הסיפור שלפנינו, שעלילתו חובקת יקום ומלואו (אם לא למעלה מזה) נכתב בשנת 1976 על ידי סופר בלתי מוכר, יחסית. אף על פי כן נראה לנו שהוא בהחלט ראוי להערצה – עם כל הסיכון הכרוך בכך. אם תקראו הקדמה זו שוב לאחר קריאת הסיפור – תבינו בדיוק למה אנו מתכוונים…
* * *
מיד לאחר שנפרדתי מגילדלין וחזרתי לספינתי ניגשתי, בתחושת אי־נוחות, לבדוק את מצבי הפינאנסי. ידעתי, שבילוי ושעשועים בחברת חתיכה מובחרת כגילדלין הם עניין יקר – בשבילי היה זה עניין יקר מאז ומתמיד – אך השאלה המיידית היתה, בדיוק, עד כמה יקר.
אני מודה ומתוודה: אינני מתת האִישְחוֹל לאישה. אינני פגום או מדכא או משהו כזה, אבל גם לא משהו מיוחד. אני סתם ממוצע. הצרה איתי, שאין לי עניין לבטל את זמני בחברת נערות ממוצעות סתם. אני חורג תמיד ממעמדי, והולך לנערות מסוגה של גילדלין.
חולשה מעין זו עלולה להפוך את החיים ביקום קר ואכזר זה למטורפים למדי.
“ספרי לי מה הנזק, חללית,” גנחתי.
“אבקש את סליחתך, מר ריילסטן?”
“מאזני הפינאנסי!” נבחתי.
“כן, אדוני. מאזנך עומד על 217 יחידות הערצה, דבר המורה על הוצאה של 1,677 יחידות הערצה ב־36 שעות התקן החולפות, אדוני.”
יותר מאלף שש מאות הערצות! פערתי את פי בתדהמה. הלא פירושה של הוצאה כזו (פירפרה נישמתי), שגילדלין ודאי לא החזירה אפילו 10 יחידות! בוז משועשע! זה כל מה שחשה כלפי!
“מישהו צריך לבעוט בי,” פלטתי.
“שמא אחקה את אביך, אדוני?” הציעה החללית.
“לא!”
“אם כך, אולי את אמך, אדוני. מילת ניחומים עשויה להועיל יותר מבעיטה לשיפור מצב־רוחך הנוכחי, מר ריילסטן.”
“לא! אף לא אחד מחיקוייך הארורים, חללית! שמעי, האם ייתכן שמישהו הוליך שולל את המחושים שבצלחת הראדאר וגרם להם טעינת־יתר?”
“בהחלט לא, אדוני,” היתה התשובה, בקול שנשמע נעלב כמעט. “לא ניתן להונות את מערכת חישוב ההערצה, וכל חילופין של למעלה מ־500 יחידות הערצה נבדקים ומאומתים בקפידה.”
“בסדר, בסדר,” רטנתי. “התנדפי.”
הכל היבהב סביבי, כפי שקורה לעיתים בחלליות הישנות יותר – הרכב שלי היה עסק משומש – ואז הפך הכל, למשך תריסר שניות, לשקוף, ואחר כך לבלתי־נראה לחלוטין, הבטתי סביבי בשיממון.
נמצאתי בתנועה, בהתרחקות שרירותית מקבוצת הגלאקסיות האַבְרַקְרוֹמְבִית, שבה ביליתי עם גילדלין. ניסיתי להירגע ולחוש מאוחד עם יְפִי־הטבע – הנוף המאוכלס גאלקסיות האברקרומבי, שבו מעוצבות הספיראלות בחן שאינני מכיר בשום מקום אחר. אין כאן דבר שיגרום לעיניך לצאת מחוריהן, אך זהו נוף כפרי נעים ומרגיע.
לאחר כשעה של הסתכלות בנוף חשתי נינוח והלכתי לישון.
כשהתעוררתי, 10 שעות מאוחר יותר, נמצאה קבוצת ג’וֹנְקְרַאסְט הישר לפני. הרגשתי מטושטש מרוב שינה, דבר שהיווה שיפור במצב רוחי.
אמרתי לחללית, “שַנִי כיוון בעשרים מעלות דרומה, והגישי לי ארוחת בוקר. תפריט תִקְני.” לא היתה לי הערצה לבזבזה על אוכל, ולמעשה הייתי רעב מספיק בכדי להינות מתפריט מוקצב – קציפת תפוז, קותל וביצה, טוסט עם ריבה וקפה – תפריט שבהיותו תיקני לא יעלה לי דבר. כשסיימתי ועברתי ריקון־מעיים וסאניטציה בידי החללית, תפסתי את עצמי בידים. היה עלי לעשות משהו בנוגע למצבי הפינאנסי.
“בקרת הליכה, חללית.”
“כן, מר ריילסטן.”
עמדתי והתחלתי ללכת. המשטח־הבלתי נראה שמתחת כפות רגלי נדמה חלק ומדושא. “גראוויטציה אחד נקודה חמש,” אמרתי.
חשתי את גופי נלחץ כלפי מטה תחת העומס, וריבעתי את כתפי לעומתו. צעדתי במרץ, כשהחללית מגיבה לכל שינוי בכיוון ובמהירות ההליכה. טיילתי לי בין קבוצות הגאלקסיות, בוחר את נתיבי בפיזור־נפש בעוד מחשבתי עוסקת בבעייה הניצבת לפני.
אך ללא הועיל.
הצרה היתה, שמקורות ההכנסה הישנים שלי נדפקו. הזדקנתי כבר מכדי לרוץ הביתה ולבקש נדבה. הזמן שלי הבהיר את העניין היטב. באשר לילדים, שאיתם שיחקתי בין הכוכבים במערכת־האם הישנה שלי – נו, מסתבר שגם העניין הזה כבר החמיץ לגבי.
היו זמנים בהם יכולתי לקפוץ לבקר את החבר’ה הוותיקים, לשמח את ליבי בסיפורים על החתיכות המפורסמות שאיתן עשיתי את הסקנדלים הגדולים, ולהביאם תוך זמן קצר לכך שיהיו בוהים בי (בהערצה, כמובן). פעם, הוצאתי אלפיים יחידות הערצה מהחבר’ה במערכת־האם… וכל מה שג’אליה הצליחה להוציא ממני היה תשע מאות יחידות. היא לא היתה לוהטת כפי שסיפרו עליה.
אבל בפעם האחרונה שהגעתי הביתה לדפוק את החבורה הוותיקה, העסק לא עבד. אולי הם מזדקנים והופכים קשים להתרשם. אני זוכר, שמרגיה גרוסיט נתנה בי מבט קשה ואמרה: “בוז’ה ריילסטן, האם לא הגיע הזמן שתתישב במקום אחד?”
והארמו ג’ונס אמר, “אני מניח שכל אחד יכול להתעסק עם היפהפיות הגדולות, אם הוא מוכן להשקיע בזה אלף יחידות.”
האם תאמינו, שיצאתי מהחבורה הזאת של שפלי־רוח עם פחות יחידות מכפי שהגעתי אליה?
ובכן, מאין לכל החולות אשיג הערצה?
נמצאתי במבוי סתום. עלול הייתי לעשות, מחוסר ברירה, מה שהציעה מרגיה גרוסיט – להשתקע עם בחורה בינונית, ולבלות את חיי באכילת מזון תקני תשעה מתוך עשרה ימים, בגידול ילדים שעשויים להעריץ את הזקן, ובבניית יחידות השתתפות עם אימם.
התכווצתי למחשבה זו. כבר טעמתי דברים טובים יותר. אך מחשבותי לא הובילו אותי לשום מקום.
“לנתק בקרת הליכה. להפחית גראוויטציה,” פקדתי בעייפות, כושל לעבר כסאי.
“כפקודתך, מר ריילסטן.”
“בירה תיקנית.”
“כן, אדוני.”
ישבתי, לוגם מן הבירה כמו איזה כלומניק. זה מה שהייתי, כלומניק אחד בשושלת ארוכה של כלומניקים, אך בניגוד לשאר הריילסטנים, לא יכולתי להימנע מלדעת שאני כלומניק.
דוד באקסטון הקשיש, לדוגמה. כמו קרש – הוא היה. ציחקקתי משנזכרתי בדוד באקסטון. כשדיבר, לשונו קשקשה במוחו! מה שאני מתכוון לומר בזה הוא, שמוחו היה מטופש דיו להאמין למה שאמרה לשונו. עם זאת, בדרכו שלו, היה ליצן לא רע.
“חללית,” אמרתי. “דודי באקסטון העניק לי את החיקוי שלו לפני שלוש שנים. אינני יודע אם השלכתי אותו. בדקי אם הוא נמצא ברשותך.”
“כן אדוני, הסרט של באקסטון ריילסטן מתוייק.”
“בסדר, חַקי לי אותו. עשי זאת בקיצור. אינני רוצה לבלות שעה בפרישת הצרות שלי לפניו.”
“כן, אדוני.”
הספקתי לכלות את הבירה שלי בטרם נכנס החיקוי לתא האורחים. “הי, דוד באק,” קיבלתי את פניו.
“שלום, בוז’ה,” ענה ביד מושטת. “ובכן, ארבע שנים עברו מאז ראית אותי לאחרונה, נכון?”
“מצטער, דוד. פשוט הייתי עסוק.”
“אני מבין, בוז’ה,” הוא חייך. “העניין הוא שקראת לי עכשיו, כשיש לך בעייה שמצריכה חוכמת־חיים וניסיון. לא נתתי לך את ההקלטה בציפייה להיות בן לווייתך הקבוע – אתה כמובן מעדיף חברים בגילך.”
קיבלתי זאת בלי הַנֵד עפעף. ‘חוכמת־חיים’ – הה! לו אפשר היה להתעשר על ידי הערצה עצמית, היה דוד באקסטון האיש העשיר ביקום! האמת היתה, שפשוט רציתי מישהו שידבר איתי בלא שיֵעָשה רגשני כחיקוי של אמא, או יציק לי בדרשה נרגזת כחיקוי של אבא.
“אומר לך דוגרי, חבר,” אמר בדרכו החגיגית, המתלוננת. “עלינו לעמוד נוכח המציאות, והמציאות היא קשה.” הוא השתרע בנוחות על הספה. “מיהו האדם, או מהו האדם – אין שאלות כאלה שוות אפילו יחידה קצוצה! למדתי זאת לפני זמן רב, בוז’ה. מה שאני מתכוון, בוז’ה – אל תצפה ליחס של כבוד, אתה מבין?”
“כן, בטח,” עניתי. “אולי תשתה בירה, דוד?”
“בעונג רב. כעת, בוז’ה – הבעייה שלך היא פינאנסית. בזאת אתה בסירה אחת עם כל אדם הגון שחי אי־פעם. אף שיטה מוניטארית בהסטוריה לא היתה הוגנת לחלוטין. האיש הישר. זה מה שעיכב את התקדמותי בחיים. אמור לי, בוז’ה, מדוע לדעתך משתמשת מערכת המסחר שלנו בהערצה כבמטבע העובר לסוחר?”
“ובכן,” אמרתי, “מכיוון שהערצה היא האיכות הבסיסית המבוקשת. כל אחד מנסה להשיג אותה, וזה טוב. זה מניע את גלגלי החברה. לכן, משגילה המדע דרך לקטלג ולמדוד הערצה, היא אומצה כמטבע.”
דוד באקסטון חייך בידענות, “זה מה שלימדו אותך בבית הספר, לא כן, בוז’ה?”
“כן.”
“הצרה היא, חבר, שישנם שיעורים שאינם נלמדים בבית הספר,” אמר. “הם לא יצייצו אפילו רמז על האמת לאמיתה – שהמערכת שלנו משפילה את ההערצה בהופכה אותה למטרה לחומריות גסה, באותו אופן שהקדמונים השפילו את המתכת היפה ביותר שלהם, הזהב, בעשותם אותו אמצעי לסחר חליפין.”
“אך בכך לא תם הבזיון, בוז’ה,” המשיך בדבריו המייגעים. “בין אם הכסף מבוסס על זהב, על עבודה או על הערצה, הוא מאלץ את האדם לעשות מעשים שלא היה עושה אלמלא כן. הוא מכריח אותו לפעול בניגוד לתחושותיו המעודנות יותר.”
“הוא גורם לו להתיך אותם קישוטים שהיו אהובים כל כך על קדמונינו ולהפכם למטבעות. הוא גורם לו לעבוד בשעה שהיה מעדיף לנוח. הוא גורם לו לאנוס עצמו לתוך דפוס של הערצה. האין זה כך?”
“כן, ואני לא מצליח למצוא לעצמי את הדפוס המתאים,” אמרתי בעגמומיות.
“אמת ויציב!” אמר בהטעמה. “ואומר לך מדוע, בוז’ה. זה משום שאתה דומה לי יותר מדי!”
התחלחלתי מעט. אם אמת היה בדבר, היו אלה החדשות הגרועות ביותר ששמעתי בחיי.
“יש בך יותר מדי יושר,” הסביר. “אתה רוצה להיות מה שהינך באמת, מבלי להשפיל את הטוב שבאופיך בכך שתפעל כפי שהמערכת הכספית מנסה לאלצך לפעול! אתה מבין?”
לא בדיוק הבנתי, אך הנהנתי בכל זאת בראשי.
“אם כן, מעשיו של האדם הם הנחשבים,” הסתכנתי.
“כפתור ופרח!” הריע. “לא מה שהינו, אלא מה שהוא עושה!” הוא גירגר את הבירה שלו והוסיף בעצב, “לא תמיד היו פני הדברים גרועים כל כך. בעידן הדולר היתה אימרה ‘לא מה שאתה מכיר, אלא מי שאתה מכיר’ – היה זה, בוודאי, תור הזהב. החברה הידרדרה מאד מאז.”
“אני מניח,” הסכמתי ברוח נכאה. “אך המערכת שלנו לא היתה נוראה כל כך לוּ היו משנים אותה רק מעט. קח אותי לדוגמה. אני אוהב להעריץ. בייחוד אני אוהב להעריץ חתיכות מסויימות. העסק היה צריך לפעול כך, שאוכל להתרכז בהערצתי אותן, שכן זהו הדבר שאני מיטיב לעשות, מבלי שאצטרך להשתדל להיות נערץ בה בעת. צריכה היתה להיות קיצבה לברנשים כמוני… נאמר, מאה־מאתיים יחידות ליום…”
“נכון, אך השלטונות לא יֵאוֹתוּ להקשיב לרעיון כזה. אף לא לשנייה.” נחר. “הדבר יעמיד את חברת ההערצה בסכנה. מטרתה של כל המערכת היא לאלץ את כולם להיות נערצים־ככל־האפשר. זוהי עבדות מן הסוג הגס ביותר. זו המציאות המרה, בוז'.”
המשכנו לפטפט וסעדנו ארוחת צהרים תקנית. אזי, נוכחתי שניצבת לפני משימה מביכה – איך אוכל להפסיק את החיקוי של דוד באקסטון?"
מעולם לא היתה זאת בעייה עם אבא או אמא… הם שמחו תמיד לחזור לסרט ההקלטה לאחר ביקור קצר. אך דוד באקסטון נראה כמי שמתכוון להשתקע לביקור של שבועיים. אם אוֹרֶה לחללית להחזיר אותו בניגוד לרצונו, הרי בפעם הבאה שיצא מן הסרט לא יהיה שרוי במצב רוח ידידותי כלל וכלל.
לבסוף נגלה לי פתרון.
“דוד באק,” אמרתי, “ברצוני שתיהנה מן הארוח בחללית. בעליה הקודמים צייד אותה בסרטים של חתיכות. אני סבור שהן היו ברשימת רבי־המכר בזמנו. מצטער שאין באפשרותי להציע לך משהו מודרני יותר.”
ניצוץ חומד הופיע בעיני דוד באקסטון, “ובכן, תראה, בוזה, נחמד מצידך, אבל דודתך – יברכנה האישחול – יש לה רעיונות מיושנים. היא תפשוט את עורי אם אתחיל להסתובב עם חיקויים של חתיכות.”
“אינני מבין איך היא תוכל לעשות זאת, דוד. אתה מופרד מן האני המקורי שלך, הנשוי לדודה בַּאוֹבִּילָה. איך היא תוכל לדעת מה מעשיך?”
הדוד באקסטון נחר, “תמיד אני שוכח שאני חיקוי. אני עשוי לקבל את ההצעה, בוזה. מה יש ברשותך?”
“יש לי סונדרי קבלו,” התחלתי. “ודינדה האר –”
“הי! כל ימי שמעתי על סונדרי קבלו,” התפרץ בשקיקה, “היא תתאים מאה אחוז!”
“בסדר, חללית, חקי את החתיכה קבלו.”
“כן, אדוני,” הגיבה החללית.
כשנכנסה סונדרי לתא הכרתי בינה ובין הדוד באקסטון. הם נדלקו איש על רעותו מייד, כדרכם של חיקויים. לעתים נדמה לי שהחברה שלנו נבנתה בשביל החיקויים, ולא להיפך. הם אינם צריכים לדאוג להערצה כיוון שאינם נוטלים חלק – מלבד בהיותם פריטי רכוש – במערכת הכספית, ולכן הם יכולים לתפוס את החיים כפי שהם.
סונדרי לא היתה רעבה, ולכן לא חלף זמן רב עד שהיא ודוד באקסטון יצאו חבוקים אל התא האחורי.
"חללית? "
“כן, אדוני.”
“החזירי את דוד באקסטון אחרי שיתענג על שלו ויהנה מחמש שעות שינה.”
“טוב מאד, אדוני.”
מעשיך הם הנחשבים.
זה מה שהחלטתי תוך כדי שיחתי עם דוד באקסטון. ידעתי זאת תמיד, אי־שם בירכתי מוחי. אחרי הכל, רבים מהחבר’ה באמת עושים מעשים.
ואני התמצאתי בשטח; לכן ידעתי לאן עלי ללכת כדי למצוא משהו לעשות.
“נועי לגרינסטייבל1”, חללית," פקדתי “זה בשביל החלב, באזור הישן.”
תמיד חשבתי שזהו שם מצחיק לגאלאקסיה. כנראה על שם סוג הסוכריות שמקורו משם.
“אנו בדרכנו, אדוני.”
נימנמתי עמוקות ברוב הדרך, ולא התעוררתי לחלוטין אלא כשפגענו באטמוספירה של גרינסטייבל.
כוכב זה מהווה לגבי מישהו רעיון טוב שהוחמץ. הזמן והקידמה פסחו עליו. מקור המשיכה היחיד שלו הוא ‘מסלולי־המרוץ של גרינסטייבל’, שהיו בהחלט מחזה מרהיב לפני מאות שנים. הם כונו אז ‘מרכז תחרויות הסוסים של היקום’… ועדיין הם מכונים כך, אך רק קומץ משוגעים־לדבר מבזבזים כיום הערצה על סוסים.
המסלול עדיין פועל, בכל אופן, למען חיקויים של סוסים וכוכבים. מחוץ למערכת המסלולים יש שם רק שטחי מרעה עצומים, בהם תועים עדרים של סוסי־בר, מן הסתם כדי ליצור תפאורה הולמת.
נחתתי במגרש החנייה הכמעט ריק, ונדדתי אל בניין ‘מועדון הרוכבים’. המועדון אינו ממלא עוד את ייעודו המקורי (מה־שלא־יהיה). זהו מקום שבו יוצרים חברֶ’ה, המחפשים משהו לעשות, קשר עם חברֶ’ה שמעוניינים שמשהו יֵיעָשׂה. הכל בלתי־רשמי, אך חוקי מספיק בכדי לא להסתבך בצרות עם ‘מִנהלת ההערצה’. אבל אם היית רואה את החבר’ה שמתבטלים שם, נדמה היה לך שעשיית מעשים, או רצון שמעשים ייעשו, הוא הדבר האחרון שמטריד את מוחם. בכל אופן, בכל שעה משעות היום נמצאה שם איזושהי חבורה.
קיבלתי בירה והתיישבתי ליד חבורה ששוחחה על חללית מדגם חדש. הִשחלתי הערה ופה ושם, ולבסוף שאלתי, “יש משהו היום?”
“לא הרבה,” פיהק אחד מהם. “יום עייף. לג’וֹנְמֶאק יש איזשהו מחקר. זה הוא, שם. בכל אופן, תיזהר ממנו.”
ידעתי מה פירושה של האזהרה הזאת, אך ניגשתי אל ג’ונמאק למרות זאת. לא דאגתי. הוא נראה כמו הדמות האידיאלית של טורף־חתיכות – גבוה, חטוב, בעל אף נשרי, הבעה שחצנית – אבל אני אינני מבזבז הערצה על ברנשים כאלה. כנראה אינני הטיפוס המקנא.
“ג’ונמאק? אני ריילסטן. בוז’ה ריילסטן,” אמרתי.
הוא היפנה אלי גיחוך של ידיד ותיק, “טוב לפגוש אותך, ריילסטן.”
“אותו הדבר,” עניתי, לוחץ את ידו המוצקה. “החברה מספרים שאתה גורר איזושהי משימה.”
הוא נוכח שאינני מתרשם מזה שהוא ברנש עצום כל כך, ונראה קצת חמוץ. “כן. זה קצת מחוץ לתחום של העושה הממוצע. שמעת אי־פעם על פְּרוֹפַאנִיס?”
“לא,” עניתי. “אם זוהי גאלאקסיה, היא ודאי קטנה. אני מכיר את כל הספיראלות.”
“זו איננה גאלאקסיה. זוהי מערכת.”
משכתי בכתפי, כאילו לומר ‘למה לכל־החולות צפית’.
“היכן נמצאת המערכת הזאת, פרופאניס?” שאלתי.
הוא גיחך, “זאת העבודה, ריילסטן. מצא את פרופאניס.”
לטשתי את עיני אליו, “זה הכל?”
“זה הכל.”
“בסדר,” אמרתי. “אני עולה על החללית שלי ומורה לה לקחת אותי לפרופאניס. אני נותן לה לחפש בסרטי ההקלטה את המחוז והגאלאקסיה המתאימים, וכיוצא בזה. ואז היא לוקחת אותי לשם. מה כאן המשימה?”
“המשימה היא בכך, שפרופאניס איננה נמצאת על סרטי ההקלטה של החללית שלך, או של איזושהי חללית אחרת.” אמר ג’ונמאק. “אפילו למנהלת ההערצה אין אינפורמציה עליה.”
“אז אין מקום כזה.”
הוא חייך בזחיחות־הדעת ושלף פיסת נייר מכיס הטוניקה שלו. “לממשלה יש כנראה דעת אחרת,” אמר בהושיטו לי את הנייר.
היה זה העתק של מסמך רשמי, שהוצא ע"י ועדת־הגיבוש־המתמדת של מחלקת המשפט:
לשימושו של סוכן המה"מ. רצוף בזה תאור של מערכת הפרופאניס, בלתי־מאותרת ובלתי מגובשת.
המערכת נקראת על שם כוכב הלכת העיקרי שלה ולא, כרגיל, על שם השמש שלה, מסיבות שמתבארות מן הדיאגרמה שלעיל. שים לב, שהמערכת איננה נורמלית, ויש הסתברות גבוהה כי היא מלאכותית.
הבטתי בדיאגרמה שתארה את המערכת בעלת המראה המטורף ביותר שראיתי מימי.
הפלנטה שהוכתרה בשם ‘פרופאניס’ נמצאה אי־שם במרכז, כשישה ירחים סובבים אותה. אחד הירחים הוקף בקרניים והוכתר בשם ‘שמש’. השאר היו ירחים רגילים והכותרות שלִווּ אותם היו סמלים חסרי משמעות במקום מילים. וזה היה הכל. לא היתה שמש אמיתית ולא היו פלנטות אחרות. לרגע חשבתי שהדיאגרמה לא הראתה את המערכת כולה, ואז נוכחתי שהכוכבים סומנו בעיגולים בקצות הדיאגרמה, להצביע על כך שמעבר לירח החיצוני לא היה אלא חלל בין־כוכבי.
מובן ש’שמש' בגודל ירח ובמסה דומה איננה קיימת בטבע. אך ניתן להצית ירח, כך שיבער וישמש כשמש במשך כמה אלפי שנים – אם מישהו מוכן לשאת בהוצאות. מדובר בהקמת שדה של אנטי־חומר סביב האובייקט, ולא שמעתי על אף אחד שיש לו מספיק יחידות הערצה כדי לשלם בעד עבודה מסוג זה.
אך, בכל אופן, זה מה שהראה השרטוט; ירח שהובער על מנת שישמש כשמש, והנמצא במסלול נמוך מספיק, כפי הנראה, לחימום הפלנטה פרופאניס.
מתחת לשרטוט נמצאה שורה, שנראתה כחלק מן השרטוט יותר מאשר כחלק מן המסמך, ואשר אמרה: “העולם פרופיין, הפחות מבורך מכל בריאותיו של אלוהים.”
כפי שיודע כל אחד, ‘אלוהים’ היה כינויו של האישחול באותם ימים בהם עדיין לא נחקר היקום עד קצהו, והחול טרם נתגלה. פירושו של דבר היה, שהשרטוט היה ישן למדי… לפחות בן שלושת אלפים שנה. עתה הבחנתי שניכרו בהעתק כתמים וקמטים. ובכן, זה היה ישן.
קראתי את שארית המסמך, בעיקר אודות הדחיפות בה יש לאתר את פרופאניס ולצרפו לחברת ההערצה. כנראה, לא היו לתושבים אמצעי תעבורה בחלל, ופירושו של דבר היה שכאשר תכבה ה’שמש' הקטנה והאוילית שלהם ימותו כולם.
מעודי לא שמעתי על דבר כה דמיוני! פלנטה ללא תעבורה חללית!
המסמך קבע לסיום:
על סוכנים, המגלים מידע כלשהו הנוגע למערכת ‘פרופאניס’, לדווח מיד על מימצאיהם. השרטוט הנלוֶוה, שהתגלה בארכיון האסטרוגרפי בכוכב האם ‘ארץ’, מהווה כיום את מקור המידע היחיד הידוע לנו אודות מערכת זו. מידע נוסף דרוש בדחיפות כדי לחשוף את מקומה של המערכת בהקדם.
התפוצצתי, “זה טירוף, בן אדם! כל מה שיש להם זה השרטוט הזה! יכול להיות שאין לו שום משמעות! זה יכול להיות לקוח מחתיכת סיפור דמיוני!”
ג’ונמאק גיחך קשה, אם כך, “מה זה חיפש בארכיון האסטרוגרפי?” שאל.
עיוויתי את פני. כאן הוא עלה על נקודה נכונה.
“הממשלה איננה עושה הרבה טעויות, חבר,” הוסיף. “אם הם אומרים שזהו שרטוט של מערכת אמיתית, אתה יכול להאמין שהיא אמיתית. כעת, האם אתה מתכוון לנסות את זה?”
הרהרתי בדבר, ואני לא יכול להגיד שזה מצא חן בעיני. אם סוכני המה"מ ניסו למצוא את ‘פרופאניס’ ולא הצליחו בכך (וסביר היה להניח שניסו, אחרת לא היתה הממשלה מכניסה לעסק עושים־חובבים), הרי שסיכויי ההצלחה שלי היו בוודאי דלים ביותר. נוסף על כך, הברנש שאמר לראשונה “זהו עולם קטן” מעולם לא ניסה, מן הסתם, לאתר מערכת כוכבים מסויימת, בלתי־ממופה, ובוודאי לא מערכת עם ‘כוכב’ מלאכותי זעיר, שיהיה לבטח מחוץ לטווח גילוי במרחק של רבע שנת אור!
אמרתי לג’ונמאק: “זה לא נשמע מבטיח, אבל אם זה הדבר היחיד שהולך היום, ואם זה נושא שכר טוב…”
“זה כך,” אמר בעת שעשיתי אתנחתה. “שמונה גדולים.”
שמונת אלפים הערצות נראו אז כאוצר של ממש. “בסדר, אני אנסה.”
הוא חייך כברנש שגילה שוטה מדופלם, “יופי! צייד מוצלח!”
בהרגשה מטופשת חזרתי לחללית, “להמריא,” אמרתי.
“כן, אדוני. לאן?”
“פשוט להתרחק. אחליט מאוחר יותר לאן.”
החללית התרוממה דרך האטמוספירה, צברה מהירות תוך התפתלות בין הכוכבים, ומעבר להם אל תוך החלל הבין־כוכבי.
“מהו מאזני, חללית?” שאלתי.
“עדיין 217 יחידות הערצה, אדוני.”
הנהנתי מרוצה. לא חשבתי שג’ונמאק הוציא ממני משהו, אבל אני אוהב תמיד לבדוק. לעתים גולשת ההערצה מתת־ההכרה שלך, בלי שתהיה מודע לכך כלל.
“חללית, תגידי לי מה את מבינה מזה,” פקדתי, כשאני מזין את המסמך על פרופאניס לתוך בנק המידע. אחרי דקה ענתה החללית, “זהו העתק ממסמך של מחלקת המשפט של הממשלה העולמית, בעצם של ‘ועדת הגיבוש המתמדת’, בנוגע למערכת ‘פרופאניס’ הבלתי־מאותרת ובלתי־מגובשת…”
“אין צורך לצטט לי אותו! אני יודע לקרוא!” נחרתי. “העניין הוא, שלקחתי על עצמי לאתר את ‘פרופאניס’. איך עלי לגשת לענין?”
“הואיל ומחקר מעין זה נערך ללא ספק ע”י סוכני מחלקת־המשפט…"
“אמת,” התפרצתי.
“…והואיל וסוכנים אלה נצלו, ללא ספק, ניצול מלא את החשיבה המתוכנתת מן הסוג שאני יכולה להציע, הרי כל אופני הפעולה שאני מסוגלת להביא בפניך בוודאי כבר מוצו עד תומם.”
“עזרה נהדרת את עוזרת לי!” אמרתי בלעג.
“להיפך, אדוני,” אמרה החללית. “חוששני, שאינני יכולה לעזור כלל וכלל.”
“לזה התכוונתי.”
“טוב מאוד, אדוני.”
הרהרתי, אכלתי, ושוב הרהרתי.
“כמה יעלה להקים מערכת מעין זאת?” שאלתי.
"בהתאם למספר המרכיבים הנמצאים בקרבת מקום, ינוע המחיר מעל למינימום של 16 מיליארד יחידות. זה מכסה בעיקר את ההוצאות הכרוכות בהמרצה אנרגטית של הירח הרביעי, כדי להופכו למקור אור וחום. אם אף אחד מן הירחים לא נמצא במקומו – "
“לא חשוב, המינימום גבוה דיו. אמרי לי כעת, למי יש כמות הערצות בסדר גודל כזה לבזבוז?”
“אין לאף אחד, אדוני. ההון הפרטי הרב ביותר הרשום כיום הוא בסך 56 מיליון יחידות. המאזן המשותף הגבוה ביותר הרשום הוא 1,3 מיליארד יחידות. הסך הגבוה ביותר להוצאות ממשלתיות, ללא צורך בדיווח, מוגבל בהתאם לחוק ל־100 מיליון יחידות.”
“בסדר,” אמרתי. “מתי, בעבר, היתה למישהו כמות כזאת של הערצות?”
“מעולם לא, אדוני.”
“אם כן, מעולם לא יכול היה מישהו לעשות זאת. לכן ‘פרופאניס’ אינה קיימת,” נהמתי בכעס. “תארתי לעצמי מלכתחילה שכל העסק הוא שטות!”
“לא אמרתי זאת, אדוני. אתה דיברת רק על יחידות הערצה. לפני הקמת חברת ההערצה, כאשר אמצעי חליפין אחרים נמצאו בשימוש, היתה תקופה של כארבעים שנה בה התקיימו מספר מיצבורי הוֹן בעלי היקף מספיק.”
“או, כן,” אמרתי. “את מתכוונת ל’דור של מלכהעולם'.”
“כן, אדוני.”
זה היה לפני המון המון זמן. היקום עוד לא נחקר עד תומו באותם ימים.
“אוקיי,” אמרתי. “מה דעתך על הגישה הבאה – יש למצוא איפה נמצא אז הגבול החיצון, לקחת בחשבון כל אלמנט שאנחנו יכולים לחשוב עליו, ולמצוא איפה מלכהעולם היה בוחר לו, על פי רוב הסיכויים, לבנות לו פלנטה סודית על מנת לעסוק בחטאים האהובים עליו. האם זה מצמצם לגבינו את מרחב החיפוש?”
“ייתכן, אדוני. אזדקק למספר דקות כדי לתאם את האינפורמציה.”
“כמובן,” אמרתי, פותח עוד בירה. לפני שהספקתי לגמור את המשקה, הבזיקה החללית מפה תלת ממדית של צביר־הבית. כרגיל, סומן מקומנו בנקודה כחולה. היו שם גם כתריסר סימונים בירוק, מפוזרים על פני שבע גאלאקסיות.
“הסימונים הירוקים מראים על אזורי חיפוש מן הסוג שציינת, אדוני,” הסבירה החללית.
“טוב מאוד. זה נראה הקרוב ביותר,” שולח את ידי לעבר המפה ומורה באצבע על אחד הסימונים הירוקים. “נתחיל עם זה.”
“כן, אדוני. שינוי מסלול לעבר גלאקסיית סטאבינס.”
את שלושת הימים הבאים ביליתי בחיפושים מתמידים, כשגלאֵי החללית מכוּוָנים בכל עוצמתם כדי לאתר כל מקור חום קטנטן, העשוי להיות דומה ל’שמש' מתוצרת־בית של ‘פרופאניס’. היתה זו עבודה איטית ומשעממת, אבל התמדתי בה. וכשהייתי בטוח שאין משהו רלוונטי בסביבה, הורֵיתי לחללית לנוע לאזור הבא.
הוא היה גדול יותר, והחיפושים בו ארכו בערך שבוע. המוראל שלי התחיל לרדת, אבל ניחמתי את עצמי בכך, שאני מחפש במקומות מן הסוג הנכון. מעולם לפני־כן לא עלה בדעתי עד כמה גדולים הם האזורים הגאלקטיים הבלתי־מיושבים בידי אדם, אפילו בצביר־הבית, שם אתה בדרך כלל משוכנע שיש אנשים בכל מקום.
איך יכולתי לראות, שחיפוש זה עשוי להתמשך חדשים ארוכים. כמובן שלא רציתי לבזבז כל כך הרבה מזמני היקר. “תראי, חללית,” תבעתי, “איך נֵדע, שסוכני המה”מ לא חִפשו כבר באותם אזורים בדיוק, אחרי שעלו על הפיתרון שאני מצאתי?"
“אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שלא עשו זאת, אדוני,” השיבה החללית. “למעשה, ההסתברות שאנחנו חוזרים על מה שהם עשו היא 993. אדוני.”
“מה?” שאגתי. “למה לא סיפרת לי?”
“לא שאלת, אדוני.”
“הו, חול.” גנחתי. כמעט שבועיים הלכו לאיבוד! ולא יכולתי להאשים את החללית. לחלליות יש מעצורים על פליטת אינפורמציה, אחרת הן היו פותחות בשטף מחריש אוזניים, עם כל גירוי, ולו גם הקל ביותר.
“ובכן, נמאס לי מהג’וב הזה,” אמרתי בגועל. “אני הולך למקום כלשהו להתבדר.”
“טוב מאד, אדוני, אך אתה הורית לי לדווח לך מתי מצבך הפיננסי אינו מספיק על מנת לכסות פעילות מסויימת. ובכן, אתה נמצא עתה במצב כזה, אדוני.”
גנחתי; אני אבוד! אני והטעם היקרני שלי! “לעזאזל, אני זקוק לחברה!” התלוננתי.
"כן, אדוני. האוכל להציע לך חיקוי של – "
“לא! לא רוצה דברים כאלה!” שוטטתי בחוסר מנוחה סביב התא. לא היה מוצא – הייתי זקוק להערצות, וג’וב מטופש זה של מציאת ‘פרופאניס’ היווה את האמצעי היחיד להשגתן. כמובן, יכולתי לחזור לגרינסטייבל, כדי לראות אם יש משהו אחר לעשותו, אבל ידעתי שזה יעמיד אותי שם באור שלילי – לעזוב ג’וב אחד שלא בוצע על מנת לחפש ג’וב אחר, קל יותר.
אז הייתי חייב לגלות את ‘פרופאניס’.
פרופאניס!
“חללית, מה לעזאזל פרוש המילה ‘פרופאניס’?”
“זוהי בעיקרה מילה בעלת קונוטציה שלילית, אדוני, שפירושה ‘מנותק מדת, לא קדוש’.”
“זה מה שחשבתי,” אמרתי. “אוקיי, אז בואי ניגש לענין מזווית אחרת. חפשי לי כוכב מיושב שאין לו כנסייה.”
“בסדר גמור, אדוני.”
“רגע! מה ההסתברות שסוכני המה”מ כבר ניסו זאת?"
“מִדי גבוהה, אדוני – 997.”
“תשכחי מזה!” הייתי במצב רוח שלילי־מדוכא, עצבני, מתוסכל – ורציתי האליפוף בכל מאודי. אבל עישון אינו מצרך תיקני, ורצון חזק כל כך להאליפוף רק יגרום לי להעריץ אותה יותר.
“הו, חול. תני לי בירה.”
ישבתי זמן רב, שותה ומהרהר. הייתי משוכנע עדיין שהתשובה מצויה במילה ‘פרופאניס’. הצרה היתה, שאני לא עושה עסק רציני מענייני דת. אין לי שום מושג מה קדוש ומה לא.
“חללית, מה ההסתברות שהסוכנים נכנסו לקשר עם אבות הכנסייה?”
“בערך 992. אדוני.”
גנחתי. ברור, ששום רעיון שעולה במוחי אינו רעיון מקורי.
“והם כמובן דיברו עם ה’צינור',” מלמלתי.
“כן, אדוני.”
“ועם הנזירים שואבי החול?”
החללית היססה. “ההסתברות של דבר זה נמוכה יותר, אדוני, בערך 26. בדרך כלל לא מתייחסים לנזירים שואבי החול כאל אוטוריטה בעיני דת, אדוני.”
“הם עוסקים ביותר חול מאשר ה’צינור' עצמו. הוא עסוק מדי בלהיות אירגון.” חככתי בדעתי במשך זמן מה ואז פלטתי, “פני לעבר החול ואנחנו נלך לצוד לנו נזיר.”
“טוב מאד, אדוני.”
החללית לא שינתה כיוון – ככלות הכל, החול נמצא בכל מקום – אלא רק הגדילה את מהירותה. הייתי נפחד כל כך מפני מה שעמדתי לעשות, עד שהוריתי לחללית לשחרר חיקוי של חתיכה.
לא סיפרתי לה מה אני עומד לעשות, אך כאשר חלפנו בדהרה על פני הגאלקסיות האחרונות היא החלה לרעוד יותר ממני; אז נישקתי אותה והחזרתי אותה להקלטה.
“כמה עוד נשאר?” שאלתי.
“עוד שעה בערך, אדוני,” אמרה החללית. “אנחנו נכנסים עתה לאזור התופעות, אדוני.”
“אוקיי, רק אל תַראי לי אותן.”
“בהחלט לא, אדוני.”
אך על אף שלא יכולתי לראות מה קורה לחלל שמחוץ לחללית, יכולתי לחוש זאת. כל שיכולתי לעשות היה לשכב ברפיון, בלא לחוש רפוי כלל וכלל. עיני נסחטו מחוריהן וגרוני כמעט יצא מתוך פי.
מבעד לבעתה שאחזה בי, תמהתי כיצד הצליח האדם הראשון שגילה את החול לעמוד במשימה זו. הדבר היחיד שהמריץ אותי להמשיך היתה הידיעה, שכל זה ייגָמֵר בעוד כשעה. המגלה הראשון לא יכול היה לדעת זאת.
הרהרתי בכך עוד זמן מה, ועדיין הייתי שקוע בכך שעה שהתחלתי לחוש שהתופעות הולכות ונמוגות.
“מתקרבים לחול, אדוני,” הודיעה החללית.
התיישבתי לאיטי, “אוקיי, אני מוכן להסתכל בו,” הצלחתי למלמל.
החללית הראתה לי את הקירחול המשתרע על פני כל השמים. הוא זרח באור לבן חיוור (או כך לפחות מראות אותו החלליות. ייתכן שהיה חשוך לחלוטין) והיה חסר כל קווים מאפיינים. לטשתי עיניים.
היה זה דבר מוזר מאוד למראה, ועוד יותר מוזר למחשבה. רק הגודל עצמו מסוגל להמם אותך. משטח מוצק של חומר העוטף את היקום כולו כמו בועה בקליפה.
אך זה אינו סתם קליפה או אפילו קיר חול, על אף שהוא מכונה ‘קירחול’. ייתכן שהוא נמשך עד אין קץ, ויש לו עוד יקומים קטנים בדמות בועות נוספות, מיליארדים במספר. החופרים של ה’צינור' חדרו לתוכו עד לעומק של חמש דקות־אור, והחול עדיין נמצא גם שם.
משכתי בכתפַי, “האם אנחנו קרובים מספיק בכדי לראות בתי נזירים?”
“מגיעים לטווח ראייה, אדוני.”
“טוב. בואי נתחיל לחפש.”
החללית נכנסה לחיפוש לולייני לאורך פניו החיצוניות של הקירחול.
“בית נזירים זו פשוט חללית שנדחפת לתוך החול, נכון?”
“כן, אדוני.”
“אם הייתי נשאר באותו מקום כל הזמן, הייתי רוצה שיהיה לי משהו קצת יותר מעניין מאשר סתם חללית,” הרהרתי.
“זה יהיה קשה מאד עבור נזיר שואב־חול, אדוני. אם יעזוב הנזיר את הנקודה שלו ליד הקירחול, הוא לא יוכל לחזור אליה.”
“הו? למה לא?”
“הוא לא יוכל למצוא אותה, אדוני.”
“בטח שהוא יוכל למצוא…” התחלתי להביע התנגדות, ואז הפסקתי. המשטח היה עצום, חסר כל סימני זיהוי, ואזור התופעות גרם לדברים משונים ביותר בזמן ניווט. אם יקפוץ נזיר לעבר החלק המיושב של היקום, הוא עשוי לחזור לנקודה על הקיר המרוחקת טריליון שנות אור מנקודת המוצא שלו. הוא לעולם לא יוכל למצוא אותה.
מחשבה זו הובילה אותי למחשבה אחרת וקיבתי הצטמקה בקרבי.
“כמה נזירים שואבי חול ישנם, חללית?”
“קצת יותר משישה מיליון, אדוני.”
שישה מיליון חלליות קטנות מפוזרות על פני משטח העוטף את היקום כולו!
“החיפוש הזה,” אמרתי בשלווה מודגשת, “הינו חסר סיכוי כמעט כמו נסיון למצוא את פרופאניס על ידי ביקור בכל גרם שמיימי ביקום.”
“מדובר בערך באותו סדר גודל של חוסר הסתברות, אדוני,” הסכימה החללית.
“הפסיקי את החיפוש ותני לי האליפוף,” אמרתי.
אחרי רגע ארוך השיבה החללית, “טוב מאד, אדוני.” ונתנה לי אחת.
ישבתי שם ועשנתי אותה, בלי לשים קצוץ על כמה הערצות שהיא עולה לי. הייתי דפוק לחלוטין. בלי שום סיכוי. סוף. החיפוש האחרון – אבוד.
גחכתי והשלכתי הצידה את בדל האליפוף שלי.
“נשארו רק שתי אפשרויות, חללית. התאבדות; או להפוך לנזיר, ואין לי ראש להתאבד. תרדי לחול.”
“כן, אדוני.”
הקירחול התקרב והלך. הורגשה מהלומה קלה כשנוצר המגע.
“הגענו, אדוני.”
“טוב, תפתחי לי פתח אל החול. אני לא יכול לשאוב חול דרך הקיר הארור שלך.”
החללית פתחה לי פתח אל צד החול ואני יצאתי משם החוצה ויצרתי מגע ממשי עם החול. הוא היה כל כך חלק, עד שנדמה היה שהוא רטוב, אך לא כך היה המצב. יכולתי לראות את גרגרי החול ממש מתחת למשטח החלק, אך לא יכולתי לגעת בהם.
שום דבר פרט למחשבה, למשל, נשמה, או חוש של ‘צנור’, לא יכול היה לחדור מבעד למשטח החלק. ישבתי בשקט, לטשתי עיני במבט יציב לעבר גרגרי החול והתרכזתי.
חמש דקות או שעה שלמה מאוחר יותר צחקקתי וויתרתי על כל העניין. לא יכולתי לבצע את השאיבה המנטלית, כך שברור שלא אוכל להיות שואב־חול.
נכנסתי מבעד הפתח והלכתי לעבר התא שלי כדי לצחוק על זה.
“אני לא מסוגל לעשות כלום, חללית!” רעמתי בעליזות. “אפילו דבר דפוק אחד! נכון שזה יוצא דופן?”
“כן, אדוני.”
“כמה עלתה לי ההאליפוף?”
“שש יחידות הערצה, אדוני.”
הדבר חילץ אותי בין רגע מההיסטריה שלי. רק שש? אבל אז הבנתי שלא הערצתי אותה. הייתי עצבני מדי לזה. לקחתי אותה כמו תרופה.
“אני לא מסוגל אפילו לפשוט רגל,” גיחכתי, אך העליצות נעלמה לה. “הו, חול, חול, תציעי משהו, חללית.”
“הרעיון שלך להתייעץ עם שואב־חול היה רעיון מבטיח, אדוני.”
“מה קרה לך?” השתוללתי. “רק עכשיו ניסינו…” סתמתי את הפה כשנוכחתי לדעת ששכחתי משהו. לחצתי על עצמי להיזכר מה זה. “אוקיי, אז יש נזירים שמבצעים מדי פעם מסעות לאזורים המיושבים. איפה נחפש אותם?”
“כדאי לנסות את אחת הפלנטות שעל גביה הם מוכרים את החול שלהם, אדוני. אלה נמצאות על גבול אזור התופעות ומתמחות בתיירות דתית. החול נרכש על ידי כל מיני סוחרים ואנשים על מנת לשלבו באנדרטאות קדושות וכדומה.”
“הו, כן,” נזכרתי. “לדודה שלי ג’ודילין היה משהו כזה. איזו פלנטה?”
“הוסאבר היא כנראה הפלנטה המקובלת ביותר, אדוני.”
“נו, קדימה, ניסע לשם.”
ואכן, בהוסאבר מצאתי לי נזיר. הוא היה בחור מגודל עם פרצוף שקט וזקן מלוכלך. תפסתי אותו כשיצא ממשרדו של סיטונאי במוצרי החול.
“אבקש סליחתך, הוד קדושתו,” אמרתי בנימוס. “אבל אמרו לי שאתה שואב־חול. אפשר להחליף איתך מילה?”
הוא הביט בי ואמר, “בטח, נערי. מה מטריד אותך?”
“זה,” אמרתי, שולף לו את הפתק עם השרטוט של פרופאניס. “אני מנסה לגלות את המערכת הזאת. אם תוכל לספק לי אינפורמציה שתוביל אותי אליה, אני אמצא את ידיעותיך ראויות להערצה, אדוני.”
הוא נטל את הנייר והציץ בו.
“עצוב,” מלמל. “מה עצוב. אנשים מסכנים אלה, החיים בבּוּרוּת, הם חוטאים.”
“איזה אנשים מסכנים, הוד קדושתך?”
“תושבי מערכת זאת, ‘פרופאניס’,” אמר.
“הו.”
“ולוואי שיברך האישחול את חיפושיך, אדוני הצעיר, כדי שעולם זה יזכה בגאולתו,” אמר ביראת־שמיים. “אני מצטער על כך שהאינפורמציה המעטה שלי אודות העולמות ביקום אינה יכולה להועיל לך.”
“הו, זה לא בדיוק מה שציפיתי. אני רוצה לדעת מה קדוש ומה לא קדוש. בשרטוט זה, למשל. האם יש בו משהו שגורם לפרופאניס להיות בלתי קדוש? אולי הלווין הבוער הזה?”
הוא לטש עיניו לעברי. “אתה מתכוון לומר, נערי, שאינך רואה את חילול הקודש שבציור זה?”
“לא, הוד קדושתו,” הודיתי בביישנות.
“הומפף. כלתה הרגישות מן היקום. הוצא עט ונייר, נערי.”
עשיתי זאת.
“מה הרגשת כשציירת?”
“פשוט כוכבים… כוכבים מחומשים,” השבתי.
“תן לי לראות את השרטוט שלך.” הוא נטל אותו, הביט בו וקימט מצחו בזעף. “לא הצלחת לקלוט את התחושה שבשרטוט המקורי,” מתח ביקורת. “הבט בו שנית, ונסה לשרטט אותו בדיוק כפי ששורטט במקור.”
משכתי בכתפי וניסיתי שנית, כשהנזיר מציץ מעבר לכתפי.
“זה יותר טוב,” אישר. “מה הרגשת הפעם?”
הרהרתי בכך ואמרתי, “כמו לצייר… קיר מוצק… קיר מוצק של כוכבים.”
“אהה! ומאחר שטבע אנוש הינו, במהותו, בלתי משתנה, הרי שהאיש שצייר את השרטוט של מערכת ‘פרופאניס’ התכוון גם הוא לצייר קיר מוצק של כוכבים!”
“אבל זה נראה כמעט זהה לצורה בה מציירים כוכבים גאלאקטיים מסביב למערכת־כוכבים,” התנגדתי.
“כמעט,” הסכים. “חוץ מהתחושה.”
“אתה רוצה לומר, שהברנש ששירטט את מערכת פרופאניס חשב באמת שמעבר ללויין השביעי המטושטש הזה יש רק קיר של כוכבים?” שאלתי בחוסר אמון.
“כמובן, והמשמעות ברורה. השרטוט מייצג קוסמולוגיה של חברה מבודדת ובורה.”
הנדתי ראשי בספקנות, “אך אם הם כה בורים, כיצד הם יודעים שעולמם אינו קדוש?”
“שכן, מאחר שהעולם נמצא במרכז המערכת, הוא רחוק ביותר מקיר הכוכבים, שאליו מתייחסים, כנראה, אותם אנשים בטעות כאל מקום משכנו של האישחול… של אלוהים, כפי שהם קוראים לו.”
המשכנו לשוחח במשך זמן מה אודות דברים, כמו איך זה שהאנשים שם הפכו להיות כה בורים זמן קצר לאחר שזכו ב’שמש' שלהם ואיכלסו את עולמם. לנזיר לא היתה תשובה לשאלה זאת, והשאלות שעליהן השיב לא יכלו לעזור לי במציאת המערכת…
בכל אופן, על גבי השרטוט נכתב, כי הממשלה מעונינת באינפורמציה נוספת אודות פרופאניס', ומה שהנזיר סיפר לי על קיר הכוכבים נראה לי שווה משהו.
“מה שסיפרת לי עשוי להיות לי לעזר,” אמרתי, “ואם כך יהיה, אעריץ את חוכמתך במידה זהה למחצית היחידות שאקבל.”
הנזיר משך בכתפיו, “אין צורך, נערי. הערצה אינה מעניינת אותי כלל וכלל. לך, ויהיו ברכותי עמך, נערי.”
“אז רב תודות לך, הוד קדושתו,” גמגמתי, המום במקצת לשמע אדישותו של הנזיר להערצות. איזה בן־אדם מסתפק במועט היה הנזיר הזקן הזה!
חזרתי על החללית שלי, “היכן נמצא משרד ה’ועדה המתמדת' שליד משרד המשפטים?” שאלתי.
“בכדור־הארץ הישן,” השיבה החללית.
“אז לשם אנחנו הולכים, חזרה לגאלאקסיית שביל־החלב,” הודעתי בעליזות. “לא מצאתי את פרופאניס, אך יש לי אינפורמציה שעבורה תשמח הוועדה להעריץ אותי בסך של כאלף או אלפיים יחידות. ל־211 יחידות שלי יהיו עוד מעט הרבה חברות, חללית.”
“אבקש את סליחתך, אדוני, אך מאזנך עומד עתה על 32 יחידות,” תיקנה אותי החללית.
“מה? מה קרה?”
“אתה חווית לפני זמן מה התפרצות של הערצה כלפי הנזיר, אדוני, בסוף הראיון שלך עימו.”
השקרן הזקן! הוא עבד עלי!
למרות שמערכת ‘ארץ’ היא מקום המשיכה הגדול ביותר ביקום לתיירים, אני אוהב לבקר שם רק לעתים רחוקות. הפעם עברתי ליד אזור שבתאי, הענק הגאזי בעל הטבעות, והאטתי את החללית למשך זמן מה על מנת להביט בו. לפחות למטרה זו שבתאי הוא מספיק טוב.
שבתאי המשיך לרחף במחשבתי בזמן הירידה לעבר כדור הארץ. קימטתי את מצחי וחזרתי להביט בשירטוט בכדי לרענן את זכרוני בקשר למה שאני עומד לספר לברנשים ב’ועדה המתמדת'.
והנה, שוב ראיתי את שבתאי!
לא… זה היה רק הכוכב השביעי המוכתם – בשרטוט של מערכת ‘פרופאניס’. הכתם נראה דומה מעט לטבעת מצוירת בדיו גרועה.
האם יש לכך משמעות כלשהי?
הנדתי בראשי. שבתאי היה פלנטה, לא לויין. והוא לא היה הכוכב החיצוני ביותר במערכת. היו עוד אוֹרַאנוּס, נֶפטוּן, פלוּטוֹ ועוד שני כוכבים חסרי שם שהיו רחוקים יותר. אבל בכל זאת…
אמרתי, “חללית, אל תנחתי, היכנסי למסלול סביב כדור־הארץ ותני לי לראות את הרקיע.”
“כן, אדוני. איזו הגדלה?”
“בלי הגדלה. תני לראות אותו כמו שהוא נראה.”
החללית הבהבה והפכה בלתי נראית, ואני לטשתי עיניים החוצה. למעלה, נראו הכוכבים, מסודרים בקונסטלציות הישנות והמוכרות.
לא לקח לי הרבה זמן לזהות את הירח, מאדים ושבתאי. “איפה צדק, חללית?”
“כדור־הארץ מסתיר אותו כרגע, אדוני.”
“אז מה בקשר לאורנוס?”
“כאן, אדוני.” חץ מהבהב נדלק, מצביע לעבר חלל ריק.
“אני לא רואה אותו שם, חללית. תבדקי את עצמך.”
“אני צודקת, אדוני. אורנוס מאיר באור חלש מדי מכדי לזהותו ללא הגדלה.”
“'הא. גם נפטון?”
“כן, אדוני.”
קמטתי שוב את המצח. הנה אני עולה על עוד נתיב מוטעה, אמרתי לעצמי.
אך העובדה נותרה בעינה – שבתאי היה הכוכב החיצוני ביותר במערכת ‘ארץ’, אותו ניתן לראות ללא הגדלת אור.
“חללית, בואי נגדיר זאת במונחים הפשוטים ביותר,” אמרתי. “כמה גרמי שמיים הנעים על רקע הכוכבים יכול אדם לראות מעל גבי כדור־הארץ בעיניים בלתי מזוינות?”
“שבעה, אדוני, הלויין של כדור הארץ – לונָה, וכוכבי הלכת כוכב, נוגה, מאדים, צדק ושבתאי.”
“אוקיי. האם שמת לב לכתם דמוי הטבעת של השרטוט?”
“כן, אדוני.”
“אוקיי. בואי נניח, ש’פרופאניס' זה כדור־הארץ, והשרטוט נעשה לפני הרבה־הרבה שנים, לפני שנתגלתה תעבורת־החלל או הגברת האור, ואיזה בחור רואה שלשבתאי יש טבעות, והוא מנסה להוסיף אותן לשרטוט, וכך נוצר הכתם הזה. מה דעתך?”
“כדור־הארץ אינו מרכז המערכת, אדוני,” הגיבה החללית.
“אולי לא, אבל מאיפה שאיזה בּוּר שמסתכל מכדור הארץ ידע על זה?” התווכחתי. “לגביו, ההבדל בין השמש לשאר הפלנטות טמון רק בהבדלי הבהירויות שלהן וכל מסלולי הכוכבים המורכבים מבלבלים אותו לגמרי בין כה וכה, ואז הוא מוותר על הכל ומסמן אותם במסלולים פשוטים ועגוּלים.”
“זה אפשרי, אדוני. נותרת רק בעיית השם, ‘פרופאניס’.”
הרהרתי לרגע. הדברים שאמר הנזיר אודות מרחקו של העולם מקיר הכוכבים חזרו והדהדו במוחי. אך יתכן שזה היה יותר מכך.
“חללית,” אמרתי בלהט. “לו הייתי תקוע כל חיי על פני כוכב אחד, בלי יכולת להיחלץ ממנו, הייתי מוצא לו כינוי הרבה יותר גס מאשר ‘פרופאניס’!”
דממה השתררה למשך רגעים מספר. אחר כך אמרה החללית, “ההסתברות היא 992. שמצאת את ‘פרופאניס’ אדוני.”
רגע ארוך ישבתי ללא נוע. הרגשה זו של שַלְוָה ובטחון היתה חדשה עבורי, ורציתי לשבוע ממנה כי חשבתי שהיא לא תארך זמן רב.
אך טעיתי.
הבטחתי לעצמי, שאם אי פעם אצבור צרור רציני, אלך לבימיאל; אז אחרי שלקחתי את 8000 היחידות שלי – שמתי פעמי לשם. ובמי אני נתקל מיד עם יציאתי, אם לא בחתיכה מכל החתיכות – לומיס נלאנס.
חשפתי אליה את שיני בחיוך רחב. “את לומיס ואני בוז’ה ריילסטן,” אמרתי. “קיוויתי שאזכה להכיר אותך.”
“כמה מתוק מצידך, בוז’ה”, השיבה, לפי הנוסחה המקובלת. “אני באמת הייתי רוצה למצוא לך זמן כרגע, אבל… אתה מוכן להמתין רגע עד שאבדוק בחללית שלי אם לוח הזמנים שלי פנוי?”
“בטח.”
היא מיהרה לבדוק אותי. גם זה חלק מהטקס, כמו שאתם יודעים אם רדפתם אי פעם אחר חתיכות. היא רצתה לראות אם אני יכול להרשות אותה לעצמי, ואם אני טיפוס מעריצָני. לא היה לי מה לדאוג בקשר לשני הדברים האלה. והנה, כמובן, לומיס חזרה מייד, כולה שקיקה וקסם אישי. “זה נפלא, בוז’ה! במקרה יש לי יומיים פנויים!”
“יופי!” אמרתי.
“בחללית שלי או שלך?” שאלה.
“שלך. החללית שלי היא אמבטיה זקנה שאני כבר מזמן רציתי למכור. אולי אני לא עושה את זה מסיבות סנטימנטליות.”
צעדנו יד ביד לעבר החללית שלה. “אני אוהבת גברים סנטימנטליים, בוז’ה.”
ביליתי יומיים נהדרים עם לומיס… אם כי שונים מבילויים עם חתיכות אחרות, במובנים מסויימים. למשל, קיבלתי את הרושם שלומיס נהנית מכל זה, לא רק מתאמצת לזכות בהערצתי.
כשחזרתי לכדור המעופף שלי אמרתי, “בואי ניסע לגרינסטייבל, חללית. אני רוצה לראות איזה ג’ובים יש בשוק. המאזן שלי הצטמק בטח בצורה רצינית.”
“טוב מאד, אדוני.”
“עד כמה הצטמק המאזן?”
“מאזנך עומד על 8332 יחידות הערצה.”
“אבל… את רוצה להגיד שאני עוד הרווחתי 300 יחידות מלומיס?” שאלתי בתדהמה.
“כן, אדוני.”
הרהרתי על זה. “אולי זה נובע מבטחון־עצמי?”
“ייתכן, אדוני.”
לומיס ביקשה ממני לחזור בקרוב. למעשה היא ממש התחננה לפני. ובכן… אני עוד אשוב, אבל לא רציתי שתחשוב שאני מחפש רק את היחידות שלה. אולי, ככלות הכל, הגיע הזמן שאני אחשוב על השתקעות במקום כלשהו. אבל רציתי קודם למצוא כמה דברים מענינים לעשותם.
אישי! לא להעתיק:
משרד המזכירות החמישית
הועדה המתמדת
משרד המשפטים
נוראם פארק, כדור הארץ.
אל:
אדון וגב' ווארדין ריילסטאן
הלבאס־ווסט, סקטור 5040־ק
טאליסמאט, ק.ג.
ווארד ודיטה היקרים,
בקשתך שאטפל בבוז’ה הצעיר הגיעתני ברגע הנכון. ידיד שלי במחלקה לפילוסופיה הִסטורית שירטט משהו, שנראה בעיני כאתגר אידיאלי עבור בנכם. באמצעות אחד מאנשי הקשר של המשרד בגרינסטייבל, הצלחתי להעביר אליו את המשימה. בפניו הועמדה המשימה לזהות את ‘כדור־הארץ’ מתוך שרטוט של היקום כפי שאיש כדור־הארץ הפרה־היסטורי יכול היה לבצע.
קרוב לוודאי, שבוז’ה עצמו יספר לכם הכל בהזדמנות הראשונה שיבקר בכדור־הארץ, כך שלא אכנס לפרטים. די אם אומר שהוא פתר את הבעייה, תוך שהוא זוכה, במהלך הענין, במעט בגרות נפשית לה היה זקוק ביותר. משוכנעני, שמעתה והלאה הוא יוכל לסעוד עצמו ברחבות, וכי היקום כולו יהיה מונח לרגליו.
ההוצאות הכרוכות בדבר, בסך של מעט יותר מ־8000 יחידות יכוסו על ידי מענקי פיתוח הערצה מטעם משרד האוצר אותם הועידו לרשותנו באמצעות חילופים בין־משרדיים. כך שאינכם חייבים לדאוג לעניין זה.
ובבקשה מכם, אנא אל תטרחו להודות, שכן אני תמיד שמח לסייע ביד ידידים וותיקים. אם זכיתי בהערצתכם במידה קטנה, הרי באתי על גמולי.
בברכה,
ראפור וויסוסבורג.
- ‘אורווה ירוקה’ באנגלית. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות