איזאק אסימוב, במאמרו ‘הסוף’ המתפרסם בגליון זה, מקציב לנו רק כמה עשרות (או לכל היותר כמה מאות) שנים עד לסופו המר של המין האנושי עלי האדמה הזאת. אפשר למצוא, כמובן, ליקויים שונים ומשונים בניתוחו מסמר השיער ולהטיל ספק בתקֵפות נוסחאות־חישוב־הקצין שלו. חזקה על אחדים מקוראינו שישנסו את עטיהם ויגיבו, במלים כדרבנות, על הנבואה הקודרת. על כן לא נתייחס כאן לפרטי הטעונים והמסקנות של אסימוב, אלא ננסה להפיג את המרה השחורה שמשרה עלינו ‘הדוקטור הטוב’, וזאת על ידי הבאת דעות מנוגדות, דהיינו אלה שלפיהן לא זו בלבד שקץ העולם אינו קרב, אלא שבעצם אין גבול להתפתחות ולצמיחה של המין האנושי, לפחות בעתיד הנראה לעין.

 

גבול הצמיחה    🔗

נבואות האבדון וקץ העולם ימיהן כימי התרבות האנושית, אך בתקופתנו ניתן להן ביטוי מחוזק ומחודש בייחוד בשלהי שנות הששים – תחילת שנות השבעים, עם ההכרה ההולכת וגוברת בסכנת הכלייה האורבת לנו, אם הרעות־החולות של עולמנו כמו התפוצצות האוכלוסין, זיהום האויר והמים ודלדול מקורות האנרגיה, ימשיכו להשתולל באין־מפריע. יש הרואים את הסיבה לגל הנבואות השחורות שגאה דווקא אז, באותם צילומים של כוכב הלכת ארץ כפי שנראה ממסלולי חלליות ‘אפולו’, שעוררו את החרדה לגורלו של אותו כוכב לכת. שיאו של הגל היה ספר בשם ‘גבולות הצמיחה’ שפורסם בשנת 1972 על ידי קבוצת מדענים ואנשי תעשייה שנודעה בכינוי ‘המועדון של רומא’, ושבו ניבאו המחברים, על סמך ניתוח נתוני מצב בעזרת מחשב, את התמוטטותה של הציביליזציה האנושית עד שנת 2100 – אלא אם כן יינקטו צעדים דרסטיים להגבלת הצמיחה הכלכלית והטכנולוגית. הספר רכש לעצמו חסידים רבים, ומתנגדים רבים לא פחות, אשר ערערו לא רק על שיטות החיזוי של ‘המועדון’ ומסקנותיו, אלא גם על עצם שיטות החיזוי העתידנית המשליכות לעתיד את הנתונים (השנויים במחלוקת) של ההווה. היו שטענו, שאילו נכתב הספר בתחילת המאה, היה בוודאי צופה את התמוטטות הציביליזציה עד שנת 1976…

במאמר היתולי שהתפרסם ב־11 למרץ 1972 בעיתון הבריטי ‘אקונומיסט’ סיפר המחבר על מחקר שנערך, כביכול, בשנת 1872 על רשת התחבורה של לונדון, ושמסקנותיו הוודאיות היו שעל סמך הנתונים של אז, צפויה לונדון עד שנת 1972 להיקבר כליל תחת הר של גללי סוסים… והמבין הבין. ואילו מאמר שפורסם ע"י הבנק העולמי הוכיח באותות ובמופתים שבכל המודלים הכלכליים שנותחו בספר ‘גבולות הצמיחה’ התבססו אנשי ‘המועדון של רומא’ על נתונים מפוקפקים או מגמתיים.

אחד הספרים הבולטים שנכתבו במגמה לכפור בתזה של ‘גבול הצמיחה’ היה ‘עשרת אלפים השנים הבאות’ מאת אדריאן ברי, שראה אור בשנת 1974 ואשר זכה שאיזאק אסימוב עצמו כינה אותו ‘השקפה נועזת ורבת־דמיון על הרחבתם האפשרית של אופקי־אנוש’. אדריאן ברי אינו מתעסק ב’קטנות' כמו סטטיסטיקה זו או אחרת אודות גידול מדאיג יותר או פחות של זיהום האויר או קצב צריכת האנרגיה. טענתו פשוטה: משך החיים של השמש, מלידתה עד להפיכתה ל’ענק אדום' הוא כאחד־עשר מיליארדי שנים. מתוך אלה חלפו עד כה כחמישה מיליארדי שנים, מהם שני מיליוני שנים בלבד של אבולוציה אנושית. אין כל סיבה שהאבולוציה האנושית לא תימשך לפחות במהלך ששת מיליארדי השנים שנותרו עד דעיכתה של השמש. כותב אדריאן ברי: “יותר מדי ספרים על מסע בחלל ותכניות עתידניות אחרות מסייגים את תחזיותיהם בדבר ההישגים האדירים במילים ‘בתנאי שעד אז לא נפוצץ את עצמנו.’ כנראה שלא עלה על דעת מחבריהם שלבטח מספר רב של אנשים ישרדו גם אחר אותה ‘התפוצצות’”. הכוונה, כמובן, לשואה גרעינית שאותה מנבאים השכם והערב מחשבי הקִצין. לדעתו של ברי (המצטט בהקשר זה את העתידן הנודע הרמן קאהן, בספרו ‘על מלחמה תרמו־גרעינית’), בכל מלחמה גרעינית אפשרית ישרדו בחיים חלקים ניכרים של האוכלוסיה, ושיקום ההרס בעקבותיה הינו רק שאלה של זמן. ואין זה משנה כלל אם מחצית האוכלוסיה שתישרד, נניח, תשקם את ההריסות בתוך 40, 400 או 4000 שנה – מה משמעות יש לפרקי זמן אלה לעומת סדרי גודל של מיליוני שנים? “מלחמה גרעינית תהיה שואה נוראה”, אומר אדריאן ברי, “אבל אם נתייחס אליה לנוכח קנה המידה של ההיסטוריה העתידית של כדור הארץ, חשיבותה בטלה בשישים.” לדעתו, השמדת המין האנושי כולו הינה משימה כמעט בלתי אפשרית: "כדי לחסל לעולם ועד חיים תבוניים על פני כוכב לכת זה, יש צורך:

1. לחסל כל בן־אנוש באשר הוא; אם תישרד אפילו קבוצה של 500 איש משני המינים, תוכל הציביליזציה לשוב למצבה הקודם בתוך לא יותר מחצי מיליון שנים.

2. לחסל כל קוף באשר הוא; מיני קופים יוכלו, במשך הזמן (אי אלו מיליוני שנים) להתפתח לציביליזציה טכנולוגית רבת־עוצמה.

3. לחסל את כל הסנאים, החדפים, וכל יונקי העצים למיניהם. אבות אבותינו היו, ככל הנראה, חיות מעין אלה לפני כ־70 מיליוני שנים.

4. להשמיד את כל העצים ואת כל עולם הצומח, וכן לעצור את זרימת האוקיאנוסים כדי למנוע חמצן מכל יצור חי באשר הוא.

5. לחזור על הפעולה האחרונה מדי מיליון שנה, פחות או יותר; שהרי כל אימת שעולם הצומח יקום מחדש, תופיע במהרה אטמוספירת חמצן."

 

יצר הקיום    🔗

המסקנה – לטווח ארוך (והכוונה לסדרי גודל של מיליוני שנים) אין סיבה לדאוג לגורלם של החיים על פני כוכב לכת זה. אך אם הציביליזציה הקיימת היום תתמיד להתקיים עם אותו קצב ריבוי כפי שהוא היום – זהו עניין אחר. אכן, בקצב הנוכחי מכפיל העולם את אוכלוסייתו מדי 35 שנים, ופרושו של דבר, כדברי אסימוב, ‘צפיפות כפולה משל מנהטן בצהריים’ בכל רחבי העולם, כולל אוקיינוסים, מדבריות וקרחונים, עד שנת 2436. ברור שזהו מצב אבסורדי, וכדי שלא יגיעו הדברים לידי כך – חייב לקרות משהו.

מה שאסימוב אינו מזכיר במאמרו הוא שאף כי קצב הריבוי הממוצע העולמי הינו אכן כ־2% לשנה, הרי במדינות בעלות טכנולוגיה ורפואה מפותחות כמו ארצות צפון אמריקה, אירופה ויפן, קצב הריבוי נע סביב 1%, ואילו בארצות נחשלות יותר – הוא מגיע עד 4%. המסקנה – עולם המפותח מבחינה טכנולוגית נוטה להקטין את שעור הריבוי הטבעי שלו, וככל הנראה להגיע, בסופו של דבר, למאזן יציב בין לידות ומיתות.

מחקרים סטטיסטיים רבים מצביעים על כך שבארצות רבות הגיע שעור הריבוי השנתי לשיא במחצית הראשונה של שנות השישים, ומאז הוא הולך וקטן בהתמדה. הגבלת הילודה בארצות שאוכלוסייתן ‘מתפוצצת’ איננה נראית כה חסרת תקווה כפי שנראתה פעם, והצלחות יחסיות בתחום זה מורגשות במדינות כמו סין, הודו, פקיסטן ועוד.

ביולוגים רבים סבורים שיצר הקיום המוטבע בכל יצור חי כופה עליו הגבלת ילודה אינסטינקטיבית ברגע שריבוי מופרז עלול לסכן את עצם הקיום. בשנת 1952 ערך החוקר האמריקני ג’ון קלהון ניסוי מפורסם בחמש חולדות בריאות ומוזנות היטב, אשר פרו ורבו להן בכלוב שהיה בנוי להכיל 5000 חולדות. להלכה היה צריך מספרן להגיע ל־50,000 כעבור שנתיים, אך משום מה נעצרה ההתרבות בהגיען ל־200 בלבד, ולפי טענתו של קלהון גם אילו נמשך הניסוי עוד ועוד – לא היה מספר זה משתנה באופן משמעותי. בהנחה שיצר הקיום הטבעי של האדם אינו פחות מפותח מזה של חולדות – יש מקום לתקווה שגם אוכלוסיית העולם תגיע לאיזון סביר, במוקדם או במאוחר. האין עצם הופעתם של מאמרים ‘ונבואות’ כמו ‘הסוף’ של איזאק אסימוב מהווה סימן לאותו יצר קיום? הרי כל מטרתן לשכנע אותנו לנקוט בפעולות של ממש לשם הגבלת הריבוי, באמצעות המנגנון הביולוגי הטבעי המייחד את האדם – התבונה. ואם כי המצב החמור חייב בוודאי להטריד את מנוחתנו, אנו רשאים בהחלט לקוות שבמהלך המאה העשרים ואחת תתייצב אוכלוסיית כדור־הארץ סביב ה־10 מיליארד נפש (בתנאי שעד אז “לא נפוצץ את עצמנו,” כמובן…)

“בתקופה של שישה מיליארדי שנים כמעט כל דבר שיכול להתרחש, אכן יתרחש,” כותב אדריאן ברי. כל השואות והמלחמות למיניהן עלולות רק לדחות את ההישגים הכבירים הצפויים, אך לא למנוע אותם. אך גם ברי מסייג את נבואותיו האופטימיות ומתנה אותן בשלוש הנחות:

"1) לא יהיה שינוי משמעותי בקרינת השמש.

2) לא תהיה פלישה של טכנולוגיה זרה עויינת אל מערכת השמש.

3) טבע האדם לא ישתנה באופן מהותי – או, ליתר דיוק, תגובת אנוש לגרויים תישאר כמות שהיא."

אם אכן שלושת ההנחות נכונות – אין שום ‘גבול צמיחה’, לדברי אדריאן ברי. וגם אם משאבי כדור הארץ אינם בלתי נדלים, לפנינו מערכת השמש, ואחריה הגלקסיה כולה.

 

שלושה שלבים    🔗

האסטרונום הרוסי הנודע נ.ס. קרדאשב הגדיר בשנת 1964 שלשה שלבים בחייה של ציביליזציה פלנטארית: שלב א' הוא זה שבו מתקיימת הציביליזציה על משאבי האנרגיה והחומר של כוכב לכת אחד ויחיד. זהו השלב שבו אנו מצויים כעת. בשלב ב' מנוצלת כל מערכת השמש של אותו כוכב לכת, כאשר הטכנולוגיה משמשת לפרוקם של כוכבי לכת בלתי מיושבים והקמת מושבות חלל או אף מעין כוכבי לכת מלאכותיים במסלולים סביב השמש, המתאימים והנוחים ביותר לחיים. על ידי כך תנוצל במלואה אנרגיית השמש שאנו נהנים כיום רק מחלק זעיר ממנה. אנו נמצאים בתחילת הדרך למעבר לקראת שלב זה. תחנות החלל ‘סקאילאב’ ו’ספייסלאב', לוויני אנרגיית שמש, תכניות להקמת מושבות־חלל ולניצול חמרי גלם מחגורת הכוכביות – כל אלה הינם אותות מבשרים. אך גם שלב ב' הוא צנוע למדי בהשוואה לשלב ג' שבו, לדברי קרדאשב, מנצלת הציביליזציה הטכנולוגית לקיומה חלקים שלמים של הגלאקסיה שלה. (את שלב ד' והלאה השאיר קרדאשב כנראה לדמיונם של חובבי המד"ב…)

בניית אנטנת מיקרו־גל בעזרת מעבורת חלל

 

המהפכה התעשייתית השלישית    🔗

אחד מחלוצי החיזוי הטכנולוגי המודרני, הארי סטיין, כתב בשנת 1976 בספרו ‘המהפכה התעשייתית השלישית’: “אנו יכולים רק להתחיל לחוש את מלוא ההשפעה המהממת של הניצול התעשייתי של החלל. התחזית האומרת שפעילות תעשייתית המבוססת על החלל עשויה לשחק תפקיד מכריע בגורלנו הפלנטרי במשך מאת השנים הבאות, נראית אולי כיום ספקולטיבית למדי. אך הצידוק לתחזית זו מבוסס על מגמות היסטוריות ארוכות־טווח.” סטיין מתאר בפרוטרוט את התפתחותה ההדרגתית של המהפכה התעשייתית השלישית, שתחילתה בתחנות־חלל מסלוליות, ההופכות אט־אט למפעלי־תעשייה חלליים, ואלה משמשים גרעין שסביבו צומחת פעילות טכנולוגית מתקדמת יותר ויותר.

מטרת המהפכה התעשיתית השלישית היא, לדברי סטיין, להפוך את כוכב הלכת ארץ לגן פורח, לגן עדן חדש, שבו כל צורות החיים הארציות תוכלנה להתקיים ללא חשש של הכחדה. ‘השיבה אל הטבע’ – משאת נפשם של אנשים רבים כל־כך – תתגשם לא על ידי זניחתה של הטכנולוגיה המודרנית, אלא דווקא הודות לפיתוחה עד לרמה שתאפשר להרחיק את כל המרכיבים המזהמים של התעשייה – אל החלל.

ומה באשר לאיום הממשי והקרוב ביותר לקיומה של הציביליזציה הטכנולוגית שלנו – דלדול מקורות הדלק המניע את גלגלי התעשייה? אין כל מחלוקת על כך שחומרי הדלק האורגניים, וכן חומרי הדלק הגרעיניים המשמשים לתהליכי הביקוע, לא יספיקו ליותר מדורות בודדים של חיי עולם צורך אנרגיה בקצב הולך וגובר.

הרכבת אנטנות מיקרו־גלים להעברת אנרגיית השמש מלווינים אל כדור הארץ

אבל מדוע אנחנו חייבים להיות פסימיים עד כדי כך שלא נאמין בקיומם של מקורות אנרגיה חדשים השונים תכלית שינוי מהמוכר לנו כיום? מדוע להניח שהמדע מיצה את עצמו בכל הקשור לשכלול שיטות הפקת אנרגיה? הארי סטיין צופה בעתיד הרחוק – במאה העשרים וחמש, אולי – אנושות שצרכי האנרגיה שלה מגיעים לפלט האנרגיה של השמש כולה. “אין אנו יכולים לעשות זאת בשום טכנולוגיה הניתנת לחיזוי היום, אך התוצאה עשויה להיות ‘חור שחור’ מעשה ידי אדם¹… כשנגיע לרמה טכנית שתאפשר לנו ליצור ‘חורים שחורים’ משלנו בחלל, תהיה בידינו היכולת לנצל גם את פלט האנרגיה של כוכבים אחרים.”

פועל מצחצח מראָה פאראבולית

ובינתיים, עד שנגיע למקורות אנרגיה שהינם כיום עדיין בחזקת דמיון פרוע, וגם עד שתימצא השיטה להפקת אנרגיה זולה ובטוחה מהיתוך אטומי דֶאוטֶריום, יש בסיס לתקווה שנצליח להתקיים גם לכשיאזלו מאגרי הדלק האורגני. בשנים האחרונות מושקע מאמץ רציני בפיתוח שיטות הפקת אנרגיה ממקורות המצויים תחת ידינו – אנרגיה גיאותרמית, אנרגיית רוח, וכמובן, המקור המבטיח ביותר – קרינת השמש. וכשמדובר באנרגיית שמש אין המדובר רק בשימושה לגידול האצות באותם מיכלים חובקי־עולם נוסח אסימוב, אלא לניצול יעיל בהרבה. מזה עשר שנים מתגלגל לו הרעיון של לווייני אנרגיית־שמש, ונראה שסוף סוף הוכחה מעשיותו והוא עולה על דרך הביצוע. במרכזי המחקר והפיתוח של סוכנות החלל והתעופה האמריקנית מונחות תכניות מפורטות ללווינים אלה, שיהיו למעשה קולטי שמש ענקיים שיחוגו במסלול היקפי בחלל, יקלטו את קרני השמש בניצול מקסימלי (ללא מכשולים אטמוספריים), ימירו אותה לזרם חשמלי בתאים ה’פוטו־וולטאיים' שלהם, וישגרו אותה אל פני האדמה באלומת מיקרו־גלים. זו תיקלט על ידי אנטנות קרקע ותומר שוב לאנרגיה חשמלית. יעילותו הרבה של התהליך הוכחה כבר בשנת 1975 בהדגמה מרשימה של מעבדות ג’יי.פי.אל בגולדסטון, קאליפורניה, כאשר אנרגיית מיקרו־גלים שוגרה דרך האויר למרחק של כשני ק"מ והומרה לחשמל. מרבית הידע הטכנולוגי הדרוש לבניית לוויני אנרגיית שמש מצוי בידינו היום, ולאחר הכנסתה לשימוש של ‘מעבורת החלל’ ככלי עבודה שגרתי להקמת מבני־ענק בחלל ולטיפול שוטף בלווינים, יישאר רק מכשול אחד בדרך להגשמת התכנית – התקציב. יש להניח שעליית מחירי הנפט תביא, במוקדם או במאוחר, להסרתו של מכשול זה. המדען נייל פ. רוזיק, יועץ לענייני ניצול אנרגיה בנאס"א, רואה בעיני רוחו 35 לווינים כאלה בשנת 1990. בתחילת המאה הבאה אנו עשויים ליהנות מאספקת אנרגיה שוטפת, יעילה, זולה, בלתי מזהמת והעיקר – מתמדת ובלתי נדלית (לפחות ששת מיליארדי השנים הבאות). לדברי ר. ה. מילר, נשיא המכון האמריקני לאוירונאוטיקה ואסטרונאוטיקה, כל הבעיות ההנדסיות הכרוכות בפרוייקט זה יכולות להיפטר במהלך העשור הזה.

“המדובר בפתרון עולמי לבעייה כאובה,” אומר מילר. “אנו מציעים באמת ובתמים לנצל את החלל לטובת האנושות כולה, ולהפיג חלק ניכר מהמתחים, העלולים להוביל להרס עולמנו. למה אנו מחכים?”

תחנת כוח במעבדות סנדיה בניו מקסיקו, ההופכת קרינת שמש לאנרגיה חשמלית