עורך: אלי טנא

מערכת: ציפי ואהרן האופטמן, דב לרר.

במשך השנה האחרונה הוצאנו את ‘פנטסיה 2000’ בלי שנרויח ולו גם לירה אחת (!) עבודות המערכת – תרגום, הגהה, עריכה, הגשה לדפוס ומנהלה – נעשו בהתנדבות וללא תמורה, שכן, זו היתה האפשרות היחידה לתפעל את החוברת, מאחר שאנו פועלים ללא כל תמיכה שהיא.

להוציא לאור עיתון – זוהי מלאכה קשה, מקצועית ויקרה, אשר אחת הבעיות המרכזיות שלה – התאזנות כספית. קיימות בפנינו שתי אפשרויות להתאזן מבחינה כספית – להקטין הוצאות, או – להגביר הכנסות. האפשרות הראשונה, השלילית, אינה מקובלת עלינו, משום שמשמעותה הורדת איכות (נייר, עיצוב, דפוס), ולכן נותרת בידינו האפשרות השניה – הגדלת הכנסות.

קיימות שתי דרכים להגדיל את ההכנסות, שהן חיוניות להמשך קיומה של החוברת, האחת – העלאת מחיר החוברת לשבעים ל"י כולל מע"מ (עדיין פחות מן האינפלציה של הלירה בשנה האחרונה), והשניה – פרסומת בתשלום.

בעיית הפרסומת היא בעייה כאובה. נשאלנו לא אחת על ידי קוראינו, מדוע איננו מאפשרים למפרסמים להופיע מעל דפי המגזין, ובכך – למתֵן את עליית המחירים. למרבית האירוניה, המצב שונה – אנו מעוניינים לפרסם מוצרים מסחריים מעל דפי המגזין – אך עד עתה היתה הצלחתנו במה שמכונה ‘רכש מודעות’ דלה.

(ואנו, בתמימותנו, חשבנו במשך זמן רב, שמגזין כמו ‘פנטסיה 2000’, אשר עם קוראיו נמנית עילית אינטלקטואלית (וגם כספית, במידה לא מבוטלת), הינו מִדיָה טובה לפרסום מוצרים מסחריים).

כדי להבטיח את המשך הופעתה הסדירה של ‘פנטסיה 2000’ החלטנו לבצע מספר מהלכים, אשר יתנו את פירותיהם בגליונות הקרובים – ובעיקרם, הגברת המאמצים לרכישת מודעות פרסומת.

אסימוב על: הסוף…

מעל ומעבר

האבולוציה של האדם

בהזדמנות זו של שטיחת חלק מן הבעיות, אנו רוצים להתנצל בפני חלק מקוראינו, אשר נתקלו לעתים בבעיות אדמיניסטרטיביות כגון איחור בהגעת חוברות למנויים, או איחור בהגעת ספרים לחברי ‘מועדון קוראי פנטסיה 2000’ – תקלות שקרו לחלק מן המזמינים ואשר נובעות לעיתים מבעיות אדמיניסטרטיביות שלנו – ולעיתים מבעיות של משרד התקשורת. בעייה זו מטופלת כעת, באותה רצינות שבה מטופלת הבעיה האחרת – בעיות המוֹדעות.

מהלך נוסף העומד להתבצע בעתיד הקרוב, ואשר מטרתו לייצב ולחזק את המגזין, הוא יצירת ‘מועדון קוראי מד"ב’, מוסד המקובל בחו"ל, ומטרתו – החתמת מנויים לסדרת ספרי מד"ב מובחרים. מועדון זה, שהכרזתו תבוא בגיליון הקרוב, יאחד בתוכו כמה מהוצאות הספרים המכובדות בארץ – בשיתוף עם ‘פנטסיה 2000’.

לסיום, אנו מבטיחים שגיליון זה והגיליונות הבאים – יהיו באיכות גבוהה ובטיב מעולה – כפי שהורגלתם להם בשנה הראשונה להופעתה של ‘פנטסיה 2000’.

שלכם

חופשיה ומשועבדת

עתידעת: האמנם הסוף?

מבט אל גן העדן

סיפורים

מבט אל גן העדן – הווארד פאסט

הכיפה – פרדריק בראון

דו"ח ביניים – דני פישל

סביב כל היקום כולו – הווארד מאירס

חופשיה ומשועבדת – פמלה סרג’נט

שריפות – אורציון ברתנא

הטריאנים באים – מרים אלן דה־פורד

צפרדעים ומדענים – פרנק הרברט

מדורים

אסימוב על: הסוף… – איזאק אסימוב

עתידעת: האמנם הסוף? – אהרון האופטמן

מעל ומעבר (חלק ג') – עמיחי ישראלי

מבזקים קוסמיים

גן העדן כמשל: האבולוציה של האדם – קארל סאגאן

אסטרולוגיה לאדם הנאור (תגובה) – דינאל הרמן

בגליון הבא:

הסיפור ‘גלקסיה ושמה רומא’ פרי עטו של בארי מלצברג, אחד הסופרים הצעירים והבולטים בארה"ב, נכתב לזכרו של ג’ון קמפבל המנוח, מי שהיה אחד האנשים הבולטים ביותר בתחום המד"ב (בעצם, כעורכו של המגזין ‘אֶסטאונדינג’ בשנות ה־30–50, איפשר לכמה סופרים ‘צעירים’, כמו אסימוב, קלארק והינליין, לפרסם את יצירותיהם הראשונות).

סיפור מיוחד במינו זה, המתואר ע"י כותבו כ"סידרה של הערות…", יהיה הסיפור המרכזי של גיליון 14.

לצידו יופיעו סיפוריהם של רוברט שאקלי, לארי ניבן ואחרים.

במסגרת ‘מד"ב ישראלי’ נביא את סיפוריהם של שני מחברים, שיצירותיהם כבר הופיעו ב’פנטסיה 2000' – דוד מלמד (‘ימי סוד וסדק’, גיל. 6) ושמעון רוזנברג (‘מחפשים את נושטרטרש’, גיל. 9).

כל אלה ואחרים, בגיליון מס' 14.

הווארד פאסט קנה לו שם בתור מסַפּר מעולה, בעיקר בזכות הרומנים רחבי־היריעה שלו, כמו ‘ספרטקוס’, ‘אחי גבורי התהילה’, ‘המהגרים’ ועוד. ספורי המד"ב הקצרים שלו מוכרים לקורא העברי פחות, אם כי שניים מהם פורסמו כבר מעל דפי ירחוננו: ‘על זמן וחתולים’ (גליון מספר 3) ו'התיבה הקרה, הקרה' (גליון מספר 7) ‘מבט אל גן־עדן’ הינו, ללא ספק, אחד הסיפורים המרגשים והפיוטיים ביותר של פאסט.

* * *

הם נעו במסלול וזה נגמר. הם חצו את הלא־כלום, דלגו על פני כל תהומות הזמן והדמיון, גשרו על פני הבלתי ניתן לגישור, וחלפו דרך שבעת מדורי הגיהנום. הם היו שפויים, על אף שנגעו בשולי הטרוף. הם היו מסוגלים לחייך, למרות שידעו את כל מעמקי היגון ווידויים של התאבדות; והם היו חיים, על אף שהתנסו בכל מגוון צורות המוות אותן יכול היה להמציא החלל האינסופי.

הם חוו פחד ואימה שלא יתוארו, ועתה יכלו לשוח על כך איש עם רעהו. שבעה במספר הם היו, שלש נשים וארבעה גברים, כלואים בספינת־חלל זו במשך חמש שנים שנמשכו עד אין־קץ. שנות אור רבות מספור הפרידו בינם לבין כוכב הלכת ארץ; הם הזניקו את ספינתם דרך פיתולי החלל המוזרים ותהפוכותיו, ערערו את כל הגיאומטריה והמתמטיקה הידועה למין האנושי, והטילו את עצמם מעל פערי הריקנות אל עבר המקום בו הצטופפו הכוכבים לצבירים דמויי אשכולות של ענבי־סתיו. הם בצעו את אשר הוטל עליהם, משימה שאיש מכדור־הארץ לא מילא מעולם. וכעת ריחפו במסלול רוגע סביב כדור תכול וירוק ויפה, כמו זה אשר הותירו מאחור.

היה זה דבר שראוי היה להרהר ולהתפאר בו. זה העניק להם תחושה מובנת של הכרה עצמית. היה בכך כדי לגרום להם להביט זה בזה בדרך מסויימת שעה שהסבו בצוותא. הם עשו זאת!

מסיבה זאת, כל המילים שיכלו להיאמר בעניין היו שלא לעניין; במשך השנים נאמרו כבר כל המילים; נבחנו כל התגובות; זלגו כל הדמעות. כעת נותרה רק העובדה, והעובדה היתה כוכב הלכת שמתחתם, טובל בקרני שמש, שטוף אוויר ורקום בנהרות, ימות ואגמים. היתה זו ההוכחה של היקום, אשר רק למענה סיכנו את חייהם ושפיותם – להוכיח שהחיים אינם מוגבלים רק לכדור הארץ ומערכת השמש, אלא שהם חלק מההגיון של היקום. העובדה היתה כוכב לכת גדול קמעה מכדור־הארץ, צפיפותו אולי קטנה במקצת, ולו אטמוספירת חנקן־חמצן בת־נשימה, שפע של מים וצמחיה למכביר. תקופת סיבובו על צירו היתה שלושים ושתיים שעות; ושנתו – ככל שעלה בידם לחשב – ארכה ארבע מאות וחמישה־עשר ימים. השמש שלו היתה מטיפוס ‘סול’, קוטרה עולה במעט על 1,500,000 ק"מ, וברגע זה היתה מרוחקת 180,000,920 ק"מ מהפלנטה שהתחממה לאורה. אחד־עשר כוכבי לכת נוספים נמצאו במערכת; קודם כל זה, עשרת האחרים יכולים לחכות.

משך ההקפה המסלולית שלהם היה חמש שעות ושש־עשרה דקות, ומאז שנכנסו למסלול כדי לחקור את הכוכב, השלימה חלליתם שמונה הקפות. כעת התכנסו לישיבתם הסופית לשם דיון השוואתי. תהא זו ישיבה קצרה; מייד אחריה ינחתו.

בריג’ס, הטייס ומי שהיה הקפטיין – באותה מידה כמו שכל אחד אחר היה קפטיין על ספינת החלל – הביט בפני הנוכחים בזה אחר זה ואמר, “לא נותר הרבה על מה לדבר, אלא אם כן יש למישהו סיבה לא לרדת למטה?”

“כל הסיבות,” הנהנה פרנסס רוֹדֶס, הרופאה. “חרקים, חיידקים, נגיפים, קרינה – אך הרי אף לא אחת מאלה תצליח לעצור בעדנו.” היא חייכה – והיתה נחמדה אז, כפי שהיו כל היתר בהשראת הישגם הגדול. “היינו יורדים גם אילו היתה זו מושבת מצורעים, לא כן?”

הם היו נוחתים אילו היתה מתחתם לַבָּה רותחת, מפני שסבלו עד גבול יכולתם את ההסגר הבלתי נסבל, וחשו עד תום את כל הריקנות הערומה של החלל שמסוגל האדם לחוש ולהישאר שפוי.

“אינני מודאג מחרקים,” אמר קרינגטון, האגרונום. “לא כך פועלות המחלות. גם לא מקרינה. משהו אחר.”

ג’ין לינג, הנווטת השניה ובעלת פרס נובל, הנהנה בראשה. היא היתה סינית־למחצה, תמירה ועדינה, מסן פרנציסקו. “כן, משהו אחר,” אמרה. “שום אוקיאנוסים.”

“גם לא מדבריות,” אמר קרינגטון.

“שום אורות של ערים בלילות,” אמר גלוקמן, המהנדס.

“אם בכלל יש ערים,” מק’קאפרי, הנווט.

“הלילות מוארים מאוד באור כוכבים,” הרהר בריגס בקול. “אולי הם ישנים בלילה. זה חייב להיות שונה. מדוע אנו שוכחים עד כמה זה חייב להיות שונה?”

“הם חייבים לראות אותנו,” אמרה לורה שאון, הביולוגית. “מדוע אינם יוצרים עמנו קשר, מאותתים לנו, עולים אלינו?”

“הם?”

“מבעד לטלסקופ זה נראה כמו עולם האגדות,” העיר פיליפס, המהנדס השני. “זה לא לרוחי.”

“היכן עברה עליך ילדותך, פיליפס?”

“זה לא לרוחי”.

“נשק?” גלוקמן ביקש לדעת.

“נראה לי שכן,” אמר בריג’ס באי־נוחות. “נשק צד, לפחות.”

“בארץ האגדות?” חייכה לורה שאון.

אך זה לא היה קול ונעים כפי שזה נראה, ובריג’ס הבין שאם זה יימשך כך, יגיעו במהרה להיסטריה. אחיזתם במציאות היתה רפה למדי, והישיבה היתה חסרת תכלית והתמשכה יותר מדי.

“אנו נוחתים עכשיו,” אמר בריג’ס. “חיזרו לעמדותיכם.”

הוקל להם, ולא רצו לדבר על זה עוד. הם פנו לעמדותיהם, וספינת־הכוכבים גלשה מטה על פני קוריה האלקטרומגנטיים, עד אשר רכבה על חיְישָנֶיָּה שוללי־הכבידה כשלושים סנטימטר מעל פני הפלנטה. ואז פתחו את פתחי האויר ויצאו.

האויר היה מתוק כדבש. באור השמש היה חם ונעים, ובצל היתה מידת החום עשרים ואחת מעלות צלסיוס. הם נחתו על כר דשא רחב־ידיים, שטחו כאלפיים דונם, וכל הדשא הירוק בו קצוץ לגובה של כשלושה סנטימטרים; אבל כשבחנו אותו, ראו שהדשא מתכופף בעצמו, תוך כדי התנייה ובקרה עצמית. דרך הכר התפתל בעצלות נחל קטן, שגדותיו היו מעוטרות במיליוני פרחים בגווני אדום, כחול, צהוב וכל שאר גוני הקשת. דבורים זמזמו בין הפרחים וניחוחם מילא את האויר, ופה ושם עמד לו עץ עמוס לעייפה בפֵרות כחולים או זהובים. כחצי קילומטר במורד הנחל חצה אותו גשר מקושט בכסף וזהב.

חמש שנים היו סגורים בחללית, ועל כן בתחילה פשוט עמדו והתבוננו ונשמו את האויר. אחר כך ישבו אחדים מהם על הדשא. כולם התייפחו מעט; זה היה צפוי. אילו עמדו בפני סכנה או אימה או בפני הלא־יאומן, היו תגובותיהם שונות. אך דווקא היופי והשלווה, הבלתי נסבלים כמעט, גרמו להם לבכות. הרגשתם השתפרה לאחר שפרקו מעט מרגשותיהם. הם טיילו מעט בסביבה, אך בעיקר השתרעו על הדשא והאזינו למשב הרוח הקלילה. איש לא אמר דבר ואיש לא רצה לומר דבר. מחצית השעה חלפה, ואז אמר בריג’ס, “איננו יכולים פשוט להישאר כאן.”

“מדוע לא?” ביקשה לורה שאון לדעת.

כולם חשבו, כמו שחשב בריג’ס, שזהו חלום או הזייה, או שהם מתים. זוהי בועה שיכולה להתנפץ כל רגע, כך חשבו כולם; ובריג’ס אמר, “גלוקמן ופיליפס – היכנסו אל החללית ובואו בעקבותינו!”

יתר החמישה קמו על רגליהם והחלו ללכת, כשספינת החלל הגדולה והמבהיקה גולשת מאחוריהם על פני רשתה המגנטית. הם הלכו לעבר הגשרון המקושט, שנראה כמו עשוי מגבישי בדולח, וחצו את הנחל. שביל קטן, מלא באורות וצבעים מרקדים, הוביל אל מעלה גבעה נמוכה. מצידה השני של הגבעה היה גן, ובמרכז הגן מבנה שדמה לטירה מארץ האגדות או החלומות, או לצחוקם של ילדים, אם יכול מבנה להיראות כצחוקם של ילדים.

אם דמה המבנה לצחוקם של ילדים, הרי שהגן היה כחלומם של כל ילדי העיר שחלמו אי פעם אודות גנים. כשני קילומטרים רבועיים היה שטחו, וכשבריג’ס הוליכם פנימה לאורך שביל מתפתל, התברר שהגן פותח לקראתם זרועות אין־קץ של עונג ופלאות. היו המזרקות. מים זהובים מאחת, מים ארגמניים מאחרת, מים ירוקים משלישית, קשת של צבעים מהרביעית – והיו שם מאות מזרקות, מעוטרות בילדים רוקדים ומצחקקים המגולפים באבן, בגוונים מכל המינים כמו שנראו מבעד למים. היו שם כוכים ופינות סתר ובהן הפתעות מענגות. היו שם ספסלים בכדי לפוש עליהם, ואשר היו פלאות של יופי ונוחות. היו מסוכות של ירוק, צהוב וכחול. היו מרבדי פרחים וציפורים יפהפיות ומרהיבות, והיו גם מזרקות של מי־שתיה כדי להרוות את צמאונם של המשתמשים בגן.

ג’ין לינג התכופפה כדי לשתות מאחת מהן. הם התבוננו בה, אך לא ניסו לעצור בעדה.

“אלה מים,” אמרה. “זכים וצוננים.”

אחר כך שתו כולם. לא היה להם איכפת. מנגנוני ההגנה שלהם הלכו והתמוטטו מהר מדי.

גלוקמן בלם את ספינת־החלל בחזית המבנה, וכל השבעה נכנסו פנימה יחדיו. עם היכנסם החלה להישמע מוסיקה, והם עצרו בעצבנות.

“זה אוטומטי,” ניחש מק’קאפרי. “חיישן גוף, או מנגנון פוטו־אלקטרי.”

עצבנותם הרגעית לא יכלה להתחרות במוסיקה – נחשול של צלילים שרטטו בברכת שלום, בתחושת שלווה ובטחון, ובהנאה צרופה – אשר נסכה בהם הרגשה של תום וטוהר. בכל אשר פנו בתוך הבניין, הלכה המוסיקה עימהם. הם נכנסו אל אולם ענק שיכול היה להכיל אלף איש, אך היה ריק, ובקצהו מסך כסף גדול. הם חלפו לאורך מסדרונות ריקים, שכתליהם מעוטרים בציורי־אמן של ילדים ערומים משחקים, בשלל צבעים. הם הביטו אל תוך חדרים מלאים בספות, שבהם השרתה עליהם המוסיקה תנומה, כמעט בן־רגע, והיו חדרים אחרים ששימשו כחדרי אוכל, חדרי משחק, חדרי־כיתה – כולם מוכרים, וכולם שונים. בכל מקרה הם חשו שכך בדיוק חייב הדבר להיות, ובכל מקרה נעשו הזכרונות מכדור הארץ, ששימשו להם להשוואה, קהים יותר, חסרי רגש ומכוערים.

הם עזבו את הבניין ושבו אל החללית.

כשֶלוחות הצפייה שלהם פתוחים, נעה ספינת־החלל לאורך פני הכוכב, כשלושים מטר מעל לקרקע. הם ראו גנים נהדרים כמו זה שבו ביקרו, ואף יותר. הם ראו יערות של עצים עתיקים ונפלאים, עם שבילים צבעוניים ביניהם. הם ראו אמפיתיאטרונים כבירים ובהם מושבים למאה אלף איש, וגם קטנים יותר. בניינים של זכוכית ובהט, של אבן וורודה ואבן סגולה, של בדולח ירקרק. הם ראו קבוצות מבנים שהזכירו להם את האקרופוליס של אתונה העתיקה, אילו רק עמדו לרשות בני אתונה אלף שנים נוספות כדי לתכנן ולבנות את היופי העליון. הם ראו אגמים ובהם סירות קשורות למעגנים, ורק סירות קטנות, לבילויים ועונג. הם ראו בתי מרחץ – או כך לפחות שיערו – מגרשי משחקים, סוכות, גדרות של צמחי נוי, וכל מיני צורות ומבנים המעוצבים לשם יופי והנאה שרק יכלו להעלות בדמיונם – ואלפים שמעולם לא העלו בדמיונם.

אך בשום מקום לא ראו נפש חיה, לא גבר, לא אישה, ולא ילד.

אחרי שירד הלילה ולאחר שסעדו, הם ישבו ושוחחו. שיחתם נעה במעגלים, והיתה מלאה בחרדות והשערות פרועות. הם הרחיקו לכת יותר מדי; החלל אפף אותם, ואף על פי שחלליתם ריחפה באויר שלוש מאות מטרים מעל פני פלנטה שגודלה כזה של כוכב הלכת ארץ, הרגשתם היתה כאילו חצו את קצה קצהו של שום־מקום.

“נניח,” אמר קרינגטון, “שכל חלומותינו לבשו צורה גשמית.”

“כל זכרונותינו ומשאלות הילדות שלנו,” אמרה פרנסס רודס.

“לבשו צורה,” חזר קרינגטון. “מי יודע ממה בנוי החלל, מה טיבו ומה בכוחו לעשות?”

“הוא עושה דברים מוזרים,” הסכימה ג’ין לינג, הפיסיקאית.

“או מהי מחשבה,” הטעים קרינגטון. “כוכב לכת כגון זה – זוהי ארץ הקסמים – זהו חומר החלומות – כל החלומות שהבאנו עימנו מהבית, כל הגעגועים והתשוקות, ומתוך מחשבותינו הוא נוצר.”

“מי היה זה שאמר שנעשה את הארץ כגן פורח?”

“אוהו, אני לא קונה את זה,” אמר בריג’ס, בגסות רבה מן הדרוש, שכן מצא עצמו נוטה והולך לקראת הטרוף של התיאוריות שלהם. “אינני קונה אפילו שמץ מכל זה! אלה שטויות מטאפיזיות, וכולכם נכרכים אחריהן. אי אפשר להגות כוכב אל תוך המציאות.”

“כיצד אתה יודע?” שאלה לורה שאון בחולמנות.

“כיצד אני יודע? אני יודע. אני יודע את עובדת החלומות והרכבם, ואני מכיר את עובדת החומר והרכבו, ושני הדברים שונים בתכלית!”

“וכשאנו לוכדים פיתול בחלל ועוברים ממחר לאתמול – האם זה ממשי?” שאלה ג’ין לינג.

“כוכב זה הוא ממשי,” התעקש בריג’ס.

“ללא תושבים?”

“או ערים?”

“תעשיה? אינך מגלגל ארמונות מאויר – או שמא אתה עושה זאת, בריג’ס? היכן התעשיה?”

“מי מעבד את האדמה?” התחבט קרינגטון, האגרונום.

“מי מטפל במיליון ערוגות פרחים? מי מזבל? מי נוטע? מי גוזם את הגדרות?”

“ומי מצייר ילדים כילדי־ארץ? ומי מפסל פסלים של ילדי־ארץ?”

“מדוע מוכרחים אלה להיות ילדי־ארץ?” אמר בריג’ס באיטיות ובעקשנות.

“מדוע חייב האדם להיות חריג, מין מפלצת של כדור הארץ לבדו, תופעה מקרית על כוכב לכת אחד מתוך מיליארד? האם השמש היא מקרית?”

קרינגטון אמר, “הייתי יכול להישבע בכל היקר לכולנו שאותן ערוגות פרחים טופלו אתמול. היכן נמצאים האנשים היום?”

“אם קיים בכלל ‘היום’ כלשהו…”

“די!” הצליף בריג’ס. “הספקנו לראות רק פינה זעירה של העולם הזה. מחר נראה יותר. שמונה שעות שֵינה לא יזיקו לאיש מאיתנו, ואולי גם יפזרו מעלינו את הערפל המטאפיזי.”

יום המחרת בא, וספינת החלל אצה דרך מרחבי הכוכב במהירות של שמונה מאות קמ"ש, בגובה של שלוש־מאות מטרים. הם ישבו לפני אשנבי התצפית, והתבוננו בגנים ואגמים, ובנהרות זהובים מתפתלים, בארמונות ובכל היופי מרחיב־הלבב שדמיין האדם אי פעם, וגם הרבה ממה שלא דמיין מעולם. הם התבוננו בכל זה עד שהיה הדבר קשה מנשוא מפאת השפע הזוהר, ואז שקעה השמש. אבל הם לא ראו איש. העולם היה ריק.

אותו לילה שוחחו שוב; וכאשר הרחיקו בדיבוריהם עד סף הטרוף, פקד עליהם בריג’ס לחדול ולישון. אבל הוא ידע שהוא עצמו לא היה רחוק מסף טרוף זה.

ביום השלישי עצרה החללית בקצהו של אגם, שלחופיו היו המוני בתי־חלומות ואתרי־תענוגות. הם לא יכלו להעלות על דעתם שמות אחרים לבניינים. פיליפס וגלוקמן נשארו עם החללית; בריג’ס הוביל את האחרים לעבר מעגן שנראה היה כחצוב בבהט, ובחר סירה מבין אלה שעגנו שם, אשר היתה גדולה דייה כדי לשאת את כולם. לכשתפשו את מקומותיהם בסירה, התעוררה זו לחיים לצלילי המוסיקה המוזרה, הסוחפת, של הפלנטה, ובריג’ס ראה שהם מחייכים מתוך איזו הגשמה פנימית.

“היינו יכולים להישאר כאן,” אמרה לורה שאון בעצלות.

בריג’ס ידע למה התכוונה. חמש שנים בחללית חשפו את כל סודותיהם, את כל זכרונותיהם. לורה שאון היתה תוצר של עוני, העדר אושר, ולבסוף גירושין. הישגיה המדעיים המזהירים הותירו מאחוריה שרשרת של כשלונות רגשיים. מעולם קודם לכן לא היתה מאושרת, ובריג’ס תמה אם מישהו אחר מהם היה. אך כעת היו מאושרים כולם – כולל הוא עצמו – עם כל מאמציו לשַמֵר בתוכו מבצר של ספקנות זהירה. ספֵקותיו מוקצים מחמת מיאוס במקום זה.

הסירה היתה מצויידת בידית וגלגל הגה. הידית הניעה את הסירה; הגלגל ניהג אותה. לא היה כל סימן למדחף; היא החליקה דרך המים באמצעות כוח פנימי משלה; אבל לא היה זה מתמיה כלל, שהרי החללית שלהם עצמם רכבה על גלים וזרמים של מגנטיות ושל כוח שחדור היה בו היקום כולו. כך היה, הרהר בריג’ס בינו לבין עצמו, עם כל המסתורין והנפלאות שבהן נתקל האדם משחר קיומו; תמיד היו אלה ניסים חסרי פשר עד אשר גילה האדם את הסיבה, ואז, לנוכח הפשטות וההגיון של הסיבה, יכול היה לצחוק לפחדיו הקודמים ואמונותיו התפלות. ההיה כוכב זה מפליא ומדהים יותר מרשת שדה הכוח המחזיק את היקום בסדר וארגון? וכאשר יבוא ההסבר, אם בכלל, משוכנע היה שיהא זה הסבר פשוט ואפילו מובן מאליו.

בינתיים הוא השיט את הסירה לאורך האגם, וכאשר שטו בסמוך לחוף, בניין אחר בניין קידם את פניהם במוסיקה והזמין אותם להתענג על התענוגות המיוחדים לו. הוא ניווט את הסירה דרך תעלה שבצידיה עצי ענק עמוסי פרחים, אל תוך אגם אחר, שמימיו היו כה צלולים וזכים עד שיכלו לראות את כל הסלעים הזהובים, האדומים והארגמניים שבתחתיתו, ולעקוב אחר דגי הזהב והכסף השטים ואצים אנה ואנה.

או־אז נכנסו אל תוך נהר מתפתל, רוגע ונאה וקסום, והם שטו כקילומטר או יותר לאורך נהר זה, עד אשר ראו את האיש.

הוא עמד על מזח של אבן וורודה שקופה, במקום בו היו ספסלים מסותתים ערוכים במעגל, ונופף בידו לעברם, כמעט כלאחר יד. “האם גם אותו בראנו במחשבותינו?” שאל בריג’ס את אנשי צוות ספינת החלל בשמץ של עוקצנות, בהפנותו את הסירה אל המעגן. הם התקרבו והאיש עזר להם לצאת מהסירה אל מדרגות שהעלו אותם אל המזח. הוא היה גבר תמיר, בנוי כהלכה, מחייך וחביב, שיערו החום מסופר בסגנון נערי בדומה לזה של הזמנים ההם על פני כדור הארץ. גילו היה גיל ביניים שלא ניתן לאומדן מדוייק, והוא לבש גלימה ממין אריג כחול קליל, חגור חגורה במותניו.

“בבקשה – הצטרפו נא אלי והרגישו בנוח,” אמר להם, קולו חם ועשיר והאנגלית שבפיו נעדרת כל מבטא זר. “אני מצטער על שלושת ימי המבוכה האלה, אבל היו דברים שהיה עלי לעשות. כעת, אם תואילו לשבת כאן, נוכל להתרווח לנו לרגע קט ולשוחח על אי אלו בעיות המשותפות לנו.”

ארבעת חבריו של בריג’ס בלעו את לשונם. הוא עצמו יכול היה לומר רק, “יקחני האופל!”

“קִראו לי סמית,” הוא אמר. “אין לי שֵם במובן שאתם מורגלים בו. ‘סמית’ יקל עליכם. לא, אינכם חולמים. אני ממשי. אתם ממשיים. המקום שאנו מצויים בו הוא ממשי. אין כל סיבה לחרדה, האמינו לי. בבקשה, שבו.”

הם התיישבו על הספסלים השקופים. הוא השיב על המחשבות שחלפו במוחותיהם.

“לא, אינני איש כדור־הארץ. רק איש.”

“אם כן, אתה קורא את מחשבותינו?” תמהה פרנסס רודס, בקול נמוך.

“אני קורא את מחשבותיכם,” הנהן סמית.

“זוהי אחת הסיבות לכך שאני מדבר בשפתכם בקלות כזאת.”

“ומהי הסיבה הנוספת?” השתומם מק’קאפרי.

“הקשבנו לאותו הרדיו שלכם שנים רבות – שנים רבות מאוד. אני סטודנט ללימודי אנגלית.”

“וכוכב לכת זה,” לחש בריג’ס. “האם אתה חי כאן, לבד?”

“איש אינו חי כאן,” חייך סמית, “פרט למשגיחים. וכאשר נודע לנו שאתם עומדים לנחות כאן, ביקשנו מהם לעזוב לזמן מה.”

“בשם אלוהים,” קרא קרינגטון, “מהו המקום הזה?”

“רק מה שהוא נראה.” סמית חייך והניד בראשו. “שום מסתורין, האמינו לי. מה זה נראה לכם?”

“גן,” אמרה לורה שאון באיטיות. “הגן של כל חלומותי.”

“אם כך את חולמת היטב, העלמה שאון,” אמר סמית. “יש לכם מקומות כאלה על פני כוכב הלכת שלכם, פארקים, מגרשי משחקים. זהו פארק, גן שעשועים לילדים. לכן איש אינו גר כאן. זהו מקום שנועד לילדים, לבוא הנה, לשחק, וללמוד קצת אודות חיים ויופי – אתם מבינים, בתרבות שלנו אין השניים נפרדים זה מזה.”

“אילו ילדים?”

“ילדי הגלקסיה,” הנהן סמית, מניף ידו לעבר השמיים. “יש שם הרבה מאוד ילדים – הרבה מאוד גני שעשועים ופארקים, לא שונים מזה. היום הוא ריק – מחר, חמישה מיליון ילדים – הם באים והולכים, כמו שהם עושים בגנים שלכם –”

“בגנים שלנו,” הרהר בריג’ס במרירות.

“לא, אינני מלגלג, טייס בריג’ס. אני מנסה לענות על שאלותיך ומחשבותיך – ולקשר דברים אלה למושגים הידועים ומובנים לך.”

“אתה מספר לנו שהגלאקסיה מיושבת – באנשים?”

“מדוע לא באנשים? המאמין אתה באמת שהאדם אינו אלא תופעה מקרית על פני פלנטה אחת מתוך ביליון? בכל מקום שיש בו חיים, יופיע האדם אי־פעם – והוא חי עתה על פני יותר מחצי מיליון כוכבי־לכת – בגלאקסיה שלנו לבדה. והוא יוצר מקומות כמו זה שלפניכם, בשביל ילדיו.”

“ומי אתה?” שאל קרינגטון. “ומדוע הנך לבד כאן?”

“מי אתה חושב שאני?” אמר סמית. “אין לנו ממשל במובן שלכם. אין לנו אומות. הייתי יכול לכנות את עצמי מנהלן – יש לנו רבים. נשלחתי הנה כדי לפגוש אתכם ולשוחח עמכם. התבוננו בכם מזה זמן רב, עקבנו אחריכם – כן, התבוננו בכדור הארץ גם, הרבה זמן.”

“דבֵּר אלינו –” אמרה פרנסס רודס ברכות.

“כן.”

“על מה?” תבע בריג’ס.

“על מחלתכם,” השיב סמית בעצב.

שעה חלפה. הם ישבו בדממה, מביטים בסמית, הוא התבונן בהם, ואז אמר בריג’ס, “למען השם, אל תרחם עלינו. איננו מבקשים רחמים – לא ממך ולא מכל גזע האדם העליון שלך.”

“לא רחמים,” אמר להם סמית. “אין בנו רחמים – זהו חלק מכם, לא מעצמנו. צער היא מילה טובה יותר.”

“חסוך גם זאת מאיתנו,” אמרה ג’ין לינג.

קרינגטון סרב להניח לכעס או חוסר סבלנות להפריע לחשיבתו ההגיונית. הוא חש צורך להפגין בפני סמית שיש בכוחו להתווכח בלי רגשנות, ואמר בשקט ובתקיפות, “אתה מבין, סמית – אתה דורש יותר מדי כשאתה מצפה להודאה שלנו באי־שפיותנוּ. ציינת, במידה רבה של צדק, לדעתי, שהיינו אגואיסטים ובלתי מדעיים באמונתנו שהאדם הוגבל על ידי הטבע לכוכב־לכת נידח אחד בשולי הגלקסיה. אני טוען שאין זה מדעי באותה מידה מצדך לטעון שמכל גזעי האדם על פני כל כוכבי הלכת, רק אנשי כדור הארץ הינם חולי־נפש, בלתי יציבים מבחינה רגשית – כן, מטורפים, המילה היחידה שברוב אדיבותך לא השתמשת בה –”

“קרינגטון, אתה מבזבז את זמנך,” אמר בריג’ס במרירות. “הוא יכול לקרוא את מחשבותינו – את כולן.”

“אין זה משנה אף אחד מטעוני,” אמר קרינגטון לסמית. “הזכרת את מלחמותינו, את ההיסטוריה של ההרג ההמוני, את שימושנו בנשק אטומי, את ‘הישגינו’ בקטל והרס וברציחתנו איש את רעהו – אבל כל אלה הינם מקרים פרטיים ושגיאות מיותרות של התפתחותנו –”

“כל אלה מייחדים את התפתחותכם,” הנהן סמית באי־רצון. “אני שונא לחזור ולומר ששום גזע אנושי אחר בכל היקום כולו איננו מתמיד ברצח בתור עיסוקו העיקרי והכוח המניע להתפתחות – אך אני מוכרח. רק על כדור הארץ –”

“אבל לא כולנו רוצחים,” מחתה פרנסס רודס. “אני רופאה. אם אתה מכיר את כדור הארץ כל־כך טוב, עליך להכיר את תולדות הרפואה על כדור הארץ.”

“רופאה החוגרת אקדח למותניה,” משך סמית בכתפיו.

“רק כדי להגן על עצמי!” קראה.

“להגן? מפני מי, העלמה רודס?”

“לא ידענו –”

“אני מצטער,” נאנח סמית. “אני מצטער.”

“אמרתי לכם שאין טעם,” אמר בריג’ס בכעס. “הוא קורא את מחשבותינו. הוא יודע. אלוהים יעזור לנו, הוא יודע!”

“כן, אני יודע,” הסכים סמית.

“אם כך אתה חייב לדעת שאנשים כמונו אינם רוצחים,” עמד קרינגטון על דעתו, שולט עדיין על קולו השלוו. “אנחנו מדענים. אנחנו בני־תרבות. אתה מדבר על זה כיצד אנו רדופים באמונות תפלות, בשקרים וכזבים. כיצד אנו להוטים אחרי הגס, המעוות, והמפלצתי. הזכרת חצי מיליארד תושבי־ארץ המדברים בשם החסד הנוצרי אך איש מהם אינו מגשים אותו. אתה מספר לנו על המיליונים שטבחנו בשם החירות, האחווה והאלוהים. אתה מדבר על תאוות הבצע שלנו, על שפלותנו, על עיוותנו את האהבה, המין והיופי – האינך תופש שאנו יודעים את כל זה, ושהטובים והאמיצים בינינו נאבקו נגד כל אלה דורי דורות?”

“אני תופש,” הנהן סמית.

“הוא קורא את מחשבותינו,” חזר בריג’ס בעקשנות.

“אנו מדענים,” המשיך קרינגטון. “אנחנו בנינו את ספינת החלל שהביאה אותנו הנה. רבצנו בבטנה חמש שנים ארוכות עד אין־קץ – כדי לגבור על חזיתות החלל. ועתה, כשאנו מגלים יקום של בני אדם – בני אדם מוכשרים ומופלאים מעבר לכל חלומותינו ודמיוננו, אתה מספר לנו שכל זה חסום בפנינו לעולמי־עד – שנגזר עלינו לחיות ולמות על אותו גרגר האבק שלנו –”

“כן, חוששני שכך חייב להיות,” הסכים סמית.

“הכל, רק לא רחמים,” אמרה לורה שאון.

סמית פתח את גלימתו, הניח לה להחליק מגופו אל האדמה, ועמד ערום לפניהם. הנשים הסיטו את פניהן אינסטינקטיבית. הגברים הגיבו בספק אי־אמון ספק זעזוע. סמית הרים את גלימתו והתעטף בה שוב.

“אתם רואים,” אמר.

חמשת הגברים והנשים לטשו בו כעת עיניים מלאות הבנה.

“בכל היקום כולו,” אמר סמית, “יש רק גזע אנושי אחד המתייחס אל גופו בבושה ובתעוב. כל האחרים מתהלכים ערומים בגאון ובלא בושה. רק כדור הארץ עשה את צלם האדם לקללה וכלימה. מה עוד עלי לומר?”

“אתם באמת מתכוונים להשמיד אותנו?” שאל בריג’ס בגסות.

סמית הביט בו בצער. “איננו משמידים, בריג’ס. איננו הורגים.”

“מה, אם כן?”

“יש לכם דבר מה שאין לנו,” אמר סמית ברכות, בעדינות. “לנו לא היה צורך בו, אך אתם נאלצתם ליצור אותו – אחרת הייתם אובדים בחולייכם. אתם יודעים מה הדבר.”

“מצפון,” לחשה ג’ין לינג.

“כן – מצפון. זה יעזור. שובו אל ספינתכם ותכננו את נתיב שיבתכם הביתה. ואז אתם מוכרחים להחליט לשכוח. כאשר תקבלו החלטה זו, נעזור לכם –”

“אם נקבל אותה,” אמר בריג’ס.

“אם תקבלו אותה,” הסכים סמית.

“השאר לנו מעט תקווה,” התחננה לורה שאון. “אל תשלח אותנו כך. באנו ממרחקים – אנחנו הראשונים –”

“אינכם הראשונים,” אמר סמית, העצב בקולו קשה מנשוא. “היו אחרים מכדור הארץ, אבל בכל פעם הם חיסלו זה את זה וגם את הידיעה. אינכם הראשונים וגם לא האחרונים.”

“היכולים אנו לקוות?” בקשה לורה שאון.

“כל האנשים מקווים,” אמר סמית. “יותר מזה – אינני יודע.”

החללית הקיפה את כוכב־הלכת היפהפה, ושבעת אנשי הארץ ישבו בחדר המנוחה. גלוקמן ופיליפס שמעו את סיפור המפגש, וכעת דנו בכך כולם בשקט ובליאות. רק בריג’ס לא פצה את פיו – עד עכשיו, וכעת אמר, “מדוע איננו יכולים לזכור שהוא קורא את מחשבותינו? הוא ידע.”

“אני אנוכית,” לחשה לורה שאון מבעד לדמעותיה. “קל יותר לוותר על כל מה שיכול היה הדבר להוות למען האנושות, מאשר לוותר על זכרונותי שלי.”

“זכרונות של שלושה ימי ילדות?” אמר בריג’ס במרירות. “לעזאזל עם זה! לעזאזל עם האוטופיה הארורה הזאת! לעזאזל עם הכוכבים! אנו ניצור אטמוספירה על המאדים, ונסלק את הגאזים המרעילים מעל נוגה! לעזאזל איתו וכל הגנים שלו! יש לנו עבודה! אז תערוך את הנתיב המחורבן הביתה, מק’קאפרי – וכל היתר, למיטה. מחר יום חדש!”

זו היתה מעלתו של בריג’ס; שהרי הוא, יותר מכל האחרים, ידע עד כמה צדק סמית, והוא בכה את בכיו שלו על כריתו שעות עד שנרדם. בבוקר הוטב לו. עד אז הטילה עצמה החללית מאה מיליון קילומטרים בדרך הביתה, וזה העניק לבריג’ס הרגשה טובה.

כמו האחרים, הוא זכר רק שממה של שמשות יוקדות, ובכל הגלאקסיה שום כוכבי־לכת, מלבד אלה של מערכת השמש. כמו האחרים, הוא ידע שהוא חוזר אל מקום יחיד במינו ויקר־מציאות בייחודו – כדור הארץ, משכנו היחיד של האדם.

בין יתר עיסוקי, הנני גם נביא מקצועי. הווה אומר, משלמים לי כדי שאחזה את העתיד. יש בזה מלכוד, כמובן: מכיוון שאינני מוליך שולל את הקוראים, הרי שקיים גבול חד וברור ליכולתי. מכיוון שאינני מתבונן בכדורי בדולח, אין לי שליחים בעולם הנסתר, הנני חסר כל כשרון לחוות התגלות אלוהית, ונעדר לחלוטין אינטואיציה מיסטית, הרי שאין בכוחי לספר למישהו איזה סוס יזכה במרוץ, או אם אשתו עומדת לבגוד בו, או עד כמה יאריך ימים.

כל מה שאני יכול לעשות זה להתבונן בעולם באופן שוטף ככל שניתן (משימה קשה למדי בימים אלה), לנסות להעריך מה קורה, ואז להניח את ההנחה הבסיסית שכל מה שקורה ימשיך לקרות. משהינחתי הנחה זו, אני יכול לערוך תחזיות מוגבלות מאוד. אני יכול לספר לכם, למשל, מתי ייפסקו בכלל מרוצי הסוסים, מתי לא תהיה כל חשיבות לכך שאשתו של מישהו בוגדת בו, ומעל לכל – עד כמה כולנו (מלבד, אולי, יוצאים מן הכלל בלתי משמעותיים) נאריך ימים.

לדוגמה, אני מתבונן בעולם של היום ורואה אנשים, המוני אנשים. בנוגע להמוני אנשים אלה ניתן לומר שני דברים:

1) יש היום יותר אנשים מכפי שהיו אי פעם בכל תקופה שהיא.

2) מספר האנשים עולה בקצב מהיר יותר מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה.

רק בתור דוגמא – בימי יוליוס קיסר, מספרם הכולל של בני האדם על פני כדור הארץ היה ככל הנראה משהו כמו 150,000,000, ואוכלוסיית העולם התרבתה כנראה בקצב של 0,07 האחוז לשנה (כ־100,000 לשנה). כיום מעריכים את אוכלוסיית העולם בכארבעה מיליארד, או יותר מפי 24 מהאוכלוסיה בימי יוליוס קיסר. והאוכלוסיה בימינו גדֵלה בשעור של כ־2 אחוזים מדי שנה – פי 30 מאשר הגידול בימי קדם. לכדור הארץ מתווספים כיום מדי שנה 70,000,000 איש, כלומר כל שנתיים מתווספת לעולמנו כמות אנשים השווה לכל אוכלוסיית העולם בימיה המפוארים של רומי.

השאלה היא – מה משמעות הדבר לגבי העתיד?

רואי־שחורות, שאני נמנה עימם, זועקים, “אבדון!” האופטימיסטים, לעומת זאת, מדברים על המדע המודרני, על שכלול החקלאות, על התפלת מי האוקיינוסים, על אנרגיית היתוך גרעיני, ועל יישוב כוכבי־לכת אחרים. ובאמת, מדוע לא? ובכן, הבה ונקבל את כל מה שאומרים האופטימיסטים, ונתבונן בכמה מספרים.

אם נקבל את המספר של כארבעה מיליארד כאוכלוסיית העולם היום, ונניח שמשקלו הממוצע של בן אדם הוא כחמישים קילוגרם (יש אנשים קטנים, ויש ילדים), אזי המסה הכוללת של בשר ודם אנושיים מגיעה לכדי 180,000,000 טון, פחות או יותר. מעריכים שמספר האנשים על פני האדמה (ועל כן גם המסה הכוללת של בשר ודם אנושיים) גדֵל כך שהוא מוכפל כל 35 שנים. אם כן, הרשו נא לי להציג בפניכם משוואה מתמטית – לא מפני שמישהו מכם זקוק לה במיוחד, אלא מפני שבלעדיה יאשימו אותי בשליפת מספרים מן הכובע. המשוואה היא:

Y = (180,000,000)2 ^x/35

משוואה זו תתן לנו את מספר השנים, X, הדרוש כדי להגיע למסה של בשר ודם אנושי השווה ל=Y, אם נתחיל מהאוכלוסיה הקיימת היום ונכפיל אותה מדי 35 שנים. כדי להקל על הטיפול במשוואה, נחלץ ממנה את X ונקבל:

X = 115(log Y – 8.25)

על סמך המשוואה השניה, נוכל לשאול את עצמנו את השאלה הבאה: כמה שנים נדרשות כדי שנתרבה עד שהמסה הכוללת של האנושות תשתווה למסה הכוללת של היקום?

אני מציג משוואה זו כי אני משער ששום אופטימיסט לעולם לא יהין לטעון שהאדם יכול להגיע לנקודה זו, כך שהדבר מהווה גבול עליון ללא דופי. ייתכן, כמובן, שהזמן הדרוש כדי להגיע לסוף פנטסטי זה הינו כה ארוך (טריליוני שנים, כך אולי נדמה לכם?) עד שאין כל טעם לדון בו. ובכן, הבה ונראה…

היקום כולל (בהערכה גסה) 100 מיליארד גלאקסיות, שבכל אחת מהן כ־100 מיליארד כוכבי־שבת הדומים בגודלם לשמש שלנו, בממוצע. המסה של השמש הינה בערך 2.2 מיליארד מיליארדים טונות, ומכאן שהמסה של כל היקום המוכר בטונות (בתוספת קצת מסה בכדי להתחשב גם בכוכבי לכת, אבק בין־כוכבי וכיוצא באלה) מגיעה אולי למספר 3 ואחריו 50 אפסים (או 10⁵⁰3x בניסוח המתמטי). אם נציב מספר זה במקום Y במשוואה מס' 2, נקבל ש־log Y שווה ל־50.48. נחסיר מזה 8.25, נכפול את ההפרש ב־115 ונמצא ש־X שווה ל־4,856.

אם כן, בקצב הגידול הנוכחי של האוכלוסיה האנושית, המסה של כל האנושות תשווה למסת היקום המוכר בעוד 4856 שנים. בשנת 6826 נגיע לסוף המוחלט.

תקופה של 4856 שנים היא ארוכה, כמובן, בהשוואה לחיי הפרט. אבל אם משך הזמן עד לקץ הינו כה קצר לעומת טריליוני השנים שעליהם חשבנו קודם, אזי צריכה להציק לנו התחושה שמא הגבול האמיתי יבוא מוקדם עוד יותר. ככלות הכל, אפילו האופטימיסט המושבע ביותר לא יעלה על דעתו שנספיק ליישב את כל הפלנטות של כל כוכבי־השבת של כל הגלקסיות – וכל שכן להמיר את הכוכבים עצמם למזון – בתוך כמה אלפי השנים הבאות.

לאמיתו של דבר, כמעט וודאי הדבר שבמשך תקופה זו נגזר עלינו להיות מוגבלים לכוכב הלכת ארץ. אפילו אם ניישב את יתרת מערכת השמש, אין תקווה שנוכל להעביר חלקים ניכרים של האוכלוסיה האנושית אל עולמות ‘אסורים’ כמו הירח או המאדים. לכן, הבה נשאל את עצמנו כמה זמן יקח לאנושות (בקצב הריבוי הנוכחי) להגיע למסה השווה לזו של כוכב הלכת שלנו עצמנו. המסה של כדור הארץ היא 6600 מיליארד מיליארדים טונות, ואם נקח מספר זה בתור Y, אזי log Y הוא 21.82. אם נציב זאת במשוואה, נמצא ש־X שווה ל־1560.

בעוד 1560 שנה, בקצב הריבוי הנוכחי – כלומר, בשנת 3530 – מסת האנושות תשווה למסת כדור הארץ. היימצא בקרב הקהל אופטימיסט שירים את ידו אם הוא סבור שהאנושות תוכל להגיע לכך בנסיבות כל שהן?

הבה נחפש, אם כן, גבול ממשי יותר. המסה הכוללת של כל הרקמות החיות מוערכת כיום במשהו כמו 20 מיליון מיליונים טונות, ומספר זה אינו יכול לגדול באמת כל עוד מקור האנרגיה היסודי לחיים הינו אור השמש. רק כמות קצובה של אור־שמש מגיעה לאדמה; רק כמות אור זו יכולה להיות מנוצלת לתהליך הפוטוסינתזה; ולכן רק כמות קצובה של רקמה צמחית חיה יכולה להיבנות מדי שנה בשנה. הכמות הנוצרת מאוזנת על ידי הכמות הנשמדת מדי שנה, או על ידי מוות טבעי או כתוצאה מאכילתה על ידי בעלי חיים.

העץ האחרון – ציורו של למואל ליין

עולם החי מוערך באופן גס כעשירית המסה של עולם הצומח, הווה אומר בערך שני מיליון טון בעולם כולו. מסה זו אף היא אינה יכולה לגדול, שכן אם מסיבה כלשהי תגדל המסה הכוללת של עולם החי באופן משמעותי, אזי מסת הצמחים תצטרך להיאכל מהר יותר מכפי שתוכל להתחדש, כל עוד אור השמש הינו רק מה שהוא. אספקת המזון תקטן באופן דרסטי, ובעלי החיים יגוועו ברעב במידה מספקת כדי להחזיר את כמותם לרמה הנכונה.

למען האמת, המסה הכוללת של בני האדם הלכה וגדלה במשך ההיסטוריה, אבל רק על חשבון צורות אחרות של עולם החי. כל טונה נוספת של אנושות, פרושה היתה בהכרח טונה אחת פחות של חיים לא־אנושיים.

יתר על כן, ככל שעולה מספר יצורי האנוש, יש צורך לגדל מסה גדולה יותר של צמחים לשם צריכה אנושית (או באופן ישיר, או לשם הזנת בהמות המיועדות לבית המטבחיים), או למטרות אחרות. ככל שעולה המסה של גרעינים, פירות, ירקות וסיבים, המגודלים למטרות אלה, כך פוחתת המסה של צמחים אחרים על פני האדמה.

אם כן, הבה נשאל את עצמנו כמה שנים תעבורנה עד שהאדם יתרבה, כך שמסת כל האנושות תשווה למסה הנוכחית של כל עולם החי? שימו לב, שכאשר זה יקרה, לא יישארו עוד כל בעלי חיים שהם – לא פילים או אריות, לא פרות או סוסים, לא כלבים ולא חתולים, לא עכברים ולא חולדות, לא דגים ולא סרטנים, לא זבובים ולא פרעושים.

בנוסף לכך, כדי להאכיל את כל המסה האנושית הזו, כל המסה הנוכחית של עולם הצומח חייבת להיות בצורה הראויה למאכל אנוש; הווה אומר לא עוד עצי־צל, לא עוד דשא, ולא פרחי נוי. לא היינו יכולים להרשות לעצמנו פֵּרות או אגוזים, כי שאר העץ אינו אכיל. אפילו גרגרי תבואה יהיו בלתי כלכליים, כי מה נעשה בגבעולים? קרוב לוודאי שניאלץ להיזון רק מצמחים שהינם אכילים לחלוטין והדורשים רק אור־שמש וחומרים־לא אורגניים כדי לגדול במהירות – ואלה הצמחים החד־תאיים הקרויים אצות.

ובכן, אם המסה הכוללת של עולם החי הינה שני מיליון מיליונים טונות, log Y שווה ל־12.30 ו־X יוצא 466.

בשנת 2436 מספר האנשים על פני כדור הארץ יהיה 40 טריליון, או פי 8000 מהמספר כיום. השטח הכולל של כדור הארץ הינו בערך 540,000,000 קילומטרים ריבועיים, כלומר בשנת 2436 תהיה צפיפות האוכלוסיה הממוצעת: בערך 74,000 נפש לקילומטר ריבועי.

הַשוו מספר זה עם צפיפות האוכלוסיה הנוכחית במנהטן בצהריים, שהיא בסביבות 37,000 איש לקילומטר ריבועי. בשנת 2436 לספירה, אפילו אם תתפשט האנושות במידה אחידה על פני כל חבלי העולם – גרינלנד, הרי ההימלאיה, מדבר סהרה, אנטארקטיקה – צפיפות האוכלוסיה בכל מקום תהיה כפולה מזו הקיימת במנהטן היום.

שוו בנפשכם קומפלקס ענק חובק־עולם של בניינים רבי־קומות (הן על פני היבשה והן על פני הים), המשמשים למגורים, למשרדים, לתעשיה. הגג של כל הקומפלקס הזה יוקדש כולו למיכלי אצות המכילים אוקיינוס של מים, פשוטו כמשמעו, ובו 20 מיליוני מיליונים טונות של אצות. במרווחים קבועים יימצאו צינורות שבהם יזרמו וייפרדו המים מן האצות; תוך כדי ייבוש האצות ועיבודן למזון, יוחזרו המים אל המיכלים שלמעלה. צינורות אחרים, המובילים מעלה, יזרימו אל המיכלים את חומרי הגלם הנחוצים לגידול האצות, והמורכבים מ־(מה אם לא זה?) – הפרשות אנושיות וגוויות־אדם קצוצות היטב.

אפילו גבול זה, שהוא צנוע למדי בהשוואה להשערותינו הקודמות שבהן הינחנו לגזע האנושי להתרבות עד שמסתו תשווה למסת היקום או למסת כדור הארץ בלבד, הינו בלתי נסבל למדי. היכן נוכל למצוא אופטימיסט שיאמין בכך שבתוך ארבע וחצי מאות שנים נוכל להקים כרך פלנטארי המיושב בצפיפות הכפולה מזו של מנהטן?

למען האמת, כל זה מבוסס על ההנחה שהאוכלוסיה האנושית תמשיך לגדול בקצב הנוכחי, בלי גבול. ברור שזה לא יקרה. משהו יתרחש כדי להאיט את הריבוי, לעצור אותו כליל, או אפילו להפוך את כיוונו ולהקטין את האוכלוסיה. השאלה היחידה היא מה יהיה אותו ‘משהו’.

ברור שהדרך הבטוחה ביותר להגשים את הדבר היא תכנית כלל־עולמית להגבלת־ילודה מרצון; כאשר כל האנושות נוטלת בהתלהבות חלק בעניין. אם דבר זה לא יצליח, אותה תוצאה תוגשם באופן בלתי נמנע על ידי הגדלת שעור התמותה – כתוצאה מרעב, למשל. השאלה היא: כמה זמן יש לנו כדי לשכנע את תושבי כדור הארץ להגביל את לידותיהם?

ברור לכל שפיקוח־ילודה כלל־עולמי לא יושג בקלות. קיימות אבני נגף. קיימים גופים דתיים חשובים המתנגדים בתוקף לשימוש במין לשם הנאה במקום פרייה ורבייה. ישנן מסורות חברתיות מושרשות הכורכות ריבוי ילדים עם בטחון לאומי חזק, עם עזרה בבית ובשדה, עם בטחון לעת זקנה. קיימים גורמים פסיכולוגיים עתיקי־יומין, הקושרים ריבוי ילדים להפגנת און גברי וחובה נשית. ישנם גורמים לאומניים חדשים הגורמים לקבוצות מיעוט לראות בפיקוח על הילודה אמצעי להגביל את מספרם הם דווקא, ולראות בילודה בלתי מוגבלת שיטה להשתלטות על הממסד.

רכבת הרעב, בנגלאדֶש, 1947 צילום – סטיב ריימר

אז כמה זמן יש בידינו כדי לטפל בכל אלה?

אילו היתה הבעייה ילודה בלבד, היינו יכולים לטעון שאפילו אם יימשך המצב בדיוק כפי שהוא היום, יבטיח המדע את קיומנו במשך 466 השנים הבאות, עד שהאדם יהיה בעל החיים היחיד על פני האדמה. לרוע המזל, אין זה רק עניין הילודה. קחו את האנרגיה, למשל. האנושות משתמשת באנרגיה בקצב הולך וגדל, החל משחר קיומה. באופן חלקי משקף הדבר את ריבוי האוכלוסיה המתמיד; אך בחלקו משקף הדבר את התקדמות רמת הטכנולוגיה האנושית. גילוי האש, פיתוח עיבוד המתכות, המצאת מכונת הקיטור, מנוע השריפה הפנימית, הגנרטור החשמלי – משמעות כל אלה היא עליה חדה בצריכת האנרגיה, הרבה מעבר לכמות שניתן היה לייחס אותה לריבוי האוכלוסיה לבדו. כיום מוכפל קצב צריכת האנרגיה על ידי המין האנושי כל חמש־עשרה שנים, ואנו רשאים לשאול שאלה סבירה – עד מתי יכול הדבר להימשך?

כיום, מעריכים רבים מן המומחים שהאנושות צורכת אנרגיה בשֵעור של 20,000,000,000,000,000,000 (עשרים מיליארדי מיליארדים) קלוריות לשנה. כדי להימנע מעיסוק באפסים רבים מדי, אנחנו יכולים להגדיר כמות זאת בתור ‘יחידת אנרגיה שנתית’, ולקרוא לה בקיצור – ‘יא"ש’. במילים אחרות נוכל לומר שכיום צורכת האנושות אנרגיה בשעור של 1 יא"ש לשנה. בהנחה שכמות האנרגיה הנצרכת מוכפלת כל חמש־עשרה שנים, ובעזרת משוואה דומה למשוואה מס' 2 (שלא אלאה אתכם בה, כי כבר תפשתם את הרעיון), תוכלו לחשב את מידת צריכת האנרגיה בכל שנה שהיא, ואת הכמות הכוללת הנצרכת עד אותה שנה.

כיום בא חלק הארי של האנרגיה שלנו משריפת חומרי דלק (פחם, נפט וגאז), אשר נוצרו בהדרגה במעמקי האדמה במשך מאות מיליוני שנים. יש כמות קבועה של חומרים אלה, ואין הם יכולים להיווצר מחדש בפרק זמן מתקבל על הדעת. הכמות הכוללת של חומרי הדלק החבויים בבטן האדמה תספק בבעירתה בערך 7500 יא"ש. לא כל הכמות הזאת תוכל להיחלץ מהמעמקים. חלק מזה טמון כה עמוק, או מפוזר כל־כך, עד שיש לבזבז יותר אנרגיה כדי להשיגו מאשר זו שתופק ממנו. אפשר להעריך שהאנרגיה שתופק מחומרי הדלק הניתנים להשגה הינה פחות או יותר 1000 יא"ש.

אם אותם 1000 יא"ש הם כל מקורות האנרגיה שיהיו ברשותנו, אזי, בקצב הגידול הנוכחי של צריכת האנרגיה, יאזל המלאי כליל בעוד 135 שנים, כלומר בשנת 2105. אם נניח שאותם מאגרים של חומרי דלק שאינם ניתנים להשגה היום, יהיו ברי־השגה במאה הבאה, יתן לנו הדבר בערך 45 שנים נוספות, כלומר יספיק לנו הדלק עד שנת 2150.

מובן שאין אנו חייבים להשתמש אך ורק בחומרי דלק מהאדמה. אפשר להפיק אנרגיה מביקוע גרעיני של אורניום ותוריום. לא ברור כמה אנרגיה בדיוק אפשר להפיק מחומרי הביקוע הניתנים להשגה, אך כמות זו עשויה להיות גדולה פי 100 מזו של דלקי האדמה, וזה יתן לנו 135 שנים נוספות ויביאנו עד שנת 2285.

במילים אחרות, בעוד 315 שנים, מאה וחמישים שנה לפני שנגיע לגבול המגוחך שבו האנושות היא צורת החיים היחידה, נתרוקן לחלוטין מכל מקורות האנרגיה העיקריים שאנו משתמשים בהם היום – בהנחה שהעניינים ימשיכו להתגלגל כפי שהם היום.

היש בנמצא מקורות אחרים? קיימת קרינת השמש, המספקת לאדמה 60,000 יא"ש לשנה, אבל לאלה נזדקק בשביל מיכלי אצות. קיימת אנרגיית היתוך גרעיני, המופקת מהפיכת אטומי המימן הכבד (דֶאוּטֶריוּם) שבאוקיינוסים, להֶליום. אם כל הדֶאוּטֶריום שבאוקיינוסים יותך, תגיע כמות האנרגיה שתשתחרר מכך לכדי 500,000,000,000 יא"ש, וזה מספיק כדי שנמשיך להתקיים ברווחה, אפילו בקצב ריבוי מואץ, אפילו הרבה מעבר לזמן הגבולי של צפיפות אוכלוסיה פלנטרית הכפולה מזו של מנהטן. (תתעורר בעיה מה לעשות עם כל החום שיתפתח – זיהום תרמי – אבל יש גם דאגות הקודמות לזו.)

פצצת המימן הראשונה, הֶנִיויואטוק, 1952

האנרגיה לא תהווה מגבלה ממשית לאנושות, אם אכן נוכל להפיק אנרגיית היתוך גרעיני מבוקרת בכמויות מסיביות. עד עתה לא עשינו זאת, אך אנחנו בדרך, וכנראה נעשה זאת בסופו של דבר. כעת השאלה היא: כמה זמן יש לנו כדי לעשות את ההיתוך הגרעיני לאפשרי, מעשי, ומסיבי?

אנו חייבים לעשות זאת לפני שיאזל מלאי דלקי המאובנים והביקוע, כמובן, הווה אומר שלרשותנו לכל היותר 315 שנים (אלא אם כן נצליח להגביל את ריבוי האוכלוסיה ואת צריכת האנרגיה עד אז).

זה נשמע כזמן מספיק, אבל חכו נא רגע. ניצול האנרגיה מלווה בהכרח בזיהום, והפגיעה בסביבה בגלל קצב זיהום המוכפל כל 15 שנים עלולה להקדים את הגבול, הרבה לפני זה שנקבע על ידי היעלמות מקורות האנרגיה.

אבל אנו רוצים לדון רק בבלתי־נמנע. נניח שנוכל להשתלט על הזיהום. נניח שנתגבר על שפכי התעשיות הכימיות, נפקח על העשן, נחסל את הגפרית שבעשן ואת העופרת שבבנזין, נעשה שימוש בחמרים פלסטיים מתכלים, נהפוך אשפה לדשנים ולמקור חמרי גלם. מה אז? היש סוג זיהום כלשהו שאי אפשר לשלוט בו?

ובכן, כל עוד אנו מבעירים חמרי דלק אורגניים (ורק כך ניתן להפיק מהם אנרגיה), ניאלץ להפיק דו־תחמוצת הפחמן. כרגע אנו מוסיפים בערך 8 מיליארד טונות של דו־תחמוצת הפחמן לאטמוספירה, מדי שנה בשנה, על ידי שריפת סוגי הדלק השונים. זה לא נראה הרבה אם נזכור שהכמות הכוללת של גאז דו־תחמוצת הפחמן באטמוספירה הינה בערך 2280 מיליארד טונות, או כמעט פי 300 מהכמות שאנו מוסיפים מדי שנה.

אולם עד לזמן שבו יאזל לנו כל הדלק, בשנת 2150, נספיק להוסיף בסך הכל 60,000 מיליארדי טונות של דו־תחמוצת הפחמן לאטמוספירה, הווה אומר יותר מפי 25 מהכמות הכוללת המצוייה כעת באוויר. מעט מתוספת זו עשוי להיות מומס באוקיינוסים, להיבלע על ידי כימיקאלים שבקרקע, או להיקלט על ידי צמחים מהירי־צמיחה. אבל מרבית הכמות תישאר באטמוספירה.

אם כן, עד שנת 2150 לספירה יעלה אחוז דו־תחמוצת הפחמן באוויר מ־0,04 אחוז הקיימים היום, למשהו בסביבות אחוז אחד. (תכולת החמצן, שהיא פי 500 מזו של דו־תחמוצת הפחמן, לא תושפע במידה משמעותית משינוי זה בלבד.)

אחוז גבוה זה של דו־תחמוצת הפחמן לא יהיה בו די כדי לחנוק אותנו, אבל לא יהיה צורך בכך. דו־תחמוצת הפחמן אחראית למה שקרוי ‘תופעת החממה’. היא עבירה לגבי הגלים הקצרים של אור השמש, אך אטומה יחסית לגלים הארוכים יותר של הקרינה האינפרה־אדומה. קרני השמש חולפות מבעד לאטמוספירה, מגיעות לפני האדמה ומחממות אותה. בלילה מקרינה האדמה בחזרה את החום בצורת קרינה אינפרה־אדומה, ולקרינה זו יש בעיות בנסותה לעבור דרך דו־תחמוצת הפחמן. על כן נשארת האדמה חמה יותר מכפי שהיתה אילו לא היתה דו־תחמוצת הפחמן מצוייה בכלל באטמוספירה.

אילו כמות דו־תחמוצת הפחמן הקיימת היום באטמוספירה היתה רק מוכפלת, היתה הטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ עולה ב־3,6 מעלות צלסיוס. היינו יכולים לסבול את הקייצים החמים יותר ואת החורפים הקרים פחות, אך מה יהיה על קרחוני גרינלנד ואנטארקטיקה? בטמפרטורות הגבוהות יותר יתמוסס בקיץ יותר קרח מאשר זה שיווצר מחדש בחורף. הקרחונים יתחילו להתמוסס שנה אחר שנה בקצב הולך ומואץ, ופני הים יעלו ללא רַחֵם. כאשר יימס כל הקרח, גובה פני הים יהיה לפחות ב־60 מטר מעל זה של היום, ועם כל גל גיאות קטן ילקק האוקיינוס את הקומה העשרים של ה’אמפייר סטייט בילדינג'. כל העמקים שעל פני כדור הארץ, שבהם מצויות אדמות החקלאות הטובות ביותר, וכן כל ריכוזי האוכלוסיה – יכוסו במים הגואים.

בקצב שבו צריכת הדלק עולה היום, יתמוססו הקרחונים במהירות בערך בעוד מאה שנים. כדי למנוע זאת, נוכל לעשות מאמץ לעבור לדלק ביקוע גרעיני, אך בעשותנו זאת ניצור נשורת רדיואקטיבית בכמויות עצומות, וזו תהווה בעיה חמורה ומסוכנת עוד יותר מבעיית דו־תחמוצת הפחמן.

מחסום הבטיחות, הודות לזיהום, ואין זה משנה מה נעשה (מלבד הגבלת הילודה וצריכת האנרגיה) הינו רק בעוד 100 שנים מהיום. אם לא נפתח אנרגיית היתוך גרעיני מסיבית עד שנת 2070, פני הארץ ישתנו לבלי הכר, תוך פגיעה חסרת תקנה באנושות.

אבל האמנם עומדת לרשותנו מאת שנים זו כדי לתמרן בה, אם לא נגביל את ריבוי האוכלוסיה? לא זו בלבד שהאוכלוסיה גדלה, אלא היא נעשית בלתי מאוזנת יותר ויותר. הכרכים, המצבורים העירוניים, הם אלה שמגדילים את עומס האוכלוסיה האנושית שבהם, בעוד שאוכלוסיית האזורים הכפריים פוחתת למעשה. הדבר ניכר בעיקר באזורים המתועשים וה’מתקדמים' של העולם, אבל הוא מורגש בעוצמה הולכת וגוברת בכל מקום, ככל שהשנים חולפות.

ההערכה היא שהאוכלוסיה העירונית על פני כדור הארץ מוכפלת לא כל שלושים וחמש שנים, אלא כל אחת־עשרה שנים. עד שנת 2005, כאשר אוכלוסיית העולם כולו תוכפל, תגדל אוכלוסיית הערים פי תשע ויותר.

זהו עניין רציני. אנו עדים כבר כיום לקלקול המבנה החברתי; קלקול המרוכז בעוצמת־יתר באותן אומות מתקדמות שבהן העיוּר בולט יותר. באותן אומות, התקלות מרוכזות בעיקר בכרכים, ובמיוחד בחלקים הדחוסים ביותר של אותם כרכים.

אין חילוקי דעות על כך, שכאשר יצורים חיים מצטופפים מעבר למידה גבולית מסויימת, מתגלות צורות שונות של התנהגות פתולוגית. הדבר אוּמת בניסויי מעבדה עם עכברים, והעיתונים וכן נסיוננו האישי צריכים לשכנע אותנו שהדבר נכון גם לגבי יצורי אנוש.

האוכלוסיה הלכה וגדלה מאז שהגזע האנושי קיים, אבל מעולם לא בקצב הנוכחי, ומעולם לא בתנאים כאלה של עולם מלא וגדוש. בדורות הקודמים, כאשר האדם לא יכל לשאת עוד את ההמון, היה באפשרותו להימלט אל הים, להגר לאמריקה, לאוסטרליה. אבל כעת כדור־הארץ מלא על גדותיו, והאדם יכול רק להינמק בתוך ההמון, הנהיה גרוע יותר ויותר.

והאם ההתפוררות החברתית הולכת וגדלה רק בקצב של גידול האוכלוסיה, או בקצב של גידול רמת העיוּר? האם רמתה תוכפל רק כל 35 שנים, או אפילו רק כל 11 שנים? משום מה אני סבור שלא. אני חושד, שמה שקובע בגרימת סוג הצרות שאנו נתקלים בהן סביבנו – עוינות, כעס, התפרצויות, מרידות, פרישות מהחברה – אינו רק מספר האנשים השורצים סביב כל אדם, אלא מספר פעולות־הגומלין האפשרי בין הפרט לבין האנשים השורצים סביבו.

לדוגמה, אם אדם א' וב' נמצאים בסמיכות זה אל זה, הם עלולים לריב. אך המריבה א' נגד ב' היא האפשרות היחידה. אם א', ב' ו־ג' נמצאים בסמיכות, אזי א' עלול לריב עם ב' או עם ג', או ב' עלול לריב עם ג'. בעוד ששני אנשים יכולים לריב רק ריב דו־סתרי אחד, לשלושה אנשים יכולות להיות שלוש מריבות מסוג זה, ולארבעה אנשים – שש מריבות שונות. בקיצור, מספר ההיתקלויות ההדדיות גדל במידה מהירה בהרבה ממספר האנשים המצטופפים כשלעצמו. אם מרכזי הערים יגדילו את אוכלוסייתם פי תשע עד שנת 2000, אזי אני חושש שרמת אי־הסדר החברתי וההתפוררות תעלה (בתור ניחוש) פי חמישים, ואני די בטוח שהחברה לא תוכל לעמוד בנטל הזה.

אני מסיק, איפוא, שרק הדור הבא עומד לרשותנו כדי לעצור את גידול האוכלוסיה ולארגן את ערינו מחדש כדי למנוע את הצפיפות הפתולוגית המתרחשת כיום. לפנינו שלושים שנה – עד שנת 2000 – כדי לעשות זאת, וזוהי הערכה אופטימית. לרוע המזל אינני סבור שהמין האנושי יכול לשנות את דרכי חשיבתו ופעולתו באופן בסיסי בתוך שלושים שנה אפילו בתנאים הרצויים ביותר, והתנאים רחוקים מלהיות רצויים. מסתבר שאלה השולטים בחברה האנושית הינם, על פי רוב, אנשים קשישים החיים בתנאים נוחים, הקפואים במסגרות החשיבה של הדור הקודם, והדבֵקים עד כדי איבוד־לדעת בדרך החיים שבה הורגלו.

נראה לי, על כן, שבשנת 2000 או אף מוקדם יותר, יתמוטט לחלוטין המבנה החברתי האנושי, ובתוהו ובוהו שיבוא כתוצאה מזה ימותו כשלושה מיליארד בני אדם.

כמו כן, אין סיכוי רב להתאוששות אחרי כן, שכן בתוהו ובוהו שכזה קל ללחוץ מהר על הכפתורים הגרעיניים, ואלה שישארו בחיים יעמדו בפני עולם שיהיה ככל הנראה מורעל בקרינה למשך תקופה בלתי ניתנת לשעור.

וככל שהדבר נוגע לציביליזציה האנושית, זה יהיה –

    הסוף

הערת המערכת

הבהרה לכל מי שנדמה שגילה שגיאות, כביכול, בחישובי השנים של אסימוב: אין אלה שגיאות חישוב – המאמר נכתב לפני עשר שנים. (הרבה לפני שהמושג ‘משבר האנרגיה’ חדר לתודעת הציבור), והובא כאן כלשונו. על אף העשור שחלף מאז כתיבתו, החלטנו לפרסם את המאמר בגלל ייחודו (על כך בוודאי לא יחלקו הקוראים), ובגלל העובדה שהמצב בעולם לא השתנה מאז באופן עקרוני, ואם השתנה – הרי זה לרעה, ובכיוון שנחזה ע"י אסימוב. באשר למסקנות הסופיות – המגזין פתוח, כרגיל, לדיון ולתגובות כאוות נפשכם.

פרדריק בראון המנוח מוכר לקוראי ‘פנטסיה 2000’ בזכות סיפוריו הקצרצרים, ואכן הוא נחשב לאמן סיפורים אלה. אולם, בראון לא משך ידו מכתיבת נובלות ורומנים, ביניהם כמה שזכו להימנות עם הקלאסיקה של המד"ב (המפורסם שבהם – What mad universe – מספר אודות עורך מגזין מד"ב, אשר נקלע לעולם יציר דמיונו של אחד מחובבי ירחונו).

הפעם בחרנו להציג את אחד מסיפוריו היותר ארוכים של סופר מחונן זה, שנפטר לפני מספר שנים.

* * *

קייל בריידן ישב בכורסתו הנוחה ולטש עיניו בכפתור שמולו, תוהה בפעם המיליון – או שמא בפעם המיליארד? – האם יהיה מוכן ליטול על עצמו את הסיכון שבלחיצה עליו. בפעם המיליון או המיליארד במשך שלושים שנה – שימלאו היום אחר הצהרים.

פרושו של דבר היה מוות אפשרי. מוות, שאת צורתו לא יכול היה לנחש. לבטח לא מוות מכלי נשק גרעיני. כל הנשק הגרעיני לבטח כבר אזל לפני הרבה הרבה שנים. נכון, היה מספיק נשק שיוכל להרוס את יסודות החברה התרבותית. בשביל זה היו די והותר פצצות, והחישוב המדוקדק שערך, לפני שלושים שנה, הוכיח שכמעט מאה שנה חייבות לעבור לפני שהמין האנושי, או מה שנותר ממנו, יוכל לפתח ציוויליזציה חדשה.

אך מה מתרחש עכשיו, שם בחוץ, מחוץ לשדה הכוח דמוי־הכיפה, שהגן עליו מפני הזוועות החיצוניות? האם יפגוש בני אדם חיתיים? או שמא נמחה המין האנושי כולו מעל פני האדמה, והותיר את השטח לחיות טרף אכזריות פחות? לא, המין האנושי שרד במקום כלשהו; הוא ימצא דרך כלשהי לחזור. קרוב לודאי שתיעוד הזוועות שהאדם גרם לעצמו יימצא גם כן, לפחות בתור אגדה, וירתיע אותו מלחזור על כך שנית.

שלושים שנה, הרהר בריידן. המחשבה אודות זמן מייגע זה, גרמה לו להאנח. ובכל זאת היו לו, ועדיין יש לו כל הדברים להם הוא זקוק, והבדידות עדיפה בהרבה על פני מוות פתאומי. החיים בבדידות עדיפים על אי־חיים בכלל – ועל מוות הלובש דמות נוראה כלשהי.

כך חשב לפני שלושים שנה, כאשר היה בן שלושים ושבע, וכך חשב גם היום, בגיל ששים ושבע. הוא לא התחרט על אשר עשה, כלל וכלל לא. אך הוא היה יגֵעַ. הוא תהה בפעם המיליון – או בפעם המיליארד? – האם הוא מוכן לקחת על עצמו את הסיכון שבלחיצה על הכפתור.

שם בחוץ אולי חזרו החיים לאיזה מסלול סביר־חקלאי, למשל, והוא יכול לסייע בידם, לתת להם דברים ויֶדע לו הם זקוקים. הוא יוכל, לפני שיהיה זקן באמת, לספוג לתוכו את הכרת התודה שלהם ואת התחושה המרוממת של מתן עזרה לאחרים.

הוא גם לא רצה למות בבדידות. הוא חי בבדידות, ובמשך רוב הזמן לא העיק עליו הדבר יתר על המידה – אולם למות בבדידות הוא דבר שונה לחלוטין. משום מה, האפשרות שימות בבדידות נראתה לו, משום מה, גרועה יותר מנפילה בידיהם של הניאו־ברברים, אותם ציפה למצוא בחוץ. זה באמת יותר מדי, לצפות לחקלאים אחרי שלושים שנה בלבד.

והיום יהיה יום מתאים לכך. שלושים שנה בדיוק, אם הכרונומטרים שלו אינם טועים. וגם אם כן, לא תהיה זו טעות רצינית, אפילו לאחר זמן כה רב. הוא ימתין עוד כמה שעות, על מנת שהמחוג יגיע למקומו – שלושים שנה בדיוק של דקה. כן, עד כמה שיהיה מעשה זה מעשה שממנו לא ניתן לחזור, הוא יעשה אותו. העובדה שלחיצת הכפתור הינה מעשה שממנו לא ניתן לחזור, הרתיעה אותו עד עתה מללחוץ עליו בכל פעם שהרעיון עלה במוחו.

לוא רק ניתן היה להפסיק לרגע קט את שדה הכוח המזופת, לראות מה מתרחש בחוץ ולחזור להפעיל אותו, היתה ההחלטה קלה הרבה יותר, והוא היה מנסה זאת כבר לפני עידן ועידנים. אולי אחרי עשר או חמש עשרה שנה. אך הוא נזקק לכוח עצום על מנת להכניס את השדה לפעולה, אם כי הפעלתו השוטפת צרכה כמות מינימאלית בלבד של אנרגיה. כאשר הכניס את הכיפה לפעולה, תחנות הכוח החיצוניות עדין פעלו.

כמובן, ששדה־הכוח ניתק את התקשורת – ניתק את כל סוגי התקשורת – בשניה בה הכניס אותו לפעולה. אך די היה במקורות האנרגיה שבתוך הבנין עצמו כדי לספק לו את צרכיו ואת כמות האנרגיה המזערית שנדרשה לתיפעולה השוטף של הכיפה.

כן, החליט בפתאומיות והחלטיות, היום הוא ילחץ על אותו כפתור ברגע שיחלפו אותן שעות ובדיוק שלושים שנה. שלושים שנה הן זמן די והותר לשהייה בבדידות.

הוא לא רצה להיות בודד. לוא מיירה, מזכירתו, לא היתה עוזבת אותו כאשר… מאוחר מדי לחשוב על כך – אך הוא חשב על כך, כפי שעשה כבר מיליארד פעמים בעבר. מדוע היתה כל כך מגוחכת והתעקשה לשאת באותו גורל כמו שאר האנושות, לנסות לסייע לאלה ששום עזרה לא היתה מועילה להם? והיא אהבה אותו. אלמלא, אותה דון־קישוטיות מצידה היתה נישֵׂאת לו. הוא היה פתאומי מדי בחשיפת האמת – והדבר זיעזע אותה. אך כמה נפלא יכול היה להיות לוא היתה נשארת עימו.

חלק מהבעיה היוותה העובדה, שהחדשות הגיעו מוקדם מכפי שציפה להן. כאשר סגר את הרדיו אותו בוקר, ידע כי שעות ספורות בלבד נותרו. הוא לחץ על כפתור האינטרקום. הזמין את מיירה פנימה והיא נכנסה, יפה וקרירה כתמיד, כאילו לא שמעה את החדשות או קראה את העיתונים, כאילו לא ידעה את אשר עומד להתרחש.

“שבי, יקירתי,” אמר לה. עיניה התרחבו קמעה לשמע הצורה הבלתי צפויה בה פנה אליה. אולם היא התיישבה בחינניות בכורסה בה תמיד ישבה על מנת לקבל מפיו הוראות. היא אחזה בעט שלה.

“לא, מיירה,” אמר. “הפעם זה אישי – מאד אישי. אני רוצה לבקש את ידך.”

עיניה באמת התרחבו, “דר' בריידן, האם אתה מתלוצץ?”

“לא, בהחלט לא. אני יודע שאני מבוגר ממך, אבל לא יתר על המידה, אני מקווה. אני בן שלושים ושבע, על אף שעתה אני נראה מעט מבוגר יותר, מחמת המאמץ שהשקעתי בעבודתי. את בת – אה, עשרים ושבע?”

“עשרים ושמונה בשבוע שעבר. אבל לא חשבתי על עניין הגיל, זה לא חשוב. אבל השוני כל כך פתאומי. הבטוי נשמע מצחיק, אבל זה באמת ככה. מעולם לא ניסית אפילו –” היא חייכה חיוך ממזרי. “אפילו – להתחיל איתי. ואתה האדם הראשון שעבדתי אצלו, אשר לא ניסה.”

בריידן חייך לעברה, “אני מצטער. לא ידעתי שזה מה שציפית שאעשה. אבל, מיירה, אני רציני. האם תהיי מוכנה להינשא לי?”

היא הביטה בו במבט מהורהר. “אני.. לא יודעת. הדבר המוזר הוא ש… שאני חושבת, שאני קצת מאוהבת בך. אני לא יודעת למה. אתה כל כך עסקי ובלתי אישי, כל כך קשור מעולם לא ניסית לנשק לי, מעולם לא נתת לי מחמאה.”

“חוץ מזה, לא מוצאת חן בעיני ההצעה הפתאומית וה – אה, בלתי סנימנטלית הזאת. למה שלא תשאל אותי שוב בקרוב? ובינתיים – אתה יכול לפחות להגיד לי שאתה אוהב אותי. זה עשוי להועיל.”

“בטח שכן, מיירה. סלחי לי. אך לפחות – את לא מתנגדת סופית להינשא לי? את לא דוחה אותי?”

היא הנידה בראשה לשלילה. עיניה המביטות בו היו נהדרות.

“אם כן, מיירה הניחי לי להסביר לך מדוע אני מעלה את ההצעה הזו באיחור שכזה, ובפתאומיות. ראשית, עבדתי בפרך כדי לגמור בזמן. יש לך מושג על מה עבדתי?”

“משהו שקשור בהגנה, למיטב ידיעתי. מין – מתקן שבנית אם אינני טועה, בכוחות עצמך, ללא תמיכה ממשלתית כלשהי.”

“זה נכון,” אמר בריידן. “השלטונות לא קיבלו את התיאוריות שלי – וגם רוב הפיסיקאים האחרים לא הסכימו איתי. אך למזלי יש לי – והיה לי – הון עצמי שצברתי מכמה פטנטים בשטח האלקטרוניקה שנרשמו על שמי לפני כמה שנים. הרעיון שעבדתי עליו היה בניית מתקן הגנה מפני פצצות אטום ופצצות מימן – למעשה מפני כל דבר אחר, שלא מסוגל לפוצץ את כדור הארץ לחתיכות קטנטנות. שדה־כוח כדורי, אשר כלום – דבר כלשהו – לא יוכל לחדור בעדו.”

“ואתה…”

“כן, עכשיו יש לי אותו. עכשיו הוא מוכן להפעלה מסביב לבניין הזה, והוא ימשיך לפעול כל זמן שאחפוץ בכך. כלום לא יכול לחדור בעדו, ואני מסוגל להפעיל אותו למשך כמה שנים שארצה. נוסף על כך, בניין זה מצויד עתה בכמויות אספקה אדירות – מכל הסוגים. אפילו כימיקלים וזרעים לגנים הידרופוביים. יש כאן מספיק ציוד להחזקת שני אנשים למשך – למשך כל ימי חייהם.”

“אבל – אתה מוסר את זה לממשלה, נכון? זה מתקן הגנה נגד פצצת מימן…”

בריידן קימט את מצחו בזעף. “נכון, אך לרוע המזל, מתברר שיש לו ערך צבאי זניח ביותר, אם בכלל. בנקודה זו צדקו השלטונות. את מבינה, מיירה כמות האנרגיה הנדרשת לשם הפעלת שדה כזה משתנית בהתאם לנפח החלל שהוא מקיף. השדה שמסביב לבניין זה יהיה ברדיוס של 80 רגל – וכשאני אלחץ על הכפתור המפעיל אותו, קרוב לודאי שהתצרוכת תגרום לקצר כללי בכל מערכת התאורה של קליבלנד.”

"כדי לכסות בכיפה כזו – אה, נניח כפר קטן או מחנה צבאי אחד, הם יזדקקו ליותר חשמל מאשר כל ארצות־הברית צורכת במשך מספר שבועות. ובכל פעם שאתה מפסיק אותו כדי להכניס מישהו או משהו פנימה, או להוציא החוצה, תזדקק לאותה כמות אדירה של חשמל, על מנת להפעיל אותו שוב.

“השימוש הסביר היחיד שהממשלה יכולה למצוא לו, הינו אותו שימוש שאני מתכוון לעשות בו בעצמי. לשמור על חייהם של אדם אחד או שניים, או לכל היותר שלושה, ולאפשר להם לחיות במשך השואה העומדת להתחולל. וחוץ מזה, השעה מאוחרת מדי אפילו לכך.”

“מאוחרת מדי – מדוע?”

“לא יהיה להם זמן לבנות את הציוד. יקירתי. המלחמה פרצה.”

פניה הלבינו והיא לטשה בו עיניה.

הוא אמר, “הודיעו ברדיו, לפני דקות מספר. בוסטון נהרסה באמצעות פצצה – פצצת מימן כנראה. הוכרזה מלחמה.”

הוא דיבר עתה במהירות גדולה יותר. “ואת יודעת מה פרושה של מלחמה גרעינית, ולאן היא תוביל. אני אלחץ על הכפתור המפעיל את שדה הכוח ואשאיר אותו עד שיהיה בטוח לצאת שנית.” הוא רצה להוסיף ולזעזע אותה ואמר לה, שאין הוא חושב שיהיה זה בטוח לצאת עוד בימי חייהם. “איננו יכולים לעזור לאיש עתה – מאוחר מדי. אך אנו יכולים להציל את עצמנו.”

הוא נאנח, “מצטער שנאלצתי לפעול בפתאומיות כזו. אך עכשיו את מבינה מדוע. למעשה אינני מבקש ממך להינשא לי מיד, אם את מפקפקת בכך, הישארי עימי כאן, עד שתהיי מוכנה. הניחי לי לעשות את הדברים ולומר את הדברים שהייתי צריך לעשות ולומר.”

הוא חייך לעברה, "עד עתה עבדתי כל כך קשה, כל כך הרבה שעות ביום, עד כי לא היה לי פנאי לחַזֵר אחריך. אך עתה יהיה פנאי, הרבה פנאי – ואני אוהב אותך מיירה.

היא קמה על רגליה, בפתאומיות. בלא משים, כמעט בעיוורון, פנתה לעבר הדלת.

“מיירה!” קרא. הוא עקף את מכתבתו על מנת ללכת בעקבותיה. ליד הדלת פנתה על עקביה וסימנה לו לעצור. פניה וקולה היו שקטים ושלווים.

“אני חייבת ללכת, דוקטור. יש לי קצת רקע רפואי בתור אחות. הם לבטח יזדקקו לי.”

“אבל, מיירה! תחשבי על העומד להתרחש שם בחוץ! הם עומדים להפוך לחיות! הם עומדים למות מוות נוראי. הקשיבי, אני אוהב אותך יותר מדי מכדי לתת לך ללכת לשם. הישארי, בבקשה.”

למרבית הפלא היא חייכה, “להתראות, דר' בריידן. חוששני שאצטרך למות יחד עם שאר החיות. אולי אני משוגעת.”

הדלת נסגרה מאחוריה. הוא עקב הוא עקב אחריה מבעד לחלון. יורדת במדרגות ופותחת במרוצה מיד עם הגיעה למדרכה.

רעם מטוסים נשמע מעל. כנראה, הירהר, משלנו. עדיין מוקדם מדי. אך יתכן שהם של האויב. יתכן, שבצורה כלשהי שמע האויב עליו ועל עבודתו ובחר את קליבלנד כמטרה ראשונית. הוא רץ לעבר הכפתור ולחץ עליו.

מחוץ לחלון, במרחק של כעשרים רגל ממנו, קמה ריקנות אפורה. יש מאין. כל רעש חיצון פסק. הוא יצא מן הבית והביט לשם – אל החצי הנראה לעין של הכדור האפור. שמונים רגל גובהו, מאה וששים רגל רוחבו; גדול מספיק בכדי להכיל את הבניין הקטן בו שכן ביתו ומעבדותיו. הוא ידע, שהשדה נמשך לעומק שמונים רגל בתוך הקרקע, ויוצר כדור מושלם. שום כוח תוקף לא יכול להיכנס מלמעלה, שום חפרפרת לא תוכל לחדור בעדו מלמטה.

ואכן, במשך שלושים שנה אף אחד לא חדר.

ובכן, לא היו אלה שלושים שנה רעות מדי, הרהר. ספריו היו עימו – ואת החביבים עליו קרא לעתים קרובות כל כך עד שידע אותם כמעט בעל פה. הוא המשיך לערוך ניסויים. והצליח – למרות שבשבע השנים האחרונות, מאז מלאו לו שישים שנה, החל בהדרגה לאבד עניין בכך – להשיג מספר הישגים צנועים.

הישגיו לא היו בסדר הגודל של השדה, ואפילו לא כמו המצאותיו הקודמות, אך לא היה לו שום תמריץ לכך. הסיכוי, שדבר מה מההמצאות שפיתח יועיל למישהו, היה קלוש ביותר. מה התועלת באלקטרוניקה מתוחכמת עבור פרא שאינו יודע להפעיל מכשיר רדיו, שלא לדבר על בנייתו.

אכן, היה לו כל שנדרש על מנת לשמור אותו שפוי ומאושר, פחות או יותר.

הוא פנה לחלון והביט בעדו אל האפרוריות האטומה, עשרים רגל ממנו. לוא רק יכול היה להפסיק אותו לרגע, וכשיראה את אשר ידע שיראה, להפעילו שוב במהירות. אך משהפסקת אותו פעם – הפסקת אותו לתמיד.

הוא פנה לעבר הכפתור ולטש בו את מבטו. לפתע שלח ידו ולחץ עליו. הוא פנה באיטיות לעבר החלון, ואחר כך הלך לשם במהירות, בריצה כמעט. הקיר האפור נעלם – ומה שנמצא מאחוריו היה בלתי יאומן.

לא קליבלנד אותה הכיר, אלא עיר יפהפיה, עיר חדשה. מה שהיה פעם רחוב צר, הפך לשדרה רחבה. הבתים והבניינים היו נקיים ויפים. בעלי סגנון בניה מוזר. דשא, עצים, הכל מטופח. מה קרה – כיצד זה יתכן? בעקבות מלחמה גרעינית, לא יתכן שהמין האנושי התאושש כל כך, וכל כך מהר. אחרת כל הסוציולוגיה הינה מוטעית ומגוחכת. והיכן האנשים? כאילו בתשובה לשאלתו, ראה מכונית חולפת. מכונית? הדבר לא דמה לאיזושהי מכונית שהכיר אי־פעם בעבר. גבוהה יותר, נסיעתה חלקה יותר, כושר תמרון משופר בהרבה – היא בקושי נגעה ברחוב. כאילו מין מכשיר שבה ביטל את הכבידה ויציבותה הובטחה באמצעות ג’ירוסקופים. איש ואישה נסעו בה. האישה נהגה. הגבר היה צעיר ויפה, וכך גם האישה.

הם סובבו את ראשם והביטו לעברו, ולפתע בלמה האישה את כלי הרכב – כלי הרכב נעצר במרחק עצירה קטן בצורה בלתי רגילה, יחסית למהירות בה נסעו. כמובן, הרהר בריידן. הם נסעו כאן לפני כן, וכאן היתה קודם כיפה אפורה, ועתה איננה עוד. המכונית המשיכה לנסוע. בריידן תאר לעצמו שלבטח הלכו לדווח למישהו.

הוא פתח את הדלת ויצא החוצה, אל השדירה היפה. בחוץ נוכח לדעת שמעט מאד אנשים סבבו ברחוב, מעט מאד תעבורה – הכרונומטרים שלו באמת פיגרו. במשך שלושים שנה פיגרו הכרונומטרים לפחות בכמה שעות טובות. השעה היתה שעת בוקר מוקדמת – לפי מצב השמש, בין שש לשבע בבוקר.

הוא החל לצעוד ולא פגש באיש בדרכו. מקום זה היווה עתה אזור מגורים, והשעה היתה מוקדמת מדי. מרחוק ראה מספר דמויות אנשים. תלבושתם היתה שונה מתלבושתו, אולם לא במידה כזאת שהוא יהפוך לנושא לסקרנות מיידית. הוא ראה עוד כמה מאותם כלי רכב מעניינים, אך איש מנוסעיהם לא הבחין בו. הם נסעו במהירות מפליאה.

לבסוף מצא חנות פתוחה. הוא צעד פנימה, סקרנותו העזה בוערת בו מכדי להמתין. מאחורי הדלפק ניצב צעיר בשיער מתולתל וסידר חפצים שונים. הוא הביט בבריידן בחוסר עניין, ואחר כך שאל בנימוס, “מה, אני יכול לעשות למענך, אדוני?”

“בבקשה, אל תחשוב אותי למטורף. אני אסביר אחר כך. ענה לי בבקשה על שאלה אחת – מה קרה לפני שלושים שנה? האם לא התחוללה מלחמה גרעינית?”

עיניו של הצעיר אורו, “אה, אתה בטח האיש שהיה מתחת לכיפה, אדוני. זה מסביר מדוע אתה…” הוא הפסיק לדבר, כאילו נבוך.

“כן,” אמר בריידן. “הייתי מתחת לכיפה. אבל מה קרה? מה קרה אחרי שבוסטון נהרסה?”

“חלליות, אדוני. הריסתה של בוסטון היתה תאונה בלבד. צי חלליות הגיע מאלדבאראן. גזע מתקדם בהרבה מאתנו, אחר וטוב לב. הם באו כדי לצרף אותנו ל”איחוד" ולעזור לנו. לרוע המזל, התרסקה אחת החלליות בתוך בוסטון – המנועים האטומיים שלה התפוצצו ומיליון אנשים נהרגו. אך חלליות אחרות נחתו תוך שעות בכל מקום, והסבירו מה קרה והתנצלו, והמלחמה נמנעה – ובדיוק בזמן, שכן חיל האויר כבר היה בדרך. אבל הצליחו לקרוא להם חזרה."

בריידן אמר בקול ניחר, “אז לא היתה מלחמה?”

“כמובן שלא. עתה המלחמה היא חלק מההיסטוריה האפלה שלנו, תודות ל’איחוד הגלקטי'. אין לנו אפילו ממשלות לאומיות שיכולות להכריז מלחמה. לא יכולה להיות מלחמה. וההתפתחות שלנו, בעזרת הידע של האיחוד, היתה – ובכן, היתה אדירה. התיישבנו על המאדים ועל הנוגה – הם לא היו מאוכלסים ו’האיחוד' הקציב לנו אותם כדי שנוכל להתרחב. אבל המאדים ונוגה הם רק הפרברים. אנחנו נוסעים אל הכוכבים, אנחנו אפילו…” הוא הפסיק.

בריידן אחז בקצה הדלפק בחזקה. הוא החמיץ את הכל. שלושים שנה חי בבדידות, ועתה היה אדם זקן. הוא שאל, “אתם אפילו – מה?” משהו בתוכו אמר לו מה עתיד הצעיר לומר, והוא בקושי יכול היה לשמוע את קולו שלו.

"ובכן, אנחנו לא בני אלמוות, אבל אנחנו הרבה יותר קרובים לזה ממה שהיינו אי פעם. תוחלת החיים שלנו היא מאות שנים. לפני שלושים שנה לא היית הרבה יותר צעיר מגילך אז. אבל חוששני שאחרת את הרכבת בעניין זה, אדוני. התהליכים שקיבלנו מאת ה’איחוד' פועלים לכל היותר, על בני אדם בגיל העמידה – מקסימום חמישים. ואתה – "

“שישים ושבע,” אמר בריידן בקול חנוק. “תודה רבה לך.”

כן! הוא החמיץ את הכל, הכוכבים… מה לא היה נותן כדי להגיע אליהם, אך עתה לא רצה בכך עוד. ומיירה, הוא יכול היה לחיות איתה, ושניהם היו נשארים עדיין צעירים.

הוא יצא מן החנות ופנה לעבר הבניין בו התגורר שלושים שנה. הם לבטח כבר ממתינים לו שם בשעה זו, ואולי יתנו לו את הדבר היחיד שיבקש מהם – אנרגיה כדי להפעיל את שדה הכוח, כדי שיוכל לסיים את שארית חייו שם, מתחת לכיפה. כן, הדבר היחיד בו רצה עתה, היה הדבר אותו רצה קודם פחות מכל – למות כשם שחי – בבדידות.

‘דו"ח ביניים’ הינו, ככל הנראה, הסיפור העברי הראשון שניתן לשייכו לתת־זרם של ‘סיפורי מד"ב אודות מד"ב’ – תת־זרם שטבעי היה לצפות להתפתחותו לאחר שנים רבות כל כך של ספרות מד"ב פורחת (בעולם).

* * *

דו"ח בינים של המחלקה לחקר עולמות חיצוניים.

הנידון: כוכב 78:121 לפי המערכה המרחבית ע"ש דלרון.

שם מקומי: ארץ.

שלב: יצירת תשתית למגע.

חומר רקע

ניתוח ההסטוריה המאוחרת של 78:121 לפי אנליזה מקיפה של מדגם אוכלוסיתי יצוגי, הביאו למסקנות ולנקיטת דרך פעולה הרצופים בזה.

מסקנות

א. נסיונות ההתקשרות עם תושבים מקומיים לא נתקלו בדחיה כפי ששוער תחילה, אלא במחסום אי־אמון ופחד מפני הבלתי ידוע או מדויק יותר, מפני הבלתי נתפס.

ב. הסתברות ההצלחה של ניסיון התקשרות נוסף עומדת ביחס ישר לשכנוע פסיכולוגי של האוכלוסיה בקיום אפשרות הגיונית כזו.

ג. הוכח, שקיום עובדות על נסיונות ההתקשרות הקודמים שלנו, אינו מתקבל על דעת האוכלוסיה (ראה סעיף א'). עצם קיום רעיון ההתקשרות עם עולמות חיצוניים נדחה והביא לפרוש בלתי נכון של העובדות. מכאן נלקח הבסיס העיקרי לאמונה הנרחבת בתורות הנסתר.

דוגמה: נצרות.

דוגמה: בודהיזם.

היחס בין הפרימיטיביות של האמונות האירציונליות, לבין רמת ההתפתחות המדעית הכללית – 1:500.

ד. דעות של מקומיים יחידים בעלי פרסום ציבורי ומעמד חברתי גבוה הן בעלות השפעה מרובה על עיצוב דעת הקהל.

ה. כל נושא המקבל צביון מחקרי מדעי נתפס, על פי רוב, כבעל בסיס הגיוני.

ו. הפער הטכנולוגי העצום בינינו לבין האוכלוסיה המקומית, מחייב שימוש בדמיון. המחשה לכך הם מושגים טריויאליים, שדרגת ההתפתחות הלוגית המקומית עדיין אינה מסוגלת לתפוס.

דוגמה: החוקים הפיסיקליים השלישיונים ומערכת היחסים יש מאין.

דוגמה: המושג המתמטי אין סוף.

דרך פעולה ותוצאות מקומיות

א. ע"י תיכנות שורשי עדין במוחות המקומיים הגענו להחלשת המחסום הפסיכולוגי הקבוצתי.

ב. דיוק התיכנות השורשי המעמיק עולה לפי פונקציה לינארית ממעלה ראשונה. כיום רואים אחוז הצלחה ניכר בשטח התיכנות השורשי הספיציפי.

דוגמה: א. אסימוב.

דוגמה: א.ס. קלארק.

ג. ההשפעה על מוחות מתוכנתים ספציפית, גדולה לפעמים בהרבה מהתיכנות הגלובלי ומהווה מקור עיקרי להפצת הרעיון.

ד. לפי ניסיון המתבסס על ניתוח מוחות מתוכנתים שורשית, קל כיום בהרבה לזהות את המוחות הפוטנציאלים לתיכנות ספציפי. המוח הנדרש הוא עשיר בדימיון, בעל תלישות מסוימת מהמציאות, בעל אמביציה גבוהה לשכנוע והרשמת הזולת.

דוגמאות: ראה סעיף ב.

ה. הפשרה בין מדע ודימיון נתקבלה טוב מהצפוי.

דוגמה: השם המקומי המרכז תחתיו את הנושא כולו – ‘מדע־בדיוני’.

חיזוי לעתיד הקרוב

א. חזוי מגמת התפשטות הרעיון – חיובית.

ב. שלב יצירת המגע הישיר בעל הסתברות גבוהה להצלחה.

חזוי לעתיד רחוק

א. לאחר יצירת הקשר הראשוני עם האוכלוסיה, יבוצעו השלבים השיגרתיים להשתלטות מלאה.

ב. בעיות מיוחדות נוספות עקב המרקם הפסיכולוגי המקומי – שלילי.

איזאק אסימוב, במאמרו ‘הסוף’ המתפרסם בגליון זה, מקציב לנו רק כמה עשרות (או לכל היותר כמה מאות) שנים עד לסופו המר של המין האנושי עלי האדמה הזאת. אפשר למצוא, כמובן, ליקויים שונים ומשונים בניתוחו מסמר השיער ולהטיל ספק בתקֵפות נוסחאות־חישוב־הקצין שלו. חזקה על אחדים מקוראינו שישנסו את עטיהם ויגיבו, במלים כדרבנות, על הנבואה הקודרת. על כן לא נתייחס כאן לפרטי הטעונים והמסקנות של אסימוב, אלא ננסה להפיג את המרה השחורה שמשרה עלינו ‘הדוקטור הטוב’, וזאת על ידי הבאת דעות מנוגדות, דהיינו אלה שלפיהן לא זו בלבד שקץ העולם אינו קרב, אלא שבעצם אין גבול להתפתחות ולצמיחה של המין האנושי, לפחות בעתיד הנראה לעין.

גבול הצמיחה

נבואות האבדון וקץ העולם ימיהן כימי התרבות האנושית, אך בתקופתנו ניתן להן ביטוי מחוזק ומחודש בייחוד בשלהי שנות הששים – תחילת שנות השבעים, עם ההכרה ההולכת וגוברת בסכנת הכלייה האורבת לנו, אם הרעות־החולות של עולמנו כמו התפוצצות האוכלוסין, זיהום האויר והמים ודלדול מקורות האנרגיה, ימשיכו להשתולל באין־מפריע. יש הרואים את הסיבה לגל הנבואות השחורות שגאה דווקא אז, באותם צילומים של כוכב הלכת ארץ כפי שנראה ממסלולי חלליות ‘אפולו’, שעוררו את החרדה לגורלו של אותו כוכב לכת. שיאו של הגל היה ספר בשם ‘גבולות הצמיחה’ שפורסם בשנת 1972 על ידי קבוצת מדענים ואנשי תעשייה שנודעה בכינוי ‘המועדון של רומא’, ושבו ניבאו המחברים, על סמך ניתוח נתוני מצב בעזרת מחשב, את התמוטטותה של הציביליזציה האנושית עד שנת 2100 – אלא אם כן יינקטו צעדים דרסטיים להגבלת הצמיחה הכלכלית והטכנולוגית. הספר רכש לעצמו חסידים רבים, ומתנגדים רבים לא פחות, אשר ערערו לא רק על שיטות החיזוי של ‘המועדון’ ומסקנותיו, אלא גם על עצם שיטות החיזוי העתידנית המשליכות לעתיד את הנתונים (השנויים במחלוקת) של ההווה. היו שטענו, שאילו נכתב הספר בתחילת המאה, היה בוודאי צופה את התמוטטות הציביליזציה עד שנת 1976…

במאמר היתולי שהתפרסם ב־11 למרץ 1972 בעיתון הבריטי ‘אקונומיסט’ סיפר המחבר על מחקר שנערך, כביכול, בשנת 1872 על רשת התחבורה של לונדון, ושמסקנותיו הוודאיות היו שעל סמך הנתונים של אז, צפויה לונדון עד שנת 1972 להיקבר כליל תחת הר של גללי סוסים… והמבין הבין. ואילו מאמר שפורסם ע"י הבנק העולמי הוכיח באותות ובמופתים שבכל המודלים הכלכליים שנותחו בספר ‘גבולות הצמיחה’ התבססו אנשי ‘המועדון של רומא’ על נתונים מפוקפקים או מגמתיים.

אחד הספרים הבולטים שנכתבו במגמה לכפור בתזה של ‘גבול הצמיחה’ היה ‘עשרת אלפים השנים הבאות’ מאת אדריאן ברי, שראה אור בשנת 1974 ואשר זכה שאיזאק אסימוב עצמו כינה אותו ‘השקפה נועזת ורבת־דמיון על הרחבתם האפשרית של אופקי־אנוש’. אדריאן ברי אינו מתעסק ב’קטנות' כמו סטטיסטיקה זו או אחרת אודות גידול מדאיג יותר או פחות של זיהום האויר או קצב צריכת האנרגיה. טענתו פשוטה: משך החיים של השמש, מלידתה עד להפיכתה ל’ענק אדום' הוא כאחד־עשר מיליארדי שנים. מתוך אלה חלפו עד כה כחמישה מיליארדי שנים, מהם שני מיליוני שנים בלבד של אבולוציה אנושית. אין כל סיבה שהאבולוציה האנושית לא תימשך לפחות במהלך ששת מיליארדי השנים שנותרו עד דעיכתה של השמש. כותב אדריאן ברי: “יותר מדי ספרים על מסע בחלל ותכניות עתידניות אחרות מסייגים את תחזיותיהם בדבר ההישגים האדירים במילים ‘בתנאי שעד אז לא נפוצץ את עצמנו.’ כנראה שלא עלה על דעת מחבריהם שלבטח מספר רב של אנשים ישרדו גם אחר אותה ‘התפוצצות’”. הכוונה, כמובן, לשואה גרעינית שאותה מנבאים השכם והערב מחשבי הקִצין. לדעתו של ברי (המצטט בהקשר זה את העתידן הנודע הרמן קאהן, בספרו ‘על מלחמה תרמו־גרעינית’), בכל מלחמה גרעינית אפשרית ישרדו בחיים חלקים ניכרים של האוכלוסיה, ושיקום ההרס בעקבותיה הינו רק שאלה של זמן. ואין זה משנה כלל אם מחצית האוכלוסיה שתישרד, נניח, תשקם את ההריסות בתוך 40, 400 או 4000 שנה – מה משמעות יש לפרקי זמן אלה לעומת סדרי גודל של מיליוני שנים? “מלחמה גרעינית תהיה שואה נוראה”, אומר אדריאן ברי, “אבל אם נתייחס אליה לנוכח קנה המידה של ההיסטוריה העתידית של כדור הארץ, חשיבותה בטלה בשישים.” לדעתו, השמדת המין האנושי כולו הינה משימה כמעט בלתי אפשרית: "כדי לחסל לעולם ועד חיים תבוניים על פני כוכב לכת זה, יש צורך:

1. לחסל כל בן־אנוש באשר הוא; אם תישרד אפילו קבוצה של 500 איש משני המינים, תוכל הציביליזציה לשוב למצבה הקודם בתוך לא יותר מחצי מיליון שנים.

2. לחסל כל קוף באשר הוא; מיני קופים יוכלו, במשך הזמן (אי אלו מיליוני שנים) להתפתח לציביליזציה טכנולוגית רבת־עוצמה.

3. לחסל את כל הסנאים, החדפים, וכל יונקי העצים למיניהם. אבות אבותינו היו, ככל הנראה, חיות מעין אלה לפני כ־70 מיליוני שנים.

4. להשמיד את כל העצים ואת כל עולם הצומח, וכן לעצור את זרימת האוקיאנוסים כדי למנוע חמצן מכל יצור חי באשר הוא.

5. לחזור על הפעולה האחרונה מדי מיליון שנה, פחות או יותר; שהרי כל אימת שעולם הצומח יקום מחדש, תופיע במהרה אטמוספירת חמצן."

יצר הקיום

המסקנה – לטווח ארוך (והכוונה לסדרי גודל של מיליוני שנים) אין סיבה לדאוג לגורלם של החיים על פני כוכב לכת זה. אך אם הציביליזציה הקיימת היום תתמיד להתקיים עם אותו קצב ריבוי כפי שהוא היום – זהו עניין אחר. אכן, בקצב הנוכחי מכפיל העולם את אוכלוסייתו מדי 35 שנים, ופרושו של דבר, כדברי אסימוב, ‘צפיפות כפולה משל מנהטן בצהריים’ בכל רחבי העולם, כולל אוקיינוסים, מדבריות וקרחונים, עד שנת 2436. ברור שזהו מצב אבסורדי, וכדי שלא יגיעו הדברים לידי כך – חייב לקרות משהו.

מה שאסימוב אינו מזכיר במאמרו הוא שאף כי קצב הריבוי הממוצע העולמי הינו אכן כ־2% לשנה, הרי במדינות בעלות טכנולוגיה ורפואה מפותחות כמו ארצות צפון אמריקה, אירופה ויפן, קצב הריבוי נע סביב 1%, ואילו בארצות נחשלות יותר – הוא מגיע עד 4%. המסקנה – עולם המפותח מבחינה טכנולוגית נוטה להקטין את שעור הריבוי הטבעי שלו, וככל הנראה להגיע, בסופו של דבר, למאזן יציב בין לידות ומיתות.

מחקרים סטטיסטיים רבים מצביעים על כך שבארצות רבות הגיע שעור הריבוי השנתי לשיא במחצית הראשונה של שנות השישים, ומאז הוא הולך וקטן בהתמדה. הגבלת הילודה בארצות שאוכלוסייתן ‘מתפוצצת’ איננה נראית כה חסרת תקווה כפי שנראתה פעם, והצלחות יחסיות בתחום זה מורגשות במדינות כמו סין, הודו, פקיסטן ועוד.

ביולוגים רבים סבורים שיצר הקיום המוטבע בכל יצור חי כופה עליו הגבלת ילודה אינסטינקטיבית ברגע שריבוי מופרז עלול לסכן את עצם הקיום. בשנת 1952 ערך החוקר האמריקני ג’ון קלהון ניסוי מפורסם בחמש חולדות בריאות ומוזנות היטב, אשר פרו ורבו להן בכלוב שהיה בנוי להכיל 5000 חולדות. להלכה היה צריך מספרן להגיע ל־50,000 כעבור שנתיים, אך משום מה נעצרה ההתרבות בהגיען ל־200 בלבד, ולפי טענתו של קלהון גם אילו נמשך הניסוי עוד ועוד – לא היה מספר זה משתנה באופן משמעותי. בהנחה שיצר הקיום הטבעי של האדם אינו פחות מפותח מזה של חולדות – יש מקום לתקווה שגם אוכלוסיית העולם תגיע לאיזון סביר, במוקדם או במאוחר. האין עצם הופעתם של מאמרים ‘ונבואות’ כמו ‘הסוף’ של איזאק אסימוב מהווה סימן לאותו יצר קיום? הרי כל מטרתן לשכנע אותנו לנקוט בפעולות של ממש לשם הגבלת הריבוי, באמצעות המנגנון הביולוגי הטבעי המייחד את האדם – התבונה. ואם כי המצב החמור חייב בוודאי להטריד את מנוחתנו, אנו רשאים בהחלט לקוות שבמהלך המאה העשרים ואחת תתייצב אוכלוסיית כדור־הארץ סביב ה־10 מיליארד נפש (בתנאי שעד אז “לא נפוצץ את עצמנו,” כמובן…)

“בתקופה של שישה מיליארדי שנים כמעט כל דבר שיכול להתרחש, אכן יתרחש,” כותב אדריאן ברי. כל השואות והמלחמות למיניהן עלולות רק לדחות את ההישגים הכבירים הצפויים, אך לא למנוע אותם. אך גם ברי מסייג את נבואותיו האופטימיות ומתנה אותן בשלוש הנחות:

"1) לא יהיה שינוי משמעותי בקרינת השמש.

2) לא תהיה פלישה של טכנולוגיה זרה עויינת אל מערכת השמש.

3) טבע האדם לא ישתנה באופן מהותי – או, ליתר דיוק, תגובת אנוש לגרויים תישאר כמות שהיא."

אם אכן שלושת ההנחות נכונות – אין שום ‘גבול צמיחה’, לדברי אדריאן ברי. וגם אם משאבי כדור הארץ אינם בלתי נדלים, לפנינו מערכת השמש, ואחריה הגלקסיה כולה.

שלושה שלבים

האסטרונום הרוסי הנודע נ.ס. קרדאשב הגדיר בשנת 1964 שלשה שלבים בחייה של ציביליזציה פלנטארית: שלב א' הוא זה שבו מתקיימת הציביליזציה על משאבי האנרגיה והחומר של כוכב לכת אחד ויחיד. זהו השלב שבו אנו מצויים כעת. בשלב ב' מנוצלת כל מערכת השמש של אותו כוכב לכת, כאשר הטכנולוגיה משמשת לפרוקם של כוכבי לכת בלתי מיושבים והקמת מושבות חלל או אף מעין כוכבי לכת מלאכותיים במסלולים סביב השמש, המתאימים והנוחים ביותר לחיים. על ידי כך תנוצל במלואה אנרגיית השמש שאנו נהנים כיום רק מחלק זעיר ממנה. אנו נמצאים בתחילת הדרך למעבר לקראת שלב זה. תחנות החלל ‘סקאילאב’ ו’ספייסלאב', לוויני אנרגיית שמש, תכניות להקמת מושבות־חלל ולניצול חמרי גלם מחגורת הכוכביות – כל אלה הינם אותות מבשרים. אך גם שלב ב' הוא צנוע למדי בהשוואה לשלב ג' שבו, לדברי קרדאשב, מנצלת הציביליזציה הטכנולוגית לקיומה חלקים שלמים של הגלאקסיה שלה. (את שלב ד' והלאה השאיר קרדאשב כנראה לדמיונם של חובבי המד"ב…)

בניית אנטנת מיקרו־גל בעזרת מעבורת חלל

המהפכה התעשייתית השלישית

אחד מחלוצי החיזוי הטכנולוגי המודרני, הארי סטיין, כתב בשנת 1976 בספרו ‘המהפכה התעשייתית השלישית’: “אנו יכולים רק להתחיל לחוש את מלוא ההשפעה המהממת של הניצול התעשייתי של החלל. התחזית האומרת שפעילות תעשייתית המבוססת על החלל עשויה לשחק תפקיד מכריע בגורלנו הפלנטרי במשך מאת השנים הבאות, נראית אולי כיום ספקולטיבית למדי. אך הצידוק לתחזית זו מבוסס על מגמות היסטוריות ארוכות־טווח.” סטיין מתאר בפרוטרוט את התפתחותה ההדרגתית של המהפכה התעשייתית השלישית, שתחילתה בתחנות־חלל מסלוליות, ההופכות אט־אט למפעלי־תעשייה חלליים, ואלה משמשים גרעין שסביבו צומחת פעילות טכנולוגית מתקדמת יותר ויותר.

מטרת המהפכה התעשיתית השלישית היא, לדברי סטיין, להפוך את כוכב הלכת ארץ לגן פורח, לגן עדן חדש, שבו כל צורות החיים הארציות תוכלנה להתקיים ללא חשש של הכחדה. ‘השיבה אל הטבע’ – משאת נפשם של אנשים רבים כל־כך – תתגשם לא על ידי זניחתה של הטכנולוגיה המודרנית, אלא דווקא הודות לפיתוחה עד לרמה שתאפשר להרחיק את כל המרכיבים המזהמים של התעשייה – אל החלל.

ומה באשר לאיום הממשי והקרוב ביותר לקיומה של הציביליזציה הטכנולוגית שלנו – דלדול מקורות הדלק המניע את גלגלי התעשייה? אין כל מחלוקת על כך שחומרי הדלק האורגניים, וכן חומרי הדלק הגרעיניים המשמשים לתהליכי הביקוע, לא יספיקו ליותר מדורות בודדים של חיי עולם צורך אנרגיה בקצב הולך וגובר.

הרכבת אנטנות מיקרו־גלים להעברת אנרגיית השמש מלווינים אל כדור הארץ

אבל מדוע אנחנו חייבים להיות פסימיים עד כדי כך שלא נאמין בקיומם של מקורות אנרגיה חדשים השונים תכלית שינוי מהמוכר לנו כיום? מדוע להניח שהמדע מיצה את עצמו בכל הקשור לשכלול שיטות הפקת אנרגיה? הארי סטיין צופה בעתיד הרחוק – במאה העשרים וחמש, אולי – אנושות שצרכי האנרגיה שלה מגיעים לפלט האנרגיה של השמש כולה. “אין אנו יכולים לעשות זאת בשום טכנולוגיה הניתנת לחיזוי היום, אך התוצאה עשויה להיות ‘חור שחור’ מעשה ידי אדם¹… כשנגיע לרמה טכנית שתאפשר לנו ליצור ‘חורים שחורים’ משלנו בחלל, תהיה בידינו היכולת לנצל גם את פלט האנרגיה של כוכבים אחרים.”

פועל מצחצח מראָה פאראבולית

ובינתיים, עד שנגיע למקורות אנרגיה שהינם כיום עדיין בחזקת דמיון פרוע, וגם עד שתימצא השיטה להפקת אנרגיה זולה ובטוחה מהיתוך אטומי דֶאוטֶריום, יש בסיס לתקווה שנצליח להתקיים גם לכשיאזלו מאגרי הדלק האורגני. בשנים האחרונות מושקע מאמץ רציני בפיתוח שיטות הפקת אנרגיה ממקורות המצויים תחת ידינו – אנרגיה גיאותרמית, אנרגיית רוח, וכמובן, המקור המבטיח ביותר – קרינת השמש. וכשמדובר באנרגיית שמש אין המדובר רק בשימושה לגידול האצות באותם מיכלים חובקי־עולם נוסח אסימוב, אלא לניצול יעיל בהרבה. מזה עשר שנים מתגלגל לו הרעיון של לווייני אנרגיית־שמש, ונראה שסוף סוף הוכחה מעשיותו והוא עולה על דרך הביצוע. במרכזי המחקר והפיתוח של סוכנות החלל והתעופה האמריקנית מונחות תכניות מפורטות ללווינים אלה, שיהיו למעשה קולטי שמש ענקיים שיחוגו במסלול היקפי בחלל, יקלטו את קרני השמש בניצול מקסימלי (ללא מכשולים אטמוספריים), ימירו אותה לזרם חשמלי בתאים ה’פוטו־וולטאיים' שלהם, וישגרו אותה אל פני האדמה באלומת מיקרו־גלים. זו תיקלט על ידי אנטנות קרקע ותומר שוב לאנרגיה חשמלית. יעילותו הרבה של התהליך הוכחה כבר בשנת 1975 בהדגמה מרשימה של מעבדות ג’יי.פי.אל בגולדסטון, קאליפורניה, כאשר אנרגיית מיקרו־גלים שוגרה דרך האויר למרחק של כשני ק"מ והומרה לחשמל. מרבית הידע הטכנולוגי הדרוש לבניית לוויני אנרגיית שמש מצוי בידינו היום, ולאחר הכנסתה לשימוש של ‘מעבורת החלל’ ככלי עבודה שגרתי להקמת מבני־ענק בחלל ולטיפול שוטף בלווינים, יישאר רק מכשול אחד בדרך להגשמת התכנית – התקציב. יש להניח שעליית מחירי הנפט תביא, במוקדם או במאוחר, להסרתו של מכשול זה. המדען נייל פ. רוזיק, יועץ לענייני ניצול אנרגיה בנאס"א, רואה בעיני רוחו 35 לווינים כאלה בשנת 1990. בתחילת המאה הבאה אנו עשויים ליהנות מאספקת אנרגיה שוטפת, יעילה, זולה, בלתי מזהמת והעיקר – מתמדת ובלתי נדלית (לפחות ששת מיליארדי השנים הבאות). לדברי ר. ה. מילר, נשיא המכון האמריקני לאוירונאוטיקה ואסטרונאוטיקה, כל הבעיות ההנדסיות הכרוכות בפרוייקט זה יכולות להיפטר במהלך העשור הזה.

“המדובר בפתרון עולמי לבעייה כאובה,” אומר מילר. “אנו מציעים באמת ובתמים לנצל את החלל לטובת האנושות כולה, ולהפיג חלק ניכר מהמתחים, העלולים להוביל להרס עולמנו. למה אנו מחכים?”

תחנת כוח במעבדות סנדיה בניו מקסיקו, ההופכת קרינת שמש לאנרגיה חשמלית

הסיפור שלפנינו, שעלילתו חובקת יקום ומלואו (אם לא למעלה מזה) נכתב בשנת 1976 על ידי סופר בלתי מוכר, יחסית. אף על פי כן נראה לנו שהוא בהחלט ראוי להערצה – עם כל הסיכון הכרוך בכך. אם תקראו הקדמה זו שוב לאחר קריאת הסיפור – תבינו בדיוק למה אנו מתכוונים…

* * *

מיד לאחר שנפרדתי מגילדלין וחזרתי לספינתי ניגשתי, בתחושת אי־נוחות, לבדוק את מצבי הפינאנסי. ידעתי, שבילוי ושעשועים בחברת חתיכה מובחרת כגילדלין הם עניין יקר – בשבילי היה זה עניין יקר מאז ומתמיד – אך השאלה המיידית היתה, בדיוק, עד כמה יקר.

אני מודה ומתוודה: אינני מתת האִישְחוֹל לאישה. אינני פגום או מדכא או משהו כזה, אבל גם לא משהו מיוחד. אני סתם ממוצע. הצרה איתי, שאין לי עניין לבטל את זמני בחברת נערות ממוצעות סתם. אני חורג תמיד ממעמדי, והולך לנערות מסוגה של גילדלין.

חולשה מעין זו עלולה להפוך את החיים ביקום קר ואכזר זה למטורפים למדי.

“ספרי לי מה הנזק, חללית,” גנחתי.

“אבקש את סליחתך, מר ריילסטן?”

“מאזני הפינאנסי!” נבחתי.

“כן, אדוני. מאזנך עומד על 217 יחידות הערצה, דבר המורה על הוצאה של 1,677 יחידות הערצה ב־36 שעות התקן החולפות, אדוני.”

יותר מאלף שש מאות הערצות! פערתי את פי בתדהמה. הלא פירושה של הוצאה כזו (פירפרה נישמתי), שגילדלין ודאי לא החזירה אפילו 10 יחידות! בוז משועשע! זה כל מה שחשה כלפי!

“מישהו צריך לבעוט בי,” פלטתי.

“שמא אחקה את אביך, אדוני?” הציעה החללית.

“לא!”

“אם כך, אולי את אמך, אדוני. מילת ניחומים עשויה להועיל יותר מבעיטה לשיפור מצב־רוחך הנוכחי, מר ריילסטן.”

“לא! אף לא אחד מחיקוייך הארורים, חללית! שמעי, האם ייתכן שמישהו הוליך שולל את המחושים שבצלחת הראדאר וגרם להם טעינת־יתר?”

“בהחלט לא, אדוני,” היתה התשובה, בקול שנשמע נעלב כמעט. “לא ניתן להונות את מערכת חישוב ההערצה, וכל חילופין של למעלה מ־500 יחידות הערצה נבדקים ומאומתים בקפידה.”

“בסדר, בסדר,” רטנתי. “התנדפי.”

הכל היבהב סביבי, כפי שקורה לעיתים בחלליות הישנות יותר – הרכב שלי היה עסק משומש – ואז הפך הכל, למשך תריסר שניות, לשקוף, ואחר כך לבלתי־נראה לחלוטין, הבטתי סביבי בשיממון.

נמצאתי בתנועה, בהתרחקות שרירותית מקבוצת הגלאקסיות האַבְרַקְרוֹמְבִית, שבה ביליתי עם גילדלין. ניסיתי להירגע ולחוש מאוחד עם יְפִי־הטבע – הנוף המאוכלס גאלקסיות האברקרומבי, שבו מעוצבות הספיראלות בחן שאינני מכיר בשום מקום אחר. אין כאן דבר שיגרום לעיניך לצאת מחוריהן, אך זהו נוף כפרי נעים ומרגיע.

לאחר כשעה של הסתכלות בנוף חשתי נינוח והלכתי לישון.

כשהתעוררתי, 10 שעות מאוחר יותר, נמצאה קבוצת ג’וֹנְקְרַאסְט הישר לפני. הרגשתי מטושטש מרוב שינה, דבר שהיווה שיפור במצב רוחי.

אמרתי לחללית, “שַנִי כיוון בעשרים מעלות דרומה, והגישי לי ארוחת בוקר. תפריט תִקְני.” לא היתה לי הערצה לבזבזה על אוכל, ולמעשה הייתי רעב מספיק בכדי להינות מתפריט מוקצב – קציפת תפוז, קותל וביצה, טוסט עם ריבה וקפה – תפריט שבהיותו תיקני לא יעלה לי דבר. כשסיימתי ועברתי ריקון־מעיים וסאניטציה בידי החללית, תפסתי את עצמי בידים. היה עלי לעשות משהו בנוגע למצבי הפינאנסי.

“בקרת הליכה, חללית.”

“כן, מר ריילסטן.”

עמדתי והתחלתי ללכת. המשטח־הבלתי נראה שמתחת כפות רגלי נדמה חלק ומדושא. “גראוויטציה אחד נקודה חמש,” אמרתי.

חשתי את גופי נלחץ כלפי מטה תחת העומס, וריבעתי את כתפי לעומתו. צעדתי במרץ, כשהחללית מגיבה לכל שינוי בכיוון ובמהירות ההליכה. טיילתי לי בין קבוצות הגאלקסיות, בוחר את נתיבי בפיזור־נפש בעוד מחשבתי עוסקת בבעייה הניצבת לפני.

אך ללא הועיל.

הצרה היתה, שמקורות ההכנסה הישנים שלי נדפקו. הזדקנתי כבר מכדי לרוץ הביתה ולבקש נדבה. הזמן שלי הבהיר את העניין היטב. באשר לילדים, שאיתם שיחקתי בין הכוכבים במערכת־האם הישנה שלי – נו, מסתבר שגם העניין הזה כבר החמיץ לגבי.

היו זמנים בהם יכולתי לקפוץ לבקר את החבר’ה הוותיקים, לשמח את ליבי בסיפורים על החתיכות המפורסמות שאיתן עשיתי את הסקנדלים הגדולים, ולהביאם תוך זמן קצר לכך שיהיו בוהים בי (בהערצה, כמובן). פעם, הוצאתי אלפיים יחידות הערצה מהחבר’ה במערכת־האם… וכל מה שג’אליה הצליחה להוציא ממני היה תשע מאות יחידות. היא לא היתה לוהטת כפי שסיפרו עליה.

אבל בפעם האחרונה שהגעתי הביתה לדפוק את החבורה הוותיקה, העסק לא עבד. אולי הם מזדקנים והופכים קשים להתרשם. אני זוכר, שמרגיה גרוסיט נתנה בי מבט קשה ואמרה: “בוז’ה ריילסטן, האם לא הגיע הזמן שתתישב במקום אחד?”

והארמו ג’ונס אמר, “אני מניח שכל אחד יכול להתעסק עם היפהפיות הגדולות, אם הוא מוכן להשקיע בזה אלף יחידות.”

האם תאמינו, שיצאתי מהחבורה הזאת של שפלי־רוח עם פחות יחידות מכפי שהגעתי אליה?

ובכן, מאין לכל החולות אשיג הערצה?

נמצאתי במבוי סתום. עלול הייתי לעשות, מחוסר ברירה, מה שהציעה מרגיה גרוסיט – להשתקע עם בחורה בינונית, ולבלות את חיי באכילת מזון תקני תשעה מתוך עשרה ימים, בגידול ילדים שעשויים להעריץ את הזקן, ובבניית יחידות השתתפות עם אימם.

התכווצתי למחשבה זו. כבר טעמתי דברים טובים יותר. אך מחשבותי לא הובילו אותי לשום מקום.

“לנתק בקרת הליכה. להפחית גראוויטציה,” פקדתי בעייפות, כושל לעבר כסאי.

“כפקודתך, מר ריילסטן.”

“בירה תיקנית.”

“כן, אדוני.”

ישבתי, לוגם מן הבירה כמו איזה כלומניק. זה מה שהייתי, כלומניק אחד בשושלת ארוכה של כלומניקים, אך בניגוד לשאר הריילסטנים, לא יכולתי להימנע מלדעת שאני כלומניק.

דוד באקסטון הקשיש, לדוגמה. כמו קרש – הוא היה. ציחקקתי משנזכרתי בדוד באקסטון. כשדיבר, לשונו קשקשה במוחו! מה שאני מתכוון לומר בזה הוא, שמוחו היה מטופש דיו להאמין למה שאמרה לשונו. עם זאת, בדרכו שלו, היה ליצן לא רע.

“חללית,” אמרתי. “דודי באקסטון העניק לי את החיקוי שלו לפני שלוש שנים. אינני יודע אם השלכתי אותו. בדקי אם הוא נמצא ברשותך.”

“כן אדוני, הסרט של באקסטון ריילסטן מתוייק.”

“בסדר, חַקי לי אותו. עשי זאת בקיצור. אינני רוצה לבלות שעה בפרישת הצרות שלי לפניו.”

“כן, אדוני.”

הספקתי לכלות את הבירה שלי בטרם נכנס החיקוי לתא האורחים. “הי, דוד באק,” קיבלתי את פניו.

“שלום, בוז’ה,” ענה ביד מושטת. “ובכן, ארבע שנים עברו מאז ראית אותי לאחרונה, נכון?”

“מצטער, דוד. פשוט הייתי עסוק.”

“אני מבין, בוז’ה,” הוא חייך. “העניין הוא שקראת לי עכשיו, כשיש לך בעייה שמצריכה חוכמת־חיים וניסיון. לא נתתי לך את ההקלטה בציפייה להיות בן לווייתך הקבוע – אתה כמובן מעדיף חברים בגילך.”

קיבלתי זאת בלי הַנֵד עפעף. ‘חוכמת־חיים’ – הה! לו אפשר היה להתעשר על ידי הערצה עצמית, היה דוד באקסטון האיש העשיר ביקום! האמת היתה, שפשוט רציתי מישהו שידבר איתי בלא שיֵעָשה רגשני כחיקוי של אמא, או יציק לי בדרשה נרגזת כחיקוי של אבא.

“אומר לך דוגרי, חבר,” אמר בדרכו החגיגית, המתלוננת. “עלינו לעמוד נוכח המציאות, והמציאות היא קשה.” הוא השתרע בנוחות על הספה. “מיהו האדם, או מהו האדם – אין שאלות כאלה שוות אפילו יחידה קצוצה! למדתי זאת לפני זמן רב, בוז’ה. מה שאני מתכוון, בוז’ה – אל תצפה ליחס של כבוד, אתה מבין?”

“כן, בטח,” עניתי. “אולי תשתה בירה, דוד?”

“בעונג רב. כעת, בוז’ה – הבעייה שלך היא פינאנסית. בזאת אתה בסירה אחת עם כל אדם הגון שחי אי־פעם. אף שיטה מוניטארית בהסטוריה לא היתה הוגנת לחלוטין. האיש הישר. זה מה שעיכב את התקדמותי בחיים. אמור לי, בוז’ה, מדוע לדעתך משתמשת מערכת המסחר שלנו בהערצה כבמטבע העובר לסוחר?”

“ובכן,” אמרתי, “מכיוון שהערצה היא האיכות הבסיסית המבוקשת. כל אחד מנסה להשיג אותה, וזה טוב. זה מניע את גלגלי החברה. לכן, משגילה המדע דרך לקטלג ולמדוד הערצה, היא אומצה כמטבע.”

דוד באקסטון חייך בידענות, “זה מה שלימדו אותך בבית הספר, לא כן, בוז’ה?”

“כן.”

“הצרה היא, חבר, שישנם שיעורים שאינם נלמדים בבית הספר,” אמר. “הם לא יצייצו אפילו רמז על האמת לאמיתה – שהמערכת שלנו משפילה את ההערצה בהופכה אותה למטרה לחומריות גסה, באותו אופן שהקדמונים השפילו את המתכת היפה ביותר שלהם, הזהב, בעשותם אותו אמצעי לסחר חליפין.”

“אך בכך לא תם הבזיון, בוז’ה,” המשיך בדבריו המייגעים. “בין אם הכסף מבוסס על זהב, על עבודה או על הערצה, הוא מאלץ את האדם לעשות מעשים שלא היה עושה אלמלא כן. הוא מכריח אותו לפעול בניגוד לתחושותיו המעודנות יותר.”

“הוא גורם לו להתיך אותם קישוטים שהיו אהובים כל כך על קדמונינו ולהפכם למטבעות. הוא גורם לו לעבוד בשעה שהיה מעדיף לנוח. הוא גורם לו לאנוס עצמו לתוך דפוס של הערצה. האין זה כך?”

“כן, ואני לא מצליח למצוא לעצמי את הדפוס המתאים,” אמרתי בעגמומיות.

“אמת ויציב!” אמר בהטעמה. “ואומר לך מדוע, בוז’ה. זה משום שאתה דומה לי יותר מדי!”

התחלחלתי מעט. אם אמת היה בדבר, היו אלה החדשות הגרועות ביותר ששמעתי בחיי.

“יש בך יותר מדי יושר,” הסביר. “אתה רוצה להיות מה שהינך באמת, מבלי להשפיל את הטוב שבאופיך בכך שתפעל כפי שהמערכת הכספית מנסה לאלצך לפעול! אתה מבין?”

לא בדיוק הבנתי, אך הנהנתי בכל זאת בראשי.

“אם כן, מעשיו של האדם הם הנחשבים,” הסתכנתי.

“כפתור ופרח!” הריע. “לא מה שהינו, אלא מה שהוא עושה!” הוא גירגר את הבירה שלו והוסיף בעצב, “לא תמיד היו פני הדברים גרועים כל כך. בעידן הדולר היתה אימרה ‘לא מה שאתה מכיר, אלא מי שאתה מכיר’ – היה זה, בוודאי, תור הזהב. החברה הידרדרה מאד מאז.”

“אני מניח,” הסכמתי ברוח נכאה. “אך המערכת שלנו לא היתה נוראה כל כך לוּ היו משנים אותה רק מעט. קח אותי לדוגמה. אני אוהב להעריץ. בייחוד אני אוהב להעריץ חתיכות מסויימות. העסק היה צריך לפעול כך, שאוכל להתרכז בהערצתי אותן, שכן זהו הדבר שאני מיטיב לעשות, מבלי שאצטרך להשתדל להיות נערץ בה בעת. צריכה היתה להיות קיצבה לברנשים כמוני… נאמר, מאה־מאתיים יחידות ליום…”

“נכון, אך השלטונות לא יֵאוֹתוּ להקשיב לרעיון כזה. אף לא לשנייה.” נחר. “הדבר יעמיד את חברת ההערצה בסכנה. מטרתה של כל המערכת היא לאלץ את כולם להיות נערצים־ככל־האפשר. זוהי עבדות מן הסוג הגס ביותר. זו המציאות המרה, בוז'.”

המשכנו לפטפט וסעדנו ארוחת צהרים תקנית. אזי, נוכחתי שניצבת לפני משימה מביכה – איך אוכל להפסיק את החיקוי של דוד באקסטון?"

מעולם לא היתה זאת בעייה עם אבא או אמא… הם שמחו תמיד לחזור לסרט ההקלטה לאחר ביקור קצר. אך דוד באקסטון נראה כמי שמתכוון להשתקע לביקור של שבועיים. אם אוֹרֶה לחללית להחזיר אותו בניגוד לרצונו, הרי בפעם הבאה שיצא מן הסרט לא יהיה שרוי במצב רוח ידידותי כלל וכלל.

לבסוף נגלה לי פתרון.

“דוד באק,” אמרתי, “ברצוני שתיהנה מן הארוח בחללית. בעליה הקודמים צייד אותה בסרטים של חתיכות. אני סבור שהן היו ברשימת רבי־המכר בזמנו. מצטער שאין באפשרותי להציע לך משהו מודרני יותר.”

ניצוץ חומד הופיע בעיני דוד באקסטון, “ובכן, תראה, בוזה, נחמד מצידך, אבל דודתך – יברכנה האישחול – יש לה רעיונות מיושנים. היא תפשוט את עורי אם אתחיל להסתובב עם חיקויים של חתיכות.”

“אינני מבין איך היא תוכל לעשות זאת, דוד. אתה מופרד מן האני המקורי שלך, הנשוי לדודה בַּאוֹבִּילָה. איך היא תוכל לדעת מה מעשיך?”

הדוד באקסטון נחר, “תמיד אני שוכח שאני חיקוי. אני עשוי לקבל את ההצעה, בוזה. מה יש ברשותך?”

“יש לי סונדרי קבלו,” התחלתי. “ודינדה האר –”

“הי! כל ימי שמעתי על סונדרי קבלו,” התפרץ בשקיקה, “היא תתאים מאה אחוז!”

“בסדר, חללית, חקי את החתיכה קבלו.”

“כן, אדוני,” הגיבה החללית.

כשנכנסה סונדרי לתא הכרתי בינה ובין הדוד באקסטון. הם נדלקו איש על רעותו מייד, כדרכם של חיקויים. לעתים נדמה לי שהחברה שלנו נבנתה בשביל החיקויים, ולא להיפך. הם אינם צריכים לדאוג להערצה כיוון שאינם נוטלים חלק – מלבד בהיותם פריטי רכוש – במערכת הכספית, ולכן הם יכולים לתפוס את החיים כפי שהם.

סונדרי לא היתה רעבה, ולכן לא חלף זמן רב עד שהיא ודוד באקסטון יצאו חבוקים אל התא האחורי.

"חללית? "

“כן, אדוני.”

“החזירי את דוד באקסטון אחרי שיתענג על שלו ויהנה מחמש שעות שינה.”

“טוב מאד, אדוני.”

מעשיך הם הנחשבים.

זה מה שהחלטתי תוך כדי שיחתי עם דוד באקסטון. ידעתי זאת תמיד, אי־שם בירכתי מוחי. אחרי הכל, רבים מהחבר’ה באמת עושים מעשים.

ואני התמצאתי בשטח; לכן ידעתי לאן עלי ללכת כדי למצוא משהו לעשות.

“נועי לגרינסטייבל¹”, חללית," פקדתי “זה בשביל החלב, באזור הישן.”

תמיד חשבתי שזהו שם מצחיק לגאלאקסיה. כנראה על שם סוג הסוכריות שמקורו משם.

“אנו בדרכנו, אדוני.”

נימנמתי עמוקות ברוב הדרך, ולא התעוררתי לחלוטין אלא כשפגענו באטמוספירה של גרינסטייבל.

כוכב זה מהווה לגבי מישהו רעיון טוב שהוחמץ. הזמן והקידמה פסחו עליו. מקור המשיכה היחיד שלו הוא ‘מסלולי־המרוץ של גרינסטייבל’, שהיו בהחלט מחזה מרהיב לפני מאות שנים. הם כונו אז ‘מרכז תחרויות הסוסים של היקום’… ועדיין הם מכונים כך, אך רק קומץ משוגעים־לדבר מבזבזים כיום הערצה על סוסים.

המסלול עדיין פועל, בכל אופן, למען חיקויים של סוסים וכוכבים. מחוץ למערכת המסלולים יש שם רק שטחי מרעה עצומים, בהם תועים עדרים של סוסי־בר, מן הסתם כדי ליצור תפאורה הולמת.

נחתתי במגרש החנייה הכמעט ריק, ונדדתי אל בניין ‘מועדון הרוכבים’. המועדון אינו ממלא עוד את ייעודו המקורי (מה־שלא־יהיה). זהו מקום שבו יוצרים חברֶ’ה, המחפשים משהו לעשות, קשר עם חברֶ’ה שמעוניינים שמשהו יֵיעָשׂה. הכל בלתי־רשמי, אך חוקי מספיק בכדי לא להסתבך בצרות עם ‘מִנהלת ההערצה’. אבל אם היית רואה את החבר’ה שמתבטלים שם, נדמה היה לך שעשיית מעשים, או רצון שמעשים ייעשו, הוא הדבר האחרון שמטריד את מוחם. בכל אופן, בכל שעה משעות היום נמצאה שם איזושהי חבורה.

קיבלתי בירה והתיישבתי ליד חבורה ששוחחה על חללית מדגם חדש. הִשחלתי הערה ופה ושם, ולבסוף שאלתי, “יש משהו היום?”

“לא הרבה,” פיהק אחד מהם. “יום עייף. לג’וֹנְמֶאק יש איזשהו מחקר. זה הוא, שם. בכל אופן, תיזהר ממנו.”

ידעתי מה פירושה של האזהרה הזאת, אך ניגשתי אל ג’ונמאק למרות זאת. לא דאגתי. הוא נראה כמו הדמות האידיאלית של טורף־חתיכות – גבוה, חטוב, בעל אף נשרי, הבעה שחצנית – אבל אני אינני מבזבז הערצה על ברנשים כאלה. כנראה אינני הטיפוס המקנא.

“ג’ונמאק? אני ריילסטן. בוז’ה ריילסטן,” אמרתי.

הוא היפנה אלי גיחוך של ידיד ותיק, “טוב לפגוש אותך, ריילסטן.”

“אותו הדבר,” עניתי, לוחץ את ידו המוצקה. “החברה מספרים שאתה גורר איזושהי משימה.”

הוא נוכח שאינני מתרשם מזה שהוא ברנש עצום כל כך, ונראה קצת חמוץ. “כן. זה קצת מחוץ לתחום של העושה הממוצע. שמעת אי־פעם על פְּרוֹפַאנִיס?”

“לא,” עניתי. “אם זוהי גאלאקסיה, היא ודאי קטנה. אני מכיר את כל הספיראלות.”

“זו איננה גאלאקסיה. זוהי מערכת.”

משכתי בכתפי, כאילו לומר ‘למה לכל־החולות צפית’.

“היכן נמצאת המערכת הזאת, פרופאניס?” שאלתי.

הוא גיחך, “זאת העבודה, ריילסטן. מצא את פרופאניס.”

לטשתי את עיני אליו, “זה הכל?”

“זה הכל.”

“בסדר,” אמרתי. “אני עולה על החללית שלי ומורה לה לקחת אותי לפרופאניס. אני נותן לה לחפש בסרטי ההקלטה את המחוז והגאלאקסיה המתאימים, וכיוצא בזה. ואז היא לוקחת אותי לשם. מה כאן המשימה?”

“המשימה היא בכך, שפרופאניס איננה נמצאת על סרטי ההקלטה של החללית שלך, או של איזושהי חללית אחרת.” אמר ג’ונמאק. “אפילו למנהלת ההערצה אין אינפורמציה עליה.”

“אז אין מקום כזה.”

הוא חייך בזחיחות־הדעת ושלף פיסת נייר מכיס הטוניקה שלו. “לממשלה יש כנראה דעת אחרת,” אמר בהושיטו לי את הנייר.

היה זה העתק של מסמך רשמי, שהוצא ע"י ועדת־הגיבוש־המתמדת של מחלקת המשפט:

לשימושו של סוכן המה"מ. רצוף בזה תאור של מערכת הפרופאניס, בלתי־מאותרת ובלתי מגובשת.

המערכת נקראת על שם כוכב הלכת העיקרי שלה ולא, כרגיל, על שם השמש שלה, מסיבות שמתבארות מן הדיאגרמה שלעיל. שים לב, שהמערכת איננה נורמלית, ויש הסתברות גבוהה כי היא מלאכותית.

הבטתי בדיאגרמה שתארה את המערכת בעלת המראה המטורף ביותר שראיתי מימי.

הפלנטה שהוכתרה בשם ‘פרופאניס’ נמצאה אי־שם במרכז, כשישה ירחים סובבים אותה. אחד הירחים הוקף בקרניים והוכתר בשם ‘שמש’. השאר היו ירחים רגילים והכותרות שלִווּ אותם היו סמלים חסרי משמעות במקום מילים. וזה היה הכל. לא היתה שמש אמיתית ולא היו פלנטות אחרות. לרגע חשבתי שהדיאגרמה לא הראתה את המערכת כולה, ואז נוכחתי שהכוכבים סומנו בעיגולים בקצות הדיאגרמה, להצביע על כך שמעבר לירח החיצוני לא היה אלא חלל בין־כוכבי.

מובן ש’שמש' בגודל ירח ובמסה דומה איננה קיימת בטבע. אך ניתן להצית ירח, כך שיבער וישמש כשמש במשך כמה אלפי שנים – אם מישהו מוכן לשאת בהוצאות. מדובר בהקמת שדה של אנטי־חומר סביב האובייקט, ולא שמעתי על אף אחד שיש לו מספיק יחידות הערצה כדי לשלם בעד עבודה מסוג זה.

אך, בכל אופן, זה מה שהראה השרטוט; ירח שהובער על מנת שישמש כשמש, והנמצא במסלול נמוך מספיק, כפי הנראה, לחימום הפלנטה פרופאניס.

מתחת לשרטוט נמצאה שורה, שנראתה כחלק מן השרטוט יותר מאשר כחלק מן המסמך, ואשר אמרה: “העולם פרופיין, הפחות מבורך מכל בריאותיו של אלוהים.”

כפי שיודע כל אחד, ‘אלוהים’ היה כינויו של האישחול באותם ימים בהם עדיין לא נחקר היקום עד קצהו, והחול טרם נתגלה. פירושו של דבר היה, שהשרטוט היה ישן למדי… לפחות בן שלושת אלפים שנה. עתה הבחנתי שניכרו בהעתק כתמים וקמטים. ובכן, זה היה ישן.

קראתי את שארית המסמך, בעיקר אודות הדחיפות בה יש לאתר את פרופאניס ולצרפו לחברת ההערצה. כנראה, לא היו לתושבים אמצעי תעבורה בחלל, ופירושו של דבר היה שכאשר תכבה ה’שמש' הקטנה והאוילית שלהם ימותו כולם.

מעודי לא שמעתי על דבר כה דמיוני! פלנטה ללא תעבורה חללית!

המסמך קבע לסיום:

על סוכנים, המגלים מידע כלשהו הנוגע למערכת ‘פרופאניס’, לדווח מיד על מימצאיהם. השרטוט הנלוֶוה, שהתגלה בארכיון האסטרוגרפי בכוכב האם ‘ארץ’, מהווה כיום את מקור המידע היחיד הידוע לנו אודות מערכת זו. מידע נוסף דרוש בדחיפות כדי לחשוף את מקומה של המערכת בהקדם.

התפוצצתי, “זה טירוף, בן אדם! כל מה שיש להם זה השרטוט הזה! יכול להיות שאין לו שום משמעות! זה יכול להיות לקוח מחתיכת סיפור דמיוני!”

ג’ונמאק גיחך קשה, אם כך, “מה זה חיפש בארכיון האסטרוגרפי?” שאל.

עיוויתי את פני. כאן הוא עלה על נקודה נכונה.

“הממשלה איננה עושה הרבה טעויות, חבר,” הוסיף. “אם הם אומרים שזהו שרטוט של מערכת אמיתית, אתה יכול להאמין שהיא אמיתית. כעת, האם אתה מתכוון לנסות את זה?”

הרהרתי בדבר, ואני לא יכול להגיד שזה מצא חן בעיני. אם סוכני המה"מ ניסו למצוא את ‘פרופאניס’ ולא הצליחו בכך (וסביר היה להניח שניסו, אחרת לא היתה הממשלה מכניסה לעסק עושים־חובבים), הרי שסיכויי ההצלחה שלי היו בוודאי דלים ביותר. נוסף על כך, הברנש שאמר לראשונה “זהו עולם קטן” מעולם לא ניסה, מן הסתם, לאתר מערכת כוכבים מסויימת, בלתי־ממופה, ובוודאי לא מערכת עם ‘כוכב’ מלאכותי זעיר, שיהיה לבטח מחוץ לטווח גילוי במרחק של רבע שנת אור!

אמרתי לג’ונמאק: “זה לא נשמע מבטיח, אבל אם זה הדבר היחיד שהולך היום, ואם זה נושא שכר טוב…”

“זה כך,” אמר בעת שעשיתי אתנחתה. “שמונה גדולים.”

שמונת אלפים הערצות נראו אז כאוצר של ממש. “בסדר, אני אנסה.”

הוא חייך כברנש שגילה שוטה מדופלם, “יופי! צייד מוצלח!”

בהרגשה מטופשת חזרתי לחללית, “להמריא,” אמרתי.

“כן, אדוני. לאן?”

“פשוט להתרחק. אחליט מאוחר יותר לאן.”

החללית התרוממה דרך האטמוספירה, צברה מהירות תוך התפתלות בין הכוכבים, ומעבר להם אל תוך החלל הבין־כוכבי.

“מהו מאזני, חללית?” שאלתי.

“עדיין 217 יחידות הערצה, אדוני.”

הנהנתי מרוצה. לא חשבתי שג’ונמאק הוציא ממני משהו, אבל אני אוהב תמיד לבדוק. לעתים גולשת ההערצה מתת־ההכרה שלך, בלי שתהיה מודע לכך כלל.

“חללית, תגידי לי מה את מבינה מזה,” פקדתי, כשאני מזין את המסמך על פרופאניס לתוך בנק המידע. אחרי דקה ענתה החללית, “זהו העתק ממסמך של מחלקת המשפט של הממשלה העולמית, בעצם של ‘ועדת הגיבוש המתמדת’, בנוגע למערכת ‘פרופאניס’ הבלתי־מאותרת ובלתי־מגובשת…”

“אין צורך לצטט לי אותו! אני יודע לקרוא!” נחרתי. “העניין הוא, שלקחתי על עצמי לאתר את ‘פרופאניס’. איך עלי לגשת לענין?”

“הואיל ומחקר מעין זה נערך ללא ספק ע”י סוכני מחלקת־המשפט…"

“אמת,” התפרצתי.

“…והואיל וסוכנים אלה נצלו, ללא ספק, ניצול מלא את החשיבה המתוכנתת מן הסוג שאני יכולה להציע, הרי כל אופני הפעולה שאני מסוגלת להביא בפניך בוודאי כבר מוצו עד תומם.”

“עזרה נהדרת את עוזרת לי!” אמרתי בלעג.

“להיפך, אדוני,” אמרה החללית. “חוששני, שאינני יכולה לעזור כלל וכלל.”

“לזה התכוונתי.”

“טוב מאוד, אדוני.”

הרהרתי, אכלתי, ושוב הרהרתי.

“כמה יעלה להקים מערכת מעין זאת?” שאלתי.

"בהתאם למספר המרכיבים הנמצאים בקרבת מקום, ינוע המחיר מעל למינימום של 16 מיליארד יחידות. זה מכסה בעיקר את ההוצאות הכרוכות בהמרצה אנרגטית של הירח הרביעי, כדי להופכו למקור אור וחום. אם אף אחד מן הירחים לא נמצא במקומו – "

“לא חשוב, המינימום גבוה דיו. אמרי לי כעת, למי יש כמות הערצות בסדר גודל כזה לבזבוז?”

“אין לאף אחד, אדוני. ההון הפרטי הרב ביותר הרשום כיום הוא בסך 56 מיליון יחידות. המאזן המשותף הגבוה ביותר הרשום הוא 1,3 מיליארד יחידות. הסך הגבוה ביותר להוצאות ממשלתיות, ללא צורך בדיווח, מוגבל בהתאם לחוק ל־100 מיליון יחידות.”

“בסדר,” אמרתי. “מתי, בעבר, היתה למישהו כמות כזאת של הערצות?”

“מעולם לא, אדוני.”

“אם כן, מעולם לא יכול היה מישהו לעשות זאת. לכן ‘פרופאניס’ אינה קיימת,” נהמתי בכעס. “תארתי לעצמי מלכתחילה שכל העסק הוא שטות!”

“לא אמרתי זאת, אדוני. אתה דיברת רק על יחידות הערצה. לפני הקמת חברת ההערצה, כאשר אמצעי חליפין אחרים נמצאו בשימוש, היתה תקופה של כארבעים שנה בה התקיימו מספר מיצבורי הוֹן בעלי היקף מספיק.”

“או, כן,” אמרתי. “את מתכוונת ל’דור של מלכהעולם'.”

“כן, אדוני.”

זה היה לפני המון המון זמן. היקום עוד לא נחקר עד תומו באותם ימים.

“אוקיי,” אמרתי. “מה דעתך על הגישה הבאה – יש למצוא איפה נמצא אז הגבול החיצון, לקחת בחשבון כל אלמנט שאנחנו יכולים לחשוב עליו, ולמצוא איפה מלכהעולם היה בוחר לו, על פי רוב הסיכויים, לבנות לו פלנטה סודית על מנת לעסוק בחטאים האהובים עליו. האם זה מצמצם לגבינו את מרחב החיפוש?”

“ייתכן, אדוני. אזדקק למספר דקות כדי לתאם את האינפורמציה.”

“כמובן,” אמרתי, פותח עוד בירה. לפני שהספקתי לגמור את המשקה, הבזיקה החללית מפה תלת ממדית של צביר־הבית. כרגיל, סומן מקומנו בנקודה כחולה. היו שם גם כתריסר סימונים בירוק, מפוזרים על פני שבע גאלאקסיות.

“הסימונים הירוקים מראים על אזורי חיפוש מן הסוג שציינת, אדוני,” הסבירה החללית.

“טוב מאוד. זה נראה הקרוב ביותר,” שולח את ידי לעבר המפה ומורה באצבע על אחד הסימונים הירוקים. “נתחיל עם זה.”

“כן, אדוני. שינוי מסלול לעבר גלאקסיית סטאבינס.”

את שלושת הימים הבאים ביליתי בחיפושים מתמידים, כשגלאֵי החללית מכוּוָנים בכל עוצמתם כדי לאתר כל מקור חום קטנטן, העשוי להיות דומה ל’שמש' מתוצרת־בית של ‘פרופאניס’. היתה זו עבודה איטית ומשעממת, אבל התמדתי בה. וכשהייתי בטוח שאין משהו רלוונטי בסביבה, הורֵיתי לחללית לנוע לאזור הבא.

הוא היה גדול יותר, והחיפושים בו ארכו בערך שבוע. המוראל שלי התחיל לרדת, אבל ניחמתי את עצמי בכך, שאני מחפש במקומות מן הסוג הנכון. מעולם לפני־כן לא עלה בדעתי עד כמה גדולים הם האזורים הגאלקטיים הבלתי־מיושבים בידי אדם, אפילו בצביר־הבית, שם אתה בדרך כלל משוכנע שיש אנשים בכל מקום.

איך יכולתי לראות, שחיפוש זה עשוי להתמשך חדשים ארוכים. כמובן שלא רציתי לבזבז כל כך הרבה מזמני היקר. “תראי, חללית,” תבעתי, “איך נֵדע, שסוכני המה”מ לא חִפשו כבר באותם אזורים בדיוק, אחרי שעלו על הפיתרון שאני מצאתי?"

“אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שלא עשו זאת, אדוני,” השיבה החללית. “למעשה, ההסתברות שאנחנו חוזרים על מה שהם עשו היא 993. אדוני.”

“מה?” שאגתי. “למה לא סיפרת לי?”

“לא שאלת, אדוני.”

“הו, חול.” גנחתי. כמעט שבועיים הלכו לאיבוד! ולא יכולתי להאשים את החללית. לחלליות יש מעצורים על פליטת אינפורמציה, אחרת הן היו פותחות בשטף מחריש אוזניים, עם כל גירוי, ולו גם הקל ביותר.

“ובכן, נמאס לי מהג’וב הזה,” אמרתי בגועל. “אני הולך למקום כלשהו להתבדר.”

“טוב מאד, אדוני, אך אתה הורית לי לדווח לך מתי מצבך הפיננסי אינו מספיק על מנת לכסות פעילות מסויימת. ובכן, אתה נמצא עתה במצב כזה, אדוני.”

גנחתי; אני אבוד! אני והטעם היקרני שלי! “לעזאזל, אני זקוק לחברה!” התלוננתי.

"כן, אדוני. האוכל להציע לך חיקוי של – "

“לא! לא רוצה דברים כאלה!” שוטטתי בחוסר מנוחה סביב התא. לא היה מוצא – הייתי זקוק להערצות, וג’וב מטופש זה של מציאת ‘פרופאניס’ היווה את האמצעי היחיד להשגתן. כמובן, יכולתי לחזור לגרינסטייבל, כדי לראות אם יש משהו אחר לעשותו, אבל ידעתי שזה יעמיד אותי שם באור שלילי – לעזוב ג’וב אחד שלא בוצע על מנת לחפש ג’וב אחר, קל יותר.

אז הייתי חייב לגלות את ‘פרופאניס’.

פרופאניס!

“חללית, מה לעזאזל פרוש המילה ‘פרופאניס’?”

“זוהי בעיקרה מילה בעלת קונוטציה שלילית, אדוני, שפירושה ‘מנותק מדת, לא קדוש’.”

“זה מה שחשבתי,” אמרתי. “אוקיי, אז בואי ניגש לענין מזווית אחרת. חפשי לי כוכב מיושב שאין לו כנסייה.”

“בסדר גמור, אדוני.”

“רגע! מה ההסתברות שסוכני המה”מ כבר ניסו זאת?"

“מִדי גבוהה, אדוני – 997.”

“תשכחי מזה!” הייתי במצב רוח שלילי־מדוכא, עצבני, מתוסכל – ורציתי האליפוף בכל מאודי. אבל עישון אינו מצרך תיקני, ורצון חזק כל כך להאליפוף רק יגרום לי להעריץ אותה יותר.

“הו, חול. תני לי בירה.”

ישבתי זמן רב, שותה ומהרהר. הייתי משוכנע עדיין שהתשובה מצויה במילה ‘פרופאניס’. הצרה היתה, שאני לא עושה עסק רציני מענייני דת. אין לי שום מושג מה קדוש ומה לא.

“חללית, מה ההסתברות שהסוכנים נכנסו לקשר עם אבות הכנסייה?”

“בערך 992. אדוני.”

גנחתי. ברור, ששום רעיון שעולה במוחי אינו רעיון מקורי.

“והם כמובן דיברו עם ה’צינור',” מלמלתי.

“כן, אדוני.”

“ועם הנזירים שואבי החול?”

החללית היססה. “ההסתברות של דבר זה נמוכה יותר, אדוני, בערך 26. בדרך כלל לא מתייחסים לנזירים שואבי החול כאל אוטוריטה בעיני דת, אדוני.”

“הם עוסקים ביותר חול מאשר ה’צינור' עצמו. הוא עסוק מדי בלהיות אירגון.” חככתי בדעתי במשך זמן מה ואז פלטתי, “פני לעבר החול ואנחנו נלך לצוד לנו נזיר.”

“טוב מאד, אדוני.”

החללית לא שינתה כיוון – ככלות הכל, החול נמצא בכל מקום – אלא רק הגדילה את מהירותה. הייתי נפחד כל כך מפני מה שעמדתי לעשות, עד שהוריתי לחללית לשחרר חיקוי של חתיכה.

לא סיפרתי לה מה אני עומד לעשות, אך כאשר חלפנו בדהרה על פני הגאלקסיות האחרונות היא החלה לרעוד יותר ממני; אז נישקתי אותה והחזרתי אותה להקלטה.

“כמה עוד נשאר?” שאלתי.

“עוד שעה בערך, אדוני,” אמרה החללית. “אנחנו נכנסים עתה לאזור התופעות, אדוני.”

“אוקיי, רק אל תַראי לי אותן.”

“בהחלט לא, אדוני.”

אך על אף שלא יכולתי לראות מה קורה לחלל שמחוץ לחללית, יכולתי לחוש זאת. כל שיכולתי לעשות היה לשכב ברפיון, בלא לחוש רפוי כלל וכלל. עיני נסחטו מחוריהן וגרוני כמעט יצא מתוך פי.

מבעד לבעתה שאחזה בי, תמהתי כיצד הצליח האדם הראשון שגילה את החול לעמוד במשימה זו. הדבר היחיד שהמריץ אותי להמשיך היתה הידיעה, שכל זה ייגָמֵר בעוד כשעה. המגלה הראשון לא יכול היה לדעת זאת.

הרהרתי בכך עוד זמן מה, ועדיין הייתי שקוע בכך שעה שהתחלתי לחוש שהתופעות הולכות ונמוגות.

“מתקרבים לחול, אדוני,” הודיעה החללית.

התיישבתי לאיטי, “אוקיי, אני מוכן להסתכל בו,” הצלחתי למלמל.

החללית הראתה לי את הקירחול המשתרע על פני כל השמים. הוא זרח באור לבן חיוור (או כך לפחות מראות אותו החלליות. ייתכן שהיה חשוך לחלוטין) והיה חסר כל קווים מאפיינים. לטשתי עיניים.

היה זה דבר מוזר מאוד למראה, ועוד יותר מוזר למחשבה. רק הגודל עצמו מסוגל להמם אותך. משטח מוצק של חומר העוטף את היקום כולו כמו בועה בקליפה.

אך זה אינו סתם קליפה או אפילו קיר חול, על אף שהוא מכונה ‘קירחול’. ייתכן שהוא נמשך עד אין קץ, ויש לו עוד יקומים קטנים בדמות בועות נוספות, מיליארדים במספר. החופרים של ה’צינור' חדרו לתוכו עד לעומק של חמש דקות־אור, והחול עדיין נמצא גם שם.

משכתי בכתפַי, “האם אנחנו קרובים מספיק בכדי לראות בתי נזירים?”

“מגיעים לטווח ראייה, אדוני.”

“טוב. בואי נתחיל לחפש.”

החללית נכנסה לחיפוש לולייני לאורך פניו החיצוניות של הקירחול.

“בית נזירים זו פשוט חללית שנדחפת לתוך החול, נכון?”

“כן, אדוני.”

“אם הייתי נשאר באותו מקום כל הזמן, הייתי רוצה שיהיה לי משהו קצת יותר מעניין מאשר סתם חללית,” הרהרתי.

“זה יהיה קשה מאד עבור נזיר שואב־חול, אדוני. אם יעזוב הנזיר את הנקודה שלו ליד הקירחול, הוא לא יוכל לחזור אליה.”

“הו? למה לא?”

“הוא לא יוכל למצוא אותה, אדוני.”

“בטח שהוא יוכל למצוא…” התחלתי להביע התנגדות, ואז הפסקתי. המשטח היה עצום, חסר כל סימני זיהוי, ואזור התופעות גרם לדברים משונים ביותר בזמן ניווט. אם יקפוץ נזיר לעבר החלק המיושב של היקום, הוא עשוי לחזור לנקודה על הקיר המרוחקת טריליון שנות אור מנקודת המוצא שלו. הוא לעולם לא יוכל למצוא אותה.

מחשבה זו הובילה אותי למחשבה אחרת וקיבתי הצטמקה בקרבי.

“כמה נזירים שואבי חול ישנם, חללית?”

“קצת יותר משישה מיליון, אדוני.”

שישה מיליון חלליות קטנות מפוזרות על פני משטח העוטף את היקום כולו!

“החיפוש הזה,” אמרתי בשלווה מודגשת, “הינו חסר סיכוי כמעט כמו נסיון למצוא את פרופאניס על ידי ביקור בכל גרם שמיימי ביקום.”

“מדובר בערך באותו סדר גודל של חוסר הסתברות, אדוני,” הסכימה החללית.

“הפסיקי את החיפוש ותני לי האליפוף,” אמרתי.

אחרי רגע ארוך השיבה החללית, “טוב מאד, אדוני.” ונתנה לי אחת.

ישבתי שם ועשנתי אותה, בלי לשים קצוץ על כמה הערצות שהיא עולה לי. הייתי דפוק לחלוטין. בלי שום סיכוי. סוף. החיפוש האחרון – אבוד.

גחכתי והשלכתי הצידה את בדל האליפוף שלי.

“נשארו רק שתי אפשרויות, חללית. התאבדות; או להפוך לנזיר, ואין לי ראש להתאבד. תרדי לחול.”

“כן, אדוני.”

הקירחול התקרב והלך. הורגשה מהלומה קלה כשנוצר המגע.

“הגענו, אדוני.”

“טוב, תפתחי לי פתח אל החול. אני לא יכול לשאוב חול דרך הקיר הארור שלך.”

החללית פתחה לי פתח אל צד החול ואני יצאתי משם החוצה ויצרתי מגע ממשי עם החול. הוא היה כל כך חלק, עד שנדמה היה שהוא רטוב, אך לא כך היה המצב. יכולתי לראות את גרגרי החול ממש מתחת למשטח החלק, אך לא יכולתי לגעת בהם.

שום דבר פרט למחשבה, למשל, נשמה, או חוש של ‘צנור’, לא יכול היה לחדור מבעד למשטח החלק. ישבתי בשקט, לטשתי עיני במבט יציב לעבר גרגרי החול והתרכזתי.

חמש דקות או שעה שלמה מאוחר יותר צחקקתי וויתרתי על כל העניין. לא יכולתי לבצע את השאיבה המנטלית, כך שברור שלא אוכל להיות שואב־חול.

נכנסתי מבעד הפתח והלכתי לעבר התא שלי כדי לצחוק על זה.

“אני לא מסוגל לעשות כלום, חללית!” רעמתי בעליזות. “אפילו דבר דפוק אחד! נכון שזה יוצא דופן?”

“כן, אדוני.”

“כמה עלתה לי ההאליפוף?”

“שש יחידות הערצה, אדוני.”

הדבר חילץ אותי בין רגע מההיסטריה שלי. רק שש? אבל אז הבנתי שלא הערצתי אותה. הייתי עצבני מדי לזה. לקחתי אותה כמו תרופה.

“אני לא מסוגל אפילו לפשוט רגל,” גיחכתי, אך העליצות נעלמה לה. “הו, חול, חול, תציעי משהו, חללית.”

“הרעיון שלך להתייעץ עם שואב־חול היה רעיון מבטיח, אדוני.”

“מה קרה לך?” השתוללתי. “רק עכשיו ניסינו…” סתמתי את הפה כשנוכחתי לדעת ששכחתי משהו. לחצתי על עצמי להיזכר מה זה. “אוקיי, אז יש נזירים שמבצעים מדי פעם מסעות לאזורים המיושבים. איפה נחפש אותם?”

“כדאי לנסות את אחת הפלנטות שעל גביה הם מוכרים את החול שלהם, אדוני. אלה נמצאות על גבול אזור התופעות ומתמחות בתיירות דתית. החול נרכש על ידי כל מיני סוחרים ואנשים על מנת לשלבו באנדרטאות קדושות וכדומה.”

“הו, כן,” נזכרתי. “לדודה שלי ג’ודילין היה משהו כזה. איזו פלנטה?”

“הוסאבר היא כנראה הפלנטה המקובלת ביותר, אדוני.”

“נו, קדימה, ניסע לשם.”

ואכן, בהוסאבר מצאתי לי נזיר. הוא היה בחור מגודל עם פרצוף שקט וזקן מלוכלך. תפסתי אותו כשיצא ממשרדו של סיטונאי במוצרי החול.

“אבקש סליחתך, הוד קדושתו,” אמרתי בנימוס. “אבל אמרו לי שאתה שואב־חול. אפשר להחליף איתך מילה?”

הוא הביט בי ואמר, “בטח, נערי. מה מטריד אותך?”

“זה,” אמרתי, שולף לו את הפתק עם השרטוט של פרופאניס. “אני מנסה לגלות את המערכת הזאת. אם תוכל לספק לי אינפורמציה שתוביל אותי אליה, אני אמצא את ידיעותיך ראויות להערצה, אדוני.”

הוא נטל את הנייר והציץ בו.

“עצוב,” מלמל. “מה עצוב. אנשים מסכנים אלה, החיים בבּוּרוּת, הם חוטאים.”

“איזה אנשים מסכנים, הוד קדושתך?”

“תושבי מערכת זאת, ‘פרופאניס’,” אמר.

“הו.”

“ולוואי שיברך האישחול את חיפושיך, אדוני הצעיר, כדי שעולם זה יזכה בגאולתו,” אמר ביראת־שמיים. “אני מצטער על כך שהאינפורמציה המעטה שלי אודות העולמות ביקום אינה יכולה להועיל לך.”

“הו, זה לא בדיוק מה שציפיתי. אני רוצה לדעת מה קדוש ומה לא קדוש. בשרטוט זה, למשל. האם יש בו משהו שגורם לפרופאניס להיות בלתי קדוש? אולי הלווין הבוער הזה?”

הוא לטש עיניו לעברי. “אתה מתכוון לומר, נערי, שאינך רואה את חילול הקודש שבציור זה?”

“לא, הוד קדושתו,” הודיתי בביישנות.

“הומפף. כלתה הרגישות מן היקום. הוצא עט ונייר, נערי.”

עשיתי זאת.

“מה הרגשת כשציירת?”

“פשוט כוכבים… כוכבים מחומשים,” השבתי.

“תן לי לראות את השרטוט שלך.” הוא נטל אותו, הביט בו וקימט מצחו בזעף. “לא הצלחת לקלוט את התחושה שבשרטוט המקורי,” מתח ביקורת. “הבט בו שנית, ונסה לשרטט אותו בדיוק כפי ששורטט במקור.”

משכתי בכתפי וניסיתי שנית, כשהנזיר מציץ מעבר לכתפי.

“זה יותר טוב,” אישר. “מה הרגשת הפעם?”

הרהרתי בכך ואמרתי, “כמו לצייר… קיר מוצק… קיר מוצק של כוכבים.”

“אהה! ומאחר שטבע אנוש הינו, במהותו, בלתי משתנה, הרי שהאיש שצייר את השרטוט של מערכת ‘פרופאניס’ התכוון גם הוא לצייר קיר מוצק של כוכבים!”

“אבל זה נראה כמעט זהה לצורה בה מציירים כוכבים גאלאקטיים מסביב למערכת־כוכבים,” התנגדתי.

“כמעט,” הסכים. “חוץ מהתחושה.”

“אתה רוצה לומר, שהברנש ששירטט את מערכת פרופאניס חשב באמת שמעבר ללויין השביעי המטושטש הזה יש רק קיר של כוכבים?” שאלתי בחוסר אמון.

“כמובן, והמשמעות ברורה. השרטוט מייצג קוסמולוגיה של חברה מבודדת ובורה.”

הנדתי ראשי בספקנות, “אך אם הם כה בורים, כיצד הם יודעים שעולמם אינו קדוש?”

“שכן, מאחר שהעולם נמצא במרכז המערכת, הוא רחוק ביותר מקיר הכוכבים, שאליו מתייחסים, כנראה, אותם אנשים בטעות כאל מקום משכנו של האישחול… של אלוהים, כפי שהם קוראים לו.”

המשכנו לשוחח במשך זמן מה אודות דברים, כמו איך זה שהאנשים שם הפכו להיות כה בורים זמן קצר לאחר שזכו ב’שמש' שלהם ואיכלסו את עולמם. לנזיר לא היתה תשובה לשאלה זאת, והשאלות שעליהן השיב לא יכלו לעזור לי במציאת המערכת…

בכל אופן, על גבי השרטוט נכתב, כי הממשלה מעונינת באינפורמציה נוספת אודות פרופאניס', ומה שהנזיר סיפר לי על קיר הכוכבים נראה לי שווה משהו.

“מה שסיפרת לי עשוי להיות לי לעזר,” אמרתי, “ואם כך יהיה, אעריץ את חוכמתך במידה זהה למחצית היחידות שאקבל.”

הנזיר משך בכתפיו, “אין צורך, נערי. הערצה אינה מעניינת אותי כלל וכלל. לך, ויהיו ברכותי עמך, נערי.”

“אז רב תודות לך, הוד קדושתו,” גמגמתי, המום במקצת לשמע אדישותו של הנזיר להערצות. איזה בן־אדם מסתפק במועט היה הנזיר הזקן הזה!

חזרתי על החללית שלי, “היכן נמצא משרד ה’ועדה המתמדת' שליד משרד המשפטים?” שאלתי.

“בכדור־הארץ הישן,” השיבה החללית.

“אז לשם אנחנו הולכים, חזרה לגאלאקסיית שביל־החלב,” הודעתי בעליזות. “לא מצאתי את פרופאניס, אך יש לי אינפורמציה שעבורה תשמח הוועדה להעריץ אותי בסך של כאלף או אלפיים יחידות. ל־211 יחידות שלי יהיו עוד מעט הרבה חברות, חללית.”

“אבקש את סליחתך, אדוני, אך מאזנך עומד עתה על 32 יחידות,” תיקנה אותי החללית.

“מה? מה קרה?”

“אתה חווית לפני זמן מה התפרצות של הערצה כלפי הנזיר, אדוני, בסוף הראיון שלך עימו.”

השקרן הזקן! הוא עבד עלי!

למרות שמערכת ‘ארץ’ היא מקום המשיכה הגדול ביותר ביקום לתיירים, אני אוהב לבקר שם רק לעתים רחוקות. הפעם עברתי ליד אזור שבתאי, הענק הגאזי בעל הטבעות, והאטתי את החללית למשך זמן מה על מנת להביט בו. לפחות למטרה זו שבתאי הוא מספיק טוב.

שבתאי המשיך לרחף במחשבתי בזמן הירידה לעבר כדור הארץ. קימטתי את מצחי וחזרתי להביט בשירטוט בכדי לרענן את זכרוני בקשר למה שאני עומד לספר לברנשים ב’ועדה המתמדת'.

והנה, שוב ראיתי את שבתאי!

לא… זה היה רק הכוכב השביעי המוכתם – בשרטוט של מערכת ‘פרופאניס’. הכתם נראה דומה מעט לטבעת מצוירת בדיו גרועה.

האם יש לכך משמעות כלשהי?

הנדתי בראשי. שבתאי היה פלנטה, לא לויין. והוא לא היה הכוכב החיצוני ביותר במערכת. היו עוד אוֹרַאנוּס, נֶפטוּן, פלוּטוֹ ועוד שני כוכבים חסרי שם שהיו רחוקים יותר. אבל בכל זאת…

אמרתי, “חללית, אל תנחתי, היכנסי למסלול סביב כדור־הארץ ותני לי לראות את הרקיע.”

“כן, אדוני. איזו הגדלה?”

“בלי הגדלה. תני לראות אותו כמו שהוא נראה.”

החללית הבהבה והפכה בלתי נראית, ואני לטשתי עיניים החוצה. למעלה, נראו הכוכבים, מסודרים בקונסטלציות הישנות והמוכרות.

לא לקח לי הרבה זמן לזהות את הירח, מאדים ושבתאי. “איפה צדק, חללית?”

“כדור־הארץ מסתיר אותו כרגע, אדוני.”

“אז מה בקשר לאורנוס?”

“כאן, אדוני.” חץ מהבהב נדלק, מצביע לעבר חלל ריק.

“אני לא רואה אותו שם, חללית. תבדקי את עצמך.”

“אני צודקת, אדוני. אורנוס מאיר באור חלש מדי מכדי לזהותו ללא הגדלה.”

“'הא. גם נפטון?”

“כן, אדוני.”

קמטתי שוב את המצח. הנה אני עולה על עוד נתיב מוטעה, אמרתי לעצמי.

אך העובדה נותרה בעינה – שבתאי היה הכוכב החיצוני ביותר במערכת ‘ארץ’, אותו ניתן לראות ללא הגדלת אור.

“חללית, בואי נגדיר זאת במונחים הפשוטים ביותר,” אמרתי. “כמה גרמי שמיים הנעים על רקע הכוכבים יכול אדם לראות מעל גבי כדור־הארץ בעיניים בלתי מזוינות?”

“שבעה, אדוני, הלויין של כדור הארץ – לונָה, וכוכבי הלכת כוכב, נוגה, מאדים, צדק ושבתאי.”

“אוקיי. האם שמת לב לכתם דמוי הטבעת של השרטוט?”

“כן, אדוני.”

“אוקיי. בואי נניח, ש’פרופאניס' זה כדור־הארץ, והשרטוט נעשה לפני הרבה־הרבה שנים, לפני שנתגלתה תעבורת־החלל או הגברת האור, ואיזה בחור רואה שלשבתאי יש טבעות, והוא מנסה להוסיף אותן לשרטוט, וכך נוצר הכתם הזה. מה דעתך?”

“כדור־הארץ אינו מרכז המערכת, אדוני,” הגיבה החללית.

“אולי לא, אבל מאיפה שאיזה בּוּר שמסתכל מכדור הארץ ידע על זה?” התווכחתי. “לגביו, ההבדל בין השמש לשאר הפלנטות טמון רק בהבדלי הבהירויות שלהן וכל מסלולי הכוכבים המורכבים מבלבלים אותו לגמרי בין כה וכה, ואז הוא מוותר על הכל ומסמן אותם במסלולים פשוטים ועגוּלים.”

“זה אפשרי, אדוני. נותרת רק בעיית השם, ‘פרופאניס’.”

הרהרתי לרגע. הדברים שאמר הנזיר אודות מרחקו של העולם מקיר הכוכבים חזרו והדהדו במוחי. אך יתכן שזה היה יותר מכך.

“חללית,” אמרתי בלהט. “לו הייתי תקוע כל חיי על פני כוכב אחד, בלי יכולת להיחלץ ממנו, הייתי מוצא לו כינוי הרבה יותר גס מאשר ‘פרופאניס’!”

דממה השתררה למשך רגעים מספר. אחר כך אמרה החללית, “ההסתברות היא 992. שמצאת את ‘פרופאניס’ אדוני.”

רגע ארוך ישבתי ללא נוע. הרגשה זו של שַלְוָה ובטחון היתה חדשה עבורי, ורציתי לשבוע ממנה כי חשבתי שהיא לא תארך זמן רב.

אך טעיתי.

הבטחתי לעצמי, שאם אי פעם אצבור צרור רציני, אלך לבימיאל; אז אחרי שלקחתי את 8000 היחידות שלי – שמתי פעמי לשם. ובמי אני נתקל מיד עם יציאתי, אם לא בחתיכה מכל החתיכות – לומיס נלאנס.

חשפתי אליה את שיני בחיוך רחב. “את לומיס ואני בוז’ה ריילסטן,” אמרתי. “קיוויתי שאזכה להכיר אותך.”

“כמה מתוק מצידך, בוז’ה”, השיבה, לפי הנוסחה המקובלת. “אני באמת הייתי רוצה למצוא לך זמן כרגע, אבל… אתה מוכן להמתין רגע עד שאבדוק בחללית שלי אם לוח הזמנים שלי פנוי?”

“בטח.”

היא מיהרה לבדוק אותי. גם זה חלק מהטקס, כמו שאתם יודעים אם רדפתם אי פעם אחר חתיכות. היא רצתה לראות אם אני יכול להרשות אותה לעצמי, ואם אני טיפוס מעריצָני. לא היה לי מה לדאוג בקשר לשני הדברים האלה. והנה, כמובן, לומיס חזרה מייד, כולה שקיקה וקסם אישי. “זה נפלא, בוז’ה! במקרה יש לי יומיים פנויים!”

“יופי!” אמרתי.

“בחללית שלי או שלך?” שאלה.

“שלך. החללית שלי היא אמבטיה זקנה שאני כבר מזמן רציתי למכור. אולי אני לא עושה את זה מסיבות סנטימנטליות.”

צעדנו יד ביד לעבר החללית שלה. “אני אוהבת גברים סנטימנטליים, בוז’ה.”

ביליתי יומיים נהדרים עם לומיס… אם כי שונים מבילויים עם חתיכות אחרות, במובנים מסויימים. למשל, קיבלתי את הרושם שלומיס נהנית מכל זה, לא רק מתאמצת לזכות בהערצתי.

כשחזרתי לכדור המעופף שלי אמרתי, “בואי ניסע לגרינסטייבל, חללית. אני רוצה לראות איזה ג’ובים יש בשוק. המאזן שלי הצטמק בטח בצורה רצינית.”

“טוב מאד, אדוני.”

“עד כמה הצטמק המאזן?”

“מאזנך עומד על 8332 יחידות הערצה.”

“אבל… את רוצה להגיד שאני עוד הרווחתי 300 יחידות מלומיס?” שאלתי בתדהמה.

“כן, אדוני.”

הרהרתי על זה. “אולי זה נובע מבטחון־עצמי?”

“ייתכן, אדוני.”

לומיס ביקשה ממני לחזור בקרוב. למעשה היא ממש התחננה לפני. ובכן… אני עוד אשוב, אבל לא רציתי שתחשוב שאני מחפש רק את היחידות שלה. אולי, ככלות הכל, הגיע הזמן שאני אחשוב על השתקעות במקום כלשהו. אבל רציתי קודם למצוא כמה דברים מענינים לעשותם.

אישי! לא להעתיק:

משרד המזכירות החמישית

הועדה המתמדת

משרד המשפטים

נוראם פארק, כדור הארץ.

אל:

אדון וגב' ווארדין ריילסטאן

הלבאס־ווסט, סקטור 5040־ק

טאליסמאט, ק.ג.

ווארד ודיטה היקרים,

בקשתך שאטפל בבוז’ה הצעיר הגיעתני ברגע הנכון. ידיד שלי במחלקה לפילוסופיה הִסטורית שירטט משהו, שנראה בעיני כאתגר אידיאלי עבור בנכם. באמצעות אחד מאנשי הקשר של המשרד בגרינסטייבל, הצלחתי להעביר אליו את המשימה. בפניו הועמדה המשימה לזהות את ‘כדור־הארץ’ מתוך שרטוט של היקום כפי שאיש כדור־הארץ הפרה־היסטורי יכול היה לבצע.

קרוב לוודאי, שבוז’ה עצמו יספר לכם הכל בהזדמנות הראשונה שיבקר בכדור־הארץ, כך שלא אכנס לפרטים. די אם אומר שהוא פתר את הבעייה, תוך שהוא זוכה, במהלך הענין, במעט בגרות נפשית לה היה זקוק ביותר. משוכנעני, שמעתה והלאה הוא יוכל לסעוד עצמו ברחבות, וכי היקום כולו יהיה מונח לרגליו.

ההוצאות הכרוכות בדבר, בסך של מעט יותר מ־8000 יחידות יכוסו על ידי מענקי פיתוח הערצה מטעם משרד האוצר אותם הועידו לרשותנו באמצעות חילופים בין־משרדיים. כך שאינכם חייבים לדאוג לעניין זה.

ובבקשה מכם, אנא אל תטרחו להודות, שכן אני תמיד שמח לסייע ביד ידידים וותיקים. אם זכיתי בהערצתכם במידה קטנה, הרי באתי על גמולי.

• בברכה,

• ראפור וויסוסבורג.

סיאנסים, ספרות ומוסיקה מוכתבות

התופעה הבאה שבה נעסוק היא הסיאנס. על סיאנסים כבר נכתבו מיליוני מלים. כדי למנוע ויכוח־סרק, ולפנות את הדעת לסיפורי האמת שאביא להלן, אני מוכן כבר עתה לומר בפה מלא, כי רוב הסיאנסים שעליהם קראתי עשו עלי רושם שלילי לגמרי, וחזקה על המדיומים שערכו אותם שהם שארלטנים מוכשרים, במקרה הטוב, או רמאים גסים ופרימיטיביים, במקרה הרע. אחרי האמור לעיל – מה דעתך על העובדות הבאות:

איילין גארט

איילין גראט האמריקאית היתה אחד המדיומים המפורסמים בעולם כולו. אשה שוחרת־דעת זו העמידה ללא תמורה את כשריה הבלתי רגילים לרשות אנשי המדע, ובמשך עשרות שנים, כמעט עד יום מותה ב־15.9.70, נערכו עליה ואיתה עשרות מחקרים. ב־2.10.1935 ביקש ד"ר הארי פרייס, מנהל המעבדה הלאומית האמריקנית למחקר הנפש, לערוך סיאנס עם איילין גראט ב־7 באוקטובר. בשעות המוקדמות של ה־5 באוקטובר התרסק בצרפת מטוס־נוסעים בריטי חדש חדיש מדגם ‘אר־101’. כל אנשי הצוות ורוב הנוסעים נספו, פרט לשישה ניצולים.

הסיאנס עם גב' גראט התקיים כמתוכנן, במטרה להתקשר עם רוחו של סיר ארתור קונאן־דויל. אך ברגע שנכנסה המדיום לטראנס, הודיע ‘אוֹבְּנִי’ (הרוח המקשרת בין המדיום לעולם הרוחות), כי מישהו בשם אירווינג מנסה להעביר הודעה.

גב' גראט החלה לפתע לדבר בקול שונה. היא נשמעה כאילו עולה לה הדיבור בקושי רב. אך מתוך המשפטים המקוטעים שאמרה התקבלה תמונה שלמה ומפורטת על התרסקות המטוס ועל הסיבות שגרמו לתאונה הקטלנית.

חקירת נסיבות התאונה אימתה את כל הפרטים שנתקבלו בסיאנס של גב' גראט, אם כי לאיש מהנוכחים בסיאנס, כולל המדיום, לא היה כל מושג בתעופה.

ניתח פרופ' פרייס את משמעות הסיאנס: “לא ייתכן, כי היה ביכולתה של גב' גראט להשיג בדרך טבעית את המידע על אודות המטוס. תוצאות הסיאנס מחזקות את ההיפותזה של הישארות הנפש, במיוחד לאור העובדה, כי לא יתכן כאן הסבר טלפאטי, לא רק שאיש מבין המשתתפים בסיאנס לא חשב על התאונה, אלא שגם אם היה מישהו מאתנו מהרהר בכך, עדיין לא יכול היה לקלוט בדרך טלפטית משהו ממוחם של הניצולים על הסיבות לתאונה, כיוון שלאיש מהם לא היה מושג על כך. בנוסף לכך – איש מבין הנוכחים לא התמצא כלל בתעופה, ולא היה מסוגל אפילו להעלות איזו שהיא השערה על סיבות התאונה. לכן לא יתכן שגב' גראט קלטה את המידע ממוחו של אחד המשתתפים.”

אחד המדיומים הגדולים שבכל הזמנים היה הכומר האנגליקני וויליאם סטיינטון מוזס (1839–1892). באחד הסיאנסים דיברה מגרונו ‘רוח’ שהתיימרה להיות רוחו של אחד, אברהם פלורנטין, שנפטר בברוקלין שבועיים לפני־כן, בגיל 83. איש מהנוכחים לא הכיר אדם בשם זה, אולם בחקירה שנערכה התברר, כי איש בשם זה אמנם מת בברוקלין בתאריך שנקבע בסיאנס (5 באוגוסט), וכי כל שאר הפרטים היו נכונים.

דוגמה מאלפת אחרת היא המקרה של ‘פיישנס וורת’.

גברת פרל קארן, עקרת בית אמריקאית צעירה, החלה, בהשפעת ידידים, לעסוק ב’לוח האואיג’ה' (‘לוח האותיות’, שעליו ‘רצה’ הכוס בסיאנסים מסוג זה). גב' קארן היתה אשה נורמלית, בריאה, ללא כל נטיות מיסטיות או כשרונות מיוחדים. לאחר מספר סיאנסים על גבי לוח האואיג’ה נתקבלה ‘הודעה’ מיישות ערטילאית, שטענה כי שמה פיישנס וורת, והיא רוחה של נערה אנגליה, שחייתה במאה ה־17. במשך הזמן עברה גב' קארן ל’כתיבה־אוטומטית' (בתופעה זו לא נעסוק ברשימותינו, אך טיבה ברור מתוך שמה), ובמשך שנים נרשמו בדרך זו כרכים שלמים, אשר הוכתבו על־ידי אותה יישות ערטילאית ‘פיישנס וורת’.

לא רק חוקרי פ"פ, אלא אף פילולוגים ובלשנים תהו על התופעה התמוהה של פיישנס וורת. לדעת הפילולוגים אין כל ספק, כי הביטויים הספציפיים שציינו את ההודעות והמלים העתיקות, שיצאו מכלל שימוש מזה מאות שנים, מקורם בתקופה שמלפני המאה ה־16. איך יכלה עקרת־בית אמריקאית ממוצעת, חסרת השכלה מיוחדת, ללא ידיעת הספרות האנגלית בכלל והספרות העתיקה בפרט, וללא כל נסיון קודם בכתיבה – לחבר רומאנים היסטוריים מצויינים בשפה ארכאית, הכוללת ביטויים שיצאו מכלל שימוש זה מאות בשנים?

אומרת רובּי ייטמן, מזכירת ‘החברה הבריטית לחקר הנפש’: “הבעיה הניצבת בפנינו היא זו – מי היא אותה פיישנס וורת? – האם היא אותה נערה מן המאה ה־17, כפי שהיא מתיימרת להיות, או שמא אין היא אלא ‘אישיותה המשנית’ של גב' קארן?”. בתשובה היא מצטטת את הפסיכולוג הנודע ד"ר ואלטר פרנקלין פרינס: “אדם החוקר פרשה זו ניצב בפני שתי אפשרויות – לשנות את מושגיו על מה שקרוי ‘תת־הכרה’, כדי לכלול בה את כל האפשרויות שלא היה לנו מושג עליהן; או להשלים עם ההנחה, כי באמצעותה של הגב' קארן פעל משהו, שאינו נובע מתת־הכרתה.”

בפרשה זו של פיישנס וורת נרמזת עוד תופעה פ"פ מעניינת והיא ‘ספרות מוכתבת’, שבה נעסוק בהמשך. נוסיף עוד, כי ניסויים להתקשר עם רוחות (ואולי – למען ההידור המדעי – עם יישויות ערטילאיות על־פיסיות) נעשים היום בשורה ארוכה של מקומות בעולם, ובהם מעורבים מדיומים של אמת ומדענים רציניים. גם בארץ נעשו ונעשים נסיונות מסוג זה, אך מכיוון שלא נטלנו רשות להזכיר שמות לא נעשה זאת. נזכיר רק סיאנס אחד, שפורסם בזמנו בכל העיתונים, שבו נכחו עיתונאים (שכמה מהם אני מכיר, ואין ספקנים־ציניים גדולים מהם!), סופרים ומדענים. בסיאנס זה נתקבלה הודעה, אשר הזהירה את חנה מרון מאסון המצפה לה בנסיעה לחו"ל. אזהרה זו באה זמן מה לפני התקפת המחבלים על מטוס אל־על במינכן, שבו כזכור נפצעה השחקנית המהוללת פצעים קשים.

לסיום פרשה זו של סיאנסים נזכיר עוד את התעניינותו הרבה של הנשיא לינקולן בתופעה זו, ובתופעות הנסתר בכלל. אין ביוגרפיה רצינית של גדול נשיאיה של ארה"ב, שלא ייזכרו בה חלומותיו הנבואיים של לינקולן, ובייחוד החלום שבו חזה את מותו לפני תום כהונתו. (כדי למנוע את השאלה שישאל הספקן: מדוע אם כן לא נמנע הנשיא מללכת לתיאטרון באותו ערב גורלי שבו נורה? – נציין, כי הנשיא לא חלם על מועד ואופן הירצחו; בחלומו ראה עצמו סובב באולמות רחבים, ובאחרון מהם ראה חייל הניצב במשמר כבוד ליד ארון מתים מכוסה בדגל האמריקאי. ‘מי מת?’ שאל לינקולן. ‘זהו הנשיא’ – היתה תשובת החייל בחלום.)

הסופר והמשורר האמריקני המפורסם קארל סנדברג (שהוזמן ע"י הנשיא קנדי לקרוא שיר בטקס השבעתו – סמיכות הפרשיות לינקולן־קנדי מעניינת!) כתב בביוגרפיה שלו על לינקולן, כי לאחר מות בנו של הנשיא, וילי בן ה־11, בשנת 1862, נערך בבית הלבן סיאנס עם מדיום ידועה, הגברת לורי. כנראה שהנשיא שוכנע, כי מאז ועד יום מותו נערכו בבית הלבן סיאנסים רבים, מהם עם גב' לורי. ומהם עם המדיום הצעירה מורין מיינארד.

בספר זכרונותיה של מיינארד (1891) מספרת המדיום כיצד, בעיצומה של מלחמת האזרחים, הובהלה פעם ללשכת הנשיא, שהיו בה מלבדו עוד שני גברים לבושי מדים, שסימני דרגותיהם הוּסווּ. לבקשת הנשיא נכנסה האשה לטראנס, וכשהקיצה ממנו מצאה עצמה עומדת ליד מפה גדולה של מדינות הדרום, כשעיפרון בידה. לינקולן ואחד הקצינים היו רכונים מעל המפה, והקצין השני ניצב באמצע החדר והתבונן בה בתדהמה. “מפליא, מפליא,” מילמל הנשיא. “באיזו מידה חופפים הקווים שציירה את תוכנית המיבצע שלנו.” לפתע הבחינו הנוכחים, כי המדיום הקיצה מן הטראנס והדיון נקטע מיד.

התופעה האחרונה שנעסוק בה הפעם תהיה ספרות מוכתבת ומוסיקה מוכתבת.

בחודש נובמבר 1969 אירחו כמה עשרות מחברי האגודה התל־אביבית לפארפסיכולוגיה בביתה של חלוצת הפ"פ בישראל מרגוט קלאוזנר ז"ל, את הסופר האידי הגדול יצחק באשוויס־זינגר, שזכה לא מכבר בפרס נובל ובהכרה בינלאומית.

בשוויס זינגר

בחיוך ‘ממזרי’ אמר באשוויס לנוכחים: “כפי שאתם רואים, הריני בשר ודם בכל רמ”ח אברי. אלא שאין זה סותר את התעניינותי בעולם הרוחות, שמציאותן נטולת־הבשר אינה זקוקה להוכחה. כל אימת שאני מתחיל לעבוד על ספר חדש נופלת עלי מין חולשה רוחנית. או־אז פונה אני אל הכוחות הרוחניים המקיפים אותנו, ומבקשם שיסייעו בידי לגמור את הספר.

“…אחד מסיפורי ששמו העבד (יצא בעברית ב’ספריה לעם' של ‘עם־עובד’) עוסק במאה ה־17. מבקרים והיסטוריונים התפלאו על בקיאותי היוצאת מן הכלל בתקופה זו, והביעו הערכה למחקר ההיסטורי המעמיק, שעשיתי לצורך כתיבת הספר. האמת היא, שלא עשיתי שום מחקר. שעה שהתיישבתי לכתוב את הסיפור אירע לי דבר מוזר. לפתע השתלטה עלי ההרגשה שהמאה ה־17 נהירה לי כאילו חייתי שם. חשתי שאני מכיר היטב את גיבוריי וקרוב אצל השקפותיהם, מקצועותיהם, דרך חייהם וערכי חברתם. אינני אומר חלילה,” סיים הדובר ספק ברצינות ספק באירוניה, “כי יצחק באשוויס של המאה ה־20 הוא גלגולו של אדם שחי במאה ה־17, ובכל זאת – חשתי עצמי במאה ה־17 כבן־בית גמור.”

טענה דומה השמיעה הסופרת האנגליה ג’ואן גראנט, שכתבה שבעה רומנים היסטוריים ללא כל מחקר מוקדם. אשה זו טוענת, כי חלק מספריה ‘הוכתבו’ לה, ובחלק אחר השתמשה במידע, “הזכור לי מגלגולים קודמים.” גם במקרה זה ציינו המבקרים־ההיסטוריונים את המהימנות הגמורה של הכתיבה, הן בעובדות והן באווירה, וספרה של גראנט, ‘פרעה בעל הכנפיים’, הפך רב־מכר בשבע שפות.

סופרים וספרים שהעידו על עצמם כי יצירתם הוכתבה להם, בחלום או בהקיץ, הם – סמיואל טיילור קאלרידג', מחבר הפואמה הנפלאה ‘קובלא חאן’, הטוען כי יצירה זו הוכתבה לו בחלום “מלה במלה” אוֹאֵן מרדית (שם־עט של הלורד א' ר' ליטון, שהיה גם מדינאי בריטי חשוב ובשנת 1876 כיהן כמשנה־למלך בהודו) ויליאם באטלר ייטס, מגדולי השירה האנגלית; פאול הייזה, סופר שנשכח במקצת, אך בזמנו היה מפורסם מאוד ואף זכה בפרס נובל; גיתה; ואלטר סקוט; ויליאם בלייק; סווינבורן; דיקנס; פרנסואה מוריאק; ויליאם פוקנר; אלכסנדר בלוק; קיפלינג; רוברט לואי סטיבנסון (מחבר ‘אי המטמון’ וד"ר ג’קיל ומיסטר הייד') ורבים אחרים, הנמנים עם השורה הראשונה של הסופרים בתקופות שונות.

ש"י עגנון

נסיים בעדותו של ש"י עגנון. את הדברים רשם מפיו פרופ' אהרון צייטלין בחודש סיוון תשכ"ו. אמר עגנון:

“כתבתי ‘חופת־דודים’ שלי, עד שהגעתי למקום שלא יכולתי ‘לזוז’ משם. נבצר ממני להמשיך. רפו ידי. סוף שנמסרו לי בלחש המשכם של דברים. שמעתי קול לוחש ואומר. אות באות נאמר לי הכל.”

הסיפור הבא, אף הוא קשור בעגנון, אין עניינו ספרות מוכתבת, אלא כתיבה חזונית, ואני מביאו כאן בשל ייחודו המופלא ולכבודו של עגנון. הכוונה היא לסיפורו של עגנון ‘לאחר הסעודה’, שפורסם לראשונה בחוברת ‘מולד’ (יולי–אוגוסט 1963). סיפור זה אין לראותו אלא כנבואה, כי עגנון מתאר כאן בפרטות, אם כי ברמזים סמליים, את מותו, את עזיבתו את העולם הזה (שאותו הוא מכנה ‘בית הסעודה’), עלייתו השמיימה בשלביו של סולם דמיוני, ואת הלווייתו וקבורתו בהר הזיתים, וזאת ארבע שנים לפני מלחמת ששת הימים! ארבע שנים לפני שחזר הר הזיתים לידי יהודים!

אחת התופעות היותר מדהימות של ה’מוּכתָבוּת' היא רוזמארי בראון, עקרת־בית אנגליה, הכותבת מוסיקה אשר, לטענתה, ניתנת לה, כשהיא בהכרה מלאה, על־ידי קבוצה של מלחינים דגולים, הנמצאים ‘בצד השני’, וביניהם ליסט, באך, בטהובן, שופן, דביוסי, מוצארט, שוברט ורחמנינוב. לפני כעשר שנים נדפס בלונדון אלבום תקליטים (פיליפס 049 6500) הכולל מיצירות המלחינים שהכתיבו לרוזמארי בראון, דבריה עליהם (“ליסט אדיב וסבלני”: “שופן הציל אותנו משיטפון באמבטיה”: “דביוסי פרוע, דומה ל’היפי'”…), והקדמה – פרי עטו של סיר ג’ורג' טרווליאן. מהקדמה זו נצטט דברים אחדים:

פרנץ ליסט

"… רוזמארי בראון כבר עברה את גיל ה־40. כשהיתה נערה היא שמעה בראשה מוסיקה אלוהית. יותר מאוחר הבחינה ב’איש מבוגר' מעולם הרוחות, אשר סיפר לה, שיום אחד הוא ומלחינים גדולים אחרים יתנו לה מוסיקה נהדרת וילמדו אותה לנגן. היא גילתה בעצמה כוחות רוחניים בלתי רגילים. לא היה לה שום כשרון מוסיקלי יוצא דופן. לפני המלחמה לקחה מספר שיעורי פסנתר, ויכלה לנגן על פסנתר לא רע. בזמן המלחמה לקתה בשיתוק, אך היא הבריאה ויכלה שוב לנגן.

בשנת 1965 דברים התחילו להתרחש. היא הבינה שה’מדריך' שלה הוא פרנץ ליסט. היא גילתה כי ביכולתה לשוחח עימו על נושאים שונים בהיותה בהכרה מלאה. ליסט התחיל לתת לה קטעים מוסיקליים בסגנונו. לאחר מכן הציג בפניה מלחינים מהוללים נוספים. שופן הופיע ועמו שוברט, באך ובטהובן.

בזמן זה (חורף 1966) הוזמנתי אני לשמוע את רוזמארי מנגנת, ומיד התרשמתי מאמיתות התיאור שלה את המוסיקאים. ברור היה שרוזמארי לא היתה בטראנס של מדיום. זו היתה תופעה חדשה לגמרי. היא ראתה אותם כשהיא בהכרה מלאה, וכאילו שהם היו בחדר בגופם. הם באו והלכו, היא ניהלה איתם שיחות, וכל אחד מהם לימד אותה בדרכו שלו. הבטחון המלא שלה בריאליות של נוכחותם הינו גורם חשוב ביותר בסיפורה. העובדה שקבוצה של קומפוזיטורים גדולים רוצים, כנראה, ליצור קומוניקציה עם העולם שלנו, נראית לי כדבר שרק מחזק את אמיתות המיקרה.

במצב של החברה האנושית כיום יתכן מאוד שהעולמות הגבוהים רוצים לעשות במוסיקה שימוש ככוח מרפא ומכפר. ומעל לכל: כדי להראות שיש המשך אחר המוות, ועל ידי כך למחוק את הדאגה והפחד, העצומים כל כך בעולמנו החומרי. אם כך הדבר, יתכן מאוד שקבוצת מוסיקאים גדולים התאחדו במטרה לעזור לאנושות.

אם נבדוק תופעה זו ללא דעות קדומות, חשוב מאוד שנתייחס לחוויתה של רוזמארי כתופעה חדשה, שאין לנו הסבר על אודותיה. ולכן, כשאני מתאר תופעה זו, אני מתייחס אליה באמינות, ואינני משתמש בביטויים כגון ‘המוסיקאים כביכול’ וכו'. היה מאוד מפתיע אילו היה ליסט בוחר במוסיקאי ידוע ומהולל כדי ליצור דרכו קשר עימנו. לו עשה זאת, היו המבקרים טוענים, כי המוסיקה שנכתבה היא תוצאה של כישרון מוסיקלי גדול וידע רב. לכן בחר באשה שאין לה כשרון גדול, ואפילו כשרונה הביצועי הוא בינוני. צריך גם לומר, לגבי מהימנותה של גברת בראון, כי כאלמנה, המפרנסת שני ילדים, המשיכה כל השנים לעבוד כטבחית בבית־ספר יסודי, ואת עבודת ‘ההלחנה’ עשתה בלילות, על חשבון שעות מנוחתה.

ב־1966 קיבלה רוזמארי קטעים מליסט ושופן, והיתה מועסקת בחיבור שתי סוניטות של בטהובן. אז הגיעו דביוסי, שומאן, באך, רחמנינוב וברהאמס. נאמר לה שקבוצה של 12 מלחינים יעבדו באמצעותה והם כרגע מבררים אילו מהם יוכלו להעביר באמצעותה מוסיקה בצורה הטובה ביותר. הכוונה היא תחילה לבסס את זהותם של המלחינים, ע"י קטעים שעליהם החותם הידוע של המלחין.

…ראיתי את רוזמארי בראון במשך בוקר ארוך, בשעת חיבור מוסיקה… ישבתי עמה ליד הפסנתר. היא תיארה את המתרחש: ‘שופן נמצא כאן’, אמרה. לא היתה בחדר שום אווירה מיסטית. שופן נתן לה קטע מוסיקלי, שאותו עיבדה מיד, קטע אחר קטע, על הפסנתר. לאחר עשרים דקות סיימה את כל הקטע… רק מוסיקאי גדול יכול להעריך מבצע מעין זה… סיפרתי על כך לשניים מידידי: מארי פירת, שהיא פסנתרנית מקצועית, ובעלה ד"ר ג’ורג' פירת, שהיה מדען ונעשה מוסיקאי, והוא כיום מנהל ‘המועצה המלכותית לאמנויות של סקוטלנד’. שניהם בהחלט בני־סמכא לשפוט את הקטעים מבחינה מוסיקלית. הם הגיעו למסקנה, כי יש כאן תופעה שאין לה הסבר הגיוני…"

נביא עוד שתי ביקורות מוסיקליות, אף הן מצוטטות מתוך האלבום. המלחין הבריטי ריצ’ארד רודני בנט: “כולנו יכולים לחקות את דביוסי בפסנתר, אך יצירה מוסיקלית, החודרת לשורשי הסגנון של המלחין – הנה תופעה פלאית.”

הפסנתרנית חפציבה מנוחין: “אין להטיל ספק בכנותה של רוזמארי בראון. המוסיקה היא בהחלט בסגנונם של המלחינים, ולעתים קרובות – יפה באופן יוצא מן הכלל.”

הסופר ארתור סי. קלארק היה, כידוע, נשיאה הראשון של ‘האגודה הבריטית הבין־פלנטארית’, אשר הוקמה בשנות הארבעים ועוסקת מאז ועד היום בניתוחים תאורטיים ומעשיים של היבטים שונים של מסע בחלל, יישוב החלל, שיטות הנעה מתקדמות, וחקר החלל בכלל.

תוך כדי דפדוף בכרכים הישנים של בטאון האגודה, גילינו כתבה המסכמת את דיוני כינוס האגודה שהתקיים ב־5 למרץ 1948, ושבמסגרתו השיב ‘טראסט מוחות’ שכָּלַל את הנשיא קלארק וחמישה חברים נוספים על שאלות שונות ומשונות. על השאלה “מה הצעדים שינקוט טראסט המוחות במקרה של פלישת אנשי המאדים אל כדור הארץ?” השיב קלארק: “צעדים ארוכי־טווח.” לחבריו היו הצעות מפורטות יותר: “לשגר את ארתור סי. קלארק לחזית,” הציע אחד, ואילו אחר המליץ: “על אף האכזבה מהעובדה שמישהו אחר הקדים אותנו – נציע להם (לאנשי המאדים) תעודות של חברות־כבוד באגודה…”

*

כבר הספקנו להתרגל לפריחת ספרות המד"ב בארץ בתקופה האחרונה, ולתחרות בין המו"לים המניבה שפע של ספרים חדשים הרואים אור בתכיפות גדלה והולכת. אבל אפילו בפריחה שכזאת די מפתיע לגלות סיפור מד"ב אחד המתפרסם בשני ספרים שונים, בהוצאות שונות, ובתרגום שונה! המדובר בסיפורו המפורסם של אסימוב ‘שקיעה’, שהופיע בגליון מס' 12 של ‘פנטסיה 2000’.

הסיפור עומד להתפרסם בסדרת המד"ב של ‘עם עובד’ במסגרת אנתולוגיה בעריכת רוברט סילברברג, ובתרגומו של עמנואל לוטם, אשר זכה לשבחים על תרגומו המעולה לספר ‘חולית’ של פרנק הרברט. במקביל יופיע הסיפור בקובץ הנודע של סיפורי אסימוב, הנושא אף הוא את השם ‘שקיעה’, והעומד לראות אור בהוצאת ‘מסדה’. הפרט המעניין ביותר בכל העניין הוא זהותו של מתרגם הקובץ ‘שקיעה’: זהו בחור צעיר בשם אדם שרתיאל, תלמיד בית הספר הריאלי בחיפה, אשר תרגם את הספר כעבודת גמר בלימודי השפה האנגלית, שזיכתה אותו בפטור מבחינת־בגרות בשפה זו.

נדמה לנו שהצלחתו זו של שרתיאל תעודד תלמידים נוספים לנסות כוחם בתרגום, וכתוצאה מכך נזכה אנו בתוספת יצירות מד"ב מתורגמות, והם – בציון נאה בבגרות וכמובן, גם בשכר תרגום מכובד.

*

גוש סלע ענק בגודל שמונה קילומטרים, מוסט ממקומו בחגורת האסטרואידים בהשפעת כוכב שביט השועט במרחבי מערכת השמש, ומאיים לפגוע בכדור הארץ. זהו נושאו של הסרט ‘מטאור’, שהוקרן על מסכינו בעת האחרונה. בכיכובם של שון קונרי, נטלי ווד, ובריאן קית. כל מי שצפה בסרט זה והתרשם מאמינותו המדעית הגבוהה, יחסית, יגלה בוודאי עניין במקורו של הרעיון שמאחוריו. ובכן, הארוע האסטרונומי המתואר נותח בשנת 1967 על ידי קבוצת סטודנטים לאסטרונומיה במכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס, במסגרת עבודת הגמר שלהם בקורס מתקדם למערכות־חלל הנדסיות, בהנחייתו של פרופ' פול. א. סנדורף. העבודה נקראה ‘מבצע איקרוס’ ומטרתה היתה להציע דרך אפשרית להצלת עולמנו מהתנגשות אימתנית שכזאת. שתים־עשרה שנים מאוחר יותר כתבו התסריטאים אדמונט נורט וסטנליי מן, בהשראת ‘מבצע איקרוס’, את תסריטם ל‘מטאור’.

הקרנתו של הסרט בארה"ב עוררה עניין רב בציבור האמריקני בכל הנוגע למטאורים, כוכביות, כוכבי שביט וכל השאר. מפיקי הסרט מנצלים היטב התעניינות זו ושולחים לכל דורש, חינם אין־כסף, עזרי לימוד ומידע אסטרונומי מגוון על גרמי השמים הללו. קוראים המעוניינים בחומר מסוג זה יכולים לנסות ולשלוח את בקשתם לפי הכתובת:

*

להבדיל מענף ספרות המד"ב, סרטי המד"ב אינם עושים (עדיין) חיל בארץ כמו בחו"ל. בכל זאת, נקווה שהדבר לא ירתיע את המפיצים ונזכה לראות בעתיד הקרוב ביותר לפחות מקצת משפע סרטי המד"ב היוצאים לאחרונה אל בדי הקולנוע בחו"ל. מתוך הרשימה הארוכה נציין את ‘מסע בין כוכבים’ (‘סטאר טרק’), שהוא הגירסה הקולנועית לסדרת הטלוויזיה המפורסמת (ראה ‘מבזקים קוסמיים’ בגליון מס' 9), ‘חור שחור’, שהוא ההפקה היוקרתית ביותר של אולפני וולט דיסניי, ‘פלש גורדון’ הקשיש החוזר אלינו בבימויו המחודש של דינו דה לאורנטיס, וכן ‘סאטורן 3’ – סרט מד"ב מפתיע שבו מככבים, בין השאר, קירק דוגלס ו’המלאכית' היפהפיה פארה פאוסט־מיג’ורס.

*

‘מדריך לטרמפיסטים במרחבי הגלקסיה’ הוא שמה של סידרת תסכיתים ששודרה לפני מספר חודשים ברשת 4 של רדיו בי.בי.סי, ואשר הצלחתה הרבה בקרב המאזינים הבריטיים הביאה להפקתו של תקליט כפול על בסיס הסידרה, וגם של ספר בהוצאת ‘פאן’. הסידרה בת שישה הפרקים סיפרה על הרפתקאותיהם המרתקות של הברנשים העליזים ארתור דנט, פורד פרפק, זפוד ביבלברוקס, ואחרון אחרון חביב – האנדרואיד הפרנואיד טריליאן מארוין, במסעותיהם ברחבי הזמן והחלל. בקרוב עומד כנראה הבי.בי.סי לחדש את שידור הסידרה, לשמחת המאזינים חובבי המד"ב. התקליט הכפול, אשר הופק על ידי חברת התקליטים ‘אוריג’ינל רקורדס’ אינו נמכר בחנויות אלא מופץ רק באמצעות הזמנות בדואר. למעוניינים – ניתן לשלוח הזמנות לפי הכתובת: P.O.B 101A, Surbiton, KT6–5AX, U.K.

*

מספר הפקות מבטיחות ויוקרתיות בתחום קולנוע המד"ב תושלמנה ככל הנראה בחודשים הקרובים. כוונתנו בראש ובראשונה לסרט ‘חולית’, על פי ספרו המפורסם של פרנק הרברט. על אף הקשיים והתהפוכות בהן נתקלה הפקת סרט זה (ראה ‘מבזקים’ גליונות מס' 6 ו־9), מקווים שהוא יושלם בכל זאת, בידיו האמונות של הבמאי דינו (‘קינג־קונג’) דה לאורנטיס. סרט מבטיח אחר הוא סרטו של הבמאי האנגלי קן ראסל (‘השדים’, ‘נשים אוהבות’, ‘טומי’, ‘ליסטומניה’), שייקרא ‘מצבים משתנים’, והשלישי בחבורה הוא סרטו של סטנלי קובריק (‘אודיסיאה בחלל’, ‘התפוז המכני’), שייקרא ‘הזריחה’, והמבוסס על סיפור־אימים מאת סטפן קינג. בסרט זה ישחקו, תחת שרביטו של קובריק, השחקנים ג’ק ניקולסון ושלי דובל.

*

לחובבי אמרות הכנף, ליקטנו את המקבץ הבא:

“כדור הארץ היה זקוק ל־4.5 מיליארד שנים כדי לגלות שהוא בן 4.5 מיליארד שנים…” ג’ורג' וואלד

“ככל הידוע לנו, מעולם לא עשה המחשב שלנו שגיאה שלא ניתן להבחין בה.” קונרד ה. וויסרט

“היקום אינו רק מוזר יותר מכפי שמדמים אנו בנפשנו. הוא מוזר יותר מכפי שמסוגלים אנו לדמות בנפשנו.” סר ארתור סטנליי אדינגטוג

“התוצאה של כל מחקר רציני יכולה להיות רק צמיחתן של שתי שאלות במָקום שקודם התעוררה רק אחת…” תורסטיין וובלן

*

מבול ספרי המד"ב הפוקד אותנו, כאמור, בתקופה האחרונה, גרם לכך שברשימת ‘רבי המכר’ החודשית המתפרסמת בגלי צה"ל ובמוסף הספרותי של ‘ידיעות אחרונות’ תפסו ספרי המד"ב מקום נכבד, ולעתים בין שבעת ‘הראשונים’ הופיעו שלושה או אף ארבעה ספרי מד"ב. מצב זה הביא לידי כך שהחל מתחילת פברואר החל להתפרסם דרוג נפרד של ‘רבי המכר’ בתחום המד"ב. בדרוג שהתפרסם ב־5 לפברואר תפש ספרו של ה. ג'. וולס “מלחמת העולמות” (הוצאת ‘כתר’) את המקום הראשון בדרוג – מה שמוכיח שמקומם של הקלאסיקנים עדיין שמור להם בשורה הראשונה.

פמלה סרג’נט הינה אחת הסופרות המובילות ב’מהפכה הנשית' של המד"ב. בצוותא עם כמה מחברותיה, ביניהן הסופרת והמבקרת ג’ואנה רוס, הצליחה להחדיר את הפמיניזם אל תחום המד"ב.

בסיפוריה של סרג’נט בולטת העובדה, שהגבור הינו ממין נקבה – גבורה בעלת יוזמה ומעיזה. כך גם ב’חופשיה ומשועבדת'.

* * *

אינני זוכרת דבר ממה שקרה לי לפני שהגעתי לכאן, וגם האחרים לא. גם אם הם יכולים – אינם מספרים לי. טאמו אומר שהוא יכול, אבל הוא משקר, כמו שהוא משקר לגבי כל דבר אחר. עכשיו הוא רובץ על מעקה המרפסת, מביט לעבר האחו הירוק המקיף אותנו מכל הכיוונים. הוא רובץ על עקביו ושומר על שיווי משקלו בעזרת קצות אצבעותיו. נראה כאילו עורו השחום זוהר באור השמש. הוא לועג לי, ממתין לראות כמה זמן אחזיק מעמד לפני שאקום וארוץ לעברו מפחד שמא יאבד את שיווי משקלו ויפול לקרקע, שלושים מטר מתחתינו. אבל לא אכפת לי יותר. כבר נוכחתי לדעת שטאמו, בעל הרפלקסים המושלמים כמעט, לא יפול ולא יעשה שום דבר שיעמיד את גופו בסכנה מוחשית כלשהי. תרגיל שיווי המשקל שלו הוא שקר, הפחזנות שלו על גבי המעקה הינה בסך הכל העמדת פנים. הוא מפנה את ראשו לעברי ואני מחייכת, חושפת מולו את שינַי.

“הפסיקי להזיז את פניך,” אומר תומס. תומס עסוק במריחת האיפור על פני, והוא מתרגז כשאני מקלקלת את מלאכת הכפיים שלו. הוא עובד על זה לפחות שעה אחת בכל יום, וזה לא כולל את הזמן שהוא משקיע בעיצוב השיער שלי, אחר כך הוא מצפה ממני שבמשך שארית היום לא אעשה שום דבר שיסכן את יצירת המופת שלו. פרושו של דבר, בדרך כלל, הוא לא לעשות כלום, חוץ מאשר לקרוא ספר או לדבר עם הפאציינטים האחרים. בשבוע שעבר המרתי את פיו והלכתי להתרחץ בבריכה. כשיצאתי מן המים, שערי הרטוב דבוק לקרקפתי והאיפור מרוח על כל הפנים כמעט יצא תומס המסכן מדעתו. אותו יום השקיע בי שלוש שעות עבודה. במשך יומיים אחר כך היה כעוס, ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי לרוץ בחוץ, להניח לרוח לטָרֶק את שערי, ולאכול בלי לדאוג לשפתון. אחר כך הפסיק תומס לכעוס, והחופשה שלי נגמרה.

טאמו עומד עכשיו על הראש, נתמך בעזרת ידיו, ברכיו נשענות על מרפקיו. “זהו זה,” אומר תומס. “אני חושב שאת מוכנה.” הוא מציג בפני את מראת־היד שלו. היום אני שחורה וזהובה. קווים שחורים מעל הריסים והגבות, אבקת זהב כבדה על עפעפי ועל עצמות לחיי, גם שערי מלא באבקת זהב, שפתַי צבועות זהב, ועל עיני עדשות מגע שחורות. תומס הלביש אותי בחליפת קטיפה שחורה, ועגילי זהב תלויים כשרשראות עד גובה כתפַי. אפילו עורי זהוב היום; השיזוף כבר החל לדהות. “בבקשה,” הוא אומר. “אל תזוזי שלא לצורך.”

“אני בכלל לא יכולה לזוז.” אני משיבה. חליפת הקטיפה, בעלת המחוך ההדוק, היא כמו כלוב. אני יכולה לחוש את הזיעה בבית שחיי ובין שדַי. “אני לא מבינה מדוע לא יכולת למצוא משהו נוח יותר; אני בקושי יכולה לנשום.” אני נושמת נשימות קצרות, רדודות ומהירות, מחוסר יכולת לנשום עמוק, ואני מפחדת שאם אנסה לעמוד, אתעלף.

“אתמול היה לך נוח, אין צורך שיהיה לך נוח גם היום.”

אתמול לבשתי תלבושת ירוקה, עיניים ירוקות, ספריי ירוק על השיער. תומס לא אהב את זה, הוא גם לא אהב את התלבושת – ירכַי היו רזות מדי ובטני מעט עגולה. הוא אמר לי לא לאכול ארוחת ערב, שכן אני משמינה והולכת, ובגלל זה אכלתי פי שניים ממה שאני אוכלת בדרך כלל. עכשיו הוא נוקט בפעולת תגמול, יהיה זה פלא, אם בכלל אצליח לבלוע משהו, כשהמחוך הזה לוחץ לי על צלעותי.

“מושלם,” ממלמל תומס. “מושלם. אני אוהב אותך, אליה; בגלל זה אני עושה אותך יפה. והיום אני אפילו אוהב אותך יותר. אף פעם לא הצלחתי לעשותך יפה כל כך.” אני מעיפה מבט לעברו ורואה את התפיחה בין הרגליים שלו, מתחת למכנסיו הממורטטות.

“אז למה אתה כל כך מוזנח?” אני שואלת. מתניו של תומס עבות ושערו הארוך נופל על כתפיו. הוא לובש את מה שהוא תמיד לובש. מכנסיים חומות וחזיה לבנה קרועה. החזיה אינה מכופתרת ומוכתמת. “למה אתה לא מפעיל את המומחיות שלך על עצמך, מכוער שכמוך?” אני מעוָה את הפרצוף. עכשיו הוא כעוס, לא בגלל מה שאמרתי, אלא בגלל החשש שמא אקלקל את האיפור על ידי ההעוויות שלי.

“אני עושה אותך יפה,” מוחה תומס, “למה לי לבזבז זמן על עצמי, כשזה ברור לעין ששום דבר לא יצא מזה?” הוא טופח על בטנו. “לכל היותר אוכל לעשות דיאטה. אני אוהב אותך, אליה. את כלילת שלמות היום, חזיון…”

“חזיון!” אומר טאמו שוויתר בינתיים על הופעת שווי המשקל שלו. “חזיון, שאני מעדיף לראות אותו ערום ושוכב על המיטה שם בפנים.”

“ראית מספיק אתמול בלילה,” אני אומרת. טאמו מגחך. אני חורצת לשון לעברו.

“הפסיקי עם זה,” אומר תומס, “את תקלקלי את האיפור.”

“אני גוסס,” אומר טאמו. הוא יושב על מסעד הכסא שלי. “ד”ר אהלן אמר שאני גוסס. המעיים שלי הולכות ונרקבות. אני אסבול סבל איום ונורא."

“אז למה אתה לא קופץ מהמרפסת?” אני משיבה. טאמו לא מסוגל להמנע מלשקר.

“כי אז לא אוכל עוד לראותך, אליה,” הוא אומר. "כי אז לא אוכל לבלות זמן רב כל כך בתוך הפרווה שלך. לא איכפת לי לסבול, כשאני חושב אודות כל השעות המאושרות הממתינות לי במחיצתך, שעות שיסיחו את דעתי מהסבל, ולוא גם לזמן קצר בלבד. טאמו נעמד על קצות אצבעותיו ומותח את זרועותיו לעבר השמש.

''בואו ונרד למטה," אומר תומס. “בואו ונשב באולם הכללי, כך שכל האחרים יוכלו לראות אותך.”

“אני לא יכולה לזוז,” אני אומרת. “אני בקושי מסוגלת להגיע לחדר שלנו עם הדבר הארור הזה, שלא לדבר על האולם למטה.” אני חשה באגלי הזיעה הניגרים על פני. תומס ממהר להספיג אותם בממחטה.

“אני לא רוצה למות,” צורח לפתע טאמו. “אני רוצה לחיות זמן מספיק כדי לראות שוב את הורי. הם אנשים כל כך נחמדים. הם חיו בבית יפה בעיר גדולה. על הרצפה היו לנו שטיחים סגולים, שטיחי קטיפה, ואני יכולתי לעמוד עליהם שעות, לשפשף את הרגליים בהם ולפעמים אפילו הייתי מתגלגל עליהם ערום. הם היו מביאים לי ילדות קטנות לשחק איתן.”

“חשבתי שהיתה להם חווה יפה עם סוסים,” אני אומרת, “ושהם היו מביאים לך ילדים קטנים.”

עכשיו טאמו כועס. אני לא אמורה לשים לב לשקריו, וכשהזכרתי את הספור הישן ההוא פגעתי ברגשותיו. הוא זועף למשך כמה דקות, ואחר כך מתבהרות פניו. “היתה להם גם חווה,” הוא ממשיך, “וקוטג' – ליד חלקת יער. הייתי יושב שעות ומסתכל באמא שלי, כשהיתה שוכבת עם הגנן.”

במידה מסוימת, אני חייבת להעריץ את טאמו. הוא לפחות יכול להמציא לעצמו עבר. הוא ותומס הרבה יותר אינטליגנטים ממני, והם תמיד יכולים למצוא משהו לומר לגבי כל דבר שבעולם. אני לא יכולה לעשות כלום, חוץ מאשר להגיב על שיחותיהם. רק לעיתים נדירות אני יכולה להציע משהו משלי. בקשר לתומס זה צפוי; הוא מבוגר יותר, ונמצא כאן כבר איזה עשר שנים או יותר. אבל טאמו הוא רק בן ארבע עשרה. אני צריכה להיות יותר חכמה ממנו. אני נמצאת פה כבר שלוש שנים ואני בת שבע עשרה. טאמו נמצא כאן שלושה חדשים. אני הכרתי לו את תומס, אני נתתי לו להעביר את המיטה שלו לחדר שלנו, והוא בכל זאת לא מראה כלפי מידה הולמת של יראת כבוד. הוא משמש רק כמתווך בין תומס וביני, מכשיר באמצעותו מביע תומס את אהבתו אלי באורח גופני. ובכל זאת הוא מתעקש להתנהג באורח אוטונומי. אבל הוא רק מכשיר ההולם בין רגלי הפשוקות בזמן שאני זועקת את אהבתי לתומס, ואחר כך מגיש את התחת שלו לתומס, בזמן שהוא זועק את אהבתו אלי. אני היא זו המתכרבלת בלילה במיטה עם תומס, כשהוא מביט באיפור ההרוס שלי ומקונן על קוצר־חייה של אמנותו, על המהירות בה מת היופי. טאמו צריך לשכב במיטה הקטנה שלו. שיסתובב לו כמו טווס עם התחת היפה שלו! הוא בסך הכל רק מכשיר.

“למה אנחנו נמצאים כאן?” שואל תומס, “ולמה אנו לא יכולים לזכור? בטח כבר שאלתי את עצמי מיליון פעם את השאלה הזאת.”

“אני לא יודעת למה אתה צריך לשאול כל כך הרבה,” אני אומרת. “הרופאים סיפרו לנו. אנחנו רגישים למחלות מסוימות וצריך לשמור אותנו בסביבה סגורה.”

“אני לא חושב שזה נכון. לא האמנתי בזה כשנכנסתי לכאן. ואני לא מאמין בזה עכשיו.”

“מה זה משנה לך?”

“את לא סקרנית, אליה?”

“בטח,” אני אומרת, “אבל אני לא מתכוננת לשבת ולחשוב על זה. יום אחד אקום ואלך מכאן, ואמשיך ללכת עד שאראה מה יש בחוץ. אתה יכול לבוא, אם אתה רוצה.”

“אבל את לא יכולה פשוט לקום וללכת מכאן,” הוא אומר במבט מודאג.

“למה לא? אף אחד לא יעצור בעדי. אני יכולה פשוט להמשיך וללכת עד כמה רחוק שבא לי. פעם יצאתי ונשארתי בחוץ יום שלם; חזרתי רק אחרי ארוחת הערב; אתה זוכר, אתה היית באמת מעוצבן, אבל לרופאים לא היה איכפת.”

תומס נסער. “את לא יכולה,” הוא אומר. “את רגישה למחלות מסוימות, זו הסיבה שאת כאן.”

“אבל חשבתי שאתה לא מאמין בזה.”

“אה, לא לגמרי, אבל גם לא הצלחתי להפריך זאת. אם אצליח לגלות את האמת, אז אגלה אותה רק כאן.”

“תעשה מה שאתה רוצה,” אני אומרת. “אבל בכל זאת כדאי לך לבוא; זו יכולה להיות הרפתקאה אמיתית. המקום הזה משעמם כל כך, שכל אדם נורמלי היה מברך על ההזדמנות לשנות את סדר היום שלו.”

“אני לא חושב שמשעמם כאן. יש כאן ספריה, הרבה אנשים שאפשר לדבר איתם. ואת, אליה. למה שאשתעמם?”

אני מתחילה למשוך בכתפי ואז מרגישה את לחץ המחוך שלי, טאמו משתולל עכשיו. “אני גוסס,” הוא צועק לעברנו. “העצמות שלי ירקבו עד אשר אוכל רק לזרום על גבי הרצפה.” הוא מתחיל לרקוד על פני המרפסת מסתובב סביב עצמו, זרועותיו מתוחות הישר מכתפיו, עד שאני כמעט חשה סחרחורת קלה בגללו. אני אוחזת בידו של תומס. הוא אוחז בידי ואחר כך נושך לצפרני הזהב שלי. ''את יפה," הוא אומר.

אש הזריחה משתוללת מעבר למרפסת. אליה התעוררה, התמתחה במיטתה הרחבה והציצה לעברו השני של החדר. תומס בגד בה שוב, הוא זחל באמצע הלילה מהמיטה שלהם למיטתו של טאמו. היא יכולה היתה לראות את גופותיהם חבוקות יחדיו מתחת לשמיכתו של טאמו.

טאמו היה מתווך בלבד. אליה לא התעלסה עימו מעולם אלא בנוכחותו של תומס, שהיה עד ראיה למתרחש. ובכל זאת תומס הלך לטאמו, כאשר שיער שהיא נרדמה. היא שמעה את אנחותיהם וזכרה שתומס קרא בשמו של טאמו, לא שלה.

טוב, הרהרה אליה, זה כבר לא משנה כל כך עכשיו. הבוקר היא עוזבת. אם האחרים מרוצים מהישיבה כאן, זו בעייה שלהם. היא רצתה שתומס יבוא עימה, אך הוא, כמו כל אחד אחר כאן, מעדיף להסתגר בתוך שערי בית החולים, למרות שהוא, כמו כל אחד אחר כאן, לא האמין באמת ובתמים לדברי הרופאים. איש לא אסר עליהם לעזוב. אף אחד מהם לא רצה לעזוב באמת.

היא לבשה את מגפי ההליכה שלה, ובדקה את תרמילה הקטן. הוא היה גדוש בקופסאות אוכל שנגנבו מן המטבח ובמימיה. היה ברשותה סכין, והיא תוכל לישון על הקרקע, כשהתרמיל משמש לה ככר.

אליה העמיסה את התרמיל על כתפיה ואחר נפנתה לעבר מיטתו של טאמו. השניים המשיכו לישון. היא פתחה את הדלת ופסעה לעבר חדר הכניסה המרופד בשטיח אדום. איש עדיין לא התעורר. היא פנתה לעבר המעלית ולחצה על הכפתור למעלית כלפי מטה. תומס פחד מפני המעלית ולא הניח לה להשתמש בה; טאמו לעג לתומס בגלל פחדיו, אך גם הוא סירב להשתמש בה. הדלתות נפתחו והיא נכנסה פנימה.

המעלית זמזמה בדרכה מטה ועצרה בלובי שבקומה הראשונה. אליה פסעה על פני הלובי. נקישות המגפיים הדהדו על פני הרצפה החלקה. בכל אחד משני צידי החדר הגדול צעדו עוד אליות, משתקפות במראות הקבועות על הקירות. כל בנות דמותה של אליה צעדו לעבר קשת הכניסה ואחר כך נעלמו והותירו אחת בלבד, זו שחצתה את הסף ויצאה אל מחוץ לבית החולים.

אויר הבוקר היה קריר והעשב שצמח סביב הבניין היה רטוב מטל. תוך כדי צעידה, ראתה אליה כיצד משחירים קצות מגפיה מחמת הלחות. היא חגה על עקביה והביטה לאחור. נראה היה, כאילו בית החולים מתנשא מעליה. היה זה בניין מכוער, גבוה ומרובע, שלושים קומות גובהו, בעל מעקי מרפסות בסגנון הבארוק. דלתות העץ הכבדות הפתוחות לרווחה, אשר הובילו אל הלובי, נראו שלא במקומן, כאילו הונחו שם ללא מחשבה שניה. שדות עשב הקיפו את הבניין מכל צדדיו; העץ היחיד שראתה מעודה היה האיזדרכת הנטועה בקרבת הכניסה האחורית.

אליה פנתה לעבר השדה הירוק שמולה. היא קיוותה שתומס לא ידאג, זכרה את מראהו מתחת לשמיכתו של טאמו ואז החלה לקוות שידאג מעט. הוא יצטרך להלביש מישהי אחרת היום, אם ימצא מישהי המוכנה לשבת בשקט כל כך הרבה זמן. היא צחקה לעצמה.

התרמיל הכביד עליה. אליה נעצרה, הסירה אותו מעל כתפה והתישבה. עדיין היתה מוקפת בשדות ירוקים ויכלה לראות את בית החולים. הוא היה זעיר ונטוע אי־שם בקרבת האופק, גוש אפור כנגד השמים הכחולים.

לבטח לא התרחקה הרבה, אם עדיין היתה מסוגלת לראותו. היא כעסה, קמה על רגליה והחלה פוסעת, גוררת את תרמילה מאחוריה, כאילו היה הדבר הארור מלא עופרת. אליה המשיכה לצעוד, גוררת את התרמיל. מדי פעם פנתה לאחור, ובראותה את הגוש האפור, המשיכה ללכת. מזג האויר הלך והתחמם ובגדיה נתהדקו לגופה. היא התעקשה להמשיך, גוררת את תרמילה במעלה גבעה אחת ובמורדה של אחרת, מבעד לשדה חרציות ושוב במעלה גבעה קטנה. היא המשיכה ללכת עד שהתעייפה ונאלצה לעצור.

היא התמוטטה ליד תרמילה והתמתחה על הקרקע, מנסה להשיב את נשימתה. לבסוף אזרה כוח, קמה על רגליה והביטה לאחור.

בית החולים נעלם.

היא חזרה והתישבה, פניה מופנות אל צילה הארוך, סוף סוף השתחררה מאותו מקום. לוא היה תומס עימה היה מנסה לנחש מה נמצא מעבר לאחו, אם בכלל נמצא שם משהו. אליה דווקא היתה מוכנה להמתין. היא נרעדה, תקופת חשש פתאומי.

עם רדת הליל מצאה אליה מספר עצים והחליטה לשכב לישון תחתיהם, מתוך תחושה סתומה ששם תהיה מוגנת יותר. עם שחר התחרטה על החלטתה זו – הקרקע מתחת לעצים היתה קשה יותר מאדמתו הרכה של האחו.

היא החלה לצעוד סביב העצים, תחושותיה מוקהות בשל אויר הבוקר הצונן. מעילה היה לח מן הטל. “זה מגוחך,” אמרה בקול רם. “ללכת את כל הדרך הזאת רק בשביל לראות חמישה עצים.” קולה נשמע חלול. היא נרעדה והחליטה שלא לשוב ולדבר עם עצמה.

היא הרכיבה את התרמיל על כתפיה ויצאה לדרך. מדי פעם הביטה לאחור. העצים הלכו והתקרבו אל האופק, עד שבסופו של דבר נעלמו מן העין. שיר שטאמו לימד אותה פעם התרוצץ במוחה, חוזר על עצמו במונוטוניות.

עם צהריים התישבה לנוח. דממת השדות החלה להעיק עליה. היא שלפה את המימייה והחלה ללגום בלגימות קולניות, מצמצה בשפתיה בין לגימה ללגימה. היא פתחה חבילה ונגסה בצלי התרנגולת שבתוכה ואחר פלטה גיהוק קולני.

מלפנים היתמרה גבעה גבוהה מאד, גבוהה יותר מכל אלה שעברה עד עתה, ובצלעה מבנה קטן. למרות שצמצמה את עיניה במאמץ, לא הצליחה להבחין במהות המבנה. היא נחפזה לעבר הגבעה, הסקרנות מתעוררת בתוכה. היא נעה במהירות, מתעלמת מחום השמש ומכובדו הגדֵל והולך של משאה.

כשהגיעה לגבעה, החלה לטפס לעבר המבנה. המבנה היה בְּאֵר. היא ראתה בספרייה ציור של באר; למעשה, נראה המקום כהעתק מושלם של הציור – אבנים חומות, דלי עץ רובץ על המעקה, סיגליות בָּר צומחות מסביב.

אך היה הבדל אחד – יכולה היתה לראות לוח עץ נשען על הדלפק. מישהו צבע אותיות לבנות על גבי הלוח. היא קראה את הכתוב.

אליה התישבה ולטשה עיניים בלוח. תומס, הרהרה, כבר היה נתפס לבהלה בשלב זה. היא שלחה את ידה ונגעה באצבעה באחת האותיות הלבנות.

הצבע היה טרי.

היא קפצה על רגליה בבהלה והביטה סביבה. היא לא ראתה מאום פרט לשדות־עשב שהקיפוה מכל הצדדים. מישהו אומר לי שאני זקוקה למים, חשבה, זה הכל; אני אמלא את המימיה שלי ואת קופסאות האוכל הריקות, אחזור ואסגור אותן, ואז אגש לראות מה יש מעבר לגבעה.

היא הורידה את הדלי לתוך הבאר, ואחר כך מלאה את המימייה ואת קופסאות האוכל הריקות. המסע התחדש. הגבעה היתה תלולה יותר מאשר נראה במבט ראשון ורגליה כאבו מהמאמץ. מזג האויר הלך והתלהט והאויר הלך והתייבש. התרמיל משך אותה לעבר הקרקע, ושרידי רגליה התכווצו.

לבסוף, מתנשמת ומתנשפת הגיעה לראש הגבעה והביטה על סביבותיה.

העשב הירוק המשיך לגדול עד למרגלות הגבעה ושם לפתע פסק. לפניה נפרשה אדמת מדבר מישורית וצחיחה, שהשתרעה עד ההרים הגבוהים שבמרחק. לא היה כל סימן חיים במדבר הזה – פרט לנקודה אחת, בערך באמצע הדרך להרים. שם יכלה אליה להבחין במה שנראה כקבוצה קטנה של בניינים שהבהיקו באויר הלוהט והמרעיד.

אנשים. אולי יש שם אנשים.

גל אֵימָה שטף אותה. אני צריכה לחזור, הרהרה בפראות, ונרעדה למחשבה אודות המחלות האיומות אליהן היא עלולה לחשוף את עצמה.

היא הסתובבה לאחור במהירות, מעדה והחלה להתגלגל במורד הגבעה, עד אשר נעצרה.

“הפסיקי עם זה!” אמרה לעצמה בקול רם. “אם כבר עכשיו את תופסת פאניקה אז עשית את כל הדרך הזו לשוא.” קולה היה ניחר ואת מילותיה הבאות נאלצה ללחוש. “אני אשאר ליד הבאר, אנוח ואשן שם, מחר אחליט.”

