* * *

חרקים שוקלים מעט מאוד באופן יחסי לשטח גופם. חיפושית, הנופלת ממקום גבוה, מגיעה מיד למהירותה הסופית: התנגדות האויר מונעת ממנה ליפול מהר מאוד, ולאחר נחיתתה על הארץ, היא מתרחקת בהליכה מבלי שהחויה תזעזע אותה במאום. כך הוא הדבר גם לגבי יונקים קטנים – המכרסמים, למשל. ניתן להפיל עכבר לתוך מנהרת מכרה שגובהה אלף רגל, ואם האדמה רכה, הוא ינחת המום, אך ללא כל פגיעה של ממש. לעומת זאת, נפצעים בני־האדם או נהרגים מכל נפילה מגובה שעולה על מספר מטרים: מפאת גודלנו אנו שוקלים הרבה מדי באופן יחסי לשטחנו החיצוני. לפיכך היה על אבותינו שוכני־העצים להיזהר משנה זהירות. כל טעות בהושטת זרוע מענף אל ענף היתה מסוכנת. כל זינוק הינה הזדמנות לאבולוציה. כוחות־ברירה רבי עוצמה פעלו כדי לפתח אורגניזמים חיוניים וזריזים, בעלי ראיה מדויקת בשתי העיניים, בעלי כשרים מגוונים בידיים, תיאום מעולה בין העין והיד ותפיסה אינטואיטיבית של כוח המשיכה הניוטוני. אולם כל אחד מהכשרים האלה תבע התקדמות משמעותית באבולוציה של המוח, ובעיקר של קליפת־המוח של אבותינו. האינטליגנציה האנושית חבה חוב עצום למיליוני השנים שבילו אבותינו על צמרות העצים.

וכאשר שבנו לערבה ונטשנו את העצים, האם נותרה בנו כמיהה לאותם זינוקים גדולים ומלאי־חן ולרגעים המלהיבים של תחושת חוסר־משקל על גגו של יער לאורה של שמש? האם תגובת הרתיעה של תינוקות כיום באה כדי למנוע את נפילתם מראש העץ? האם חלומותינו בלילות על תעופה ותשוקתנו לעוף בשעות היום, כפי שבאו לביטוי בחייהם של ליאונרדו דה־וינצ’י וקונסטנטין ציולקובסקי, אינם אלא זכרונות נוסטלגיים על ימים עברו בין עפאי יערות העד?¹

אדם וחווה בגן־העדן (לוקאס קראנאך – 1530)

ליונקים אחרים, גם לאלה שאינם יונקים עיליים או יונקים ימיים, יש קליפת־מוח. אולם היכן, בסולם האבולוציה שהוביל אל האדם, התרחשה ההתפתחות העצומה של קליפת־המוח? אם כי אבותינו הקופיים נכחדו כולם, ניתן יהיה לענות על השאלה, או למצער לנסות ולהתקרב לתשובה: אנו יכולים לבדוק גולגלות מאובנות. אצל בני־אדם, קופים ויונקים אחרים ממלא נפח המוח כמעט את כל הגולגולת. דבר זה אינו נכון, למשל, לגבי הדגים. לפיכך אם נתבונן בתבליט של גולגולת, נוכל לקבוע את הנפח התוך־גולגלתי של אבותינו הקרובים ביותר ושל קרוביהם ולהעריך בקוים כלליים את נפח מוחם.

כיום עדיין מתנהל ויכוח לוהט בין הפאלאונטולוגים בדבר השאלה מי היו באמת אבותיו של האדם, ואין חולפת שנה מבלי שיגלו מאובן חדש בעל היבט אנושי יוצא־דופן מתקופה עתיקה יותר משל כל המימצאים הקודמים. אולם, אין ספק כי לפני חמישה מיליון שנה היו בעולם בעלי חיים רבים דמויי קופים – האוסטראלופיטקינים העדינים, שהלכו על שתי רגליים והיה להם מוח בנפח של 500 סמ"ק, כ־100 סמ"ק יותר מאשר מוחו של השימפנזה המודרני. לאור ראיות אלו הסיקו הפאלאונטולוגים כי “ההליכה־על־שתיים הקדימה את התפתחות המוח,” כלומר, אבותינו הילכו על שתי רגליים קודם שפיתחו מוחות גדולים.

