בונים בתים בעיר. מי מלבֵינים, מי מבלוקים ומי צריף מקרשים. ומגרשים – אין קל מזה. הלא: ג' ריבוא אוכלוסין מתפרנסים זה מזה ו – חיים. קולחים החיים היהודיים בעיר היהודית. פורחת השתדלנות, גְדֵלה הרישעות. ואף שומרי שבת קודש יש, החוצבים להבות באידיש משובשת. וברכיים חשופות לראווה, בּרכֵּי בחורים שזופי קדחות ושחורי דלקות – מזמרות ברחובות בערוֹב היום. והם בונים את הבתים וגונחים זה אידיש וזה עברית: העלה את הסיד, ממזר! וניגונם משתפך מתבוסס בכל הבּיבים. הבתים הולכים ורבים. פרוטה בכיס אין. וְלֵית סכנה. בית־חולים יש הנקרא “הדסה” ושָׁם מתקבלים חברי קופת־חולים בשעת מחלתם. מי שלא נרשם בשעתו – דמו בראשו. סדר ומשטר ורוגז, שלושת סגולות המדיניות המעולה שולטות – ונוח. ומילה טובה ולב שמח ולחיצת־יד חמה – אלה נשארו מעבר לגבולין, במקום שהקונסול הבריטי נותן אחרי משא ומתן ממושך את חתימת ידו על הניירות: מרשים לך בן־בלי־עם לעלות לארץ אבותיך לתקופה של שלושה חודשים, קטגוֹריָה B, טוּרִיסְט! ושָׁם שָׁם הרחק מעבר לים הולכים ומלבלבים כל החלומות וכל המילים החמות וכל ניב השופע מלב מלא ותוסס. ופה – הבתים הבנויים כבר נוטים ליפול. ופלא כמעט, שלא נפלו תחתיהם זה כבר, אכן נִסים מתרחשים בעיר. ובפינות עזובות אוכלים הולכי בטל את לחמם החרֵב בצִנעה מאפס עבודה. רק בית־מדרש חסר להם ופיאות מסולסלות ולב יהודי. ובחורים יחפים נוהגים אורחות גמלים מְסַפְּקֵי הלבֵינים לבניין. והם בלויים וידיהם בוכיות. ובחורות עדינות, הנשכרות כשפחות בבתים פרטיים – כתינוקות אמולים בבית אֵם־חורגת. ובדרך נס צוחקות שיניים ברחובות תוך בילבול הלשונות: בבל, בילבול, בלימה. ובקרן זווית עומד צלם מזמין: אחד שילינג… לכל דורש הוא מוסר גלוייה שחורה ובאותיות אדומות כתוב מלמטה: אפס כי… ועל הצד השני באותיות עבריות: תל־אביב.
כגוב גובי זוחלים זכרונות פרים ורבים. כגוב גובי משחירים תושבי העיר, החיים על בלימה. כגוב גובי מכרסמות עגמות־נפש את פליטת הנשמה, שנשארה לאלישבע. כהקיר ביר מימיה כן הֵקֵרָה חייה בעיר בירה ובחו"ל. הומים הגברים היושבים על מילאת. מחוסר מלאי־החסד: מילה בלתי ידועה – אף במלון איננה, אליסבת – קראו לה. אדומות היו המנורות בבתי־זימרה בלילות ללא שינה. אדום צחוק המלצר המגוהץ בשחוריו ואדום צחוק הבחורים, עובדי החונף והזימה. וסביב אדום הכל. והוא בן־פורת לחיים הולמי הריתמוּס בדופק אבירים. ובלב אין כלום. סכינים פגומות עקרו שורשים. ואין פינה אחת חמה ואין פה אחד המשדל ומפייס ומיישר את קמטי הלב האבֵל. ואין שפה – ואי אפשר לדבר. הקשרים עם העבר ניתקו וקשרים אין עם עתיד. חיה זעומה פוערת לועה ומפהקת: אֶל אַן? בחלומות־עבר רחוקים שרו אוֹמנוֹת נוכריות על עַם, על שפה, על ארץ…