היא פסעה חזרה לעבר הבאר, שם התפשטה – לאחר שהעיפה מבט חפוז מסביב – ואחר כך הורידה שוב את דלי המים. היא שפכה את המים ששאבה על גופה, מקדמת את הקרירות בברכה. המים נראו כזרם כָּסוּף, מרענן ומרגיע. היא השליכה עצמה ארצה, חשה את קרני השמש החמימות בגבה ושואפת לקרבה את ניתוח הסיגליות.

לפני עלות השחר החלה לחצות את המדבר. בתחילה חשה בקור, אך לאחר שרעדה זמן מה, הסירה את מעילה ותחבה אותו אל תוך התרמיל.

השמש צרבה את פניה, והיא יכולה היתה לחוש בחום המדבר מבעד למגפיה. אליה החלה לשרוק ולצעוד בקצב המנגינה. המדבר החל להטשטש נגד עיניה, והחול הדק נראה כמשטח לבן. היא המשיכה לצעוד, מפסיקה מדי פעם לצורך שתיית מים מתוך אחת מקופסאות האוכל. מולה המשיכו לרצד הבניינים שבמרכז המדבר. כאשר התקרבה הבחינה במשהו מוזר. הבניינים שבקצה העיר לא היו בניינים כלל, אלא רק חזיתות הנתמכות במוטות עץ, כאילו היתה העיר כולה במת תיאטרון גדולה. כשהתקרבה, נוכחה לדעת שיש למעשה רק בניין אמיתי אחד בכל העיר, באמצע התפאורות.

היא חשה כשוֹטָה, על שצעדה את כל המרחק רק כדי לחזות בתצוגה זו. היא פסעה לעבר הבניין שבמרכז. בניין עץ עתיק בן שלוש קומות, חשה בבדידותה יותר מתמיד. לפחות תוכל לחסות בצילו למשך זמן מה. היא הציצה לתוך החלון שבחזית וראתה חדר אפלולי ובו שולחנות עגולים, כסאות וליד אחד הקירות ניצב דלפק ארוך. היא ניסתה את הדלת. זו נפתחה בקלות והיא נכנסה פנימה.

כל החפצים בחדר היו מכוסים בשכבה עבה של אבק אפור. אליה פסעה לעבר השולחן שליד הדלפק, הסירה את התרמיל מעל גבה והניחה אותו על כסא לידה. היא חיטטה בתוך תרמילה, שלפה את מעילה ונגבה את השולחן מן האבק. אחר כך התישבה והניחה ראשה על השולחן. היא עשתה את כל הדרך לשווא. צריכה היתה לחזור על עקבותיה ליד הבאר, אך עתה הגיעה רחוק מכדי לחזור. היא נאנחה ועצמה את עיניה.

“אלהים מתוק, אל תרָאי עצובה כל כך. כל מה שאת צריכה זה כוס בירה קרה.”

אליה הזדקפה במהירות.

אשה גבוהה, גדולת חזה ואדומת שיער, ניצבה לידה, ידיה נחות על הדלפק המאובק. היא חייכה אל אליה.

“מי את?” צעקה אליה, נדהמת.

“אל תֵרָאי כל כך מודאגת, יקירתי, שמי אֶטָה. המקום הזה שייך לי.” האשה פנתה לעברה, נושאת בידה בקבוק. היא לבשה שמלה סגולה ארוכה שנגררה מאחוריה, צוברת עליה אבק ולכלוך ומותירה מאחוריה פס רחב על פני הרצפה. היא הניחה את הבקבוק לפני אליה והתישבה בכסא שמולה, מניחה את מרפקיה על השולחן. “קדימה, שתי, זה על חשבוני. העסקים פה כל כך גרועים בזמן האחרון, שאני לא אפסיד הרבה אם אחלק את הבירה בחינם.” אטה חייכה ועיפעפה בריסיה השחורים והעבותים.

אליה אחזה בבקבוק הבירה. הוא היה קר וטיפות לחות הצטברו על הדופן החיצוני. היא לגמה ממנו בהיסוס, ואחר החלה לגמוע אותו בגמיעות גדולות.

“את יודעת,” אמרה אטה, “פעם היו כולם באים לכאן. בקושי יכולת למצוא פה מקום לשים את התחת שלך. אבל את יודעת איך האנשים; הם באים למקום אחד, ולפני שאת מספיקה לזוז הם כבר עוברים למקום אחר בגלל ששם יש להקה, או איזה משחקים או כל שטות אחרת. לי אין את כל זה אבל אני מנהלת באר הגון ולא איכפת לי אם האנשים משתכרים קצת, או הבחורות רוצות לעשות עוד קצת כסף מהצד, או שמישהו רוצה לזרוק כמה כיסאות פה ושם. אבל נראה כאילו ‘הבַּאר של אטה’ כבר לא מספיק טוב בשבילם.”

אליה לטשה עיניה באשה. היא לא הבינה אודות מה דיברה אטה, ופחדה לשאול. “כל העיר הארורה הזאת היתה באה לכאן פעם,” המשיכה אטה. “אני זוכרת פעם איך גאר טולי התרגז כל כך עד שזרק החוצה שולחן שלם דרך החלון ההוא שם, והאשה שלו – היא היתה גדולה, מותק – זרקה אותו דרך אותו חלון כשהיא גילתה מה שהתרחש בינו ובין ניילה. איזה לילה!”

אליה השפילה עיניה אל בקבוק הבירה שלה. האשה לבטח מטורפת. לא יתכן שמקום זה היווה אי פעם עיר, אלא אם כן כולם עברו מכאן ולקחו איתם את הבניינים. “אולי עוד יחזרו לכאן,” אמרה מנסה להבזיק חיוך אוהד, “כשיתעייפו מהמקומות האחרים שאליהם הלכו.” היא סיימה את הבירה שלה. נראה היה כאילו עיניה של אטה הבהבו מעט בהביטה באליה. האשה שתקה רגעים מספר; אחר כך טפחה על ירכה וצחקה בקול גדול.

“את בסדר גמור, מותק. את יודעת להגיד את הדבר הנכון. אני כבר מרגישה יותר טוב.” אטה התרוממה על רגליה. ''רוצה עוד בירה?"

אליה משכה בכתפיה. אטה חייכה ופנתה לעבר הבאר, מותירה אחריה פס רחב נוסף על הרצפה. היא התכופפה מאחורי הדלפק ואחר כך הזדקפה. אליה יכלה לראות אגלי לחות על הבקבוק שאטה החזיקה בידה ותמהה, כיצד הצליחה האשה לשמור על קרירות הבירה.

“להיכן מועדות פניך?” שאלה אטה.

“חשבתי ללכת ולחטוף מבט בהרים,” מלמלה אליה. אטה חזרה עם הבירה והתישבה שנית.

“אין שם שום דבר, מותק,” אמרה האשה.

“כמה זמן לוקח להגיע לשם?”

“כמה שעות. אבל הייתי מציעה לך לחזור למקום ממנו באת. או אולי תשארי כאן, ושתינו נחשוב על איך להשיג לקוחות נוספים. בטח נצליח ביחד למצוא איזה רעיון.”

אליה נעמדה על רגליה. “את מטורפת,” אמרה בשקט. אטה לא הגיבה. “את באמת פגועה במוחך. אין כאן שום אנשים; אפילו אין כאן בניינים, חוץ מהבניין הזה. יש לי דברים חשובים יותר לעשות מאשר לבזבז את זמני בחברת מטורפת.” היא נטלה את תרמילה, מביטה לעבר אטה. האשה ישבה דוממת. אליה פנתה לעבר הדלת.

לפתע גיחכה אטה. “את נשמעת כמו גאר טולי,” אמרה, “את יודעת מה היה נוהג להגיד? הוא היה נוהג להגיד ‘אטה, יש לך קורי עכביש בעלית הגג’. אני חושבת שמוטב שתחזרי למקום ממנו באת.”

“תודה לך על המשקה,” אמרה אליה. “אם אראה מישהו, אני מבטיחה לך שאמליץ בפניו על הכנסת האורחים הנדיבה שלך.” היא הניחה את אטה יושבת מאחורי השולחן ויצאה אל האויר הלוהט והיבש שבחוץ. כאשר התרחקה מן הבית וחלפה על פני החזיתות הניצבות משני צידיה, החלה לחוש כי על אף חום היום הינה מלאה מרץ, ערפילי תחושת אשמה התחככו במוחה, והיא החלה לחשוב אודות אטה, חושבת שאולי צריכה היתה להשאר עימה יום אחד, לשוחח עמה ולהציע לה עזרה כלשהי. היא הדפה את המחשבות המטרידות. ככלות הכל היתה האשה פגועה במוחה. היא לא יכולה לעזור לה במאום. פלא שהיא בכלל הצליחה להחזיק מעמד באמצע המדבר. כנראה היתה בעלת תושיה רבה מכפי שנראה במבט ראשון.

אליה גיהקה ושבה לשרוק ולצעוד לעבר ההרים לקצב המנגינה.

אליה הגיעה לרגלי ההרים במשך הלילה ושכבה על אדמת המדבר הנוקשה כשמעילה עוטף אותה. לקראת בוקר רעדה מקור וקידמה בברכה את מראה השמש האדומה כדם, שהחלה לטפס מעל המדבר הכתום.

היא הביטה מעלה אל ההר שמעליה. הוא היה סלעי, אך לא כל כך גבוה כפי שחשבה. יקח לה זמן מה כדי לטפס אל הפסגה. היא פתחה את תרמילה והוציאה מעט מזון.

“איכפת לך אם אצטרף אליך?” שאל קול. אליה הפנתה את ראשה במהירות. זקן כחוש ישב על הסלעים מעליה.

“בוא למטה.” הזקן קיפץ על פני המורדות המסולעים ובמהרה התישב לידה. הוא היה בעל זקן־פרא אפור שריקד על פניו. חולצתו האפורה והבלויה ומכנסיו ומגפיו השחורות הראו סימנים מתקדמים של התפוררות.

“אני רעב כמו כלב,” אמר הזקן ושלח עיניו בבשר הבקר היבש שלה.

“אני יכולה לתת לך רק קופסה אחת,” היא חטטה בתרמיל ושלפה קופסת שמורי אפרסקים, שלא ערבו לחיכה, והשליכה אותה לעברו.

“אני יכול לקחתך לראש ההר,” אמר האיש, פותח את מכסה הקופסה. “את יכולה ללכת בעצמך, אך זה יקח לך הרבה יותר זמן; את לא מכירה את ההר. אני יכול לקחת אותך למעלה בשלוש או ארבע שעות.”

אליה הביטה סביבה אל ההר ואחר כך אל הזקן. “בחצי הדרך למעלה זה מתחיל להיות קשה,” המשיך, “אבל אני מכיר דרך מהירה.”

“בסדר.” אמרה אליה. בכל מקרה יהיה זה בטוח יותר לטפס מעלה בחברת מישהו, בין אם הזקן יכול לקחת אותה מהר יותר ובין אם לאו. “בסדר, זקן.”

“עוד קצת אוכל לא היה מזיק לי, וגם קצת מים.” היא הוציאה עוד קופסת שימורי אפרסקים וקופסה מלאת מים. “מהיכן אתה, זקן?”

הוא מיצמץ לעברה. “לא עניינך.”

“אתה מכיר במקרה את הבַּאר של אטה?”

“אני לא מכיר אף אחד. אני מתעסק רק בעניינים שלי, וכדאי שגם את תעשי אותו דבר.” הזקן סיים לאכול וקם על רגליו, “בואי,” אמר. הוא החל לטפס על פני הסלעים. אליה הלכה בעקבותיו ואחר כך הבחינה בשביל ברור המתפתל בין המדרונות המסולעים.

“הייתי יכולה למצוא את השביל הזה בעצמי, רמאי זקן שכמוך,” צעקה לעבר הדמות שלפניה.

“אמרתי לך,” השיב בצעקה. “העניינים מתחילים להסתבך רק בחצי הדרך למעלה.” אליה נאנחה והמשיכה ללכת. זמן מה אחר כך תקף אותה כיווץ שרירים מכאיב.

“אתה בטח לא תעזור לי לסחוב קצת את התרמיל הזה,” צעקה.

“למה לעזאזל שאני אעזור? זה לא שלי.”

“מה יש מעבר להר?”

“עוד תראי.” קולו היה חלש. המרחק ביניהם הלך וגדל. היא המשיכה לטפס, מנסה להתעלם מן השמש הקופחת. היא יכולה להמשיך ללכת עוד יומיים לפני שתאלץ לחזור לבית החולים. אולי יותר, אם תצטמצם באוכל. היא היתה צריכה להביא איתה יותר אוכל. היא מחתה את הזיעה מעל מצחה והרהרה אודות אמבטיה מרעננת. שירו המטופש של טאמו התרוצץ שוב במוחה, והיא טיפסה, עצרה לנוח וחזרה לטפס. הזקן נעלם.

לבסוף הגיעה לקצה השביל. שביל קטן יותר הסתעף ימינה בין שני סלעים. אליה הביטה למעלה וראתה מעליה מצוקים בלבד.

כנראה שהזקן המתין לה. הוא היה ישוב על הרצפה, מחייך בערמומיות.

“מה עכשיו?” שאלה. הזקן נאנח וקם על רגליו.

“בדיוק עכשיו התחלתי להרגיש בנוח,” נהם. היא הלכה בעקבותיו לאורך השביל הקטן עד שהגיעו למערה בצלע ההר.

“הגענו,” אמר הזקן, מעל המערה צבע מישהו באותיות גדולות את ההודעה הבאה:

“רמאי זקן שכמוך,” אמרה אליה. היא אחזה את הזקן בכתפיו והדפה אותו כנגד קיר הסלע. “הייתי מוצאת את המערה הזאת בעצמי.” הוא השתחרר מאחיזתה ומיהר לחזור בריצה בשביל הקטן. “חזור הנה!” צעקה אחריו. “אתה לא עולה לפיסגה?”

“למה לי לטרוח?” קולו של הזקן צייץ לעברה. “אין למעלה כלום.”

היא ניצבה ליד המערה, אפופת תחושת טפשות וכעס ואחר כך צעדה פנימה. משהו חצב מדרגות בסלע, מדרגות לוליניות התעקלו סביב קירות המערה. היא הביטה מעלה וראתה מעליה ניצנוץ אור.

היא גיחכה, ואחר כך החלה לגעות בצחוק. זה קל מדי, הדהרה, הם לא מערימים מספיק קשיים. כל אחד יכול פשוט לצאת מבית החולים וללכת ישר קדימה. זה לא תאם את שאיפתם העזה של הרופאים למנוע מן החולים הרגישים להחשף למחלות.

מצד שני, הירהרה כשהחלה לטפס במדרגות האבן, לא ראיתי אף אחד שאני יכולה להידבק ממנו, חוץ מצמד מטורפים. לפתע חשה צינה בתחתית קיבתה. אולי הם היו חולים; אולי הם, בדיוק כמוה, עזבו את בית החולים, חלו ואיבדו תוך כדי כך את שפיות דעתם. קיבתה התהפכה בקירבה. היא חייבת לחזור.

היא המשיכה לטפס במדרגות, לפחות תראה קודם מה יש בראש ההר. גרם המדרגות היה חשוך ומדי פעם בפעם הואר על ידי מוטות זרחניים ירוקים שהיו מחוברים אל הקירות. היא נצמדה אל הקיר, מפחד פן תאבד את שווי משקלה בקצה המדרגות חסרות המעקה.

אליה טיפסה, מפסיקה מדי פעם בפעם לצורך מנוחה. היא הגיעה לראש גרם המדרגות ויכלה לראות את השמים בבהירות. נראה היה שהשעה הינה שעת אחר צהריים מאוחרת.

מעליה ראתה סולם מתכת קטן. הוא היה מחובר לקיר והוא יוביל אותה אל מחוץ להר. היא מיהרה לטפס עליו.

כשיצאה החוצה, חשה במשב רוח קליל והריחה ריח של אויר מלוח.

היא נצבה על הפסגה והביטה על סביבותיה. נראה היה שגם בצד הזה של ההר נחצב שביל; היא יכלה לראות את תחומיו הברורים מתפתלים בין הסלעים והאבנים. בתחתית ההר היה משטח רחב של חול לבן ומעברו מים שהשתרעו עד לאופק. אפילו ממרחק זה יכלה לשמוע את משברי הגלים המתנפצים אל החוף. אוקיינוס, הרהרה. תומס הראה לה בספריה תמונה של אוקיינוס, וסיפר לה שרוחבו אלפי קילומטרים ומימיו מי־מלח, שאינם ראויים לשתיה.

אליה התישבה ולטשה עיניה בים האפור. מכאן לא היה לאן ללכת. ההרים השתרעו לאורך החוף ככל שהביטה לראות. היא לא יכלה לחצות את האוקיינוס. היא תצטרך ללכת חזרה, להביא עוד ציוד לנסות דרך אחרת, אבל אולי הרופאים, שעד עתה לא נאלצו להגביל את תנועותיו של איש מן הפציינטים, לא יאפשרו לה ללכת שוב. אולי כבר מחפשים אחריה.

היא חשבה אודות בית החולים. אולי מחוץ לבית החולים לא היה קיים כלום, פרט לכמה מטורפים כמו אטה והזקן. אולי גם הרופאים רגישים למחלות. אבל זה לא מסביר איך זה שכמה מהרופאים נעלמים מדי פעם לשבוע, או מאין מגיעה לבית החולים אספקה חדשה. לא, חייבים להיות אנשים נוספים היכן שהוא.

אם כבר נחשפתי למחלה, הרהרה, אז אני כבר מתה. מוטב שאמשיך ללכת או שכל הטיול לא היה שָׁוֶה כלום. אמשיך ללכת עד שאפול. אצטמצם במזון ושתיה. אני חייבת לדעת. דמותו של תומס הבהבה לנגד עיניה, והיא חשה תחושת חרטה קלה אותה דחתה מעליה.

אליה החלה לרדת במורד ההר.

ארבע זריחות נוספות, ארבע שקיעות נוספות; ביום החמישי עדיין המשיכה לצעוד, עיניה רואות אך ורק את האוקיינוס, החול הלבן שמשמאלה ואת החול הלבן וההרים שמימינה. הקשת שיצרה השמש האדומה ציינה עבורה את הזמן. היא לא חילקה את יומה לחלקים שווים באמצעות הארוחות, ואכלה אך ורק כשחשה בחולשה. המזון והמשקה כמעט ואזלו. עתה כבר לא יכולה היתה לחזור אפילו רצתה. היא אפילו תגיע עד המדבר.

סרטן חלף במהירות מתחת לרגליה. היא לטשה בו עיניים שעה שזינק אל תוך גל, ואז שמעה קריאה מעל ראשה. היא הביטה כלפי מעלה. שלושה שחפים רחפו מעליה. היא הביטה אל ההרים וראתה עצים וצמחים צומחים על מורדותיהם. הנוף סביבה השתנה. היא השאירה מאחוריה את המדבר וההרים הקרחים.

רגליה היגעות גררו אותה קדימה. יומיים לפני כן רחצה אותן באוקיינוס וצרחה מכְּאֵבים, כשמימיו המלוחים שטפו את פצעיה ואת יבלותיה שותתות־הדם. היא העיפה מבט באוקיינוס והוא התרחק ממנה, כאילו כדי להתנצל. הוא נסוג והלך והחל לזחול לעבר האופק, מותיר מאחוריו דגים וסרטנים זנוחים.

מזון. יהיה זה פשוט למדי לאסוף כמה מן הדגים והסרטנים ולצבור אותם בקופסאות האוכל הריקות. אם יהיה לה מזל, תצליח להצית אש בעזרת עץ יבש שתלקט במורדות ההר. בשעת הצורך, תאכל את הבשר נא. האוקיינוס המשיך לסגת, מותיר מאחוריו דממה בלתי טבעית כמעט. אליה החלה לצעוד לעבר אחד הדגים המפרפרים, משאירה עקבות על גבי החול הרך.

“היי!” צעק קול. היא נפנתה וראתה דמות רצה על פני החוף לעברה. היה זה אדם צעיר, שזוף, לבוש רק במכנסיים כחולות קצרות. הוא נופף את זרועותיו בלהט תוך כדי ריצה.

הוא עצר לידה, מתנשף בכבדות. “רוצי!” צעק, “רוצי להרים! רוצי!”

“למה?”

“אל תשאלי, רוצי!” הצעיר ברח משם. היא הביטה לעבר האוקיינוס.

חומת מים אדירה נראתה באופק. החומה התקדמה לעבר החוף, מאיימת לרסק אותה וכל דבר אחר שעל החוף. היא החלה לרוץ בעקבות הצעיר, האֵימָה שתקפה אותה משמשת לה ככוח מניע. היא רצה, מבוססת בחול, מתעלמת מן התרמיל שעל גבה. אפילו לא הביטה מעבר לכתפה לעבר חומת המים. היא יכלה לשמוע אותה עכשיו, רעם מרוחק ועמום ההולך ומתקרב אליהם. הם הגיעו אל ההר, והיא רצה בעקבות הצעיר במעלה המדרון, מתעלמת מענפי העצים והשיחים שצבטו ושרטו ברגליה ובזרועותיה. הם עצרו על גבי סלע קטן, והצעיר נפנה לעבר האוקיינוס. הוא לטש בו עיניים בריכוז רב. שרירי לסתו התהדקו. אליה ראתה כיצד נשטף הגל על פני החוף לעבר ההר.

“בוא! בוא!” צרחה לעבר הצעיר. “אנו חייבים לטפס יותר גבוה! בוא!” הוא התעלם ממנה והמשיך לנעוץ את מבטו בגל. הגל החל להאיט את שטפו, וגודלו הלך ופחת. כאשר הגיע לרגלי ההר לא היה יותר מאשר אדווה קלה, המלטפת ברכות את גזעי העצים ונסוגה חזרה, ללב האוקיינוס, שם יכירנה מקומה.

הצעיר נרגע, נשען בגבו על גזע עץ שמאחוריו. “אני עייף.” אמר, “זה קשה לעצור דבר כזה בכוחות עצמך בלבד.”

אליה נדהמה. היא זכרה שאי פעם קראה משהו אודות גלי־ענק ולדעתה לא התנהג הגל הזה באופן נורמלי.

“אל תדאגי,” המשיך האיש, “זה סתם היה מישהו שהשתעשע קצת.” הוא חייך לעברה, חושף את שיניו הלבנות. “זה קורה לפעמים.”

אליה שחררה את רצועות התרמיל והניחה לו ליפול ארצה.

“את תהיי מאד חולה אם תמשיכי להסתובב ככה,” אמר הצעיר. “את לא חושבת שאת צריכה לחזור?”

“לחזור לאן?” שאלה בעייפות.

“את יודעת לאן. לאותו מוסד שהסתלקת ממנו. האם לא אמרו לך, שאת עלולה לחלות?”

“כן, אני לא כל כך מאמינה בזה.” היא בחנה את הצעיר בזהירות. "הלכתי דרך ארוכה. אני לא חושבת שאני בכלל רוצה לחזור.''

“אבל אני אקח אותך בחזרה. אני בטוח ששם הרבה יותר נחמד מאשר כאן. אני צודק?”

אליה הרהרה אודות תומס וטאמו וחיי בית החולים, חופשיה מכל לחצים שהם. הפאציינטים המבוגרים יותר נמצאו שם זה חמישים שנה ונראו מרוצים; למעשה היה פאציינט זקן אחד, שנבהל מן המחשבה שיתכן כי יבוא יום ותרכיב מסויים יתגלה, כל החולים יחוסנו וייאלצו לעזוב את בית החולים. הרופאים נאלצו לומר לו, שאיש מהם לא ייאלץ לעזוב בעל כורחו, וכולם נשמו לרווחה יחד עם הזקן.

“כן, הייתי אומרת ששם יותר נחמד,” אמרה לצעיר, “לפחות יותר קל.”

“האין את מתגעגעת לכל חבריך? הם יהיו מאושרים כל כך לראותך שוב.”

“ואיך נגיע לשם?”

“הו, זה קל. וזה יהיה אפילו משעשע מאד. אני אראה לך.” הצעיר החל לטפס על ההר, אליה טיפסה בעקבותיו, גוררת אחריה את תרמילה. כשעברה סלעים מספר ראתה לפתע כדור אדום מרחף מעל מספר עצים שעל חלקת קרקע שמעליה. הצעיר הושיט לה יד, היא אחזה בה והוא משך אותה למעלה. היא ראתה בלון ענק, אדום בהיר, מחובר למשהו דמוי סל. הצעיר קשר אותו, קרוב לוודאי, לאחד העצים.

“אנחנו יכולים לחזור בכדור הפורח שלי,” אמר הצעיר, מסתובב סביבו.

“איך?”

"פשוט מאד. כשאנחנו רוצים לרדת, כל מה שצריך לעשות זה למשוך את זה – " הוא הצביע לעבר חבל שהיה מחובר אל הכדור, “ואנחנו נוחתים. בשביל לעלות, אני מוציא קצת חול מהשקים האלה שכאן.” הוא גיחך לעברה. "נכון שזה משעשע?''

“ועוד איך.”

“נוכל לעשות חיים בדרך חזרה,” המשיך הצעיר, “בואי נעלה.” הוא הסתובב לעבר הכדור. אליה הגביהה במהירות את ידה והנחיתה אותה בכל כוחה על עורפו של הצעיר. הוא כשל ארצה בקול אנחה רכה ושכב דומם.

היא טיפסה במהירות אל תוך הסל, חתכה בעזרת סכינה את החבל האוחז בכדור, ושפכה חול מתוך השקים. הכדור התרומם, מגרד בדרכו כמה צמרות עצים. תוך זמן קצר נמצאה מעל ההרים ויכלה לראות את המדבר שלימינה. הכדור ריחף מעל ההרים, והיא המתינה שיחל במעופו. “מה עכשיו,” מלמלה. כלי הרכב הזה לא יביא לה שום תועלת אם ירחף במקום אחד. היא חשה ברוח חמימה מלטפת את פניה. אז החל הכדור לנוע. הכדור נע צפונה. לפחות, הרהרה, הוא לא לוקח אותה חזרה לבית החולים. היא שמה ליבה לכך שההרים החלו להתעקל ימינה, מקיפים את המדבר מסביב. היא התרחקה מן האוקיינוס יותר ויותר ובמהרה מצאה את עצמה מעל יער עבות ירוק. המדבר נשאר מאחוריה.

בחורש מתחתה דילגו צבאים לכאן ולשם, מנפנפים בזנבותיהם הלבנים הקטנים לעבר הכדור. נחל קטן התפתל בינות לעצים, והיא יכלה לראות שני סוסים, לבן וחום, רועים על גדותיו. להקת צפורי בדולח, שנוצותיהן נראו כעדשות קטנות, שטה לאיטה בנחל. אליה, נאחזת בדופן הסל, הביטה באושר על היער. זה היה שווה את המאמץ אמרה לעצמה, המסע היה שווה אפילו רק את כל המראות האלה.

אז ראתה משהו בקצה היער. היא אימצה את מבטה, וכשהכדור המשיך לנוע לאותו כיוון הצליחה לזהות מספר מבנים מבדולח קרוב לקצה היער. הבדולח היה צבעוני, ירוק, זהב, כסף, כחול וורוד, כמה מהם היו לולייניים; אחדים פשוט התמרו לגובה כמגדלים. הם הבהיקו באור השמש. כאשר התקרבה, ראתה חרקים זהובים גדולים מרחפים בעדנה בשמים שמעל בנייני הבדולח. עיר, הרהרה, ומשהו זע ונע במוחה.

בית, לחש מולה. היא חזרה להיות ילדה. היא ניצבה בגינה והביטה באימה הגורמת לפרחים לצמוח. עתה נמצאה מעל העיר ויכלה לראות את האנשים נעים ברחובות על גבי רצועות כסף. כמה מהם ריחפו מעל העיר, בלא תמיכה כלשהי. אביה שידר קונצרט במוחו ואנשים נאספו ליד הבית על מנת להאזין. אליה שמעה רק את קול הדממה ואת אִוְשַת העלים. גפנים כסופות יצרו שרטוטים על גבי חלק מבנייני הבדולח. עוטפים את עצמם מסביבם. בכל רחבי העיר היו מפוזרים פארקים ובהם עצים ובריכות, והיא יכלה לראות ילדים משחקים בהם. הילדים האחרים לא רצו לשחק עימה. היא לא יכלה לצוף מעל צמרות העצים או לגרום לרעם להתגלגל. אחד מהחרקים הזהובים חלף לידה, והיא ראתה אנשים בתוכו. הם הביטו בה מבעד לדפנות השקופות של הכלי ונפנפו לעברה.

בית. זכרונות עמומים התדפקו על מוחה, שאריות מעבר שאבד. יש לי אח ושערו אדמדם־זהוב כשלי, ולפעמים הוא רוקד עמי בגינה. ביתי הינו כחול כספיר. פעם אחת הוא עשה בשבילי ענן, והענן המטיר גשם על הפרחים. היא משכה בחבל המחובר לכדור והחלה לרדת. אבא מחבר מוסיקה. הוא מקשיב ליקום, לכוכבים ולרוח, ומוסיף תווים משלו. אומרים לי שזה נפלא. אני לא מסוגלת לשמוע זאת. הוא מאזין לעידנים אחרים. אני אינני מסוגלת לשמוע זאת. הוא מטייל. אני יכולה ללכת בעקבותיו. הבלון הלך וצמצם את המרחק בינו ובין הבניין הלולייני הכחול כספיר ואחר כך נחת בחבטה בגינה הקטנה שמאחורי הבית.

אשה בלונדית גבוהת קומה נמצאה בגינה, קוטפת פרחים ורודים. לידה ניצב אדם כסוף־שיער. שניהם לבשו גלימות לבנות ולטשו בה עיניים כאשר ירדה מן הסל. הכדור התנועע לידה בחוסר ביטחון.

פרחיה נשמטו מידי האשה ונפלו בערימה ורודה לרגליה.

“אמא,” אמרה אליה בעדנה, “אבא.”

אליה. איש לא ביטא את השם שהדהד במוחה. “תנו לי להישאר,” אמרה, “אל תשלחו אותי חזרה, בבקשה תנו לי להישאר.” היא החלה לרוץ לעברם בידיים פשוטות, והאשה סובבה את גבה. האיש עדיין הביט בה, אך לא שלח ידיו לחבקה.

היא הוקפה בערפל כחלחל, וקפאה, בלא יכולת לנוע. אנחנו מצטערים אליה, לחש משהו במוחה. אנחנו מצטערים. בבקשה, האמיני לנו. ואז באיטיות אין סופית, כמעט בריחוף, היא נפלה קדימה עד אשר הפך הענן להיות שחור.

אליה שמעה קול הימהום דם. היא פקחה את עיניה. היא מצאה את עצמה דוהרת בתוך מנהרה תת־קרקעית, על גבי סרט־נע המוקף קירות שקופים. הגינה נעלמה. על סביבותיה יכלה אליה לראות רק סלע, ומדי פעם בפעם אור מבהיק. מישהו הושיב אותה על כיסא והיא נאבקה לשווא נגד החבלים שקשרו אותה.

אטה, אשת המדבר, ישבה לפניה אך הפעם לבשה רק גלימה ירוקה והסירה את האיפור שלה. ליד אטה ישבו הצעיר מן החוף והזקן שהוביל אותה במעלה ההר. הצעיר התכווץ בכסאו, מבטו מופנה ארצה. הזקן, גם הוא בגלימה ירוקה, קיצץ בזקנו.

“מה אתם עומדים לעשות לי?”

“את חייבת להבין,” אמר הצעיר, מבטו קבוע עדיין בריצפה, “שאנו מתורבתים. איש מאתנו לא חדר לתוך מוחך; איש לא עשה זאת מאז הפעם הראשונה שנלקחת לבית החולים. אז זה היה הכרחי, כפי שאת לבטח מבינה, אך מאז לא עשינו זאת. אם היינו עושים זאת היית נמצאת עכשיו בחזרה בבית החולים ולא היית רוצה לעזוב אותו לעולם. אם הייתי חודר למוחך, לא היית מצליחה להפתיע אותי מאחור ולגנוב את הכדור שלי.”

“לא חשבנו שתגיעי רחוק כל כך,” אמרה אטה, “כששמנו אותך באותו בית חולים היית מאד שפופה. נראה היה שזה אידיאלי עבורך, לא היינו מאמינים שתהפכי להרפתקנית שכזו.”

“קחו אותי הביתה,” אמרה. “האין זה מגיע לי? אני יודעת שהמוח שלי חלש, אך חייב להיות שם מקום עבורי, תשאלו את ההורים שלי. הם יקבלו אותי, הם חייבים.”

הזקן הניד בראש, “האם היית רוצה באמת שהוריך יאלצו לסבול סבל שכזה?” שאל בְּרַכּוּת. “הם החליטו את ההחלטה שכל אחד אחר במקומם היה מחליט.”

“ניסינו למנוע ממך את כל הצרות הללו,” אמר הצעיר. “ניסינו להניא אותך מלהמשיך בדרך. היינו יכולים להפחיד אותך, לדחוף אותך חזרה בעזרת מוחותינו, אבל זה לא היה צודק, להשתמש במוחות שלנו בצורה כזו נגד יצור חסר מגן.”

''קחו אותי הביתה, בבקשה," אמרה. מילותיה נפלטו מפיה, חלשות. בלילה האחרון שלה, בבית ישבה בחדרה ערה, מנסה נואשות להגביה את השולחן בעזרת מוחה, מתיפחת בתיסכול.

“מה היית רוצה שנעשה?” אמר הזקן. “שנבנה את החברה שלנו סביב חריגים ואטאביזמים? ההיית רוצה לחיות עימנו ביודעך שלאמיתו של דבר מוחך העלוב אינו מסוגל לתרום מאומה? את אינך יכולה לזעזע את ההרים או להניע את הים או להוריד מטאורים ארצה בברק אש. את לא יכולה לשוט על גבי העבים ברחבי השמים, או לגרום לאביב להציץ מן הקרקע לפני זמנו. את לעולם לא תצליחי להשתחרר מעריצות הזמן והחלל.” הזקן התייצב והניח את ידו על כתפה. “אני אומר לך את זה, על אף שאחר כך לא תזכרי זאת. אנו עושים כמיטב יכולתנו; אנו שמים אותך בסביבה שתגרום לך להיות מאושרת, אנו מונעים ממך סבל על ידי סילוק זכרונות מן העבר. האם היית חשה טוב יותר לו סיפרתי לך שעתה קיימים הרבה פחות מבני מינך, וכי בקרוב לא ישאר אף אחד מהם?”

“אל תספר לי את כל זה,” אמרה אליה במרירות. היא הביטה בזקן. "יש לכם סיבות משלכם לסלק אותי משם, אני יודעת.''

הזקן נאנח. “כן, יש לנו,” אמר, "היש לך מושג איזו מידת שליטה עצמית עלינו להפעיל בכדי למנוע שדחף רגעי כלשהו לא יתבטא כלפי חוץ באמצעות מוחותינו? יצורים חסרי אונים כמוך יהוו פיתוי תמידי. אתם תהיו כלי שחמט בכם תמיד נוכל לשלוט, ואתם תהפכו אותנו לאכזרים ומושחתים.''

“הגל הענק,” מלמל הצעיר, “לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי. שמחתי לראות עד כמה מבוהלת נראית. האם את מבינה זאת? אינני רוצה לחוש עוד תחושה כזאת לעולם.”

“את תהיי במקום מאד נחמד,” אמרה אטה.

“את תהיי מאושרת שם,” אמר הזקן. “הכל מסודר.” אליה נפנתה ממנו והביטה החוצה אל הקיר המסולע ששטף במרוצה על פניהם. נראה היה כאילו הוא הלך והיטשטש ככל שהביטה בו.

אינני זוכרת דבר ממה שקרה לי לפני שהגעתי לכאן, וגם האחרים לא. גם אם הם יכולים – אינם מספרים לי. הרופאים נוטים לקפדנות מסויימת, אך זה מובן למדי. הם לא רוצים שנסתובב לנו בכל מיני מקומות ונדבק במחלות איומות. הם לגמרי לא ישמחו לשמוע שמורו ואני נמצאים בדרכנו לכפר.

מורו מחליק על הסקי לפני. הוא מבצע סלאלום, ואחר עוצר על מנת שאוכל להשיגו. אני לא מחליקה טוב כמו מורו, ואני עושה הכל לאט. מורו התגנב החוצה מבית החולים כבר כמה פעמים וכך עשו גם האחרים, אני חושבת. הרופאים לא מקשים על כך יתר על המידה אם כי הם בדרך כלל מתרגזים כשהם מגלים זאת.

זו תהיה הפעם הראשונה שאני בכפר. אני כבר יכולה לראות אותו, מעל למדרון הקרוב, גגות בתים מכוסים בשיכבת שלג עבה. מורו מכיר בַּאר בו מגישים משקאות בלי לשאול שאלות מיותרות. הבארמן שהה פעם בבית החולים; אני חושבת שרוב האנשים בכפר היו שם פעם, אבל עכשיו הם זקנים וקיבלו רשות לעזוב.

מורו אומר, שלמטה בתחתית ההר ישנה עיר, אם אפשר לקרוא לה כך. היא אינה גדולה בהרבה מהכפר הזה. כמה מהפאציינטים היו שם. אבל בחורף זה בלתי אפשרי להגיע לשם; וגם אם מגיעים לשם, אי אפשר לחזור ולטפס על ההר. אבל מורו יקח אותי לשם באביב, כך הבטיח, ואני מחכה לטיול בכליון עינים. אני לא אוהבת להיות כל הזמן בבית החולים, אבל כל זמן שאני יודעת שאני יכולה ללכת משם לאן שהוא, אני עוד מסוגלת לסבול אותו.

אני מצליחה לעצור ליד מורו, בלי ליפול. הוא צוחק, ויש לו קמטים בצידי עיניו. הוא מנשק אותי על הלחי, וגם אני מתחילה לצחוק, מפסיקה מדי פעם רק כדי לשאוף את אויר ההרים הצונן. אני מתאהבת במורו, בקול צחוקו, בשיחתו, בעיניו הכחולות כספיר. אנחנו נלך לבאר, ואם אני אצליח לאזור עוז בעזרת הבירה שלי, אבקש ממנו שיעבור לחדר שלי. אני חושבת שהוא יקבל את ההצעה.

* * *

חרקים שוקלים מעט מאוד באופן יחסי לשטח גופם. חיפושית, הנופלת ממקום גבוה, מגיעה מיד למהירותה הסופית: התנגדות האויר מונעת ממנה ליפול מהר מאוד, ולאחר נחיתתה על הארץ, היא מתרחקת בהליכה מבלי שהחויה תזעזע אותה במאום. כך הוא הדבר גם לגבי יונקים קטנים – המכרסמים, למשל. ניתן להפיל עכבר לתוך מנהרת מכרה שגובהה אלף רגל, ואם האדמה רכה, הוא ינחת המום, אך ללא כל פגיעה של ממש. לעומת זאת, נפצעים בני־האדם או נהרגים מכל נפילה מגובה שעולה על מספר מטרים: מפאת גודלנו אנו שוקלים הרבה מדי באופן יחסי לשטחנו החיצוני. לפיכך היה על אבותינו שוכני־העצים להיזהר משנה זהירות. כל טעות בהושטת זרוע מענף אל ענף היתה מסוכנת. כל זינוק הינה הזדמנות לאבולוציה. כוחות־ברירה רבי עוצמה פעלו כדי לפתח אורגניזמים חיוניים וזריזים, בעלי ראיה מדויקת בשתי העיניים, בעלי כשרים מגוונים בידיים, תיאום מעולה בין העין והיד ותפיסה אינטואיטיבית של כוח המשיכה הניוטוני. אולם כל אחד מהכשרים האלה תבע התקדמות משמעותית באבולוציה של המוח, ובעיקר של קליפת־המוח של אבותינו. האינטליגנציה האנושית חבה חוב עצום למיליוני השנים שבילו אבותינו על צמרות העצים.

וכאשר שבנו לערבה ונטשנו את העצים, האם נותרה בנו כמיהה לאותם זינוקים גדולים ומלאי־חן ולרגעים המלהיבים של תחושת חוסר־משקל על גגו של יער לאורה של שמש? האם תגובת הרתיעה של תינוקות כיום באה כדי למנוע את נפילתם מראש העץ? האם חלומותינו בלילות על תעופה ותשוקתנו לעוף בשעות היום, כפי שבאו לביטוי בחייהם של ליאונרדו דה־וינצ’י וקונסטנטין ציולקובסקי, אינם אלא זכרונות נוסטלגיים על ימים עברו בין עפאי יערות העד?¹

אדם וחווה בגן־העדן (לוקאס קראנאך – 1530)

ליונקים אחרים, גם לאלה שאינם יונקים עיליים או יונקים ימיים, יש קליפת־מוח. אולם היכן, בסולם האבולוציה שהוביל אל האדם, התרחשה ההתפתחות העצומה של קליפת־המוח? אם כי אבותינו הקופיים נכחדו כולם, ניתן יהיה לענות על השאלה, או למצער לנסות ולהתקרב לתשובה: אנו יכולים לבדוק גולגלות מאובנות. אצל בני־אדם, קופים ויונקים אחרים ממלא נפח המוח כמעט את כל הגולגולת. דבר זה אינו נכון, למשל, לגבי הדגים. לפיכך אם נתבונן בתבליט של גולגולת, נוכל לקבוע את הנפח התוך־גולגלתי של אבותינו הקרובים ביותר ושל קרוביהם ולהעריך בקוים כלליים את נפח מוחם.

כיום עדיין מתנהל ויכוח לוהט בין הפאלאונטולוגים בדבר השאלה מי היו באמת אבותיו של האדם, ואין חולפת שנה מבלי שיגלו מאובן חדש בעל היבט אנושי יוצא־דופן מתקופה עתיקה יותר משל כל המימצאים הקודמים. אולם, אין ספק כי לפני חמישה מיליון שנה היו בעולם בעלי חיים רבים דמויי קופים – האוסטראלופיטקינים העדינים, שהלכו על שתי רגליים והיה להם מוח בנפח של 500 סמ"ק, כ־100 סמ"ק יותר מאשר מוחו של השימפנזה המודרני. לאור ראיות אלו הסיקו הפאלאונטולוגים כי “ההליכה־על־שתיים הקדימה את התפתחות המוח,” כלומר, אבותינו הילכו על שתי רגליים קודם שפיתחו מוחות גדולים.

לפני שלושה מיליון שנה היו בעולם ברנשים דו־רגליים רבים בעלי נפחי־מוח שונים, שחלקם גדולים היו באופן ניכר מנפח מוחו של האוסטראלופיטקין העדין המזרח־אפריקני, אשר חי שני מיליון שנה לפניהם. לאחד הברנשים הללו, אשר ל.ס.ב. ליקיי, חוקר האדם הקדמון מקניה האנגלית, כינהו בשם ‘הומו האבִּילִיס,’ היה מוח בעל נפח של 700 סמ"ק לערך. עדויות ארכיאולוגיות אף מצביעות על כך, שההומו האביליס יצר כלים. הרעיון, שכלים הם בעת ובעונה אחת גם הסיבה וגם המסובב של הליכה זקופה, פותח לראשונה על־ידי צ’רלס דארוין. העובדה ששינויים משמעותיים כאלה בהתנהגות מלווים על־ידי שינויים משמעותיים לא פחות בנפח המוח, אינם מוכיחים בהכרח כי האחד הוא סיבתו של השני; אולם דיוננו הקודם מראה שקשר סיבתי כזה הינו אפשרי בהחלט.

הטבלה שלפניך מסכמת את העדויות שנאספו על 1976 ממאובנים, על אבותינו המאוחרים ביותר ועל שארי־בשרם השונים. שני הסוגים השונים של האוסטראלופיטקינים לא היו ממין ה’הומו', הם לא היו בני־אדם; הם עדיין לא עמדו על שתי רגליהם בצורה מושלמת ומסת מוחם היוותה רק שליש מסתו של מותח אדם בוגר בן־ימינו. אילו היינו פוגשים אוסטרלופיטקין ברכבת התחתית, דרך משל, ייתכן שהיינו נדהמים בעיקר מהעדר כל מצח בפניו. קיימים הבדלים משמעותיים בין שני סוגי האוסטראלופיטקינים. המין החסון היה גבוה יותר, היו לו שיניים “מפצחות אגוזים” מרשימות, ויציבות אבולוציונית ראויה לציון. נפח תוך־הגולגולת של האוסטרלופיטקין החסון כמעט ולא השתנה במשך מיליוני שנים. האוסטרלופיטקין העדין ניזון, כנראה, לא רק מירקות אלא גם מבשר, אם נשפוט לפי שיניו. הוא היה קטן ודק יותר, כפי ששמו מרמז. אולם, הוא היה קדום יותר והנפח התוך־גולגלתי שלו היה שונה ומגוון יותר מאשר אצל בני־דודו החסונים. אך יתירה מזאת, מקומות המושב של האוסטרלופיטקינים תמיד קשורים בבירור בתעשיה: ייצור כלים מאבן ומעצמות, קרניים ושיניים של בעלי חיים, אשר נחרטו, להלום ולחתוך בעזרתם. האוסטרלופיטקין החסון אינו קשור בשום כלים. היחס בין משקל המוח לבין משקל הגוף גדול כפליים אצל האוסטרלופיטקין העדין מאשר אצל החסון. ויהא זה אך טבעי להניח, כי המכפלה הזו היא שגורמת להבדל שבין הימצאות כלים והעדרם.

בתקופת קיומו המשוערת של האוסטרלופיטקין החסון, הופיע גם בעל־חיים חדש – הומו האביליס, “האדם הלבוש” – האדם האמיתי הראשון. הוא היה גדול יותר מבחינת משקל גופו ומוחו משני מיני האוסטרלופיטקינים והיחס שבין משקל מותחו וגופו היה דומה לזה של האוסטרלופיטקין העדין. הוא הופיע בתקופה שבה החלה נסיגתם של היערות מטעמי אקלים. ההומו האביליס השתכן בסאוואנות האפריקניות רחבות־הידים. היתה זו סביבה רבת אתגר ומלאה בטורפים רבים ובטרפיהם. במישורים אלה של עשב נמוך הופיעו האדם המודרני הראשון והסוס המודרני הראשון. הם היו בני אותו זמן.

בששים מיליון השנה האחרונות התחוללה אבולוציה מתמדת של מפריסי פרסה, שהשאירה עקבות ברורים במאובנים, והגיעה לשיאה בסוס המודרני. איהיפוס, “סוס השחר”, חי לפני חמישים מיליון שנה, והיה קטן ככלב קולי אנגלי ובעל נפח מוח של עשרים וחמישה סנטימטרים מעוקבים לערך – מחצית מידת היחס הממוצע שבין משקל המוח והגוף אצל יונקים בני־זמננו בגודל דומה. מאז אותם ימים התחוללה אצל הסוסים אבולוציה דרמטית גם בגודלו היחסי וגם בגודלו המוחלט של המוח וההתפתחויות העיקריות חלו בקליפת המוח ובאונות הקדמיות. היתה זו אבולוציה שלוותה בשיפורים גדולים בתבונה הסוסית. תמיהני, אם ההתפתחויות המקבילות באינטליגנציה של האדם ושל הסוס התחוללו עקב אותו גורם עצמו. האם היה על הסוסים לפתח רגלים קלות, חוש ריח דק ואינטליגנציה כדי לחמוק מאותם טורפים, אשר איימו על היונקים העיליים ועל הסוסים כאחד?

להומו האביליס (“האדם הלבוש”) היה מצח גבוה, שרימז להתפתחות משמעותית של אזורי קליפת המוח באונות הקדמיות והרקתיות וכמו כן של האזורים במוח, שנדון בהם מאוחר יותר, הקשורים ליכולת הדיבור. אילו היינו פוגשים את ההומו האביליס – עוטה בגדים לפי צו האופנה ומטייל בשדרותיה של מטרופולין מודרנית – היינו שולחים בו מבט מקרי, וגם זאת אך ורק בגלל קומתו הזעירה. מיגוון שלי כלים מתוחכמים למדי קשורים בהומו האביליס. מלבד זאת קיימות ראיות בצורת אבנים מסודרות במבנה מעוגל, כי ההומו האביליס בנה לעצמו, כנראה, מגורים: לפני תקופות הקרח הפלייסטוקיניות ובטרם שכן האדם בקביעות במערות, בנה לו ההומו האביליס מגורים בטבע מעצים, זרדים, עשב ואבנים.

מכיון ששניהם – ההומו האביליס והאוסטרלופיטקין החסון הופיעו בעת ובעונה אחת, אין להניח שהאחד היה מולידו של השני. האוסטרלופיטקינים העדינים אף הם חיו באותן שנים, אולם הם החלו את חייהם שנים רבות קודם לכן. אי לכך, אפשר כי גם ההומו האביליס בעל העתיד האבולוציוני המבטיח וגם האוסטרלופיטקין החסון שצעד לקראת מבוי סתום אבולוציוני, היו צאצאיו של האוסטרלופיטקין העדין האפריקני, אשר החזיק מעמד שנים רבות על פני כדור הארץ עד כדי היותו בן־זמנם.

האדם הראשון שנפחו התוך גולגלתי חופף את זה של בני האדם המודרניים היה ההומו אֶרֶקטוס (האדם הזקוף). הדוגמאות העיקריות של האדם הזקוף שהיו מוכרות במשך שנים רבות היו הדוגמאות מסין מלפני חצי מיליון שנה. אולם בשנת 1976 דיווח ריצ’רד ליקיי מהמוזיאון הלאומי של קניה, כי נמצאה גולגולת כמעט שלמה של האדם הזקוף בשכבות גיאולוגיות מלפני מיליון וחצי שנים. מכיון שהדוגמאות הסיניות של האדם הזקוף קשורות בבירור עם שרידי מדורות, יתכן כי אבותינו בייתו את האש מוקדם יותר מאשר לפני חצי מיליון שנה – דבר העושה את פרומיתיאוס זקן יותר מאשר שיערנו.

ההיבט המדהים ביותר של הדוח הארכיאולוגי הנוגע לכלים הוא העובדה, כי מיד עם הופעתם הם נמצאים בשפע עצום. נראה כאילו אוסטרלופטקין עדין בעל־השראה גילה לראשונה את השימוש בכלים ומיד הלך ולימד את מלאכת יצור הכלים לכל קרוביו ורעיו. אין כל דרך אחרת להסביר את הופעתם הלא־רציפה של הכלים מאשר בקיומם של מוסדות לימודים אצל האוסטרלופיטקינים. כנראה התקיימה גילדה של אומני־אבן שהעבירו את רזיהם היקרים על אודות ייצור ושימוש בכלי אבן לדורות הבאים, ורזים אלה הם שהובילו יצורים כה חלושים כיונקים העיליים לשליטה על כדור הארץ. אין אנו יודעים, אם המין האנושי גילה באופן עצמאי את הכלים, או שאל את ההמצאה מהאוסטרלופיטקינים.

ממחקרים מתברר, כי היחס בין משקל המוח למשקל הגוף דומה למדי לגבי האוסטרלופיטקין העדין, האדם הלבוש, האדם הזקוף והאדם המודרני. ההתקדמות שהתרחשה בנו במיליוני השנים האחרונות אינה ניתנת להסבר על ידי היחס שבין מסת המוח למסת הגוף, אלא דוקא עלי ידי עליית המסה המוחלטת של המוח, התמחות משופרת של תיפקודים חדשים ומורכבים בתוך המוח, ובראש וראשונה – למידה על־מוחית.

ל.ס.ב. ליקיי הדגיש, כי תולדות המאובנים מלפני כמה מיליוני שנים גדושים צורות דמויות־אדם אשר לרבות מהן יש חורים ושברים בגולגולותיהן. כמה מפציעות אלו נגרמו בוודאי על־ידי ברדלסים ותנים; אולם ליקיי והאנטומאי הדרום־אפריקאי ריימונד דארט מאמינים, כי רבים מהם נגרמו על ידי אבותינו. בעידן הפליאוקני ובעידן הפלייסטוקני היתה ודאי תחרות עזה בין דמויי־אדם רבים, אשר מהם נותר רק סוג אחד – מומחי הכלים שהיו אבות־אבותינו. מה היה תפקידה של ההריגה באותה תחרות תישאר לעולם שאלה ללא מענה. האוסטרלופיטקינים העדינים היו זקופים, זריזים, עירניים וכל גובהם כמטר – “אנשים קטנים”. לעתים תמה אני אם המיתוסים שלנו על שדים, טרולים, ענקים וגמדים, אינם נובעים מזכרון גנטי או תרבותי מאותם ימים.

בו בזמן, כאשר עלה נפח המוח האנושי באופן ראוותני, חל שינוי מדהים אחר באנטומיה של האדם; כפי שצפה האנטומאי הבריטי סר וילפריד לה־גרוס קלארק מאוניברסיטת אוקספורד, התחולל שינוי כללי בצורתו של אגן הירכיים האנושי. היתה זו, כנראה, התאמה שבאה לאפשר את לידתו בשלום של הדגם האחרון ביותר של תינוק גדול־מוח. כיום לא תיתכן כל התרחבות ניכרת של חגורת האגן באיזור תעלת הלידה מבלי שהדבר יפריע לנשים ללכת ביעילות. (כבר מלידתן יש לילדות אגן ירכיים רחב יותר מאשר לילדים וכמו כן פתח רחב יותר בשלד באותו איזור; התרחבות נוספת של אגן הירכיים הנקבי חל בעת ההתבגרות.) ההופעה הבו־זמנית של שני המאורעות האבולוציוניים הללו מדגימה יפה כיצד פועלת הברירה הטבעית. אותן אמהות שירשו אגן ירכיים רחב הצליחו ללדת תינוקות גדולי־מוח, אשר הודות לאינטליגנציה הגבוהה שלהם עמדו בהצלחה, כאשר התבגרו, בתחרות עם קטני־מוח, צאצאי אמהות בעלות אגן ירכיים צר. זה שהיה לו גרזן מאבן נועד לנצח בוויכוח בעידן הפלייסטוקני. יתירה מזאת, הוא היה צייד מוצלח יותר. אולם המצאתם וייצורם הבלתי נפסק של גרזיני האבן דרש נפחי מוח גדולים יותר.

ככל שידיעתי מגעת, הלידה היא תהליך מכאיב רק אצל אחד ממיליוני המינים שעל כדור הארץ: אצל בני־האדם. זאת היא כנראה התוצאה של העליה המתמדת בנפח הגולגולת. לנשים ולגברים המודרניים יש גולגולת גדולה כפליים מזו של “האדם הלבוש”. הלידה מכאיבה, משום שהאבולוציה של גולגולת האדם היתה מהירה להפליא והתרחשה אך ורק לאחרונה. האנטומאי האמריקאי ס. ג’ונסון הֶריק תיאר את התפתחות קליפת־המוח במלים הבאות: “גידולה המרעיש בשלב מאוחר למדי של תולדות הגזע הוא המקרה הדרמטי ביותר של שינוי אבולוציוני הידוע באנטומיה ההשוואתית”. המרפס, אותו מירווח שבגולגולת התינוק עם לידתו, הוא הסתגלות לא מושלמת לאבולוציה המאוחרת של המוח.

הקשר שבין האבולוציה של האינטליגנציה וכאב הלידה מופיע באופן בלתי צפוי בספר בראשית. בהענישו את חוה על כי אכלה את פריו של עץ הדעת טוב ורע, אמר לה אלוהים “בעצב תלדי בנים” (בראשית ג, ט"ז)². מעניין לציין, כי אלוהים לא אסר את סוגי הידע האחרים לבד מהידיעה להבחין בין טוב ורע, כלומר, השיפוט המוסרי והמופשט, אשר אם שוכן הוא במקום כלשהו, הרי זה בקליפת המוח. אפילו באותם ימים, שבהם נכתב סיפור גן העדן, נתפסה התפתחותם של הכישורים השכליים כהענקת אחריות איומה ועוצמה אלוהית לאדם. אלוהים אומר: “הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע; ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם” (בראשית ג, כ"ב). האדם מגורש מגן העדן. אלוהים מעמיד את הכרובים עם החרב המתהפכת במזרח לגן העדן כדי לשמור על עץ החיים משאפתנותו של האדם³.

ייתכן, כי גן העדן אינו כה שונה מהאדמה כפי שזו נדמתה לאבותינו לפני שלושה או ארבעה מיליון שנים, באותו עידן הזהב כאשר החיה מסוג אדם השתלבה יפה עם שאר החיות והצמחים. לאחר הגירוש מגן העדן אנו מוצאים בסיפור התנכי כיצד נדונה האנושות למוות, לעמל מפרך, ללבוש ולצניעות כמגן בפני גירויים מיניים, לשלטון הגברים על הנשים, לביותם של הצמחים (קין) ושל בעלי החיים (הבל) ולרצח (קין והבל). כל אלה תואמים היטב את הראיות ההיסטוריות והארכיאולוגיות. במשל גן העדן אין עדות לרצח לפני הגירוש; אולם הגולגלות המנותצות של היצורים המהלכים על שתיים שלא התפתחו להיות בני־אדם, מצביעות על כך, שאפילו בגן־העדן הרגו אבותינו בעלי חיים דמויי־אדם רבים.

הציביליזציה לא התפתחה מהבל, אלא מקין הרוצח. עצם המלה “ציביליזציה” צמחה מהמלה הלטינית המתארת עיר. שעות הפנאי, הארגון הקהילתי וחלוקת העבודה בערים הראשונות אפשרו את לידתן של האמנויות והטכנולוגיות, אשר אנו רואים אותן כעמודי התווך של הציביליזציה. העיר הראשונה על־פי ספר בראשית נבנתה על־ידי קין, ממציאה של החקלאות – טכנולוגיה הדורשת מקום מגורים קבוע. והיו אלה צאצאיו, בניו של למך, אשר המציאו “כלי־חרש נחושת וברזל” וכלים מוסיקליים. תורת המתכות והמוסיקה – טכנולוגיה ואמנות – הן מורשתו של קין. וסערות הנפש שהובילו לרצח לא שככו; למך אומר: “כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי. כי שבעתים יקם־קין ולמך שבעים ושבעה”. הקשר שבין המצאה ורצח היה עימנו מאז אותם ימים. שניהם נובעים מחקלאות ומציביליזציה.

אחת התוצאות הראשונות של היכולת לצפות את העתיד, שנתלוו להתפתחות האונות הקדמיות, היתה המודעות למוות. האדם הוא, כנראה, האורגניזם היחיד על פני כדור הארץ היודע בבירור, כי מותו שלו הוא בלתי נמנע. טקסי קבורה, הכוללים הטמנת מזון ותכשיטים יחד עם הגופה, החלו עוד בימי בני־דודינו הניאנדרתאליים, ורימזו לא רק למודעות נרחבת למוות, אלא גם לטקסיות מפותחת בנושא קיומו של הנפטר בחיים שאחרי המוות. אין זה משום שהמוות לא היה קיים בימים שלפני התפתחות קליפת המוח, לפני הגירוש מגן העדן, אלא משום שעד אז לא הבחין איש בכך שהמוות היה גורלו.

הגירוש מגן־העדן הוא משל מתאים לכמה מהמאורעות הביולוגיים העיקריים באבולוציה המאוחרת של האדם. זו, כנראה הסיבה לנפוצותו של הסיפור.⁴ אין הוא כה יוצא דופן עד כי יידרש מאתנו להאמין במין זכרון ביולוגי של מאורעות קדומים, אולם דומה כי הוא קרוב לכך למדי וניתן לעורר בעקבותיו שאלה מעין זו. הנושא היחיד של זכרון מעין זה הוא, כמובן, הקוד הגנטי.

לפני חמישים וחמישה מיליון שנה, בעידן האיאוקני, היה שגשוג רב של יונקים עילים, שוכני עצים ושוכני קרקע כאחד, וחלה אבולוציה של שושלת אחת, אשר בסופו של דבר הובילה אל האדם. יונקים עיליים אחרים מאותם הימים – דמוי קוף קדום בשם טטוניוס – מכילים בתוך גולגולותיהם בליטות קטנות באותם מקומות שבהם מאוחר יותר יצמחו האונות הקדמיות. העדות המאובנת הראשונה למוח, אשר התקרב ולו במעט לזה האנושי, הינה בת שמונה־עשרה מיליון שנה מהעידן המיאוקני, כאשר הופיע קוף דמוי אדם הקרוי בפינו פרוקונסול או דרייאופיתקוס. הפרוקונסול הילך על ארבע גפיו ושכן על העצים. הוא היה כנראה אבי־אבותיהם של הקופים הגדולים ושל ההומו־סאפינס כאחד. הוא תאם, פחות או יותר, את ציפיותינו ממקורם המשותף של הקוף ושל האדם. (אנתרופולוגים אחרים חושבים, כי בן־זמנו המשוער, הראמפיתקוס, היה אבי־אבותיו של האדם.) התבליט התוך־גולגלתי של הפרוקונסול מראה אונות קדמיות שנקל לזהותן, אך פיתולי קליפת־מוח מפותחים פחות מאשר אצל הקופים ובני האדם בני־ימינו. נפח גולגלתו היה עדיין קטן ביותר. ההתפרצות הגדולה ביותר באבולוציה של נפח הגולגולת חל במיליוני השנים האחרונות.

חולים, שעברו ניתוחים באונות הקדמייות של המוח, תיארו כי הם חשים “אובדן התחושה ההמשכית של העצמי” – וההרגשה שהנני יחיד מסוים עם יכולת לפקח על חיי ונסיבותיהם, ה’אני' שלי, היחודיות של היחיד. יתכן, כי יונקים וזוחלים, החסרים אונות קדמיות מפותחות, חשים אף הם אובדן של תחושה זו של אינדיבידואליות ורצון חופשי, אשר גם אם אינה אמיתית ומקורה באשליה, אופיינית היא מאוד לאדם, וחש בה, לראשונה, במעומעם הפרוקונסול.

אבות קדמונים ושארי־בשר (המאוחרים ביותר)

התפתחות התרבות האנושית והאבולוציה של התכונות הפיסיולוגיות, שאנו רואים אותן כאופייניות למין האנושי, צעדו ממש יד ביד: בכל שנטייתנו הגנטית לריצה, תיקשורת ותיפעול היתה טובה יותר, כן הצלחנו לייצר כלים ושיטות ציד יעילים יותר; ככל שכלינו התאימו יותר לשיטות הציד שלנו, כן הצליחו כישורינו הגנטיים להשתמר. האנתרופולוג האמריקאי שרווד וושבּארן מאוניברסיטת קליפורניה, אחד ממגיניה העיקריים של דעה זו, אמר: “הרבה ממה שאנו רואים כיום כאנושי התפתח זמן רב לאחר שהוחל השימוש בכלים. ייתכן כי יהא זה נכון יותר לחשוב על המבנה שלנו כעל תוצאה של תרבות, מאשר לחשוב על בני האדם באופן אנטומי, כאילו אנו עצמנו מהווים תרבות המתפתחת לאיטה”.

אחדים מתלמידי האבולוציה של האדם מאמינים, כי חלק מלחץ הברירה שהיה חבוי מאחורי התפרצות עצומה זו באבולוציה של המוח, התחולל לראשונה בקליפה התנועתית ולא באזורי קליפת המוח האחראיים לתהליכים הקוֹגְנִיטִיביים. הם שמים דגש על יכולתו המפליאה של האדם לקלוע חפצים בדייקנות למטרה, לנוע בחן, וכן – כפי שלואיס ליקיי אהב להדגים באופן אישי, ובעירום מלא – להשיג בריצה חיות ציד וללכדן. ענפי ספורט כגון כדור בסיס, כדורגל, היאבקות, תחרויות במסלול ובשדה, שחמט ומלחמה, חבים את כוח משיכתם – כמו את העובדה שרוב העוסקים בהם הם גברים – לאותם כישורי ציד האצורים בנו מקדמא דנן, אשר שרתו אותנו בנאמנות במשך מיליוני שנים של היסטוריה אנושית, אך אשר כיום ניתן לישמם באופן מעשי פחות ופחות.

הגנה יעילה נגד טורפים וציד חיות היו בהכרח פעילויות משותפות. הסביבה שבה התפתח האדם – אפריקה בעידן הפליקני והפלייסטוקני – היתה מיושבת על־ידי מיגוון רחב של טורפים יונקים ומפחידים, והגרועים מכולם היו, כנראה, עדות הצבועים. היה קשה מאוד להתגונן נגד עדה כזו. הפשיטה על חיות גדולות, כשהן בודדות או בעדרים, מסוכנת תמיד; יש להתקין שפת תנועות כלשהי בין הציידים. אנו יודעים, דרך משל, כי בצפון אמריקה נערך הרג עצום של חיות־ציד גדולות במיצרי ברינג בעידן הפלייסטוקני, לעתים על־ידי כך, שהדפו אותן מעבר לצוקים. כדי לצוד חית־בר בודדת או להזהיר עדר אנטילופות לקראת מותן, היו הציידים חייבים להתקין לעצמם לפחות שפה סמלית כלשהי. מפעלו הראשון של האדם היה לשוני. זמן רב קודם שגורש מגן העדן, או אפילו קודם שחוה נולדה, הוא נתן שמות לבעלי־החיים שבגן־העדן.

צורות אחדות של שפת סמלים תנועתית מקורן, כמובן, בתקופות קדומות יותר מאלו של היונקים העיליים; כלבים ויונקים רבים אחרים היוצרים היררכיות של שליטה, עשויים להפגין כניעה על־ידי הפנית העיניים הצדה או חשיפת הצואר. הזכרנו כבר את טקסי הכניעה של יונקים עיליים כגון קופי המקק. הברכות האנושיות, כגון קידה, נענוע ראש והשתחוות, עשויים לנבוע מאותו מקור. בעלי־חיים רבים מפגינים ידידות על־ידי נשיכה שאינה חזקה עד כדי כאב, כאילו רצו לומר: “אני יכול לנשוך, אך מעדיף שלא לעשות כן”. הרמת היד הימנית כסמל לברכה בין בני־האדם יש לה אותה משמעות עצמה: “אני יכול לתקוף אותך בכלי־נשק, אך בחרתי שלא לעשות כן”.⁵

שפות־תנועה היו מקובלות על קהילות ציידים אנושיות רבות – האינדיאנים של המישורים, דרך משל, אשר השתמשו גם בסימני עשן. על־פי הומרוס הועברה הידיעה על נצחון ההלנים בטרויה מאיליון ליוון, מרחק מאות קילומטרים, באמצעות איתות באש. התאריך היה 1100 לפני הספירה. אולם אוצר הרעיונות והמהירות שבה אפשר להעבירם הינם מוגבלים ביותר בשפת התנועות או הסימנים. דארוין ציין, כי שפת־תנועות אינה יעילה כאשר הידיים עסוקות במלאכה, או בשעות הלילה, או כאשר איננו רואים היטב את הידיים. ניתן לתאר כיצד שפת התנועות הומרה בהדרגה בשפת הדיבור, אשר בתחילה היתה, כנראה, אונומאטופואטית (כלומר, מחקה בצליל את החפץ או הפעולה המתוארת). ילדים קוראים לכלבים “האו־האו”. כמעט בכל השפות משמיעים לילדים צליל שמזכיר את הקול אשר משמיע התינוק בשעת היניקה. אולם כל זה לא היה קורה אילולא חלו שינויים במבנה המוח.

אנו למדים משרידי שלד המיוחסים לאדם הקדמון, כי אבותינו היו ציידים. ידיעותינו על ציד חיות גדולות מספיקות, כדי להבין כי היתה דרושה שפה כלשהי עבור צייד משותף. הרעיונות על עתיקותה של השפה זכו למידה ניכרת של תמיכה בלתי צפויה ממחקרים מפורטים על תבליטי־גולגולת מאובנים שנערכו על־ידי האנתרופולוג האמריקאי ראלף ל. הולווי מאוניברסיטת קולומביה. תבליטי הגולגולות המאובנות של הולווי עשויות שרף גומי והוא ניסה להסיק משהו מן המורפולוגיה המסובכת של המוח לפי צורת הגולגולת. זוהי מין פְרֶנוֹלוֹגיה, אך היא מסתמכת על חקר פנים הגולגולת יותר מאשר על חקר החוץ ולכן היא מבוססת יותר. הולווי מאמין, כי את אזור המוח הידוע בשמו “שטח בְּרוֹקה”, אחד מכמה מרכזים הדרושים לשם הדיבור, ניתן לזהות בתבליטי המאובנים; כמו כן הוא מצא ראיה לקיומו של “שטח ברוקה” במאובן של “האדם הלבוש” שגילו למעלה משני מיליון שנה. התפתחות השפה, הכלים והתרבות, עשויה היתה להתחולל בערך באותה תקופה.

בדרך מקרה הופיעו יצורים דמויי אדם אשר חיו לפני כמה עשרות אלפי שנים בלבד – האדם הניאנדרתאלי והקרו־מאניון – אשר היו להם נפחי מוח של 1,500 סנטימטרים מעוקבים; כלומר, מוחות גדולים במאה סנטימטרים מעוקבים בממוצע יותר משלנו. רוב האנתרופולוגים משערים, כי אין מוצאנו מהאדם הניאנדרתאלי ובוודאי גם לא מהקרו־מאניון. אולם קיומם מעלה את השאלה: מי היו אותם יצורים? מה היו הישגיהם? הקרו־מאניון היה גדול במיוחד: לעתים היה גובהו יותר מאשר 180 סנטימטרים. ראינו כי הבדל ב־100 סנטימטרים מעוקבים בנפח המוח אינו משמעותי ואולי לא היו היצורים האלה נבונים יותר מאתנו, או מאבותינו המיידיים. ואולי אף היו להם מעצורים גופניים אחרים שאינם ידועים לנו עדיין. לאדם הניאנדרתאלי היה מצח נמוך, אך ראשו מאחור ללפנים היה ארוך; בהשוואה אליו חסר ראשנו את העומק, אך הוא גבוה יותר: ניתן לתארנו ללא ספק כגבוהי־מצח. היתכן כי האדם הניאנדרתאלי הצמיח את האונות הערפיות והקדקדיות לעומת אבותינו שהצמיחו אונות קדמיות ורקתיות? היתכן כי האדם הניאנדרתאלי פיתח מנטליות שונה לגמרי משלנו וכי כישורינו הלשוניים והעתידניים סייעו בידינו להשמיד לגמרי את בני־דודינו החזקים והנבונים?

ככל שידיעתנו מגעת, לא קם מתחרה לאינטליגנציה האנושית על פני כדור הארץ לפני מיליוני שנים או עשרות מיליוני שנים. אולם זמן זה מהווה כמה עשיריות אחוז מגילו של כדור הארץ ונמצא מאוחר מאוד בדצמבר על הלוח הקוסמי שלנו. מדוע הופיעה האינטליגנציה כה מאוחר? התשובה מצביעה בבירור על כך שתכונה מסוימת של מוח היונקים העיליים או היונקים הימיים התפתחה רק בזמן האחרון. אך מהי תכונה זו? יכול אני להציע ארבע אפשרויות לפחות, אשר כולן כבר הוזכרו במפורש או במרומז: (1) מעולם קודם לכן לא היה מוח כה מסיבי; (2) מעולם קודם לכן לא היה יחס כה גבוה בין מסת המוח למסת הגוף; (3) מעולם קודם לכן לא היה קיים מוח בעל יחידות תיפקודיות מוגדרות (האונות הקדמיות והרקתיות הגדולות, דרך משל); (4) מעולם קודם לכן לא היה קיים מוח בעל קשרים עצביים וסינפסים כה רבים. (דומה, כי יש ראיות לכך שבד בבד עם האבולוציה של המוח האנושי, התרבה גם מספר הקשרים של כל נוירון עם שכנו וכן גדל מספר המעגלים החשמלים הזעירים.) האפשרויות הראשונה, השניה והרביעית טוענות, כי שינוי כמותי מביא גם לשינוי איכותי. איני חושב כי ניתן כיום לבחור באחת מהאפשרויות הללו וסבורני, כי האמת כוללת את מרביתן, אם לא את כולן.

החוקר הבריטי של האבולוציה האנושית סר ארתור קית הציע רעיון המכונה בפיו רוביקון באבולוציה של המוח האנושי. הוא סבר, כי התכונות האנושיות החלו להגיח כאשר נפחו של המוח הגיע לכדי נפח מוחו של ‘האדם הזקוף’ – 750 סנטימטרים מעוקבים לערך, בתפוסת המנוע של אופנוע מהיר. ה’רוביקון' יכול היה להיות, כמובן, כמותי יותר מאשר איכותי. ההבדל, לא התבטא, אולי, בתוספת של 200 סנטימטרים מעוקבים לנפח המוח, אלא דוקא בהתפתחויות מסוימות באונות הקדקדיות, הרקתיות והקדמיות, אשר העניקו לנו את היכולת האנליטית, את צפיית העתיד ואת החרדה.

אם כי ניתן להתווכח על השאלה היכן עובר ה’רוביקון' הזה, אין ספק כי הרעיון אינו משולל ערך. אולם אם הרוביקון עובר אי־שם בסביבות 750 הסנטימטרים המעוקבים, ואם קבענו כי הבדלים של 100 או 200 סנטימטרים מעוקבים אינם משמעותיים לגבי מידת האינטליגנציה, האין הקופים אינטליגנטיים במובן אנושי כלשהו? נפח מוחו הממוצע של שימפנזה מגיע ל־400 סנטימטרים מעוקבים; של גורילה – ל־500 סמ"ק. זו אף היתה קשת נפחי המוח של האוסטרלופיטקינים העדינים, שהשתמשו בכלים.

ההיסטוריון היהודי יוספוס הוסיף לרשימת הענשים והייסורים שליוו את גירוש האנושות מגן־העדן גם את אובדן יכולתנו לשוחח עם בעלי־חיים. לשימפנזים מוחות גדולים וקליפות־מוח מפותחות; גם להם ילדוּת ארוכה ותקופות גמישות ממושכות. האם מסוגלים הם לחשיבה מופשטת! אם הם פקחים, מדוע אין הם מדברים?

*

הקטע נלקח מתוך הספר ‘דרקוני גן־העדן’ מאת קארל סאגאן, אשר יצא לאור לא מכבר בהוצאת ‘רשפים’.

קטע מתיקרת הקאפֶלָה הסיקסטינית 1504–1512, מיכאלאנג’לו

בגליון יוני 79' פרסמנו את סיפורו של אורציון ברתנא, ‘קונכיה’, השייך לזרם הפנטסיה של המד"ב. גם סיפור זה, כקודמו, משתייך לתחום זה.

המחבר, אורציון ברתנא, הוא מרצה לספרות באוניברסיטאות תל־אביב ובאר־שבע, ומאמין שיש להעניק לספרות המד"ב הכרה אקדמית כז’אנר ספרותי חשוב.

* * *

נערתי גרה בעיר אחרת. אני נוסע אליה באחד מימי סוף הקיץ. בשעה שמונה וכבר ערב בכל. מרפסות מוארות. קולות רמים של אנשים בכל פינה. ירח מלא מתחיל לעלות בשמיים. שיחי גדר שבחצרות מתנועעים קלות ברוח סתווית שעדיין לא מורגשת בכל תנודה אחרת. ביתה הוא בית בן שתי קומות, והיא גרה לבדה בדירה הפונה אל חזית רחוב קטן. כפתור החשמל מקולקל, ואני עולה במדרגות בחושך סמיך. אני נתקל בדלי שמתגלגל מדרגות אחדות בקול צורם אוזניים. ערימות סמרטוטים מוטלות לפני דלת בקומה הראשונה. חדר המדרגות מלא חפצים. כלי גינה מכל הסוגים, ישנים וחלודים, מוטלים בכל מקום מסביב ללא סדר. אני מריח היטב את הזקנה ואת החלודה בחושך. כשאני מנסה למשוך ולהזיז אחד מהם שנתקלתי בו אינני יכול. הוא אחוז היטב בעשרות מוטות ושיני ברזל אחרים. על אף זקנת החומרים אני מרגיש בידי הממשמשות גושי אדמה דבוקים לכלי הגינה. נדמה לי כי אחדים מגושי האדמה עדיין לחים.

סמוך לקומה השנייה אני עובר ליד שני ילדים היושבים בתוך ערימות כלי הגינה. הם שותקים. נדמה לי כי הפרעתי להם באמצע סוד. מתחשק לי לדחוף אותם במורד המדרגות. יש לי הרגשה שהם ייתקלו באיזו מגרפה או מעדר ויישארו מוטלים אתם בערימה. כל הדלתות פתוחות. אולי בגלל החום. אבל אינני שומע קולות מן הדירות, אלא ריח של חשיכות זורם לחלל המדרגות ומתערב בו בבליל מטריד. רק דלתה של נערתי סגורה. זו פעם ראשונה שאני מוצא את דלתה נעולה. בחושך מבהיקות עליה שתי צלליות לבנות של כפות רגליים מנייר. על אחת כתוב: “הייתי.” על השנייה כתוב: “כאן.” ובאמצע, חור ההצצה. אני בעצמי כתבתי זאת עליהן. למטה מטיל מישהו עוד כלי לערימה. אני הולם על הדלת ושומע את הקול העמום העושה דרכו עד למעיל החאקי ולכובע המאובק של אביה. אלה תלויים על הקולב בקצה הפרוזדור כפי שתלה אותם יום אחד לפני ארבע שנים, לפני שמת.

אני שב ויורד, יוצא מחדר המדרגות אל אור ליל קיץ שבחוץ, ומחליט שאחכה לה קצת באיזה גן סמוך. הגן הוא על גבעה. כביש מחלק אותו לשני חלקים לא שווים. חלקו האחד, הקטן, הצפוני, הוא על ראש הגבעה. חלקו האחר, הגדול, הוא במדרונה. מעל ראש הגבעה מאיר הירח את במת האבן הישנה שבקצה העליון של הגן. לפני שנים היו עורכים עליה מסיבות של סיום שנה והצגות־קיץ של בתי ספר. כבר שנים שהיא ריקה. אני הולך במדרון הגן, בחלקו העמוס והאפל. השביל מתפתל, מתחת לכל ספסל דומה ששוכב מישהו ומציץ. קשה לראות לאן הדרך מובילה. למרות שהייתי כאן עשרות פעמים, אני מתבלבל כל פעם מחדש. העצים מסננים לחלוטין את קרני הירח. מסביב חשיכה סמיכה, נשמע רק פכפוך המים הנופלים במפל מלאכותי לתוך בריכה קטנה מתחתי, בשיפולי הגן. לשם אני הולך ומגיע. בריכה קטנה, כשלושה ארבעה מטרים אורכה. מסביב העצים גבוהים מאוד, ולא רואים את בתי השכנים הסמוכים כאן מאוד לגבולו של הגן. בתוך המים שביל של אבנים, שעכשיו הוא שקוע במקצת מתחת פני המים. כנראה מפלס המים עלה או אולי שקעו האבנים. איש לא נתן על כך דעתו כי איש לא הולך יותר אל מתחת למפל, שאליו מוביל שביל האבנים. במגפי הרכיבה החורפיים שלי אני נכנס ללא היסוס לתוך המים ומתקדם אל המפל. האבנים שמתחת למים מכוסות ירוקת וחלקלקות. קצת מן המג מתכסה במים. אני מרגיש בכפות הרגליים את לחץ המים, וגם הקור מסתנן דרך עור המגפיים לאט. טוב לעמוד מתחת למעיין באחד הלילות האחרונים של הקיץ. צינת המים הזורמים על שערותי ועל פני, ואני חושב איך יהיה לעמוד כאן בחורף, כשקשה להבדיל בין מי המעין לבין מי הגשם הניתכים. אני הולך אל מתחת המים להישען אל הקיר האזובי שנחצב בצלע הגבעה לצורך יצירת המעין. רציתי להיכנס אל מאחורי המפל, להידחק במרווח הצר שבין הצלע למים, אבל אין שם קיר ולא סלע, אלא פתח גדול פעור, וריח כהבל פה מהול בצינת מרתף.

בעצם אין זה פתח רגיל אלא חריץ אופקי בקיר שהורחב איכשהו ודומה לפה פעור. רצפה ותקרה בלבד שנקרעו זה מזו והתרחקו. אני הולך פנימה, מסתכל מידי צעד אחורנית מתוך חשש שהפתח המוזר ייסגר עלי. מערת יער מוזרה, מוארת באור עמום מאוד שאינני רואה את מקורו. מתחתי ומעלי קצוות של שורשים. מפעם לפעם אני מסתבך באחד מהם, אבל המרחק בין תקרה לרצפה הוא רב כדי שאוכל ללכת בקומה זקופה. לא בשורשים אני נתקל אלא בחפצים. פה ערימה של זוגות מכנסיים, שם חולצות. מקרר ישן. כמה מטאטאים נעוצים בתקרת המערה, תנור. נעל בית. ועוד אחת. עכברושים מצייצים בחשיכה, דרגשים מוטלים. פרימוס ישן. מיכלי נפט, חלקם ריקים וחלקם מלאים. כלי בית מסודרים בארון שעומד באלכסון לרוחב הדרך, ואני כמעט ונופל עליו. ייתכן שהם פזורים בכל מקום. אינני בודק זאת. לאחר זמן מה של הליכה נדמה לי שאני מזהה את החפצים האלה. הם שייכים לשכנים שבבית נערתי. אני, שנכנס ויוצא שם כמה שנים, מכיר את כולם. גם את אלה שממעטים לצאת ולבוא במסדרון. רובם קשישים, ואם צעירים נמצאים שם, הרי אלה בני ביתם של הקשישים, בנים ונכדים. חלקם נפטרו לעולמם ונותרו דירות ריקות, קירות שמאחוריהם לא נשמע רחש ביום וגם בלילה. מוזר הדבר בעיני, הבית עומד חצי ריק, שֶׁכֵּן לשכונת גנים זו, בה מתגוררת נערתי, יש ביקוש רב, למרות שבתיה ישנים וחסרי הידור. אני מזהה את החפצים בבירור. ראיתי אותם לא אחת באותן דירות שבבית. עכשיו הם מוטלים פה. בתוכם גם כאלה של שכנים שאינם חיים עוד. אינני תמה, אך על פי מראיהם קשה לי להחליט מתי הושלכו כאן. ותעודות פזורות כאן. תעודה של ספר הזהב על שם פלוני לא מוכר. תמונות סדוקות של מנהיגים. לוח מצופה בד תכלכל, ועליו נעוצים סמלי ההגנה והקוממיות. ספרים ישנים: ‘כיצד פלסתי את דרכי לציונות’, ‘נער יתום של המהפיכה’, שם של איזה נסיך רוסי על ספר. באחת הפינות ספרייה שלמה של ספרי אומנות שרק לפני חודשים ראיתים בדירת השכנים שמול נערתי. אין זאת מנהרה, איפוא, אלא איזה מקלט. מרתף שמאכסנים בו חפצים. אומנם חפצים רבים מאוד ומפוזרים בחוסר סדר על פני שטח רחב. לכן אינני תמה משאני מגיע לאחר הליכה של עשרים דקות אל סוף הדרך שהוא סוף המנהרה או סוף ההסתעפות שבה אני הולך, ומסתבר לי שאני נמצא שוב בחדר המדרגות של בית נערתי. אני מגיח דרך איזו פרצה בדופן חדר המדרגות, שמעולם לא נתתי דעתי עליה, מכיוון שנראתה לי קטנה מכדי שיוכל לעבור בה אדם או אפילו כלב בקומה זקופה. עכשיו אני יוצא ממנה אל אפלולית חדר המדרגות.

הדלתות עדיין פתוחות, אלא שעכשיו מוארות הדירות באור הירח שעומד במרום השמיים, ודרכן אני רואה רהיטים וכלים ושום תנועה איננה ניכרת. אור הירח עומד בשלווה ריקה בחדרי הסלון. זה אור לבנבן וחלש, והוא מאיר הכל בשלווה ובנועם. הכל נראה במקומו על רקע קירות לבנים, שמוטבעים בהם רק מלבנים כהים של תמונות. אני עולה למעלה, עובר על פני שני הילדים שעדיין יושבים ושותקים. לאור הירח הפולש לחדר המדרגות מן הדירות הפתוחות אני רואה שהם אינם ישנים אלא מעיינים להם בשקט בתעודות ישנות. אני מתקרב ורואה שאלה מסמכים העוסקים במהפיכת אוקטובר. קשה לי לקרוא בחשיכה. אני רוצה להצטרף אליהם קצת ואני מדליק גפרור. הם מרימים אלי פניהם, ולאור הגפרור אני רואה פני תוכחה. ילדים מוזרים. אינם רוצים שאאיר להם קצת. במבוכה של מבוגר אני שומט את הגפרור ושניהם קופצים עליו במהירות שנראית מוזרה לאחר ישיבתם הקפואה. נראה שהם חוששים מאוד משריפה, כי אינם שמים לב לנזק שהם גורמים למסמכים. שניהם רומסים את הגפרור ברגליהם, ונדמה לי שהם קופצים האחד על רגלי השני, ומשחיתים גם את הניירות אגב כך. הגפרור כבה מזמן מאליו. אני עולה ומועד על מקלות של כלים, מקים רעש שאינו מושך איש החוצה, למסדרון. למעלה, בקומה השנייה, הדלת פתוחה, אני נכנס לדירתה וקורא בשמה, אך קול אינו עונה לי. אני רץ דרך הסלון המואר בקרני הירח אל המרפסת. על הדשא, למרגלות עץ הברוש הענק, שמכסה גם חלק ניכר מן המרפסת שאני עומד עליה, יושבת נערתי בכיסא נוח. לידה השכנה מקומת הקרקע, שמתה לפני שנתיים. רק קטעי דברים משיחתם אני שומע. בעצם, רק השכנה שמתה מדברת, ואני מצליח לשמוע שהיא מדברת על כאבים, ועל כך שהרופא בקופת־חולים שולח אותה שוב ושוב הביתה בתנחומי שווא. בקול גרירת נעלי בית מופיע בעלה. הרגשה לא נוחה אוחזת בי. הלא הוא עזב את הבית מיד לאחר מותה. אולם הוא כדרכו, בפסיעותיו הנגררות, ניגש אל אשתו ומפציר בה להיכנס הביתה. “קר בחוץ. את עלולה לחלות. הפסיקי עם דיבורי השטויות. הלא את יודעת שאין לך שום דבר.” היא עוד מספיקה לומר לנערתי, “הלוואי שאת תחיי ותאריכי ימים,” ומרימה את פניה למעלה, כלפי בעלה. לאור הירח אני רואה שהם שטופים בדמעות. קול גרירת רגליהם נשמע בחדר המדרגות. נטרקת דלתם ואני נזכר שדירתם נמכרה מיד לאחר מות האשה, ועתה היא משמשת מחסן לחברה העוסקת בשיווק עורות, למרות התנגדותם ומחאותיהם של השכנים. אני מגחך לעצמי בחושבי כיצד השכנים נכשלים שם במחסן בערימות העורות הענקיות, אבל כמובן אינני שומע דבר. נערתי שעולה הביתה איננה מופתעת כלל לראותי וגם אני אינני אומר דבר. בחדרה אנחנו מתפשטים בדומיה. הגוף העירום שלה נהדר. באור הירח הוא תמיר ומעורר בי תשוקה, ויותר מכך, התפעלות ותדהמה על שאני נמצא כאן, ויכול לראות דבר יפה כל כך ולגעת בו. בלי להגיד מלה אנחנו יוצאים שנינו למרפסת. זו, כשלושה מטרים אורכה וכשניים רוחבה, בצידיה עציצים שיבשו ועץ הברוש גובל בה, רחב וכהה ומחוספס. המרפסת מוארת היטב באור הירח, להוציא רצועה רחבה של צל שמטיל עליה עץ הברוש. אני דומה בעיני עצמי לשחקן היוצא עירום אל הבמה לקצור את תשואות השכנים. בחוץ קריר יותר מאשר חדרה, ואני מזדקף וצועד לאט אל המעקה. נערתי הולכת לצידי ממש ועושה מה שאני עושה. אינני יכול לגעת בה יותר מאשר להניח יד על כתפיה. הצל נופל על שדיה ולרוחב גופה שהוא צעיר וגמיש כל כך ולא נראה בו שהתנסה בדבר. אני קרב אל הברוש, אוחז בו, מרגיש היטב את החריצים המפוספסים של ענפיו ושל גזעו, מעביר רגל מעל המעקה ועוד אחת, ועכשיו אני עירום, תלוי בברוש ואחוז בו. נערתי עושה כמוני. הברוש ענק ורחב והיא צמודה אליו לצידי ממש. אבל במקום לטפס למעלה אל הירח, שהוא פרוז’קטור עז, אנחנו הולכים ומחליקים למטה. הברוש נכנס לכל חריץ של הגוף. אולם במקום לשרוט ענפיו זורמים עלינו. אני מפחד לפתוח את פי שמא יחדרו גם לפי ענפים, וכך אנחנו מחליקים עד לקרקע. עירומים אנחנו חוצים את החצר ויוצאים לרחוב יד אוחזת יד.

איש לא ברחוב מסביב. אין איש בחלונות. התריסים כולם פעורים. דממה גמורה. לאיטנו אנחנו יוצאים מרחובה הצדדי של נערתי לרחוב ראשי, והולכים במעלהו עד להצטלבות ראשית שבראש גבעה. אין תנועה ברחוב. לא אנשים ולא כלי רכב. השקט מופר מידי פעם על ידי צפירת מכונית מרוחקת או חריקת בלמים שנשמעת מאי שם. חלונות הראווה אפלים כולם, ובהם מוטלת הסחורה כאבן שאין לה הופכין. אני בוהה בהם בהולכי, ואולי בגלל המרחק קשה לי לזהות מה מונח בחלונות הראווה ואינני מבדיל בין החנויות השונות. אי מזה מופיע כלב, עירום גם הוא, מצטרף אלינו. הוא נשרך מספר צעדים לפנינו, ואיננו נותן לי לגעת בו. אנחנו הולכים באמצעה של שדירה החוצה רחוב דו סטרי. שדירה זו מלאה בתי קפה הנראים נטושים. שולחנות וכסאות בחוץ, על המדרכה. שיירי אוכל. כוסות ריקות למחצה. דלתות בתי הקפה פתוחות. חלליהם אפלים. דומני כי גם בפנים לא יושב איש. בעצם לא איכפת לי אם יושבים שם אנשים אם לאו. אני רחוק מהם, פוסע בדיוק באמצע השדירה. אנחנו יורדים במורד ומתקרבים אל הדקלים הגדולים הנטועים במרכז השדירה. אנחנו הולכים שלובי יד במורד השדירה, ואם לא נסטה שמאלה או ימינה ניתקל עוד מעט בגזעו של עץ הדקל הראשון הנטוע לפנינו. בזמן שאני טרוד בבעיה אם נסטה או לא, ואני מתכונן לפנות אל נערתי בפעם ראשונה בלילה זה ולהזהירה מאי הנעימות, פותר הכלב את הבעיה. הוא רץ לפנינו ועובר דרך העץ הראשון כאילו היה שקוף. לפני שאני מספיק לעכל את הדבר אנחנו מגיעים לעץ, וידינו השלובות זו בזו עוברות דרכו גם הן. כך אנחנו עוברים עץ אחר עץ לאורכה של השדירה, ומגיעים לסופה. אני יודע ששדירה זו מובילה לרחוב הראשי במערבה של העיר, זה שעובר אותה לאורכה, ודרכו ניתן לאחר דרך ארוכה להגיע גם אל העיר שלי. תחת זאת אני רואה שהשדירה מובילה אל אותו גן שהייתי בו בתחילת הערב. גן שנמצא בפינה אחרת של העיר. אנחנו הולכים ומתקרבים אליו שוב, מצד שאינני מכיר. אני מתחיל לחשוש ששוב אצטרך לעשות אותה דרך מתחת לאדמה, שעשיתי בתחילת הערב, אבל במקום זה נדמה לי שנערתי פונה אל החלק האחר של הגן שבראש הגבעה. אכן, היא פונה לשם, ואני, שנדמה היה לי עד עכשיו שהיא נלווית אלי, הולך איתה. אנחנו חוצים את הכביש, עולים אל המדרכה, ודרך פתח בגדר, המקיפה צד זה של הגן נכנסים פנימה ועולים במעלה הגבעה. האדמה טרשית כאן ומכאיבה מאוד לרגליים. עצי האורן נטועים ברווחים גדולים, ומרובים השיחים הנמוכים. למרות אורו השוקע של הירח, מואר שטח זה באור אדמדם. אינני מתפלא אלא חושב מה גדול כוחם של העצים להסתיר ירח במלואו עד שאורו של ירח שוקע נראה חזק כל כך בקרחות החורשה. אנחנו מטפסים ועולים במדרגות אל במת האבן שבראש הגבעה, שם אני עוצר מזועזע. מראש הגבעה אפשר לראות כמעט בכל הכיוונים למרחק רב, ואני רואה את כל הערים השכנות שבסביבה עד קו האופק. כולן מוארות באור של דלקות ענק הפורצות לשמיים מכל מקום במרחקים שסביבי. אין שטח חשוך עד קו האופק. בלילות אחרים אהבתי לראות מכאן את נקודות האור וקווי האור של תאורת הערים הסמוכות בלילה, שהיו פרושים כרשת מוארת, קורצת ומהבהבת על פני כל המישור סביבי. עכשיו אני עומד ומסתכל אל ים־להבות המשאירות רק איים קטנים של חושך אדמדם. אינני מבין איך לא הבחנתי בכל האור האדמדם הזה קודם. אולי היתה נקודת התצפית שלי גרועה. אולי התחילה השריפה רק עכשיו. נערתי שפונה אלי פותרת את מבוכתי. היא אומרת שעכשיו אני רואה פעם ראשונה דבר שנמשך וחוזר כבר שנים רבות. היא איננה יודעת כמה שנים. אחדים משכניה ואנשים אחרים הבחינו בזה מזמן. איננה יודעת מתי. אבל היא זוכרת שכשהיו עדיין הוריה בחיים נהגו לעלות אל גג בית השכנים, שהוא גבוה יותר, וממנו היו מראים לילדים את להבות האש היותר גדולות. לעיתים רחוקות, בערבים ארוכים וחמים של הקיץ, היו הולכים כמה משפחות, הורים וילדיהם יחד, אפילו עד במה זו שאנו עומדים עליה. מכאן היו רואים את כל העולם משתולל בלהבות. תמיד חששה שהשריפה תגיע אל מקומם, שדבר לא מבדיל בינו לבין המקומות הבוערים עכשיו חוץ מהגובה. לפחד זה היו שותפים גם הוריה, היא אומרת, וגם משפחות השכנים הבודדות שטרחו והיו ערים בלילות. אני מסכים איתה, מכיוון שאינני רואה יותר כל הבדל בין חששות ילדה קטנה, כפי שהיתה אז, לבין חששותי עכשיו. כנראה היא ממשיכה לדבר, אבל אני, שעוקב מרותק אחר הזוועה הזאת, כמעט שאינני שומע אותה. אני מנסה לאתר מראש הגבעה את המקום שאני גר בו. נדמה לי שאני מצליח. אני מסתכל היטב וכל מושגי המרחק נמוגים, כי אני מצליח לראות בבהירות את ביתי שבעיר האחרת, שם במישור. בקטע הרחוב שלי, שנראה מכאן, בוערת מדורה ענקית, ולזוועתי אני רואה אנשים, שעל רקע האור נראים כצלליות, סוחבים למדורה חפצים שונים. אני מצליח לראות ביניהם בלי ספק גם חפצים שלי… לרגע אני שוכח את המרחק העצום המבדיל בינינו ואני מתחיל לצעוק כמשוגע. נערתי, שנראית רגילה לזה, שמה על כתפי יד ואני נרגע. עכשיו היא עומדת גופה העירום וורדרד וצהבהב לאור הלהבות. שנינו עירומים וחם לנו. דומה שאנחנו מתחממים מן האש למרות המרחק העצום שלנו מן הלהבות. אני נקרע בין הפחד שממלא אותי לבין הרצון לאחוז בגוף העירום והחם הזה, להשכיב אותו פה על הבמה, ולשקוע בו מתחת לכוכבים שבוודאי נמצאים מאחורי השמיים שהוארו כל כך. “הם,” היא אומרת.“עושים לנו את זה זמן רב.” ואני עומד ושותק ולא שואל מי הם ומי אנחנו. “זמן רב שהם שורפים את כל מה שיש לנו. זה התחיל בבגדים וחשבנו שזאת מלחמת אופנה. אני זוכרת עדיין את הוויכוחים שהיו מנהלים על־כך בבית הורי. זה נמשך ברכוש וחשבנו שזאת מלחמת מעמדות. זה נגמר בספרים וחשבנו שזאת מלחמת תרבות. אבל מסתבר שזה מקיף הכל, ויחד עם זאת לא מקיף כלום. הזוועה היתה גדולה לנסוע למחרת לאחר השריפה למקום כזה שנשרף, ולראות שהכל עומד על מכונו. אומנם לאחר שאתה מסתכל באנשים ובחפצים אתה רואה שאין אלה יותר אותם אנשים שהכרת ואין אלה אותם חפצים. אבל אינך יכול לומר כלום. מעטים מצליחים לראות את השריפות ומעטים מחליטים לעשות משהו בעניין זה. מבין מעטים אלה הולכים אנשים ונעלמים. לאסיפות שמקיימים המעטים מאתנו מגיעים במשך השנים פחות ופחות אנשים. החלטנו להסתתר, לרדת אל מתחת לקרקע. כל חור שהיה ניצלנו. כל מה שהיה לנו ויכולנו להעלים, העלמנו. חפרנו. הרחבנו מערות שמצאנו. הכל העברנו לשם כדי שלא יגיע לשריפות. מתחת לאדמה מצאנו אפילו אנשים שמתו מזמן והם עוזרים לנו קצת. זה לא מבהיל כי הקו בין האנשים לבין עצמם השתנה לגמרי. אין יותר אותם גבולות שהיו. הם אינם יודעים שמתו כשם שאלה שנשרפו אינם יודעים שהם שרופים. מדוע אם כן צריכים להישמר הגבולות בין חיים למתים?” היא שואלת בהתרסה, ואני יודע שגם היא עדיין לא הסתגלה לגבולות שנפלו, וגם היא חרדה מסיפורי המתים ששומע כל איש מילדותו. אני שב ומסתכל ברחוב שעומד בו ביתי וקופץ את אגרופי ומכה ברגלי בכעס וביאוש כשאני רואה איך כמה אנשים מעבירים שם את המכונית שלי אל האש, מניחים אותה בלהבות, והיא מתפוצצת בהבהקים גדולים. קודם נדמה היה לי שאני רואה כיצד שורפים את בגדי. אז חשבתי שזה מראה תעתועים. עכשיו איני בטוח עוד. נערתי, שכפי הנראה רואה זאת גם כן או קוראת את מחשבותי, פונה אלי וממשיכה: “כן. אלה הבגדים שלך. לכן התפשטנו קודם, ולכן אנחנו עירומים עכשיו. אם תחזור הביתה תמצא אותם שלמים בארון. אבל דע ששוב הם אינם שייכים לך. אין ספק שתוכל להמשיך כמקודם, אבל פחות ופחות תהיה אתה עצמך כפי שהינך עכשיו. באחת מפגישותינו שמעתי שבסופו של דבר מחשבותיו של אדם אינם שייכות לו יותר ומוקנות לו מחשבות אחרות. לא ברור לנו אם שינוי הזהות הוא מטרתם או זה רק שלב בדרך אל מטרה כלשהי – אולי אפילו שלב לא חשוב. אבל כל מה שנשרף בלילות לא שייך יותר לבעליו.”

אני מסתכל על נערתי, נדהם לראות שאותה נערה מתוקה, שטוב כל כך לשכב איתה וללכת איתה בין אנשים שמסתובבים ומעיפים עליה מבט מעבר לכתפם, אומרת דברים כאלה. ואני שיוצא ונכנס בביתה זה שנים לא שמתי לכך אף פעם לב. “מה תעשו אם יגיעו הנה?” אני חוזר ושואל כי נדמה לי ששאלתי שאלה זו מספר פעמים בשעה האחרונה. והיא אומרת שהתארגנו וירדו לחפור לעצמם מערות, והורידו את חפציהם ואת ספריהם והם יושבים וקוראים בחשיכה כיצד להילחם במגיפה זו ואינם מוצאים תשובה. ומספרם מדלדל ולא חופרים יותר מערות והסתעפויות. ואם מרחיקים לטייל במערות שעות על גבי שעות לאורך שממות נוטפות מים, מוארות באור עמום, לא מוצאים איש. ואם לעיתים רחוקות מרחיקים במערות ומגיחים למקלט אחר של קבוצה קטנה של אנשים משכונה מרוחקת אין מה לומר זה לזה. מחליפים ציוד שמבקשים, אך אין מה לומר. אנחנו פשוט מבקשים להישכח. לרדת למטה ולא להימצא כאן. אני חושבת שעד כמה שאזָכֵר פחות גדולים סיכויי להישאר ולא ליפול קורבן לשריפות כאלה. כך עושים אנו, המעטים שנשארו מחוץ למעגל השריפות. יורדים, נשכחים, וממשיכים להתקיים כמו שאנחנו, בצורתנו, עד שאולי יימצא פתרון לשריפות האלה האוכלות אותנו והעושות אותנו אחרים." “אם אתם עושים זאת בלילות איך יש לכם כוח להמשיך ולחיות את חייכם הרגילים?” אני שואל, ואני חושב על כך שאף פעם לא ראיתי בלילות את השריפות האלה עד היום, ועל המסיבות שהיינו רוקדים בהן כמטורפים שעות לילה ארוכות, ועל השיחות שלנו עד עלות השחר. אף פעם לא נראתה לי עייפה. “החיים מתחת אינם מעייפים,” היא משיבה. “כי הם חיים כפולים. כשאנחנו יוצאים מן המרתפים לחיות בין שאר האנשים נדמה כאילו ישנו כל הזמן. כשאנו מדחיקים עצמנו לעולם נשכח איננו מאבדים כוח בעולם הגלוי. גם אתה, אם תחזור הביתה לא תרגיש בשום עייפות לאחר לילה זה, ואיש לא ירגיש בהיעדרך.” ואני חושב שאחזור הביתה ואמצא את כל בגדי השרופים בארון כסדרם, ונזכר שלא פעם ראיתי כתמים על בגדים שזה עתה כובסו והושמו בארון וקפלים בבגדים שלא לבשתי. ואני מסתכל עליה ורואה עד כמה היא יפה ויודע שלא אלך יותר מכאן. שעה קלה אנחנו עומדים ומסתכלים בלהבות. אחר כך היא יורדת ואני אחריה. לצידנו רץ כלב עירום. אנחנו עוזבים את ראש הגבעה, חוצים את הכביש, ונכנסים לחלק האחר של הגן. כאן אנחנו יורדים בשביל האפל שצמרות האורנים מסוככות עליו לגמרי מפני השמים האדומים. קול שכשוך המים הולך וגובר, ואנחנו, עירומים, הולכים ונבלעים בלילה.

וזה מה שקורה כשאתה נמצא לבד בלילה שומם, בשדה תעופה בעיירה נידחת, והצללים שעל המסלול מתחילים להתגבש בצורות מוזרות…

* * *

מרטין גראון חזר לצ’דינגטון לאחר העדרות של עשרים וחמש שנה. מעטים זכרוהו או זיהו אותו. כאשר מישהו היה שואלו, היכן הסתובב כל אותו זמן היה מרטין משיב: “בטראיי.” וכאשר התעניינו היכן נמצאת טראיי, התחמק מלהשיב. הוא נולד בצ’דינגטון, וחי שם עם אימו האלמנה במשך עשרים שנה.

הוא חזר לשם בתור מִסיונֵר – או מרגל.

הוא עזב בתור קטין¹, ללא זכות בחירה, מוגבל בשתיית משקאות חריפים, אך רשאי היה לנהוג – הוא אפילו למד לטוּס. היום שבו זה אירע, היה יום שאותו, קרוב לוודאי, לא ישכח לעולם.

כשעזב את בית־הספר התיכון, ללא סיכוי להתקבל לאוניברסיטה, נטל מרטין לעצמו את הג’וב הראשון שמצא – שומר בשדה התעופה המקומי הקטן. הדבר אִפְשֵר לו ללמוד טיסה, והוא אכן ניצל הזדמנות זו. בזמן האירוע, עמד מרטין בפני הגשת בקשה לקבלת רשיון.

יום אחד נשאר מרטין בשדה אחרי סיום העבודה, כדי לבצע טיסת סוֹלוֹ לֵילית במטוס פרטי. מרטין בדק את עוצמת הרוח ואת מזג־האויר והחליט להמתין חצי שעה נוספת. הוא נח בכסא ליד משרד שדה־התעופה – ששימש בעיקרו של דבר למטוסיהם הפרטיים של בני המקום ולמטוסיהם של המרססים החקלאיים, ושהיה בדרך כלל שומם לאחר רדת החשיכה – וניסה להינות מעישון המקטרת, בנסיון להקנות דימוי גברי יותר לחזותו הנערית. היה זה חודש אוקטובר, ומזג האוויר היה קריר למדי; הוא המתין כדי לראות, האם יביאו עימם העננים המתקדרים גשם.

לפתע, על פני המסלול האפלולי, הוא ראה משהו – לא מישהו, משהו – מתקרב. הוא נבהל, התרומם על רגליו והציץ לאותו כיוון.

הדבר הזה היה גדול ואפלולי ונראה כאילו הוא עשוי מצל. מתוכו בקע קול, שהיה לא לגמרי אנושי.

הקול אמר, “אתה בא איתי!”

ואז עטף אותו הצל, חונק את אפו וגרונו, מטשטש את ראייתו ואת שמיעתו; מרטין נאבק בכל כוחו – אך כיצד יכול מישהו להיאבק נגד צל? מקטרתו נפלה ארצה; הוא נסחף ממקומו ונגרר כלפי מעלה, כאילו בידי סופת טורנאדו – הוא חש שהוא מיטלטל ונזרק לתוך משהו קשה, וחש תנועה כאשר כלי־תעופה כלשהו המריא ללא כל הרצה, הישר כלפי מעלה, כמו הליקופטר.

הוא התעלף.

כשהתעורר, מצא עצמו במקום כלשהו. הוא יכול היה לנשום, אם כי בקושי מסויים, הוא יכול היה לראות ולשמוע, אך הצל הענק התנשא מאחוריו, ולפניו התנשא צל נוסף, גדול יותר. נראה היה, כאילו משוחחים הצללים האחד עם השני.

כמו אנשים צעירים רבים, ניחן מרטין גראון בזכרון שמיעתי מעולה. הוא לא הבין מילה מחילופי הדברים ביניהם, אך את הצלילים זכר. בבוא היום, כאשר רכש את השליטה בשפתם, היה מסוגל להיזכר באותם צלילים ולפענחם. הצל הגדול יותר – אז כבר ידע, שקוראים להם ‘טריאנים’ – אמר, “אני רציתי יותר צעיר.” וחוטפו השיב, “זה היה הכי צעיר שיכולתי למצוא.”

וכך החל מרטין את חייו החדשים בטראיי בתור ‘תחליף סוג ב’.

לעולם לא הצליח לברר סביב איזו שמש הם סבבו. זה גם לא היה חשוב. השמש היתה דומה למדי לשמשו של כדור־הארץ, כך שהוא יכול היה לחיות, אם כי לא בנוחות; והם לא הביאו אותו לשם כדי להיטמע בקרבם, אלא כדי לעשותו מִסיונר, תפקיד שניתן לכנותו גם בשם ‘סוכן חשאי’. בכל אופן, נאמר לו שהוא אמור להיות חלוץ, התחלה קטנה של פרוייקט גדול – הפלישה לכדור־הארץ.

לאחר שחיפשו בכל הכוכבים הקרובים יחסית, בחרו הטריאנים בכדור־הארץ. הם הזדקקו לו לא בגלל התפוצצות האוכלוסיה בקרבם, אלא בגלל שלטריאנים היה חוסר חמצן על פני כוכבם. החמצן היווה פריט מרכזי בתפריטם.

אך לא היתה להם כל כוונה להתחלק בו עם מישהו; מטרתם היתה פשוטה – למחות מעל פני הארץ את האוכלוסיה הקיימת, ולעבור לגור שם במקומה. אם ישרדו חלקים מהאוכלוסיה הקודמת, יניחו להם להתקיים באותם אזורים להם לא יזדקקו הטריאנים.

מלחמה פיסית היוותה משימה מסובכת עבור הטריאנים. את הטריאנים לא ניתן היה להשמיד, אך גם הם היו מסוגלים להשמיד רק בקושי רב. מוטב לרכך את האויב, כך שייכנע ללא אלימות. ומי היה מתאים יותר לעבודת ריכוך זו, אם לא אחד מבני מינם?

מרטין גראון לא היה אינטלקטואל. אך הוא ניחן במוח חריף, עינים טובות ומאגרים גדולים של שכל ישר. אדם אחד לא יכול להילחם נגד רבים. הוא נכנע להם, ככל שהִרבה ללמוד, כך היה טוב יותר.

קשה היה להתעסק עם יצורי־צלליות אלו. לא היו להם תחומים, הם נראו מופשטים, מעורפלים, הוא חש כאבן חצץ המתגלגלת במי הנחל.

אך מי הנחל מעצבים את דמות האבן. זמן מה לאחר חטיפתו היה מסוגל לראות את – מוריו? שומריו? – כאינדיבידואלים. נראה היה, שלהם היה קשה יותר לחשוב אודותיו כעל יצור אינדיבידואלי. הוא ניחש נכונה, כי בתכננם לכבוש את כדור הארץ, התייחסו הטריאנים אל כל היצורים החיים שעל פניו, לרבות בני האדם, כאֶל חיות בלתי מפותחות.

הם לא היו טפשים – לגמרי לא. הם היו בעלי טכנולוגיה מפותחת, על אף שהוא לא הבין כיצד יצורים חסרי גשמיות שכאלה היו מסוגלים לייצר ספינות־חלל – זה גם היה אחד הדברים אותם לא הצליח לגלות. אולם לגביהם היה מרטין רק חית־מעבדה – מהסוג היותר־אינטליגנטי שיכלו למצוא על פני הכוכב אותו חמדו. כנראה, שמעולם לא עלה בדעתם, שהוא מסוגל להסיק מסקנות משלו ולהתנגד להתנאה. הם חשבו, ששטיפת־המוח שעשו לו היתה מוצלחת. אך הם הזהירו אותו, כי לאחר חזרתו לארץ הוא ימָצֵא תחת פיקוח, ואם לא יקיים את המוטל עליו, יעָנֵש בעונש איום מדי מכדי לתארו. (הוא, כמובן, הבטיח לציית). ואף על פי כן, 25 שנה היו נחוצות להם כדי להשתכנע שהוא מוכן. הם צרבו על גבי זרועו משולש כחול, ולקחו אותו הביתה.

אימו כבר מתה, בלא שתדע מה אירע לו. הנערות שאיתן יצא הפכו לאמהות ואפילו לסבתות. העיירה עצמה לא השתנתה בהרבה, אם כי התרחבה. אך שדה התעופה המקומי הקטן, מקום שם יכול היה נער צעיר להשאיל מטוס וללמוד לטוס, ואשר תמיד לאחר רדת החשיכה היה שומם, הפך להיות סואן ושרת מטוסים של שתי חברות תעופה קטנות.

זה נראה המקום ההגיוני ביותר עבורו להשתכר למחייתו. כבר היה מאוחר מדי עבורו לקבל רשיון־טייס, אך הוא לא התקשה למצוא מקום עבודה כטכנאי בשדה התעופה. אלא שהוא התקשה להתייצב פנים אל פנים מול המשימה, אליה אומן, ואותה נחוש היה בדעתו שלא לבצע. זה היה, ככלות הכל, ביתו, ואלה היו האנשים היחידים אותם הכיר.

בסופו של דבר עלה במוחו רעיון בדבר הדרך בה יוכל להעמיד פנים שהוא מבצע את המוטל עליו, ועם זאת לוַדֵא את כשלון המשימה – זאת בצרוף תקווה עזה, שהוא עצמו יוכל להתחמק מהתוצאות.

בעת שהותו במחיצתם הזינו הטריאנים את גראון במין מזון סינטטי. הם עצמם שאבו את כל המזון הנדרש להם מן האטמוספירה המתדלדלת של כוכבם. קשה היה לו להתרגל מחדש למזון שאכל בימי נעוריו, ובמיוחד התקשה להסתגל לשתיית אלכוהול. אך הדרך להוצאת תכניתו לפועל חייבה אותו לבקר בבַּארים. אי לכך לימד מרטין את עצמו לשבת ערב שלם על כוס בירה אחת בלבד.

ג’ו סימונס היה המוזג ב’באר הכוכב'. מרטין נפגש עמו בערב הראשון שביקר שם.

“הלו, ג’ו,” אמר. “זוכר אותי – מרטין גראון?”

סימונס הביט בו לרגע, ואז חייך. “מה, בטח. אנחנו היינו יחד בבית ספר, נכון?”

“כל תקופת התיכון. אני חזרתי רק עכשו, לאחר עשרים וחמש שנות העדרות.”

“איפה הסתובבת?”

“טראיי.”

“איפה זה?”

מרטין בלע את רוקו וזינק למים הצוננים. “זה על כוכב אחר מחוץ למערכת השמש. אני נחטפתי ונלקחתי לשם.”

סימונס נרתע לרגע, ואחר כך צחק.

“נו, באמת,” החזיר לו. “מה הבדיחה הזו? אף אחד עוד לא הצליח להגיע רחוק יותר מהירח.”

“לא,” השיב מרטין ברצינות. “זו לא בדיחה. נחטפתי, ואִימְנוּ אותי בתור מרגל. זו חזרה־כללית לקראת פלישה לכדור־הארץ. אני אמוּר לרכך את כולכם, כדי שלא תתנגדו כאשר היא תגיע. אם אני מצליח לבצע את זה בעיירה הקטנה הזו, אז הם ימשיכו בתכניתם המלאה – לחטוף אנשים נוספים מכל רחבי כדור־הארץ ולשלוח אותם לביצוע אותה המשימה. ואז הם ישלחו לכאן את כוחותיהם. יש להם הרבה זמן להתקיים – הם חיים אלף שנה ואפילו יותר.”

ג’ו סימונס צחק שוב, אך בפניו ניכְּרָה מבוכה, ובעיניו נִצְנֵץ ניצוץ של פחד.

“סלח לי,” אמר לפתע. “אני רואה שם מישהו שאני צריך לשוחח איתו בענייני עסקים.”

סימונס נכנס לחדר האחורי. גראון ראה אותו משוחח שם עם מישהו. אך הם חזרו והעיפו לעברו מבטים מדי פעם בפעם. לא היתה זו שיחת עסקים רגילה.

כל שסיפר לסימונס היה אמת לאמיתה. וזה פעל. עתה, כשביקר ב’כוכב', או בכל באר אחר, יכול היה לראות, כיצד מתרחקים ממנו כל מכריו. בכל מקום שבו ביקר סיפר את סיפורו, ובכל מקום היתה התוצאה זהה. כאשר הציג בפניהם את המשולש הכחול המקועקע שעל זרועו ראו בכך האנשים הוכחה נוספת להזיותיו.

לרווחתו הרבה, לא עבר זמן רב והדיעה הכללית שרווחה היתה שהוא השתגע. הוא הניח להם לשכנע אותו ללכת לפסיכולוג וגם לו סיפר את אותו סיפור. תוך שישה חדשים אושפז בבית חולים לחולי־רוח, שם חש עצמו סוף־סוף במקום מבטחים, ושם, במקרה הצורך, יכול היה להישאר עד סוף ימיו. אם וכאשר יבואו אליו הטריאנים בטענות, יוכל לטעון בכנות שעשה כמיטב יכולתו, אך במקום לרכך את אנשי העיירה חשבוהו התושבים למטורף, ואישפזו אותו בבית־חולים. זה לבטח יחָלֵץ אותו. הטריאנים היו ‘תרבותיים’ מכדי להילחם בבלתי אפשרי. הוא הוכיח, שפרוייקט הריגול שלהם לא יוכל לצאת אל הפועל. היו לו סיבות טובות להניח שהם יתייאשו מהענין וינסו שיטה אחרת – ואותו ישאירו בריא ושלם.

כך נמשך הענין במשך שנה. ואז, יום אחד בעבדו בגינת בית החולים, דבר אותו עשו כל החולים הלא־אלימים, פגש באדם מאגף אחר, שסיפר למרטין ששמו וולטר קראוס, וכי הוא הגיע מהקצה השני של המדינה. היה יום חם, והם הפשילו מעלה את שרוולי חולצותיהם.

שניהם ראו את המשולש הכחול שעל זרועו של האחר בעת ובעונה אחת. מייד החלו לשוחח ביניהם בלחישות, בשפה הטריאנית המוכרת להם.

הטריאנים שיקרו לשניהם – ולעוד כמה אחרים? לכל אחד מהם נאמר, שהוא היה הסוכן החשאי הראשון והיחיד – חיל־החלוץ.

שניהם חשבו – ושוב, כמה אחרים? – על פיתרון זהה לבעייה שבפניה ניצבו.

אולי היה זה צירוף מקרים. אולם הרעיון, שייתכן כי על פני כדור־הארץ סובבים אין ספור סוכנים חשאיים של הטריאנים, היה תגלית מחרידה עבורם.

וזאת משתי סיבות – כמה מן המרגלים לבטח נכנעו להתנאה שנכפתה עליהם, ועתה היו מבצעים בנאמנות את המשימה שהוטלה עליהם – לרַכֵּךְ את אוכלוסיית כדור הארץ. ואלה שלא עשו זאת, לבטח ניתן לבודקם, ודיווח מחדלם יועבר על ידי הסוכן שטוף־המוח הקרוב ביותר למקום הימצאם, ללא ספק יתגלה ההסבר עליו התכוון מרטין להסתמך כתרוץ להישתמטות, ותו לא.

“מה לעשות?” התייפח. חברו הניד בראשו.

“אין שום מוצא,” אמר. “אלא אם כן נוכל לצאת מפה – אני מניח שנוכל לטעון, שהסיפור שלנו היה רק הזייה, וכי החלמנו –”

“הזייה משותפת? ממש מפליא, שעד עכשיו לא שמו לב לזה. גם אם יאמינו לנו, הרי יתחילו לחשוב שאנחנו בוגדים, ולא סתם משוגעים.”

“נכון מאד, הדרך הטובה ביותר עבורנו היא להישאר כאן ולקוות לטוב ביותר. אנו חייבים להתעלם האחד מן השני כמיטב יכולתנו. אולי בישיבות התראופטיות עם הרופאים, נוכל לשנות את ‘ההזיות’ שלנו לאט לאט עד שהן תהיינה כוללניות יותר ולא תדמינה האחת לשנייה. סלח לי על הלשון המצוחצחת שבה אני מדבר. הייתי פרופסור באוניברסיטה לפני שנחטפתי.”

“אני הייתי מכונאי מטוסים. החברה פיטרה אותי מיד כשקבעו שאני משוגע.”

“וכך גם האוניברסיטה.”

"מה שמפחיד אותי עכשיו, זה שאנו לא יודעים כמה זמן כבר נמשך העניין הזה, או מה מידת הצלחתו. אולי, כבר בזה הרגע מתכוננים הטריאנים לצאת להתקפה ללא כל הודעה מוקדמת. אנחנו חייבים לחשוב על – "

“ששש,” מלמל קראוס, אחד מן האחים נעצר לידם.

“מרגישים בטוב, חבר’ה?” שאל בחביבות.

הם הנידו בראשם לחיוב, ומרטין העלה על פניו את הגיחוך הרחב, באמצעיתו הכריז על הטרוף שלו. האח התרחק מהם לאיטו.

מחמת החום נאלץ האח להסיר את חלוקו הלבן ולחשוף את חולצתו קצרת־השרוולים. על זרועו התנוסס משולש כחול מקועקע.

הם הביטו האחד במישנהו באימה.

אך עם חלוף הימים, ומשלא קרה מאום, החל מרטין לנשום לרווחה.

…שבועיים אחר כך נעלמו מרטין גראון וולטר קראוס משטח בית החולים. המשטרה ערכה מצוד.

איש מהם לא נראה שנית. הם נגררו בענן ערפל אל תוך חללית זרה. מה העונש שהוטל עליהם ועל הבוגדים האחרים? יתכן שלעולם לא נדע זאת…

האם שמתם לבכם לכך שעל אף מאמציהם של המומחים לבריאות הסביבה הולך הסְמוֹג (ערפיח) ומתפשט בכל רחבי העולם? האם הכל נובע מארובות בתי־החרושת ומַפְלֵטי המכוניות?

האם לא שמעתם מדי פעם את הרוח נאנחת בצליל המזכיר שפה? האם לא חשתם בקשיי נשימה מסויימים, כאילו הולך החמצן הזַמין וכַלֵה? האם משבר האנרגיה נובע באמת אך ורק מן הבעיות הפוליטיות והכלכליות, כטענת העיתונים?

שאלו את האסטרונאוטים, האם כל התחלואים שפקדו אותם נבעו מהשפעותיו של מצב חוסר המשקל בלבד. מה היה מצב אספקת החמצן שלהם? שאלו את המטאורולוגים מנין נבעו השינויים המוזרים הללו שארעו לאחרונה באטמוספירה ובמזג־האוויר?

הראיתם בזוית עיניכם צלליות מוזרות החולפות לידכם, משאירות אתכם לתמוה, שמא אירע משהו לחוש הראייה שלכם?

הטריאנים באים.

ייתכן שהם כבר כאן.

“לא חשוב מה שתעשה, העיקר שתתרחק מהמשוגע הזה פאבלוב!”

חוששני שאסימוב עלה לאסימוב לראש ואילו מערכת ‘פנטסיה 2000’ נפלה באותו פח שמפניו הוא מזהיר: הערצה עיוורת של ‘סמכויות’. אני מתקשה למצוא הסבר אחר לעובדה שטקסט כל כך יומרני ולא־אינטליגנטי, שהוא חרפה לשמו הטוב של מחברו, מצא את דרכו לדפוס. לא את מלחמת כבודה הנפגע של האסטרולוגיה אני לוחם במלים בוטות אלה, אלא אני תובע את עלבונו של קורא, הנדרש לקבל עמדה רק מפני שבעל־שם דוגל בה, מבלי שאותו בעל־שם יטרח להביא טיעון אחד אשר יבסס את עמדתו.

אסימוב, ב'אסטרולוגיה – להד"ם‘, שומט את הקרקע מתחת רגלי עצמו. מאמרו לא שכנע אותי, שהוא עשה את שיקול הדעת הרציני והמעודכן, אשר את תוצאותיו אני, הקורא, מתבקש לקבל כ’כזה ראה וקדש’.

התקפתו השחצנית של אסימוב אינה מסתפקת בהשמצת האסטרולוגיה (אין לזה שם אחר מאשר השמצה) אלא מוחה במשיכת קולמוס אחת גם את תרומתם של מדעי החברה והרוח, כמו גם את זו של המיסטיקה, לתרבות המערבית. התקפה מסוכנת זו (כשהיא באה מפיו של בעל־שם) חושפת בורות, יהירות ואטימות, אם היא זוכה לעמוד במבחן ביקורת ולו גם של אחד כמוני, השטוף באמונות תפלות ורעיונות הבל. מאפיינים אלה שבים ועולים, לצערי, מתוך התייחסויות של אנשי מדע לתחום אחר מזה שלהם.

מאמרו של אסימוב פותח בהסבר פשטני (חסר לו הרקע במדעי החברה), כיצד אפשר שצעיר אינטליגנטי יקבל רעיון מבלי להעמיד אותו במבחן מה שכבר ידוע לו. כלומר: יושפע השפעה לא רציונלית. הקביעה, עלי לאמר, משכנעת יותר מן הנימוקים שלה. למשל, אינני מוצא ביניהם גורם שפסיכולוגים מרבים לעסוק בו.

בתהליך הסוציאליזציה, שבמהלכו אנו לומדים על אודות עצמינו ועל אודות העולם, לוקח חלק נכבד מנגנון המאפשר לנו לקבל מידע כאמיתי מבלי שנדרוש מעצמינו התנסות ישירה, שתאמת אותו חווייתית. אותו מנגנון פועל באמצעות זיהוי מקורות סמכות או מקורות אמת. הורים, אמצעי תקשורת, מוסכמות, הם אך דוגמאות אחדות. צורה זו של למידה הביאה כבר על האנושות אסונות כבדים יותר מן האמונה באסטרולוגיה, אם כי היא חשובה לתפקוד בסביבה מורכבת כמו זו המודרנית. חיינו מלאים ב"תיבות שחורות", מכשירים שאנו מפעילים בלי להבין את דרך פעולתם. אנו קוראים עיתונים ורואים טלויזיה ולומדים ממורים. איננו יכולים לגלות מחדש את מה שיודע המדע, או לפתח בעצמינו את הטכנולוגיה. משך חיינו, שלא לדבר על כישורינו, לא היו מספיקים לכך.

טיעון עמוק יותר או עמוק פחות, אלא שעד כה אינני קורא במאמרו של אסימוב מלה אחת כנגד האסטרולוגיה. לעומת זאת, אני מתבקש להאמין שמדעי הטבע הם כליל השלמות ולהם יש קריטריונים ברורים להבחנה בין טיעון אמיתי לטיעון שקרי.

מן הניסוח של אסימוב עולה ניחוח שמזכיר לי את האמונה היהירה של המאה ה־19; “עלינו על דרך המלך לחשיפת סודותיו של העולם, ומה שלא ידוע עדיין יתגלה במהרה על ידי שיטותינו המדעיות האמינות.”

כאילו לא התמוטט במאה ה־20 הבנין המפואר שעמד 200 שנה, של הפיסיקה הניוטונית. כאילו תורת הייחסות ותורת הקוונטים התיישבו יחדיו היטב ליצירת תמונה כוללת של הטבע והסתירה היסודית ביניהן יושבה.

על מה מדבר אסימוב? האם לא קבע פאיירבנד ב־1975, מתוך מעורבות ואחריות מעודכנת בפיסיקה מודרנית, שלא רק שאין בידינו הסבר כולל לטבע אלא שאין אפילו שיטות עבודה אמינות ו’הכֹּל הולך'? האם לא טוען בעצם בימים אלה פרופ' אלקנה (מהאוניברסיטה העברית) שאין במדעי הטבע, כמו בכל ענף אחר של הידע האנושי, מידע שהוא מנותק מהקשר חברתי, תרבותי ותקופתי? האם אין הוא גורס שהמדע המערבי הוא שיטה תרבותית שתקפותה האוניברסלית מוטלת בספק?

מדעני החברה, אם כי העתיקו את הדגם המקובל במדעי הטבע, יש להם דרכי עבודה מוגדרות היטב, אולי מוגדרות מדי. הם עוסקים בתחומים בהם הבעיות משמעותיות ומיידיות יותר. על כן, אולי קל יותר למתוח עליהם ביקורת מתוך ראות עין בלבד. יותר ויותר הם נדרשים לאחריות בפני בני זמנם. המאמץ שהם עושים הוא תחת לחץ סביבתי קשה. ואכן קל מאד להבחין במי שמדבר שם שטויות, גם מבלי ללמוד באוניברסיטה.

באשר למדעי הרוח, שגם עליהם יצא לעגו של אסימוב, נעים דבריו כבומרנג. שום פילוסוף לא היה מעז להעמיד לביקורת הציבור, טיעון כלשהוא באופן כל כך לא מבוסס ולא אחראי כפי שעשה אסימוב.

לבסוף, הוא מכבד בשבטו את המיסטיקה. דבר אחד יאמר מיד: למיסטיקה יש תיאור כולל של העולם. יש סיבה ראשונה ויש כח מניע. תפיסת העולם המיסטית היא מעגלית. אין לך אפשרות להוכיח אותה או לשלול אותה. היא עניין של אמונה, ובתור שכזו: פתוחה לדיון על כדאיות קבלתה.

אסימוב אינו מתייחס להשקפת העולם המיסטית אלא לטכניקות הפופולאריות שלה, המנותקות מהקשרן. אמת: התחום פרוץ לגניבת דעת ורמאות. ומדוע? משום בורות. למי שמצוי בהשקפת עולם זו, קשה מאוד ‘למכור’ טכניקות מפוברקות.

לקינוח חלק זה של מאמרו, שב אסימוב על ההכרזה שעדיין אינני מוצא לה כל צידוק: “…עובדה שהאסטרולוגיה הינה איוולת”. מכאן עובר אסימוב להסביר, לפי מיטב הבנתו, כיצד נוצרה האסטרולוגיה: “… בראשיתה… המדע המעולה ביותר שיכול היה האדם למצוא.” הוא עוקב, במידה כזאת או אחרת של צמידות לעובדות, אחר תולדותיה עד למאה ה־18, שעה שלדעתו הוכתה מכת מוות על ידי האסטרונומיה ההליוצנטרית. מאז, עלינו לקבל, כי ידוע שהאסטרולוגיה אינה אלא עורבא פרח.

האמנם הוכתה האסטרולוגיה מכת מוות על ידי אותה תגלית של מרכזיות השמש? ודאי שלא. האסטרולוגיה היא גיאוצנטרית במוצהר ובמודע. היא עוסקת בתופעות אסטרונומיות כפי שהן נצפות מכדור הארץ. ובזה העניין בדיוק: היחס לכדור הארץ. האסטרולוגיה האפשרית של בני המאדים תהיה אחרת.

היסוד היחיד להתקפתו של אסימוב על האסטרולוגיה הוא בבחינת התפרצות לדלת פתוחה. לאסימוב לא היה בעצם מה לאמר על האסטרולוגיה, להוציא את הדבר הבא: האסטרולוגיה איננה יכולה להיות קיימת לפי מיטב הכרתו, לפיכך – איננה קיימת! טענה זו איננה מתייחסת אל האסטרולוגיה אלא 'למיטב הכרתו של אסימוב.

בתשובה לזה, לא נותר לי אלא לצטט את סר אייזק ניוטון, שענה לסר האליי, אשר תקף את הבסיס לאסטרולוגיה (!!!) ב־1680: “אדוני! אני למדתי את זה, אתה לא!” ובכלל, מדוע מעדיף המדע לשכוח שניוטון החל את התעסקותו המדעית כדי להוכיח את האסטרולוגיה? מפני שהיום ברור לנו שהאסטרולוגיה זה שטויות? לניוטון זה לא היה ברור.

הראיון עם ג’ורג' אָבֵּל הוא לפחות מעורר כבוד. האיש טרח לרכוש ידע בסיסי בנושא הדיון, והוא מדבר בצינעה היאה למדען שברי לו כי העולם עודנו מקום מיסתורי לכולנו. הוא אומר: “פסילת האסטרולוגיה על ידי מדענים כנושא לויכוח – זהו דבר אוילי”. אתווכח אפוא, עם טיעוניו החיים בזכרונכם.

מרבית האנשים יודעים רק נתון אחד על זהותם האסטרולוגית: מזל השמש שבו נולדו. משמעות אמירה זו אף אינה נהירה לכֻלם. זאת מפני שהמפגש הראשון עם האסטרולוגיה, נעשה לעתים קרובות דרך צידה הפופולארי. קרי: ההורוסקופים בעיתונים והראיונות עם אסטרולוגים באמצעי התקשורת.

היועץ האסטרולוגי, שתפקידו לחשוף בפני לקוחו את האפשרויות והסיכונים, פנימיים כחיצוניים, הטמונים בכל שלב משלבי חייו, אינו מוכר לציבור הרחב. הכל יודעים שהאסטרולוגיה ניזונה מנתונים אסטרונומיים; ואכן, אותו יועץ אסטרולוגי רציני, רושם לפניו את נתוני פני השמים כפי שנצפו ברגע לידתו של לקוחו וממקום לידתו. זהו המידע היסודי שבו ישתמש. את מיקומם ומיקומיהם היחסיים של גרמי השמים אנו מודדים בשני מדדים. האחד, הוא מסלולה המדומה של תנועת השמש במשך שנה. מסלול זה, כמובן, הוא תולדה של תנועת הארץ סביב השמש. אנו מחלקים אותו לשנים־עשר חלקים שווים, כשנקודת המוצא היא יממת השוויון בין יום ולילה באביב, התחדשות החיים בטבע. זהו גלגל המזלות. לא רק השמש נצפית בשעת הלידה באחד המזלות, אלא אף הירח וכוכבי הלכת. כל אחד מגרמי שמים אלה נראה במעלה מסויימת ובדקה מסויימת של אחד המזלות. זמן הלידה המדוייק הוא חיוני, כיוון שהמערכת נתונה בתנועה מתמדת.

אלא שלא די בכך. כאשר זרחה השמש באופק המזרחי של מקום הלידה בבוקר יום ההולדת, ממילא זרח יחד איתה המזל בו נצפתה. ככל שסבה הארץ על צירה התחלף המזל שנראה באופק המזרחי. בשעת הלידה זרחה, אפוא, דקה מתוך מעלה מתוך מזל שהוא אחד מן המזלות בגלגל. בהתחשב בזה אנו מחלקים את המסלול המדומה היומי של השמש לשנים עשר חלקים, כשהנקודה הראשונה בו היא זו שזרחה בשעת ובמקום הלידה. למזל זה חשיבות שאינה נופלת מזו של המזל שבו נראתה השמש.

אינפורמציה נוספת מספק לנו השימוש במקום הלידה כחודה של זוית בין כל שני גרמי שמים. לאחדות מזויות אלה חשיבות גדולה באסטרולוגיה.

מדדים אלה מרכיבים את ההורוסקופ האישי. זה מורכב קצת יותר מן ההורוסקופים המתפרסמים במוספי העתונים מדי יום ששי. יש להבין, שאסטרולוגיה המתבססת על נתון אחד מני רבים אינה תקפה. הספק שאתם מטילים במזלות שמש ובהתאמה בין מזלות הוא מוצדק. אף אסטרולוג רציני אינו מייחס להם חשיבות.

הטיפול הזה, שאנו מעניקים לנתונים האסטרונומיים, הוא טיפול מתימטי. אנו משתמשים במסלולים שאינם קיימים למעשה, אלא רק נראים מכדור הארץ, כאמצעי עזר למדידה. דבר דומה עשה מי שקבע יחידות מידה אחרות. רישום ההורוסקופ הוא תיאור גראפי של נוסחה מתימטית. העמדה כזו של הנתונים האסטרונומיים, ובחינת היחסים ביניהם, מלמדת אותנו המסורת האסטרולוגית, היא הרת משמעות.

אבל מדוע נקבל את הרעיון של השפעת גרמי שמים על החיים על פני כדור הארץ? אכן רעיון לא סביר ולא כך טוענים אסטרולוגים בני זמננו. כמי שמכירים את השקפת העולם של תקופתם המשמשת גם יסוד למדע, הם אומרים שהעולם הוא מערכת בה שורר סדר. ישנה מערכת חוקים יסודית המנחה את פעולת היקום. המטרה שהציב לעצמו המדע, היא לחשוף חוקים אלה.

כולנו יודעים כמה קשה להבחין בסדר כאשר מביטים מקרוב על קטע קטן במכלול. קירוב הדף שלפניכם אל העינים, ידגים את הדבר. על כן מציעים האסטרולוגים לעיין בחלק רחוק של אותה מערכת. אם אכן יש בו אותו סדר שיש בחלק בו אנו פועלים, נוכל ללמוד לתרגם את האנלוגיה. על רעיון זה עומדת האסטרולוגיה.

היום, בעולם של התמחות, לומדים לתרגם את האנלוגיה הזאת לתחומים רבים של החיים המודרניים כמו: פסיכולוגיה, רפואה, פוליטיקה, סוציולוגיה ועוד. כמו שהאיש – החכם־היודע־הכל – נעלם מחיי החברה, כך גם הולך ונעלם האסטרולוג אשר יספר לכם קצת על אהבה, קצת על כסף וקצת על בריאות. את מקומו תופסים פסיכולוגים, רופאים ופוליטיקאים המשתמשים באסטרולוגיה כמקור למידע. ההצבה האסטרולוגית כשלעצמה, אינה הופכת את הנתונים האסטרונומיים למידע. את זאת עושה הידע המקצועי של כל אחד בתחומו.

אחת הבעיות של האסטרולוגיה היא שחוקי הטכניקות היסודיים פותחו לפני אלפי שנים. מאז היתה התקדמות עצומה בפענוח האנלוגיה, כל עידן לפי אופי החיים בו. עם זאת איננו יודעים מדוע נקבעו כללי הטכניקות המתימטיות כמות שנקבעו. עובדה זו אינה מפריעה לאסטרולוגיה לעבוד ולהביא תועלת, אבל היא מציקה למדען הרוצה לדעת את הסברן של התופעות. לאמיתו של דבר, בעיה זו מציקה גם לאסטרולוגים ואחדים מהם מקדישים את חייהם ללימוד הנושא. לדאבוני, איני יכול לאמר שההסבר נמצא.

באשר למהותו של המידע אותו מספקת האסטרולוגיה, לאחר שהאנלוגיה תורגמה; האם פירושו של דבר שבחיינו שורר גורל ואנו נטולי כל רצון חופשי? בכל התפתחות תקינה יש תכנית. התינוק האנושי אינו גדל רק מפני שהתאים בגופו מתחלקים, אלא גם לקראת צלם אנוש שהוא עתיד ללבוש. ואכן, האסטרולוגיה מאבחנת מגמות של התפתחות בתהליכים. אין היא צופה מאורעות מסויימים אלא סוגי מאורעות. היא חושפת סדר. כשאסטרולוג מנבא מאורע חשוב בחיים הרומנטיים הוא אינו רואה את הרטט של הפגישות הראשונות, והתפתחות הרגש מן הזיקה.

הגדת עתידות שייכת לצד הפופולארי של האסטרולוגיה ונעשית בלחץ דרישת הקהל. אסטרולוג רציני איננו מגיד עתידות. תפקידו להראות ללקוח את המבנה הפנימי של חייו, ובכך הוא משמש לו מורה למשמעות היחסית של כל שלב.

ההתעניינות באסטרולוגיה גואה בשנים האחרונות והיא מתייחסת ברובה לפופ האסטרולוגי. אלא שמרכזים אסטרולוגיים ברחבי העולם כבר דוברים בשפה המתאימה לתביעות תפישתו של אדם נאור בן זמננו, משתמשים בציוד אלקטרוני חדיש ומשוכלל לעיבוד נתונים ומציעים דפוסי ייעוץ העונים על הצרכים של שוָקים שונים. חברות מסחריות ואנשי עסקים היו הראשונים להשתכנע בתועלת שמביאה האסטרולוגיה, אחרי היחידים והמשפחות שבקשו בה ייעוץ והכוונה. כיום פונים גם גופים ציבוריים המבקשים לנצל את יתרונותיה.

המפגש עם המדע היה פורה פחות. הקהיליה המדעית היא מסוגרת ואטומה כפי שהוכיחו שני המאמרים עליהם מגיב מאמר זה. ככל שרבים הבלבול וחוסר הבטחון לגבי תקפות הידע המדעי, כך גדולה הקנאות, והאיום של אסכולה מתחרה מוליד פאניקה של ממש. הקהיליה המדעית אינה עושה את שיקולי הכדאיות, שהיו מולידות בה עניין באסטרולוגיה. המחקרים שתוצאותיהם מאוששים את האסטרולוגיה נעשים בתקציב קטן על ידי אסטרולוגים המבקשים לשכלל את שיטתם, על ידי מדענים עוינים, שאינם מצליחים להפריך מה שבִּקשו, או על ידי מדענים העוסקים בתחום אחר ונתקלים תוך כדי עבודתם במידע המתיישב עם טיעוני האסטרולוגים. כך או כך, ממצאים אלה זכו לתשומת לב מוגבלת. אולי צריכה באמת האסטרולוגיה, כפי שחושש ג’ורג' אָבֵּל, לכבוש את השוק המממן את המדע, כדי לזכות בהכרתו כבת חוקית.

פרנק הרברט זכה לתהילת עולם בזכות ספרו הנודע ‘חולית’, שהוא גם יצירתו היחידה שתורגמה עד כה לעברית. המהתלה החביבה שלפנינו הינה אחד מסיפוריו האחרונים, והוא הראשון בסדרת סיפורים המוגדרים על ידו כ’מעשיות ובדיות, קצרצרות עד למאוד, של העתיד'…

* * *

בוקר אחד עסקו שני צפרדעים בספירת דגיגי השיבוטה בתוך בריכה הידרופונית, והנה ירדה נערה צעירה אל המים כדי לטבול בהם. “מה זה?” שאל צפרדע אחד (לַאבוּ היה שמו) את רעהו. “זוהי נקבת אנוש,” השיב לַפּאט, שכן זה היה שמו של הצפרדע השני.

“מה היא עושה?” שאל לאבו.

“היא פושטת את בגדיה,” ענה לפאט.

“מה זה בגדים?” שאל לאבו.

“זהו מין עור נוסף שבני אנוש לובשים אותו כדי להסתיר את עצמם ממבטי זרים,” השיב לפאט.

“אז למה היא מסירה את העור הנוסף שלה?” הקשה לאבו.

“היא רוצה לשטוף את עורה הראשוני,” ענה לפאט. “אתה רואה כיצד היא מסדרת את בגדיה בצד הבריכה ופוסעת בנועם אל תוך המים?”

“היא מעוצבת בצורה משונה,” אמר לאבו.

“לא לגבי נקבת אנוש,” אמר לפאט. “כולן בנויות כך.”

“מהן שתי הבליטות הללו שבחזיתה?” שאל לאבו.

“הרהרתי רבות בשאלה זו,” השיב לפאט. “כפי ששנינו יודעים, תִפקוּד בא בעקבות מבנה, ולהפך. ראיתי זכרי אנוש כשהם לופתים את נקבותיהם בחיבוק מוחץ. על פי התצפיות שלי משמשות אותן שתי בליטות בתור כריות מָגֵן.”

“האם שמת לב,” שאל לאבו, “לזכַר־האנוש המתבונן בה בהסתר מתוך תחנת הפיקוח?”

“זוהי תופעה שכיחה,” ענה לפאט. “ראיתי זאת פעמים רבות.”

“אבל האם אתה יכול להסביר זאת?” שאל לאבו.

“הו, כמובן. הנערה מחפשת בן־זוג; זוהי הסיבה האמיתית לבואה הנה כדי להציג את עורה הראשוני. הזכר הוא בן־זוג אפשרי, אבל הוא מתבונן בה בהחבא, שכן אילו גילה את עצמו לעיניה היתה היא חייבת לצרוח, וזה היה מונע את הזיווג.”

“כיצד זה יודע אתה כל כך הרבה אודות בני־אנוש?” שאל לאבו.

“זה מפני שאני הולך בדרכי הנערץ שבכל בני האנוש – המדען.”

“מה זה מדען?” שאל לאבו.

“מדען הוא זה שמתבונן מבלי להתערב. באמצעות התצפית לבדה מתבררים למדען כל העניינים. בוא, נמשיך לספור את דגיגי השיבוטה.”