה לספר. לשונו הותרה ודרור קוֹרַא לכל רחשי לבו. על פריז העיר הסואנת ורבת הנשים סיפר, על שלל האורות ועל טרף הצללים. את ים האנשים הנוהם כחיית קדומים בזעוֹתה תיאר בהתפעלות. פתאום שבו חוכמתו ותוארו אשר נשכחו זה כבר להאדיר את המסַפֵּר. הלא עתה הוא בן כרך. עתה הוא האדון הדוקטור המעמיק חקר בחוכמת הגויים, הבקי בהליכוֹת העולם ומנהגיו וסיכוייו. כל תורתו השאובה מריבוא ספרים פרושה לפני עיניו כמפה, כל הגוּת לבו במשך רבות בשנים מגיחה עתה מן המוח אל הלשון. כל הרעיונות הנשגבים על החיים ועל האמָנות… כן, אָמנוּת. בניב מיוחד הוא מבטא את המילה הזאת. בנטף דמו האחרון־רותח הוא אוהב את תמצית החיים – האמנות. הלא היא כשריד יחיד לחיי אושר בגן העדן של דוֹר הזהב. שכרון גדול ואסון מדכא כאחת היא נוסכת רוח הוללות רבתי ללב האדם והיא המכפישתו עד דכא למראה עכרון החיים. היא המעוררת את שבעים התאוות בלבו והיא המזקקת את הלב באש הטהרה העליונה. האדם היוצר, מי אתה? צדיק ורשע, אלוהי הרחמים ושטן מקטרג, אדם מתורבת וחיית השדה? מי מילא את לבך לבוא ולקרוא לדור עוֹברֵי חֶלֶד את דבריך ולנהגם בשרירות לבך אל הטוב או אל הרע?… ואף היא, היא הילדונת אינה, הלא נוטה היא לאָמנות. חכם הוא הד"ר אלימלך גרויזה. מיד גילה את מקום הנגע.
את יצרה הוא מגרה. עקב אכילס ניגלה לעינו, איככה יחדל? את חייהם של כוהני האמנות, בסבלונם, בסרחונם, בעדנותם הוא מגולל לפני השומעת תמימת העיניים. והיא מוכת ליל קסם הלוּמת דברים נלהבים היוצאים מגרון ניחר, יושבת וסופגת. ובתמימותה לא ידעה הילדה, כי מגרון ניחר יצאו כל הדברים הנשגבים האלו.
לאט לאט עלה השכרון באַף המסַפֵר. לאט לאט התחיל מאמין בעצמו במוצאֵי פיהו, לאט לאט התחיל מצייר במכחול קסם לשומעת. לא. התחיל לצייר לעצמו את חיי הפלא, את קסמי הימים הצפויים לו מהיום הזה. דף זהב יפתח מעתה בתולדות חייו. כחזון מופת נראתה אליו הילדה, כאות רצון מן השמיים, אכן מלאך פודה היא, שׂרף מושיע. המלאך גבריאל אַת – לוחש שיכור המילים לבת זוגו – כי הגברתְ בי את רצון החיים; המלאך פליאֵל את, כי הפלאת לתאר לפני עיני רוחי את חזון העתיד; המלאך רפאל אַת, כי כל חבלי גופי מתוחים כברגע ההכרע: אם לחיים ואם למוות. נדהמה הילדה. מעודה לא שמעה דברי אהבה הנאמרים בדחילו ורחימו. הלא בגיל אביה הוא הגבר הזה השופך את לבו לפניה בליל קסם. אולם המילים היפות הנשגבות המפתיעות, מִתדפקות על דלתי אוזניה. את נקבי נשמתה היא אוטמת, אולם המילים נדחקות וכובשות את מבוֹאֵי חיַתה בכוח. באוזניה הן מזמזמות בלי הרף. בכל תאֵי גופה הן מתרוצצות. עם דמה הרענן הן מתרוננות בליל קסם. עם עצביה המתוחים זו הפעם הראשונה בחייה הן רועדות. המילים והיא – כּוּלֵי חַד.
הפּוּר הוטל – הגורל נחתך. ידע זאת הד"ר אלימלך גרויזה בשוכבו על ערש רקבונו בחדרו הלא־מטואטא זה חודשים אחדים. המיטה לא הוצעה זה כבר, כי למה להציעה בבוקר אם ערב ערב ישוב לשכב בה? שיכבת אבק מכסה את עשרות הספרים המתגוללים על השולחן ועל הארגזים אשר הובאו עוד מחו"ל. לא עיין בהם מיום בואו. ספרים בלים, חוכמה בּלה – וחייו בלים גם המה. שום רהיט מיותר או מרהיב עין לא יצא דופן בחדר זה. על החלון התנופנפה מגבת אפורה משימוש – היינו הך. הלא סוף כל מגבת לבנה להאפיר. ולא קם השוכב לנער את האבק ולהציע את המיטה. לא התרוננה בלבו האהבה התמימה המיַפָה את האוהב או את האוהבת וממריצה להתקשט ולאחז עינים… אולי בראותה את החדר תחדל ממני – נאנח בכעין תקווה הד"ר אלימלך גרויזה.
נפתחה הדלת וראש – לא, שתי עיניים תמימות הציצו. נרתע כהרף עין השוכב ושב לשכב. טוב כי הגיעה שעת המבחן. אם לא יבריחוה האבק והצחנה, אם לא יפחידוהו מראות החיים הבּלים, הלא אך סימן הוא כי זרע את דבריו בקרקע בתולה ופרי ישאו שבעים ושבעה. נכנסה הילדה, בלחיים מַזריחוֹת אודם־בושה ישבה על קצה כיסא מקלעת שמושבו נתפרם באמצעיתו. בידו מזמינה השוכב לשבת על ידו, לא ראתה דבר הילדה. אל חדרו באה ואתה יחד באה האהבה התמימה המחפה על מגרעות החיים, על מִשְׁגֵי הטבע והאדם, בחיפויי המשי אשר לעיניים האוהבות. במקדש החיים הבּלים מחבק הד"ר אלימלך גרויזה את היושבת על ידו. הלא אותו אוהבת הילדה. בפעם האחרונה בחייו יצא לכבוש והלב הנוקף בחום ילדות לא יכול לזרוע גבר ואִילן רצונו… לא נשיקת תאווה היתה הנשיקה בה חתם השוכב את גזירת חייו. זו היתה נשיקת אסיר־תודה טובה שנאחז בדקר־הצלה המושט לו במפתיע.
חדר גדול ומרווח, שטיחי קדם יפארוהו ויִסכוּ לֵיאות מתוקה. השולחן מכוסה נייר צבעונין, הדיו לא התנדפה מהדיוֹתה. ריח פרחי ציפורן עולה מצלוחיות עציצים מוריקים בליבלוב. הלא חדרו של הד"ר אלימלך גרויזה הוא, שלו ושל בת זוגו הצעירה. בצנעה הוחג חג הכלולות. הכוס נשברה בבית הרב. לסדר הקידושין הוזמנו רק אבות הכלה. מרכבה סגורה הביאה את הזוג למעונו. רהיטים חדשים ניקנו. ספות ושטיחים. סדינים ומגבות. ומלבושים חדשים. ניתק הגשר אל העבר. עלו באש זכרונות מעיקים. אין עבר. יש הווה ויש… עתיד.
הבעל הצעיר מהרהר עם לבבו. זכר אשה אהובה וגם לה עיניים תמימות. קטנת קומה היתה ושפתיה העדינוּ בצחקה. עיניים תמימות ואוהבות. הבעל הצעיר נותן עיניו באשתו ומנשק את עיניה התמימות.
אין אדם אוהב את האשה כמות שהיא. דמות אשה מרחפת לפני עיניו מחביון ילדותו – ורק אותה יבקש כל ימיו. איבר איבר ימצא בכל אשר יִפן ולבו ניצת לאהבה. הה, אילו מצא את הדמות השלמה. את כולה – מה דעתך, אפלטון?
את האשה בעלת השפתיים העדינות בצחוקן אהב הד"ר אלימלך גרויזה בימי עלומיו. עלם היה אז. רק עלם באיבו מיטיב לגמוע מגביע האהבה את מלוא השכרון. את לבו המלא הוא לוחץ בשתי ידיו לבל יחרוג ממסגרתו. אל ראי הוא ניגש לראות את עיניו הנוצצות מאושר טמיר. עיני אוהב. על יצועו שוכב העלם ולבו רינה. כל תא בגופו נושם בהתעלות, כל שׂערה בגופו רוטטת מעדנה עצורה.
עזב הד"ר אלימלך גרויזה את מכרו אשר ישב אתו יחד לשתות כוס תה באחת המסעדות בערב סגריר. להג מכּרוֹ המתובל והמפולפל לא מצא הפעם דרך לאוזניו. את כפתורי אדרתו הוא מרכס ואת דרכו הוא משרך בלילה. בשוט זוועה מצליף אחד איתן בים והוא זועף. גלים עוֹלים כחומה בצורה ומתיזים לבנונית בשצף קצף. והנה הם יורדים לפעור לוע מצולות. גשם, סגריר, ו – קוֹר. קר הוא החורף השנה. בחדריהם מתכנסים בני אמידים ומסבים אל תנור הנפט להחם עצמות.
למה יצא הד"ר אלימלך גרויזה לשוטט? באדרתו הוא מכורבל והיא רטובה. בנעליו משקשקים המים בלכתו. נחירי חוטמיהן פוצחים רינה לאיתני הטבע. מתחת לכובע השמוט על מצחו נראים דבלולי שערותיו. אכן, רוגז יִתוֹס בלבו והוא נבלע בחשכה. הנה זוג צעיר הולך צועד לפניו. את צעדיהם הוא עוקב משום מה. לא לפידי אש ולא גלילי קרח בלבו. הס הושלך ואין הד. שתי בחורות עטופות מעילי גשם באות לקראתו. בצל חומה הוא מסתתר. והנה הוא שומע:
“הלא זאת היא אשתו הצעירה של הד”ר גרויזה בלווית קוולר צעיר".
“היא צעירה והבעל זקן”.
צוחקות שתי הבחורות וחומקות באפלה. למסדרון אחד הבתים נכנס הזוג הצעיר. הוא מסתכל בבית והנה זה בניין התיאטרון, אכן, חזרה תהיה פה הלילה. הלא אשתו שחקנית.
לחדרו המרופד שטיחי מזרח שב הד"ר אלימלך גרויזה בעל הקרחת והקרניים. למה זה נשא אשה כפרוח הקרחת בטבור ראשו? העוד אשה עלֵי אדמות אשר תאציל מנוחת עדן על בעלה, שתרפא נגעיו? שתשפוך מזיו קיסמה על חיַתוֹ המורדפת? היה היו ימים טובים, חשב בלבו: יתכן. ימים היו ועיניו הביטו נִכחן, שתי עיניים תמימות, שתי עיניים זוהרות מאושר גדול. עיניים מלטפות, עיניים גואלות היו. עיני זהב. זכרונות עבר התחילו מרחפים בחדר המרופט שטיחי קדם…
בדלת דפק העלם אלימלך דפיקה זהירה. משרתת לבנת־סינור פתחה:
“העלמה אינה בבית?”
“כן. בבקשה”.
לחדר מרופד המרבדים, צר ומלא ריחות רעננים הביאתוֹ. על קצה הספה ישב; אכן, זהו קן האהבה. ופתאום על הקיר: “אי המוות” של בקלין. למה בא אִי המוות לכאן? הלא הוא בולע את החדר. את חבילתו לוחץ העלם תחת בית שחיו ואינו מרגיש כי דלת נפתחת מאחוריו ושתי ידיים מכסות פתאום על עיניו:
“אה, אינה!”
כשני ילדים מוכי אושר רב ישבו לשחק על הריצפה. את השטיח הם מסירים. כי חמור העץ אשר הוציא העלם מחבילתו לא ירצד על השטיח. אין עולם זולתם. אין רחשים בעולם. אין כלום ברומו של עולם. רק הם שניים: ילד וילדה המשחקים משחקי תינוקות. כאן חידת ההווייה ופתרונה.
“ומי הוא החמור?”
“אני” – מצטחק הילד אלימלך.
חמור הוא העלם, חמור עולם. לעולם. חמור הוא, יען גבר נברא בצלם. חמור הוא, יען אהבה נטועה בלבו לאהוב אשה יעודת תעתועים. חמור הוא, יען ילמֵד את האשה לסובבו בכחש למען יִצָלֶה כל ימי חייו על גחלים לוחשות.
צוחקת הילדה אינה. ופתאום היא קמה וזורקת את החמור ממנה והלאה. בסכין היא גוזרת את צעצוע העץ לגזרים. אף את הנסרים היא מוכרחה לשרוף. קורבן לאלוהי האהבה! את העלם אוהבת אינה הילדה ולא את החמור.
בלילה ההוא נשאר העלם אלימלך לסעוד עם אינה ילדתו. המשרתת לבנת הסינור הגישה את מטעמיה. מוזגת הילדה אינה והעלם שותה, את היין, את חומה, את העולם. כלתה הסעודה.
“אך משרתת נאמנה היא לי” – לוחשת הילדה השיכּורה אינה לאורחָה – “נשבעה כי אחת דתך למוּת אם תעזבני”.
מוזגת הילדה אינה והעלם שותה.
נעלמת המשרתת שואפת הנקם. עיגולי עשן מתאבכים בחדר המרבדים, אף אִי המוות לבקלין כמו איננו, כאילו הרגיש כי לא כאן מקומו. בעיניים זוהרות מביטה נִכחוֹ הילדה, ביד משי היא מחליקה על מצחו לאמור:
“אַל תאמין למפריחי דיבות, בני, הסר מלבך את הלהג הטפל, את מרי החיים אשר שאבת מריבוא ספרים ואת לעג שבעֵי הימים הניזונים מפּירורי הַתְמוֹלים. את עיניך פקח לרווחה וראית כי האשה נכונה לקורבן. תמיד. לזבח הזבחים. היא נכונה והנהי ניצבת לפניך. עשה בה כאוות נפשך”.
קבורת אשה נאצלה נצמדה אל גבו וצחוק לעגו גַז. נדם ארס מחשבתו, שָׁבָת קול ההגיון… מי יודע… אולי נכון הוא כי יש בעולם מסירות מלאה… אולי באמת אפשר למצוא את בת הזוג המשלימה את מעגל חיֵתוֹ. ואולי זוהי תכלית התכליות הגנוזה ליחידֵי הסגולה?…
והנה בית מרזח באחד מפרברי העיר. הבל יין נישא באוויר ועשן הסיגריות מִתמר מעל לראשים. אורחים ואורחות מסובים אל שולחנות ומזיעים. במנענעים מכּה פסנתרן שתום עין להניס כל מחשבה צלולה מלב.
– קומו והחייתם את שארית החמדה אשר עוד נותרה לפליטה! קיראו דרור למאווייכם טרם ידעכו כי בא מועד!
– יחי הטימטום כי הוא חיינו. הוא תקוותנו. הוא גאולתנו! – מזמרת זמרנית עירומה למחצה ומנידה שוֹקיה לחקות ריקוד.
בהומה־מהומה ונְהוֹמה מריע הקהל וחוזר על דברי שירָהּ. הלא אך מלבו יצאו דברי הזמר. הנה עלה הבדחן על כַן־המעלה: מה בין סיר יום לסיר לילה? מה בין משורר יום הוא גיתה ומשורר לילה כמוני? לשמע הדברים האלה לחצה העלמה אינה את ידי ידידה העלם אלימלך לאמור:
“אין עלוב בעולם מן הגבר המוֹכר את רוחו בשוק. אשה זונה אינה שפלה לעולם, כי זהו טבעה, אבל גבר…”
כבש עיניו העלם אלימלך כי נכלם מאוד. ובעלוֹת ריח היין באפיהם ובהריקם את הבקבוק אשר לפניהם, ובהימוֹם אותם הקולות הניחרים – פנתה שוב אינה אל ידידה לאמור:
"הנני עוזבת אותך, בני אהובי! לא מאפס אהבה הולכת אני מעמך. הגבר חומה בצוּרה הוא. האשה אך דגל מנפנף עם רוח. יתכן כי גבר יקדיש חייו לאשה אהובה. אולם אין אשה שתכבוש את טבעה לבלתי בגוֹד. האם אף דסדמוֹנה הצנועה לא בגדה באישה אהובה אוטלוֹ? – כי זהו טבעה. לא בכדִי לימדה זכות על קַסְיוֹ להשיבוֹ לגדולתו. היא אהבה אותו. בעיניה קרצה לו, אף אם טהוֹרה וזכה היתה למראית עין. אמנם צדק אוטלו בהורגו את הבוגדת, כי דסדמונה האשה נולדה כדי להכזיב את אֵמונו התמים של אוהבה, הגבר.
“הרגני נא הרוג!” – מתחננת אינה לפני העלם אלימלך – “לא בגלל בגידה כי אם בגלל נטיה לבגידה”.
“הרגני נא!” – כורעת אינה האשה לפני בן זוגה הבוכה.
כפוף גב עמד אלימלך העלם בצד אינה האשה ולא דיבר דבר. ופתאום לפתע פתחה האשה:
“מאמינה אני כי לא תעזבני. בטוחה אני כי תהיה לי למגן ומחסה ברע לי. אולם אני אוהבת אותך ועל כן ידעתי כי איני ראויה לאהבתך. רק אשה אנוכי!”
כורעת האשה אינה לפני בן זוגה העלם, בברכיו היא מחזיקה ומתחננת. להרימה רוצה אלימלך ואינו יכול. אכן, כורע גם הוא. בשארית מאמצים מתחיל קולו מנסר את גרונו:
“אל נא תעזביני לאנחות, אשתי אהובתי. הלא אך עלה אשר יטרפנו סער אני בלעדיך. אנה אפנה ואנה אלך אם יחרֵב מקור חיי, אם יעשק מלבי הבטחון כי אַת מחכה לי באהבה. כי אַת שוֹפטִי העליון אם לחסד ואם לשבט”.
“אוהבת אני אותך, בני יקירי” – בוכה אינה האשה – “על כן מגלה אני לך את שפוני־טמוני האשה. אין אשה אוהבת. אין אשה מסורה. ברגע הקורבן לך היא, היא מדמה שהיא שלך. אולם מה ילד יום לא תדע גם היא. כי אֵם כל חי היא, כי אשת כל חי היא, כי בת כל חי היא… אהבתיך ואוהבך. אולם מרגישה אני כי יום יבוא ויאפיל על אהבתנו. בוז אבוז לכחש ולמרמה המוסכמת” – גועה אינה האשה בבכי – “טוב כי גם אתה וגם אני, שנינו, נזכור את ימי האושר ואת לילות הטוהר שעָדוּ עלינו. הם יהיו פנס הקסם להאיר בהיטרף ספינת חיינו בין צוקי ישימון…”
“אל תלכי ממני” – נואק העלם אלימלך – “אל תלכי! טוב לי כי תסובביני בכחש. טוב לי כי חמור מושבע אהיה בין החמורים הבעלים. באהבה אקבל על עצמי עוֹל גבר מוכה סנוורים ומובל כַּשוֹר לתבוסה. אחת היא לי מה תעשי עמדי. הישארי. נעליך אשיל מרגליך הקטנות – זה אושרי. לפתח חדרך ארבץ לשמור על תנומתך. עבדך הנאמן אהיה כל ימי. כלב מסור עדי עד…”. ועוד דיבר האיש הכורע. אולם בשאתו את עיניו ראה כי הנה אין איש לפניו.
חמקה האשה אינה ולא יסף לראותה בחייו.
*
לקול דפיקה בחלון ניעור הד"ר אלימלך גרויזה משנתו וצחק את צחוקו האדיב־מגרה. את עיניו הוא פוקח, אכן הוא נמצא בחדרו, בחדרו החדש המרופד שטיחי קדם. הלא כאן יתגורר עם בת זוגו הצעירה אינה. אולם אשתו… אשתו איננה. קול הדפיקה בחלון נישנה. ניגש הד"ר אלימלך גרויזה והנה בחלון מכָּרוֹ אשר שתה אתוֹ תה באחת המסעדות. הכניס את האורח וצחק את צחוקו האדיב־מגרה.
“שב אני מהתיאטרון, החזרה הצליחה, אשתך מצליחה בתפקידה”.
ופתאום שאל הד"ר אלימלך גרויזה את אורחו:
“הגידה נא לי ואל תכַחֵשׁ, הלא תעיז לגלות את האמת?”
נבוך האורח ופתח את פיו בתמיהה.
“מה ירננו אחרי בעיר?”
“אומרים, מרננים, כי בצד הקרחת צצו לך בקרני המצח קרניים…”
לא פתח הד"ר אלימלך גרויזה את פיו לגעור כשור בטבח. אולם האורח נתן עיניו בארשת פניו, כי אכן שחקן היה האורח המלקט מפְּנֵי האנשים את ארשת הששון והיגון. האושר הגדול והיאוש האחרון, למען ייטיב לשעשע בהופיעו על הבמה קהל צופים אדיש.
– – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות