במלחמתם לשלטון־עצמי יהודי־פרוליטארי ברוסיה המועצתית העלו פועלי־ציון את הסיסמה של ועידות־הפועלים־היהודים. ועידות אלו נועדו לארגן את פעולתם העצמית של המוני־הפועלים הרחבים, לרכז את תשומת־לבם בצרכיהם המיוחדים ולעורר את יוזמתם העצמית לסיפוקם של הצרכים הללו. הוועידות הללו צריכות לשמש חוליות מקשרות בין החטיבות היהודיות במועצות־הפועלים הכלליות ובין ההמונים הרחבים – לבל תישארנה חטיבות אלו כאברים מנותקים, אלא תהיינה מוסדות חיים, היונקים ממערבה חייהם והווייתם של ההמונים עצמם.

דינה של סיסמה זו היה כדין שאר סיסמותיהם. תחילה הסתייגה ממנה הייבסקציה, לא רצתה לשמוע על אפיקורסות מעין זו; אולם, אט־אט נתקרב אליה; ולבסוף אף החלה, היא עצמה, להגשימה, הייבסקציה נוכחה לדעת, כי החטיבות היהודיות במועצות הפועלים אינן אלא מוסדות יגעים ללא שמץ של רוח־חיים; לפיכך נאלצה – בסופו־של־דבר – לחפש את המגע עם השכבות הרחבת של הפועלים היהודים. בקצרה, הייבסקציה החלה לכנס ועידות בלתי־מפלגתיות של פועלים יהודים.

אולם משניגשה הייבסקציה למפעל כלשהו, – חזקה עליה שתיכשל. המהפכנים – לפי האימרה הידועה – הנם מיילדיה של ההיסטוריה. ואילו המיילדים בבית־מדרשה של הייבסקציה – אינם אלא מנתחים לא־יוצלחים. משניגשים הם להוציא את הוולד לאווירו־של־עולם, – חזקה עליו, שייוולד בעל־מום. כדבר הזה ממש אירע לוועידות הפועלים היהודים. משניגשה הייבסקציה להגשים את הסיסמה, הלכה למעשה, נפח המפעל את נשמתו. לסדר־יומן של הוועידות נגזר שלא להעלות שאלות ממשיות וחיוניות, הבעיות הכלכליות הוכרזו כמוקצות מחמת טרפה. הוועידות כונסו לשם תעמולה גרידא. השאלות הראשיות, שהוצגו בסדר־היום היו: המצב המדיני והייחס אל המפלגות היהודיות. אך, כפרפראות לתפריט הוגשה לבסוף הפעולה־התרבותית. הוועידות לא בחרו בשום מוסדות מבצעים; הצירים נאלצו להסתפק בשמיעת דרשות־פיגול על “פועלי־ציון” וה"בונד" (זכרונו לברכה¹, שכן אותה שעה גידפו גם אותו).

לפעמים פרצו הוועידות את מסגרת מיטת־הסדום, שהוצבה על ידי הייבסקציה, – ובאורח סטיכי החלו לעסוק בשאלות, שהחיים עצמם העלון. אכן, מביש הדבר – ומעציב לספר, – כי לא פעם פוזרו ועידות “קשות־עורף” אלו. אחרי־ככלות־הכל, הייבסקציה יעדה אותן להיות אספות־תעמולה… ותו לא. “המהפכנים־המשוכללים” שכחו, כי ההבדל בין אלה, הצועדים תחת דגלו של האינטרנציונל השלישי והצללים הנגררים אחרי־השני, הוא – כהבדל בין מעשים לדיבורים. פועלי־ציון התכוונו לקרוא את ועידות הפועלים לשם מעשים, אך הייבסקציה חפצה להטביען במבול של מילים.

והתוצאה מהי? “נאקאנונייה” (בטרם), בטאונה של המפלגה היהודית הקומוניסטית “פועלי־ציון” ברוסיה המועצתית, כותב: הוועידות מתכנסות, אך – אינן מורישות שום דבר של ממש. הייבסקציה ב"פעילותה"־כי־גדולה ממירה את הוועידות למוסדות שתוקים ומשותקים. במקום שתהיינה גורם פעיל, בעל תנופה ויזמה, מהוות הוועידות גורם סביל, שנועד ‘לשמוע אינפורמציה’. מה פלא, שההמונים חדלו להתענין בוועידות אלה. במקום פעילות עצמית – גברה האדישות.

האומנם שוב “ביקורת זידונית” של פועלי־ציון? אדרבה, הקשיבו נא לדבריו של אחד מראשי דוברי ומנהיגיה של הייבסקציה, החבר מרז’ין² בכבודו ובעצמו: “אחד התנאים הראשיים לפעולה נכונה ורבת־הצלחה של החטיבות היהודיות שליד מועצת־הפועלים, הוא – המגע ההדוק בינן ובין ההמונים העובדים של האוכלוסיה היהודית. תפקיד גדול בשטח זה מילאו ועדי־הפועלים הבלתי־מפלגתיים. אכן, מנסיונן של הוועידות הוכח, שהן פירסמו ברבים – בקרב האוכלוסיה היהודית – את מדיניותו של שלטון־המועצות בכללה ואת פעולתו למען סיפוק צרכיה של האוכלוסיה העובדת היהודית בפרט… לעומת ועידות הפועלים הכלליות, המשמשות מקורות שמהם נשאבים עסקנים למוסדותיהן של מועצת־הפועלים, המעוררות את יוזמתן ופעולתן העצמית של ההמונים – הרי וועידות־הפועלים היהודיות לרוב לא שימשו אלא לשם תעמולה בלבד”.

הדברים ברורים ומפורשים: הוועידות של הפועלים היהודים לא עוררו את היוזמה והפעולה העצמית. ומנהיגה של הייבסקציה מודה כבר אף הוא, שזהו חסרונן. די להיזכר בביקורתם של פועלי־ציון בענין זה, זמן ניכר לפני שמרז’ין הואיל להגיע לכלל אותה דעה, – כדי להיווכח עד כמה מפגרת המחשבה הייבסקית. מוכרחים, איפוא, לחפש מוצא. והדבר הזה אינו קל מכל־וכל. פועלי־יון התוו את הדרך הישרה, ואילו הייבסקציה – כדרכה – תועה ונפתלת בשבילים צדדיים.

והרי הצעתה של הייבסקציה: על סמך נסיונן של ועידות הפועלים הבלתי־מפלגתיות הכלליות, ועד כמה שיהיה צורך בכך, יש לבחור בועידות הפועלים היהודים ועדות זמניות. בהתאם לצרכי הזמן תעסוקנה הוועידות הזמניות בתפקידים כגון אלה א) סיוע בסידור גל הפליטים מחוסרי־הבית נפגעי־הפרעות; ב) החזרת הפליטים למקומות־מגוריהם; ג) העברתם של המוני יהודים עובדים לעבודות חקלאיות עונתיות בשדות, גני־ירקות ובגידול של צמחי־תעשיה; ד) העברתם של המוני יהודים עובדים למפעלים תעשייתיים וחקלאיים, העשוים למלא תפקיד חיובי בהעברתם של המוני יהודים לעבודה פרודוקטיבית. בהתאם לצרכי הזמן אפשר לבחור גם וועדות אחרות לשם ביצוע תפקידים ממשיים.

עלינו להודות: הפעם אין זה תחליף ייבסקי רגיל. – כאן מתפשט ועולה ריחו המוכר של משהו אחר; אין זו אלא השקפה פועלי־ציונית חיה ורוטטת. אמנם, מדובר בתוכניתה של הייבסקציה על “צורכי הרגע”. הפירוש הוא, בלשונה של הייבסקציה, חיי־שעה ללא סיכויים רחבים ומרחיקי־לכת. זהו כבר בושם מסוג אחר, בושמו של הסוציאליזם־למחצה, הזעיר־בורגני, ושל הצדקה־למחצה של הוועדים־הציבוריים לעזרת פליטים, שפעלו בראשית מלחמת־העולם ברוסיה. עם־זאת, חלילה לנו לשכוח את הסעיף הרביעי שבתוכנית המוצעת על ידי הייבסקציה. זהו תיקון חשוב ביותר. בסעיף מדובר על פעולה רחבה להעברתם של היהודים לעבודה פרודוקטיבית, שתעלה על סדר־יומן של ועידות הפועלים הבלתי־מפלגתיות. ובכן לא יהיה עוד צורך בהברחת שאלות לסדר־היום בדבר מצבם הכלכלי של ההמונים היהודים. הוועידות תעסוקנה במדיניותנו הכלכלית, הן תחדלנה מלעסוק רק בדיונים על המצב המדיני ו"התרבות הצרופה", הן תתייצבנה על קרקע המציאות החיה, שממנה צומחת התרבות.

כמה נלחמו חברינו ברוסיה. בוועידות הבלתי־מפלגתיות ומחוצה להן למען תוכנית רחבה, המקיפה את כל צרכיהם של ההמונים היהודים! כמה השתמשה הייבסקציה במלחמתה בנו לרעה בשמה המפורש (רק"פ, המפלגה הקומוניסטית הכל־רוסית) ועכשיו… קשה ממש להאמין! – על דברי אפיקורסות אלה מרז’ין בכבודו ובעצמו. ותוכלו לקרוא את הדברים, שחור־על־גבי־לבן, בגליון 11 של בטאון הקומיסריון לעניני הלאומים “ז’יזן נאציונלנוסטיי” (חיי הלאומים).

אך… – ובלי “אך” הן לא תתקדם הייבסקציה – מעיר מרז’ין: הוועדות הזמניות תשתמשנה במנגנון החטיבות היהודיות, שליד מועצות הפועלים; חלילה להן, מהקים מנגנון משלהן. אבל חסר עוד דבר נכבד: אין כל הוראה, כיצד יפקחו ההמונים הרחבים על הוועדות־הזמניות. הפיקוח אפשרי רק אם הוועידות תתכנסנה לעתים מזומנות והוועדות תחוייבנה למסור להן דין־וחשבון. חסרות הצורות המשפטיות, שתהפוכנה את המשאלות החסודות לגורמי כוח, שיפעלו בחיים בכיוון מסויים, לא במקרה אלא לשם תכלית קבועה מראש; חסרות ההוראות, שתמנענה שרירות־לב ופירושים כעולה־על־רוחם של המבצעים.

הסיבה לחסרונם של כל הדברים הללו מובנת־מאליה. מאותה סיבה עצמה מדגישה התוכנית, לעתים כה קרובות, כי הוועדות הן זמניות בלבד; אילו נמנעה האפשרות לפזרן בכל עת, אילו נקבעה צורתן המשפטית ואחריותן בפני ההמונים, אילו הוקם מנגנון משלהן, – הרי היה קם ומתגבש כבר שלטון־עצמי יהודי־לאומי־פרוליטארי, בעל סמכות רחבה. ואולם, גם הפעם לא יכלה הייבסקציה להשתחרר מהאופורטוניזם המיוחד לה, אף־על־פי שצעדה צעד קדימה. מתיבתו של מרז’ין עפה יונה חדשה, בעלת כנפים מקוצצות, ואולם כנפיה תגדלנה והיא תרחיק עוף. ועידות הפועלים היהודים תקבלנה תוכן ממשי, וכתוצאה מכך – תכונסנה חוץ מוועידות המקומיות גם ועידות מחוזיות; ובהמשך־הזמן, תכונס בהכרח ועידת פועלים יהודית כולרוסית. מי שמציג לעצמו תפקידים של בניה כלכלית – על־כורחו חייב לנטוש את תחומה של העיירה הבודדת, ולעבד תוכנית בקנה־מידה ממלכתי. לאט־לאט תשגנה הוועדות הזמניות את חוקת־יסוד משלהן, הן תהיינה למוסדות האבטונומיה היהודית־פרוליטארית.

לאחר־מעשה יענה מרז’ין בעל־כורחו “אמן”! הוא עצמו יסמוך ידיו על היצירה, שהחיים יצרוה נגד רצונו, ו"ינציח" בדרך זו את שמו. הייבסקציה מתעקשת, קוצפת, חורקת שיניה, שעה שהחיים גוזרים עליה לצעוד צעד אחד קדימה, – אך בעל־כורחה היא זוחלת ומתקדמת. החיים פוסעים פסיעה גסה – הייבסקציה מזדנבת אחריהם לאיטה; היא נעה בקושי; אך, בסופו של דבר, זוחלת ומתקדמת!