זמן רב התכוננו ל"נדידת־המונים" מארץ־ישראל לבירו־בידג’אן. עוד באמצע החורף (ב־22 בינואר 1932) הזדרז דימאנטשטיין, מראשי הייבסקציה, ופירסם בעתון “עמעס” (אמת) המוסקבאי את החזות הבאה: “באביב יהיה צורך לקלוט מהגרים מפלשתינה במספר ניכר מאד”. גם בשאר הארצות החרתה־החזיקה העתונות הייבסקית בחזות זו, והקימה רעש לא־מעט על “יציאת־ארץ־ישראל” העתידה להתחולל ועל ההגירה הגדולה לבירו־בידג’אן. ולבסוף לאחר חדשים רבים של מהומה ולהג רב החלו גם בביצוע “המבצע”. אמנם, לגמרי לא ב"תנופת־מחץ" לפי “הקצב הבולשביסטי”, אלא באיחור ניכר: “נדודי־ההמונים” החלו לא “באביב”, כפי שפורסם מראש, אלא רק באוגוסט 1932.

מתוך 300 מועמדים, שפק"פ הצליחה לרושמם לאחר טירחה ויגיעה רבה, אושרו ע"י “געזערד” (החברה לישוב יהודים על הקרקע) במוסקבה רק 140. מבין 140 שאושרו – כבר יצאו שלוש קבוצות קטנות, קבוצה מדי שבועיים. מסתבר, שבכוונה תחילה משקים את בירו־בידג’אן מדי שבועיים בכפיתונת של דם ארצי־ישראלי, – על מנת להאריך את ההמולה ולהאדירה. הנה כך ייווצר הרושם, שהנדידה נמשכת “ללא הפוגה”… שהרי לאחר ככלות־הכל, כל ה"מבצע" כולו מקורו בתרמית ואחיזת־עינים ולא בדאגה להמונים יהודים “חלילה”.

אכן, מרבים גם מרבים בפירסומת נבוכה בעניין הנדודים מ"חוץ־לארץ" לבירו־בידג’אן. והענין אף כרוך בקוריוזים לא מעטים. נסתפק בהבאת דוגמה אחת. בריגה, בירתה של לטביה, מופיע כתב־עת בעריכתו של שץ־אנין, המוקדש לענין הנדידה לבירו־בידג’אן. עורכיו של כתב־עת זה אוחזים בלהט ציוני ממש באוזני “ההיסטוריה היהודית בת אלפים”, מטפחים את רעיון המדינה היהודית, מריעים בהתפעלות גדולה לכבוד “הצהרת־קאלינין”, העתידה “לכוון מחדש את הנדודים היהודים”. בגליונו מדצמבר 1931 מבשר לנו כתב־העת דנן: “הוחלט ליישב בבירו־בידג’אן בשנת 1932 שתי רבבות משפחות־מתיישבים חדשות, אשר ששת אלפים מהן תגענה מהארצות הקפיטאליסטיות”. ובכן, נוקבים במספר ברור: ששת אלפים כנדפס מפורשות בעמוד 14 של אותו כתב־עת. ואילו בעמוד 29 של אותו גליון גופו הננו קוראים: “לשנת 1932 נקבע מספר של שנים־עשר אלף מתיישבים יהודים יוצאי הארצות הקפיטאליסטיות”. במהלך של 15 עמודים תפח ועלה מספרם של המתיישבים העתידים מהארצות הקפיטאליסטיות מ־6000 ל־12000. אכן, “קרקע פוריה”!

התרמית ואחיזת־העינים אין לה שיעור וגבול. ה"נדודים" מארץ־ישראל לבירו־בידג’אן מהווים חלק נכבד ב"מבצע־הכזב", או – מוטב – בהרפתקת־האכזב הבלתי־אחראית. ואכן, הפעם נייחד את הדיבור על הרפתקה זו בלבד, מבלי להיכנס לכלל דיון על ענין בירו־בידג’אן עצמו, על ערך ההתיישבות־היהודית בארץ זו ועל הסיכויים להופכה ל"ארץ־יהודית".

 

האזלו העתודות?    🔗

מי זקוק להעברתם של כמה מניני יהודים מארץ־ישראל לבירו־בידג’אן? האומנם חסרות כבר בברית־המועצות עצמה עתודות בשביל בירו־בידג’אן? אם חסרות שם העתודות, – בשביל מי ולשם־מה, איפוא, כל המפעל כולו? האומנם דוגלת הייבסקציה ב"קיבוץ־גלויות" ומנוי־וגמור אתם להקים “ארץ יהודית”, אפילו ההמונים היהודים בברית־המועצות אינם זקוקים לה כל־עיקר? ואפשר – כל עיקר פיתוחו של בירו־בידג’אן אינו אלא חלק מתוכנית־הבניה הסוציאליסטית?

בשעריה של בירו־בידג’אן שרויים מיליונים, הזקוקים לקרקע, הרוצים להשתקע שם ולהקדיש לארץ זו את זיעתם וכוחותיהם. בדין־וחשבון הראשון של המשלחת, שחקרה את בירו־בידג’אן, הודיע מרז’ין, כי מעבר מזה לנהר מצויים מיליונים של קוריאנים נטולי־קרקע, הזקוקים לשטחי־התיישבות. הוא אף הוסיף והטעים, שצריך להזדרז ולהחיש את יישובו של המישור לאורך הנהר אמור, פן… יחדרו הקוריאנים מ"עבר האמור" לבירו־בידג’אן, שנועדו ליהודים. האומנם נאה ויאה הדבר לרגש־הצדק הייבסקי – לחסום בפני הקוריאנים מ"עבר האמור", נטולי־הקרקע, את הגישה לשטחים הפנויים בבירו־בידג’אן – רק כדי לסחוב לשם במאמצים ועמל בלתי־משוערים דווקא יהודים, ולו גם מארץ־ישראל?…

אך, נניח שנגזר עליה על בירו־בידג’אן להיות דווקא “הארץ היעודה” ליהודים, – האומנם חסרים בארצות אחרות פרט לארץ־ישראל אנשי עמל יהודים, הזקוקים באמת לנדידה? האומנם יש צורך לחפש מועמדים בארץ־ישראל, שבה – לכל הדעות – חזקות ומאוששות עמדותיו הכלכליות של מעמד הפועלים יותר מאשר בשאר הארצות, שבה אין הפועלים היהודים גוועים ברעב, בשעה שהכרוניקה העתונית בארצות האחרות מלאה ידיעות על מיקרי התאבדות מחמת מחסור ורעכ?

האמנם דאגו כבר לכל ההמונים היהודים בברית־המועצות עצמה וסידרו אותם? הרי יכולים אנו להביא עשרות קטעים מהעתונים היהודיים בברית־המועצות, המוכיחים, עד כמה חמורה עדיין בעיית נדידתם והתיישבותם של ההמונים היהודים בערים ובעיירות. נסתפק כאן רק בקטע אחד ממאמר שפורסם ב"עמעס" ב־12 באפריל 1931: “הם נמצאים בכל מקום – באוקריאנה, בביילורוסיה, במחוזות המערביים; בערים ובעיירות… עתודות נמצאות אפילו בערים גדולים יותר… לאַרטיילים (קבוצות קבלניות) אין סיכויים. הקולקטיביים שעל יד העיירות במחוזות המערביים עוסקים יותר במסחר ובספסרות מאשר בעבודת־אדמה… הם מסתובבים בשוק שמסביב לקואופרציה והמסחר הממלכתי, חוטים מכל הבא לידיהם, – ובראש־וראשונה, כמובן, מהאיכר… ישנו סוג חדש של “אנשי־אוויר” החיים בזכות ייחוסם הסובייטי. האחד יש לו חתן, סופר פרוליטארי, התומך בחותנו “אידיאולוגית” וחומרית. השני יש לו בן, חבר הנוער הקומוניסטי, הממציא תעודות־כשרות. השלישי, בן לו העובד בקואופרטיב, ו”אגב אורחא" שולח שם ידו בגנבה ומוציאה למכירה בעזרתו הפעילה של אביו. אומרים בעיירה, שבימינו ה"ייחוס הסובייטי" לא זו בלבד שהוא קו־האופנה, אלא שהוא גם מכניס יותר מהדולארים האמריקאיים… אלה הם רק שרטוטים כלליים, אך – בסיכומו של דבר: ישנן גם ישנן עתודות לנדידה ומעבר גם לחקלאות, גם לתעשיה".

אפשר לומר בביטחה. כי מאז נכתבו הדברים האלה – לא נשתנה המצב מעיקרו. אדרבא, השינויים האחרונים במדיניותה הכלכלית של ברית־המועצות – כפו, מן־הסתם, על חלק ניכר של המוני היהודים בערים ובעיירות לעזוב את קליפות־המגן שלהם, הארטילים והקולקטיבים; התבלטה ביתר־שאת אשליית־המעבר שלהם לעבודה פרודוקטיבית, החמיר ביותר ההכרח בשינוי רדיקאלי של מצבם הכלכלי. אי־אפשר – איפוא – לטעון, שהייבסקציה בברית־המועצות כבר “השיאה את בת־זקוניה” ולא נשאר לה במה לעסוק, אלא בהספקת קרקע ולחם לכמה עשרות יהודים… מארץ־ישראל.

 

מומחים – מ"הכותל המערבי"…    🔗

בעתונים ייבסקיים אחדים אפשר היה לקרוא הערת־אגב: בבירו־בידג’אן זקוקים למומחים בעלי־מקצוע, החסרים בקרב האוכלוסיה היהודית בברית־המועצות, בעיקר פועלי־בנין מקצועיים; על־כן, מביאים מארץ־ישראל… אין זו כלל וכלל מחמאה גרועה בשביל ארץ־ישראל. הטו אוזן והקשיבו היטב: ארץ־ישראל נועדה לספק פועלי־בנין מקצועיים לבירו־בידג’אן! – – – ומה הם אותם פועלי־הבנין המקצועיים בארץ־ישראל? בטלנים מאתמול, בניהם של אנשי־אוויר, שרבים כמותם מסתובבים בעיירותיה של ברית־המועצות; ואילו כאן, בארץ־ישראל, עברו לעבודה יצרנית, למדו מקצוע, ויכולים־ומסוגלים הם לבנות את בירו־בידג’אן. לגמרי לא רע!…

ואף־על־פי־כן! לו היו, אמנם, הדברים אמורים בהבאתם של פועלי־בנין מקצועיים לבירו־בידג’אן, – היינו מייעצים ל"געזערד" לפנות במישרין אל אגודת פועלי־הבנין בארץ; והרינו מבטיחים לתמוך בפניה זו. רשאית חברת “געזערד” להיות סמוכה ובטוחה, שלא תקבל “הרפתקנים עצלנים ואנשים מנוונים” (כך מגדירה העתונות היהודית בברית־המועצות את המגוייסים באמריקה). “געזערד” תשיג בארץ־ישראל אנשים יציבים, שעמדו במבחן, המסוגלים לשאת בקשיים של חיים חלוציים; אנשים אלה לא יערקו מחמת קשיים ותלאות, אלא ימלאו בנאמנות את שליחותם. שליחינו אלה יהיו גאים בכך, שמעמד־הפועלים היהודי בארץ־ישראל עשוי כבר להושיט עזרת־אחים לישוב היהודי העובד, הצעיר ממנו, בבירו־בידג’אן.

אולם, אגב־אורחא: כלום מצויים בגרמניה פחות פועלי־בנין מקצועייםד גרמנים מאשר פועלי־בנין יהודים בארץ־ישראל? ובצרפת – צרפתים? ובפולין – פולנים? והלא אלה רעבים ממש לפת־לחם, ואילו פועלי־הבנין היהודים בארץ־ישראל משופעים בעבודה. ושוב חוזרים ושואלים אנו אותה שאלה: מהו הצדק שבגיוס יהודים דווקא מארץ־ישראל למען בירו־בידג’אן – תחת לגייס גרמנים, צרפתים או פולנים?

מסתבר, שהכוונה שונה לגמרי: יש להלהיב את ההמונים היהודים בברית־המועצות, שאינם משתוקקים לנסוע ל"ארץ היהודים" החדשה. באותו גליון של “עמעס”, שבו הוכח קיומן של עתודות – די והותר – לנדידתם של יהודי ברית־המועצות לבירו־בידג’אן, נאמר: “מתקבלת סתירה דיאלקטית – קיימות עתודות, אך חסרים נודדים… בערב, בשעת־האספה, נרשמים לנסיעה, מצביאים בהרמת ידים, מברכים את שלטון־המועצות; ואולם, למחרת – לאחרי ליל־שינה ושיחת־בוקר – פושטים את איצטלת הנודדים ונהיים שוב לעתודות…”

באחת: היהודים אינם נחפזים לנסוע לבירו־בידג’אן – על כן: יש להלהיב את מצב רוחם. והא ראייה: אפילו מארץ־ישראל רצים לבירו־בידג’אן. – סימן הוא, שאמנם טובה היא “הארץ היעודה”… והעיקר: יש להנחית “מהלומת־מוות” (בפעם המאה!) על ראשה של הציונות, “שפשטה את הרגל”. לפיכך, יש להוכיח את עובדת “הבריחה” מארץ־ישראל.

 

האם הירידה – היא הוכחה?    🔗

איזו איוולת! מה מוכיחה הירידה (שלא לדבר על־כך, כי הפעם זו ירידה מלאכותית, שנוצרה על־ידי הבטחות נדיבות־לב ומשמעת מפלגתית)? מה בדרך־כלל, מוכיחה העובדה, שמספר אנשים מסויים עוזב את ארץ־ישראל? הבה ונגלה “סוד מן החדר”: מלבד כמה עשרות “יורדים” לבירו־בידג’אן – יורדים מדי שנה בשנתה מארץ־ישראל גם לארצות אחרות. ועם־זאת, על כל עשרה יורדים מופיעים מאה עולים. – והישוב היהודי בארץ־ישראל מתרבה משנה לשנה. אך אם ירידה צריכה לשמש סימן־היכר לפשיטת רגל – הרי פקדה את ההתיישבות היהודית בברית־המועצות פשיטת־הרגל הנוראה מכל אשר אפשר לשער! הן שם אחוז העזיבה גדול פי כמה וכמה מאשר בארץ־ישראל.

וכל זאת, על אף כל המעלות, שבהן נתונה ההתיישבות היהודית בברית־המועצות לעומת זו שבארץ־ישראל: א) עזרתה של המדינה הפרוליטארית – לעומת התנכלותו המתמדת של השלטון האימפריאליסטי להגשמה הציונית בארץ־ישראל, שלטון שאינו פוסק מלהציק ומלהטיל עניבות הצרה וחנק. ב) המשק המתוכנן בברית־המועצות, המאפשר אחרי־ככלות־הכל לווסת את הנדידה לפי תוכנית, בהתאם לצרכי שוק־העבודה, והנודד למקום העבודה המוכן ואינו מטופל בדאגות וטרחות של חיפושי־עבודה. ג) הכרתו של הנודד, שאינו עמל למען בעל־הון פרטי, המנצל אותו.

אך, דווקא היתרונות הגדולים העומדים לה להתיישבות היהודית בארץ־ישראל, מדגישים עוד יותר את פשיטת־רגלה, אם העזיבה כאמור – משמשת הוכחה וסימן־היכר לפשיטת־רגל. שכן, על אף כל היתרונות, שמנינו לעיל, על אף חלוקת הקרקע חינם, הקצבת עצים לבנין, הבטחת אשראי לזמן ארוך, שחרור ממיסים – על אף כל אלה: המונים רבים ממהרים ונחפזים לנטוש את בירו־בידג’אן.

העתון “עמעס” מספר על חבל קאלינינדורף, החבל היהודי האבטונומי הראשון בברית־המועצות! – “בשנת 1931 עזבו את חבל קאלינינדורף אלף משפחות, כלומר: כשלושים אחוז מאוכלוסייתו של החבל כולו”. ובכן, ביקשו לסתום את “הפירצה” ולשלוח השנה אלפיים משפחות. ואולם, “קעמערד” (הוועדה הממלכתית ליישובם של יהודים על הקרקע) קובעת בהחלטתו מ־28 באפריל 1932, שגם באביב השנה “עדיין עוזבים המוני הנודדים החדשים את החבל וחוזרים למקומות־מוצאם”. ואמנם, העתון “עמעס” סיפר זאת באביב השנה: עד הראשון באפריל הגיעו לקאלינינדורף קרוב ל־900 משפחות, שהן כ־3600 נפש… לפי ידיעות בלתי־רשמיות, יצאו מייד לדרכם בחזרה קרוב ל־250 משפחות; ואילו, משפחות אחרות מצפות לשיפור הדרך, כדי לשוב הביתה"… לפי ידיעות מאוחרות יותר, נסתיים המפעל במנוסת־בהלה מחבל קאלינינדורף. ידיעות דומות מוצאים אנו בעתונות הסובייטית גם בדבר ההתיישבות היהודית בקרים.

 

מצבה של “הארץ היהודית”    🔗

מה מצבה של בירו־בידג’אן? לפי מספרים רשמיים, שפורסמו בישיבת המרכז של “געזערד” במוסקבה באפריל 1930, היה אחוז החוזרים מקרב המתיישבים בבירו־בידג’אן כדלקמן: בשנת 1928 – 48%, 1929 – 63%! עדיין חסרים בידינו המספרים בדבר המצב ב־1930, אך בעקיפין ניתן לקבוע, שהעזיבה בשנה זו היתה ניכרת ביותר. גליון ה"עמעס" מ־8 במארס 1932 מביא את הידיעה הבאה: “אם־כי, לפי כל ההערכות היה זרם־העזיבה בשנת 1931 חלש מאשר בשנים הקודמות – עם־זאת, מגיע הוא לפי אותן הערכות, ל־20 עד 30 אחוז, וזהו האחוז הקטן בהרבה מאשר לפני־כן”. מסתבר, אם כן, שבשנת 1930 הוא היה גבוה בהרבה משלושים אחוז. משלחת סטודנטים מהאוניברסיטה המערבית מסכמת בדין־וחשבון שלה, שפורסם ב"עמעס", את חקירת המצב בבירו־בידג’אן במאי ויוני 1932: “הזרם החוזר מגיע עד כדי חמישים אחוז”.

צאו וראו: הנסיעה לבירו־בידג’אן קלה היא. שליחים מיוחדים מטעם “געזערד” נוסעים ומחפשים מועמדים. משמשיגים מועמד – מצטעצעים בו: נותנים לו כרטיס־רכבת חינם, כסף ומזון לדרך, בגדים ונעלים, יחסן הוא. ואולם, הנסיעה חזרה קשה היא: אין מעניקים דמי־נסיעה, הדרך ארוכה (9000 קילומטר!), הנסיעה יקרה, החוזר מגיע לעיירתו מכונה “עריק” ושם־גנאי זה אינו מקל על מעמדו בחיים, ואף לא על קבלת עבודה. ואף־על־פי־כן – המונים בורחים!

 

“לכל היוונים אותם הפנים”    🔗

טיבו של עוזב, כל עוזב, חד הוא: אין הוא רוצה להודות, כי הוא אישית פשט את הרגל, כי כוחותיו הגופניים או אופיו לא עמדו לו. העוזב מספר, שהמפעל גופו פשט את הרגל, ההתיישבות כשלעצמה נכשלה. הנה, למשל, סיפורה של חבורת כתבים, שמערכת “עמעס” שיגרה אותה לעיירות. החבורה הגיעה לעיירה אחת בעת שחזרו אליה מפלך קרים “עתודות שמזלן קדר עליהן”; והרי דברי חבורת־הכתבים כלשונה: בעיירה שררו המולה ורוגז. העריקים סיפרו, שלא הם בלבד שבו, אלא שבדרך כלל בורחים מקרים… צריך היה לנהל פעולת הסברה מקיפה, כדי להוכיח לאוכלוסיה העמלה בעיירה, כי ענין כאן בעצלנים ועריקים ולא במצב רע כלשהו בקרים… ב־14 במאי ערכנו משפט נגד העריקים הללו בפני שופט עירוני ושני יועצים על־ידו. בית־הדין גזר על הנאשמים להחזיר למדינה את הוצאות נסיעתם לקרים".

כתבו של “עמעס” מברדיצ’ב מתאונן: “המתיישבים שחזרו מפיצים דברי־רכיל ושקרים על בירו־בידג’אן: על־כן, מצב־רוחם של העמלים היהודים אינו מרומם”. כתבות מעין זו אפשר למצוא לרוב בעתונות הייבסקית: “עמעס”, “אוקטיאבר”, “שטערן”.

ואולם, גם המתיישבים, שהגיעו מחוץ־לארץ, – לא שפר עליהם גורלם, גם מהם מיהר חלק ניכר ביותר להימלט מבירו־בידג’אן. נסתפק כאן בהבאת סיפורו של “עמעס” על קבוצת המתיישבים מלוס־אנג’לס שבקליפורניה: “כל הקבוצה כולה לא מנתה אלא 13 משפחות ו־10 בודדים”. הקבוצה הגיעה בשלוש חבורות. “עמעס” אינו מספר כמה נפשות נימנו על החבורה הראשונה – אך, ברור, שזו לא היתה נוסעים, אם כל הקבוצה כולה מנתה 13 משפחות ו־10 בודדים בלבד. ולהלן דברי “עמעס” כלשונם: “מהחבורה הראשונה חזרו לאמריקה שנים; האחד חלה, משום שלא יכול היה להסתגל לאקלים המקומי והשני אמר בפרהסיה – מוטב לעמוד בתור לקבלת צלחת מרק אצל הנשיא הובר¹, מאשר לצפות לרב־טוב הסובייטי… למוסקבה נסעה משפחה אחת… בגלל החיכוכים הפנימיים בקבוצה והתביעות ההדדיות בין הקבוצה והנהלתו של מפעל־ההתיישבות נסע למוסקבה מתיישב אחד עם בנו… מתיישב נוסף מקליפורניה, רוכל לשעבר, כותב מכתבי־רכילות ללוס־אנג’לס מהעיירה הסוציאליסטית “איקאר” על הבנייה בבירו־בידג’אן”. זהו הסיכום “כבד המשקל” של חבורת־המתיישבים הראשונה מלוס־אנג’לס.

עכשיו ממטיר, כמובן, “עמעס” אש וגפרית על העוזבים הללו: “פעולתם מזיקה לא רק בכך, שהם זורעים דמורליזציה בקרב החלק הגדול(!) והטוב(!) ביותר של המתיישבים, שהגיעו אלינו מחוץ־לארץ, אלא גם בזה, שהם שולחים מכתבי־רכילות לחוץ־לארץ”. העיתון טוען כנגד אלה, המאמינים למכתבי־הרכילות והמנצלים אותם. אך, לגבי איגרות־הדיבה מארץ־ישראל – שאני.

כשמדובר בבירו־בידג’אן, מבין “עמעס”: “מדי שנה בשנתה מצטרף לנודדים גם אחוז ידוע של בני־פסולת. הם הם הזועקים אחר־כך במקומות ההתיישבות, כי פותו ורומו, כי הטילו אסון עליהם, הורידום ממקומות־עבודה קבועים, הבטיחו להם הררי־זהב וכדומה…” הגיעו הדברים לכך, שמחתימים את המתיישבים על טופסי “אזהרה”, שנאמר בהם, כי “הוזהרו”, שאין כל ערובה למתן עבודה במקצועם הם, והוסברו להם הקשיים העומדים בפניהם"; ועם־זאת מעיד “עמעס”, שגם החתמה זו “לא מנעה מסחטנים, בטלנים ופוחזים להפוך שם עולמות”…

האומנם מניחים הייבסקים, שלארץ־ישראל לא יוכלו כלל להיקלע אנשי־פסולת, “ההופכים אחר כך עולמות, שרומו ושהוטל עליהם אסון”; כל־שכן כשחלוקת הסרטיפיקטים על ידי ההסתדרות הציונית מעניקה זכויות־יתר לאלמנטים בורגניים וזעיר־בורגניים – וחוסמת את הדרך בפני פרוליטארים?

במקום אחד כותב “עמעס”: “יש לקחת בחשבון, שבין הנודדים נמצאים אנשים רבים, בעלי קפריסות ותביעות, ולצערנו גם כאלה שאינם רוצים כלל לעבוד. יש אנשים, המנצלים את כספו של “געזערד” לעריכת טיולים לסאכאלין וקאמצ’קטה. לדידם משמשת טיכונקה, שבמרכזה של בירו־בידג’אן, נקודת־מעבר טובה או בסיס להשגת כמה רובל להוצאת הדרך. יש גם הרפתקנים, המשתוקקים לחווית בלתי־שגורות. קוסמים להם האקלים, המרחק, האנשים; ברם, טיפוסים אלה שונאים עמל ומתרצים את בטלתם באמתלאות־שווא”.

לאחר שייתמו ירחי־הדבש ונשפי־קבלת־הפנים, – איך עתיד “עמעס” להגדיר את סוגם של האנשים, שהאוניה הסובייטית הביאתם מחופה של ארץ־ישראל? בגליונות ספורים של “עמעס” אנו מוצאים את שלל שמות־התואר הבאים, שבהם כיבד העתון את החוזרים מבירו־בידג’אן: הרפתקנים, מנוולים, עצלנים, פוחזים נוכלים וכהנה וכהנה. והרי רבים מהם קורצו מאותו חומר של אנשי פק"פ בארץ־ישראל, שמבין שורותיהם, בעיקר גוייסו, הנוסעים מארץ־ישראל לבירו־בידג’אן.

 

“בן־טובים עם ממחטה צחורה”    🔗

אפשר למלא כרכים שלמים בקטעים שמתוך העיתונות היהודית הסובייטית על העוזבים את שטחי ההתיישבות היהודיים, על טענותיהם הם ועל הטענות כלפיהם. לא רק את בירו־בידג’אן – גם את קרים, שבה האקלים ושאר התנאים נוחים ביותר, פקדה העזיבה המקיפה, שכמותה לא ידעה ארץ־ישראל מעודה. ברם, הייבסקים ממשיכים להעלות גרת־הסברה, לאמור – אין העזיבה הגדולה מוכיחה כלל ועיקר את כשלונה החרוץ של ההתיישבות היהודית בקרים או בבירו־בידג’אן.

לא נכביר יותר בקטעים מתוך העתונות הסובייטית. הקטעים, שהובאו עד עכשיו דיים בהחלט כדי להוכיח, מה מגוחכים הייבסקים, המתיימרים להנות מעזיבתה של ארץ־ישראל, – נוכח כל המתרחש, מדי יום ביומו, בבירו־בידג’אן ובקרים. נסתפק רק בעוד מעשה מגוחך, השייך במישרין לענין, שבו אנו דנים.

בפאריס קיים עלון ייבסקי עלוב, המתפרנס מהעלאת־הגירה של המאכלים המתבשלים במטבחים ייבסקים גדולים יותר. עלון זה העתיק לאחרונה שני מאמרים מכתבי־עת ייבסקים אחרים; ואולם, העורך כרכם באופן כזה, שראוי במפורש להעמידם לדין ייבסקי בעוון חבלנות, על ששם ללעג ולקלס את כל החבורה הייסבקית. אותו עורך “חכם ונבון” הדפיס באותו עמוד שני מאמרים: מזה – כתב־פלסתר של סופר ייבסקי אמריקאי פ. נוביק בשם “מקבוצות לבירו־בידג’אן”, ומתחת לקו – את מאמרה של גינה מדם² בשם “בן־טובים עם ממחטה צחורה” בבירו־בידג’אן" וכותרת־משנה: “תשובה לכתבי־פלסתר החדשים ביותר בדבר בירו־בידג’אן שהופיע בעתונות הבורגנית”.

והנה מאמרה של גינה מדם משמש תשובה מזהירה וניצחת על “כתבי־הפלסתר החדשים ביותר” של העתונות הייבסקית בדבר ארץ־ישראל, תשובה מצויינת לכתב־הפלסתר של נוביק, הנדפס באותו עמוד של העתון, מעל לקו. אותר “דר־מעלה” מספר על הצרות בקבוצות. למותר להשיב לשקריו, שכן אין בו משפט ללא שקר. הוא מתענג על “יחסם הציני” של “החלוצים לשעבר” ש"התאכזבו": “באה חלוצה־גימנזיסטית או סטודנטית מבית בורגני “לבנות את הארץ” גרסה חצץ, קדחה והתאכזבה”. נוביק מסתמך רק על דבריהם של אלה “מי שהיו”.

עונה לנוביק בת־קול מאותו עמוד של עתון, “דרת־מטה”, גינה מדם פותחת את סיפורה של “המערכה לדחיקת רגליו של הצבי ולעקירת עצי־היוכטה, לבניית כבישים למכונות ובתי־לבנים למגורים”. אגב־אורחא: בהחלטתו על מאורעות הדמים בארץ־ישראל באבגוסט 1929 מנה הקומאינטרן בין שאר חטאיו של הישוב היהודי, גם את חטא הכבישים למעבר המכוניות, שבעטיים נשלל מהבדואים “תפקידם הסוציאלי כשומריהם של דרכי־השיירות”… מה פשר נשאו הגמלים חן בעיני הקומאינטרן יותר מהצבאים, שאת רגליהם מצווה לדחוק? לקומאינטרן פתרונים. אך, נחזור לסיפורה של גינה מדם.

“בשנה הרביעית לבנייתה של בירו־בידג’אן בין ים, נהר וטייגה (ביצה), בין גבעות חול ובוץ באביב; בתקופה שבה מכניסים לשטחי הביצה רדיו, טלפון, מברקים, מכונות־חפירה, בתים מוכנים; בעת שרצון אנוש מתחיל לפעול בחשכת היער הקדמון, בין אלפי השנים, ומכניס לשם רכבות וטכניקה, – הגיע לעבודה בבירו־בידג’אן סטודנט אמריקאי מאוניברסיטת קולומביה”. ובדיוק כסיפורו של “דר־מעלה” על חלוצה־גימנזיסטית – מסיימת גם גינה מדם, “דרת־המטה”, את סיפורה היא: “הכל היה חדש וקשה… לפתע פתאום התבקע הכל… התאכזב”… הסטודנט לא עמד במבחנה של בירו־בידג’אן כשם שהסטודנטית לא עמדה במבחן באותה קבוצה שבארץ־ישראל. הסטודנט חזר לניו־יורק ופנה אל העתון “פארווערטס” “למכור את צרתם וסיבלם של יוצאי אמריקה וחבריו לדעה”, שנשארו בבירו־בידג’אן.

גינה מדם הביעה את בטחונה, ש"הציבוריות הפרוליטארית כולה תוקיע בבוז את המכשיל רודף־התכלית והנוחות החומרית כשהוא עוטה מסווה פרוליטארי, אותו ברנש, שהמיר בכסף את העבודה הקשה הנלהבת של ייבוש ביצות וטיוב הקרקע" ומספק תמורת שלמונים חומר “נגד עבודת הבנייה היהודית, המבוצעת בהוד־שבגבורה בקרים ובבירו־בידג’אן”…

דברים שלא יסולאו בפז! אולם מחקו נא במאמרה של מדם את המלה “בירו־בידג’אן” ושבצו במקומה את “ארץ־ישראל”, – והרי לכם תשובה ניצחת לכתבי־הפלסתר של הנוביקים למיניהם, מדושני־העונג מיחסם הציני של “חלוצים מאוכזבים”, המשימים עצמם אינם מבינים “שלא כל אחד נולד להיות חלוץ בארץ חדשה”, שלא כל אחד יוכל לעמוד במבחן “עבודה נלהבת קשה של ייבוש ביצות וטיוב קרקע”, כי “בכל תנועת נדידה והקמת ישובים חדשים ישנו אחוז ידוע של חוזרים”.

אכן, זכינו גם זכינו היום: בשעה שנלחמים אנו בהסתתם של הייבסקים נגד הציונות – דיינו לדפדף בכתוב על ידיהם הם בענין בירו־בידג’אן. אמנם כן, זהו מקל־חובלים בעל שני קצוות: הייבסקים שואפים לנצל את בירו־בידג’אן במלחמתם נגד הציונות – ובסופו־של־דבר הויה בירו־בידג’אן ל"גוי־השבת" של הציונות.

 

“מינשר” העריקים    🔗

ובכן, במידה ש"יציאת ארץ־ישראל" נועדה להוכיח את פשיטת־רגלה של ההתיישבות היהודית בארץ – היא נכשלה. הירידה אינה מוכיחה ולא־כלום. זוהי הרפתקה בלתי־אחראית ונגד־מהפכנית. במפורש: נגד־מהפכנית. דיינו אם נקרא את ה"מינשר", שפורסם על ידי קבוצת היורדים (כלומר, שפק"פ הוציאה לאור בשמה של אותה קבוצה), המופנה אל פועלי ארץ־ישראל. לא לעתים קרובות, אפשר למצוא תעודה כזאת, שבחוץ צבעה אדום אך – תוכה שחור כזפת. על־שום־מה עוזבים הם את הארץ?

ל"מצב החומרי הקשה" מקדישים הם רק שורות ספורות. הם יודעים, שבזאת לא ישכנעו. זה היה שרות־דוב לברית־המועצות והזרמת־מים על טחנתה של הבורגנות היהודית, לו העלו את הוויכוח על פסי הצד החומרי, לאמור – באיזו ארץ חי כיום הפועל היהודי חומרית יותר טוב, בבירו־בידג’אן או בארץ־ישראל?

ב"עמעס" המוסקבאי אפשר לקרוא לא מעט תאורים על התנאים הקשים ללא־שיעור, בהם נאלצים לחיות המתיישבים בבירו־בידג’אן. הנה קטע קצר מתוך דין־וחשבון של משלחת מטעם פועלי לנינגראד: “ראינו את המתיישבים, העובדים ביום חורף בבגדים קרועים ויחפים־למחצה בחטיבת עצים ובהקמת בתים בבירו־בידג’אן”… “בטיכונקה (בירת בירו־בידג’אן) נשארו רובם של הפועלים ללא ארוחת־צהרים”… “המתיישבים מצטופפים בשני צריפים, המשוללים כל נוחיות אלמנטארית ביותר, כגון: דוד למי־רותחין”. שלא לדבר על האקלים, ביצות וסוגי יתושים, היורדים לחייהם של בני־אדם ובהמות. אם היורדים מארץ־ישראל מצפים, שכבר כיום יזכו בבירו־בידג’אן לחיים חומריים קלים יותר וטובים, חבל על־דמי נסיעתם. הם יתאכזבו שם חיש־מהר.

ובכן, נשארים הנימוקים המדיניים לעזיבתם, הם הגיעו לכלל הכרה, “שהקריבו את שנות נעוריהם למען ענינים מעמדיים זרים”… “הפועל היהודי הוא כאן ככובש זר”… הוא “כלי־שרת נגד ההמונים הערבים”, וכו' וכו', לפי הפזמון הידוע היטב. נניח, כי ההאשמות המוטלות על־ידיהם על מעמד הפועלים היהודי כולו בארץ־ישראל ודבריהם הם על התפקיד שהם ממלאים בארץ – כ"כובשים זרים" – נכונים הם. ובכן, מה המסקנה? כלום, יש בה ביריקה זו, שהם יורקים בפני עצמם, כדי לכפר על עברם הריאקציוני ולהכשיר את מנוסתם “המהפכנית”?

ב"מינשרם" מקשים העריקים קושיות אחדות: “הייתכן שיחרורו של עם אחד על חשבון דיכויו הלאומי של עם שני? התיתכן שותפות־ענינים בין הפועל היהודי והבורגני היהודי?” תשובתם: “כל פועל ישר בעל הכרה ישיב: לאו!” הנה, סוף סוף הדברים מובנים ומחוורים. ניחא, מוטב שיתחוורו במאוחר מאשר לעולם לא. אך, הם ממשיכים את דבריהם במסקנה משונה זו: “זו הסיבה לעזיבתנו את הארץ ולנסיעתנו לברית־המועצות”. כדברי הפתגם העממי: פתח ב"מי שברך" – וסיים ב"אל מלא רחמים"…

אם אחרי־ככלות־הכל נוכחו לדעת, שאינה קיימת שותפות־ענינים בין הפועל היהודי והבורגני היהודי, – שמא יש להסיק מכאן, ששומה לפתוח במאבק נגד הבורגנות היהודית? ברם, צאו וראו עד כמה גדולה “מהפכניותם” של הברנשים דנן – הם ממש “מתנקמים” בבורגנות זו… הם אורזים במזוודותיהם את הלבנים, כלי־המיטה בתוספת “הכרתם המעמדית” שזה עתה נתבקעה מקליפתה… ומסתלקים.

“לא ייתכן שחרורו הלאומי של עם אחד על חשבון דיכויו הלאומי של עם שני”. – אמת ויציב! שמא הגיעה איפוא, העת לקנח משפתותיהם את החלב הבורגני־הציוני ולחדול מלהציג עם מול עם, כפי שנוהגים הם גם ברכוזם, – ולחשל כאן בארץ את חזית הסולידאריות הבינלאומית, את חזיתם המשותפת של המדוכאים שבקרב שני העמים נגד מדכאיהם, שבקרב שני העמים? שמא הגיע העת להמיר את הר־הגעש של שנאה לאומנית (שפק"פ מוסיפה לו חומר־דלק כהנה וכהנה) להר־געש של מלחמה סוציאליסטית מהפכנית? אולם ה"מהפכנים" דנן – דרך קלה יותר להם: להימלט על נפשם…

“אי־אפשר לבנות ארץ־ישראל סוציאליסטית במסגרת המישטר הקפיטאליסטי”. – אמת ויציב! היש להסיק מהנחה זו, שלא תיתכן כלל הקמת ארץ־ישראל סוציאליסטית? או, שמא שומה להילחם כאן בקפיטאליזם, כדי לאפשר הקמתה של ארץ סוציאליסטית?

הרי לכם איש פק"פ תוכו כברו: הגיע ארצה מלא כרימון תורת “האחדות הלאומית” ותורת “שותפות־הענינים בין שכבות־העם נטול־המעמדות”, אחוז התלהבות ל"כיבוש העבודה", משרת באמת ענינים מעמדיים זרים וחולם על בניית סוציאליזם בחסותה של הבורגנות היהודית. המציאות הקשה ניפצה את אשליותיו לרסיסים. העבודה אינה מין ספורט לאומי, כפי שתאר לעצמו, בהיותו סמוך על שולחן אביו. בעבודה אין עוסקים “אגב־אורחא”, בין ריקוד “הורה” אחד למשנהו, היא גם איננה מין “שרות־עבודה מתנדב”, שלאחריו מגיע תורה של “ההתיישבות” וכל אחד זוכה למשק עצמאי “תחת גפנו ותאנתו”. העבודה היא עמל יום־יומי אפור למען פת לחם. והסיכוי הוא… להישאר פרוליטארי. האיש חש את טעמו של הניצול ואי־הצדק החברתי. והמנצל אינו אלא “אחיו”, “היהודי הלאומי”, שיחד אתו בגולה מכר שקלים ושר “התקווה”. אין ספק, זהו זיעזוע עמוק בשביל החלוץ התמים.

ברם, הפועל המהפכני, בעל־ההכרה, חש מילדותו את עולו של הניצול הקפיטאליסטי, הוא חונך על ידי הסתדרותו המדינית לקראת מאבק־פרוליטארי, על כן איננו מופתע בעלותו ארצה. הוא יודע, שגם כאן צפויה לו עבודה קשה, שבפניו רק דרך אחת – דרך המאבק המעמדי המאורגן, מאבק נותן טעם ומגיה אור על ידי העמל האפורים. הוא יודע, ששיחרורו הוא יחול דרך שיחרורו של המעמד כולו. הוא נמשך ארצה לא בגלל האשליה של “משטר צדק”, שיקום כביכול “ללא מלחמה”, על ידי פנייה ליושרה ולמצפנה של הבורגנות “שלנו”. לו קוסמים דווקא סיכויי־המאבק של מעמד פועלים יהודים נורמלי, שבזכות המקום שכבש לעצמו במערך־הייצור של הארץ, – עתיד לתפוש מקום מכובד, כשווה בין שווים, בחזית הפרוליטארית הבינלאומית הנלחמת למען הסוציאליזם.

ואולם, אותם “בני־טובים” זעיר־בורגניים, חזו עצמם חזות אחרת לחלוטין. הם ראו את עתידם האינדיבידואלי בארץ־ישראל בצבעים ורודים כל־כך. אך רובם נתחשלו תחת הולם קורנסם של החיים החדשים: הם היו לפועלים, ובמרוצת־הזמן יהיו גם לפועלים לוחמים, פרוליטארים בעלי־ההכרה. מיעוט מבוטל מהם מתאכזב ונשאר זעיר־בורגני כמקודם: אפילו גרד יגרדו וקרצף יקרצפו מעצמם את צבעי התכלת־לבן ויחליפום באדום: מיעוט זה אינו נהייה מהפכני – כל־כולו רכרוכיות זעיר־בורגנית ומנטליות של “בני־טובים”; מיעוט זה עוין את הציונות, לא משום היותו קומוניסט, אלא משום שהוא שונא את ארץ־ישראל, שהכבידה עליו את ידה, משום שלא עמד בו הכוח לעמוד בתלאותיה, משום שכחלוש־אופי נשבר ולא נתחשל תחת הולם־המציאות. הוא רואה עצמו כקומוניסט, כביכול. הוא מפרפר ומתיז רוקו על כל אשר סגד לו רק אתמול.

לפני למעלה מחצי־יובל שנים הדגיש בר בורוכוב את אותם קווי־האופי של הזעיר־בורגני הנעשה פרוליטרי: “פסיכולוגיה בלתי־יציבה, פוסחת על שתי הסעיפים, דהיינו – אנארכיה; מחשבה בלתי־ברורה ומתמוטטת: נטיה לתהפוכות מהירות ומפתיעות, לעתים קרובות; “התחכמות” פתאומית במקום התפתחות הדרגתית עיקבית: כשרון להסתייג במהירות ולא־נקיפת מצפון ממושכלותיו הקודמים וללא התלבטות לירוק בפני אליליו הקודמים ולשורפם – אלו הן תכונותיהם הפסיכולוגית של ההמונים הנעשים פרולטרים…” (“הפלטפורמה שלנו”).

“אזלת ידם האומללה של ההמונים הנעשים פרוליטארים ותלותם בבורגנות” (בר בורוכוב) – גרמה קודם־לכן לקואליציה של הזעיר־בורגני עם הבורגנות היהודית. כיום, משגבר כעסו עליה, הריהו מוכן ומזומן לכרות ברית עם הבורגנות הערבית. אך, כיוון שנתקל בסירובה של זו – הרי, גם ללא בקשתה, הוא דוחף את מרכבתה. אין לו אורך־נשימה למאבק מעמדי פרוליטארי ממושך וקשה. על כן, מעדיף הוא להפליג עם “מהפכנותו” לארץ, שבה זכו כבר אחרים במלחמה לשלטון־הפועלים. אין לו אף שמץ אמונה במעמד־הפועלים היהודי. על־כן בורח הוא לבירו־בידג’אן.

ואלה דברי ה"מינשר": “אנו מאמינים, כי נצליח בעזרתם של 160 מיליון אחינו־למעמד, בחסותו של שלטון הפועלים…” אכן, אלה אינם לזעיר־בורגני הנעשה פרולטרי משענת במלחמתו של מעמד הפועלים כאן, בארץ, אלא – אמצעי להשתמט ולהיפטר ממלחמה זו. בשביל רכרוכיות זעיר־בורגנות אלו אין זה ענין להילחם דווקא בארץ, שבה עומדים הפועלים בראשיתו של המאבק המעמדי. הללו מורים דרך חדשה לפרוליטריון, “מציון תצא תורה”: במקום מיתרס – כרטיס־אוניה. הרי זו ממש “קפיצת־דרך” עצומה בין ריאקציה וקפיטאליזם מזה ובין שלטון־פועלים וסוציאליזם מזה: משך־זמנה כמשך־זמן־מהלכה של האוניה הסובייטית מיפו לנמל אודיסה…

אכן, מיעוט חלש ועלוב יכול לערוק מהמערכה – ואולם מעמד־פועלים כולו אי־אפשר לו לערוק. ציבור־הפועלים בארץ־ישראל ישתרש ויעמיק בארץ, יגדל ויאדיר. ובכן, מה ערכה של תעמולת־העריקים, לו היתה צפויה להם הצלחה? הרי הם אינם אומרים: תשמש־נא מלחמתו של הפרוליטריון הרוסי מופת לנו – נלחם כאן כפי שנלחם הוא שם; נעלה גם כאן על דרך מלחמת־המעמדות ללא־פשרות, נעקור גם כאן את שורשי האופורטוניזם משורות הפועלים, נחשל גם כאן את הסולידריות הפרוליטארית הבינלאומית. לא, הם עומדים על שלהם: “איננו רוצים לשרת עניני מעמד זר”, ועל־כן – עוזבים אנו את הארץ. פירוש הדבר: אם אינכם עוזבים את הארץ, הרי תאלצו לשרת ענינים מעמדיים זרים. אין כל אפשרות לנהל כאן מלחמה למען הסוציאליזם; כאן הכרחית האחדות בין הפועל היהודי והבורגני היהודי. כאן תישאר התהום בין הפועל היהודי והערבי.

כלום אין זו תעמולה חשוכה, ריאקציונית ונגד־מהפכנית?

ולבסוף, בפני הפועלים והמוני־העם היהודי שמחוץ לגבולות ארץ־ישראל, ניצבת השאלה בכל־חומרתה: הרשאי איש־עמל יהודי ישר, שעד־עכשיו תמך בחברה לעזרת ההתיישבות היהודית בברית־המועצות “געזערד”, אך אינו חדור שנאת־ציון ייבסקית, – הרשאי הוא להמשיך בתמיכה זו?

מעולם לא ראינו בהתיישבות היהודית שבברית־המועצות בת־תחרות להתיישבות היהודית בארץ־ישראל. ברכנוה באמת־ובתום. היה זמן, שחברת “געזערד” טענה, ולו רק מבחינה רשמית בלבד, שאינה מתכוונת להילחם בציונות. הדבר נקבע בהחלטה מיוחדת של ועידת “געזערד”. אותה הכרזה נמסרה מפי שליחי החברה, החל באנשי ייבסקציה מובהקים וגמור בסופר העברי ראובן בריינין.

לאחר־מכן נשתנה המצב. ועידה שניה של “געזערד” ביטלה רשמית את ההחלטה שלא להילחם בארץ־ישראל. החברה פתחה בהסתה נגד ארץ־ישראל, ועכשיו נתנה יד להרפתקה ה"מהפכנית": הסעת קומץ יהודים מהארץ לבירו־בידג’אן, סיוע לעזיבת הארץ, שבה עולה ומשגשג מעמד הפועלים היהודי, שבה הוא כובש עמדות איתנות בכל ענפי המשק, שבה הוא רוכש קרקע תחת רגליו וצופה בטוחות לקראת סיכויים היסטוריים רחבים בעתיד.

“פעולת־הנדידה” מארץ־ישראל לבירו־בידג’אן אינה אלא חוליה אחת בשרשרת המזימות הייבסקיות נגד הישוב היהודי העובד בארץ, כגון: הסתה לפרעות המתנהלת ע"י פק"פ. מי שאינו חדור כמוהם איבה למעמד־הפועלים היהודי בארץ־ישראל ולהישגיו – אל יושיט יד, במישרין או בעקיפין, למעשי חבלה אלה.

מתוך חוברת: “מ’אנטלזיפט” פון ארץ־ישראל, מען “לויפט” קיין בירא־בידושאן… הוצאת “האמער” (פטיש), תל־אביב, 1932.