עב כבדה מאיימת בפאת השמיים. קילשוניה נוגעים בצל הספסל שעל שפת הים. לרגליו דמות מפרפרת… אבוקות החשמל דעכו כבר מזמן ואין מפריע. עלוקות מסתורין מתפלשות בחולות וקוססות. גרעיני החול מעיקים. בשיני הסלעים הולמים משברים ואף קצף – איננו. שחורים השמיים, שחורים הצללים המליטים את הספסל ושחורה הדמות… בַּריטון בחוּר מְשַׂרֵךְ ברחוב אלנבי שבתל־אביב מתהדר לשוא. הצללים מתדפקים אל סוליות העוברים ומתנקשים במסמרי הנעליים. בים השחור הולכים ונבלעים התסיסות, האהבות, החיים. חברי מפלגה שמאלית־קיצונית עוזבים את הקלוּבּ וסוחבים אחריהם שיר רוסי, שנזרקה עליו השיבה במַטושקה רוסיה ושהגיע עד לתל־אביב, העיר העברית הראשונה. ואף על פי כן יש וקורנים לִבּוֹת הזהב בתוך השַחַרורית. אין דבר, רחימאי, צריך להתרגל! שחור הוא האפס, שחור הוא הספסל ושחור וקודר הוא השיר המתפרץ מלבות נירגשים. חולצות שחורות עוטפות את כל הגופים הרזים והקודחים ואף הפה השחיר מרוב וויכוחים ובין השערות יש גם מלבינות…

על החול, לרגלי הספסל, שוכבת קלינה. בין הצללים הכבדים היא שוכבת ופיה פונה אל השחרורית שבים.

גיבן היה אליהו וידידה מכבר. בחו"ל למדו יחדיו, שמעו יחדיו באוניברסיטאות. אֶח, מה שייך! התורות נשכחו מן המוח ואף אֵד לא נשאר למזכרת. עם קבוצת ידידים עלו יחדיו ארצה ישראל, ויחד נשקו לאדמת ירושלים הקדושה. כבר אז הריחו את ריח הדם והגללים והניוול… והוא לא יכול לעבוד. אִי גיבן לעבודה? תוך האֵדים המרפרפים, תוך רעש העבודה והבטלה, הרעב והטיולים – אהֵבה החֵלְכָה, הגרוע מכל, האחרון בחוּליית בני־האדם. והיא לא ידעה. את פיתה האחרונה תחלק עם ידידה הטוב, את ידיה תצניח על כתפיו בחיבת ידידות… ולמשל: דוהר ערבי על סוסו אבירו וגוזר: הוא או אַת, באחד מכם אתקע שַׁפוּדי! אזי היא נכונה… קשרי הידידות ודמות הרומנטיות! אבל היא רוצה בילד בריא, ילד צעקן מקרטע ברגליו וידיו כְּחִי־כְּחִי. כמה קשה הוא לעזוב את החיים הנפלאים בגילה הבהיר! הלילך הפוֹלני פרח בגופה ונותן ריחו. פשוט הכל כבאביב על יד אפיק מפכה ביערות המשכרים־הסלַוויים. ושמש יש בעולם והיא משקיפה מעיניה כחולות ומסוֵוטר אדמדם־לבנבן. ותמהון ילדותי־תמים יש בשערותיה השחורות־חלקות. וחם הלב בהופיעה. והרגליים הללו הולכות בחום החיים – בלי קמט דאגה, ואני, הנגרר אחריה, רציתי כי כנף סִרטָהּ התכול תסטור בלחיי החצופה! בעיניים פקוחות מסתכל האני הניגרר בשפופרת הסַף, הסוֹף, הסוּפה – הנה! טרפים ירוקים רעננים למשכבה הוא מביא שי: קחי לך ילדה

פעוטה. קחי בעוד מועד. ארכובות רעדו ולחשו. אולם סמואל לנדא מק"ק ביאליסטוק, שחולצתו השחורה העידה נאמנה על מסירותו לארץ ישראל, לעבודה, ולפרולטריות – הכיר את אליהו. רק סנוקרת – אמר לו – זהו העיקר, ודברי־רוח טובים רק בחו"ל, יַחַבִּיבִּי!

על החולות, המקום הידוע בחוגים הצעירים שבתל־אביב, שכבו קלינה והחבר סמואל לנדא. ואליהו הלך. ארז את צקלונו והלך. לא היה כסף לכרטיס הרכבת. אף פרוטות ללחם חרֵב לא היו. אין דבר, רחימאי. הרי זאת ארץ ישראל, מקלט שלושת האחיות: קדחת, אדמת וטיפוס. קלינה מונה את פסיעות אליהו: אחת… שתים… שלוש. היא שוכבת חבוקה, מתנשקת, ופיה הוא הוא המתנשק. שפתיים גרגרניות ושמנות ממצמצות, והחול הוא רך והנפש סולדת ורכה והעיניים נמוגות – רק הלשון צורבת. אין דבר, רחימאי! היא מונה את פסיעות אליהו. פרוטות לרכבת לא היו, אכן הלך רגלי בדרך ירושלימה. אדם נרצח מחוץ לתחומה של תל־אביב. את בטנו ביקעוּ ויכניסו נעליים בָּלוֹת לתוכה. נקמה! גבוֹת עיניו הלבינו… כך מצאוהו שכוב בדרך על יד הקוֹלוֹניָה הגרמנית. אכן, יש גם כוכבים ניתזים עלֵי שמיים. ויש גם זהב ותכלת. היא שמעה, כי התעללו במישהו, השודדים הלוונטיניים – וסכין פיפיות מטיילת לאורך אפה, עד לסנטר הגיעה. סילון פלד מקפיא את הלב והיא… שוכבת. שפתיים שמנות ועיניים וורודות וחולצה שחורה על ידה. “אהבתיך, ואין יפה ממך!” – השקר והסכין שירכוּ את דרכם השמיימה. מן האף ולמעלה, מן האף ולמטה. והשיניים החמיצו. השערות הכבידו והברכיים פיעפעוּ כבימוֹת הקדחת… פסיעות פסיעות נשמעות. הֵלֶך גיבּן צולע בדרכו ירושלימה. והאדמה החומה נאנחת, אדמת ירושלים המצורעה. בצחוק פורצים החולות, הנה זוגות פזיזים מתכנסים פה לילה לילה למִשׁתה ארעי. אל יַחבִּיבִּי, מה שייך! ונשיקות צונחות עליה: אחת, שתיים, שלוש…

ככה גזרו עליה המַזַרוֹת: חולצה שחורה ושפתיים שמנות! והיא זה רק עתה באה ארצה ישראל עם תוגה חרישית בלב ועם ריח תמימות בתוּלתית. ועבודה – אין. ואין כל שאגה לעבודה. הימים הרעננים רוננים בעורקיה הכחולים. אולם שָׁם תחת הלב, שם במקום הקדושה פועה החלל הריק וצועק לילד, לרחמיו הגדולים של גבר. היא מרגישה, הנה מתקרזל בדם הנוזל, דם המחיֶה, סוד מתוק ומדאיב. חבלי יצירה נסוכים על חוליית מחשבותיה ומגרים. ואליהו גיבן. אין בו משום גברוּת. לעולם לא יפריח מַכַּת לחי, והיא משתוקקת לאגרוף, לנזיפת בעל, ל… ואשד המרי הולך וגובר, משתפך בכל תאי גופה. אף את היד אי אפשר לו לתת עוד, הוא אינו לוחץ כדבעי, כמעט שאינו נוגע… אלא כך סתם ברכה קלה, כולה אומרת כבוד: “תנו כבוד לאשה, זיחלו על גחונכם! פישטו ידיכם בפני המסגד – בפני הרחם המסתורי”. ובהסתדרות הכללית הודיעו, כי בפתח־תקווה יש עבודה! עבודה, עבודה, עבודה! – המילה הגואלת. הנה עכשיו תשקע בכּוּר מחשבות אחרות לגמרי. העבודה משעבדת ומכריחה לפרוש מכל המחשבות המרעילות שאין בהן ממש. כי סוף כל סוף, המחשבות על הילד, על השאיפה לילד, רק פרי בטלה הן. ובכלל, למה ילד בארץ ישראל השקועה ברמ"ח דאגות. בקבוצה שבפתח־תקווה ישבה וטיפלה בלוּל. הנה היו שם תרנגולות, מינים על מינים, והמִדְגָר האלקטרי עומד ומחכה… (לוא אפשר היה לדגור תינוקות!) התרנגולות מטילות ביצים, ביצים חמות, ומקרקרות כאוות נפשן גדק־דק־דק. הלחם על השולחן טרי ולבן. והנשמה שבפנים, בחזה, בבטן, בשדיים – מפרפרת. חום פושט בכל האיברים, ונוסך אדמדמת על הפנים, כאילו הם שרויים בקדחת של ארבעים־ושתיים. והבחורות יושבות אל השולחן, מבדחות דעתן ומחכות לבוא הבחורים המיועדים. אורחים יבואו עוד מעט, בחורים בעלי חולצות שחורות ומכנסיים קצרים, ששריריהם נוקשים ושכף ידם לוחצת בכוח עד כדי ריסוק. ולה, לקלינה, שזה רק עתה באה לארץ ישראל, אין אפילו בחור אחד, בחור סתם… רק אליהו הגיבן… הוא, שפניו קורנים אהבה, שעיניו חמות תמיד… ושהיה כה טוב לשבת אתו בכפיפה אחת שם, מעבר לגבולין, בימות השלגים המכסים את אִישֵי הדם התוסס־צעיר… אז היה חבר טוב, המסייע בכל… ובפתח־תקווה יש חורשה ועצים וצללים. הסהר מליט את סודות האהבה. ויש בחורות הפונות עורף לעבר, למקובל שאין בו ממש, לחיי האומה המשפחתיים ו – טוב להן! ויש ומוציאים בחורים עוטי חולצות שחורות, בחורי־גרם, את השמיכות אל הגורן ואינם בושים. ויש כי בחורה מספרת על “הבחור שלה” ויש… ויש… ויש… יושבים בקבוצה ומטפלים בגינת ירקות, מכרסמים בשיניים – אולי תידום הצעקה, החבויָה, אולי תעבור במרוצת הימים האפרורים. וזהב־שערן של העובדות בחקלאות, בצמיחה, בשמש – גם הוא הולך ודועך. מתחת לאפר הרצון יש יקוד המתגלה בלילות אימים, כשרפאים צולעים על בהונות רגליהם מאחורי השערים הסגורים. והשיניים מכרסמות את העפר התחוח, את עפרה של ארץ ישראל המצורב. והתַנִים בערבים משמשים סמל הבַּנַליוּת. בַּנַלי הכל: הילד, המשפחה, הצעקה לגבר סוטר לחיים. ובלילות מחניקים, בלילות האדומים פורשת היא למיטתה ומתהפכת על ציריה. פיה מסוייד קצף בועה ועיניה עצומות. ומילים בודדות מתנגשות בעריפי געגועים המפרפרים באוויר. הנה – נהר רחב ידיים ועמוק מאוד. ושלושה שלבי אבן מובילים לשפתו. המים ירוקים וגם עיני האדם שראשו דלעת נפוחה וצהובה, מוריקות, והוא מרים את ידו ברזל, המקשקשת כשלשלות אזיקים ומצווה: בואי, ילדה תמה, בואי ילדה אדומה. שערותיך הגזוזות לא תקפחנה רוחך. כי הנה פה במים הירוקים, בלב תהום תחתיות, תימצאי את אשר תבקשי. יסורים מחכים לבוא בעליהם וסנוקרת מגורמה חוטבת – לבטלה. וידו גוזרת ומהפנטת. והיא – השכובה, קמה ועיניה עצומות… היא הולכת לאדם, שראשו דלעת נפוחה וצהובה וששיני הזהב בפיו מוריקות מרוב עישון. חברותיה לעבודה מתנפלות עליה, מנסות לעצור – אין הפקר! והיא מוכרחה ללכת. הן הגבר, הבעל, מצווה ותהום תחתיות מחכה לה… היא מוכרחה, היא מתחננת לפניהן, כורעת ברך, פושטת ידיה: תנוּני! ואין מי שיעיז. ובכוח היא מתנפלת על העוֹצרוֹת האכזריות, על השרירים המוצקים. והבחורים־האורחים נזעקים־נחפזים לעזור לבחורותיהם, לעצור את החוֹלָה לבל תיפנה לנחל, לבל תפרוץ להרים. פן יפגע בה… כן, פן חס ושלום תיפול בזרועות ארעי. הם מתנפלים עליה, מחזיקים בידיה המקרטעות ומשכיבים אותה על המיטה הרעועה שבאוהל. היריעות מכסות על הנשימה המפרכסת וסיד הקצף שעל השפתיים חמק, רק עיניה עצומות עדיין. בכבדוּת מתמלטוֹת נשימות עמוקות מחזָה, מפלחות את גלי האוויר. ובפינות יוֹשבים הבחורים־האורחים בחולצותיהם משחירות עם בחורותיהם ומתלחשים: היסטריהָ, מה פירוש ההתקפוֹת? הרופא אמר כי בריאה היא תכלית הבריאות, ובכלל עצבים עדינים יש לִבְנוֹת ארץ ישראל. והרופא יועץ לעבוד ביום, ובלילות להתענג לקול הגרמוֹפון. את כל הספרים, שכולם מגרים, יעץ לשרוף. היא נושמת בכבדות ולאיטה פוקחת את עיניה… כוח אין בה עוד, ואי אפשר להרים רגל. היד כבדה ככיכר. ופתאום היא רואה את ברכה המציצה מתוך השמלה הפרומה, והיא כולה מסתמקת ורועדת מבושה. הרגליים היחפות מפריעות את מנוחתה ואי אפשר לשכב כך לראות הבחורים הזרים, שכולם זרים, ואף אחד איננו, שאפשר לקווֹת לשמוע את המילה הגואלת מפיו. רק מילים סתם, מילים רוויוֹת רחמנות… היא עוצמת את עיניה ופורשת לאִי־הבּטָה.

אליהו בא לביקור. אל שולחן הקבוצה ישבו הבחורות המסדרות את הטבק למיניו. מין ראשון, שני, שלישי… עלים צהובים, עלים מוריקים עדיין, עלים מעוכים. והנשמה בִּפְנִים צהובה כעלי טבק והיא כולה נתונה בתוך מכבש ועלולה לשמש חומר לבית־חרושת של פַּפּירוֹסוֹת. הידיים מאפירות מעבודה ואכולות אשלג ורחבות הציפורניים. אי אפשר להביט בהן. פשוט אי אפשר. קלינה אינה מביטה. ידיה היו לפנים מפונקות, היו סמל הנשמה העדינה. ידיים ורגליים של אשה – לחשו שפתיה הַחֱוורִירוֹת. ומבטה מושפל ארצה ועיניה נוטות לצדדין לבלי הביט בעיני בחור, בעיני אדם היוצא לראות את החן שיש ברגליים עדינות, בידיים מפונקות. ועור פניה אף הוא הגשים, היא מרגישה בחזה, על יד הלב ממש, בחוֹר פּעוּר. והלב הולם, רוצה לקפוץ לתוכו ו – אינו יכול. והוא חוזר הוֹלם וחדֵל. אליהו יושב ממולה, ומחריש. בעיניו, שהיא מציצה לתוכן במחתרת, היא רואה את בַּבוּאַת חריגוֹת לבבה. אי אפשר להסתיר מפניו דבר.

הכל, הכל הוא יודע. ואין מה להגיד לו, כי איך תפתח את הפה, והוא את המילה האחרונה, זאת הנסתרת בחדרי חדריה, פולט מעצמו – ביודעים. הוא יושב ומסתכל בעבודת אצבעותיה המרצדות על טבלת השולחן, האצבעות המשחירות, הנפוחות, הגסות… טפו… ואף על פי כן טוב, שבא זה ידידה לשעבר, ואף על פי כן… הוא יודע, הוא מבין ואינו לועג. הוא מוכן לעזור, הוא מוכן להקריב את עצמו. מה טוב לחשוב: הנה יושב שם אדם שכולו כָּפָּרָתִּי! ובחדר לאורכו ולרוחבו מְשַׂרֵךְ המפקח הזקן, שבא הנה מטעם המרכז. הולך ומשבשב בזקנו הלבן. עצותיו זורמות באידיש טבולה במילים עבריות – וטוב. הנה יש מומחה זקן, שאפשר לשאול עצה מפיו. הוא יודע על בוריו אל אן קולחים העלים הצהובים המעוכים, אל אן קולחים… וסתיו הגיע, האיום. הרוח נושבת, חובטת בדלת בכוח, מִתדפקת על התריסים, מתרה אל הכתלים הדקים: הנה, אשוב כעת חיה ופליט לא ישאר בקַן נמלים זה. והשולחן מלא עלים מעוכים, צהובים, מוריקים, ואצבעות מרצדות, עקומות, נֶרְוֶוזיוֹת, ומביניהם מציץ הזקן הלבן של המפקח המומחה.

על הגורן מטיילים אליהו וסמואל לנדר, פועל שעובד זה שנים רצופות בארץ, שחולצתו שחורה כדבעי ואגרופיו – מַפַּצִים. ועל הגורן אין כבר מאומה, נתרוקנה הנשמה מכל סרחיה, וספיח לא יִנוֹן. רוח מייללת בטַקְט התַנים את צְקוֹן לחשה, המקפיא את מעט הדם שנמצא עדיין בחטוטרתו. השיחה קולחת בכבדות, ואליהו מרסק את מיליו, כי בכל זאת צריך לדבר, בכל זאת… הם יושבים על הארץ… ובחטוטרת זורם דמו בליאוּת, דמו שאבד עליו אדמוֹנוֹ. עורקיו המתוחים בעקלקלות, היוצאים דופן ומשתרבבים סביב לעצמות מרודדות – לוהטים. והוא מרגיש בכל. בכל זעזוע דק, בכל עקימה. גלילים וורודים איווּ להם את גבּוֹ למושב והם רוצעים בו חוֹרים עמוקים, צינורות חיים. ובתוך הצינורות מיץ ניגר… ובו שָׁטוֹת עלוקות. והן מוצצות את הדם. מה טוב, כי יש עוד קופצים על הדם! לא אפסה התקווה עדיין, לא נחסם פי השטן. קוּדְשָׁא־בְּרִיך־הוא מעלה את עלוקותיו בחשבון כל־עולמיו, זן ומפרנס ומעניק…ובזכותו חי הוא, אליהו, כי אילמלי כן, לא היתה לו דריסת רגל כל עיקר. ברי וידוע לו למדי. “מוֹצְנָה דמי, עלוּקוֹתי, בזכותכן אני קיים! אני הפרזיט שלכן”. וסמואל לנדא מגרד את שׁוֹקָיו והם מוצקים כעמודי עֶשֶׁת, הוא מכווץ את זרועו ובה שרירים מתמתחים וצחוקו – צחוק חסונים, קוני־הכל. ואליהו שוכב, חדל מגמגם. בַּבוֹת עיניו צונחות ובקול אַיְ־יְ־יְ ממושך מפהק סמואל לנדא… מתוך אטליז יוצא קצב שגלימתו אדומה מדם קרוש ומפוגל. הוא צועד בַּטוּחוֹת. שפמו היורד עד מתחת לסנטרו מזדקף במאוזן, כְּחָטֵי־שנהב, על חגורה שחורה תלוי החלָף המבריק, סמל מלאכתו. החלף מתנועע מִתְדַפֵּק על שוֹקיו, עָג עוּגוֹת סביבות בעליו ומזמר. הקצב מתקרב. מתוך הנדן הוא מוציא את הפִּיפיוֹת וניגש אליו, השכוב בעריסה קטנה לרגלי הר־הזהב. כי אל מול הר־הזהב ציווּהוּ המַזַרוֹת ללכת. והוא מיאן. הגוזר על היקום כי יחיה, גזר עליו את הפִּי־פִי־פיוֹת. והקצב שולח את ידו המזויינת ומנתח את עורו לבתרים. פסים צרים הוא מסיר מעליו, לעשותם חגורות לבעלי שרירים מתוחים. ואת חטוטרתו הוא מסיר מעליו, תשמש אוכף לגברת חייכנית באחרית הימים. והוא, אליהו, הוא חי ורואה בעיניו ושמח בלבו, כי ניטל ממנו עורו ביחד עם חטוטרתו והעלוקות… ואי הזכות לקיום? הלא אין כבר אפילו עלוקות, ואי אפשר אפילו להיות עוד פּרזיט… שבעה מלאכים סוככים בכנפותיהם זהב על הנוגה הגדול ומקהלה בלתי־נראית פותחת ב"אשרֵי". נגינה ענוגה נושרת עליו קמעא קמעא, וטוב. והעור אינו חסר. והחטוטרת אינה מורגשת. והעלוקות נשכחו – עד עולם. עריסתו ניתקת ממקומה מכוח עצמה ועולה הֶרָה. להר־הזהב. ובאמצע ההר נפתחים השערים: שערי הזהב. באולם תכלת עמדה העריסה, שבעה מלאכים תכולים, מנפנפים בכנפיהם והוא מציץ: על שולחן זהב בעל שלוש רגליים משיִש־יהודה פרושה מגילה בּלָה. ובה כתוב באותיות עבריות בא"ב שלוֹ, וכתב רש"י בשולי הגליון: על כי וויתרת על עוֹרךָ, על כי שכחת את חטוטרתך, על כי ברכת את עלוקותיך… פתוֹתים מלבינים מלבינים נושרים מעל ומלטפים את פניו, מרפרפים סביבותיו. כוכבי כסף, בצורת מגן־דוד, מרחפים באוויר וניתקעים בגופו חסר־העוֹר שהתכיל מושם מה כלב השמיים. אבא רחימא בשמיָא עילאָה – ממלמלת לשונו הקהה. שבעה רקיעים יש בשמיים והשביעי מָכוֹן ישבתו של קוּדְשָׁא־בְּרִיך־הוא בתוך האש התכולה המדמדמת. קוֹר יוצא מן הכוכבים וחודר לתוך בִּטנוֹ. הלא הוסר עורו ואיך לא יחדור. רטט עובר בו כולו והוא מרגיש בשלולית קרה המִתדפקת אל כותלי מֵעָיו, אל קיבתו, עד לטחולו מגיעה… אליהו… אליהו!… צורח איזה קול. קוּמה, יַחַבִּיבִּי, גשם מטפטף! ומישהו מזעזעו, דוחפו, מרימו ואוֹלְצוֹ ללכת הביתה. כי, הלא הגשם מטפטף.

לתל־אביב נסעו שלושתם. האוטובוס מחכה והנהגים מתחרים ומורידים את דמי הנסיעה, צועקים באידיש ומקללים זה את זה כדת משה וישראל. הסע כבר את נוסעיך, בְּרֶנֵן זוֹלְסְטְ דוּ, תישרף לצמיתות! הנהג עודו מחכה, שמא יִתוֹסְפוּ נוסעים, כי לא מעטים המקומות הפנויים. וצווחות וקללות ופנים משולהבים, ובאוטובוס שלושתם. נרתעה ממקומה בהמת הבנזין ושוב עומדת ומחכה. הסוֵויטֶר הכהה של הנהג הולם את פניו שכוסו אבעבועות, ומצחייתו שמוּטה על פדחתו בגֵאיוֹנוּת. אליהו מספר על העבודה ועל האהבה לאדמה המיניקה־הברוכה. לקנות שטח קטן, לבנות בית קטן, ולחיות חיי משפחה קטנים. הוי, המשפחה הצנועה! ונאנח. והוא, הוא סמואל לנדא, עליו לעשות ככה, לשאת אשה ולהתאכר. כל ה"קונצים" כגון קבוצה, שיתופיוּת וכדומה – לא בשביל בעל משפחה הם, ידידי. וקלינה יושבת ומסתכלת בסמואל לנדא, שכולו משחיר בחולצתו המבלטת את כוח שריריו המוצקים. המוֹטוֹר מנתר והם נוסעים. האוטובוס רוקד ומתהפך על הכבישים הרעועים והוא – הבחור בעל השרירים יושב ו – מפהק. לגבי דִידִי – הוא עונה לבעל דברו – יכולה המשפחה להיות אפילו סדנא דארעא, בֶּרֶנֵן זוֹל זִי, אולם אני… סנוקרת, יַחַבִּיבִּי וחולצה שחורה, זהו סוד חיינו בארץ וה"דג־מלוח", עניבה בלשון הקודש, אינה אלא גועל־נפש. והיא, הבחורה, יושבת נדהמה מרוב הכוח המפַכֶּה ואינה מרגישה עוד דבר. אליהו מספר בְּשִׁבְחוֹ של סמואל לנדא. בחור זהב שכמותו – מוכיח הוא לרעייתו – והיא יושבת שומעת, נדחקת בפינתה ואינה מוצאת את ידיה בכל ההולך־ומתרחש סביבתה. היא מרגישה באוטובוס המנתר ורועד ומרעיד, והיא כולה מלאה ניתורים ולפניה בחור בעל שרירים מוצקים, בעל שיניים מלבינות שהן צוחקות ועלולות לכרסם שד לבן ועד לקרבֵי הגֵוו המתפלש־ביסוריו להגיע. ברור לה, כי הנה יושבת שם בריָה חזקה, חזקה מאוד, והיא היא אינה אלא טרפָּהּ. על בְּריָה זו רק להושיט, רק לרמוז באצבע קטנה, והיא נכונה, נכונה באמת. רטט עובר בכל אֵיבריה, רטט מתוק, מתוק מאוד, וילד מתחיל מתרוצץ ברחמָה, והיא שומעת את קולו המצייץ, לעיניו היא נושקת הסמויות למחצה, לאפו שהוא דומה לאפה… ושם ממולה יושבת זאת הבריָה החזקה, זאת החיה המשסה־מגרה…

הקַסִינוֹ שעל שפת הים בתל־אביב מפיץ אור חשמל וקולות זימרה וטפיפוֹת רוקדים. ובחוץ על הספסלים צללים אפורים מרופטים שמִצחיותיהם שמוטות על פַּדחוֹתיהם. אוטומובילים ערביאִים מביאים אורחים מיפו ואף אוטובוס אחד מירושלים עיר הקודש. ושם הלאה על החול סרוחה דמות בחורה ללא נוע. ורוח מפיחה וקר, קר מאוד. התלבשו התושבים בבגדיהם החמים. מי בפרווה ומי באדרת סתם, ואף החולצות השחורות כוסו אדרות־גשם. והסוויטר האדמדם־לבנבן מופיע בהאיר פנסי האוטומובילים הערביאִים. רק בחור אחד המתהלך שלוב זרוע עם בתולה מלובשת בּורגנית – לועג לרוח ולקור. חולצתו השחורה נראית באור האלקטרי שלפני הקָסינוֹ. חברת בחורים משוטטים סתם. ומבין החבורה הופלט קול: שלום, סמואל לנדא, שוב בחורה חדשה! וקול עונה: אַי בְּרֶנֵן זוֹלְסְטְ דוּ!…

יש כוכבים הניתזים משמי מרומים ויש ילד ברחם המחכה ליום גאולתו. השעה מסוכנת, מכריזים הבקיאים, יש לחשוש לתסבוכות. והֵלֶך גיבן הלך ירושלימה רגלי, כי כרטיס לרכבת לא היה. אף לא פרוטה לפת לחם חרֵבָה. פסיעותיו צללו במימי השיכחה, אינן נשמעות כמעט. אין דבר, רחימאי, צריך להתרגל! לחם הפנים הגנוז ליחידי סגולה טמון בְּלַבִּירִינְטְ מחשבות עכורות. האצבעות מִדַבְּקוֹת, מחמת אכילת תפוחי זהב. אפשר להיכנס לפרדס יהודי ולבקש סתם תפוחי זהב, להחיות את הנשמה הרעבה ללחם. גם קדחת לא תחוש לבוא, ואי אפשר בלעדיה להתקבל ב"הדסה". הוֹי, מיטה לבנה, וסדין – וחדר חם, המוּסַק בבולי עץ לַחים, הלוחשים בתנור על סודות היערות, על המוות שבקפאון… והאצבעות גסות ומִדַבְּקוֹת… צירים אַחזוּהָ… אולי זהו ה"בוא יבוא"… אכן ברוך המִתדפק. ובשם שדי, אלוהי ישראל: יבוא!

– – –