לפני שלושה מיליון שנה היו בעולם ברנשים דו־רגליים רבים בעלי נפחי־מוח שונים, שחלקם גדולים היו באופן ניכר מנפח מוחו של האוסטראלופיטקין העדין המזרח־אפריקני, אשר חי שני מיליון שנה לפניהם. לאחד הברנשים הללו, אשר ל.ס.ב. ליקיי, חוקר האדם הקדמון מקניה האנגלית, כינהו בשם ‘הומו האבִּילִיס,’ היה מוח בעל נפח של 700 סמ"ק לערך. עדויות ארכיאולוגיות אף מצביעות על כך, שההומו האביליס יצר כלים. הרעיון, שכלים הם בעת ובעונה אחת גם הסיבה וגם המסובב של הליכה זקופה, פותח לראשונה על־ידי צ’רלס דארוין. העובדה ששינויים משמעותיים כאלה בהתנהגות מלווים על־ידי שינויים משמעותיים לא פחות בנפח המוח, אינם מוכיחים בהכרח כי האחד הוא סיבתו של השני; אולם דיוננו הקודם מראה שקשר סיבתי כזה הינו אפשרי בהחלט.

הטבלה שלפניך מסכמת את העדויות שנאספו על 1976 ממאובנים, על אבותינו המאוחרים ביותר ועל שארי־בשרם השונים. שני הסוגים השונים של האוסטראלופיטקינים לא היו ממין ה’הומו', הם לא היו בני־אדם; הם עדיין לא עמדו על שתי רגליהם בצורה מושלמת ומסת מוחם היוותה רק שליש מסתו של מותח אדם בוגר בן־ימינו. אילו היינו פוגשים אוסטרלופיטקין ברכבת התחתית, דרך משל, ייתכן שהיינו נדהמים בעיקר מהעדר כל מצח בפניו. קיימים הבדלים משמעותיים בין שני סוגי האוסטראלופיטקינים. המין החסון היה גבוה יותר, היו לו שיניים “מפצחות אגוזים” מרשימות, ויציבות אבולוציונית ראויה לציון. נפח תוך־הגולגולת של האוסטרלופיטקין החסון כמעט ולא השתנה במשך מיליוני שנים. האוסטרלופיטקין העדין ניזון, כנראה, לא רק מירקות אלא גם מבשר, אם נשפוט לפי שיניו. הוא היה קטן ודק יותר, כפי ששמו מרמז. אולם, הוא היה קדום יותר והנפח התוך־גולגלתי שלו היה שונה ומגוון יותר מאשר אצל בני־דודו החסונים. אך יתירה מזאת, מקומות המושב של האוסטרלופיטקינים תמיד קשורים בבירור בתעשיה: ייצור כלים מאבן ומעצמות, קרניים ושיניים של בעלי חיים, אשר נחרטו, להלום ולחתוך בעזרתם. האוסטרלופיטקין החסון אינו קשור בשום כלים. היחס בין משקל המוח לבין משקל הגוף גדול כפליים אצל האוסטרלופיטקין העדין מאשר אצל החסון. ויהא זה אך טבעי להניח, כי המכפלה הזו היא שגורמת להבדל שבין הימצאות כלים והעדרם.

בתקופת קיומו המשוערת של האוסטרלופיטקין החסון, הופיע גם בעל־חיים חדש – הומו האביליס, “האדם הלבוש” – האדם האמיתי הראשון. הוא היה גדול יותר מבחינת משקל גופו ומוחו משני מיני האוסטרלופיטקינים והיחס שבין משקל מותחו וגופו היה דומה לזה של האוסטרלופיטקין העדין. הוא הופיע בתקופה שבה החלה נסיגתם של היערות מטעמי אקלים. ההומו האביליס השתכן בסאוואנות האפריקניות רחבות־הידים. היתה זו סביבה רבת אתגר ומלאה בטורפים רבים ובטרפיהם. במישורים אלה של עשב נמוך הופיעו האדם המודרני הראשון והסוס המודרני הראשון. הם היו בני אותו זמן.

בששים מיליון השנה האחרונות התחוללה אבולוציה מתמדת של מפריסי פרסה, שהשאירה עקבות ברורים במאובנים, והגיעה לשיאה בסוס המודרני. איהיפוס, “סוס השחר”, חי לפני חמישים מיליון שנה, והיה קטן ככלב קולי אנגלי ובעל נפח מוח של עשרים וחמישה סנטימטרים מעוקבים לערך – מחצית מידת היחס הממוצע שבין משקל המוח והגוף אצל יונקים בני־זמננו בגודל דומה. מאז אותם ימים התחוללה אצל הסוסים אבולוציה דרמטית גם בגודלו היחסי וגם בגודלו המוחלט של המוח וההתפתחויות העיקריות חלו בקליפת המוח ובאונות הקדמיות. היתה זו אבולוציה שלוותה בשיפורים גדולים בתבונה הסוסית. תמיהני, אם ההתפתחויות המקבילות באינטליגנציה של האדם ושל הסוס התחוללו עקב אותו גורם עצמו. האם היה על הסוסים לפתח רגלים קלות, חוש ריח דק ואינטליגנציה כדי לחמוק מאותם טורפים, אשר איימו על היונקים העיליים ועל הסוסים כאחד?

להומו האביליס (“האדם הלבוש”) היה מצח גבוה, שרימז להתפתחות משמעותית של אזורי קליפת המוח באונות הקדמיות והרקתיות וכמו כן של האזורים במוח, שנדון בהם מאוחר יותר, הקשורים ליכולת הדיבור. אילו היינו פוגשים את ההומו האביליס – עוטה בגדים לפי צו האופנה ומטייל בשדרותיה של מטרופולין מודרנית – היינו שולחים בו מבט מקרי, וגם זאת אך ורק בגלל קומתו הזעירה. מיגוון שלי כלים מתוחכמים למדי קשורים בהומו האביליס. מלבד זאת קיימות ראיות בצורת אבנים מסודרות במבנה מעוגל, כי ההומו האביליס בנה לעצמו, כנראה, מגורים: לפני תקופות הקרח הפלייסטוקיניות ובטרם שכן האדם בקביעות במערות, בנה לו ההומו האביליס מגורים בטבע מעצים, זרדים, עשב ואבנים.

מכיון ששניהם – ההומו האביליס והאוסטרלופיטקין החסון הופיעו בעת ובעונה אחת, אין להניח שהאחד היה מולידו של השני. האוסטרלופיטקינים העדינים אף הם חיו באותן שנים, אולם הם החלו את חייהם שנים רבות קודם לכן. אי לכך, אפשר כי גם ההומו האביליס בעל העתיד האבולוציוני המבטיח וגם האוסטרלופיטקין החסון שצעד לקראת מבוי סתום אבולוציוני, היו צאצאיו של האוסטרלופיטקין העדין האפריקני, אשר החזיק מעמד שנים רבות על פני כדור הארץ עד כדי היותו בן־זמנם.

האדם הראשון שנפחו התוך גולגלתי חופף את זה של בני האדם המודרניים היה ההומו אֶרֶקטוס (האדם הזקוף). הדוגמאות העיקריות של האדם הזקוף שהיו מוכרות במשך שנים רבות היו הדוגמאות מסין מלפני חצי מיליון שנה. אולם בשנת 1976 דיווח ריצ’רד ליקיי מהמוזיאון הלאומי של קניה, כי נמצאה גולגולת כמעט שלמה של האדם הזקוף בשכבות גיאולוגיות מלפני מיליון וחצי שנים. מכיון שהדוגמאות הסיניות של האדם הזקוף קשורות בבירור עם שרידי מדורות, יתכן כי אבותינו בייתו את האש מוקדם יותר מאשר לפני חצי מיליון שנה – דבר העושה את פרומיתיאוס זקן יותר מאשר שיערנו.

ההיבט המדהים ביותר של הדוח הארכיאולוגי הנוגע לכלים הוא העובדה, כי מיד עם הופעתם הם נמצאים בשפע עצום. נראה כאילו אוסטרלופטקין עדין בעל־השראה גילה לראשונה את השימוש בכלים ומיד הלך ולימד את מלאכת יצור הכלים לכל קרוביו ורעיו. אין כל דרך אחרת להסביר את הופעתם הלא־רציפה של הכלים מאשר בקיומם של מוסדות לימודים אצל האוסטרלופיטקינים. כנראה התקיימה גילדה של אומני־אבן שהעבירו את רזיהם היקרים על אודות ייצור ושימוש בכלי אבן לדורות הבאים, ורזים אלה הם שהובילו יצורים כה חלושים כיונקים העיליים לשליטה על כדור הארץ. אין אנו יודעים, אם המין האנושי גילה באופן עצמאי את הכלים, או שאל את ההמצאה מהאוסטרלופיטקינים.

ממחקרים מתברר, כי היחס בין משקל המוח למשקל הגוף דומה למדי לגבי האוסטרלופיטקין העדין, האדם הלבוש, האדם הזקוף והאדם המודרני. ההתקדמות שהתרחשה בנו במיליוני השנים האחרונות אינה ניתנת להסבר על ידי היחס שבין מסת המוח למסת הגוף, אלא דוקא עלי ידי עליית המסה המוחלטת של המוח, התמחות משופרת של תיפקודים חדשים ומורכבים בתוך המוח, ובראש וראשונה – למידה על־מוחית.

ל.ס.ב. ליקיי הדגיש, כי תולדות המאובנים מלפני כמה מיליוני שנים גדושים צורות דמויות־אדם אשר לרבות מהן יש חורים ושברים בגולגולותיהן. כמה מפציעות אלו נגרמו בוודאי על־ידי ברדלסים ותנים; אולם ליקיי והאנטומאי הדרום־אפריקאי ריימונד דארט מאמינים, כי רבים מהם נגרמו על ידי אבותינו. בעידן הפליאוקני ובעידן הפלייסטוקני היתה ודאי תחרות עזה בין דמויי־אדם רבים, אשר מהם נותר רק סוג אחד – מומחי הכלים שהיו אבות־אבותינו. מה היה תפקידה של ההריגה באותה תחרות תישאר לעולם שאלה ללא מענה. האוסטרלופיטקינים העדינים היו זקופים, זריזים, עירניים וכל גובהם כמטר – “אנשים קטנים”. לעתים תמה אני אם המיתוסים שלנו על שדים, טרולים, ענקים וגמדים, אינם נובעים מזכרון גנטי או תרבותי מאותם ימים.

בו בזמן, כאשר עלה נפח המוח האנושי באופן ראוותני, חל שינוי מדהים אחר באנטומיה של האדם; כפי שצפה האנטומאי הבריטי סר וילפריד לה־גרוס קלארק מאוניברסיטת אוקספורד, התחולל שינוי כללי בצורתו של אגן הירכיים האנושי. היתה זו, כנראה, התאמה שבאה לאפשר את לידתו בשלום של הדגם האחרון ביותר של תינוק גדול־מוח. כיום לא תיתכן כל התרחבות ניכרת של חגורת האגן באיזור תעלת הלידה מבלי שהדבר יפריע לנשים ללכת ביעילות. (כבר מלידתן יש לילדות אגן ירכיים רחב יותר מאשר לילדים וכמו כן פתח רחב יותר בשלד באותו איזור; התרחבות נוספת של אגן הירכיים הנקבי חל בעת ההתבגרות.) ההופעה הבו־זמנית של שני המאורעות האבולוציוניים הללו מדגימה יפה כיצד פועלת הברירה הטבעית. אותן אמהות שירשו אגן ירכיים רחב הצליחו ללדת תינוקות גדולי־מוח, אשר הודות לאינטליגנציה הגבוהה שלהם עמדו בהצלחה, כאשר התבגרו, בתחרות עם קטני־מוח, צאצאי אמהות בעלות אגן ירכיים צר. זה שהיה לו גרזן מאבן נועד לנצח בוויכוח בעידן הפלייסטוקני. יתירה מזאת, הוא היה צייד מוצלח יותר. אולם המצאתם וייצורם הבלתי נפסק של גרזיני האבן דרש נפחי מוח גדולים יותר.

ככל שידיעתי מגעת, הלידה היא תהליך מכאיב רק אצל אחד ממיליוני המינים שעל כדור הארץ: אצל בני־האדם. זאת היא כנראה התוצאה של העליה המתמדת בנפח הגולגולת. לנשים ולגברים המודרניים יש גולגולת גדולה כפליים מזו של “האדם הלבוש”. הלידה מכאיבה, משום שהאבולוציה של גולגולת האדם היתה מהירה להפליא והתרחשה אך ורק לאחרונה. האנטומאי האמריקאי ס. ג’ונסון הֶריק תיאר את התפתחות קליפת־המוח במלים הבאות: “גידולה המרעיש בשלב מאוחר למדי של תולדות הגזע הוא המקרה הדרמטי ביותר של שינוי אבולוציוני הידוע באנטומיה ההשוואתית”. המרפס, אותו מירווח שבגולגולת התינוק עם לידתו, הוא הסתגלות לא מושלמת לאבולוציה המאוחרת של המוח.

הקשר שבין האבולוציה של האינטליגנציה וכאב הלידה מופיע באופן בלתי צפוי בספר בראשית. בהענישו את חוה על כי אכלה את פריו של עץ הדעת טוב ורע, אמר לה אלוהים “בעצב תלדי בנים” (בראשית ג, ט"ז)². מעניין לציין, כי אלוהים לא אסר את סוגי הידע האחרים לבד מהידיעה להבחין בין טוב ורע, כלומר, השיפוט המוסרי והמופשט, אשר אם שוכן הוא במקום כלשהו, הרי זה בקליפת המוח. אפילו באותם ימים, שבהם נכתב סיפור גן העדן, נתפסה התפתחותם של הכישורים השכליים כהענקת אחריות איומה ועוצמה אלוהית לאדם. אלוהים אומר: “הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע; ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם” (בראשית ג, כ"ב). האדם מגורש מגן העדן. אלוהים מעמיד את הכרובים עם החרב המתהפכת במזרח לגן העדן כדי לשמור על עץ החיים משאפתנותו של האדם³.

ייתכן, כי גן העדן אינו כה שונה מהאדמה כפי שזו נדמתה לאבותינו לפני שלושה או ארבעה מיליון שנים, באותו עידן הזהב כאשר החיה מסוג אדם השתלבה יפה עם שאר החיות והצמחים. לאחר הגירוש מגן העדן אנו מוצאים בסיפור התנכי כיצד נדונה האנושות למוות, לעמל מפרך, ללבוש ולצניעות כמגן בפני גירויים מיניים, לשלטון הגברים על הנשים, לביותם של הצמחים (קין) ושל בעלי החיים (הבל) ולרצח (קין והבל). כל אלה תואמים היטב את הראיות ההיסטוריות והארכיאולוגיות. במשל גן העדן אין עדות לרצח לפני הגירוש; אולם הגולגלות המנותצות של היצורים המהלכים על שתיים שלא התפתחו להיות בני־אדם, מצביעות על כך, שאפילו בגן־העדן הרגו אבותינו בעלי חיים דמויי־אדם רבים.

הציביליזציה לא התפתחה מהבל, אלא מקין הרוצח. עצם המלה “ציביליזציה” צמחה מהמלה הלטינית המתארת עיר. שעות הפנאי, הארגון הקהילתי וחלוקת העבודה בערים הראשונות אפשרו את לידתן של האמנויות והטכנולוגיות, אשר אנו רואים אותן כעמודי התווך של הציביליזציה. העיר הראשונה על־פי ספר בראשית נבנתה על־ידי קין, ממציאה של החקלאות – טכנולוגיה הדורשת מקום מגורים קבוע. והיו אלה צאצאיו, בניו של למך, אשר המציאו “כלי־חרש נחושת וברזל” וכלים מוסיקליים. תורת המתכות והמוסיקה – טכנולוגיה ואמנות – הן מורשתו של קין. וסערות הנפש שהובילו לרצח לא שככו; למך אומר: “כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי. כי שבעתים יקם־קין ולמך שבעים ושבעה”. הקשר שבין המצאה ורצח היה עימנו מאז אותם ימים. שניהם נובעים מחקלאות ומציביליזציה.

אחת התוצאות הראשונות של היכולת לצפות את העתיד, שנתלוו להתפתחות האונות הקדמיות, היתה המודעות למוות. האדם הוא, כנראה, האורגניזם היחיד על פני כדור הארץ היודע בבירור, כי מותו שלו הוא בלתי נמנע. טקסי קבורה, הכוללים הטמנת מזון ותכשיטים יחד עם הגופה, החלו עוד בימי בני־דודינו הניאנדרתאליים, ורימזו לא רק למודעות נרחבת למוות, אלא גם לטקסיות מפותחת בנושא קיומו של הנפטר בחיים שאחרי המוות. אין זה משום שהמוות לא היה קיים בימים שלפני התפתחות קליפת המוח, לפני הגירוש מגן העדן, אלא משום שעד אז לא הבחין איש בכך שהמוות היה גורלו.

הגירוש מגן־העדן הוא משל מתאים לכמה מהמאורעות הביולוגיים העיקריים באבולוציה המאוחרת של האדם. זו, כנראה הסיבה לנפוצותו של הסיפור.⁴ אין הוא כה יוצא דופן עד כי יידרש מאתנו להאמין במין זכרון ביולוגי של מאורעות קדומים, אולם דומה כי הוא קרוב לכך למדי וניתן לעורר בעקבותיו שאלה מעין זו. הנושא היחיד של זכרון מעין זה הוא, כמובן, הקוד הגנטי.

לפני חמישים וחמישה מיליון שנה, בעידן האיאוקני, היה שגשוג רב של יונקים עילים, שוכני עצים ושוכני קרקע כאחד, וחלה אבולוציה של שושלת אחת, אשר בסופו של דבר הובילה אל האדם. יונקים עיליים אחרים מאותם הימים – דמוי קוף קדום בשם טטוניוס – מכילים בתוך גולגולותיהם בליטות קטנות באותם מקומות שבהם מאוחר יותר יצמחו האונות הקדמיות. העדות המאובנת הראשונה למוח, אשר התקרב ולו במעט לזה האנושי, הינה בת שמונה־עשרה מיליון שנה מהעידן המיאוקני, כאשר הופיע קוף דמוי אדם הקרוי בפינו פרוקונסול או דרייאופיתקוס. הפרוקונסול הילך על ארבע גפיו ושכן על העצים. הוא היה כנראה אבי־אבותיהם של הקופים הגדולים ושל ההומו־סאפינס כאחד. הוא תאם, פחות או יותר, את ציפיותינו ממקורם המשותף של הקוף ושל האדם. (אנתרופולוגים אחרים חושבים, כי בן־זמנו המשוער, הראמפיתקוס, היה אבי־אבותיו של האדם.) התבליט התוך־גולגלתי של הפרוקונסול מראה אונות קדמיות שנקל לזהותן, אך פיתולי קליפת־מוח מפותחים פחות מאשר אצל הקופים ובני האדם בני־ימינו. נפח גולגלתו היה עדיין קטן ביותר. ההתפרצות הגדולה ביותר באבולוציה של נפח הגולגולת חל במיליוני השנים האחרונות.

חולים, שעברו ניתוחים באונות הקדמייות של המוח, תיארו כי הם חשים “אובדן התחושה ההמשכית של העצמי” – וההרגשה שהנני יחיד מסוים עם יכולת לפקח על חיי ונסיבותיהם, ה’אני' שלי, היחודיות של היחיד. יתכן, כי יונקים וזוחלים, החסרים אונות קדמיות מפותחות, חשים אף הם אובדן של תחושה זו של אינדיבידואליות ורצון חופשי, אשר גם אם אינה אמיתית ומקורה באשליה, אופיינית היא מאוד לאדם, וחש בה, לראשונה, במעומעם הפרוקונסול.

אבות קדמונים ושארי־בשר (המאוחרים ביותר)

התפתחות התרבות האנושית והאבולוציה של התכונות הפיסיולוגיות, שאנו רואים אותן כאופייניות למין האנושי, צעדו ממש יד ביד: בכל שנטייתנו הגנטית לריצה, תיקשורת ותיפעול היתה טובה יותר, כן הצלחנו לייצר כלים ושיטות ציד יעילים יותר; ככל שכלינו התאימו יותר לשיטות הציד שלנו, כן הצליחו כישורינו הגנטיים להשתמר. האנתרופולוג האמריקאי שרווד וושבּארן מאוניברסיטת קליפורניה, אחד ממגיניה העיקריים של דעה זו, אמר: “הרבה ממה שאנו רואים כיום כאנושי התפתח זמן רב לאחר שהוחל השימוש בכלים. ייתכן כי יהא זה נכון יותר לחשוב על המבנה שלנו כעל תוצאה של תרבות, מאשר לחשוב על בני האדם באופן אנטומי, כאילו אנו עצמנו מהווים תרבות המתפתחת לאיטה”.

אחדים מתלמידי האבולוציה של האדם מאמינים, כי חלק מלחץ הברירה שהיה חבוי מאחורי התפרצות עצומה זו באבולוציה של המוח, התחולל לראשונה בקליפה התנועתית ולא באזורי קליפת המוח האחראיים לתהליכים הקוֹגְנִיטִיביים. הם שמים דגש על יכולתו המפליאה של האדם לקלוע חפצים בדייקנות למטרה, לנוע בחן, וכן – כפי שלואיס ליקיי אהב להדגים באופן אישי, ובעירום מלא – להשיג בריצה חיות ציד וללכדן. ענפי ספורט כגון כדור בסיס, כדורגל, היאבקות, תחרויות במסלול ובשדה, שחמט ומלחמה, חבים את כוח משיכתם – כמו את העובדה שרוב העוסקים בהם הם גברים – לאותם כישורי ציד האצורים בנו מקדמא דנן, אשר שרתו אותנו בנאמנות במשך מיליוני שנים של היסטוריה אנושית, אך אשר כיום ניתן לישמם באופן מעשי פחות ופחות.

הגנה יעילה נגד טורפים וציד חיות היו בהכרח פעילויות משותפות. הסביבה שבה התפתח האדם – אפריקה בעידן הפליקני והפלייסטוקני – היתה מיושבת על־ידי מיגוון רחב של טורפים יונקים ומפחידים, והגרועים מכולם היו, כנראה, עדות הצבועים. היה קשה מאוד להתגונן נגד עדה כזו. הפשיטה על חיות גדולות, כשהן בודדות או בעדרים, מסוכנת תמיד; יש להתקין שפת תנועות כלשהי בין הציידים. אנו יודעים, דרך משל, כי בצפון אמריקה נערך הרג עצום של חיות־ציד גדולות במיצרי ברינג בעידן הפלייסטוקני, לעתים על־ידי כך, שהדפו אותן מעבר לצוקים. כדי לצוד חית־בר בודדת או להזהיר עדר אנטילופות לקראת מותן, היו הציידים חייבים להתקין לעצמם לפחות שפה סמלית כלשהי. מפעלו הראשון של האדם היה לשוני. זמן רב קודם שגורש מגן העדן, או אפילו קודם שחוה נולדה, הוא נתן שמות לבעלי־החיים שבגן־העדן.

צורות אחדות של שפת סמלים תנועתית מקורן, כמובן, בתקופות קדומות יותר מאלו של היונקים העיליים; כלבים ויונקים רבים אחרים היוצרים היררכיות של שליטה, עשויים להפגין כניעה על־ידי הפנית העיניים הצדה או חשיפת הצואר. הזכרנו כבר את טקסי הכניעה של יונקים עיליים כגון קופי המקק. הברכות האנושיות, כגון קידה, נענוע ראש והשתחוות, עשויים לנבוע מאותו מקור. בעלי־חיים רבים מפגינים ידידות על־ידי נשיכה שאינה חזקה עד כדי כאב, כאילו רצו לומר: “אני יכול לנשוך, אך מעדיף שלא לעשות כן”. הרמת היד הימנית כסמל לברכה בין בני־האדם יש לה אותה משמעות עצמה: “אני יכול לתקוף אותך בכלי־נשק, אך בחרתי שלא לעשות כן”.⁵

שפות־תנועה היו מקובלות על קהילות ציידים אנושיות רבות – האינדיאנים של המישורים, דרך משל, אשר השתמשו גם בסימני עשן. על־פי הומרוס הועברה הידיעה על נצחון ההלנים בטרויה מאיליון ליוון, מרחק מאות קילומטרים, באמצעות איתות באש. התאריך היה 1100 לפני הספירה. אולם אוצר הרעיונות והמהירות שבה אפשר להעבירם הינם מוגבלים ביותר בשפת התנועות או הסימנים. דארוין ציין, כי שפת־תנועות אינה יעילה כאשר הידיים עסוקות במלאכה, או בשעות הלילה, או כאשר איננו רואים היטב את הידיים. ניתן לתאר כיצד שפת התנועות הומרה בהדרגה בשפת הדיבור, אשר בתחילה היתה, כנראה, אונומאטופואטית (כלומר, מחקה בצליל את החפץ או הפעולה המתוארת). ילדים קוראים לכלבים “האו־האו”. כמעט בכל השפות משמיעים לילדים צליל שמזכיר את הקול אשר משמיע התינוק בשעת היניקה. אולם כל זה לא היה קורה אילולא חלו שינויים במבנה המוח.

אנו למדים משרידי שלד המיוחסים לאדם הקדמון, כי אבותינו היו ציידים. ידיעותינו על ציד חיות גדולות מספיקות, כדי להבין כי היתה דרושה שפה כלשהי עבור צייד משותף. הרעיונות על עתיקותה של השפה זכו למידה ניכרת של תמיכה בלתי צפויה ממחקרים מפורטים על תבליטי־גולגולת מאובנים שנערכו על־ידי האנתרופולוג האמריקאי ראלף ל. הולווי מאוניברסיטת קולומביה. תבליטי הגולגולות המאובנות של הולווי עשויות שרף גומי והוא ניסה להסיק משהו מן המורפולוגיה המסובכת של המוח לפי צורת הגולגולת. זוהי מין פְרֶנוֹלוֹגיה, אך היא מסתמכת על חקר פנים הגולגולת יותר מאשר על חקר החוץ ולכן היא מבוססת יותר. הולווי מאמין, כי את אזור המוח הידוע בשמו “שטח בְּרוֹקה”, אחד מכמה מרכזים הדרושים לשם הדיבור, ניתן לזהות בתבליטי המאובנים; כמו כן הוא מצא ראיה לקיומו של “שטח ברוקה” במאובן של “האדם הלבוש” שגילו למעלה משני מיליון שנה. התפתחות השפה, הכלים והתרבות, עשויה היתה להתחולל בערך באותה תקופה.

בדרך מקרה הופיעו יצורים דמויי אדם אשר חיו לפני כמה עשרות אלפי שנים בלבד – האדם הניאנדרתאלי והקרו־מאניון – אשר היו להם נפחי מוח של 1,500 סנטימטרים מעוקבים; כלומר, מוחות גדולים במאה סנטימטרים מעוקבים בממוצע יותר משלנו. רוב האנתרופולוגים משערים, כי אין מוצאנו מהאדם הניאנדרתאלי ובוודאי גם לא מהקרו־מאניון. אולם קיומם מעלה את השאלה: מי היו אותם יצורים? מה היו הישגיהם? הקרו־מאניון היה גדול במיוחד: לעתים היה גובהו יותר מאשר 180 סנטימטרים. ראינו כי הבדל ב־100 סנטימטרים מעוקבים בנפח המוח אינו משמעותי ואולי לא היו היצורים האלה נבונים יותר מאתנו, או מאבותינו המיידיים. ואולי אף היו להם מעצורים גופניים אחרים שאינם ידועים לנו עדיין. לאדם הניאנדרתאלי היה מצח נמוך, אך ראשו מאחור ללפנים היה ארוך; בהשוואה אליו חסר ראשנו את העומק, אך הוא גבוה יותר: ניתן לתארנו ללא ספק כגבוהי־מצח. היתכן כי האדם הניאנדרתאלי הצמיח את האונות הערפיות והקדקדיות לעומת אבותינו שהצמיחו אונות קדמיות ורקתיות? היתכן כי האדם הניאנדרתאלי פיתח מנטליות שונה לגמרי משלנו וכי כישורינו הלשוניים והעתידניים סייעו בידינו להשמיד לגמרי את בני־דודינו החזקים והנבונים?

ככל שידיעתנו מגעת, לא קם מתחרה לאינטליגנציה האנושית על פני כדור הארץ לפני מיליוני שנים או עשרות מיליוני שנים. אולם זמן זה מהווה כמה עשיריות אחוז מגילו של כדור הארץ ונמצא מאוחר מאוד בדצמבר על הלוח הקוסמי שלנו. מדוע הופיעה האינטליגנציה כה מאוחר? התשובה מצביעה בבירור על כך שתכונה מסוימת של מוח היונקים העיליים או היונקים הימיים התפתחה רק בזמן האחרון. אך מהי תכונה זו? יכול אני להציע ארבע אפשרויות לפחות, אשר כולן כבר הוזכרו במפורש או במרומז: (1) מעולם קודם לכן לא היה מוח כה מסיבי; (2) מעולם קודם לכן לא היה יחס כה גבוה בין מסת המוח למסת הגוף; (3) מעולם קודם לכן לא היה קיים מוח בעל יחידות תיפקודיות מוגדרות (האונות הקדמיות והרקתיות הגדולות, דרך משל); (4) מעולם קודם לכן לא היה קיים מוח בעל קשרים עצביים וסינפסים כה רבים. (דומה, כי יש ראיות לכך שבד בבד עם האבולוציה של המוח האנושי, התרבה גם מספר הקשרים של כל נוירון עם שכנו וכן גדל מספר המעגלים החשמלים הזעירים.) האפשרויות הראשונה, השניה והרביעית טוענות, כי שינוי כמותי מביא גם לשינוי איכותי. איני חושב כי ניתן כיום לבחור באחת מהאפשרויות הללו וסבורני, כי האמת כוללת את מרביתן, אם לא את כולן.

החוקר הבריטי של האבולוציה האנושית סר ארתור קית הציע רעיון המכונה בפיו רוביקון באבולוציה של המוח האנושי. הוא סבר, כי התכונות האנושיות החלו להגיח כאשר נפחו של המוח הגיע לכדי נפח מוחו של ‘האדם הזקוף’ – 750 סנטימטרים מעוקבים לערך, בתפוסת המנוע של אופנוע מהיר. ה’רוביקון' יכול היה להיות, כמובן, כמותי יותר מאשר איכותי. ההבדל, לא התבטא, אולי, בתוספת של 200 סנטימטרים מעוקבים לנפח המוח, אלא דוקא בהתפתחויות מסוימות באונות הקדקדיות, הרקתיות והקדמיות, אשר העניקו לנו את היכולת האנליטית, את צפיית העתיד ואת החרדה.

אם כי ניתן להתווכח על השאלה היכן עובר ה’רוביקון' הזה, אין ספק כי הרעיון אינו משולל ערך. אולם אם הרוביקון עובר אי־שם בסביבות 750 הסנטימטרים המעוקבים, ואם קבענו כי הבדלים של 100 או 200 סנטימטרים מעוקבים אינם משמעותיים לגבי מידת האינטליגנציה, האין הקופים אינטליגנטיים במובן אנושי כלשהו? נפח מוחו הממוצע של שימפנזה מגיע ל־400 סנטימטרים מעוקבים; של גורילה – ל־500 סמ"ק. זו אף היתה קשת נפחי המוח של האוסטרלופיטקינים העדינים, שהשתמשו בכלים.

ההיסטוריון היהודי יוספוס הוסיף לרשימת הענשים והייסורים שליוו את גירוש האנושות מגן־העדן גם את אובדן יכולתנו לשוחח עם בעלי־חיים. לשימפנזים מוחות גדולים וקליפות־מוח מפותחות; גם להם ילדוּת ארוכה ותקופות גמישות ממושכות. האם מסוגלים הם לחשיבה מופשטת! אם הם פקחים, מדוע אין הם מדברים?

*

הקטע נלקח מתוך הספר ‘דרקוני גן־העדן’ מאת קארל סאגאן, אשר יצא לאור לא מכבר בהוצאת ‘רשפים’.

קטע מתיקרת הקאפֶלָה הסיקסטינית 1504–1512, מיכאלאנג’לו