סיאנסים, ספרות ומוסיקה מוכתבות    🔗

התופעה הבאה שבה נעסוק היא הסיאנס. על סיאנסים כבר נכתבו מיליוני מלים. כדי למנוע ויכוח־סרק, ולפנות את הדעת לסיפורי האמת שאביא להלן, אני מוכן כבר עתה לומר בפה מלא, כי רוב הסיאנסים שעליהם קראתי עשו עלי רושם שלילי לגמרי, וחזקה על המדיומים שערכו אותם שהם שארלטנים מוכשרים, במקרה הטוב, או רמאים גסים ופרימיטיביים, במקרה הרע. אחרי האמור לעיל – מה דעתך על העובדות הבאות:

איילין גארט

איילין גראט האמריקאית היתה אחד המדיומים המפורסמים בעולם כולו. אשה שוחרת־דעת זו העמידה ללא תמורה את כשריה הבלתי רגילים לרשות אנשי המדע, ובמשך עשרות שנים, כמעט עד יום מותה ב־15.9.70, נערכו עליה ואיתה עשרות מחקרים. ב־2.10.1935 ביקש ד"ר הארי פרייס, מנהל המעבדה הלאומית האמריקנית למחקר הנפש, לערוך סיאנס עם איילין גראט ב־7 באוקטובר. בשעות המוקדמות של ה־5 באוקטובר התרסק בצרפת מטוס־נוסעים בריטי חדש חדיש מדגם ‘אר־101’. כל אנשי הצוות ורוב הנוסעים נספו, פרט לשישה ניצולים.

הסיאנס עם גב' גראט התקיים כמתוכנן, במטרה להתקשר עם רוחו של סיר ארתור קונאן־דויל. אך ברגע שנכנסה המדיום לטראנס, הודיע ‘אוֹבְּנִי’ (הרוח המקשרת בין המדיום לעולם הרוחות), כי מישהו בשם אירווינג מנסה להעביר הודעה.

גב' גראט החלה לפתע לדבר בקול שונה. היא נשמעה כאילו עולה לה הדיבור בקושי רב. אך מתוך המשפטים המקוטעים שאמרה התקבלה תמונה שלמה ומפורטת על התרסקות המטוס ועל הסיבות שגרמו לתאונה הקטלנית.

חקירת נסיבות התאונה אימתה את כל הפרטים שנתקבלו בסיאנס של גב' גראט, אם כי לאיש מהנוכחים בסיאנס, כולל המדיום, לא היה כל מושג בתעופה.

ניתח פרופ' פרייס את משמעות הסיאנס: “לא ייתכן, כי היה ביכולתה של גב' גראט להשיג בדרך טבעית את המידע על אודות המטוס. תוצאות הסיאנס מחזקות את ההיפותזה של הישארות הנפש, במיוחד לאור העובדה, כי לא יתכן כאן הסבר טלפאטי, לא רק שאיש מבין המשתתפים בסיאנס לא חשב על התאונה, אלא שגם אם היה מישהו מאתנו מהרהר בכך, עדיין לא יכול היה לקלוט בדרך טלפטית משהו ממוחם של הניצולים על הסיבות לתאונה, כיוון שלאיש מהם לא היה מושג על כך. בנוסף לכך – איש מבין הנוכחים לא התמצא כלל בתעופה, ולא היה מסוגל אפילו להעלות איזו שהיא השערה על סיבות התאונה. לכן לא יתכן שגב' גראט קלטה את המידע ממוחו של אחד המשתתפים.”

אחד המדיומים הגדולים שבכל הזמנים היה הכומר האנגליקני וויליאם סטיינטון מוזס (1839–1892). באחד הסיאנסים דיברה מגרונו ‘רוח’ שהתיימרה להיות רוחו של אחד, אברהם פלורנטין, שנפטר בברוקלין שבועיים לפני־כן, בגיל 83. איש מהנוכחים לא הכיר אדם בשם זה, אולם בחקירה שנערכה התברר, כי איש בשם זה אמנם מת בברוקלין בתאריך שנקבע בסיאנס (5 באוגוסט), וכי כל שאר הפרטים היו נכונים.

דוגמה מאלפת אחרת היא המקרה של ‘פיישנס וורת’.

גברת פרל קארן, עקרת בית אמריקאית צעירה, החלה, בהשפעת ידידים, לעסוק ב’לוח האואיג’ה' (‘לוח האותיות’, שעליו ‘רצה’ הכוס בסיאנסים מסוג זה). גב' קארן היתה אשה נורמלית, בריאה, ללא כל נטיות מיסטיות או כשרונות מיוחדים. לאחר מספר סיאנסים על גבי לוח האואיג’ה נתקבלה ‘הודעה’ מיישות ערטילאית, שטענה כי שמה פיישנס וורת, והיא רוחה של נערה אנגליה, שחייתה במאה ה־17. במשך הזמן עברה גב' קארן ל’כתיבה־אוטומטית' (בתופעה זו לא נעסוק ברשימותינו, אך טיבה ברור מתוך שמה), ובמשך שנים נרשמו בדרך זו כרכים שלמים, אשר הוכתבו על־ידי אותה יישות ערטילאית ‘פיישנס וורת’.

לא רק חוקרי פ"פ, אלא אף פילולוגים ובלשנים תהו על התופעה התמוהה של פיישנס וורת. לדעת הפילולוגים אין כל ספק, כי הביטויים הספציפיים שציינו את ההודעות והמלים העתיקות, שיצאו מכלל שימוש מזה מאות שנים, מקורם בתקופה שמלפני המאה ה־16. איך יכלה עקרת־בית אמריקאית ממוצעת, חסרת השכלה מיוחדת, ללא ידיעת הספרות האנגלית בכלל והספרות העתיקה בפרט, וללא כל נסיון קודם בכתיבה – לחבר רומאנים היסטוריים מצויינים בשפה ארכאית, הכוללת ביטויים שיצאו מכלל שימוש זה מאות בשנים?

אומרת רובּי ייטמן, מזכירת ‘החברה הבריטית לחקר הנפש’: “הבעיה הניצבת בפנינו היא זו – מי היא אותה פיישנס וורת? – האם היא אותה נערה מן המאה ה־17, כפי שהיא מתיימרת להיות, או שמא אין היא אלא ‘אישיותה המשנית’ של גב' קארן?”. בתשובה היא מצטטת את הפסיכולוג הנודע ד"ר ואלטר פרנקלין פרינס: “אדם החוקר פרשה זו ניצב בפני שתי אפשרויות – לשנות את מושגיו על מה שקרוי ‘תת־הכרה’, כדי לכלול בה את כל האפשרויות שלא היה לנו מושג עליהן; או להשלים עם ההנחה, כי באמצעותה של הגב' קארן פעל משהו, שאינו נובע מתת־הכרתה.”

בפרשה זו של פיישנס וורת נרמזת עוד תופעה פ"פ מעניינת והיא ‘ספרות מוכתבת’, שבה נעסוק בהמשך. נוסיף עוד, כי ניסויים להתקשר עם רוחות (ואולי – למען ההידור המדעי – עם יישויות ערטילאיות על־פיסיות) נעשים היום בשורה ארוכה של מקומות בעולם, ובהם מעורבים מדיומים של אמת ומדענים רציניים. גם בארץ נעשו ונעשים נסיונות מסוג זה, אך מכיוון שלא נטלנו רשות להזכיר שמות לא נעשה זאת. נזכיר רק סיאנס אחד, שפורסם בזמנו בכל העיתונים, שבו נכחו עיתונאים (שכמה מהם אני מכיר, ואין ספקנים־ציניים גדולים מהם!), סופרים ומדענים. בסיאנס זה נתקבלה הודעה, אשר הזהירה את חנה מרון מאסון המצפה לה בנסיעה לחו"ל. אזהרה זו באה זמן מה לפני התקפת המחבלים על מטוס אל־על במינכן, שבו כזכור נפצעה השחקנית המהוללת פצעים קשים.

לסיום פרשה זו של סיאנסים נזכיר עוד את התעניינותו הרבה של הנשיא לינקולן בתופעה זו, ובתופעות הנסתר בכלל. אין ביוגרפיה רצינית של גדול נשיאיה של ארה"ב, שלא ייזכרו בה חלומותיו הנבואיים של לינקולן, ובייחוד החלום שבו חזה את מותו לפני תום כהונתו. (כדי למנוע את השאלה שישאל הספקן: מדוע אם כן לא נמנע הנשיא מללכת לתיאטרון באותו ערב גורלי שבו נורה? – נציין, כי הנשיא לא חלם על מועד ואופן הירצחו; בחלומו ראה עצמו סובב באולמות רחבים, ובאחרון מהם ראה חייל הניצב במשמר כבוד ליד ארון מתים מכוסה בדגל האמריקאי. ‘מי מת?’ שאל לינקולן. ‘זהו הנשיא’ – היתה תשובת החייל בחלום.)

הסופר והמשורר האמריקני המפורסם קארל סנדברג (שהוזמן ע"י הנשיא קנדי לקרוא שיר בטקס השבעתו – סמיכות הפרשיות לינקולן־קנדי מעניינת!) כתב בביוגרפיה שלו על לינקולן, כי לאחר מות בנו של הנשיא, וילי בן ה־11, בשנת 1862, נערך בבית הלבן סיאנס עם מדיום ידועה, הגברת לורי. כנראה שהנשיא שוכנע, כי מאז ועד יום מותו נערכו בבית הלבן סיאנסים רבים, מהם עם גב' לורי. ומהם עם המדיום הצעירה מורין מיינארד.

בספר זכרונותיה של מיינארד (1891) מספרת המדיום כיצד, בעיצומה של מלחמת האזרחים, הובהלה פעם ללשכת הנשיא, שהיו בה מלבדו עוד שני גברים לבושי מדים, שסימני דרגותיהם הוּסווּ. לבקשת הנשיא נכנסה האשה לטראנס, וכשהקיצה ממנו מצאה עצמה עומדת ליד מפה גדולה של מדינות הדרום, כשעיפרון בידה. לינקולן ואחד הקצינים היו רכונים מעל המפה, והקצין השני ניצב באמצע החדר והתבונן בה בתדהמה. “מפליא, מפליא,” מילמל הנשיא. “באיזו מידה חופפים הקווים שציירה את תוכנית המיבצע שלנו.” לפתע הבחינו הנוכחים, כי המדיום הקיצה מן הטראנס והדיון נקטע מיד.

התופעה האחרונה שנעסוק בה הפעם תהיה ספרות מוכתבת ומוסיקה מוכתבת.

בחודש נובמבר 1969 אירחו כמה עשרות מחברי האגודה התל־אביבית לפארפסיכולוגיה בביתה של חלוצת הפ"פ בישראל מרגוט קלאוזנר ז"ל, את הסופר האידי הגדול יצחק באשוויס־זינגר, שזכה לא מכבר בפרס נובל ובהכרה בינלאומית.

בשוויס זינגר

בחיוך ‘ממזרי’ אמר באשוויס לנוכחים: “כפי שאתם רואים, הריני בשר ודם בכל רמ”ח אברי. אלא שאין זה סותר את התעניינותי בעולם הרוחות, שמציאותן נטולת־הבשר אינה זקוקה להוכחה. כל אימת שאני מתחיל לעבוד על ספר חדש נופלת עלי מין חולשה רוחנית. או־אז פונה אני אל הכוחות הרוחניים המקיפים אותנו, ומבקשם שיסייעו בידי לגמור את הספר.

“…אחד מסיפורי ששמו העבד (יצא בעברית ב’ספריה לעם' של ‘עם־עובד’) עוסק במאה ה־17. מבקרים והיסטוריונים התפלאו על בקיאותי היוצאת מן הכלל בתקופה זו, והביעו הערכה למחקר ההיסטורי המעמיק, שעשיתי לצורך כתיבת הספר. האמת היא, שלא עשיתי שום מחקר. שעה שהתיישבתי לכתוב את הסיפור אירע לי דבר מוזר. לפתע השתלטה עלי ההרגשה שהמאה ה־17 נהירה לי כאילו חייתי שם. חשתי שאני מכיר היטב את גיבוריי וקרוב אצל השקפותיהם, מקצועותיהם, דרך חייהם וערכי חברתם. אינני אומר חלילה,” סיים הדובר ספק ברצינות ספק באירוניה, “כי יצחק באשוויס של המאה ה־20 הוא גלגולו של אדם שחי במאה ה־17, ובכל זאת – חשתי עצמי במאה ה־17 כבן־בית גמור.”

טענה דומה השמיעה הסופרת האנגליה ג’ואן גראנט, שכתבה שבעה רומנים היסטוריים ללא כל מחקר מוקדם. אשה זו טוענת, כי חלק מספריה ‘הוכתבו’ לה, ובחלק אחר השתמשה במידע, “הזכור לי מגלגולים קודמים.” גם במקרה זה ציינו המבקרים־ההיסטוריונים את המהימנות הגמורה של הכתיבה, הן בעובדות והן באווירה, וספרה של גראנט, ‘פרעה בעל הכנפיים’, הפך רב־מכר בשבע שפות.

סופרים וספרים שהעידו על עצמם כי יצירתם הוכתבה להם, בחלום או בהקיץ, הם – סמיואל טיילור קאלרידג', מחבר הפואמה הנפלאה ‘קובלא חאן’, הטוען כי יצירה זו הוכתבה לו בחלום “מלה במלה” אוֹאֵן מרדית (שם־עט של הלורד א' ר' ליטון, שהיה גם מדינאי בריטי חשוב ובשנת 1876 כיהן כמשנה־למלך בהודו) ויליאם באטלר ייטס, מגדולי השירה האנגלית; פאול הייזה, סופר שנשכח במקצת, אך בזמנו היה מפורסם מאוד ואף זכה בפרס נובל; גיתה; ואלטר סקוט; ויליאם בלייק; סווינבורן; דיקנס; פרנסואה מוריאק; ויליאם פוקנר; אלכסנדר בלוק; קיפלינג; רוברט לואי סטיבנסון (מחבר ‘אי המטמון’ וד"ר ג’קיל ומיסטר הייד') ורבים אחרים, הנמנים עם השורה הראשונה של הסופרים בתקופות שונות.

ש"י עגנון

נסיים בעדותו של ש"י עגנון. את הדברים רשם מפיו פרופ' אהרון צייטלין בחודש סיוון תשכ"ו. אמר עגנון:

“כתבתי ‘חופת־דודים’ שלי, עד שהגעתי למקום שלא יכולתי ‘לזוז’ משם. נבצר ממני להמשיך. רפו ידי. סוף שנמסרו לי בלחש המשכם של דברים. שמעתי קול לוחש ואומר. אות באות נאמר לי הכל.”

הסיפור הבא, אף הוא קשור בעגנון, אין עניינו ספרות מוכתבת, אלא כתיבה חזונית, ואני מביאו כאן בשל ייחודו המופלא ולכבודו של עגנון. הכוונה היא לסיפורו של עגנון ‘לאחר הסעודה’, שפורסם לראשונה בחוברת ‘מולד’ (יולי–אוגוסט 1963). סיפור זה אין לראותו אלא כנבואה, כי עגנון מתאר כאן בפרטות, אם כי ברמזים סמליים, את מותו, את עזיבתו את העולם הזה (שאותו הוא מכנה ‘בית הסעודה’), עלייתו השמיימה בשלביו של סולם דמיוני, ואת הלווייתו וקבורתו בהר הזיתים, וזאת ארבע שנים לפני מלחמת ששת הימים! ארבע שנים לפני שחזר הר הזיתים לידי יהודים!

אחת התופעות היותר מדהימות של ה’מוּכתָבוּת' היא רוזמארי בראון, עקרת־בית אנגליה, הכותבת מוסיקה אשר, לטענתה, ניתנת לה, כשהיא בהכרה מלאה, על־ידי קבוצה של מלחינים דגולים, הנמצאים ‘בצד השני’, וביניהם ליסט, באך, בטהובן, שופן, דביוסי, מוצארט, שוברט ורחמנינוב. לפני כעשר שנים נדפס בלונדון אלבום תקליטים (פיליפס 049 6500) הכולל מיצירות המלחינים שהכתיבו לרוזמארי בראון, דבריה עליהם (“ליסט אדיב וסבלני”: “שופן הציל אותנו משיטפון באמבטיה”: “דביוסי פרוע, דומה ל’היפי'”…), והקדמה – פרי עטו של סיר ג’ורג' טרווליאן. מהקדמה זו נצטט דברים אחדים:

פרנץ ליסט

"… רוזמארי בראון כבר עברה את גיל ה־40. כשהיתה נערה היא שמעה בראשה מוסיקה אלוהית. יותר מאוחר הבחינה ב’איש מבוגר' מעולם הרוחות, אשר סיפר לה, שיום אחד הוא ומלחינים גדולים אחרים יתנו לה מוסיקה נהדרת וילמדו אותה לנגן. היא גילתה בעצמה כוחות רוחניים בלתי רגילים. לא היה לה שום כשרון מוסיקלי יוצא דופן. לפני המלחמה לקחה מספר שיעורי פסנתר, ויכלה לנגן על פסנתר לא רע. בזמן המלחמה לקתה בשיתוק, אך היא הבריאה ויכלה שוב לנגן.

בשנת 1965 דברים התחילו להתרחש. היא הבינה שה’מדריך' שלה הוא פרנץ ליסט. היא גילתה כי ביכולתה לשוחח עימו על נושאים שונים בהיותה בהכרה מלאה. ליסט התחיל לתת לה קטעים מוסיקליים בסגנונו. לאחר מכן הציג בפניה מלחינים מהוללים נוספים. שופן הופיע ועמו שוברט, באך ובטהובן.

בזמן זה (חורף 1966) הוזמנתי אני לשמוע את רוזמארי מנגנת, ומיד התרשמתי מאמיתות התיאור שלה את המוסיקאים. ברור היה שרוזמארי לא היתה בטראנס של מדיום. זו היתה תופעה חדשה לגמרי. היא ראתה אותם כשהיא בהכרה מלאה, וכאילו שהם היו בחדר בגופם. הם באו והלכו, היא ניהלה איתם שיחות, וכל אחד מהם לימד אותה בדרכו שלו. הבטחון המלא שלה בריאליות של נוכחותם הינו גורם חשוב ביותר בסיפורה. העובדה שקבוצה של קומפוזיטורים גדולים רוצים, כנראה, ליצור קומוניקציה עם העולם שלנו, נראית לי כדבר שרק מחזק את אמיתות המיקרה.

במצב של החברה האנושית כיום יתכן מאוד שהעולמות הגבוהים רוצים לעשות במוסיקה שימוש ככוח מרפא ומכפר. ומעל לכל: כדי להראות שיש המשך אחר המוות, ועל ידי כך למחוק את הדאגה והפחד, העצומים כל כך בעולמנו החומרי. אם כך הדבר, יתכן מאוד שקבוצת מוסיקאים גדולים התאחדו במטרה לעזור לאנושות.

אם נבדוק תופעה זו ללא דעות קדומות, חשוב מאוד שנתייחס לחוויתה של רוזמארי כתופעה חדשה, שאין לנו הסבר על אודותיה. ולכן, כשאני מתאר תופעה זו, אני מתייחס אליה באמינות, ואינני משתמש בביטויים כגון ‘המוסיקאים כביכול’ וכו'. היה מאוד מפתיע אילו היה ליסט בוחר במוסיקאי ידוע ומהולל כדי ליצור דרכו קשר עימנו. לו עשה זאת, היו המבקרים טוענים, כי המוסיקה שנכתבה היא תוצאה של כישרון מוסיקלי גדול וידע רב. לכן בחר באשה שאין לה כשרון גדול, ואפילו כשרונה הביצועי הוא בינוני. צריך גם לומר, לגבי מהימנותה של גברת בראון, כי כאלמנה, המפרנסת שני ילדים, המשיכה כל השנים לעבוד כטבחית בבית־ספר יסודי, ואת עבודת ‘ההלחנה’ עשתה בלילות, על חשבון שעות מנוחתה.

ב־1966 קיבלה רוזמארי קטעים מליסט ושופן, והיתה מועסקת בחיבור שתי סוניטות של בטהובן. אז הגיעו דביוסי, שומאן, באך, רחמנינוב וברהאמס. נאמר לה שקבוצה של 12 מלחינים יעבדו באמצעותה והם כרגע מבררים אילו מהם יוכלו להעביר באמצעותה מוסיקה בצורה הטובה ביותר. הכוונה היא תחילה לבסס את זהותם של המלחינים, ע"י קטעים שעליהם החותם הידוע של המלחין.

…ראיתי את רוזמארי בראון במשך בוקר ארוך, בשעת חיבור מוסיקה… ישבתי עמה ליד הפסנתר. היא תיארה את המתרחש: ‘שופן נמצא כאן’, אמרה. לא היתה בחדר שום אווירה מיסטית. שופן נתן לה קטע מוסיקלי, שאותו עיבדה מיד, קטע אחר קטע, על הפסנתר. לאחר עשרים דקות סיימה את כל הקטע… רק מוסיקאי גדול יכול להעריך מבצע מעין זה… סיפרתי על כך לשניים מידידי: מארי פירת, שהיא פסנתרנית מקצועית, ובעלה ד"ר ג’ורג' פירת, שהיה מדען ונעשה מוסיקאי, והוא כיום מנהל ‘המועצה המלכותית לאמנויות של סקוטלנד’. שניהם בהחלט בני־סמכא לשפוט את הקטעים מבחינה מוסיקלית. הם הגיעו למסקנה, כי יש כאן תופעה שאין לה הסבר הגיוני…"

נביא עוד שתי ביקורות מוסיקליות, אף הן מצוטטות מתוך האלבום. המלחין הבריטי ריצ’ארד רודני בנט: “כולנו יכולים לחקות את דביוסי בפסנתר, אך יצירה מוסיקלית, החודרת לשורשי הסגנון של המלחין – הנה תופעה פלאית.”

הפסנתרנית חפציבה מנוחין: “אין להטיל ספק בכנותה של רוזמארי בראון. המוסיקה היא בהחלט בסגנונם של המלחינים, ולעתים קרובות – יפה באופן יוצא מן הכלל.”