וזה מה שקורה כשאתה נמצא לבד בלילה שומם, בשדה תעופה בעיירה נידחת, והצללים שעל המסלול מתחילים להתגבש בצורות מוזרות…
* * *
מרטין גראון חזר לצ’דינגטון לאחר העדרות של עשרים וחמש שנה. מעטים זכרוהו או זיהו אותו. כאשר מישהו היה שואלו, היכן הסתובב כל אותו זמן היה מרטין משיב: “בטראיי.” וכאשר התעניינו היכן נמצאת טראיי, התחמק מלהשיב. הוא נולד בצ’דינגטון, וחי שם עם אימו האלמנה במשך עשרים שנה.
הוא חזר לשם בתור מִסיונֵר – או מרגל.
הוא עזב בתור קטין1, ללא זכות בחירה, מוגבל בשתיית משקאות חריפים, אך רשאי היה לנהוג – הוא אפילו למד לטוּס. היום שבו זה אירע, היה יום שאותו, קרוב לוודאי, לא ישכח לעולם.
כשעזב את בית־הספר התיכון, ללא סיכוי להתקבל לאוניברסיטה, נטל מרטין לעצמו את הג’וב הראשון שמצא – שומר בשדה התעופה המקומי הקטן. הדבר אִפְשֵר לו ללמוד טיסה, והוא אכן ניצל הזדמנות זו. בזמן האירוע, עמד מרטין בפני הגשת בקשה לקבלת רשיון.
יום אחד נשאר מרטין בשדה אחרי סיום העבודה, כדי לבצע טיסת סוֹלוֹ לֵילית במטוס פרטי. מרטין בדק את עוצמת הרוח ואת מזג־האויר והחליט להמתין חצי שעה נוספת. הוא נח בכסא ליד משרד שדה־התעופה – ששימש בעיקרו של דבר למטוסיהם הפרטיים של בני המקום ולמטוסיהם של המרססים החקלאיים, ושהיה בדרך כלל שומם לאחר רדת החשיכה – וניסה להינות מעישון המקטרת, בנסיון להקנות דימוי גברי יותר לחזותו הנערית. היה זה חודש אוקטובר, ומזג האוויר היה קריר למדי; הוא המתין כדי לראות, האם יביאו עימם העננים המתקדרים גשם.
לפתע, על פני המסלול האפלולי, הוא ראה משהו – לא מישהו, משהו – מתקרב. הוא נבהל, התרומם על רגליו והציץ לאותו כיוון.
הדבר הזה היה גדול ואפלולי ונראה כאילו הוא עשוי מצל. מתוכו בקע קול, שהיה לא לגמרי אנושי.
הקול אמר, “אתה בא איתי!”
ואז עטף אותו הצל, חונק את אפו וגרונו, מטשטש את ראייתו ואת שמיעתו; מרטין נאבק בכל כוחו – אך כיצד יכול מישהו להיאבק נגד צל? מקטרתו נפלה ארצה; הוא נסחף ממקומו ונגרר כלפי מעלה, כאילו בידי סופת טורנאדו – הוא חש שהוא מיטלטל ונזרק לתוך משהו קשה, וחש תנועה כאשר כלי־תעופה כלשהו המריא ללא כל הרצה, הישר כלפי מעלה, כמו הליקופטר.
הוא התעלף.
כשהתעורר, מצא עצמו במקום כלשהו. הוא יכול היה לנשום, אם כי בקושי מסויים, הוא יכול היה לראות ולשמוע, אך הצל הענק התנשא מאחוריו, ולפניו התנשא צל נוסף, גדול יותר. נראה היה, כאילו משוחחים הצללים האחד עם השני.
כמו אנשים צעירים רבים, ניחן מרטין גראון בזכרון שמיעתי מעולה. הוא לא הבין מילה מחילופי הדברים ביניהם, אך את הצלילים זכר. בבוא היום, כאשר רכש את השליטה בשפתם, היה מסוגל להיזכר באותם צלילים ולפענחם. הצל הגדול יותר – אז כבר ידע, שקוראים להם ‘טריאנים’ – אמר, “אני רציתי יותר צעיר.” וחוטפו השיב, “זה היה הכי צעיר שיכולתי למצוא.”
וכך החל מרטין את חייו החדשים בטראיי בתור ‘תחליף סוג ב’.
לעולם לא הצליח לברר סביב איזו שמש הם סבבו. זה גם לא היה חשוב. השמש היתה דומה למדי לשמשו של כדור־הארץ, כך שהוא יכול היה לחיות, אם כי לא בנוחות; והם לא הביאו אותו לשם כדי להיטמע בקרבם, אלא כדי לעשותו מִסיונר, תפקיד שניתן לכנותו גם בשם ‘סוכן חשאי’. בכל אופן, נאמר לו שהוא אמור להיות חלוץ, התחלה קטנה של פרוייקט גדול – הפלישה לכדור־הארץ.
לאחר שחיפשו בכל הכוכבים הקרובים יחסית, בחרו הטריאנים בכדור־הארץ. הם הזדקקו לו לא בגלל התפוצצות האוכלוסיה בקרבם, אלא בגלל שלטריאנים היה חוסר חמצן על פני כוכבם. החמצן היווה פריט מרכזי בתפריטם.
אך לא היתה להם כל כוונה להתחלק בו עם מישהו; מטרתם היתה פשוטה – למחות מעל פני הארץ את האוכלוסיה הקיימת, ולעבור לגור שם במקומה. אם ישרדו חלקים מהאוכלוסיה הקודמת, יניחו להם להתקיים באותם אזורים להם לא יזדקקו הטריאנים.
מלחמה פיסית היוותה משימה מסובכת עבור הטריאנים. את הטריאנים לא ניתן היה להשמיד, אך גם הם היו מסוגלים להשמיד רק בקושי רב. מוטב לרכך את האויב, כך שייכנע ללא אלימות. ומי היה מתאים יותר לעבודת ריכוך זו, אם לא אחד מבני מינם?
מרטין גראון לא היה אינטלקטואל. אך הוא ניחן במוח חריף, עינים טובות ומאגרים גדולים של שכל ישר. אדם אחד לא יכול להילחם נגד רבים. הוא נכנע להם, ככל שהִרבה ללמוד, כך היה טוב יותר.
קשה היה להתעסק עם יצורי־צלליות אלו. לא היו להם תחומים, הם נראו מופשטים, מעורפלים, הוא חש כאבן חצץ המתגלגלת במי הנחל.
אך מי הנחל מעצבים את דמות האבן. זמן מה לאחר חטיפתו היה מסוגל לראות את – מוריו? שומריו? – כאינדיבידואלים. נראה היה, שלהם היה קשה יותר לחשוב אודותיו כעל יצור אינדיבידואלי. הוא ניחש נכונה, כי בתכננם לכבוש את כדור הארץ, התייחסו הטריאנים אל כל היצורים החיים שעל פניו, לרבות בני האדם, כאֶל חיות בלתי מפותחות.
הם לא היו טפשים – לגמרי לא. הם היו בעלי טכנולוגיה מפותחת, על אף שהוא לא הבין כיצד יצורים חסרי גשמיות שכאלה היו מסוגלים לייצר ספינות־חלל – זה גם היה אחד הדברים אותם לא הצליח לגלות. אולם לגביהם היה מרטין רק חית־מעבדה – מהסוג היותר־אינטליגנטי שיכלו למצוא על פני הכוכב אותו חמדו. כנראה, שמעולם לא עלה בדעתם, שהוא מסוגל להסיק מסקנות משלו ולהתנגד להתנאה. הם חשבו, ששטיפת־המוח שעשו לו היתה מוצלחת. אך הם הזהירו אותו, כי לאחר חזרתו לארץ הוא ימָצֵא תחת פיקוח, ואם לא יקיים את המוטל עליו, יעָנֵש בעונש איום מדי מכדי לתארו. (הוא, כמובן, הבטיח לציית). ואף על פי כן, 25 שנה היו נחוצות להם כדי להשתכנע שהוא מוכן. הם צרבו על גבי זרועו משולש כחול, ולקחו אותו הביתה.
אימו כבר מתה, בלא שתדע מה אירע לו. הנערות שאיתן יצא הפכו לאמהות ואפילו לסבתות. העיירה עצמה לא השתנתה בהרבה, אם כי התרחבה. אך שדה התעופה המקומי הקטן, מקום שם יכול היה נער צעיר להשאיל מטוס וללמוד לטוס, ואשר תמיד לאחר רדת החשיכה היה שומם, הפך להיות סואן ושרת מטוסים של שתי חברות תעופה קטנות.
זה נראה המקום ההגיוני ביותר עבורו להשתכר למחייתו. כבר היה מאוחר מדי עבורו לקבל רשיון־טייס, אך הוא לא התקשה למצוא מקום עבודה כטכנאי בשדה התעופה. אלא שהוא התקשה להתייצב פנים אל פנים מול המשימה, אליה אומן, ואותה נחוש היה בדעתו שלא לבצע. זה היה, ככלות הכל, ביתו, ואלה היו האנשים היחידים אותם הכיר.
בסופו של דבר עלה במוחו רעיון בדבר הדרך בה יוכל להעמיד פנים שהוא מבצע את המוטל עליו, ועם זאת לוַדֵא את כשלון המשימה – זאת בצרוף תקווה עזה, שהוא עצמו יוכל להתחמק מהתוצאות.
בעת שהותו במחיצתם הזינו הטריאנים את גראון במין מזון סינטטי. הם עצמם שאבו את כל המזון הנדרש להם מן האטמוספירה המתדלדלת של כוכבם. קשה היה לו להתרגל מחדש למזון שאכל בימי נעוריו, ובמיוחד התקשה להסתגל לשתיית אלכוהול. אך הדרך להוצאת תכניתו לפועל חייבה אותו לבקר בבַּארים. אי לכך לימד מרטין את עצמו לשבת ערב שלם על כוס בירה אחת בלבד.
ג’ו סימונס היה המוזג ב’באר הכוכב'. מרטין נפגש עמו בערב הראשון שביקר שם.
“הלו, ג’ו,” אמר. “זוכר אותי – מרטין גראון?”
סימונס הביט בו לרגע, ואז חייך. “מה, בטח. אנחנו היינו יחד בבית ספר, נכון?”
“כל תקופת התיכון. אני חזרתי רק עכשו, לאחר עשרים וחמש שנות העדרות.”
“איפה הסתובבת?”
“טראיי.”
“איפה זה?”
מרטין בלע את רוקו וזינק למים הצוננים. “זה על כוכב אחר מחוץ למערכת השמש. אני נחטפתי ונלקחתי לשם.”
סימונס נרתע לרגע, ואחר כך צחק.
“נו, באמת,” החזיר לו. “מה הבדיחה הזו? אף אחד עוד לא הצליח להגיע רחוק יותר מהירח.”
“לא,” השיב מרטין ברצינות. “זו לא בדיחה. נחטפתי, ואִימְנוּ אותי בתור מרגל. זו חזרה־כללית לקראת פלישה לכדור־הארץ. אני אמוּר לרכך את כולכם, כדי שלא תתנגדו כאשר היא תגיע. אם אני מצליח לבצע את זה בעיירה הקטנה הזו, אז הם ימשיכו בתכניתם המלאה – לחטוף אנשים נוספים מכל רחבי כדור־הארץ ולשלוח אותם לביצוע אותה המשימה. ואז הם ישלחו לכאן את כוחותיהם. יש להם הרבה זמן להתקיים – הם חיים אלף שנה ואפילו יותר.”
ג’ו סימונס צחק שוב, אך בפניו ניכְּרָה מבוכה, ובעיניו נִצְנֵץ ניצוץ של פחד.
“סלח לי,” אמר לפתע. “אני רואה שם מישהו שאני צריך לשוחח איתו בענייני עסקים.”
סימונס נכנס לחדר האחורי. גראון ראה אותו משוחח שם עם מישהו. אך הם חזרו והעיפו לעברו מבטים מדי פעם בפעם. לא היתה זו שיחת עסקים רגילה.
כל שסיפר לסימונס היה אמת לאמיתה. וזה פעל. עתה, כשביקר ב’כוכב', או בכל באר אחר, יכול היה לראות, כיצד מתרחקים ממנו כל מכריו. בכל מקום שבו ביקר סיפר את סיפורו, ובכל מקום היתה התוצאה זהה. כאשר הציג בפניהם את המשולש הכחול המקועקע שעל זרועו ראו בכך האנשים הוכחה נוספת להזיותיו.
לרווחתו הרבה, לא עבר זמן רב והדיעה הכללית שרווחה היתה שהוא השתגע. הוא הניח להם לשכנע אותו ללכת לפסיכולוג וגם לו סיפר את אותו סיפור. תוך שישה חדשים אושפז בבית חולים לחולי־רוח, שם חש עצמו סוף־סוף במקום מבטחים, ושם, במקרה הצורך, יכול היה להישאר עד סוף ימיו. אם וכאשר יבואו אליו הטריאנים בטענות, יוכל לטעון בכנות שעשה כמיטב יכולתו, אך במקום לרכך את אנשי העיירה חשבוהו התושבים למטורף, ואישפזו אותו בבית־חולים. זה לבטח יחָלֵץ אותו. הטריאנים היו ‘תרבותיים’ מכדי להילחם בבלתי אפשרי. הוא הוכיח, שפרוייקט הריגול שלהם לא יוכל לצאת אל הפועל. היו לו סיבות טובות להניח שהם יתייאשו מהענין וינסו שיטה אחרת – ואותו ישאירו בריא ושלם.
כך נמשך הענין במשך שנה. ואז, יום אחד בעבדו בגינת בית החולים, דבר אותו עשו כל החולים הלא־אלימים, פגש באדם מאגף אחר, שסיפר למרטין ששמו וולטר קראוס, וכי הוא הגיע מהקצה השני של המדינה. היה יום חם, והם הפשילו מעלה את שרוולי חולצותיהם.
שניהם ראו את המשולש הכחול שעל זרועו של האחר בעת ובעונה אחת. מייד החלו לשוחח ביניהם בלחישות, בשפה הטריאנית המוכרת להם.
הטריאנים שיקרו לשניהם – ולעוד כמה אחרים? לכל אחד מהם נאמר, שהוא היה הסוכן החשאי הראשון והיחיד – חיל־החלוץ.
שניהם חשבו – ושוב, כמה אחרים? – על פיתרון זהה לבעייה שבפניה ניצבו.
אולי היה זה צירוף מקרים. אולם הרעיון, שייתכן כי על פני כדור־הארץ סובבים אין ספור סוכנים חשאיים של הטריאנים, היה תגלית מחרידה עבורם.
וזאת משתי סיבות – כמה מן המרגלים לבטח נכנעו להתנאה שנכפתה עליהם, ועתה היו מבצעים בנאמנות את המשימה שהוטלה עליהם – לרַכֵּךְ את אוכלוסיית כדור הארץ. ואלה שלא עשו זאת, לבטח ניתן לבודקם, ודיווח מחדלם יועבר על ידי הסוכן שטוף־המוח הקרוב ביותר למקום הימצאם, ללא ספק יתגלה ההסבר עליו התכוון מרטין להסתמך כתרוץ להישתמטות, ותו לא.
“מה לעשות?” התייפח. חברו הניד בראשו.
“אין שום מוצא,” אמר. “אלא אם כן נוכל לצאת מפה – אני מניח שנוכל לטעון, שהסיפור שלנו היה רק הזייה, וכי החלמנו –”
“הזייה משותפת? ממש מפליא, שעד עכשיו לא שמו לב לזה. גם אם יאמינו לנו, הרי יתחילו לחשוב שאנחנו בוגדים, ולא סתם משוגעים.”
“נכון מאד, הדרך הטובה ביותר עבורנו היא להישאר כאן ולקוות לטוב ביותר. אנו חייבים להתעלם האחד מן השני כמיטב יכולתנו. אולי בישיבות התראופטיות עם הרופאים, נוכל לשנות את ‘ההזיות’ שלנו לאט לאט עד שהן תהיינה כוללניות יותר ולא תדמינה האחת לשנייה. סלח לי על הלשון המצוחצחת שבה אני מדבר. הייתי פרופסור באוניברסיטה לפני שנחטפתי.”
“אני הייתי מכונאי מטוסים. החברה פיטרה אותי מיד כשקבעו שאני משוגע.”
“וכך גם האוניברסיטה.”
"מה שמפחיד אותי עכשיו, זה שאנו לא יודעים כמה זמן כבר נמשך העניין הזה, או מה מידת הצלחתו. אולי, כבר בזה הרגע מתכוננים הטריאנים לצאת להתקפה ללא כל הודעה מוקדמת. אנחנו חייבים לחשוב על – "
“ששש,” מלמל קראוס, אחד מן האחים נעצר לידם.
“מרגישים בטוב, חבר’ה?” שאל בחביבות.
הם הנידו בראשם לחיוב, ומרטין העלה על פניו את הגיחוך הרחב, באמצעיתו הכריז על הטרוף שלו. האח התרחק מהם לאיטו.
מחמת החום נאלץ האח להסיר את חלוקו הלבן ולחשוף את חולצתו קצרת־השרוולים. על זרועו התנוסס משולש כחול מקועקע.
הם הביטו האחד במישנהו באימה.
אך עם חלוף הימים, ומשלא קרה מאום, החל מרטין לנשום לרווחה.
…שבועיים אחר כך נעלמו מרטין גראון וולטר קראוס משטח בית החולים. המשטרה ערכה מצוד.
איש מהם לא נראה שנית. הם נגררו בענן ערפל אל תוך חללית זרה. מה העונש שהוטל עליהם ועל הבוגדים האחרים? יתכן שלעולם לא נדע זאת…
האם שמתם לבכם לכך שעל אף מאמציהם של המומחים לבריאות הסביבה הולך הסְמוֹג (ערפיח) ומתפשט בכל רחבי העולם? האם הכל נובע מארובות בתי־החרושת ומַפְלֵטי המכוניות?
האם לא שמעתם מדי פעם את הרוח נאנחת בצליל המזכיר שפה? האם לא חשתם בקשיי נשימה מסויימים, כאילו הולך החמצן הזַמין וכַלֵה? האם משבר האנרגיה נובע באמת אך ורק מן הבעיות הפוליטיות והכלכליות, כטענת העיתונים?
שאלו את האסטרונאוטים, האם כל התחלואים שפקדו אותם נבעו מהשפעותיו של מצב חוסר המשקל בלבד. מה היה מצב אספקת החמצן שלהם? שאלו את המטאורולוגים מנין נבעו השינויים המוזרים הללו שארעו לאחרונה באטמוספירה ובמזג־האוויר?
הראיתם בזוית עיניכם צלליות מוזרות החולפות לידכם, משאירות אתכם לתמוה, שמא אירע משהו לחוש הראייה שלכם?
הטריאנים באים.
ייתכן שהם כבר כאן.
- בארה"ב הכוונה לגיל 21 – המתרגם. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות