פרדריק בראון המנוח מוכר לקוראי ‘פנטסיה 2000’ בזכות סיפוריו הקצרצרים, ואכן הוא נחשב לאמן סיפורים אלה. אולם, בראון לא משך ידו מכתיבת נובלות ורומנים, ביניהם כמה שזכו להימנות עם הקלאסיקה של המד"ב (המפורסם שבהם – What mad universe – מספר אודות עורך מגזין מד"ב, אשר נקלע לעולם יציר דמיונו של אחד מחובבי ירחונו).
הפעם בחרנו להציג את אחד מסיפוריו היותר ארוכים של סופר מחונן זה, שנפטר לפני מספר שנים.
* * *
קייל בריידן ישב בכורסתו הנוחה ולטש עיניו בכפתור שמולו, תוהה בפעם המיליון – או שמא בפעם המיליארד? – האם יהיה מוכן ליטול על עצמו את הסיכון שבלחיצה עליו. בפעם המיליון או המיליארד במשך שלושים שנה – שימלאו היום אחר הצהרים.
פרושו של דבר היה מוות אפשרי. מוות, שאת צורתו לא יכול היה לנחש. לבטח לא מוות מכלי נשק גרעיני. כל הנשק הגרעיני לבטח כבר אזל לפני הרבה הרבה שנים. נכון, היה מספיק נשק שיוכל להרוס את יסודות החברה התרבותית. בשביל זה היו די והותר פצצות, והחישוב המדוקדק שערך, לפני שלושים שנה, הוכיח שכמעט מאה שנה חייבות לעבור לפני שהמין האנושי, או מה שנותר ממנו, יוכל לפתח ציוויליזציה חדשה.
אך מה מתרחש עכשיו, שם בחוץ, מחוץ לשדה הכוח דמוי־הכיפה, שהגן עליו מפני הזוועות החיצוניות? האם יפגוש בני אדם חיתיים? או שמא נמחה המין האנושי כולו מעל פני האדמה, והותיר את השטח לחיות טרף אכזריות פחות? לא, המין האנושי שרד במקום כלשהו; הוא ימצא דרך כלשהי לחזור. קרוב לודאי שתיעוד הזוועות שהאדם גרם לעצמו יימצא גם כן, לפחות בתור אגדה, וירתיע אותו מלחזור על כך שנית.
שלושים שנה, הרהר בריידן. המחשבה אודות זמן מייגע זה, גרמה לו להאנח. ובכל זאת היו לו, ועדיין יש לו כל הדברים להם הוא זקוק, והבדידות עדיפה בהרבה על פני מוות פתאומי. החיים בבדידות עדיפים על אי־חיים בכלל – ועל מוות הלובש דמות נוראה כלשהי.
כך חשב לפני שלושים שנה, כאשר היה בן שלושים ושבע, וכך חשב גם היום, בגיל ששים ושבע. הוא לא התחרט על אשר עשה, כלל וכלל לא. אך הוא היה יגֵעַ. הוא תהה בפעם המיליון – או בפעם המיליארד? – האם הוא מוכן לקחת על עצמו את הסיכון שבלחיצה על הכפתור.
שם בחוץ אולי חזרו החיים לאיזה מסלול סביר־חקלאי, למשל, והוא יכול לסייע בידם, לתת להם דברים ויֶדע לו הם זקוקים. הוא יוכל, לפני שיהיה זקן באמת, לספוג לתוכו את הכרת התודה שלהם ואת התחושה המרוממת של מתן עזרה לאחרים.
הוא גם לא רצה למות בבדידות. הוא חי בבדידות, ובמשך רוב הזמן לא העיק עליו הדבר יתר על המידה – אולם למות בבדידות הוא דבר שונה לחלוטין. משום מה, האפשרות שימות בבדידות נראתה לו, משום מה, גרועה יותר מנפילה בידיהם של הניאו־ברברים, אותם ציפה למצוא בחוץ. זה באמת יותר מדי, לצפות לחקלאים אחרי שלושים שנה בלבד.
והיום יהיה יום מתאים לכך. שלושים שנה בדיוק, אם הכרונומטרים שלו אינם טועים. וגם אם כן, לא תהיה זו טעות רצינית, אפילו לאחר זמן כה רב. הוא ימתין עוד כמה שעות, על מנת שהמחוג יגיע למקומו – שלושים שנה בדיוק של דקה. כן, עד כמה שיהיה מעשה זה מעשה שממנו לא ניתן לחזור, הוא יעשה אותו. העובדה שלחיצת הכפתור הינה מעשה שממנו לא ניתן לחזור, הרתיעה אותו עד עתה מללחוץ עליו בכל פעם שהרעיון עלה במוחו.
לוא רק ניתן היה להפסיק לרגע קט את שדה הכוח המזופת, לראות מה מתרחש בחוץ ולחזור להפעיל אותו, היתה ההחלטה קלה הרבה יותר, והוא היה מנסה זאת כבר לפני עידן ועידנים. אולי אחרי עשר או חמש עשרה שנה. אך הוא נזקק לכוח עצום על מנת להכניס את השדה לפעולה, אם כי הפעלתו השוטפת צרכה כמות מינימאלית בלבד של אנרגיה. כאשר הכניס את הכיפה לפעולה, תחנות הכוח החיצוניות עדין פעלו.
כמובן, ששדה־הכוח ניתק את התקשורת – ניתק את כל סוגי התקשורת – בשניה בה הכניס אותו לפעולה. אך די היה במקורות האנרגיה שבתוך הבנין עצמו כדי לספק לו את צרכיו ואת כמות האנרגיה המזערית שנדרשה לתיפעולה השוטף של הכיפה.
כן, החליט בפתאומיות והחלטיות, היום הוא ילחץ על אותו כפתור ברגע שיחלפו אותן שעות ובדיוק שלושים שנה. שלושים שנה הן זמן די והותר לשהייה בבדידות.
הוא לא רצה להיות בודד. לוא מיירה, מזכירתו, לא היתה עוזבת אותו כאשר… מאוחר מדי לחשוב על כך – אך הוא חשב על כך, כפי שעשה כבר מיליארד פעמים בעבר. מדוע היתה כל כך מגוחכת והתעקשה לשאת באותו גורל כמו שאר האנושות, לנסות לסייע לאלה ששום עזרה לא היתה מועילה להם? והיא אהבה אותו. אלמלא, אותה דון־קישוטיות מצידה היתה נישֵׂאת לו. הוא היה פתאומי מדי בחשיפת האמת – והדבר זיעזע אותה. אך כמה נפלא יכול היה להיות לוא היתה נשארת עימו.
חלק מהבעיה היוותה העובדה, שהחדשות הגיעו מוקדם מכפי שציפה להן. כאשר סגר את הרדיו אותו בוקר, ידע כי שעות ספורות בלבד נותרו. הוא לחץ על כפתור האינטרקום. הזמין את מיירה פנימה והיא נכנסה, יפה וקרירה כתמיד, כאילו לא שמעה את החדשות או קראה את העיתונים, כאילו לא ידעה את אשר עומד להתרחש.
“שבי, יקירתי,” אמר לה. עיניה התרחבו קמעה לשמע הצורה הבלתי צפויה בה פנה אליה. אולם היא התיישבה בחינניות בכורסה בה תמיד ישבה על מנת לקבל מפיו הוראות. היא אחזה בעט שלה.
“לא, מיירה,” אמר. “הפעם זה אישי – מאד אישי. אני רוצה לבקש את ידך.”
עיניה באמת התרחבו, “דר' בריידן, האם אתה מתלוצץ?”
“לא, בהחלט לא. אני יודע שאני מבוגר ממך, אבל לא יתר על המידה, אני מקווה. אני בן שלושים ושבע, על אף שעתה אני נראה מעט מבוגר יותר, מחמת המאמץ שהשקעתי בעבודתי. את בת – אה, עשרים ושבע?”
“עשרים ושמונה בשבוע שעבר. אבל לא חשבתי על עניין הגיל, זה לא חשוב. אבל השוני כל כך פתאומי. הבטוי נשמע מצחיק, אבל זה באמת ככה. מעולם לא ניסית אפילו –” היא חייכה חיוך ממזרי. “אפילו – להתחיל איתי. ואתה האדם הראשון שעבדתי אצלו, אשר לא ניסה.”
בריידן חייך לעברה, “אני מצטער. לא ידעתי שזה מה שציפית שאעשה. אבל, מיירה, אני רציני. האם תהיי מוכנה להינשא לי?”
היא הביטה בו במבט מהורהר. “אני.. לא יודעת. הדבר המוזר הוא ש… שאני חושבת, שאני קצת מאוהבת בך. אני לא יודעת למה. אתה כל כך עסקי ובלתי אישי, כל כך קשור מעולם לא ניסית לנשק לי, מעולם לא נתת לי מחמאה.”
“חוץ מזה, לא מוצאת חן בעיני ההצעה הפתאומית וה – אה, בלתי סנימנטלית הזאת. למה שלא תשאל אותי שוב בקרוב? ובינתיים – אתה יכול לפחות להגיד לי שאתה אוהב אותי. זה עשוי להועיל.”
“בטח שכן, מיירה. סלחי לי. אך לפחות – את לא מתנגדת סופית להינשא לי? את לא דוחה אותי?”
היא הנידה בראשה לשלילה. עיניה המביטות בו היו נהדרות.
“אם כן, מיירה הניחי לי להסביר לך מדוע אני מעלה את ההצעה הזו באיחור שכזה, ובפתאומיות. ראשית, עבדתי בפרך כדי לגמור בזמן. יש לך מושג על מה עבדתי?”
“משהו שקשור בהגנה, למיטב ידיעתי. מין – מתקן שבנית אם אינני טועה, בכוחות עצמך, ללא תמיכה ממשלתית כלשהי.”
“זה נכון,” אמר בריידן. “השלטונות לא קיבלו את התיאוריות שלי – וגם רוב הפיסיקאים האחרים לא הסכימו איתי. אך למזלי יש לי – והיה לי – הון עצמי שצברתי מכמה פטנטים בשטח האלקטרוניקה שנרשמו על שמי לפני כמה שנים. הרעיון שעבדתי עליו היה בניית מתקן הגנה מפני פצצות אטום ופצצות מימן – למעשה מפני כל דבר אחר, שלא מסוגל לפוצץ את כדור הארץ לחתיכות קטנטנות. שדה־כוח כדורי, אשר כלום – דבר כלשהו – לא יוכל לחדור בעדו.”
“ואתה…”
“כן, עכשיו יש לי אותו. עכשיו הוא מוכן להפעלה מסביב לבניין הזה, והוא ימשיך לפעול כל זמן שאחפוץ בכך. כלום לא יכול לחדור בעדו, ואני מסוגל להפעיל אותו למשך כמה שנים שארצה. נוסף על כך, בניין זה מצויד עתה בכמויות אספקה אדירות – מכל הסוגים. אפילו כימיקלים וזרעים לגנים הידרופוביים. יש כאן מספיק ציוד להחזקת שני אנשים למשך – למשך כל ימי חייהם.”
“אבל – אתה מוסר את זה לממשלה, נכון? זה מתקן הגנה נגד פצצת מימן…”
בריידן קימט את מצחו בזעף. “נכון, אך לרוע המזל, מתברר שיש לו ערך צבאי זניח ביותר, אם בכלל. בנקודה זו צדקו השלטונות. את מבינה, מיירה כמות האנרגיה הנדרשת לשם הפעלת שדה כזה משתנית בהתאם לנפח החלל שהוא מקיף. השדה שמסביב לבניין זה יהיה ברדיוס של 80 רגל – וכשאני אלחץ על הכפתור המפעיל אותו, קרוב לודאי שהתצרוכת תגרום לקצר כללי בכל מערכת התאורה של קליבלנד.”
"כדי לכסות בכיפה כזו – אה, נניח כפר קטן או מחנה צבאי אחד, הם יזדקקו ליותר חשמל מאשר כל ארצות־הברית צורכת במשך מספר שבועות. ובכל פעם שאתה מפסיק אותו כדי להכניס מישהו או משהו פנימה, או להוציא החוצה, תזדקק לאותה כמות אדירה של חשמל, על מנת להפעיל אותו שוב.
“השימוש הסביר היחיד שהממשלה יכולה למצוא לו, הינו אותו שימוש שאני מתכוון לעשות בו בעצמי. לשמור על חייהם של אדם אחד או שניים, או לכל היותר שלושה, ולאפשר להם לחיות במשך השואה העומדת להתחולל. וחוץ מזה, השעה מאוחרת מדי אפילו לכך.”
“מאוחרת מדי – מדוע?”
“לא יהיה להם זמן לבנות את הציוד. יקירתי. המלחמה פרצה.”
פניה הלבינו והיא לטשה בו עיניה.
הוא אמר, “הודיעו ברדיו, לפני דקות מספר. בוסטון נהרסה באמצעות פצצה – פצצת מימן כנראה. הוכרזה מלחמה.”
הוא דיבר עתה במהירות גדולה יותר. “ואת יודעת מה פרושה של מלחמה גרעינית, ולאן היא תוביל. אני אלחץ על הכפתור המפעיל את שדה הכוח ואשאיר אותו עד שיהיה בטוח לצאת שנית.” הוא רצה להוסיף ולזעזע אותה ואמר לה, שאין הוא חושב שיהיה זה בטוח לצאת עוד בימי חייהם. “איננו יכולים לעזור לאיש עתה – מאוחר מדי. אך אנו יכולים להציל את עצמנו.”
הוא נאנח, “מצטער שנאלצתי לפעול בפתאומיות כזו. אך עכשיו את מבינה מדוע. למעשה אינני מבקש ממך להינשא לי מיד, אם את מפקפקת בכך, הישארי עימי כאן, עד שתהיי מוכנה. הניחי לי לעשות את הדברים ולומר את הדברים שהייתי צריך לעשות ולומר.”
הוא חייך לעברה, "עד עתה עבדתי כל כך קשה, כל כך הרבה שעות ביום, עד כי לא היה לי פנאי לחַזֵר אחריך. אך עתה יהיה פנאי, הרבה פנאי – ואני אוהב אותך מיירה.
היא קמה על רגליה, בפתאומיות. בלא משים, כמעט בעיוורון, פנתה לעבר הדלת.
“מיירה!” קרא. הוא עקף את מכתבתו על מנת ללכת בעקבותיה. ליד הדלת פנתה על עקביה וסימנה לו לעצור. פניה וקולה היו שקטים ושלווים.
“אני חייבת ללכת, דוקטור. יש לי קצת רקע רפואי בתור אחות. הם לבטח יזדקקו לי.”
“אבל, מיירה! תחשבי על העומד להתרחש שם בחוץ! הם עומדים להפוך לחיות! הם עומדים למות מוות נוראי. הקשיבי, אני אוהב אותך יותר מדי מכדי לתת לך ללכת לשם. הישארי, בבקשה.”
למרבית הפלא היא חייכה, “להתראות, דר' בריידן. חוששני שאצטרך למות יחד עם שאר החיות. אולי אני משוגעת.”
הדלת נסגרה מאחוריה. הוא עקב הוא עקב אחריה מבעד לחלון. יורדת במדרגות ופותחת במרוצה מיד עם הגיעה למדרכה.
רעם מטוסים נשמע מעל. כנראה, הירהר, משלנו. עדיין מוקדם מדי. אך יתכן שהם של האויב. יתכן, שבצורה כלשהי שמע האויב עליו ועל עבודתו ובחר את קליבלנד כמטרה ראשונית. הוא רץ לעבר הכפתור ולחץ עליו.
מחוץ לחלון, במרחק של כעשרים רגל ממנו, קמה ריקנות אפורה. יש מאין. כל רעש חיצון פסק. הוא יצא מן הבית והביט לשם – אל החצי הנראה לעין של הכדור האפור. שמונים רגל גובהו, מאה וששים רגל רוחבו; גדול מספיק בכדי להכיל את הבניין הקטן בו שכן ביתו ומעבדותיו. הוא ידע, שהשדה נמשך לעומק שמונים רגל בתוך הקרקע, ויוצר כדור מושלם. שום כוח תוקף לא יכול להיכנס מלמעלה, שום חפרפרת לא תוכל לחדור בעדו מלמטה.
ואכן, במשך שלושים שנה אף אחד לא חדר.
ובכן, לא היו אלה שלושים שנה רעות מדי, הרהר. ספריו היו עימו – ואת החביבים עליו קרא לעתים קרובות כל כך עד שידע אותם כמעט בעל פה. הוא המשיך לערוך ניסויים. והצליח – למרות שבשבע השנים האחרונות, מאז מלאו לו שישים שנה, החל בהדרגה לאבד עניין בכך – להשיג מספר הישגים צנועים.
הישגיו לא היו בסדר הגודל של השדה, ואפילו לא כמו המצאותיו הקודמות, אך לא היה לו שום תמריץ לכך. הסיכוי, שדבר מה מההמצאות שפיתח יועיל למישהו, היה קלוש ביותר. מה התועלת באלקטרוניקה מתוחכמת עבור פרא שאינו יודע להפעיל מכשיר רדיו, שלא לדבר על בנייתו.
אכן, היה לו כל שנדרש על מנת לשמור אותו שפוי ומאושר, פחות או יותר.
הוא פנה לחלון והביט בעדו אל האפרוריות האטומה, עשרים רגל ממנו. לוא רק יכול היה להפסיק אותו לרגע, וכשיראה את אשר ידע שיראה, להפעילו שוב במהירות. אך משהפסקת אותו פעם – הפסקת אותו לתמיד.
הוא פנה לעבר הכפתור ולטש בו את מבטו. לפתע שלח ידו ולחץ עליו. הוא פנה באיטיות לעבר החלון, ואחר כך הלך לשם במהירות, בריצה כמעט. הקיר האפור נעלם – ומה שנמצא מאחוריו היה בלתי יאומן.
לא קליבלנד אותה הכיר, אלא עיר יפהפיה, עיר חדשה. מה שהיה פעם רחוב צר, הפך לשדרה רחבה. הבתים והבניינים היו נקיים ויפים. בעלי סגנון בניה מוזר. דשא, עצים, הכל מטופח. מה קרה – כיצד זה יתכן? בעקבות מלחמה גרעינית, לא יתכן שהמין האנושי התאושש כל כך, וכל כך מהר. אחרת כל הסוציולוגיה הינה מוטעית ומגוחכת. והיכן האנשים? כאילו בתשובה לשאלתו, ראה מכונית חולפת. מכונית? הדבר לא דמה לאיזושהי מכונית שהכיר אי־פעם בעבר. גבוהה יותר, נסיעתה חלקה יותר, כושר תמרון משופר בהרבה – היא בקושי נגעה ברחוב. כאילו מין מכשיר שבה ביטל את הכבידה ויציבותה הובטחה באמצעות ג’ירוסקופים. איש ואישה נסעו בה. האישה נהגה. הגבר היה צעיר ויפה, וכך גם האישה.
הם סובבו את ראשם והביטו לעברו, ולפתע בלמה האישה את כלי הרכב – כלי הרכב נעצר במרחק עצירה קטן בצורה בלתי רגילה, יחסית למהירות בה נסעו. כמובן, הרהר בריידן. הם נסעו כאן לפני כן, וכאן היתה קודם כיפה אפורה, ועתה איננה עוד. המכונית המשיכה לנסוע. בריידן תאר לעצמו שלבטח הלכו לדווח למישהו.
הוא פתח את הדלת ויצא החוצה, אל השדירה היפה. בחוץ נוכח לדעת שמעט מאד אנשים סבבו ברחוב, מעט מאד תעבורה – הכרונומטרים שלו באמת פיגרו. במשך שלושים שנה פיגרו הכרונומטרים לפחות בכמה שעות טובות. השעה היתה שעת בוקר מוקדמת – לפי מצב השמש, בין שש לשבע בבוקר.
הוא החל לצעוד ולא פגש באיש בדרכו. מקום זה היווה עתה אזור מגורים, והשעה היתה מוקדמת מדי. מרחוק ראה מספר דמויות אנשים. תלבושתם היתה שונה מתלבושתו, אולם לא במידה כזאת שהוא יהפוך לנושא לסקרנות מיידית. הוא ראה עוד כמה מאותם כלי רכב מעניינים, אך איש מנוסעיהם לא הבחין בו. הם נסעו במהירות מפליאה.
לבסוף מצא חנות פתוחה. הוא צעד פנימה, סקרנותו העזה בוערת בו מכדי להמתין. מאחורי הדלפק ניצב צעיר בשיער מתולתל וסידר חפצים שונים. הוא הביט בבריידן בחוסר עניין, ואחר כך שאל בנימוס, “מה, אני יכול לעשות למענך, אדוני?”
“בבקשה, אל תחשוב אותי למטורף. אני אסביר אחר כך. ענה לי בבקשה על שאלה אחת – מה קרה לפני שלושים שנה? האם לא התחוללה מלחמה גרעינית?”
עיניו של הצעיר אורו, “אה, אתה בטח האיש שהיה מתחת לכיפה, אדוני. זה מסביר מדוע אתה…” הוא הפסיק לדבר, כאילו נבוך.
“כן,” אמר בריידן. “הייתי מתחת לכיפה. אבל מה קרה? מה קרה אחרי שבוסטון נהרסה?”
“חלליות, אדוני. הריסתה של בוסטון היתה תאונה בלבד. צי חלליות הגיע מאלדבאראן. גזע מתקדם בהרבה מאתנו, אחר וטוב לב. הם באו כדי לצרף אותנו ל”איחוד" ולעזור לנו. לרוע המזל, התרסקה אחת החלליות בתוך בוסטון – המנועים האטומיים שלה התפוצצו ומיליון אנשים נהרגו. אך חלליות אחרות נחתו תוך שעות בכל מקום, והסבירו מה קרה והתנצלו, והמלחמה נמנעה – ובדיוק בזמן, שכן חיל האויר כבר היה בדרך. אבל הצליחו לקרוא להם חזרה."
בריידן אמר בקול ניחר, “אז לא היתה מלחמה?”
“כמובן שלא. עתה המלחמה היא חלק מההיסטוריה האפלה שלנו, תודות ל’איחוד הגלקטי'. אין לנו אפילו ממשלות לאומיות שיכולות להכריז מלחמה. לא יכולה להיות מלחמה. וההתפתחות שלנו, בעזרת הידע של האיחוד, היתה – ובכן, היתה אדירה. התיישבנו על המאדים ועל הנוגה – הם לא היו מאוכלסים ו’האיחוד' הקציב לנו אותם כדי שנוכל להתרחב. אבל המאדים ונוגה הם רק הפרברים. אנחנו נוסעים אל הכוכבים, אנחנו אפילו…” הוא הפסיק.
בריידן אחז בקצה הדלפק בחזקה. הוא החמיץ את הכל. שלושים שנה חי בבדידות, ועתה היה אדם זקן. הוא שאל, “אתם אפילו – מה?” משהו בתוכו אמר לו מה עתיד הצעיר לומר, והוא בקושי יכול היה לשמוע את קולו שלו.
"ובכן, אנחנו לא בני אלמוות, אבל אנחנו הרבה יותר קרובים לזה ממה שהיינו אי פעם. תוחלת החיים שלנו היא מאות שנים. לפני שלושים שנה לא היית הרבה יותר צעיר מגילך אז. אבל חוששני שאחרת את הרכבת בעניין זה, אדוני. התהליכים שקיבלנו מאת ה’איחוד' פועלים לכל היותר, על בני אדם בגיל העמידה – מקסימום חמישים. ואתה – "
“שישים ושבע,” אמר בריידן בקול חנוק. “תודה רבה לך.”
כן! הוא החמיץ את הכל, הכוכבים… מה לא היה נותן כדי להגיע אליהם, אך עתה לא רצה בכך עוד. ומיירה, הוא יכול היה לחיות איתה, ושניהם היו נשארים עדיין צעירים.
הוא יצא מן החנות ופנה לעבר הבניין בו התגורר שלושים שנה. הם לבטח כבר ממתינים לו שם בשעה זו, ואולי יתנו לו את הדבר היחיד שיבקש מהם – אנרגיה כדי להפעיל את שדה הכוח, כדי שיוכל לסיים את שארית חייו שם, מתחת לכיפה. כן, הדבר היחיד בו רצה עתה, היה הדבר אותו רצה קודם פחות מכל – למות כשם שחי – בבדידות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות