נוֹקפים מוֹטוֹת בכדורי הביליארד. הם מזנקים, מתנגשים, נעצרים ושוב מחכים לַדוֹחף. גרמני פקח פתח לו בית־קהווה והעמיד בו את השולחן הירוק למשוך אורחים המבלים ימיהם בנקיפוֹת בטלה. ובין האורחים אֵלִירָמָה, היושב ודוקר במרפקיו את טבלת השולחן. רחוק־רחוק וקרוב־קרוב כאחד נשארה גינה בקיבוץ רותח ורועש. והוא הלך העירה. על הכרמל צועק מנזר האחים הכרמליטים שמיימה כאילו נעשתה גם לו עוולה. מִגרשים מצויים שם ללא ממכר, בכסף יהודים לא יסוֹלוּ. וסביב, על מרפסות, על יציעים, על גגות דוֹגרוֹת בריות משונות מחשבות ליאוֹת – ללא חידה ופתרון. כאווזים ללא מטרה מטיילות סיעות סיעות ברחוב הראינוע. ואור החשמל מבשר: עוד מעט ועל כלונסאות אדומים יתלו פנסים גדולים להאיר, אולי יהיו הם המאירים את הדרך. כי אבֵלה היא מאוד וארוכה כגלות. כמסכוֹת מְפִיסְטוֹ מגחכות אותיות עבריות על שלטים ערביים ואין זכר לצחוק ברחובות הקלוקלים המהוקצעים כתמונותיו של פִיקַסוֹ. אֵבל רובץ על הפנים הנפוחים – ידוֹע ידוּע למה, נוֹקפים המוֹטוֹת בכדורי הביליארד נוכח פרצופים יווניים, ארמניים, ערביים – ואפילו חוטם יהודי מציץ במפתיע. ומתגבר הרצון לשאול: מה פירוש, לצעוק: מה פירוש! אבל רק השתיקה מכרסמת את קצוֹת אצבעותיה בסתר.

את ילדתה הפעוטה לקחה גינה בנוסעה. והוא נשאר בעיר להתגעגע. הוא נשאר לחכות לימים בהירים: אולי יבואו. ההרים סביב כחטוטרות אורבות על שכם חיה מקופלת בתוך תוכה. הנה נושמה בכבדות מִנִי דם מתגבש, בגידים נפוחים. רחוק־רחוק הוא המרחק ורחב־רחב הוא המרחב בו שודדים מזוינים רוכבים על סוסים מהירים לארוב מסִתרֵי נקיקים אפלים. בֵּינוֹת לבתים, בֵּינות לחורבות, בינות לצפיעים עוברת רכבת צרת המסילה והולמת הלמותה במתן. נוסעים אנחנו: אוֹהוּ… נסוֹלוּ מסילות לעובר־אורח ובעתיד – ישגשגו אילנות שאננים על שפת ברֵכות מַשׁפּיעוֹת מים חיים לפרדסים פורחים. אוהבים, אוהבים, אוהבים את המולדת, אף שאינה אלא אֵם אכזרית לבנים המקריבים את גופיהם יום־יום. דג מלוח ביום ופת חרֵבה בלילה. אולם החזה בוֹלט בהרחבה: מי עוד יעז לשאת ראש גאה מטרה לכדורים מעופפים באוויר סתם?

בדרך מאבק דורות מעוברת משוטט אלירמה. והשאלה אורבת כעתיד מסייט: מה יהא אִם… מה יהא אם… והוא נזכר: ברידתה מן האוניה, על חוף ים כחול, מצא את גינה, והיא עטוייה לבנים וממעל כותרת שערות המכחילות מִנִי שחור. גינה – ריננו עיניו פתאום – והוא ידע. אחריה הלך. את הדרכים החדשות הראה לה. את הבתים הבנויים על תילָם, את השמחה התוססת בלב. ואחריה נִגרר “הבחור שלה”. באוניה הכירתוֹ ולא התאפקה מחבק ואהוב. כפרח בשלהי קיץ היה גופה המצפה לזבובים ביום שמש בהיר. שפתיה אדומות ופתוחות למחצה כגביע אשתוללות. ומבטה נחבא אל ריסיו לכסות על פרץ החיים התוססים בקִרבָּה. ועיניה שרות את מזמור החוסן: עוד הפתעות רבות מחכות, עוד דרכים רבות סמויות מן העין, המרחב קורץ בריסי זהב והוא כר נרחב על אדמת ד'. נגרר אחריהם “הבחור שלה”, לוטש עיניים ריקניות ושותק. תיק עור תחת בית־שחיוֹ. סופר הוא למראית עין. באוזני אלירמה לוחשת גינה: “הבחור שלי” הוא בעל כשרון. קרא לפני את דבריו על המִכסֶה והם הַפלא ופלא, חבל שכתובים רוסית. חבל – עונה אלירמה וקולו רועד משום מה. יתוש בעל שש רגלים מגרד את פניו, על עמוד שידרתו הוא מטפס ומדגדג. משום מה רועדות ידיו. כנראה רעד עוד משהו לפני עיניו, כי הנה דמות משונה לפניו, דמות אשה שחורה שנפלה בפח הגורל. ואין דבר. רק שתיים דמעות הבליחו על ריסיו – במקרה.

ילדה נולדה לגינה והיא בָּלָה וקמוטה בצאתה מרחם. ו"האב" מטייל ברחובות כשתיק העור תחת בית־שחיו ובפיו סיגריה לוחשת. בבית־חרושת עובד אלירמה שהקימה הממשלה הדואגת להתפתחות הנייטיבס. פוֹרמנים ערבים מקללים שם בערבית וכל מילה אנגלית נשמעת בדחילוּ ורחימוּ. חוֹק העֶשֶׁת של תורת הכלכלה – מעווה אלירמה את שפתיו. אבל הצחוק לא רצה להרנין את פניו המחווירים. ואף על פי כן אפשר לחלום: כל הארץ כולה רשת מלוכדת של בתי־חרושת, עיר אחת גדולה וארובותיה מנגחות שמיים… בפרדס עובדת גינה כי לא הספיקו הפרוטות הנשלחות על ידי הוריה מחו"ל. ו"בעלה" מטייל ברחובות כשתיק־כתביו תחת בית־שחיוֹ. בשעותיו הפנויות מופיע אלירמה לנענע את היונקת. והוא מנענעה בטקט, בריתמוּס, כמכונה: בטקט וריתמוס נחנך את הדור הצעיר. ועיניו כזכוכית בל ינוּעו. על כן נקרא בבית־החרושת אַבּוּ המבט הלבן.

את חבריו לעבודה הוא פוגש כשהם מגוהצים על פי הליטוּש הקרתני האחרון. והוא רואה את הסכנה האורבת לגינה, לתינוקת הפעוטונת, לכל התינוקות – כשבעלי הבלוֹריות המעופפות יצאו להרוס את המעט, לכבות את הגחלת האחרונה שנשארה לפליטה. חישוקים חלודים מקרקרים בחזהו ומגרדים את הצלקות הנצחיות שריפאוּת אין להן. אין מחר ליהודים. כתינוקות בני יומם הם רוכבם על סוסי־עץ להגיע לרקיעים המדמדמים באופל המכחיל. הה, מה מושכים חיי עיר סואנים מִדרַס גלגלי הקיום האכזריים. תחי העיר מישכן האלילים המשתוקקים לדם וקורבנות! יום יבוא לשים קץ לממשלת בעלי הרכוש… בעלי… בעלי… הידד! זה יהיה האחרון… תחי המהפכה! יום יבוא שהוא כולו הרס, חג לעשוקים, חג לשודדים, חג לפראי מדבר, חג לסדיסטים בני אכזר. בין החומות הפולטות איבה וזימה ועורמה התהלך אלירמה ובכה. לחיק האבנים ניגרו דמעותיו אדומות והן נושרות אחת אחת. אחר כך נשא מבטו השמיימה והוא לבן לבן… שני בעלי בתים עברו על ידו ושוחחו על שער הכספים באנטוורפּן, על יחס הממשלה דְהַתָם לעוֹלים חדשים… כסף אפשר לאסוף שם חומרים חומרים – אוזנו קלטה ורעדה כשתנוּכָה מתנועע הנה ושוב כמטולטלת. וכך הוא עומד ועיניו אל מול פני השמיים.

אל העמק מובילתוֹ רכבת צרת המסילה. נשאר בעיר “הבעל” כשפַּפִּירוֹסָה תחובה בפיו ותיק העור תחת בית־שחיוֹ. סופר הוא כנראה ועתיד הוא להיות מפורסם. אי אפשר לעבוד בשכירוּת יוֹם ולפרנס גם “בעל־סופר”. ידיה בָּלוּ כקליפות תפוחי־אדמה וקַו עורפה התעקם משום מה. כסונטה של בַּאך טרַגית ונשגבה פְּרוּשָׂה תמונת חייה: התינוקת… תינוקתי – לחש אלירמה ועיניו הלבנות צווחות. שלו היא הילדה. מתוך חיתוליה היא צועקת: חמס, שוד, גזל, אבא איננו, ליסטים פרועים חטפוהו, העלימוהו מעיני בתו. אני אבא שלך – לוחש אלירמה באוזני התינוקת, ולבו – כן, לבו לא היה בקִרבּוֹ זה כבר.

כגַשַׁשׁוֹת ענקיות הנוגעות בגלבוע פושטים קיבוצי העמק. כבחורות צנועות הבוכיות לחיקן הבלתי־נענה נאנחים בחורים בשרב. וילדות נוגות: מי יודע אם לא ישׂגא הכשלון באוהלינו? מי יבטיח כי ברכה יעניקו שמיים נוקמים על לא דבר? מי יודע… ומי יגיד: אהיה פה גם ככלות ימי הרעב, והתינוקות בבתי ילדים. קשה לאֶזוֹר אוֹן ולהגיד: שלי הוא הילד הזה. כי של הקיבוץ הם הילדים כולם. חברה חדשה, חיים חדשים. ודם יולדות נשפך נֶסֶךְ לשמש מדבר. אין אבות מרצינים. והאמהות – כאילו גם הן נעלמו. סבא אינו שוקד עוד על ספרים בָּלִים ואין סבתא על התנור לחלק פירות של שבת. רוקדים ושותים. והרגליים גם הן כבר נילאוּ… ובזוויות העיניים: יום יכול להגיח מקטרג, יום יכול להשחיר כעננת חנמל כל־מכלָה בין התעלוֹת המְאספוֹת את מֵי הביצה והקדחת משוטט אלירמה ומבטו המלבין אל מול המושב. בתיו זוקפים ראשים עגולים לקרוא: אוי לנו, כי אין מקובלים הקוראים את שֵׁם המפוֹרש ומנבאים את דרכי אלוֹה לעתיד לבוא. אולם המוחות רותחים: אנחנו היסוד, אנחנו הבונים, אנחנו מלח הארץ – ואתם, אתם מעבר לתחוּם, אתם ההרס, אתם האיזוב, אתם הפרזיטים… פר… פרעה… פרעוש… תם האוויר ברחבי הערבה ואִי – אִי־אפשר לנשום.

כקנה־הסוף העומד להישבר היא גינה המוסרת את ילדתה לבית־התינוקות. וכקנה־סוף רועד אלירמה ומתפלל אל נפשו. לפני גינה כורע אלירמה וכובש את פניו בשוּלֵי ברכיה. שלושים אביבים כבר עָדוּ עליו ואשה אהובה לא ילדה לו עדיין בת בְּצִירִים ואהבה. את שתיהן קנה – האשה והבת – בדם האהבה. וכמו למלכום האל הקריב את שתיהן ביום אחד, למי ניגנו פסנתרים ניחרים את מַרש האֵבל של שוֹפֵן? למה בוכים פנים חוורים בפינות אפלות? הוי למה, למה, למה עזבתני?

אני מכיר אותך – רומז אלירמה – לדמות השחורה החוסמת בפניו את הדרך. כי הלא שָׁמָה דמות ניצבת וידה על ירכה: גש הלאה יַחַבִּיבִּי! לא לךָ הדרך ולא לךָ השדֵמוֹת! מכיר אני אותך – ממלמלת לשונו הצרובה של אלירמה. מֵחַזוֹנוֹת ליל מסייטים, מחלומות זדון מבעיתים נהירים לי קַוֵי פניך. למה הגחת ממסתוריך להיות שטן משסה, להקהיל עמים לְהֶרֶס? מי קרא לך כי תבוא? מדבּרה פנה, לבגדד הצופה מצרימה. שָׁמָה היכלותיך בנויים לתלפיות! כגחלים לוחשות עיניו עמוקות מִנִי שגעון והוא ניצב, אינו עונה וידו על ירכו. מי אתה כי תעבור הֵלֶך שחור?

באבני הדרך השקיע אלירמה את פניו הלוהטים. לאן עכשיו? אי אפשר עוד להניח את הראש העייף על האבנים השרופות האלה, מִנִי זעם ד' חרוכות. שני נחשים מתנוצצים באור החמה השוקעת מתפתלים בדרך. הם הולכים הלוֹך וְקָרוֹב. הלוך והשתרבב זה בזה, הלוך וחנוק זה את זה בתאווה – חֲנוֹק וגמוֹר. אימתי נגמור אנחנו את דרך התלאות ונגיע לתחנתנו האחרונה? והאבנים האדימו כְמִנִּי דם קרוש…

בממלכת העמק, בין מגדלים בנויים לאל האהבה והיושר, מתהלכים דוברי גרמנית לשַׁמֵשׁ כאן אַסקוֹפָּה לגֵיתה. גם לבניהם יְלַמְדוּ… אחת עוברת, פניה משרב נפוחות. שישה חדרים עזבה בברלין המעטירה לחיות כאן באוהל ועבודה. והרעיון: ארץ ישראל – מי יודע. ואף על פי כן מרכיבים בחורים עזי נפש את הבחורות על גביהם וכאן במולדת הם מחכים: אחרית הימים תבקיע? ככוכבי העתיד מהבהבים נרוֹת באוהלים. ואני יודע: שם גוֹיוֹת גמישות בוֹכיוֹת מאפס אהבה. גם פה? אימתי אֵלי בשמיים הגבוהים נזכה לראותךָ פנים אל פנים ולא נוסיף עוד התפלש בעפר ולסבול ולסבול! רד נא, אלוהים, ממרוֹם שִיבתךָ להאיר כי אין בלעדיך תקומה! כן, אני יודע. היא יודעת. אנחנו יודעים. יודעים, יודעים. מרחוק הבקיעו שירֵי הווַנְדֶרְפוֹגל הגרמני־יָפָתִי, משם, מעבר לימים… התעוררו רוחות זועפים להטיל איבה – בֵּיצי פְּתַנים בחמסין. השתוללו זוועות מדבר לְתַנוֹת בין כֵּיפים עירומים את מזמור החורבן; פְּחוּ לכם רוחות זדון להרוס את הבנוי בדם ובזיעה! פְחוּ…וּ…וּ! ותם החלום לִמִשְעי. הִי־הִי תם ונשלם – מייללים התַנים בעיר כמוֹצְאֵי שלל מְקוּוֶה. לא פעמוני הגמלים המנגנים לבדוּאים בדמי הלילה יהיו לי המנחמים, ולא שקרים הנפוצים לתלפיות על יד תינוקות מכל הגילים. יש מערות אפלות בהררי אפרים. שימעו חברים, בואו נִיסָתֵר שמה מחרון ד' כי ישאלנו: חבר, חבר, מה מליל?

עיניים נבובוֹת לַבּחוּרוֹת הנשקפות אל מעבר החיים. לחייהן נָלוֹקוּ מלשונות תַּנִים. וסביב רק חבורות, חבורות, חבורות. לרגלי גינה מרכין אלירמה את ראשו להתפלל בטוהר; הנה פִיתוֹם ורעמסס וערֵי מיסכּנוֹת לשוט ושוד – ומשה איננו. מלבינה שִמלתה לאור הנר באוהל ומלבינים פניה מיתושים אכזריים נְמוֹצִים. איך כרעו הרגליים הללו עלֵי אבנים ללדת? ואם מלאה הארץ קִיטעים ופיסחים ועיוורים – למה בושש הגואל לבוא?

החצות הגיע. ובשלוש בבוקר תובילו הרכבת העירה. מה שייך: ישאר, ישוב, ישאר… היינו הך. שפתיו פתוחות, מחפשות שיניים טורפות, לוּא לטרוף ידע גם הוא. כרפאים רועדים סביבות לגינה קרני הירח, אחרון הוא הלילה… על הארץ גוהר אלירמה ועינו אל… אל מי? מי זאת האשה השכובה על המיטה? לא נגע בה מעולם… לצחוק… לצחוק נוצר אלירמה בששת ימי בראשית.

התינוקת בבית־הילדים. נשק למצחה להיפרד ממנה. גם היא לא שלו. בעיר היתה של אבא. והיום היא של הקיבוץ. במיטב לשדו שילם להקב"ה שילומים. פסל יושב על הריצפה ושתי דמעות קפואות תלויות על ריסֵי עיניו. מבטו המלבין תקוע במקוֹר האוֹפל. לא ימים עוד יבואו לבשורה ולא לילות לנחמה. מחוג שעון הכיס מראה: אחת. אלוהים רחמנים בני רחמנים שולחים מחשבות ארסיות לתוך המוח לעורר עצבים בלילות. כבזירה רומאית נלחמים לוּדָרים בראשו אם לחיים או למוות… ואין שם נֵירוֹן קיסר להכריע.

יחיפוֹת רגליה והן כצמחים תלושים מקרקע עִידית. הוא מסתכל בהן. האצבעות הרזות לוחשות כגחלים אל מול אח הנחמה. רק שהשמלה הלבנה עוטפת כתכריכים. בעוֹני ודאגה מבלים כאן שנים… שנים… האוֹר באורווה מתנועע. השומר כבר משקה את סוסיו. עוד ישקה גם אותי השומר… השקוהו לַעַנָה, ימים שחורים והוא חי עודנו עלי אדמות! השעון: אחת וחצי! גינה נרדמה. נשימתה פולחת בכבדות את אוויר האוהל. לא יעירנה, אולי חלום בהיר יכחיל עיניה לרגעים?

אולי?

געגועים דועכים כותבים מכתב אהבה אחרון. הכל הכל הוא אחרון. רק השעון מְטַקְטֵק בכיסו. לוּא אבן בידו… היד משותקה ואי אפשר להזיזה. ככה שוכב אדם אחר גסיסתו. העיניים כבו כבר מראוֹת. אולם האוזניים שומעות והמוח מבין: מַתי, כבר מתי! הקברנים יבואו לשִימֵני בעפר תחוח, אהה, מה נורא הוא לשמוע קול נקיפת מסמרים בגוֹלָל הארון! ולמה נַשָׁתְּ מעין חייו להפריח מפלצות?

המחוג הגיע לשתיים. כמנגנון מכוון מראש קם אלירמה ללכת. כמנגנון מכוון מראש קמה גינה ללוות את אורחה בדרכו. והדרך רחוקה ומסוכנת, לא קל לחיות בין פראים ולא טוב… לא טוב, העגלה מחכה והסוסים רתומים. העגלון הטעין חלבוֹ והשומר הבליט רובהו. רק אלירמה לא הטעין ולא הבליט כלום, מאפס רצון. לשערותיו נשקה גינה בפעם הראשונה־אחרונה בחייהם. רוח אביב נשבה מארצוֹת מרחקים. אחרי המועד – הוא כבר בן שלושים. אל ברכיה לא צנח לכסות בנשיקות את פצעיה, את ידיו לא פרש לרגליה להיות לה שטיח בערבה. והמחוג: שתים ועשרה… אכן נסעו. פרדות יהודיות הסיעוהו בדרכו לקראת הגורל.

מתנגחים כדורי הביליארד על היריעה הירוקה. המחשבות נרדמו אל כריסותיהן. רק לעיתים מגרדת שלשלת חלודה את הגידים הנפוחים – ותו לא. חדר יש כאן ושולחן. ועל השולחן בקבוק. מסתכלים בסיעות המגוהצות המשוטטות לפני הראינוע לדלוֹת מן הסרט את המרץ לחיים חדשים והזיית תהפוּכוֹת לעתיד לבוא. ויום יום אסיפות חדשות וניצוחים: סדר העולם במקומו מונח!

האחים הכרמליטים יגורו על הכרמל והאחים מַסְפֶרוֹ יספירוּ סיגריות לתושבי הארץ בלי הבדל גזע ולאום. המכונה תתנהל כדרכה והאדם העובד – כמכונה. עד מהרה תיכבה השמחה המהבהבת בעיני העוֹלים הירוקים. יאפירו האופקים, עוד יותר. ידעתי!

– – –