בין יתר עיסוקי, הנני גם נביא מקצועי. הווה אומר, משלמים לי כדי שאחזה את העתיד. יש בזה מלכוד, כמובן: מכיוון שאינני מוליך שולל את הקוראים, הרי שקיים גבול חד וברור ליכולתי. מכיוון שאינני מתבונן בכדורי בדולח, אין לי שליחים בעולם הנסתר, הנני חסר כל כשרון לחוות התגלות אלוהית, ונעדר לחלוטין אינטואיציה מיסטית, הרי שאין בכוחי לספר למישהו איזה סוס יזכה במרוץ, או אם אשתו עומדת לבגוד בו, או עד כמה יאריך ימים.

כל מה שאני יכול לעשות זה להתבונן בעולם באופן שוטף ככל שניתן (משימה קשה למדי בימים אלה), לנסות להעריך מה קורה, ואז להניח את ההנחה הבסיסית שכל מה שקורה ימשיך לקרות. משהינחתי הנחה זו, אני יכול לערוך תחזיות מוגבלות מאוד. אני יכול לספר לכם, למשל, מתי ייפסקו בכלל מרוצי הסוסים, מתי לא תהיה כל חשיבות לכך שאשתו של מישהו בוגדת בו, ומעל לכל – עד כמה כולנו (מלבד, אולי, יוצאים מן הכלל בלתי משמעותיים) נאריך ימים.

לדוגמה, אני מתבונן בעולם של היום ורואה אנשים, המוני אנשים. בנוגע להמוני אנשים אלה ניתן לומר שני דברים:

1) יש היום יותר אנשים מכפי שהיו אי פעם בכל תקופה שהיא.

2) מספר האנשים עולה בקצב מהיר יותר מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה.

רק בתור דוגמא – בימי יוליוס קיסר, מספרם הכולל של בני האדם על פני כדור הארץ היה ככל הנראה משהו כמו 150,000,000, ואוכלוסיית העולם התרבתה כנראה בקצב של 0,07 האחוז לשנה (כ־100,000 לשנה). כיום מעריכים את אוכלוסיית העולם בכארבעה מיליארד, או יותר מפי 24 מהאוכלוסיה בימי יוליוס קיסר. והאוכלוסיה בימינו גדֵלה בשעור של כ־2 אחוזים מדי שנה – פי 30 מאשר הגידול בימי קדם. לכדור הארץ מתווספים כיום מדי שנה 70,000,000 איש, כלומר כל שנתיים מתווספת לעולמנו כמות אנשים השווה לכל אוכלוסיית העולם בימיה המפוארים של רומי.

השאלה היא – מה משמעות הדבר לגבי העתיד?

רואי־שחורות, שאני נמנה עימם, זועקים, “אבדון!” האופטימיסטים, לעומת זאת, מדברים על המדע המודרני, על שכלול החקלאות, על התפלת מי האוקיינוסים, על אנרגיית היתוך גרעיני, ועל יישוב כוכבי־לכת אחרים. ובאמת, מדוע לא? ובכן, הבה ונקבל את כל מה שאומרים האופטימיסטים, ונתבונן בכמה מספרים.

אם נקבל את המספר של כארבעה מיליארד כאוכלוסיית העולם היום, ונניח שמשקלו הממוצע של בן אדם הוא כחמישים קילוגרם (יש אנשים קטנים, ויש ילדים), אזי המסה הכוללת של בשר ודם אנושיים מגיעה לכדי 180,000,000 טון, פחות או יותר. מעריכים שמספר האנשים על פני האדמה (ועל כן גם המסה הכוללת של בשר ודם אנושיים) גדֵל כך שהוא מוכפל כל 35 שנים. אם כן, הרשו נא לי להציג בפניכם משוואה מתמטית – לא מפני שמישהו מכם זקוק לה במיוחד, אלא מפני שבלעדיה יאשימו אותי בשליפת מספרים מן הכובע. המשוואה היא:

Y = (180,000,000)2 ^x/35

משוואה זו תתן לנו את מספר השנים, X, הדרוש כדי להגיע למסה של בשר ודם אנושי השווה ל=Y, אם נתחיל מהאוכלוסיה הקיימת היום ונכפיל אותה מדי 35 שנים. כדי להקל על הטיפול במשוואה, נחלץ ממנה את X ונקבל:

X = 115(log Y – 8.25)

על סמך המשוואה השניה, נוכל לשאול את עצמנו את השאלה הבאה: כמה שנים נדרשות כדי שנתרבה עד שהמסה הכוללת של האנושות תשתווה למסה הכוללת של היקום?

אני מציג משוואה זו כי אני משער ששום אופטימיסט לעולם לא יהין לטעון שהאדם יכול להגיע לנקודה זו, כך שהדבר מהווה גבול עליון ללא דופי. ייתכן, כמובן, שהזמן הדרוש כדי להגיע לסוף פנטסטי זה הינו כה ארוך (טריליוני שנים, כך אולי נדמה לכם?) עד שאין כל טעם לדון בו. ובכן, הבה ונראה…

היקום כולל (בהערכה גסה) 100 מיליארד גלאקסיות, שבכל אחת מהן כ־100 מיליארד כוכבי־שבת הדומים בגודלם לשמש שלנו, בממוצע. המסה של השמש הינה בערך 2.2 מיליארד מיליארדים טונות, ומכאן שהמסה של כל היקום המוכר בטונות (בתוספת קצת מסה בכדי להתחשב גם בכוכבי לכת, אבק בין־כוכבי וכיוצא באלה) מגיעה אולי למספר 3 ואחריו 50 אפסים (או 10⁵⁰3x בניסוח המתמטי). אם נציב מספר זה במקום Y במשוואה מס' 2, נקבל ש־log Y שווה ל־50.48. נחסיר מזה 8.25, נכפול את ההפרש ב־115 ונמצא ש־X שווה ל־4,856.

אם כן, בקצב הגידול הנוכחי של האוכלוסיה האנושית, המסה של כל האנושות תשווה למסת היקום המוכר בעוד 4856 שנים. בשנת 6826 נגיע לסוף המוחלט.

תקופה של 4856 שנים היא ארוכה, כמובן, בהשוואה לחיי הפרט. אבל אם משך הזמן עד לקץ הינו כה קצר לעומת טריליוני השנים שעליהם חשבנו קודם, אזי צריכה להציק לנו התחושה שמא הגבול האמיתי יבוא מוקדם עוד יותר. ככלות הכל, אפילו האופטימיסט המושבע ביותר לא יעלה על דעתו שנספיק ליישב את כל הפלנטות של כל כוכבי־השבת של כל הגלקסיות – וכל שכן להמיר את הכוכבים עצמם למזון – בתוך כמה אלפי השנים הבאות.

לאמיתו של דבר, כמעט וודאי הדבר שבמשך תקופה זו נגזר עלינו להיות מוגבלים לכוכב הלכת ארץ. אפילו אם ניישב את יתרת מערכת השמש, אין תקווה שנוכל להעביר חלקים ניכרים של האוכלוסיה האנושית אל עולמות ‘אסורים’ כמו הירח או המאדים. לכן, הבה נשאל את עצמנו כמה זמן יקח לאנושות (בקצב הריבוי הנוכחי) להגיע למסה השווה לזו של כוכב הלכת שלנו עצמנו. המסה של כדור הארץ היא 6600 מיליארד מיליארדים טונות, ואם נקח מספר זה בתור Y, אזי log Y הוא 21.82. אם נציב זאת במשוואה, נמצא ש־X שווה ל־1560.

בעוד 1560 שנה, בקצב הריבוי הנוכחי – כלומר, בשנת 3530 – מסת האנושות תשווה למסת כדור הארץ. היימצא בקרב הקהל אופטימיסט שירים את ידו אם הוא סבור שהאנושות תוכל להגיע לכך בנסיבות כל שהן?

הבה נחפש, אם כן, גבול ממשי יותר. המסה הכוללת של כל הרקמות החיות מוערכת כיום במשהו כמו 20 מיליון מיליונים טונות, ומספר זה אינו יכול לגדול באמת כל עוד מקור האנרגיה היסודי לחיים הינו אור השמש. רק כמות קצובה של אור־שמש מגיעה לאדמה; רק כמות אור זו יכולה להיות מנוצלת לתהליך הפוטוסינתזה; ולכן רק כמות קצובה של רקמה צמחית חיה יכולה להיבנות מדי שנה בשנה. הכמות הנוצרת מאוזנת על ידי הכמות הנשמדת מדי שנה, או על ידי מוות טבעי או כתוצאה מאכילתה על ידי בעלי חיים.

העץ האחרון – ציורו של למואל ליין

עולם החי מוערך באופן גס כעשירית המסה של עולם הצומח, הווה אומר בערך שני מיליון טון בעולם כולו. מסה זו אף היא אינה יכולה לגדול, שכן אם מסיבה כלשהי תגדל המסה הכוללת של עולם החי באופן משמעותי, אזי מסת הצמחים תצטרך להיאכל מהר יותר מכפי שתוכל להתחדש, כל עוד אור השמש הינו רק מה שהוא. אספקת המזון תקטן באופן דרסטי, ובעלי החיים יגוועו ברעב במידה מספקת כדי להחזיר את כמותם לרמה הנכונה.

למען האמת, המסה הכוללת של בני האדם הלכה וגדלה במשך ההיסטוריה, אבל רק על חשבון צורות אחרות של עולם החי. כל טונה נוספת של אנושות, פרושה היתה בהכרח טונה אחת פחות של חיים לא־אנושיים.

יתר על כן, ככל שעולה מספר יצורי האנוש, יש צורך לגדל מסה גדולה יותר של צמחים לשם צריכה אנושית (או באופן ישיר, או לשם הזנת בהמות המיועדות לבית המטבחיים), או למטרות אחרות. ככל שעולה המסה של גרעינים, פירות, ירקות וסיבים, המגודלים למטרות אלה, כך פוחתת המסה של צמחים אחרים על פני האדמה.

אם כן, הבה נשאל את עצמנו כמה שנים תעבורנה עד שהאדם יתרבה, כך שמסת כל האנושות תשווה למסה הנוכחית של כל עולם החי? שימו לב, שכאשר זה יקרה, לא יישארו עוד כל בעלי חיים שהם – לא פילים או אריות, לא פרות או סוסים, לא כלבים ולא חתולים, לא עכברים ולא חולדות, לא דגים ולא סרטנים, לא זבובים ולא פרעושים.

בנוסף לכך, כדי להאכיל את כל המסה האנושית הזו, כל המסה הנוכחית של עולם הצומח חייבת להיות בצורה הראויה למאכל אנוש; הווה אומר לא עוד עצי־צל, לא עוד דשא, ולא פרחי נוי. לא היינו יכולים להרשות לעצמנו פֵּרות או אגוזים, כי שאר העץ אינו אכיל. אפילו גרגרי תבואה יהיו בלתי כלכליים, כי מה נעשה בגבעולים? קרוב לוודאי שניאלץ להיזון רק מצמחים שהינם אכילים לחלוטין והדורשים רק אור־שמש וחומרים־לא אורגניים כדי לגדול במהירות – ואלה הצמחים החד־תאיים הקרויים אצות.

ובכן, אם המסה הכוללת של עולם החי הינה שני מיליון מיליונים טונות, log Y שווה ל־12.30 ו־X יוצא 466.

בשנת 2436 מספר האנשים על פני כדור הארץ יהיה 40 טריליון, או פי 8000 מהמספר כיום. השטח הכולל של כדור הארץ הינו בערך 540,000,000 קילומטרים ריבועיים, כלומר בשנת 2436 תהיה צפיפות האוכלוסיה הממוצעת: בערך 74,000 נפש לקילומטר ריבועי.

הַשוו מספר זה עם צפיפות האוכלוסיה הנוכחית במנהטן בצהריים, שהיא בסביבות 37,000 איש לקילומטר ריבועי. בשנת 2436 לספירה, אפילו אם תתפשט האנושות במידה אחידה על פני כל חבלי העולם – גרינלנד, הרי ההימלאיה, מדבר סהרה, אנטארקטיקה – צפיפות האוכלוסיה בכל מקום תהיה כפולה מזו הקיימת במנהטן היום.

שוו בנפשכם קומפלקס ענק חובק־עולם של בניינים רבי־קומות (הן על פני היבשה והן על פני הים), המשמשים למגורים, למשרדים, לתעשיה. הגג של כל הקומפלקס הזה יוקדש כולו למיכלי אצות המכילים אוקיינוס של מים, פשוטו כמשמעו, ובו 20 מיליוני מיליונים טונות של אצות. במרווחים קבועים יימצאו צינורות שבהם יזרמו וייפרדו המים מן האצות; תוך כדי ייבוש האצות ועיבודן למזון, יוחזרו המים אל המיכלים שלמעלה. צינורות אחרים, המובילים מעלה, יזרימו אל המיכלים את חומרי הגלם הנחוצים לגידול האצות, והמורכבים מ־(מה אם לא זה?) – הפרשות אנושיות וגוויות־אדם קצוצות היטב.

אפילו גבול זה, שהוא צנוע למדי בהשוואה להשערותינו הקודמות שבהן הינחנו לגזע האנושי להתרבות עד שמסתו תשווה למסת היקום או למסת כדור הארץ בלבד, הינו בלתי נסבל למדי. היכן נוכל למצוא אופטימיסט שיאמין בכך שבתוך ארבע וחצי מאות שנים נוכל להקים כרך פלנטארי המיושב בצפיפות הכפולה מזו של מנהטן?

למען האמת, כל זה מבוסס על ההנחה שהאוכלוסיה האנושית תמשיך לגדול בקצב הנוכחי, בלי גבול. ברור שזה לא יקרה. משהו יתרחש כדי להאיט את הריבוי, לעצור אותו כליל, או אפילו להפוך את כיוונו ולהקטין את האוכלוסיה. השאלה היחידה היא מה יהיה אותו ‘משהו’.

ברור שהדרך הבטוחה ביותר להגשים את הדבר היא תכנית כלל־עולמית להגבלת־ילודה מרצון; כאשר כל האנושות נוטלת בהתלהבות חלק בעניין. אם דבר זה לא יצליח, אותה תוצאה תוגשם באופן בלתי נמנע על ידי הגדלת שעור התמותה – כתוצאה מרעב, למשל. השאלה היא: כמה זמן יש לנו כדי לשכנע את תושבי כדור הארץ להגביל את לידותיהם?

ברור לכל שפיקוח־ילודה כלל־עולמי לא יושג בקלות. קיימות אבני נגף. קיימים גופים דתיים חשובים המתנגדים בתוקף לשימוש במין לשם הנאה במקום פרייה ורבייה. ישנן מסורות חברתיות מושרשות הכורכות ריבוי ילדים עם בטחון לאומי חזק, עם עזרה בבית ובשדה, עם בטחון לעת זקנה. קיימים גורמים פסיכולוגיים עתיקי־יומין, הקושרים ריבוי ילדים להפגנת און גברי וחובה נשית. ישנם גורמים לאומניים חדשים הגורמים לקבוצות מיעוט לראות בפיקוח על הילודה אמצעי להגביל את מספרם הם דווקא, ולראות בילודה בלתי מוגבלת שיטה להשתלטות על הממסד.

רכבת הרעב, בנגלאדֶש, 1947 צילום – סטיב ריימר

אז כמה זמן יש בידינו כדי לטפל בכל אלה?

אילו היתה הבעייה ילודה בלבד, היינו יכולים לטעון שאפילו אם יימשך המצב בדיוק כפי שהוא היום, יבטיח המדע את קיומנו במשך 466 השנים הבאות, עד שהאדם יהיה בעל החיים היחיד על פני האדמה. לרוע המזל, אין זה רק עניין הילודה. קחו את האנרגיה, למשל. האנושות משתמשת באנרגיה בקצב הולך וגדל, החל משחר קיומה. באופן חלקי משקף הדבר את ריבוי האוכלוסיה המתמיד; אך בחלקו משקף הדבר את התקדמות רמת הטכנולוגיה האנושית. גילוי האש, פיתוח עיבוד המתכות, המצאת מכונת הקיטור, מנוע השריפה הפנימית, הגנרטור החשמלי – משמעות כל אלה היא עליה חדה בצריכת האנרגיה, הרבה מעבר לכמות שניתן היה לייחס אותה לריבוי האוכלוסיה לבדו. כיום מוכפל קצב צריכת האנרגיה על ידי המין האנושי כל חמש־עשרה שנים, ואנו רשאים לשאול שאלה סבירה – עד מתי יכול הדבר להימשך?

כיום, מעריכים רבים מן המומחים שהאנושות צורכת אנרגיה בשֵעור של 20,000,000,000,000,000,000 (עשרים מיליארדי מיליארדים) קלוריות לשנה. כדי להימנע מעיסוק באפסים רבים מדי, אנחנו יכולים להגדיר כמות זאת בתור ‘יחידת אנרגיה שנתית’, ולקרוא לה בקיצור – ‘יא"ש’. במילים אחרות נוכל לומר שכיום צורכת האנושות אנרגיה בשעור של 1 יא"ש לשנה. בהנחה שכמות האנרגיה הנצרכת מוכפלת כל חמש־עשרה שנים, ובעזרת משוואה דומה למשוואה מס' 2 (שלא אלאה אתכם בה, כי כבר תפשתם את הרעיון), תוכלו לחשב את מידת צריכת האנרגיה בכל שנה שהיא, ואת הכמות הכוללת הנצרכת עד אותה שנה.

כיום בא חלק הארי של האנרגיה שלנו משריפת חומרי דלק (פחם, נפט וגאז), אשר נוצרו בהדרגה במעמקי האדמה במשך מאות מיליוני שנים. יש כמות קבועה של חומרים אלה, ואין הם יכולים להיווצר מחדש בפרק זמן מתקבל על הדעת. הכמות הכוללת של חומרי הדלק החבויים בבטן האדמה תספק בבעירתה בערך 7500 יא"ש. לא כל הכמות הזאת תוכל להיחלץ מהמעמקים. חלק מזה טמון כה עמוק, או מפוזר כל־כך, עד שיש לבזבז יותר אנרגיה כדי להשיגו מאשר זו שתופק ממנו. אפשר להעריך שהאנרגיה שתופק מחומרי הדלק הניתנים להשגה הינה פחות או יותר 1000 יא"ש.

אם אותם 1000 יא"ש הם כל מקורות האנרגיה שיהיו ברשותנו, אזי, בקצב הגידול הנוכחי של צריכת האנרגיה, יאזל המלאי כליל בעוד 135 שנים, כלומר בשנת 2105. אם נניח שאותם מאגרים של חומרי דלק שאינם ניתנים להשגה היום, יהיו ברי־השגה במאה הבאה, יתן לנו הדבר בערך 45 שנים נוספות, כלומר יספיק לנו הדלק עד שנת 2150.

מובן שאין אנו חייבים להשתמש אך ורק בחומרי דלק מהאדמה. אפשר להפיק אנרגיה מביקוע גרעיני של אורניום ותוריום. לא ברור כמה אנרגיה בדיוק אפשר להפיק מחומרי הביקוע הניתנים להשגה, אך כמות זו עשויה להיות גדולה פי 100 מזו של דלקי האדמה, וזה יתן לנו 135 שנים נוספות ויביאנו עד שנת 2285.

במילים אחרות, בעוד 315 שנים, מאה וחמישים שנה לפני שנגיע לגבול המגוחך שבו האנושות היא צורת החיים היחידה, נתרוקן לחלוטין מכל מקורות האנרגיה העיקריים שאנו משתמשים בהם היום – בהנחה שהעניינים ימשיכו להתגלגל כפי שהם היום.

היש בנמצא מקורות אחרים? קיימת קרינת השמש, המספקת לאדמה 60,000 יא"ש לשנה, אבל לאלה נזדקק בשביל מיכלי אצות. קיימת אנרגיית היתוך גרעיני, המופקת מהפיכת אטומי המימן הכבד (דֶאוּטֶריוּם) שבאוקיינוסים, להֶליום. אם כל הדֶאוּטֶריום שבאוקיינוסים יותך, תגיע כמות האנרגיה שתשתחרר מכך לכדי 500,000,000,000 יא"ש, וזה מספיק כדי שנמשיך להתקיים ברווחה, אפילו בקצב ריבוי מואץ, אפילו הרבה מעבר לזמן הגבולי של צפיפות אוכלוסיה פלנטרית הכפולה מזו של מנהטן. (תתעורר בעיה מה לעשות עם כל החום שיתפתח – זיהום תרמי – אבל יש גם דאגות הקודמות לזו.)

פצצת המימן הראשונה, הֶנִיויואטוק, 1952

האנרגיה לא תהווה מגבלה ממשית לאנושות, אם אכן נוכל להפיק אנרגיית היתוך גרעיני מבוקרת בכמויות מסיביות. עד עתה לא עשינו זאת, אך אנחנו בדרך, וכנראה נעשה זאת בסופו של דבר. כעת השאלה היא: כמה זמן יש לנו כדי לעשות את ההיתוך הגרעיני לאפשרי, מעשי, ומסיבי?

אנו חייבים לעשות זאת לפני שיאזל מלאי דלקי המאובנים והביקוע, כמובן, הווה אומר שלרשותנו לכל היותר 315 שנים (אלא אם כן נצליח להגביל את ריבוי האוכלוסיה ואת צריכת האנרגיה עד אז).

זה נשמע כזמן מספיק, אבל חכו נא רגע. ניצול האנרגיה מלווה בהכרח בזיהום, והפגיעה בסביבה בגלל קצב זיהום המוכפל כל 15 שנים עלולה להקדים את הגבול, הרבה לפני זה שנקבע על ידי היעלמות מקורות האנרגיה.

אבל אנו רוצים לדון רק בבלתי־נמנע. נניח שנוכל להשתלט על הזיהום. נניח שנתגבר על שפכי התעשיות הכימיות, נפקח על העשן, נחסל את הגפרית שבעשן ואת העופרת שבבנזין, נעשה שימוש בחמרים פלסטיים מתכלים, נהפוך אשפה לדשנים ולמקור חמרי גלם. מה אז? היש סוג זיהום כלשהו שאי אפשר לשלוט בו?

ובכן, כל עוד אנו מבעירים חמרי דלק אורגניים (ורק כך ניתן להפיק מהם אנרגיה), ניאלץ להפיק דו־תחמוצת הפחמן. כרגע אנו מוסיפים בערך 8 מיליארד טונות של דו־תחמוצת הפחמן לאטמוספירה, מדי שנה בשנה, על ידי שריפת סוגי הדלק השונים. זה לא נראה הרבה אם נזכור שהכמות הכוללת של גאז דו־תחמוצת הפחמן באטמוספירה הינה בערך 2280 מיליארד טונות, או כמעט פי 300 מהכמות שאנו מוסיפים מדי שנה.

אולם עד לזמן שבו יאזל לנו כל הדלק, בשנת 2150, נספיק להוסיף בסך הכל 60,000 מיליארדי טונות של דו־תחמוצת הפחמן לאטמוספירה, הווה אומר יותר מפי 25 מהכמות הכוללת המצוייה כעת באוויר. מעט מתוספת זו עשוי להיות מומס באוקיינוסים, להיבלע על ידי כימיקאלים שבקרקע, או להיקלט על ידי צמחים מהירי־צמיחה. אבל מרבית הכמות תישאר באטמוספירה.

אם כן, עד שנת 2150 לספירה יעלה אחוז דו־תחמוצת הפחמן באוויר מ־0,04 אחוז הקיימים היום, למשהו בסביבות אחוז אחד. (תכולת החמצן, שהיא פי 500 מזו של דו־תחמוצת הפחמן, לא תושפע במידה משמעותית משינוי זה בלבד.)

אחוז גבוה זה של דו־תחמוצת הפחמן לא יהיה בו די כדי לחנוק אותנו, אבל לא יהיה צורך בכך. דו־תחמוצת הפחמן אחראית למה שקרוי ‘תופעת החממה’. היא עבירה לגבי הגלים הקצרים של אור השמש, אך אטומה יחסית לגלים הארוכים יותר של הקרינה האינפרה־אדומה. קרני השמש חולפות מבעד לאטמוספירה, מגיעות לפני האדמה ומחממות אותה. בלילה מקרינה האדמה בחזרה את החום בצורת קרינה אינפרה־אדומה, ולקרינה זו יש בעיות בנסותה לעבור דרך דו־תחמוצת הפחמן. על כן נשארת האדמה חמה יותר מכפי שהיתה אילו לא היתה דו־תחמוצת הפחמן מצוייה בכלל באטמוספירה.

אילו כמות דו־תחמוצת הפחמן הקיימת היום באטמוספירה היתה רק מוכפלת, היתה הטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ עולה ב־3,6 מעלות צלסיוס. היינו יכולים לסבול את הקייצים החמים יותר ואת החורפים הקרים פחות, אך מה יהיה על קרחוני גרינלנד ואנטארקטיקה? בטמפרטורות הגבוהות יותר יתמוסס בקיץ יותר קרח מאשר זה שיווצר מחדש בחורף. הקרחונים יתחילו להתמוסס שנה אחר שנה בקצב הולך ומואץ, ופני הים יעלו ללא רַחֵם. כאשר יימס כל הקרח, גובה פני הים יהיה לפחות ב־60 מטר מעל זה של היום, ועם כל גל גיאות קטן ילקק האוקיינוס את הקומה העשרים של ה’אמפייר סטייט בילדינג'. כל העמקים שעל פני כדור הארץ, שבהם מצויות אדמות החקלאות הטובות ביותר, וכן כל ריכוזי האוכלוסיה – יכוסו במים הגואים.

בקצב שבו צריכת הדלק עולה היום, יתמוססו הקרחונים במהירות בערך בעוד מאה שנים. כדי למנוע זאת, נוכל לעשות מאמץ לעבור לדלק ביקוע גרעיני, אך בעשותנו זאת ניצור נשורת רדיואקטיבית בכמויות עצומות, וזו תהווה בעיה חמורה ומסוכנת עוד יותר מבעיית דו־תחמוצת הפחמן.

מחסום הבטיחות, הודות לזיהום, ואין זה משנה מה נעשה (מלבד הגבלת הילודה וצריכת האנרגיה) הינו רק בעוד 100 שנים מהיום. אם לא נפתח אנרגיית היתוך גרעיני מסיבית עד שנת 2070, פני הארץ ישתנו לבלי הכר, תוך פגיעה חסרת תקנה באנושות.

אבל האמנם עומדת לרשותנו מאת שנים זו כדי לתמרן בה, אם לא נגביל את ריבוי האוכלוסיה? לא זו בלבד שהאוכלוסיה גדלה, אלא היא נעשית בלתי מאוזנת יותר ויותר. הכרכים, המצבורים העירוניים, הם אלה שמגדילים את עומס האוכלוסיה האנושית שבהם, בעוד שאוכלוסיית האזורים הכפריים פוחתת למעשה. הדבר ניכר בעיקר באזורים המתועשים וה’מתקדמים' של העולם, אבל הוא מורגש בעוצמה הולכת וגוברת בכל מקום, ככל שהשנים חולפות.

ההערכה היא שהאוכלוסיה העירונית על פני כדור הארץ מוכפלת לא כל שלושים וחמש שנים, אלא כל אחת־עשרה שנים. עד שנת 2005, כאשר אוכלוסיית העולם כולו תוכפל, תגדל אוכלוסיית הערים פי תשע ויותר.

זהו עניין רציני. אנו עדים כבר כיום לקלקול המבנה החברתי; קלקול המרוכז בעוצמת־יתר באותן אומות מתקדמות שבהן העיוּר בולט יותר. באותן אומות, התקלות מרוכזות בעיקר בכרכים, ובמיוחד בחלקים הדחוסים ביותר של אותם כרכים.

אין חילוקי דעות על כך, שכאשר יצורים חיים מצטופפים מעבר למידה גבולית מסויימת, מתגלות צורות שונות של התנהגות פתולוגית. הדבר אוּמת בניסויי מעבדה עם עכברים, והעיתונים וכן נסיוננו האישי צריכים לשכנע אותנו שהדבר נכון גם לגבי יצורי אנוש.

האוכלוסיה הלכה וגדלה מאז שהגזע האנושי קיים, אבל מעולם לא בקצב הנוכחי, ומעולם לא בתנאים כאלה של עולם מלא וגדוש. בדורות הקודמים, כאשר האדם לא יכל לשאת עוד את ההמון, היה באפשרותו להימלט אל הים, להגר לאמריקה, לאוסטרליה. אבל כעת כדור־הארץ מלא על גדותיו, והאדם יכול רק להינמק בתוך ההמון, הנהיה גרוע יותר ויותר.

והאם ההתפוררות החברתית הולכת וגדלה רק בקצב של גידול האוכלוסיה, או בקצב של גידול רמת העיוּר? האם רמתה תוכפל רק כל 35 שנים, או אפילו רק כל 11 שנים? משום מה אני סבור שלא. אני חושד, שמה שקובע בגרימת סוג הצרות שאנו נתקלים בהן סביבנו – עוינות, כעס, התפרצויות, מרידות, פרישות מהחברה – אינו רק מספר האנשים השורצים סביב כל אדם, אלא מספר פעולות־הגומלין האפשרי בין הפרט לבין האנשים השורצים סביבו.

לדוגמה, אם אדם א' וב' נמצאים בסמיכות זה אל זה, הם עלולים לריב. אך המריבה א' נגד ב' היא האפשרות היחידה. אם א', ב' ו־ג' נמצאים בסמיכות, אזי א' עלול לריב עם ב' או עם ג', או ב' עלול לריב עם ג'. בעוד ששני אנשים יכולים לריב רק ריב דו־סתרי אחד, לשלושה אנשים יכולות להיות שלוש מריבות מסוג זה, ולארבעה אנשים – שש מריבות שונות. בקיצור, מספר ההיתקלויות ההדדיות גדל במידה מהירה בהרבה ממספר האנשים המצטופפים כשלעצמו. אם מרכזי הערים יגדילו את אוכלוסייתם פי תשע עד שנת 2000, אזי אני חושש שרמת אי־הסדר החברתי וההתפוררות תעלה (בתור ניחוש) פי חמישים, ואני די בטוח שהחברה לא תוכל לעמוד בנטל הזה.

אני מסיק, איפוא, שרק הדור הבא עומד לרשותנו כדי לעצור את גידול האוכלוסיה ולארגן את ערינו מחדש כדי למנוע את הצפיפות הפתולוגית המתרחשת כיום. לפנינו שלושים שנה – עד שנת 2000 – כדי לעשות זאת, וזוהי הערכה אופטימית. לרוע המזל אינני סבור שהמין האנושי יכול לשנות את דרכי חשיבתו ופעולתו באופן בסיסי בתוך שלושים שנה אפילו בתנאים הרצויים ביותר, והתנאים רחוקים מלהיות רצויים. מסתבר שאלה השולטים בחברה האנושית הינם, על פי רוב, אנשים קשישים החיים בתנאים נוחים, הקפואים במסגרות החשיבה של הדור הקודם, והדבֵקים עד כדי איבוד־לדעת בדרך החיים שבה הורגלו.

נראה לי, על כן, שבשנת 2000 או אף מוקדם יותר, יתמוטט לחלוטין המבנה החברתי האנושי, ובתוהו ובוהו שיבוא כתוצאה מזה ימותו כשלושה מיליארד בני אדם.

כמו כן, אין סיכוי רב להתאוששות אחרי כן, שכן בתוהו ובוהו שכזה קל ללחוץ מהר על הכפתורים הגרעיניים, ואלה שישארו בחיים יעמדו בפני עולם שיהיה ככל הנראה מורעל בקרינה למשך תקופה בלתי ניתנת לשעור.

וככל שהדבר נוגע לציביליזציה האנושית, זה יהיה –

    הסוף

הערת המערכת

הבהרה לכל מי שנדמה שגילה שגיאות, כביכול, בחישובי השנים של אסימוב: אין אלה שגיאות חישוב – המאמר נכתב לפני עשר שנים. (הרבה לפני שהמושג ‘משבר האנרגיה’ חדר לתודעת הציבור), והובא כאן כלשונו. על אף העשור שחלף מאז כתיבתו, החלטנו לפרסם את המאמר בגלל ייחודו (על כך בוודאי לא יחלקו הקוראים), ובגלל העובדה שהמצב בעולם לא השתנה מאז באופן עקרוני, ואם השתנה – הרי זה לרעה, ובכיוון שנחזה ע"י אסימוב. באשר למסקנות הסופיות – המגזין פתוח, כרגיל, לדיון ולתגובות כאוות נפשכם.