ואחר כך בא הגליל. נסיעה מעייפת באונית מחבלים וגופות חסונות שופעות רינה על המכסה. טוב להיות שֶׂה אבודה בין שׂיוֹת טבח. וגמלים וחמורים ותפוחים מאורגמנים ופראי בני־אדם הנובחים במין לשון: בראשית ברא… מתרחב הלב והעיניים פקוחות לרווחה. – ובמושבה הגלילית היא עובדת. המטבח מחכה… הכיריים… הכלים… ולילות הגליל הנוגים. שיר־ערש השמיעו תנים ויריות ערביאֵי מדבר. אין זאת אירופה ואין מלצרים ואין צחוק אדום. הנעליים קרועות לגמרי… אין דבר. יחפים מתרוצצים ילידי הארץ. השמלות הולכות ובלוֹת. אשרי האיש, שזכה לְסוּת חדשה. אולם את הראש עונדת קופיָה… הי, חביבתי, קופיה! ומזמזמים הכיריים ורותחים המים והולכת ומתבשלת הארוחה. ובלילה כה טוב לכבוש את הראש בצמד הקרשים. המשמשים מיטה רעננה. אסור לשכב על הריצפה. שם עקרבים משתרצים למיניהם. המילה המאימת: עקרבים. ובערב שיעור. זקן הוא המורה ועיניה כחולות וגדולות. עייפות הרגליים וצבוֹת. אכן יש גברים בוכים מחוסר אשה בלילות, וביום מתייפחים ואומרים: כל מי שהוא חפץ בחיים יבוא ויחזה. עיניים תכולות־גדולות בחנו ותמהו והרגליים כה עייפות, עייפות. קליפות ירוקות צוחקות לפתע פתאום אל סודותיהן: בכל מקום יש צחוק אדום האוכל את הלב עד תומו. הבוקר שורק את שירו בהיערב היום בהיתכנס צאלים אל החצר הגדולה. פרדות שחות אל השוקת וברפת גוֹעוֹת הפרות. מה טוב להיות בגליל אפילו בשרב. הקומקום רותח על הכיריים ופועלים רעבים מחכים לסעודה מזינה. והערב רק מרק, ומנה שנייה: פרחים נובלים. חלוף חלפה אירופה. עקרבים דשים כאן את העוֹר החשוף והלב החרד מתבוסס בדמו ומתפלש בפני קוֹנֵהוּ: אַהָה ד', למה עזבתני. ובתוך החזה צוחק קול ניחר ושמח לאֵיד הגוף המסתגף, הטובל שבע ביום בזיעה ואינו מיטהר, טוב לחיות בגליל. וטוב להצליף במגלב על העור השׁחוּק־החוֹלֶה ולייסר בנים שובבים. בפינות אפֵלות מגחכים דחלילים היסטריים…
בליל שבת: הורה ויין ושקדים, ריתמוּס ונקיפות עקבים במרצפת. אין דבר – פרסות ברזל להם. מדי פעם בפעם יוצאים במחולות. מדי פעם בפעם בוכיות בחורות ענוגות בחיק סדינים לבנים ואין מי כי ישאל: עד אנה? הלילות רומזים אל מרחב האור! בואו בנים שוממים לתעוֹת בשדֵמוֹת חלומות בליל פוחה גלילית! המורה הזקן מלווה את אלישבע. אסור לשכוח את הרובה מפגע דרכים: והוא קַו מאונך צועק שמיימה: זקוקים בנים שוממים לשבט מחבלים הבולט מעל לראשיהם! המורה הזקן רועד מפחד רצח. בנחת זורם האוויר הַמְכַסֵף על־פני המליחה הלבנה. והם הולכים. סהר בן־מינן יש ממעל ואדמה פרושה כתכריכים מתחת. מבֵינוֹת לבתים מציץ השומר החדש. הלילה התחיל יוֹסקה לשמור ואת עיניו נתן באלישבע. כחול מבטה וכחולה בעיניו נפשה. מדבר ושממה וישימון. אין נפש חיה במליחה הפושטת אפסימָה. בחשדנות משוטטות עיני השומר. אל כתף המורה היא נשענת. קליפות ירוקות מגחכות בסתריהן, רחשי לב הומים בעוז ומעוררים את האדמה המתה. כדחליל־רפאים היא מוצצת את הדם השותת ומתחילה זעה… הקרח נמס ונהר שוטף מבדלֵח גלים עמוקים. אפשר לשחות – והם שוחים.
את כפיהם הם פורשים וחותרים באלגביש המוריק. רקיע חדש הובקע לפני המורה הזקן. טוב לדעת: הנה צועדת על־ידך בחורה ולה שדיים רועדים מתחת לשמלתה הדקיקה. אין מונע. יד המורה רועדת. היד הכותבת שורות צנועות בלילה לשם שמיים. (החיים נמרטים בין כה וכה ועל היצר אפשר אפילו בליל סהר להתגבר!). שיירת גמלים מצלצלת מרחוק. הולכים וקרבים, מתנועעים על דבשות־לילה – בני־המדבר. הרובה הוסר מהשכם – ואינו נראה. פקוחות עיניה לרווחה. וסוף כל סוף… עד אנה תשמש מבשלת במטבח? עד אנה תשהה במחנה הצבאי הצר על אדמת הישימון? מצלצלים פעמונים בשתיקה. ולמורה יש פרנסה קבועה ואפשר אפילו לתקן את הנעליים… ואולי גם שמלה לקנות… הוי, שמלה חדשה!… נשען ערבי על מקלו. קִבְּרִית יַחווג’ה! נא אש אדוני! הונף הרובה. אימים התחילו מתפלשים. והם נאבקים, הרובה כבר בידי הערבי. המורה הזקן נלחם במבוכה. מה בצע בצעקה. היא מהדקת את העקרב ו – יריה. השומר עונה. דמותו נראית מרחוק באור הסהר. נמלטים הליסטים על נפשם אף כדור אחד לא פגע בהם לרעה. את פיה מרכינה אלישבע אל מול הזקן נושקת לזיעת מצחוֹ. עצמותיו אכולות הקדחת הרנינו פתאום, ועיניו יורות אש, אשר נֶחתתה מיקוֹד. מדורה דלקה ירוקה, השומר ורובהו מציצים. מסכנת מוות פדתה… והבחורה הכחולה לא שילמה פרס גיבורים. הרובה רועד ביד… מה קל להטיל פגע יריה על ליסטים! המליחה שוממה, אין אדם. נוקשות ידיים בקני־רובים. ידי הזקן קודחות: מלחמה?! בעיני אלישבע מוריקות הקליפות הירוקות – חלוף חלפה אירופה… פראי בני־אדם עלי מליחה מכסיפה, ועלי פי שוחה מָטָה הרגל. כה קל ליפול – בשוגג… הם במושבה. בלי אומר פורש כל אחד לפינתו. ואף על פי כן אפשר יהיה לתקן נעליים, וחדר נעים יפייס לב הומה כְּשֶקָפֶה שָׁלוּק יִתן ריחו. וסוּדרים לגווניהם מנומרים יעטו את הפינות האפלות בלי מטבח, בלי כלים, בלי קבוצה רעבה לגוף נערה יחידה בין בחורים מסתגפים מאונס. תערב שנתכם – נהמו קולות התנים, או אולי הלבות העזו הפעם לשפוך את מִריָם עד תומם? תערב שנתכם!
הנעליים המתוקנות הולכות ונקרעות. בלויים הסמרטוטים ואין חדשים. לא נקנו. גם במשכורת קבועה קשה לחיות. זקן המורה ונָשָׁתוּ תסיסותיו. הולכים ובלים החיים. רבו הקמטים מהיותה מְבשלת במטבח ורק עכשיו בבית המורה – הם הולכים ומתרכזים, משרטטים קוויהם בשפע, והיא בחורה צעירה שתולה בשדמות קסמים בלילות גליליים הסוחטים את הלב ומחישים את קילוח הדם האדום. את שמלתה היא פושטת מעל עורה ומסתכלת בבשרה ההולך נובל קמעא קמעא. אל שורותיו הצנועות בוכה המורה הזקן. ורובה השומר מציץ מן התריסים המוגפים: יום יבוא וירדה הזיקנה שאולה. מחנק בחדר ואין ה"מה". אי אפשר לאהוב ואי אפשר לחיות. הכל ידוע ואין רזים רומזים. לוא הפכה שוב ילדה תמימה, לוא… וכה טוב לחלום! הנה בא רוכב תוסס ושופך משפופרת אדומה תרעלת אהבה אל תוך הלב המעושן. והעולם רחב וגדול. יש פריז… קוֹקוֹטוֹת, קוקטריה… עגבניה… אני עוגבת בעגבה… בעוגב חרישי שופך המורה הזקן את הגיגו. את מיטב שנותיו בילה בקדחת זועמת. והנה דור קם חדש וחיים חדשים. אין צער יחידים ואין קדושה. היכליו הבנויים לתלפיות התפוררו ואֵי בנאי כי יחדש בניינם כקדם? ומעבר מזה קורצת טבילה במשי משחיר ואמבטִי פושרין ושפחה כושית וכסיות־עור שחורות… קנה רובה מציץ מן התריסים המוגפים וכדורי עופרת מתנקשים ומזמרים שיר אמיצים על חיים גורפים נבלות אל תוך הים. ומעבר הפרגוד הזה מזמר קול ניחר: עורבא פרח. הראש הולך סחור־סחור, ומשבצות סגולות נוצצות לפני העיניים, שהן חכליליות מלילות נדודים. דמות מאפירה חומקת בין צאלֵי החדר. אני… אני… האורחת המתמידה השוקדת על קוֹדחים מוּעֲדים. כרקֵד ההורה אני רוקדת ורוטטת כולי מרוב רגשות. שַׂק בָּלֶה היא מרימה, צוחקות שיניה השחורות: שַׂק המוחות הסחוטים… אין מוח לקודחים… מסריחים בלויי סחבותיה שדהה גוונם, הוי־הוי, אם אני, אִם בָּלָה… העיניים כואבות. ואלישבע איננה. על כן דבק באשתו… והיו לבשר אחד… ממשמשים ובאים ימים, שהם כולם רעים… ורוע לבב עתיד לבלוע את החמימות ותקפה הצינה. אנטיכּריסטוּס יתמוך שבט ועיניים טרוטות ימטירו גופרית… בלויי סחבות וסחי… נזדעזעה הנשמה… מחשך… מחשכים… חשכה… חושכים מן הפה, מן הלב ובסוף אין כבר לב, הקדחת הזועמת אכלתוּ…
ימים הגיעו שכולם מְתַנִים רוגז. מרוגזה משרכת אלישבע בין הווילאות הערביות בחדר. הספרים היו למִמְאַס והתמונות למשא. הלשון רוצה לירוק וטעם מפגל רובץ בּחֵיךְ. אין כלום, לא קבוצה ולא משפחה. אף חברה טובה איננה. אל אן לשאת את הרגליים הכושלות ולהצניח את הראש העייף? שקר בפי המבשרים. אין עתיד ואין אף צל של הווה, אין אהבה באירופה ואיננה אף כאן בין נקיקי סלע. ידוּעַ ידוּעַ. אחיזת עיניים וּמִרְמָה… בבית הספר מעיק סיוט על ילדות פעוטות, כי נוגה המורה הזקן־הטוב. פרצה בבכי ילדה קטנה וכך בכו יחדיו המורה ותלמידתו. רוגז עלה שמיימה והקדיר את ארובות הקודש. ואף על פי כן אפשר לאהוב כיברת ארץ זו עד כדי שגעון. מה לליל עגבים על סלעים מצורעים, על אדמה קרושת דם וזיעה כְּמִנִי זבל?… מרוּגַז מצלצל השומר בכדוריו… במטבח מטפלת בחורה חדשה ולה אין עיניים כחולות־גדולות… הגורל הוא לֵץ מסוכן – מתנחם יוסקה השומר. ידו לא הידקה את העקרב… אֶל אַן מובילים החיים ואל אן הולכים הבחורים והבחורות הללו שטופי הזיעה והקדחת? אֵין מרחביָה. אף הפרות לא שחו אל השוקת כדבּעי. מרוגזים מתהלכים התנים המלחיתים וחלדו מיילילם. רק האוויר החם מתייפח ככלב חולה. התנפלות. הלב נוקף בלילה: אולי בוא תבוא שעת כושר? אל שורותיו הצנועות שח המורה הזקן. ורחוקה מלבו האהבה לאשדות הלבנה השופעת צֳרִי לתוך פצעים שותתים ועוטפת את האדמה, הדומה לכלה חרֵדָה ביום כלולותיה… לבכות רוצה הלב, כי לא אהבה כאשת נעורים… ויש, כי גוברת התשוקה להוציא שטרי כסף מכיסים רחבים ולזרותם לארבע הרוחות. קחו תינוקות וסעו, כי ימלאכם לבכם. והלב מלא ימלא… אפסה התקווה. והחלומות על פריז… על אֵטוּנים רכים, על בְּשָׂמִים לא נתפגפגו. הוֹזָה אלישבע בהקיץ. ואין אוֹ־דִי־קוֹלוֹן. עיניים בוכיות בכל פינה. הדרך: ויאַה דוֹלוֹרוֹזָה, והאמונה – קטנה. ואולי להתאכר? למה לא רכש המורה לפני שנים כיברת אדמה לעובדה בזיעת אָפָּיו. כיברתו שלו… ילדים קטנים היו מתרוצצים בחצרו ומתחרים עם אווזים בריצתם. הנה: הולכים ופרים פראי מדבר. עם בריא לא אבד עליו כּלחוֹ… השערות המלבינות כואבות בשורשיהן, והמוח פורץ חוצה… יריות נשמעו… כחצות… צעקות חטופות וסוסים צוהלים. אצים בני אדם… אוחז הזקן ברובהו. מה טוב לקבל כדור בחזה ולשכב ללא דעת בחיק האדמה־הכלה… ולהעניק מדמו… המנוחה הגדולה אז קְרֵבָה… מנוחה… כערוֹד משתולל מטַקטֵק הלב. אלישבע משוטטת במבואות… גוף שותת וגונח הביאוּ, במטבח הניחוהו… צעקה… היא מתנפלת עליו… יוסקה קלט סכינים בשעת שמירתו. מאחוריו התנפלו הכלבים. פסקו כמעט היריות. לא העיזו לגשת. הִפחידום רובי המגינים. לחדר החולים הביאו את הפצוע. דמעות נוצצו בעיני הילד. והיא הפכה אֵם טובה, רחמניה. חלומות טורפים על פריז ואמבטי־פושרין גַזוּ… הנה שוכב כאן חולה, אשר פדה אותה מחבלי מוות… תרדמה נופלת עליו… לאיטו הוא עוצם את עיניו וצוחק צחוק תכול. האחות הרחמניה פוסעת על בהונות רגליה… פְּסְסְ… בל תעירוּהוּ… מחר יקראו לרופא לאִיחוּי – ויאחֶה את הפצעים האדומים…
את הגזירה לא תשנה. המוות אורב בכל פינה אפלה כשעבים כבדוֹת תלוּיות מנגד ומקשיחות את הנשימה. בכל רגע מת בתוך האדם דבר מה. ארונות שחורים נישאים לבית־תוגה הנקרא בית עלמין. מחבלים שחורים חוגגים את חגם עם כל לוויה. הם גורפים את הפגרים, הם בוֹרוֹת כוֹרים ומכסים בעפר תחוח. בלילה, בלילה… כשקול החצות יִשמָע מעל מגדל העיר הם מגיחים עטופי תכריכים לבנים לרקוד על הקברים: יום פיד לחיים, ימותו החיים, ישׂגֵא מחנה המתים העצוּם ואין מספר. ואוי לחיים, ביום יקומו גיבורים מומתים לנקום נקמת חדל־אונים! שפך יוסקה עפר תחוח על קבר המורה לא אחת ולא שתיים. סהרונים משחירים קיעקעו את מתחת־לעיניו, קעקע בני ברית תחתיה. בא המועד לישון כלי רצוץ, עת עוגב משמיע שיר ערש וְתַנִים קוראים לאחרית הימים. עיניה הגדולות־הכחולות של אלישבע תמהות כמִקַדְמת דנא. כי איך אפשר לעזוב פצוע אנוש ולשוב לבית המורה? ועוד… עשירה משפחתו בחו"ל. בטרקלינים מפוארים מהלכים המשרתים וכושי־שׁוֹעֵר עומד לפני פתח הבית. חו"ל… פריז… עיר… אוטו… משי… נשף… תיאטרון… מוסיקה… – חוללו מילים תוך צפיָה ו – בטחון. יום יום נשאו לב לקבורה צנועה ואיכרים רוסים במחלפותיהם ארוכות שרו על פי פולחנם: גוֹספּוֹדִין פומילוי… סודר לבן עונד את שערותיה הבלונדיניות הגזוזות – כמנהג פועלות הארץ. חלומות כחולים כעשן פַּפִּירוֹסוֹת מתפלשים בעיניה הגדולות, מה שייך? – אין אהבה. כאפס נחשבה האהבה. כחיַתו טרף שורטים בני אדם זה את זה. והתקווה לימים טובים מאלה – התפקעה כשלפוחית. קדחות ודלקות ופצעים… ומי ירים את ידו למרוט שערות ראשו ולגרד בחרש מעיו? בחורה שלוֹ, ממש אשה מקודשת, ואיננה כבר. אל שורותיו הצנועות שח המורה הזקן. לסבוֹל – גרסו רבּנן. את הדם האדוֹם הרותח להפוך פושרין – לימדוהו. לבו נופל אל תוכו כנאד שאין בו נוזל. וכוכבים הציצו ומלֵיחה קרצה לבנה וסיכוּי התנפלות חדשה הבהיל פחדנים. ממשכב הרחמים קם יוסקה. ואחותו הרחמניה לא עזבתוֹ. הלב תוסס. השיניים רוצות לכרסם והציפורניים לשרוט, על אף האהבה שאיננה. עוד ימים יבואו והצחוק האדום יתפרץ מן הלב מחדש. יזמזמו מוֹטוֹרים באוטומובילים והלב ינשום לרווחה. צר כאן המקום ריבונו של עולם! הקליפות הירוקות מגיחות מעיניה והן תכולות. ליוסקה היא נושקת… הלב רופף והידיים רועדות… דמעות נושרות על לא דבר. מה שייך – לחו"ל נסעו יחדיו. הוי, פריז…
־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־
חולמת העיר הנבנית. חולמים לפידי החשמל בקרני רחובות, אף ההורה כבר חולמת במרכז הפועלים הידוע. ומחזות מסייטים… דקרים חלודים ממצמצים בחודיהם ושרים מזמורם עד אין סוף: עגול הוא כדור הארץ ובמרכזו הפתעות משחינות שבעתיים! אמנם יש ובני אדם שוכחים כי חוננו בשיניים טורפות והם שמחים בחלקם. על גחונם זוחלים שרצים… במטבח הפועלים נשענת בחורה על זרועותיה. עצומות עיניה. שערה הבלונדי גזוז. ביום סיתתה אבנים ברחוב לרגלי המטיילים. חמקה עברה זה כבר פריז. כי אין היא מושכת בריקנותה. ריקים הם החיים ומרוסקים. עייף הוא הלב ולא היתה בו אהבה מעודו. קמטים שירטטו את זוויות העיניים. נשאר בפריז יוסקה. מי שהיה אהובה… תזמרנה לו הקוקוטות “מה יפית”. מפררים את האבנים ברחובות… ויש רצון לפרר את הנשמה לרסיסיה. הדם מגובש ומוריק מזוֹקֵן ואינו קולח. אלפי שנים חיה היא. את ימי בתוליה היא זוכרת, כשיצאו בתולות חוגגות לרקוד לפני ארון ברית ד'. את מחולות הדמים היא זוכרת בהיכל עשתוֹרת. און התפרץ בעורקיה – שכרון חיים… אין בושה להיות שפחה נשכרת בארץ ישראל. נעליה בּלוֹת… תלך לבית פרטי ו – תרוויח. היד נחה על טבלת השולחן והיא עייפה מאוד. אי אפשר להרימה. לישון, לישון – אי אפשר לזוז… והמורה הזקן לפניה… קשה בלי משפחה, ובלי תוחלת, אף עתיד שחור איננו. יצאו משיעבוד ילדים קטנים והרסו חייהם קמעא קמעא והיא כה רוצה לנשק לכפות רגליו: “על אשר הקדחת אכלתךָ”. דמעות נוזלות מעיניה, שני אפיקים נוצצים בחשכה… אין אור בעיר. והיא כלה שחוֹרה. ועתיד איננו ומטבח הפועלים מחריד… מי מחכה לדמות קורנת הבאה ומבשרת: הנה פעמי המשיח?! עוד ימים קשים מאלה יבואו ולא יהיה אף אחד כי יקונן וכי ישים עפר ואפר על ראשו…
בין צֶאֶלי הרחוב משתוללת דמות אדם. ערביאים יצאו זה עתה מבית־יין שיכורים. קולות ניחרים, קולות שיכורים מזמרים. רוצעים את מנוחת הישנים… הו־הו־הו – – – – – – – – – – – – – – –
– – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות