בגליון יוני 79' פרסמנו את סיפורו של אורציון ברתנא, ‘קונכיה’, השייך לזרם הפנטסיה של המד"ב. גם סיפור זה, כקודמו, משתייך לתחום זה.
המחבר, אורציון ברתנא, הוא מרצה לספרות באוניברסיטאות תל־אביב ובאר־שבע, ומאמין שיש להעניק לספרות המד"ב הכרה אקדמית כז’אנר ספרותי חשוב.
* * *
נערתי גרה בעיר אחרת. אני נוסע אליה באחד מימי סוף הקיץ. בשעה שמונה וכבר ערב בכל. מרפסות מוארות. קולות רמים של אנשים בכל פינה. ירח מלא מתחיל לעלות בשמיים. שיחי גדר שבחצרות מתנועעים קלות ברוח סתווית שעדיין לא מורגשת בכל תנודה אחרת. ביתה הוא בית בן שתי קומות, והיא גרה לבדה בדירה הפונה אל חזית רחוב קטן. כפתור החשמל מקולקל, ואני עולה במדרגות בחושך סמיך. אני נתקל בדלי שמתגלגל מדרגות אחדות בקול צורם אוזניים. ערימות סמרטוטים מוטלות לפני דלת בקומה הראשונה. חדר המדרגות מלא חפצים. כלי גינה מכל הסוגים, ישנים וחלודים, מוטלים בכל מקום מסביב ללא סדר. אני מריח היטב את הזקנה ואת החלודה בחושך. כשאני מנסה למשוך ולהזיז אחד מהם שנתקלתי בו אינני יכול. הוא אחוז היטב בעשרות מוטות ושיני ברזל אחרים. על אף זקנת החומרים אני מרגיש בידי הממשמשות גושי אדמה דבוקים לכלי הגינה. נדמה לי כי אחדים מגושי האדמה עדיין לחים.
סמוך לקומה השנייה אני עובר ליד שני ילדים היושבים בתוך ערימות כלי הגינה. הם שותקים. נדמה לי כי הפרעתי להם באמצע סוד. מתחשק לי לדחוף אותם במורד המדרגות. יש לי הרגשה שהם ייתקלו באיזו מגרפה או מעדר ויישארו מוטלים אתם בערימה. כל הדלתות פתוחות. אולי בגלל החום. אבל אינני שומע קולות מן הדירות, אלא ריח של חשיכות זורם לחלל המדרגות ומתערב בו בבליל מטריד. רק דלתה של נערתי סגורה. זו פעם ראשונה שאני מוצא את דלתה נעולה. בחושך מבהיקות עליה שתי צלליות לבנות של כפות רגליים מנייר. על אחת כתוב: “הייתי.” על השנייה כתוב: “כאן.” ובאמצע, חור ההצצה. אני בעצמי כתבתי זאת עליהן. למטה מטיל מישהו עוד כלי לערימה. אני הולם על הדלת ושומע את הקול העמום העושה דרכו עד למעיל החאקי ולכובע המאובק של אביה. אלה תלויים על הקולב בקצה הפרוזדור כפי שתלה אותם יום אחד לפני ארבע שנים, לפני שמת.
אני שב ויורד, יוצא מחדר המדרגות אל אור ליל קיץ שבחוץ, ומחליט שאחכה לה קצת באיזה גן סמוך. הגן הוא על גבעה. כביש מחלק אותו לשני חלקים לא שווים. חלקו האחד, הקטן, הצפוני, הוא על ראש הגבעה. חלקו האחר, הגדול, הוא במדרונה. מעל ראש הגבעה מאיר הירח את במת האבן הישנה שבקצה העליון של הגן. לפני שנים היו עורכים עליה מסיבות של סיום שנה והצגות־קיץ של בתי ספר. כבר שנים שהיא ריקה. אני הולך במדרון הגן, בחלקו העמוס והאפל. השביל מתפתל, מתחת לכל ספסל דומה ששוכב מישהו ומציץ. קשה לראות לאן הדרך מובילה. למרות שהייתי כאן עשרות פעמים, אני מתבלבל כל פעם מחדש. העצים מסננים לחלוטין את קרני הירח. מסביב חשיכה סמיכה, נשמע רק פכפוך המים הנופלים במפל מלאכותי לתוך בריכה קטנה מתחתי, בשיפולי הגן. לשם אני הולך ומגיע. בריכה קטנה, כשלושה ארבעה מטרים אורכה. מסביב העצים גבוהים מאוד, ולא רואים את בתי השכנים הסמוכים כאן מאוד לגבולו של הגן. בתוך המים שביל של אבנים, שעכשיו הוא שקוע במקצת מתחת פני המים. כנראה מפלס המים עלה או אולי שקעו האבנים. איש לא נתן על כך דעתו כי איש לא הולך יותר אל מתחת למפל, שאליו מוביל שביל האבנים. במגפי הרכיבה החורפיים שלי אני נכנס ללא היסוס לתוך המים ומתקדם אל המפל. האבנים שמתחת למים מכוסות ירוקת וחלקלקות. קצת מן המג מתכסה במים. אני מרגיש בכפות הרגליים את לחץ המים, וגם הקור מסתנן דרך עור המגפיים לאט. טוב לעמוד מתחת למעיין באחד הלילות האחרונים של הקיץ. צינת המים הזורמים על שערותי ועל פני, ואני חושב איך יהיה לעמוד כאן בחורף, כשקשה להבדיל בין מי המעין לבין מי הגשם הניתכים. אני הולך אל מתחת המים להישען אל הקיר האזובי שנחצב בצלע הגבעה לצורך יצירת המעין. רציתי להיכנס אל מאחורי המפל, להידחק במרווח הצר שבין הצלע למים, אבל אין שם קיר ולא סלע, אלא פתח גדול פעור, וריח כהבל פה מהול בצינת מרתף.
בעצם אין זה פתח רגיל אלא חריץ אופקי בקיר שהורחב איכשהו ודומה לפה פעור. רצפה ותקרה בלבד שנקרעו זה מזו והתרחקו. אני הולך פנימה, מסתכל מידי צעד אחורנית מתוך חשש שהפתח המוזר ייסגר עלי. מערת יער מוזרה, מוארת באור עמום מאוד שאינני רואה את מקורו. מתחתי ומעלי קצוות של שורשים. מפעם לפעם אני מסתבך באחד מהם, אבל המרחק בין תקרה לרצפה הוא רב כדי שאוכל ללכת בקומה זקופה. לא בשורשים אני נתקל אלא בחפצים. פה ערימה של זוגות מכנסיים, שם חולצות. מקרר ישן. כמה מטאטאים נעוצים בתקרת המערה, תנור. נעל בית. ועוד אחת. עכברושים מצייצים בחשיכה, דרגשים מוטלים. פרימוס ישן. מיכלי נפט, חלקם ריקים וחלקם מלאים. כלי בית מסודרים בארון שעומד באלכסון לרוחב הדרך, ואני כמעט ונופל עליו. ייתכן שהם פזורים בכל מקום. אינני בודק זאת. לאחר זמן מה של הליכה נדמה לי שאני מזהה את החפצים האלה. הם שייכים לשכנים שבבית נערתי. אני, שנכנס ויוצא שם כמה שנים, מכיר את כולם. גם את אלה שממעטים לצאת ולבוא במסדרון. רובם קשישים, ואם צעירים נמצאים שם, הרי אלה בני ביתם של הקשישים, בנים ונכדים. חלקם נפטרו לעולמם ונותרו דירות ריקות, קירות שמאחוריהם לא נשמע רחש ביום וגם בלילה. מוזר הדבר בעיני, הבית עומד חצי ריק, שֶׁכֵּן לשכונת גנים זו, בה מתגוררת נערתי, יש ביקוש רב, למרות שבתיה ישנים וחסרי הידור. אני מזהה את החפצים בבירור. ראיתי אותם לא אחת באותן דירות שבבית. עכשיו הם מוטלים פה. בתוכם גם כאלה של שכנים שאינם חיים עוד. אינני תמה, אך על פי מראיהם קשה לי להחליט מתי הושלכו כאן. ותעודות פזורות כאן. תעודה של ספר הזהב על שם פלוני לא מוכר. תמונות סדוקות של מנהיגים. לוח מצופה בד תכלכל, ועליו נעוצים סמלי ההגנה והקוממיות. ספרים ישנים: ‘כיצד פלסתי את דרכי לציונות’, ‘נער יתום של המהפיכה’, שם של איזה נסיך רוסי על ספר. באחת הפינות ספרייה שלמה של ספרי אומנות שרק לפני חודשים ראיתים בדירת השכנים שמול נערתי. אין זאת מנהרה, איפוא, אלא איזה מקלט. מרתף שמאכסנים בו חפצים. אומנם חפצים רבים מאוד ומפוזרים בחוסר סדר על פני שטח רחב. לכן אינני תמה משאני מגיע לאחר הליכה של עשרים דקות אל סוף הדרך שהוא סוף המנהרה או סוף ההסתעפות שבה אני הולך, ומסתבר לי שאני נמצא שוב בחדר המדרגות של בית נערתי. אני מגיח דרך איזו פרצה בדופן חדר המדרגות, שמעולם לא נתתי דעתי עליה, מכיוון שנראתה לי קטנה מכדי שיוכל לעבור בה אדם או אפילו כלב בקומה זקופה. עכשיו אני יוצא ממנה אל אפלולית חדר המדרגות.
הדלתות עדיין פתוחות, אלא שעכשיו מוארות הדירות באור הירח שעומד במרום השמיים, ודרכן אני רואה רהיטים וכלים ושום תנועה איננה ניכרת. אור הירח עומד בשלווה ריקה בחדרי הסלון. זה אור לבנבן וחלש, והוא מאיר הכל בשלווה ובנועם. הכל נראה במקומו על רקע קירות לבנים, שמוטבעים בהם רק מלבנים כהים של תמונות. אני עולה למעלה, עובר על פני שני הילדים שעדיין יושבים ושותקים. לאור הירח הפולש לחדר המדרגות מן הדירות הפתוחות אני רואה שהם אינם ישנים אלא מעיינים להם בשקט בתעודות ישנות. אני מתקרב ורואה שאלה מסמכים העוסקים במהפיכת אוקטובר. קשה לי לקרוא בחשיכה. אני רוצה להצטרף אליהם קצת ואני מדליק גפרור. הם מרימים אלי פניהם, ולאור הגפרור אני רואה פני תוכחה. ילדים מוזרים. אינם רוצים שאאיר להם קצת. במבוכה של מבוגר אני שומט את הגפרור ושניהם קופצים עליו במהירות שנראית מוזרה לאחר ישיבתם הקפואה. נראה שהם חוששים מאוד משריפה, כי אינם שמים לב לנזק שהם גורמים למסמכים. שניהם רומסים את הגפרור ברגליהם, ונדמה לי שהם קופצים האחד על רגלי השני, ומשחיתים גם את הניירות אגב כך. הגפרור כבה מזמן מאליו. אני עולה ומועד על מקלות של כלים, מקים רעש שאינו מושך איש החוצה, למסדרון. למעלה, בקומה השנייה, הדלת פתוחה, אני נכנס לדירתה וקורא בשמה, אך קול אינו עונה לי. אני רץ דרך הסלון המואר בקרני הירח אל המרפסת. על הדשא, למרגלות עץ הברוש הענק, שמכסה גם חלק ניכר מן המרפסת שאני עומד עליה, יושבת נערתי בכיסא נוח. לידה השכנה מקומת הקרקע, שמתה לפני שנתיים. רק קטעי דברים משיחתם אני שומע. בעצם, רק השכנה שמתה מדברת, ואני מצליח לשמוע שהיא מדברת על כאבים, ועל כך שהרופא בקופת־חולים שולח אותה שוב ושוב הביתה בתנחומי שווא. בקול גרירת נעלי בית מופיע בעלה. הרגשה לא נוחה אוחזת בי. הלא הוא עזב את הבית מיד לאחר מותה. אולם הוא כדרכו, בפסיעותיו הנגררות, ניגש אל אשתו ומפציר בה להיכנס הביתה. “קר בחוץ. את עלולה לחלות. הפסיקי עם דיבורי השטויות. הלא את יודעת שאין לך שום דבר.” היא עוד מספיקה לומר לנערתי, “הלוואי שאת תחיי ותאריכי ימים,” ומרימה את פניה למעלה, כלפי בעלה. לאור הירח אני רואה שהם שטופים בדמעות. קול גרירת רגליהם נשמע בחדר המדרגות. נטרקת דלתם ואני נזכר שדירתם נמכרה מיד לאחר מות האשה, ועתה היא משמשת מחסן לחברה העוסקת בשיווק עורות, למרות התנגדותם ומחאותיהם של השכנים. אני מגחך לעצמי בחושבי כיצד השכנים נכשלים שם במחסן בערימות העורות הענקיות, אבל כמובן אינני שומע דבר. נערתי שעולה הביתה איננה מופתעת כלל לראותי וגם אני אינני אומר דבר. בחדרה אנחנו מתפשטים בדומיה. הגוף העירום שלה נהדר. באור הירח הוא תמיר ומעורר בי תשוקה, ויותר מכך, התפעלות ותדהמה על שאני נמצא כאן, ויכול לראות דבר יפה כל כך ולגעת בו. בלי להגיד מלה אנחנו יוצאים שנינו למרפסת. זו, כשלושה מטרים אורכה וכשניים רוחבה, בצידיה עציצים שיבשו ועץ הברוש גובל בה, רחב וכהה ומחוספס. המרפסת מוארת היטב באור הירח, להוציא רצועה רחבה של צל שמטיל עליה עץ הברוש. אני דומה בעיני עצמי לשחקן היוצא עירום אל הבמה לקצור את תשואות השכנים. בחוץ קריר יותר מאשר חדרה, ואני מזדקף וצועד לאט אל המעקה. נערתי הולכת לצידי ממש ועושה מה שאני עושה. אינני יכול לגעת בה יותר מאשר להניח יד על כתפיה. הצל נופל על שדיה ולרוחב גופה שהוא צעיר וגמיש כל כך ולא נראה בו שהתנסה בדבר. אני קרב אל הברוש, אוחז בו, מרגיש היטב את החריצים המפוספסים של ענפיו ושל גזעו, מעביר רגל מעל המעקה ועוד אחת, ועכשיו אני עירום, תלוי בברוש ואחוז בו. נערתי עושה כמוני. הברוש ענק ורחב והיא צמודה אליו לצידי ממש. אבל במקום לטפס למעלה אל הירח, שהוא פרוז’קטור עז, אנחנו הולכים ומחליקים למטה. הברוש נכנס לכל חריץ של הגוף. אולם במקום לשרוט ענפיו זורמים עלינו. אני מפחד לפתוח את פי שמא יחדרו גם לפי ענפים, וכך אנחנו מחליקים עד לקרקע. עירומים אנחנו חוצים את החצר ויוצאים לרחוב יד אוחזת יד.
איש לא ברחוב מסביב. אין איש בחלונות. התריסים כולם פעורים. דממה גמורה. לאיטנו אנחנו יוצאים מרחובה הצדדי של נערתי לרחוב ראשי, והולכים במעלהו עד להצטלבות ראשית שבראש גבעה. אין תנועה ברחוב. לא אנשים ולא כלי רכב. השקט מופר מידי פעם על ידי צפירת מכונית מרוחקת או חריקת בלמים שנשמעת מאי שם. חלונות הראווה אפלים כולם, ובהם מוטלת הסחורה כאבן שאין לה הופכין. אני בוהה בהם בהולכי, ואולי בגלל המרחק קשה לי לזהות מה מונח בחלונות הראווה ואינני מבדיל בין החנויות השונות. אי מזה מופיע כלב, עירום גם הוא, מצטרף אלינו. הוא נשרך מספר צעדים לפנינו, ואיננו נותן לי לגעת בו. אנחנו הולכים באמצעה של שדירה החוצה רחוב דו סטרי. שדירה זו מלאה בתי קפה הנראים נטושים. שולחנות וכסאות בחוץ, על המדרכה. שיירי אוכל. כוסות ריקות למחצה. דלתות בתי הקפה פתוחות. חלליהם אפלים. דומני כי גם בפנים לא יושב איש. בעצם לא איכפת לי אם יושבים שם אנשים אם לאו. אני רחוק מהם, פוסע בדיוק באמצע השדירה. אנחנו יורדים במורד ומתקרבים אל הדקלים הגדולים הנטועים במרכז השדירה. אנחנו הולכים שלובי יד במורד השדירה, ואם לא נסטה שמאלה או ימינה ניתקל עוד מעט בגזעו של עץ הדקל הראשון הנטוע לפנינו. בזמן שאני טרוד בבעיה אם נסטה או לא, ואני מתכונן לפנות אל נערתי בפעם ראשונה בלילה זה ולהזהירה מאי הנעימות, פותר הכלב את הבעיה. הוא רץ לפנינו ועובר דרך העץ הראשון כאילו היה שקוף. לפני שאני מספיק לעכל את הדבר אנחנו מגיעים לעץ, וידינו השלובות זו בזו עוברות דרכו גם הן. כך אנחנו עוברים עץ אחר עץ לאורכה של השדירה, ומגיעים לסופה. אני יודע ששדירה זו מובילה לרחוב הראשי במערבה של העיר, זה שעובר אותה לאורכה, ודרכו ניתן לאחר דרך ארוכה להגיע גם אל העיר שלי. תחת זאת אני רואה שהשדירה מובילה אל אותו גן שהייתי בו בתחילת הערב. גן שנמצא בפינה אחרת של העיר. אנחנו הולכים ומתקרבים אליו שוב, מצד שאינני מכיר. אני מתחיל לחשוש ששוב אצטרך לעשות אותה דרך מתחת לאדמה, שעשיתי בתחילת הערב, אבל במקום זה נדמה לי שנערתי פונה אל החלק האחר של הגן שבראש הגבעה. אכן, היא פונה לשם, ואני, שנדמה היה לי עד עכשיו שהיא נלווית אלי, הולך איתה. אנחנו חוצים את הכביש, עולים אל המדרכה, ודרך פתח בגדר, המקיפה צד זה של הגן נכנסים פנימה ועולים במעלה הגבעה. האדמה טרשית כאן ומכאיבה מאוד לרגליים. עצי האורן נטועים ברווחים גדולים, ומרובים השיחים הנמוכים. למרות אורו השוקע של הירח, מואר שטח זה באור אדמדם. אינני מתפלא אלא חושב מה גדול כוחם של העצים להסתיר ירח במלואו עד שאורו של ירח שוקע נראה חזק כל כך בקרחות החורשה. אנחנו מטפסים ועולים במדרגות אל במת האבן שבראש הגבעה, שם אני עוצר מזועזע. מראש הגבעה אפשר לראות כמעט בכל הכיוונים למרחק רב, ואני רואה את כל הערים השכנות שבסביבה עד קו האופק. כולן מוארות באור של דלקות ענק הפורצות לשמיים מכל מקום במרחקים שסביבי. אין שטח חשוך עד קו האופק. בלילות אחרים אהבתי לראות מכאן את נקודות האור וקווי האור של תאורת הערים הסמוכות בלילה, שהיו פרושים כרשת מוארת, קורצת ומהבהבת על פני כל המישור סביבי. עכשיו אני עומד ומסתכל אל ים־להבות המשאירות רק איים קטנים של חושך אדמדם. אינני מבין איך לא הבחנתי בכל האור האדמדם הזה קודם. אולי היתה נקודת התצפית שלי גרועה. אולי התחילה השריפה רק עכשיו. נערתי שפונה אלי פותרת את מבוכתי. היא אומרת שעכשיו אני רואה פעם ראשונה דבר שנמשך וחוזר כבר שנים רבות. היא איננה יודעת כמה שנים. אחדים משכניה ואנשים אחרים הבחינו בזה מזמן. איננה יודעת מתי. אבל היא זוכרת שכשהיו עדיין הוריה בחיים נהגו לעלות אל גג בית השכנים, שהוא גבוה יותר, וממנו היו מראים לילדים את להבות האש היותר גדולות. לעיתים רחוקות, בערבים ארוכים וחמים של הקיץ, היו הולכים כמה משפחות, הורים וילדיהם יחד, אפילו עד במה זו שאנו עומדים עליה. מכאן היו רואים את כל העולם משתולל בלהבות. תמיד חששה שהשריפה תגיע אל מקומם, שדבר לא מבדיל בינו לבין המקומות הבוערים עכשיו חוץ מהגובה. לפחד זה היו שותפים גם הוריה, היא אומרת, וגם משפחות השכנים הבודדות שטרחו והיו ערים בלילות. אני מסכים איתה, מכיוון שאינני רואה יותר כל הבדל בין חששות ילדה קטנה, כפי שהיתה אז, לבין חששותי עכשיו. כנראה היא ממשיכה לדבר, אבל אני, שעוקב מרותק אחר הזוועה הזאת, כמעט שאינני שומע אותה. אני מנסה לאתר מראש הגבעה את המקום שאני גר בו. נדמה לי שאני מצליח. אני מסתכל היטב וכל מושגי המרחק נמוגים, כי אני מצליח לראות בבהירות את ביתי שבעיר האחרת, שם במישור. בקטע הרחוב שלי, שנראה מכאן, בוערת מדורה ענקית, ולזוועתי אני רואה אנשים, שעל רקע האור נראים כצלליות, סוחבים למדורה חפצים שונים. אני מצליח לראות ביניהם בלי ספק גם חפצים שלי… לרגע אני שוכח את המרחק העצום המבדיל בינינו ואני מתחיל לצעוק כמשוגע. נערתי, שנראית רגילה לזה, שמה על כתפי יד ואני נרגע. עכשיו היא עומדת גופה העירום וורדרד וצהבהב לאור הלהבות. שנינו עירומים וחם לנו. דומה שאנחנו מתחממים מן האש למרות המרחק העצום שלנו מן הלהבות. אני נקרע בין הפחד שממלא אותי לבין הרצון לאחוז בגוף העירום והחם הזה, להשכיב אותו פה על הבמה, ולשקוע בו מתחת לכוכבים שבוודאי נמצאים מאחורי השמיים שהוארו כל כך. “הם,” היא אומרת.“עושים לנו את זה זמן רב.” ואני עומד ושותק ולא שואל מי הם ומי אנחנו. “זמן רב שהם שורפים את כל מה שיש לנו. זה התחיל בבגדים וחשבנו שזאת מלחמת אופנה. אני זוכרת עדיין את הוויכוחים שהיו מנהלים על־כך בבית הורי. זה נמשך ברכוש וחשבנו שזאת מלחמת מעמדות. זה נגמר בספרים וחשבנו שזאת מלחמת תרבות. אבל מסתבר שזה מקיף הכל, ויחד עם זאת לא מקיף כלום. הזוועה היתה גדולה לנסוע למחרת לאחר השריפה למקום כזה שנשרף, ולראות שהכל עומד על מכונו. אומנם לאחר שאתה מסתכל באנשים ובחפצים אתה רואה שאין אלה יותר אותם אנשים שהכרת ואין אלה אותם חפצים. אבל אינך יכול לומר כלום. מעטים מצליחים לראות את השריפות ומעטים מחליטים לעשות משהו בעניין זה. מבין מעטים אלה הולכים אנשים ונעלמים. לאסיפות שמקיימים המעטים מאתנו מגיעים במשך השנים פחות ופחות אנשים. החלטנו להסתתר, לרדת אל מתחת לקרקע. כל חור שהיה ניצלנו. כל מה שהיה לנו ויכולנו להעלים, העלמנו. חפרנו. הרחבנו מערות שמצאנו. הכל העברנו לשם כדי שלא יגיע לשריפות. מתחת לאדמה מצאנו אפילו אנשים שמתו מזמן והם עוזרים לנו קצת. זה לא מבהיל כי הקו בין האנשים לבין עצמם השתנה לגמרי. אין יותר אותם גבולות שהיו. הם אינם יודעים שמתו כשם שאלה שנשרפו אינם יודעים שהם שרופים. מדוע אם כן צריכים להישמר הגבולות בין חיים למתים?” היא שואלת בהתרסה, ואני יודע שגם היא עדיין לא הסתגלה לגבולות שנפלו, וגם היא חרדה מסיפורי המתים ששומע כל איש מילדותו. אני שב ומסתכל ברחוב שעומד בו ביתי וקופץ את אגרופי ומכה ברגלי בכעס וביאוש כשאני רואה איך כמה אנשים מעבירים שם את המכונית שלי אל האש, מניחים אותה בלהבות, והיא מתפוצצת בהבהקים גדולים. קודם נדמה היה לי שאני רואה כיצד שורפים את בגדי. אז חשבתי שזה מראה תעתועים. עכשיו איני בטוח עוד. נערתי, שכפי הנראה רואה זאת גם כן או קוראת את מחשבותי, פונה אלי וממשיכה: “כן. אלה הבגדים שלך. לכן התפשטנו קודם, ולכן אנחנו עירומים עכשיו. אם תחזור הביתה תמצא אותם שלמים בארון. אבל דע ששוב הם אינם שייכים לך. אין ספק שתוכל להמשיך כמקודם, אבל פחות ופחות תהיה אתה עצמך כפי שהינך עכשיו. באחת מפגישותינו שמעתי שבסופו של דבר מחשבותיו של אדם אינם שייכות לו יותר ומוקנות לו מחשבות אחרות. לא ברור לנו אם שינוי הזהות הוא מטרתם או זה רק שלב בדרך אל מטרה כלשהי – אולי אפילו שלב לא חשוב. אבל כל מה שנשרף בלילות לא שייך יותר לבעליו.”
אני מסתכל על נערתי, נדהם לראות שאותה נערה מתוקה, שטוב כל כך לשכב איתה וללכת איתה בין אנשים שמסתובבים ומעיפים עליה מבט מעבר לכתפם, אומרת דברים כאלה. ואני שיוצא ונכנס בביתה זה שנים לא שמתי לכך אף פעם לב. “מה תעשו אם יגיעו הנה?” אני חוזר ושואל כי נדמה לי ששאלתי שאלה זו מספר פעמים בשעה האחרונה. והיא אומרת שהתארגנו וירדו לחפור לעצמם מערות, והורידו את חפציהם ואת ספריהם והם יושבים וקוראים בחשיכה כיצד להילחם במגיפה זו ואינם מוצאים תשובה. ומספרם מדלדל ולא חופרים יותר מערות והסתעפויות. ואם מרחיקים לטייל במערות שעות על גבי שעות לאורך שממות נוטפות מים, מוארות באור עמום, לא מוצאים איש. ואם לעיתים רחוקות מרחיקים במערות ומגיחים למקלט אחר של קבוצה קטנה של אנשים משכונה מרוחקת אין מה לומר זה לזה. מחליפים ציוד שמבקשים, אך אין מה לומר. אנחנו פשוט מבקשים להישכח. לרדת למטה ולא להימצא כאן. אני חושבת שעד כמה שאזָכֵר פחות גדולים סיכויי להישאר ולא ליפול קורבן לשריפות כאלה. כך עושים אנו, המעטים שנשארו מחוץ למעגל השריפות. יורדים, נשכחים, וממשיכים להתקיים כמו שאנחנו, בצורתנו, עד שאולי יימצא פתרון לשריפות האלה האוכלות אותנו והעושות אותנו אחרים." “אם אתם עושים זאת בלילות איך יש לכם כוח להמשיך ולחיות את חייכם הרגילים?” אני שואל, ואני חושב על כך שאף פעם לא ראיתי בלילות את השריפות האלה עד היום, ועל המסיבות שהיינו רוקדים בהן כמטורפים שעות לילה ארוכות, ועל השיחות שלנו עד עלות השחר. אף פעם לא נראתה לי עייפה. “החיים מתחת אינם מעייפים,” היא משיבה. “כי הם חיים כפולים. כשאנחנו יוצאים מן המרתפים לחיות בין שאר האנשים נדמה כאילו ישנו כל הזמן. כשאנו מדחיקים עצמנו לעולם נשכח איננו מאבדים כוח בעולם הגלוי. גם אתה, אם תחזור הביתה לא תרגיש בשום עייפות לאחר לילה זה, ואיש לא ירגיש בהיעדרך.” ואני חושב שאחזור הביתה ואמצא את כל בגדי השרופים בארון כסדרם, ונזכר שלא פעם ראיתי כתמים על בגדים שזה עתה כובסו והושמו בארון וקפלים בבגדים שלא לבשתי. ואני מסתכל עליה ורואה עד כמה היא יפה ויודע שלא אלך יותר מכאן. שעה קלה אנחנו עומדים ומסתכלים בלהבות. אחר כך היא יורדת ואני אחריה. לצידנו רץ כלב עירום. אנחנו עוזבים את ראש הגבעה, חוצים את הכביש, ונכנסים לחלק האחר של הגן. כאן אנחנו יורדים בשביל האפל שצמרות האורנים מסוככות עליו לגמרי מפני השמים האדומים. קול שכשוך המים הולך וגובר, ואנחנו, עירומים, הולכים ונבלעים בלילה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות