פמלה סרג’נט הינה אחת הסופרות המובילות ב’מהפכה הנשית' של המד"ב. בצוותא עם כמה מחברותיה, ביניהן הסופרת והמבקרת ג’ואנה רוס, הצליחה להחדיר את הפמיניזם אל תחום המד"ב.
בסיפוריה של סרג’נט בולטת העובדה, שהגבור הינו ממין נקבה – גבורה בעלת יוזמה ומעיזה. כך גם ב’חופשיה ומשועבדת'.
* * *
אינני זוכרת דבר ממה שקרה לי לפני שהגעתי לכאן, וגם האחרים לא. גם אם הם יכולים – אינם מספרים לי. טאמו אומר שהוא יכול, אבל הוא משקר, כמו שהוא משקר לגבי כל דבר אחר. עכשיו הוא רובץ על מעקה המרפסת, מביט לעבר האחו הירוק המקיף אותנו מכל הכיוונים. הוא רובץ על עקביו ושומר על שיווי משקלו בעזרת קצות אצבעותיו. נראה כאילו עורו השחום זוהר באור השמש. הוא לועג לי, ממתין לראות כמה זמן אחזיק מעמד לפני שאקום וארוץ לעברו מפחד שמא יאבד את שיווי משקלו ויפול לקרקע, שלושים מטר מתחתינו. אבל לא אכפת לי יותר. כבר נוכחתי לדעת שטאמו, בעל הרפלקסים המושלמים כמעט, לא יפול ולא יעשה שום דבר שיעמיד את גופו בסכנה מוחשית כלשהי. תרגיל שיווי המשקל שלו הוא שקר, הפחזנות שלו על גבי המעקה הינה בסך הכל העמדת פנים. הוא מפנה את ראשו לעברי ואני מחייכת, חושפת מולו את שינַי.
“הפסיקי להזיז את פניך,” אומר תומס. תומס עסוק במריחת האיפור על פני, והוא מתרגז כשאני מקלקלת את מלאכת הכפיים שלו. הוא עובד על זה לפחות שעה אחת בכל יום, וזה לא כולל את הזמן שהוא משקיע בעיצוב השיער שלי, אחר כך הוא מצפה ממני שבמשך שארית היום לא אעשה שום דבר שיסכן את יצירת המופת שלו. פרושו של דבר, בדרך כלל, הוא לא לעשות כלום, חוץ מאשר לקרוא ספר או לדבר עם הפאציינטים האחרים. בשבוע שעבר המרתי את פיו והלכתי להתרחץ בבריכה. כשיצאתי מן המים, שערי הרטוב דבוק לקרקפתי והאיפור מרוח על כל הפנים כמעט יצא תומס המסכן מדעתו. אותו יום השקיע בי שלוש שעות עבודה. במשך יומיים אחר כך היה כעוס, ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי לרוץ בחוץ, להניח לרוח לטָרֶק את שערי, ולאכול בלי לדאוג לשפתון. אחר כך הפסיק תומס לכעוס, והחופשה שלי נגמרה.
טאמו עומד עכשיו על הראש, נתמך בעזרת ידיו, ברכיו נשענות על מרפקיו. “זהו זה,” אומר תומס. “אני חושב שאת מוכנה.” הוא מציג בפני את מראת־היד שלו. היום אני שחורה וזהובה. קווים שחורים מעל הריסים והגבות, אבקת זהב כבדה על עפעפי ועל עצמות לחיי, גם שערי מלא באבקת זהב, שפתַי צבועות זהב, ועל עיני עדשות מגע שחורות. תומס הלביש אותי בחליפת קטיפה שחורה, ועגילי זהב תלויים כשרשראות עד גובה כתפַי. אפילו עורי זהוב היום; השיזוף כבר החל לדהות. “בבקשה,” הוא אומר. “אל תזוזי שלא לצורך.”
“אני בכלל לא יכולה לזוז.” אני משיבה. חליפת הקטיפה, בעלת המחוך ההדוק, היא כמו כלוב. אני יכולה לחוש את הזיעה בבית שחיי ובין שדַי. “אני לא מבינה מדוע לא יכולת למצוא משהו נוח יותר; אני בקושי יכולה לנשום.” אני נושמת נשימות קצרות, רדודות ומהירות, מחוסר יכולת לנשום עמוק, ואני מפחדת שאם אנסה לעמוד, אתעלף.
“אתמול היה לך נוח, אין צורך שיהיה לך נוח גם היום.”
אתמול לבשתי תלבושת ירוקה, עיניים ירוקות, ספריי ירוק על השיער. תומס לא אהב את זה, הוא גם לא אהב את התלבושת – ירכַי היו רזות מדי ובטני מעט עגולה. הוא אמר לי לא לאכול ארוחת ערב, שכן אני משמינה והולכת, ובגלל זה אכלתי פי שניים ממה שאני אוכלת בדרך כלל. עכשיו הוא נוקט בפעולת תגמול, יהיה זה פלא, אם בכלל אצליח לבלוע משהו, כשהמחוך הזה לוחץ לי על צלעותי.
“מושלם,” ממלמל תומס. “מושלם. אני אוהב אותך, אליה; בגלל זה אני עושה אותך יפה. והיום אני אפילו אוהב אותך יותר. אף פעם לא הצלחתי לעשותך יפה כל כך.” אני מעיפה מבט לעברו ורואה את התפיחה בין הרגליים שלו, מתחת למכנסיו הממורטטות.
“אז למה אתה כל כך מוזנח?” אני שואלת. מתניו של תומס עבות ושערו הארוך נופל על כתפיו. הוא לובש את מה שהוא תמיד לובש. מכנסיים חומות וחזיה לבנה קרועה. החזיה אינה מכופתרת ומוכתמת. “למה אתה לא מפעיל את המומחיות שלך על עצמך, מכוער שכמוך?” אני מעוָה את הפרצוף. עכשיו הוא כעוס, לא בגלל מה שאמרתי, אלא בגלל החשש שמא אקלקל את האיפור על ידי ההעוויות שלי.
“אני עושה אותך יפה,” מוחה תומס, “למה לי לבזבז זמן על עצמי, כשזה ברור לעין ששום דבר לא יצא מזה?” הוא טופח על בטנו. “לכל היותר אוכל לעשות דיאטה. אני אוהב אותך, אליה. את כלילת שלמות היום, חזיון…”
“חזיון!” אומר טאמו שוויתר בינתיים על הופעת שווי המשקל שלו. “חזיון, שאני מעדיף לראות אותו ערום ושוכב על המיטה שם בפנים.”
“ראית מספיק אתמול בלילה,” אני אומרת. טאמו מגחך. אני חורצת לשון לעברו.
“הפסיקי עם זה,” אומר תומס, “את תקלקלי את האיפור.”
“אני גוסס,” אומר טאמו. הוא יושב על מסעד הכסא שלי. “ד”ר אהלן אמר שאני גוסס. המעיים שלי הולכות ונרקבות. אני אסבול סבל איום ונורא."
“אז למה אתה לא קופץ מהמרפסת?” אני משיבה. טאמו לא מסוגל להמנע מלשקר.
“כי אז לא אוכל עוד לראותך, אליה,” הוא אומר. "כי אז לא אוכל לבלות זמן רב כל כך בתוך הפרווה שלך. לא איכפת לי לסבול, כשאני חושב אודות כל השעות המאושרות הממתינות לי במחיצתך, שעות שיסיחו את דעתי מהסבל, ולוא גם לזמן קצר בלבד. טאמו נעמד על קצות אצבעותיו ומותח את זרועותיו לעבר השמש.
''בואו ונרד למטה," אומר תומס. “בואו ונשב באולם הכללי, כך שכל האחרים יוכלו לראות אותך.”
“אני לא יכולה לזוז,” אני אומרת. “אני בקושי מסוגלת להגיע לחדר שלנו עם הדבר הארור הזה, שלא לדבר על האולם למטה.” אני חשה באגלי הזיעה הניגרים על פני. תומס ממהר להספיג אותם בממחטה.
“אני לא רוצה למות,” צורח לפתע טאמו. “אני רוצה לחיות זמן מספיק כדי לראות שוב את הורי. הם אנשים כל כך נחמדים. הם חיו בבית יפה בעיר גדולה. על הרצפה היו לנו שטיחים סגולים, שטיחי קטיפה, ואני יכולתי לעמוד עליהם שעות, לשפשף את הרגליים בהם ולפעמים אפילו הייתי מתגלגל עליהם ערום. הם היו מביאים לי ילדות קטנות לשחק איתן.”
“חשבתי שהיתה להם חווה יפה עם סוסים,” אני אומרת, “ושהם היו מביאים לך ילדים קטנים.”
עכשיו טאמו כועס. אני לא אמורה לשים לב לשקריו, וכשהזכרתי את הספור הישן ההוא פגעתי ברגשותיו. הוא זועף למשך כמה דקות, ואחר כך מתבהרות פניו. “היתה להם גם חווה,” הוא ממשיך, “וקוטג' – ליד חלקת יער. הייתי יושב שעות ומסתכל באמא שלי, כשהיתה שוכבת עם הגנן.”
במידה מסוימת, אני חייבת להעריץ את טאמו. הוא לפחות יכול להמציא לעצמו עבר. הוא ותומס הרבה יותר אינטליגנטים ממני, והם תמיד יכולים למצוא משהו לומר לגבי כל דבר שבעולם. אני לא יכולה לעשות כלום, חוץ מאשר להגיב על שיחותיהם. רק לעיתים נדירות אני יכולה להציע משהו משלי. בקשר לתומס זה צפוי; הוא מבוגר יותר, ונמצא כאן כבר איזה עשר שנים או יותר. אבל טאמו הוא רק בן ארבע עשרה. אני צריכה להיות יותר חכמה ממנו. אני נמצאת פה כבר שלוש שנים ואני בת שבע עשרה. טאמו נמצא כאן שלושה חדשים. אני הכרתי לו את תומס, אני נתתי לו להעביר את המיטה שלו לחדר שלנו, והוא בכל זאת לא מראה כלפי מידה הולמת של יראת כבוד. הוא משמש רק כמתווך בין תומס וביני, מכשיר באמצעותו מביע תומס את אהבתו אלי באורח גופני. ובכל זאת הוא מתעקש להתנהג באורח אוטונומי. אבל הוא רק מכשיר ההולם בין רגלי הפשוקות בזמן שאני זועקת את אהבתי לתומס, ואחר כך מגיש את התחת שלו לתומס, בזמן שהוא זועק את אהבתו אלי. אני היא זו המתכרבלת בלילה במיטה עם תומס, כשהוא מביט באיפור ההרוס שלי ומקונן על קוצר־חייה של אמנותו, על המהירות בה מת היופי. טאמו צריך לשכב במיטה הקטנה שלו. שיסתובב לו כמו טווס עם התחת היפה שלו! הוא בסך הכל רק מכשיר.
“למה אנחנו נמצאים כאן?” שואל תומס, “ולמה אנו לא יכולים לזכור? בטח כבר שאלתי את עצמי מיליון פעם את השאלה הזאת.”
“אני לא יודעת למה אתה צריך לשאול כל כך הרבה,” אני אומרת. “הרופאים סיפרו לנו. אנחנו רגישים למחלות מסוימות וצריך לשמור אותנו בסביבה סגורה.”
“אני לא חושב שזה נכון. לא האמנתי בזה כשנכנסתי לכאן. ואני לא מאמין בזה עכשיו.”
“מה זה משנה לך?”
“את לא סקרנית, אליה?”
“בטח,” אני אומרת, “אבל אני לא מתכוננת לשבת ולחשוב על זה. יום אחד אקום ואלך מכאן, ואמשיך ללכת עד שאראה מה יש בחוץ. אתה יכול לבוא, אם אתה רוצה.”
“אבל את לא יכולה פשוט לקום וללכת מכאן,” הוא אומר במבט מודאג.
“למה לא? אף אחד לא יעצור בעדי. אני יכולה פשוט להמשיך וללכת עד כמה רחוק שבא לי. פעם יצאתי ונשארתי בחוץ יום שלם; חזרתי רק אחרי ארוחת הערב; אתה זוכר, אתה היית באמת מעוצבן, אבל לרופאים לא היה איכפת.”
תומס נסער. “את לא יכולה,” הוא אומר. “את רגישה למחלות מסוימות, זו הסיבה שאת כאן.”
“אבל חשבתי שאתה לא מאמין בזה.”
“אה, לא לגמרי, אבל גם לא הצלחתי להפריך זאת. אם אצליח לגלות את האמת, אז אגלה אותה רק כאן.”
“תעשה מה שאתה רוצה,” אני אומרת. “אבל בכל זאת כדאי לך לבוא; זו יכולה להיות הרפתקאה אמיתית. המקום הזה משעמם כל כך, שכל אדם נורמלי היה מברך על ההזדמנות לשנות את סדר היום שלו.”
“אני לא חושב שמשעמם כאן. יש כאן ספריה, הרבה אנשים שאפשר לדבר איתם. ואת, אליה. למה שאשתעמם?”
אני מתחילה למשוך בכתפי ואז מרגישה את לחץ המחוך שלי, טאמו משתולל עכשיו. “אני גוסס,” הוא צועק לעברנו. “העצמות שלי ירקבו עד אשר אוכל רק לזרום על גבי הרצפה.” הוא מתחיל לרקוד על פני המרפסת מסתובב סביב עצמו, זרועותיו מתוחות הישר מכתפיו, עד שאני כמעט חשה סחרחורת קלה בגללו. אני אוחזת בידו של תומס. הוא אוחז בידי ואחר כך נושך לצפרני הזהב שלי. ''את יפה," הוא אומר.
אש הזריחה משתוללת מעבר למרפסת. אליה התעוררה, התמתחה במיטתה הרחבה והציצה לעברו השני של החדר. תומס בגד בה שוב, הוא זחל באמצע הלילה מהמיטה שלהם למיטתו של טאמו. היא יכולה היתה לראות את גופותיהם חבוקות יחדיו מתחת לשמיכתו של טאמו.
טאמו היה מתווך בלבד. אליה לא התעלסה עימו מעולם אלא בנוכחותו של תומס, שהיה עד ראיה למתרחש. ובכל זאת תומס הלך לטאמו, כאשר שיער שהיא נרדמה. היא שמעה את אנחותיהם וזכרה שתומס קרא בשמו של טאמו, לא שלה.
טוב, הרהרה אליה, זה כבר לא משנה כל כך עכשיו. הבוקר היא עוזבת. אם האחרים מרוצים מהישיבה כאן, זו בעייה שלהם. היא רצתה שתומס יבוא עימה, אך הוא, כמו כל אחד אחר כאן, מעדיף להסתגר בתוך שערי בית החולים, למרות שהוא, כמו כל אחד אחר כאן, לא האמין באמת ובתמים לדברי הרופאים. איש לא אסר עליהם לעזוב. אף אחד מהם לא רצה לעזוב באמת.
היא לבשה את מגפי ההליכה שלה, ובדקה את תרמילה הקטן. הוא היה גדוש בקופסאות אוכל שנגנבו מן המטבח ובמימיה. היה ברשותה סכין, והיא תוכל לישון על הקרקע, כשהתרמיל משמש לה ככר.
אליה העמיסה את התרמיל על כתפיה ואחר נפנתה לעבר מיטתו של טאמו. השניים המשיכו לישון. היא פתחה את הדלת ופסעה לעבר חדר הכניסה המרופד בשטיח אדום. איש עדיין לא התעורר. היא פנתה לעבר המעלית ולחצה על הכפתור למעלית כלפי מטה. תומס פחד מפני המעלית ולא הניח לה להשתמש בה; טאמו לעג לתומס בגלל פחדיו, אך גם הוא סירב להשתמש בה. הדלתות נפתחו והיא נכנסה פנימה.
המעלית זמזמה בדרכה מטה ועצרה בלובי שבקומה הראשונה. אליה פסעה על פני הלובי. נקישות המגפיים הדהדו על פני הרצפה החלקה. בכל אחד משני צידי החדר הגדול צעדו עוד אליות, משתקפות במראות הקבועות על הקירות. כל בנות דמותה של אליה צעדו לעבר קשת הכניסה ואחר כך נעלמו והותירו אחת בלבד, זו שחצתה את הסף ויצאה אל מחוץ לבית החולים.
אויר הבוקר היה קריר והעשב שצמח סביב הבניין היה רטוב מטל. תוך כדי צעידה, ראתה אליה כיצד משחירים קצות מגפיה מחמת הלחות. היא חגה על עקביה והביטה לאחור. נראה היה, כאילו בית החולים מתנשא מעליה. היה זה בניין מכוער, גבוה ומרובע, שלושים קומות גובהו, בעל מעקי מרפסות בסגנון הבארוק. דלתות העץ הכבדות הפתוחות לרווחה, אשר הובילו אל הלובי, נראו שלא במקומן, כאילו הונחו שם ללא מחשבה שניה. שדות עשב הקיפו את הבניין מכל צדדיו; העץ היחיד שראתה מעודה היה האיזדרכת הנטועה בקרבת הכניסה האחורית.
אליה פנתה לעבר השדה הירוק שמולה. היא קיוותה שתומס לא ידאג, זכרה את מראהו מתחת לשמיכתו של טאמו ואז החלה לקוות שידאג מעט. הוא יצטרך להלביש מישהי אחרת היום, אם ימצא מישהי המוכנה לשבת בשקט כל כך הרבה זמן. היא צחקה לעצמה.
התרמיל הכביד עליה. אליה נעצרה, הסירה אותו מעל כתפה והתישבה. עדיין היתה מוקפת בשדות ירוקים ויכלה לראות את בית החולים. הוא היה זעיר ונטוע אי־שם בקרבת האופק, גוש אפור כנגד השמים הכחולים.
לבטח לא התרחקה הרבה, אם עדיין היתה מסוגלת לראותו. היא כעסה, קמה על רגליה והחלה פוסעת, גוררת את תרמילה מאחוריה, כאילו היה הדבר הארור מלא עופרת. אליה המשיכה לצעוד, גוררת את התרמיל. מדי פעם פנתה לאחור, ובראותה את הגוש האפור, המשיכה ללכת. מזג האויר הלך והתחמם ובגדיה נתהדקו לגופה. היא התעקשה להמשיך, גוררת את תרמילה במעלה גבעה אחת ובמורדה של אחרת, מבעד לשדה חרציות ושוב במעלה גבעה קטנה. היא המשיכה ללכת עד שהתעייפה ונאלצה לעצור.
היא התמוטטה ליד תרמילה והתמתחה על הקרקע, מנסה להשיב את נשימתה. לבסוף אזרה כוח, קמה על רגליה והביטה לאחור.
בית החולים נעלם.
היא חזרה והתישבה, פניה מופנות אל צילה הארוך, סוף סוף השתחררה מאותו מקום. לוא היה תומס עימה היה מנסה לנחש מה נמצא מעבר לאחו, אם בכלל נמצא שם משהו. אליה דווקא היתה מוכנה להמתין. היא נרעדה, תקופת חשש פתאומי.
עם רדת הליל מצאה אליה מספר עצים והחליטה לשכב לישון תחתיהם, מתוך תחושה סתומה ששם תהיה מוגנת יותר. עם שחר התחרטה על החלטתה זו – הקרקע מתחת לעצים היתה קשה יותר מאדמתו הרכה של האחו.
היא החלה לצעוד סביב העצים, תחושותיה מוקהות בשל אויר הבוקר הצונן. מעילה היה לח מן הטל. “זה מגוחך,” אמרה בקול רם. “ללכת את כל הדרך הזאת רק בשביל לראות חמישה עצים.” קולה נשמע חלול. היא נרעדה והחליטה שלא לשוב ולדבר עם עצמה.
היא הרכיבה את התרמיל על כתפיה ויצאה לדרך. מדי פעם הביטה לאחור. העצים הלכו והתקרבו אל האופק, עד שבסופו של דבר נעלמו מן העין. שיר שטאמו לימד אותה פעם התרוצץ במוחה, חוזר על עצמו במונוטוניות.
עם צהריים התישבה לנוח. דממת השדות החלה להעיק עליה. היא שלפה את המימייה והחלה ללגום בלגימות קולניות, מצמצה בשפתיה בין לגימה ללגימה. היא פתחה חבילה ונגסה בצלי התרנגולת שבתוכה ואחר פלטה גיהוק קולני.
מלפנים היתמרה גבעה גבוהה מאד, גבוהה יותר מכל אלה שעברה עד עתה, ובצלעה מבנה קטן. למרות שצמצמה את עיניה במאמץ, לא הצליחה להבחין במהות המבנה. היא נחפזה לעבר הגבעה, הסקרנות מתעוררת בתוכה. היא נעה במהירות, מתעלמת מחום השמש ומכובדו הגדֵל והולך של משאה.
כשהגיעה לגבעה, החלה לטפס לעבר המבנה. המבנה היה בְּאֵר. היא ראתה בספרייה ציור של באר; למעשה, נראה המקום כהעתק מושלם של הציור – אבנים חומות, דלי עץ רובץ על המעקה, סיגליות בָּר צומחות מסביב.
אך היה הבדל אחד – יכולה היתה לראות לוח עץ נשען על הדלפק. מישהו צבע אותיות לבנות על גבי הלוח. היא קראה את הכתוב.
מים – למלא את המימייה.
עוד מעט יהיה בה צורך.
אליה התישבה ולטשה עיניים בלוח. תומס, הרהרה, כבר היה נתפס לבהלה בשלב זה. היא שלחה את ידה ונגעה באצבעה באחת האותיות הלבנות.
הצבע היה טרי.
היא קפצה על רגליה בבהלה והביטה סביבה. היא לא ראתה מאום פרט לשדות־עשב שהקיפוה מכל הצדדים. מישהו אומר לי שאני זקוקה למים, חשבה, זה הכל; אני אמלא את המימיה שלי ואת קופסאות האוכל הריקות, אחזור ואסגור אותן, ואז אגש לראות מה יש מעבר לגבעה.
היא הורידה את הדלי לתוך הבאר, ואחר כך מלאה את המימייה ואת קופסאות האוכל הריקות. המסע התחדש. הגבעה היתה תלולה יותר מאשר נראה במבט ראשון ורגליה כאבו מהמאמץ. מזג האויר הלך והתלהט והאויר הלך והתייבש. התרמיל משך אותה לעבר הקרקע, ושרידי רגליה התכווצו.
לבסוף, מתנשמת ומתנשפת הגיעה לראש הגבעה והביטה על סביבותיה.
העשב הירוק המשיך לגדול עד למרגלות הגבעה ושם לפתע פסק. לפניה נפרשה אדמת מדבר מישורית וצחיחה, שהשתרעה עד ההרים הגבוהים שבמרחק. לא היה כל סימן חיים במדבר הזה – פרט לנקודה אחת, בערך באמצע הדרך להרים. שם יכלה אליה להבחין במה שנראה כקבוצה קטנה של בניינים שהבהיקו באויר הלוהט והמרעיד.
אנשים. אולי יש שם אנשים.
גל אֵימָה שטף אותה. אני צריכה לחזור, הרהרה בפראות, ונרעדה למחשבה אודות המחלות האיומות אליהן היא עלולה לחשוף את עצמה.
היא הסתובבה לאחור במהירות, מעדה והחלה להתגלגל במורד הגבעה, עד אשר נעצרה.
“הפסיקי עם זה!” אמרה לעצמה בקול רם. “אם כבר עכשיו את תופסת פאניקה אז עשית את כל הדרך הזו לשוא.” קולה היה ניחר ואת מילותיה הבאות נאלצה ללחוש. “אני אשאר ליד הבאר, אנוח ואשן שם, מחר אחליט.”
היא פסעה חזרה לעבר הבאר, שם התפשטה – לאחר שהעיפה מבט חפוז מסביב – ואחר כך הורידה שוב את דלי המים. היא שפכה את המים ששאבה על גופה, מקדמת את הקרירות בברכה. המים נראו כזרם כָּסוּף, מרענן ומרגיע. היא השליכה עצמה ארצה, חשה את קרני השמש החמימות בגבה ושואפת לקרבה את ניתוח הסיגליות.
לפני עלות השחר החלה לחצות את המדבר. בתחילה חשה בקור, אך לאחר שרעדה זמן מה, הסירה את מעילה ותחבה אותו אל תוך התרמיל.
השמש צרבה את פניה, והיא יכולה היתה לחוש בחום המדבר מבעד למגפיה. אליה החלה לשרוק ולצעוד בקצב המנגינה. המדבר החל להטשטש נגד עיניה, והחול הדק נראה כמשטח לבן. היא המשיכה לצעוד, מפסיקה מדי פעם לצורך שתיית מים מתוך אחת מקופסאות האוכל. מולה המשיכו לרצד הבניינים שבמרכז המדבר. כאשר התקרבה הבחינה במשהו מוזר. הבניינים שבקצה העיר לא היו בניינים כלל, אלא רק חזיתות הנתמכות במוטות עץ, כאילו היתה העיר כולה במת תיאטרון גדולה. כשהתקרבה, נוכחה לדעת שיש למעשה רק בניין אמיתי אחד בכל העיר, באמצע התפאורות.
היא חשה כשוֹטָה, על שצעדה את כל המרחק רק כדי לחזות בתצוגה זו. היא פסעה לעבר הבניין שבמרכז. בניין עץ עתיק בן שלוש קומות, חשה בבדידותה יותר מתמיד. לפחות תוכל לחסות בצילו למשך זמן מה. היא הציצה לתוך החלון שבחזית וראתה חדר אפלולי ובו שולחנות עגולים, כסאות וליד אחד הקירות ניצב דלפק ארוך. היא ניסתה את הדלת. זו נפתחה בקלות והיא נכנסה פנימה.
כל החפצים בחדר היו מכוסים בשכבה עבה של אבק אפור. אליה פסעה לעבר השולחן שליד הדלפק, הסירה את התרמיל מעל גבה והניחה אותו על כסא לידה. היא חיטטה בתוך תרמילה, שלפה את מעילה ונגבה את השולחן מן האבק. אחר כך התישבה והניחה ראשה על השולחן. היא עשתה את כל הדרך לשווא. צריכה היתה לחזור על עקבותיה ליד הבאר, אך עתה הגיעה רחוק מכדי לחזור. היא נאנחה ועצמה את עיניה.
“אלהים מתוק, אל תרָאי עצובה כל כך. כל מה שאת צריכה זה כוס בירה קרה.”
אליה הזדקפה במהירות.
אשה גבוהה, גדולת חזה ואדומת שיער, ניצבה לידה, ידיה נחות על הדלפק המאובק. היא חייכה אל אליה.
“מי את?” צעקה אליה, נדהמת.
“אל תֵרָאי כל כך מודאגת, יקירתי, שמי אֶטָה. המקום הזה שייך לי.” האשה פנתה לעברה, נושאת בידה בקבוק. היא לבשה שמלה סגולה ארוכה שנגררה מאחוריה, צוברת עליה אבק ולכלוך ומותירה מאחוריה פס רחב על פני הרצפה. היא הניחה את הבקבוק לפני אליה והתישבה בכסא שמולה, מניחה את מרפקיה על השולחן. “קדימה, שתי, זה על חשבוני. העסקים פה כל כך גרועים בזמן האחרון, שאני לא אפסיד הרבה אם אחלק את הבירה בחינם.” אטה חייכה ועיפעפה בריסיה השחורים והעבותים.
אליה אחזה בבקבוק הבירה. הוא היה קר וטיפות לחות הצטברו על הדופן החיצוני. היא לגמה ממנו בהיסוס, ואחר החלה לגמוע אותו בגמיעות גדולות.
“את יודעת,” אמרה אטה, “פעם היו כולם באים לכאן. בקושי יכולת למצוא פה מקום לשים את התחת שלך. אבל את יודעת איך האנשים; הם באים למקום אחד, ולפני שאת מספיקה לזוז הם כבר עוברים למקום אחר בגלל ששם יש להקה, או איזה משחקים או כל שטות אחרת. לי אין את כל זה אבל אני מנהלת באר הגון ולא איכפת לי אם האנשים משתכרים קצת, או הבחורות רוצות לעשות עוד קצת כסף מהצד, או שמישהו רוצה לזרוק כמה כיסאות פה ושם. אבל נראה כאילו ‘הבַּאר של אטה’ כבר לא מספיק טוב בשבילם.”
אליה לטשה עיניה באשה. היא לא הבינה אודות מה דיברה אטה, ופחדה לשאול. “כל העיר הארורה הזאת היתה באה לכאן פעם,” המשיכה אטה. “אני זוכרת פעם איך גאר טולי התרגז כל כך עד שזרק החוצה שולחן שלם דרך החלון ההוא שם, והאשה שלו – היא היתה גדולה, מותק – זרקה אותו דרך אותו חלון כשהיא גילתה מה שהתרחש בינו ובין ניילה. איזה לילה!”
אליה השפילה עיניה אל בקבוק הבירה שלה. האשה לבטח מטורפת. לא יתכן שמקום זה היווה אי פעם עיר, אלא אם כן כולם עברו מכאן ולקחו איתם את הבניינים. “אולי עוד יחזרו לכאן,” אמרה מנסה להבזיק חיוך אוהד, “כשיתעייפו מהמקומות האחרים שאליהם הלכו.” היא סיימה את הבירה שלה. נראה היה כאילו עיניה של אטה הבהבו מעט בהביטה באליה. האשה שתקה רגעים מספר; אחר כך טפחה על ירכה וצחקה בקול גדול.
“את בסדר גמור, מותק. את יודעת להגיד את הדבר הנכון. אני כבר מרגישה יותר טוב.” אטה התרוממה על רגליה. ''רוצה עוד בירה?"
אליה משכה בכתפיה. אטה חייכה ופנתה לעבר הבאר, מותירה אחריה פס רחב נוסף על הרצפה. היא התכופפה מאחורי הדלפק ואחר כך הזדקפה. אליה יכלה לראות אגלי לחות על הבקבוק שאטה החזיקה בידה ותמהה, כיצד הצליחה האשה לשמור על קרירות הבירה.
“להיכן מועדות פניך?” שאלה אטה.
“חשבתי ללכת ולחטוף מבט בהרים,” מלמלה אליה. אטה חזרה עם הבירה והתישבה שנית.
“אין שם שום דבר, מותק,” אמרה האשה.
“כמה זמן לוקח להגיע לשם?”
“כמה שעות. אבל הייתי מציעה לך לחזור למקום ממנו באת. או אולי תשארי כאן, ושתינו נחשוב על איך להשיג לקוחות נוספים. בטח נצליח ביחד למצוא איזה רעיון.”
אליה נעמדה על רגליה. “את מטורפת,” אמרה בשקט. אטה לא הגיבה. “את באמת פגועה במוחך. אין כאן שום אנשים; אפילו אין כאן בניינים, חוץ מהבניין הזה. יש לי דברים חשובים יותר לעשות מאשר לבזבז את זמני בחברת מטורפת.” היא נטלה את תרמילה, מביטה לעבר אטה. האשה ישבה דוממת. אליה פנתה לעבר הדלת.
לפתע גיחכה אטה. “את נשמעת כמו גאר טולי,” אמרה, “את יודעת מה היה נוהג להגיד? הוא היה נוהג להגיד ‘אטה, יש לך קורי עכביש בעלית הגג’. אני חושבת שמוטב שתחזרי למקום ממנו באת.”
“תודה לך על המשקה,” אמרה אליה. “אם אראה מישהו, אני מבטיחה לך שאמליץ בפניו על הכנסת האורחים הנדיבה שלך.” היא הניחה את אטה יושבת מאחורי השולחן ויצאה אל האויר הלוהט והיבש שבחוץ. כאשר התרחקה מן הבית וחלפה על פני החזיתות הניצבות משני צידיה, החלה לחוש כי על אף חום היום הינה מלאה מרץ, ערפילי תחושת אשמה התחככו במוחה, והיא החלה לחשוב אודות אטה, חושבת שאולי צריכה היתה להשאר עימה יום אחד, לשוחח עמה ולהציע לה עזרה כלשהי. היא הדפה את המחשבות המטרידות. ככלות הכל היתה האשה פגועה במוחה. היא לא יכולה לעזור לה במאום. פלא שהיא בכלל הצליחה להחזיק מעמד באמצע המדבר. כנראה היתה בעלת תושיה רבה מכפי שנראה במבט ראשון.
אליה גיהקה ושבה לשרוק ולצעוד לעבר ההרים לקצב המנגינה.
אליה הגיעה לרגלי ההרים במשך הלילה ושכבה על אדמת המדבר הנוקשה כשמעילה עוטף אותה. לקראת בוקר רעדה מקור וקידמה בברכה את מראה השמש האדומה כדם, שהחלה לטפס מעל המדבר הכתום.
היא הביטה מעלה אל ההר שמעליה. הוא היה סלעי, אך לא כל כך גבוה כפי שחשבה. יקח לה זמן מה כדי לטפס אל הפסגה. היא פתחה את תרמילה והוציאה מעט מזון.
“איכפת לך אם אצטרף אליך?” שאל קול. אליה הפנתה את ראשה במהירות. זקן כחוש ישב על הסלעים מעליה.
“בוא למטה.” הזקן קיפץ על פני המורדות המסולעים ובמהרה התישב לידה. הוא היה בעל זקן־פרא אפור שריקד על פניו. חולצתו האפורה והבלויה ומכנסיו ומגפיו השחורות הראו סימנים מתקדמים של התפוררות.
“אני רעב כמו כלב,” אמר הזקן ושלח עיניו בבשר הבקר היבש שלה.
“אני יכולה לתת לך רק קופסה אחת,” היא חטטה בתרמיל ושלפה קופסת שמורי אפרסקים, שלא ערבו לחיכה, והשליכה אותה לעברו.
“אני יכול לקחתך לראש ההר,” אמר האיש, פותח את מכסה הקופסה. “את יכולה ללכת בעצמך, אך זה יקח לך הרבה יותר זמן; את לא מכירה את ההר. אני יכול לקחת אותך למעלה בשלוש או ארבע שעות.”
אליה הביטה סביבה אל ההר ואחר כך אל הזקן. “בחצי הדרך למעלה זה מתחיל להיות קשה,” המשיך, “אבל אני מכיר דרך מהירה.”
“בסדר.” אמרה אליה. בכל מקרה יהיה זה בטוח יותר לטפס מעלה בחברת מישהו, בין אם הזקן יכול לקחת אותה מהר יותר ובין אם לאו. “בסדר, זקן.”
“עוד קצת אוכל לא היה מזיק לי, וגם קצת מים.” היא הוציאה עוד קופסת שימורי אפרסקים וקופסה מלאת מים. “מהיכן אתה, זקן?”
הוא מיצמץ לעברה. “לא עניינך.”
“אתה מכיר במקרה את הבַּאר של אטה?”
“אני לא מכיר אף אחד. אני מתעסק רק בעניינים שלי, וכדאי שגם את תעשי אותו דבר.” הזקן סיים לאכול וקם על רגליו, “בואי,” אמר. הוא החל לטפס על פני הסלעים. אליה הלכה בעקבותיו ואחר כך הבחינה בשביל ברור המתפתל בין המדרונות המסולעים.
“הייתי יכולה למצוא את השביל הזה בעצמי, רמאי זקן שכמוך,” צעקה לעבר הדמות שלפניה.
“אמרתי לך,” השיב בצעקה. “העניינים מתחילים להסתבך רק בחצי הדרך למעלה.” אליה נאנחה והמשיכה ללכת. זמן מה אחר כך תקף אותה כיווץ שרירים מכאיב.
“אתה בטח לא תעזור לי לסחוב קצת את התרמיל הזה,” צעקה.
“למה לעזאזל שאני אעזור? זה לא שלי.”
“מה יש מעבר להר?”
“עוד תראי.” קולו היה חלש. המרחק ביניהם הלך וגדל. היא המשיכה לטפס, מנסה להתעלם מן השמש הקופחת. היא יכולה להמשיך ללכת עוד יומיים לפני שתאלץ לחזור לבית החולים. אולי יותר, אם תצטמצם באוכל. היא היתה צריכה להביא איתה יותר אוכל. היא מחתה את הזיעה מעל מצחה והרהרה אודות אמבטיה מרעננת. שירו המטופש של טאמו התרוצץ שוב במוחה, והיא טיפסה, עצרה לנוח וחזרה לטפס. הזקן נעלם.
לבסוף הגיעה לקצה השביל. שביל קטן יותר הסתעף ימינה בין שני סלעים. אליה הביטה למעלה וראתה מעליה מצוקים בלבד.
כנראה שהזקן המתין לה. הוא היה ישוב על הרצפה, מחייך בערמומיות.
“מה עכשיו?” שאלה. הזקן נאנח וקם על רגליו.
“בדיוק עכשיו התחלתי להרגיש בנוח,” נהם. היא הלכה בעקבותיו לאורך השביל הקטן עד שהגיעו למערה בצלע ההר.
“הגענו,” אמר הזקן, מעל המערה צבע מישהו באותיות גדולות את ההודעה הבאה:
נא להיכנס למערה.
נא לטפס במדרגות עד הפיסגה.
“רמאי זקן שכמוך,” אמרה אליה. היא אחזה את הזקן בכתפיו והדפה אותו כנגד קיר הסלע. “הייתי מוצאת את המערה הזאת בעצמי.” הוא השתחרר מאחיזתה ומיהר לחזור בריצה בשביל הקטן. “חזור הנה!” צעקה אחריו. “אתה לא עולה לפיסגה?”
“למה לי לטרוח?” קולו של הזקן צייץ לעברה. “אין למעלה כלום.”
היא ניצבה ליד המערה, אפופת תחושת טפשות וכעס ואחר כך צעדה פנימה. משהו חצב מדרגות בסלע, מדרגות לוליניות התעקלו סביב קירות המערה. היא הביטה מעלה וראתה מעליה ניצנוץ אור.
היא גיחכה, ואחר כך החלה לגעות בצחוק. זה קל מדי, הדהרה, הם לא מערימים מספיק קשיים. כל אחד יכול פשוט לצאת מבית החולים וללכת ישר קדימה. זה לא תאם את שאיפתם העזה של הרופאים למנוע מן החולים הרגישים להחשף למחלות.
מצד שני, הירהרה כשהחלה לטפס במדרגות האבן, לא ראיתי אף אחד שאני יכולה להידבק ממנו, חוץ מצמד מטורפים. לפתע חשה צינה בתחתית קיבתה. אולי הם היו חולים; אולי הם, בדיוק כמוה, עזבו את בית החולים, חלו ואיבדו תוך כדי כך את שפיות דעתם. קיבתה התהפכה בקירבה. היא חייבת לחזור.
היא המשיכה לטפס במדרגות, לפחות תראה קודם מה יש בראש ההר. גרם המדרגות היה חשוך ומדי פעם בפעם הואר על ידי מוטות זרחניים ירוקים שהיו מחוברים אל הקירות. היא נצמדה אל הקיר, מפחד פן תאבד את שווי משקלה בקצה המדרגות חסרות המעקה.
אליה טיפסה, מפסיקה מדי פעם בפעם לצורך מנוחה. היא הגיעה לראש גרם המדרגות ויכלה לראות את השמים בבהירות. נראה היה שהשעה הינה שעת אחר צהריים מאוחרת.
מעליה ראתה סולם מתכת קטן. הוא היה מחובר לקיר והוא יוביל אותה אל מחוץ להר. היא מיהרה לטפס עליו.
כשיצאה החוצה, חשה במשב רוח קליל והריחה ריח של אויר מלוח.
היא נצבה על הפסגה והביטה על סביבותיה. נראה היה שגם בצד הזה של ההר נחצב שביל; היא יכלה לראות את תחומיו הברורים מתפתלים בין הסלעים והאבנים. בתחתית ההר היה משטח רחב של חול לבן ומעברו מים שהשתרעו עד לאופק. אפילו ממרחק זה יכלה לשמוע את משברי הגלים המתנפצים אל החוף. אוקיינוס, הרהרה. תומס הראה לה בספריה תמונה של אוקיינוס, וסיפר לה שרוחבו אלפי קילומטרים ומימיו מי־מלח, שאינם ראויים לשתיה.
אליה התישבה ולטשה עיניה בים האפור. מכאן לא היה לאן ללכת. ההרים השתרעו לאורך החוף ככל שהביטה לראות. היא לא יכלה לחצות את האוקיינוס. היא תצטרך ללכת חזרה, להביא עוד ציוד לנסות דרך אחרת, אבל אולי הרופאים, שעד עתה לא נאלצו להגביל את תנועותיו של איש מן הפציינטים, לא יאפשרו לה ללכת שוב. אולי כבר מחפשים אחריה.
היא חשבה אודות בית החולים. אולי מחוץ לבית החולים לא היה קיים כלום, פרט לכמה מטורפים כמו אטה והזקן. אולי גם הרופאים רגישים למחלות. אבל זה לא מסביר איך זה שכמה מהרופאים נעלמים מדי פעם לשבוע, או מאין מגיעה לבית החולים אספקה חדשה. לא, חייבים להיות אנשים נוספים היכן שהוא.
אם כבר נחשפתי למחלה, הרהרה, אז אני כבר מתה. מוטב שאמשיך ללכת או שכל הטיול לא היה שָׁוֶה כלום. אמשיך ללכת עד שאפול. אצטמצם במזון ושתיה. אני חייבת לדעת. דמותו של תומס הבהבה לנגד עיניה, והיא חשה תחושת חרטה קלה אותה דחתה מעליה.
אליה החלה לרדת במורד ההר.
ארבע זריחות נוספות, ארבע שקיעות נוספות; ביום החמישי עדיין המשיכה לצעוד, עיניה רואות אך ורק את האוקיינוס, החול הלבן שמשמאלה ואת החול הלבן וההרים שמימינה. הקשת שיצרה השמש האדומה ציינה עבורה את הזמן. היא לא חילקה את יומה לחלקים שווים באמצעות הארוחות, ואכלה אך ורק כשחשה בחולשה. המזון והמשקה כמעט ואזלו. עתה כבר לא יכולה היתה לחזור אפילו רצתה. היא אפילו תגיע עד המדבר.
סרטן חלף במהירות מתחת לרגליה. היא לטשה בו עיניים שעה שזינק אל תוך גל, ואז שמעה קריאה מעל ראשה. היא הביטה כלפי מעלה. שלושה שחפים רחפו מעליה. היא הביטה אל ההרים וראתה עצים וצמחים צומחים על מורדותיהם. הנוף סביבה השתנה. היא השאירה מאחוריה את המדבר וההרים הקרחים.
רגליה היגעות גררו אותה קדימה. יומיים לפני כן רחצה אותן באוקיינוס וצרחה מכְּאֵבים, כשמימיו המלוחים שטפו את פצעיה ואת יבלותיה שותתות־הדם. היא העיפה מבט באוקיינוס והוא התרחק ממנה, כאילו כדי להתנצל. הוא נסוג והלך והחל לזחול לעבר האופק, מותיר מאחוריו דגים וסרטנים זנוחים.
מזון. יהיה זה פשוט למדי לאסוף כמה מן הדגים והסרטנים ולצבור אותם בקופסאות האוכל הריקות. אם יהיה לה מזל, תצליח להצית אש בעזרת עץ יבש שתלקט במורדות ההר. בשעת הצורך, תאכל את הבשר נא. האוקיינוס המשיך לסגת, מותיר מאחוריו דממה בלתי טבעית כמעט. אליה החלה לצעוד לעבר אחד הדגים המפרפרים, משאירה עקבות על גבי החול הרך.
“היי!” צעק קול. היא נפנתה וראתה דמות רצה על פני החוף לעברה. היה זה אדם צעיר, שזוף, לבוש רק במכנסיים כחולות קצרות. הוא נופף את זרועותיו בלהט תוך כדי ריצה.
הוא עצר לידה, מתנשף בכבדות. “רוצי!” צעק, “רוצי להרים! רוצי!”
“למה?”
“אל תשאלי, רוצי!” הצעיר ברח משם. היא הביטה לעבר האוקיינוס.
חומת מים אדירה נראתה באופק. החומה התקדמה לעבר החוף, מאיימת לרסק אותה וכל דבר אחר שעל החוף. היא החלה לרוץ בעקבות הצעיר, האֵימָה שתקפה אותה משמשת לה ככוח מניע. היא רצה, מבוססת בחול, מתעלמת מן התרמיל שעל גבה. אפילו לא הביטה מעבר לכתפה לעבר חומת המים. היא יכלה לשמוע אותה עכשיו, רעם מרוחק ועמום ההולך ומתקרב אליהם. הם הגיעו אל ההר, והיא רצה בעקבות הצעיר במעלה המדרון, מתעלמת מענפי העצים והשיחים שצבטו ושרטו ברגליה ובזרועותיה. הם עצרו על גבי סלע קטן, והצעיר נפנה לעבר האוקיינוס. הוא לטש בו עיניים בריכוז רב. שרירי לסתו התהדקו. אליה ראתה כיצד נשטף הגל על פני החוף לעבר ההר.
“בוא! בוא!” צרחה לעבר הצעיר. “אנו חייבים לטפס יותר גבוה! בוא!” הוא התעלם ממנה והמשיך לנעוץ את מבטו בגל. הגל החל להאיט את שטפו, וגודלו הלך ופחת. כאשר הגיע לרגלי ההר לא היה יותר מאשר אדווה קלה, המלטפת ברכות את גזעי העצים ונסוגה חזרה, ללב האוקיינוס, שם יכירנה מקומה.
הצעיר נרגע, נשען בגבו על גזע עץ שמאחוריו. “אני עייף.” אמר, “זה קשה לעצור דבר כזה בכוחות עצמך בלבד.”
אליה נדהמה. היא זכרה שאי פעם קראה משהו אודות גלי־ענק ולדעתה לא התנהג הגל הזה באופן נורמלי.
“אל תדאגי,” המשיך האיש, “זה סתם היה מישהו שהשתעשע קצת.” הוא חייך לעברה, חושף את שיניו הלבנות. “זה קורה לפעמים.”
אליה שחררה את רצועות התרמיל והניחה לו ליפול ארצה.
“את תהיי מאד חולה אם תמשיכי להסתובב ככה,” אמר הצעיר. “את לא חושבת שאת צריכה לחזור?”
“לחזור לאן?” שאלה בעייפות.
“את יודעת לאן. לאותו מוסד שהסתלקת ממנו. האם לא אמרו לך, שאת עלולה לחלות?”
“כן, אני לא כל כך מאמינה בזה.” היא בחנה את הצעיר בזהירות. "הלכתי דרך ארוכה. אני לא חושבת שאני בכלל רוצה לחזור.''
“אבל אני אקח אותך בחזרה. אני בטוח ששם הרבה יותר נחמד מאשר כאן. אני צודק?”
אליה הרהרה אודות תומס וטאמו וחיי בית החולים, חופשיה מכל לחצים שהם. הפאציינטים המבוגרים יותר נמצאו שם זה חמישים שנה ונראו מרוצים; למעשה היה פאציינט זקן אחד, שנבהל מן המחשבה שיתכן כי יבוא יום ותרכיב מסויים יתגלה, כל החולים יחוסנו וייאלצו לעזוב את בית החולים. הרופאים נאלצו לומר לו, שאיש מהם לא ייאלץ לעזוב בעל כורחו, וכולם נשמו לרווחה יחד עם הזקן.
“כן, הייתי אומרת ששם יותר נחמד,” אמרה לצעיר, “לפחות יותר קל.”
“האין את מתגעגעת לכל חבריך? הם יהיו מאושרים כל כך לראותך שוב.”
“ואיך נגיע לשם?”
“הו, זה קל. וזה יהיה אפילו משעשע מאד. אני אראה לך.” הצעיר החל לטפס על ההר, אליה טיפסה בעקבותיו, גוררת אחריה את תרמילה. כשעברה סלעים מספר ראתה לפתע כדור אדום מרחף מעל מספר עצים שעל חלקת קרקע שמעליה. הצעיר הושיט לה יד, היא אחזה בה והוא משך אותה למעלה. היא ראתה בלון ענק, אדום בהיר, מחובר למשהו דמוי סל. הצעיר קשר אותו, קרוב לוודאי, לאחד העצים.
“אנחנו יכולים לחזור בכדור הפורח שלי,” אמר הצעיר, מסתובב סביבו.
“איך?”
"פשוט מאד. כשאנחנו רוצים לרדת, כל מה שצריך לעשות זה למשוך את זה – " הוא הצביע לעבר חבל שהיה מחובר אל הכדור, “ואנחנו נוחתים. בשביל לעלות, אני מוציא קצת חול מהשקים האלה שכאן.” הוא גיחך לעברה. "נכון שזה משעשע?''
“ועוד איך.”
“נוכל לעשות חיים בדרך חזרה,” המשיך הצעיר, “בואי נעלה.” הוא הסתובב לעבר הכדור. אליה הגביהה במהירות את ידה והנחיתה אותה בכל כוחה על עורפו של הצעיר. הוא כשל ארצה בקול אנחה רכה ושכב דומם.
היא טיפסה במהירות אל תוך הסל, חתכה בעזרת סכינה את החבל האוחז בכדור, ושפכה חול מתוך השקים. הכדור התרומם, מגרד בדרכו כמה צמרות עצים. תוך זמן קצר נמצאה מעל ההרים ויכלה לראות את המדבר שלימינה. הכדור ריחף מעל ההרים, והיא המתינה שיחל במעופו. “מה עכשיו,” מלמלה. כלי הרכב הזה לא יביא לה שום תועלת אם ירחף במקום אחד. היא חשה ברוח חמימה מלטפת את פניה. אז החל הכדור לנוע. הכדור נע צפונה. לפחות, הרהרה, הוא לא לוקח אותה חזרה לבית החולים. היא שמה ליבה לכך שההרים החלו להתעקל ימינה, מקיפים את המדבר מסביב. היא התרחקה מן האוקיינוס יותר ויותר ובמהרה מצאה את עצמה מעל יער עבות ירוק. המדבר נשאר מאחוריה.
בחורש מתחתה דילגו צבאים לכאן ולשם, מנפנפים בזנבותיהם הלבנים הקטנים לעבר הכדור. נחל קטן התפתל בינות לעצים, והיא יכלה לראות שני סוסים, לבן וחום, רועים על גדותיו. להקת צפורי בדולח, שנוצותיהן נראו כעדשות קטנות, שטה לאיטה בנחל. אליה, נאחזת בדופן הסל, הביטה באושר על היער. זה היה שווה את המאמץ אמרה לעצמה, המסע היה שווה אפילו רק את כל המראות האלה.
אז ראתה משהו בקצה היער. היא אימצה את מבטה, וכשהכדור המשיך לנוע לאותו כיוון הצליחה לזהות מספר מבנים מבדולח קרוב לקצה היער. הבדולח היה צבעוני, ירוק, זהב, כסף, כחול וורוד, כמה מהם היו לולייניים; אחדים פשוט התמרו לגובה כמגדלים. הם הבהיקו באור השמש. כאשר התקרבה, ראתה חרקים זהובים גדולים מרחפים בעדנה בשמים שמעל בנייני הבדולח. עיר, הרהרה, ומשהו זע ונע במוחה.
בית, לחש מולה. היא חזרה להיות ילדה. היא ניצבה בגינה והביטה באימה הגורמת לפרחים לצמוח. עתה נמצאה מעל העיר ויכלה לראות את האנשים נעים ברחובות על גבי רצועות כסף. כמה מהם ריחפו מעל העיר, בלא תמיכה כלשהי. אביה שידר קונצרט במוחו ואנשים נאספו ליד הבית על מנת להאזין. אליה שמעה רק את קול הדממה ואת אִוְשַת העלים. גפנים כסופות יצרו שרטוטים על גבי חלק מבנייני הבדולח. עוטפים את עצמם מסביבם. בכל רחבי העיר היו מפוזרים פארקים ובהם עצים ובריכות, והיא יכלה לראות ילדים משחקים בהם. הילדים האחרים לא רצו לשחק עימה. היא לא יכלה לצוף מעל צמרות העצים או לגרום לרעם להתגלגל. אחד מהחרקים הזהובים חלף לידה, והיא ראתה אנשים בתוכו. הם הביטו בה מבעד לדפנות השקופות של הכלי ונפנפו לעברה.
בית. זכרונות עמומים התדפקו על מוחה, שאריות מעבר שאבד. יש לי אח ושערו אדמדם־זהוב כשלי, ולפעמים הוא רוקד עמי בגינה. ביתי הינו כחול כספיר. פעם אחת הוא עשה בשבילי ענן, והענן המטיר גשם על הפרחים. היא משכה בחבל המחובר לכדור והחלה לרדת. אבא מחבר מוסיקה. הוא מקשיב ליקום, לכוכבים ולרוח, ומוסיף תווים משלו. אומרים לי שזה נפלא. אני לא מסוגלת לשמוע זאת. הוא מאזין לעידנים אחרים. אני אינני מסוגלת לשמוע זאת. הוא מטייל. אני יכולה ללכת בעקבותיו. הבלון הלך וצמצם את המרחק בינו ובין הבניין הלולייני הכחול כספיר ואחר כך נחת בחבטה בגינה הקטנה שמאחורי הבית.
אשה בלונדית גבוהת קומה נמצאה בגינה, קוטפת פרחים ורודים. לידה ניצב אדם כסוף־שיער. שניהם לבשו גלימות לבנות ולטשו בה עיניים כאשר ירדה מן הסל. הכדור התנועע לידה בחוסר ביטחון.
פרחיה נשמטו מידי האשה ונפלו בערימה ורודה לרגליה.
“אמא,” אמרה אליה בעדנה, “אבא.”
אליה. איש לא ביטא את השם שהדהד במוחה. “תנו לי להישאר,” אמרה, “אל תשלחו אותי חזרה, בבקשה תנו לי להישאר.” היא החלה לרוץ לעברם בידיים פשוטות, והאשה סובבה את גבה. האיש עדיין הביט בה, אך לא שלח ידיו לחבקה.
היא הוקפה בערפל כחלחל, וקפאה, בלא יכולת לנוע. אנחנו מצטערים אליה, לחש משהו במוחה. אנחנו מצטערים. בבקשה, האמיני לנו. ואז באיטיות אין סופית, כמעט בריחוף, היא נפלה קדימה עד אשר הפך הענן להיות שחור.
אליה שמעה קול הימהום דם. היא פקחה את עיניה. היא מצאה את עצמה דוהרת בתוך מנהרה תת־קרקעית, על גבי סרט־נע המוקף קירות שקופים. הגינה נעלמה. על סביבותיה יכלה אליה לראות רק סלע, ומדי פעם בפעם אור מבהיק. מישהו הושיב אותה על כיסא והיא נאבקה לשווא נגד החבלים שקשרו אותה.
אטה, אשת המדבר, ישבה לפניה אך הפעם לבשה רק גלימה ירוקה והסירה את האיפור שלה. ליד אטה ישבו הצעיר מן החוף והזקן שהוביל אותה במעלה ההר. הצעיר התכווץ בכסאו, מבטו מופנה ארצה. הזקן, גם הוא בגלימה ירוקה, קיצץ בזקנו.
“מה אתם עומדים לעשות לי?”
“את חייבת להבין,” אמר הצעיר, מבטו קבוע עדיין בריצפה, “שאנו מתורבתים. איש מאתנו לא חדר לתוך מוחך; איש לא עשה זאת מאז הפעם הראשונה שנלקחת לבית החולים. אז זה היה הכרחי, כפי שאת לבטח מבינה, אך מאז לא עשינו זאת. אם היינו עושים זאת היית נמצאת עכשיו בחזרה בבית החולים ולא היית רוצה לעזוב אותו לעולם. אם הייתי חודר למוחך, לא היית מצליחה להפתיע אותי מאחור ולגנוב את הכדור שלי.”
“לא חשבנו שתגיעי רחוק כל כך,” אמרה אטה, “כששמנו אותך באותו בית חולים היית מאד שפופה. נראה היה שזה אידיאלי עבורך, לא היינו מאמינים שתהפכי להרפתקנית שכזו.”
“קחו אותי הביתה,” אמרה. “האין זה מגיע לי? אני יודעת שהמוח שלי חלש, אך חייב להיות שם מקום עבורי, תשאלו את ההורים שלי. הם יקבלו אותי, הם חייבים.”
הזקן הניד בראש, “האם היית רוצה באמת שהוריך יאלצו לסבול סבל שכזה?” שאל בְּרַכּוּת. “הם החליטו את ההחלטה שכל אחד אחר במקומם היה מחליט.”
“ניסינו למנוע ממך את כל הצרות הללו,” אמר הצעיר. “ניסינו להניא אותך מלהמשיך בדרך. היינו יכולים להפחיד אותך, לדחוף אותך חזרה בעזרת מוחותינו, אבל זה לא היה צודק, להשתמש במוחות שלנו בצורה כזו נגד יצור חסר מגן.”
''קחו אותי הביתה, בבקשה," אמרה. מילותיה נפלטו מפיה, חלשות. בלילה האחרון שלה, בבית ישבה בחדרה ערה, מנסה נואשות להגביה את השולחן בעזרת מוחה, מתיפחת בתיסכול.
“מה היית רוצה שנעשה?” אמר הזקן. “שנבנה את החברה שלנו סביב חריגים ואטאביזמים? ההיית רוצה לחיות עימנו ביודעך שלאמיתו של דבר מוחך העלוב אינו מסוגל לתרום מאומה? את אינך יכולה לזעזע את ההרים או להניע את הים או להוריד מטאורים ארצה בברק אש. את לא יכולה לשוט על גבי העבים ברחבי השמים, או לגרום לאביב להציץ מן הקרקע לפני זמנו. את לעולם לא תצליחי להשתחרר מעריצות הזמן והחלל.” הזקן התייצב והניח את ידו על כתפה. “אני אומר לך את זה, על אף שאחר כך לא תזכרי זאת. אנו עושים כמיטב יכולתנו; אנו שמים אותך בסביבה שתגרום לך להיות מאושרת, אנו מונעים ממך סבל על ידי סילוק זכרונות מן העבר. האם היית חשה טוב יותר לו סיפרתי לך שעתה קיימים הרבה פחות מבני מינך, וכי בקרוב לא ישאר אף אחד מהם?”
“אל תספר לי את כל זה,” אמרה אליה במרירות. היא הביטה בזקן. "יש לכם סיבות משלכם לסלק אותי משם, אני יודעת.''
הזקן נאנח. “כן, יש לנו,” אמר, "היש לך מושג איזו מידת שליטה עצמית עלינו להפעיל בכדי למנוע שדחף רגעי כלשהו לא יתבטא כלפי חוץ באמצעות מוחותינו? יצורים חסרי אונים כמוך יהוו פיתוי תמידי. אתם תהיו כלי שחמט בכם תמיד נוכל לשלוט, ואתם תהפכו אותנו לאכזרים ומושחתים.''
“הגל הענק,” מלמל הצעיר, “לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי. שמחתי לראות עד כמה מבוהלת נראית. האם את מבינה זאת? אינני רוצה לחוש עוד תחושה כזאת לעולם.”
“את תהיי במקום מאד נחמד,” אמרה אטה.
“את תהיי מאושרת שם,” אמר הזקן. “הכל מסודר.” אליה נפנתה ממנו והביטה החוצה אל הקיר המסולע ששטף במרוצה על פניהם. נראה היה כאילו הוא הלך והיטשטש ככל שהביטה בו.
אינני זוכרת דבר ממה שקרה לי לפני שהגעתי לכאן, וגם האחרים לא. גם אם הם יכולים – אינם מספרים לי. הרופאים נוטים לקפדנות מסויימת, אך זה מובן למדי. הם לא רוצים שנסתובב לנו בכל מיני מקומות ונדבק במחלות איומות. הם לגמרי לא ישמחו לשמוע שמורו ואני נמצאים בדרכנו לכפר.
מורו מחליק על הסקי לפני. הוא מבצע סלאלום, ואחר עוצר על מנת שאוכל להשיגו. אני לא מחליקה טוב כמו מורו, ואני עושה הכל לאט. מורו התגנב החוצה מבית החולים כבר כמה פעמים וכך עשו גם האחרים, אני חושבת. הרופאים לא מקשים על כך יתר על המידה אם כי הם בדרך כלל מתרגזים כשהם מגלים זאת.
זו תהיה הפעם הראשונה שאני בכפר. אני כבר יכולה לראות אותו, מעל למדרון הקרוב, גגות בתים מכוסים בשיכבת שלג עבה. מורו מכיר בַּאר בו מגישים משקאות בלי לשאול שאלות מיותרות. הבארמן שהה פעם בבית החולים; אני חושבת שרוב האנשים בכפר היו שם פעם, אבל עכשיו הם זקנים וקיבלו רשות לעזוב.
מורו אומר, שלמטה בתחתית ההר ישנה עיר, אם אפשר לקרוא לה כך. היא אינה גדולה בהרבה מהכפר הזה. כמה מהפאציינטים היו שם. אבל בחורף זה בלתי אפשרי להגיע לשם; וגם אם מגיעים לשם, אי אפשר לחזור ולטפס על ההר. אבל מורו יקח אותי לשם באביב, כך הבטיח, ואני מחכה לטיול בכליון עינים. אני לא אוהבת להיות כל הזמן בבית החולים, אבל כל זמן שאני יודעת שאני יכולה ללכת משם לאן שהוא, אני עוד מסוגלת לסבול אותו.
אני מצליחה לעצור ליד מורו, בלי ליפול. הוא צוחק, ויש לו קמטים בצידי עיניו. הוא מנשק אותי על הלחי, וגם אני מתחילה לצחוק, מפסיקה מדי פעם רק כדי לשאוף את אויר ההרים הצונן. אני מתאהבת במורו, בקול צחוקו, בשיחתו, בעיניו הכחולות כספיר. אנחנו נלך לבאר, ואם אני אצליח לאזור עוז בעזרת הבירה שלי, אבקש ממנו שיעבור לחדר שלי. אני חושבת שהוא יקבל את ההצעה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות