אחד מידידי, הרוצה בעילום־שמו, מסיבות המבוארות בסוף הסיפור דלקמן, ביקשני לפרסם את דברי המקרה המשונה, אשר ראה בעיניו, ואני, המחבר, איני אלא המביא לבית הדפוס את דבריו בלשונו ממש, לאמור:
– האוניה היתה אחת האוניות האיטלקיות המהירות, החוצות את הים התיכון בימים אחדים; והזמן – ימי השלום הראשונים שלאחר המלחמה. השנאה אל ה"בּוֹש" היתה בארצות המעצמות המאוחדות בכל תוקף ארסיותה, אבל יחד עם השנאה הזאת התנוססה באוויר גם שמחה גלויָה, שמחת השלום. סוף־סוף ישובו הבעלים אל נשותיהם, הבנים אל אמותיהם, סוף־סוף העולם ישוב אל מסלולו הרגיל. ובאטמוספירה השתפכה, מלבד כל אלה, עוד – תרועת הנצחון בצילצלי שמע. עַם עַם וסגולותיו, עַם עַם ושכרונו. ואין כעמים הרומניים לשכרות־הנצחון. ואולי זוהי סגולה מיוחדת לכל עם חי ובריא. הלא את סימני השכרון הזה ראיתי אפילו בעיני בחור יהודי בן עיירה אוקראינית בספרוֹ לי על גבורתו וגבורת חבריו להגנה, שעצרו גדודי חוּליגַנִים מתנפלים. אין זאת כי אם החרב והדורבן משכרים לא פחות מכוהל או חשיש. ואם רצון האדם ושאיפותיו אינם מזוקקים כל צרכם, הרי הוא עלול ליפול על נקלה קורבן הסמים המשכרים: כלי־מלחמה, דברי־הסתה, יין, אופיום… הלא ידוע הוא לכל, כי רק רצון ברור והגיון בריא וקר מתגברים אפילו על הסמים, רק הם המטים את העולם ומנהגיו לפי רוחם.
גביר אינני היום וגביר לא הייתי מעודי. ועל כן מובן הוא למדי, כי לא במחלקה הראשונה היה מושבי, ואפילו לא בשלישית. נסעתי בין צאן־הטבח – נוסע שחור על המִכְסֶה… עם הימים בימי עליית צבא העולים מזרחה אל שממות מוֹלדתם, העלו את הנסיעה על מִכסה האוניות, ההולכות בים התיכון, אל מעלת הרומנטיקה רבת־הקסם, ואפילו הגסים שבמלחים התחילו נוהגים קצת דרך־ארץ בנוסעים השחורים. אבל בזמן ההוא היו אֵילֵי המחלקות הגבוהות ביחד עם צוות האוניה מביטים עלינו, על הנוסעים השחורים, בעין בוז, כנהוג בעולם מאז. והיה ברור לכל, כי אילו נפלנו בפח – בימים ההם היתה סכנה לכל ספינה ממוקשי־סתר שנטמנו בשנות המלחמה – לא היו עומדים לנוסעי המִכסה שום רווח ושום הצלה. אבל אני הייתי עוד צעיר למדי וחשבתי לטורח ולהשפלה ממש לנסוע בחברת הכרסתנים המפונקים מן המחלקות הגבוהות, שרובם עשו את עושרם מן המלחמה… קסם ההפקרוּת הוא המושך את לבות בני־הנעורים מִנִי אז.
במהרה התיידדתי עם הארחי־פרחי, בני בלי בית ונחלה, ההולכים לקראת המחר על מנת להרוויח – כי אין להם מה להפסיד. היה שם איזה זוג גוֹלים מרוסיה, איזה מושׂלמי החוזר לארצו, איזה הוֹדי – הלא רק אז התחילו לעבוד את עבודת רבּינדְרַנַת טַגוֹרי באירופה, שנתמלאה פתאום בני הודו – ועוד היו שם דורשי עתידות אחרים, יוונים וארמנים, שעל טיבם לא עמדתי. בדרך כלל דיברנו בלשון האילמים – בהעוויות, שהיו משונות מאוד על פי הרוב ומעוררות צחוק. היו לנו גם בקבוקי יין איטלקי מן המשובח, הלא נדיב לב האדם בנסיעתו ואינו מקמץ בהוצאותיו. רוח של ידידות מוזרה מקרבת את האדם לחברו־באוניה עד כדי השתפכות נפש וגילוי סודות, אף על פי שכל אחד יודע היטב, כי עם צאתו מן האוניה יִשכח את ידידו־בנפש בן־רגע. דמיון גדול יש בין נסיעה באוניה ובין החלום. גם בחלום מתמלא הלב אהבה אל הזולת, אהבה עד בלי מצרים אל המין האנושי בכללותו וסוף דבר: יקיצה – ושכחה.
היום, שנים אחדות לאחר הנסיעה הזאת, אינני תופס, מדוע זה לא אבד ממני שום חפץ מחפצַי, מדוע זה לא לקיתי כהלכה, לצאת בשן ועין בחברת אנשים, אשר במרי גורלם הניחו את מוסר־הכליות על קרן הצבי. הלא ההגיון מחייב, כי צריכים היו להתקנא בַּמעט אשר היה אתי, בשתי שמיכוֹתַי החמות מצמר, בשעון הכסף ואפילו בכותונותי. ואולי משום קול ענות החיים, שהתפרץ אז מקִרבּי באוֹן וברעננות, הוא אשר הדהים את כל סביבתי, אולי משום עליזותי בתעלולים, משום שִיקציוּתי הלֵיצנית, המכוּלכּלת בחכמה, נתקשרו אלי רבים מחברַי־לנסיעה באהבה שאינה תלויָה בדבר. ועד היום הזה אני מאמין, כי כל אדם נוטה בלבו לאהוב את חברו. הלא זוכר אני את הצחוק התמים, הילדותי ממש, אשר צחקו אלה מושחתי־המידות יוצאי גיהנום המלחמה, בשוֹפכִי קיתון מים על נרדם בלי שיוכל לדעת מיהו השופך, או בקושרִי קשרים בשרוולי כותונתו לבל יוכל ללבשה וכדומה. מעורר רגשות טובים הייתי – זאת אני יודע היום. אבל יותר מכל נתקשר אלי אדם – וזה הפלא – מבין הנוסעים הנכבדים, מאלה אשר בגלל עושרם עקרו מן הלב את האהבה, שאינה תלויָה בדבר.
ישבנו בחברה עליזה על המִכסה, שתינו את היין האיטלקי, איש מכבד את חברו! בנימוסיות טבעית – הנימוּסיות הטבועה בלי ספק בלב האדם הקדמון – בלוויית העוויות, כי כמעט שלא שמענו איש את שפת רעהו. שתינו, פתחנו את פינו לזמר איש מזימרת ארצו, הלא רבים בארצות הליבנטֶה מיטיבי נגן. והאוניה מפליגה־מפליגה ולבנו נודד, ראשנו נודד – להקת ציפורים נודדות לארצות, שבהן תזרח שמש ההצלחה. פתאום ראיתי אדם עומד נגדנו ומסתכל בי. לבושו מהודר, שלא כלבוש נוסע שחור, נעליו מצוחצחות, רק את פניו לא יכולתי להבחין מחמת הצללים שנפלו עליהם. ראיתי רק שהם מגולחים למשעי וכמותם גם שער ראשו ועוד דמיתי לראות בהם איזו הבעה משונה. וְיָתֵר מכל: עיניו כשני חורים עמוקים ושחורים. (יתכן, שרק הצל שיווה לפניו את ההבעה המשונה הזאת!) בהיותי ילד נהגתי לצייר פרצופים ואת העיניים הגדלתי עד חצי הפנים ממש. עיניים גדולות – זהו הפחד. העין מסמלת את כוח הראייה. ובראותנו עיניים גדולות נדמה לנו, כי אלו רואות יותר. על כן אנחנו מזדעזעים. כי רק הרואה יותר, היודע יותר – מטיל אימתו עלינו. האלוהים רואה הכל, יודע הכל – על־כן הוא סמל הכוח העליון, מלך האֵימים.
אינני זוכר כבר באיזה דרך משכתיו אל חברת הארחי־פרחי המשתכרים ולא הבינותי בה בשעה, בגלל מה ניאות בעל בעמיו כמוהו לשבת במסיבת אנשים פחוּתי דרגה כמונו. אבל זאת אני יודע: הוא ישב על ידי. לא חשובות הן המילים עצמן בפנותנו לאיזה אדם, חשוב הניגון, הרטט המלווה, הניב – זוהי אולי אחת מתעלומות הנפש הגדולות מכל. לוא כבש האדם את סוד הניגון, כי עתה היו פַּגִים המסתורין הטבועים במוסיקה, היא אמנות הקסם המדברת אל כל איש כלבבו, המצליחה לרומם כל נפש אֵלי שׂיאֵי הרוח. לוּא כבש האדם את סוד הניב, כי עתה היה מתאמן באמנות השקר – הלא רק על פי הניב, ולא על פי עצם המילים, אפשר להבחין בין דברֵי אמת ובין כחש: הניב הוא המכריע בדרך הגבר בעלמה, בקניית ידיד. אל פרדס הניב הציצו מקצת מן השחקנים וזה סוד הצלחתם. וכנראה, שבכוח הניב הוֹשבתי את הנוסע המהודר בין נוסעים שחורים שוחרי יין.
שיכור הייתי כלוֹט וגם הוא השתכר. רגשי ידידות בשכרון – מי לא חזה זאת מבשרו? והנה אנחנו מתנודדים על המִכסֶה לקול ענות זימרה של המשתכרים. התחבקנו, התנשקנו. הלָה פתח את פיו ושואל פתאום, אם אני שומע גרמנית.
“גרמנית אני שומע” – עניתי בקצת תמהון, כי מתוך דבריו הרגשתי מיד שאינו גרמני.
איזו נעימה רוסית ואולי סלאבית־כללית. כנראה שאדם היודע שפות אחדות, בוחר בשפה המתאימה להלך־רוחו – חשבתי.
“אני פונה אליך בגרמנית כדי שלא יבינוני” – אמר – “אמנם שיכור אני, אבל גם בשיכרותי אינני טיפש, את כל השפות הם שומעים פה מלבד גרמנית” – הצטחק.
פתאום נתאדמו פניו, את פני הסב אליו בשתי ידיו, הביט נוכח עיני ואמר:
“הגד לי בלא שום היסוס מוסרי את כל האמת, ישר, בלי עקיפין, מה דעתך על איש ששימש… ששימש… מרגל?”
“מרגל” – עניתי (גם עשתונותי לא אבדו עלי ומנוסה הייתי בשיח־ושיג עם כל מיני ארחי־פרחי, הרגישים תמיד בכל הנוגע ל"כבוד") – “כל אדם מטבעו מרגל. כל איש מרגל. הבעל את אשתו להיווכח אם אין לה אהובים. האֵם את בנה בהתקנאה לאהובותיו, השכנים את שכניהם להשביע את סקרנותם, כולנו אנשים מרגלים אנחנו”.
הוא נשקני, כמעט שחנקני בנשיקותיו:
“אתה עלם־חמד, בן־ שעשועים, מי עוד חכם כמוך!” – קרא בהתפעלות.
ופתאום שבו פניו לקדרותם.
“המבין אתה” – מילמל – “אשה הזוֹנָה תחת בעלה נחשבת בכל זאת לאשה הגונה בעיני הבריות, אבל זונה שאָמנותה בכך… כל אדם מרגל, אבל מרגל שאמנותו בכך…”
“ואמנם” – נפלתי לתוך דבריו – “ההיקש מעיד על חריפות מפולפלת, כחריפות היהודית ממש, אבל להסיק צריך בדרך המהופך דווקא. מה מרגל־חובב, שהוא הטבעי באדם, אינו בזיון, הרי מרגל שאמנוּתו בכך לא כל שכן. אלא מאי: החברה האנושית בזה לזונות שאָמנותן בכך? הלא זה דרך החברה האנושית – ביחוד של המאורגנת: גונבים, מרמים, מזייפים – הכל בקטנוֹת ונגד הקם לגדולות יש להם כלי זין איום: הכינוי אוייב החברה. הלא כן נהגה החברה הזאת בעריצות לבזות את השחקנים עוד לפני כמה עשרות בשנים ואפילו את הפייטנים הנפלאים ואפילו את הנביאים! מקָלקלוֹת החברה אין להסיק שום מסקנות”.
“צדקת” – ליטפני חברי ליין – צדקת, ואף על פי כן. לחברה האנושית יש בכל זאת חוש חיים בריא. היא נמנעת מכל סכנה. והסימן: היא מתקיימת. ועושׂה חָיִל. אני רואה קידמה בחיי החברה, אני מאמין בהתקדמות האנושיות".
הוא התנודד, שיכור שאפפוהו מחשבות שחורות ועמוקות. פתאום פנה אלי:
“נא שמעני, דע לך, כי אני מרגל שאוּמנותו בכך, ראש מרגלים. וכעת יכול גם אתה לפנות אלי עורף ככל אדם הגון” – אמר, התמוטט ונפל מלוא קומתו ארצה.
הספינה נטתה פתאום במהלכה.
אני שַׁחוֹתי אליו, ראיתי את עיניו העצומות, יראתי, אולי אוּנָה לו איזה אסון וכל עוד כוח ברגלַי הכושלות, מיהרתי אל כד המים. כששבתי ראיתי והנה איזה אדם זר, גם הוא שלא מן הנוסעים השחורים, מטפל בו. הדבר היה תמוה ומוזר בעיני. קרבתי והנה עיני השכוב נעוצות במורא בזר המטפל בו. הרטבתי את ראשו. הזר התרחק. אבל לא נעלם, ראיתיו פעם בפעם מציץ ומופיע.
“עלי להגיד לך” – אמר השכוּב – "כי נשׂאת חן בעיני מהרגע הראשון כאשר ראיתיךָ מתרוצץ על הַמִכְסֶה. ראיתיך מיד עם הפלגת האוניה. כה רבים כוחות החיים הזורמים בקִרבך. ביקשתי הזדמנות להתקרב אליך ולא ידעתי אם תאיר לי פנים. אני ירא עכשיו מפני הבריות (נאנח) אבל לוא עשיתי לי ידיד כמוך, היה לי עוגן־הצלה בספינת חיי הנטרפת. רודפים אותי – לחש – מתנכלים לחיי. בחרתי דווקא באוניה איטלקית, כי באוניה אחרת חיי תלויים לי מנגד. הלא מרגל שלהם הייתי. של הכובשים. את גדודיהם הצלתי מכליון חרוץ. בידי היו המפתחות לכל פעולותיהם. הרבה מזימות אשר הצליחו, ממני באו להם. לי חלק הגון בנצחונותיהם. אין סוד מסודותיהם אשר לא אדעהו. והם מפחדים מפני – לחש באוזני ועיניו שוטטו לצדדין בפחד.
נזכרתי בדמות הזר, שנעלם עם התקרבותי, התבוננתי סביבותי, לא ראיתיו.
“אין איש” – ניחמתיו –"ופחדך פחד שוא".
“לא” – השיב – “אַל תנחמני. משפטי נחרץ, כנראה. תוסס משפע כוחות הייתי כמוך ולבי מעיין נובע של תקוות זהב. מַכַּיאבֵלִי הארור, אש־לא־נופח בעצמותיו” – התפרצה קללה איומה מפיו.
“מה עניין מַכּיאבֵלִי לכאן” – שאלתיו בתמהון.
“צעיר הייתי כמוך” – סיפר – “ובספרים הגיתי, נפלו לידי כתבֵי מַכַּיאבֵלִי, הלא הוא מדריך את אנשי המדיניות והדת מאז. בעצתו הסירותי מלבי כל מוסר, אף כי בן טובים אני. הלא לא למעני עשיתי זאת” – קרא – “להיטיב רציתי לגוש הקבוצי הלא־אישי המכונה אומה! בתקוות זהב פִיתַנִי לבי וַאֶפָת. אל הזהב שאפתי, לא למעני” – נאנח – “נשכרתי להיות מרגל. צברתי תועפות זהב ואם אמות הלא מוכנה הצוואה, פה בכיסי: כל רכושי לטובת… לטובת הגוש הקיבוצי… לא אגלה לך לטובת מי. אבל זאת אגיד לך” – אמר בקול ועיניו אימה – “אפילו אם אמוּת, אל תטיל ספק במַכַיאבֵלִי. רק מחמת רפיון קללתיו. את ספרו כתב בשביל נסיכים, אבל הוא שווה לכל נפש. רק השואף, בלי לנטות ימינה או שמאלה, הוא המגיע. שְאַף ועשה ואל תשעה אל דברי חדלי־שאיפה – זאת צוואתי אליך. עשיר אני ויכול אני להעשיר גם אותך. אבל כל כספי הֶקדש. הזמינוני לבוא אליהם, אל עיר בירתם. אני נוסע, אבל לבי לא ינבאני טובות. הלב מנבא אל נכון. מן הלב באו לי כל זממי, כל הצלחתי. אני ירא. ובכל זאת אני נוסע: אולי יקנו את שתיקתי. תקוות זהב תקוותי. אכן אף לך לא אגלה את סודותי. אבל אוי להם אם יתנכלו להמיט שואה על ארצי, כאשר זממו. לא אדע רחם. את כבודם אשפיל עד דכא נגד כל העיניים!” – באגרופו נופף ואיים לקראת הצללים…
ולי, המטפל בו, נדמה כי הזר הציץ והופיע.
הלכתי להביא מים קרים, כי ראשו להט מאוד. וכשובי: איננו. נדהם ונבוך פניתי כה וכה. ועל המִכסֶה המולה ומהומה, מלחים מתרוצצים, צפירות, בסוף נודע לי כי איזה שיכור נפל המיימה: שַלוּהוּ: מת. הבינותי. אתו מתה גם הצוואה. הזר התחיל מתחקה על עקבותי. האוניה הגיעה פתאום אל איזה חוף שלא כפי התוכנית. יצאתי במחתרת. את כל חפצי – כל רכושי – הפקרתי. לא טיפש אני לסכן את חיי. ניצלתי.
ואת צוואת המנוח אלי – היום ברור לי משום מה שהיה יהודי – אני מוֹסר קבל עַם. אולי יִמָצֵא מי שהכירוֹ, קרובים או ידידים. אבל את פניו לא אוכל לתאר ביתר דיוק משתארתים לעיל. ואלה הסימנים: עיניו גדולות, שחורות ועמוקות; שיניו לבנות, מום אין בהן; מצחו גבוה; שער ראשו מגולח למשעי ופניו מגולחים.
אני מבקש מכל מי שהכירוֹ להודיעני, אולי יִגָלֶה סודו, כי מאז לא מצאתי מנוח ללבי. ויש שאני מרגיש כי נתקשרה נפשי בנפשו. ואם בני משפחתו חיים – הלא אוכל אולי להוסיף כמה פרטים על שעת חייו האחרונה, שפה הסחתי מהם שלא־במתכוון את דעתי.
נא זיכרו! וכתובתי – הלא היא ידועה לכל.
– – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות