בדרך הטבע משמשת מדינת הפועלים מופת לכל העמלים והנאבקים לחרות. הפרוליטאריון שבכל העולם לומד אצל חבריו עטורי־הנצחון לא רק באיזו דרך עליו לצעוד לקראת מטרתו המדינית, אלא – לפי דוגמתם של אלה, שזכו בנצחון בקרב הגדול – הוא לומד גם מה יהיה עליו לעשות וכיצד יהיה עליו לפעול למחרת הקרב האחרון והמכריע.

אם הפרוליטארים בעלי־ההכרה שבכל הארצות עוקבים במתיחות גדולה ביותר אחרי כל המתהווה ברפובליקה הפרוליטארית, מתלבטים בנסיונותיה ושמחים בנצחונותיה – הרי הם נוהגים כך לא רק משום שבפתרון זה או אחר של בעיותיו הקשות תלוי קיומה של המצודה הפרוליטארית, זו המשענת הנאמנה למלחמתו של מעמד הפועלים בעולם כולו. הם מלווים ברטט את כל המתהווה בברית־המועצות גם משום שכל המתרחש בה משמש לקח מאלף לכל אלה – כיום עדיין עבדים ומחר שליטים, – שיצטרכו לבנות את העולם החדש. על הנסיונות הנעשים בברית־המועצות כיום – יסתמך מחר המעשה־הפרוליטארי בכל אתר ואתר.

כשם שביצע שלטון־הפועלים את הרס המנגנון השלטוני הישן, הקים משטר ממלכתי חדש וחולל תמורה יסודית בנתונים וביחסים הכלכליים, – כך חידש גם ערכי־יסוד בתחום היחסים בין העמים השונים והניח יסודות חדשים לחייהם המשותפים. הענין הלאומי הגיר הרבה נחלי דיו, אך גם הרבה ימים של דמעות ודם; אנשי־מדע לרוב שברו בגללו את קולמוסיהם, אך גם שליטים לא מעטים – את צווארם ומרפקתם. גורלו של הענין הלאומי – כמוהו כגורלן של שאר הסתירות שבמשטר הקפיטאליסטי: נוכחנו לדעת, שרק שלטון הפועלים מסוגל להסדירו.

פתרונה של בעיית הלאומים במשטר הבורגני, פירושו: הידוקה של עניבת־החנק על צווארם של המיעוטים הלאומיים, על מנת להשתיק כל נסיון מחאה. בפעם הראשונה נפתחו שעריו של בית־הסוהר הכל־רוסי בו התענו עשרות עמים; שלטון־הפועלים הכריז על – זכות ההגדרה־העצמית, אפילו עד להינתקות מהמדינה הרוסית. העמים, שנשארו בחיקה של הפדרציה־המועצתית, נהנים מהאבטונומיה הרחבה ביותר. ועידה של האוכלוסיה העובדת – שבכל חבל וחבל, – קבעה את צורת השלטון העצמי של כל לאום ולאום ואת יחסיו ההדדיים עם ברית־המועצות.

עמים מדוכאים ומפגרים קמו לתחיה לרגל הנצחון הפרוליטארי. שבטים, שאת שמותיהם ידעו קודם לכן רק מומחים מלומדים, נתגלו ממש והוזמנו ליטול חלק במאמץ ובפעילות הקולקטיבית של חיי המדינה הכלליים, באמצעותם של מוסדות־השלטון העצמי שלהם. שבטים שטרם ידעו צורת אות, – זכו לוועדות־מלומדים מיוחדות, שטרחו ויצרו בשבילם אלפא־ביתא, המותאמת לשפתם; שבטים אלה אורגנו עכשיו באורח ממלכתי. הוקמה בשבילם רשת של מוסדות־מדינה אבטונומיים, שתפקידם לא רק להפיץ אלפא־ביתא חדשה זו, אלא – בראש ובראשונה – לעזור להתפתחותם הכלכלית, לגילוי כוחותיהם היוצרים ולארגונם.

טעויות רבות, ולעתים אף קשות ביותר, נעשו בתחום זה, כמו שגם – מטבע הדברים – בשטחים אחרים אי־אפשר היה להימנע מהן כליל; גם בגלל חוסר־נסיון – הן נאלץ שלטון הפועלים לפלס באורח־עצמי נתיב חדש בכל תחום ותחום – וגם בגלל נסיבותיה ותביעותיה החמורות של מלחמת האזרחים. אולם נעשים המאמצים הגדולים ביותר כדי לתקן טעויות אלו. עקרון השלטון העצמי מעמיק והולך: מרחיבים את מוסדות השלטון־העצמי ומשכללים אותם במידה גדלה והולכת. מכניסים סדר רב יותר ביחסיהם ההדדיים של האזורים האבטונומיים, במגמה להגיע לתיאום מושלם ביניהם ובין ברית־המועצות וכדי לספק במידה הרחבה ביותר את צרכיו המיוחדים של כל אחד מהם. דווקא בזמן האחרון נעשו שינויים גדולים במבנה הפדרציה המועצתית. שונתה אפילו, במידה ניכרת, חוקת היסוד של רספס"ר (הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הכל־רוסית), שהיתה לססס"ר (ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הפדרטיביות).

אולם ברשת המסועפת של מוסדות השלטון־העצמי הממלכתיים, שתפקידם לשרת את ענייניהם של העמים והעממים השונים שבקרב רפובליקת הפועלים הגדולה, – חסרים מוסדות השלטון־העצמי של אומה אחת ויחידה: האומה היהודית. וכשמתכנס המוסד הפדרטיבי העליון של העמים המשוחררים, מועצת־הלאומים, – חסרים בו נציגיהם של המוני העובדים היהודים. ועם־זאת, אין כאן מקרה של הפליה לגבי היהודים. להיפך: לא רצו לעשות יוצא־מן־הכלל לגבי היהודים, אף כי חייבים היו לעשותו; שכן, המציאות היהודית עצמה היא יוצא־מן־הכלל משווע.

על הריסותיה של הקיסרות הרוסית, “האחידות והבלתי־ניתנת־לחלוקה”¹, קמה פדרציה חפשית של עמים פרוליטאריים. אבל ביסודה של ההגדרה העצמית הלאומית הונח העקרון הטריטוריאלי. מדינת־המועצות היא ברית חופשית של עמים, הנהנים מאבטונומיה טריטוריאלית רחבה. ברם, על סמך העקרון הזה – אי־אפשר להגשים את זכות ההגדרה העצמית של ההמונים היהודים. נדחה נמרצות רעיון האבטונומיה הלאומית־הפרוליטארית, המושתת על העקרון הפרסונלי (האישי), ולו גם כהשלמה לעקרון הטריטוריאלי. כלל הפועלים היהודים כולו, בתורת מיעוט אכסטריטוריאלי, הועמד – איפוא – מחוץ למיסגרתה של ברית־הלאומים. המוני העובדים היהודים משוללים, על־כן, את האפשרות לפתור במאורגן את בעיותיהם על־ידי מוסדות שלטון־עצמי משלהם.

2.

דווקא ברוסיה, בתנאי החורבן והיצירה, כשיסודותיו של המשטר הישן נהרסו בקצב מהיר ואבני־היסוד של העולם־החדש הונחו לאלתר – שוותה חיוניות מיוחדת ודחופה, לפעולתם העצמית המאורגנת, הקולקטיבית, של המוני הפועלים היהודים. הצרכים והאפשרויות התבלטו בתקופה זו ביתר־שאת מאשר בכל זמן אחר ובכל מקום אחר.

מוראות־המלחמה וחבלי־המהפכה לא רק זיעזעו את החיים היהודים – אלא, פשוט, החריבום. הסערה הגדולה מיגרה את “העמדות הכלכליות” העלובות הישנות, – ובמקומן נתגלתה: תהום עמוקה. ההמונים היהודים עמדו על שפת התהום, מתלבטים בין יאוש לתקווה, ומחפשים תשובה לשאלה – הלהיות או לחדול?

ממרחקים, מהתוהו־ובוהו של המהפכה, – רמזו הבטחות גדולות בפעם הראשונה בהיסטוריה, מאז היה העם־היהודי למיעוט לאומי בכל אתר ואתר, ניתנה להמונים היהודים האפשרות להישען במאבק למען קיומם על שלטון ממלכתי ולהעזר בו במאמציהם לשנות את תנאי־חייהם ואת יסודות־קיומם. שלטון הפועלים היה יכול לסייע בידיהם; אולם, רק תוך פעילותם העצמית המאורגנת של ההמונים היהודים, פרי יוזמתם הם, יכלו להתפתח המאמצים האלה ולהגיע לכלל ביצוע. פעילותם של ההמונים היתה זקוקה למתכונת ארגונית, לכלים, למוסדות־השלטון העצמי הפרוליטארי.

אבל אזניהם של “המומחים לשאלה היהודית” נשארו אטומות והם לא קלטו את קריאת השעה הגדולה. הייבסקציה הפגינה את חוסר־אחריותה המופקר לגבי צורכיהם ושאיפותיהם של ההמונים היהודים ואת חוסר־יכולתה המוחלט לעשות משהו. לא די שהייבסקים לא עוררו את רצונם של המוני הפועלים היהודים ולא אירגנוהו, אלא – בעקשנות מטומטמת של “לא־יוצלח”, בשצף קצף על עקרותם הם – נלחמו והחניקו כל ביטוי־יוזמה של ההמונים הפרוליטאריים היהודים. תחת לפתור את בעיות הפועלים היהודים, – הציבה לעצמה הייבסקציה את התפקיד לחבל במפלגות הפועלים היהודיות – – – ואילו נצחון של הייבסקציה – פירושו: כליונה של תנועת הפועלים היהודית. הייבסקציה הריעה את תרועת הנצחון: המפלגה, שנשאה בקרב המוני הפרוליטאריון היהודי את נס הבניה והיצירה, – נדחקו רגליה משדה הקרב. ואולם, היכן הם ההמונים, שקודם־לכן, בהנהגת מפלגתם, מילאו ביושר את חובתם בכל החזיתות של המאבק הפרוליטארי? כלום זרמו דרך לשכת־התיווך הייבסקית והתמזגו במפלגה המהפכנית הארצית? להד"ם! המונים אלו גורשו – פשוטו כמשמעו – מהחיים המדיניים! והכיתות הייבסקיות, ממש כפרות בחלומו של פרעה, נשארו רזות כמקודם. – – –

הייבסקציה, שהתיימרה להחדיר את רוח־המהפכה בקרב הציבוריות היהודית – היתה, למעשה, לחייץ בין האוכלוסיה היהודית והמהפכה; פן יכיר – חלילה – שלטון־הפועלים את צרכיהם האמיתיים של ההמונים היהודים… ואילו, המונים אלה, משנוכחו לדעת, שאין מגלים שום הבנה לצרכיהם האמיתיים ואינו נעשה שום נסיון־ממשי לשנות את תנאי־חייהם, – נעשתה המהפכה עצמה זרה להם.

בתקופת הקומוניזם הצבאי נאסר המסחר כליל, והתעשיה – כולה – גם הזעירה – הולאמה. ההמונים הרחבים של האוכלוסיה היהודית איבדו כל אפשרות להתפרנס באורח חוקי ממקורות קיומם הקודמים; ברם, הם טרם הוקלטו בענפי־ייצור חדשים. קומץ קטן הועסק בבתי־המלאכה של מוסדות סובייטים. הדיבורים על כניסתם של פועלים יהודים לתעשיה הכבדה – הם מגוחכים. שכן, היו אלה ענפי־הייצור ושיטות־העבודה המסורתיות, – הוקמו רק בתי־מלאכה גדולים יותר על־ידי איחודם של בתי־המלאכה הבודדים והמפוזרים, שהיו שייכים לבעלי־המלאכה (חייטים, סנדלרים וכו'). חלק־מה מהציבור היהודי הועסק במנגנון הממשלתי שנופח יתר־על־המידה; ואולם, ההמונים הרחבים הופקרו “לחסדי שמים”.

… מאין קרקע חדשה תחת רגליהם – במקום הישנה, שנשמטה מתחתם – היו היהודים לנושאי המסחר הבלתי חוקי וההברחה; הם חיבלו לעתים קרובות במפעליו החיוניים ביותר של שלטון הפרוליטארי וניוונו את השכבות הנמוכות של מנגנון המדינה. המלחמה בתופעות השליליות האלו התנהלה בקו ההתנגדות הקלה ביותר, והתוצאה: תחת שהמוני־היהודים יהיו לנושאי הבניה־המהפכנית – היו לנשואי המשפט־המהפכני.

בתנאים אלה כל הדיבורים על דיקטטורה פרוליטארית בקרב הציבור־היהודי הופרכה כמליצה נבובה בלבד. רק מי שדרך מחשבתו רחוקה ממארכסיזם כמרחק מזרח ממערב, על אף המליצות המארכסיסטיות, אינו יכול להבין זאת. הדבר המקובל במפלגה הקומוניסטית הכללית כאמת ראשונית – נראה בעיני הייבסקים כהמצאה נגד־מהפכנית מסוכנת.

כשנימק לנין את הצורך במעבר למדיניות הכלכלית החדשה אמר:

“על מנת להגשים את הדיקטטורה שלו חייב הפרוליטאריון – כמעמד – להרגיש את עצמו, קודם־כל, איתן, לחוש קרקע בטוחה תחת רגליו. התעשיה הכבדה – היא הקרקע. אסור על־כן להרשות, שבמקום לעבוד בבית־חרושת גדול למכונות, יוכרח הפועל להופיע בשדה־הכלכלה כספסר או כיצרן־זעיר. בתקופת המעבר אין לחסוך בקרבנות ובלבד שישוחרר הפועל ממצב זה… ללא בסיס־כלכלי איתן – לא יהיה למעמד־הפועלים גם שלטון מדיני איתן”.

כמה פשוטות המלים הללו; ואף־על־פי־כן הן בלתי־מובנות לחלוטין לייבסקציה! רובה המכריע של האוכלוסיה־היהודית הופיע בשדה הכלכלה כספסרים, ובמקרה הטוב ביותר – ורק בחלקיה הקטנים – כייצרנים זעירים. אבל, לא נעשה שום נסיון ממשי לשנות את בסיסם הכלכלי. יחידים השביעו את שאיפתם לשלטון, כשהם נשענים על הבסיס הכלכלי הכללי, הלא־יהודי; בדרך הטבע עורר אצלם הדבר נטיה להתבוללות. ואולם לגבי ההמונים הרחבים – אין דרך זו מהווה כמובן מוצא מעשי. כיוון שבנתוניהם הכלכליים לא חלו כל שינויים לטובה, – ממילא גם לא יכול היה לחול שינוי בהכרתם, שיקרבם למהפכה.

הפעולה בבתי־הספר ובשדה־החינוך – תחום יחיד זה של הפעילות היהודית, שבו קצרה הצלחות רציניות – נצבר ממנה לתרום לשינויה המהפכני של הסביבה היהודית. לא לבד משום שהשפעתו של בית־הספר חלה רק על הדור הצעיר ביותר, ואף השפעה זו מתאזנת על־ידי השפעתה הנגדית של המשפחה – אלא, בעיקר, משום שבסופו־של־דבר קובעים הגורמים הכלכליים; ובעטיים – נשארו ההמונים היהודים מחוץ לתחומה של המהפכה.

לפעולותיה של חברת “אורט” (להפצת עבודה) ו"יידגזקום" (הוועד היהודי הציבורי) נודע, עד לזמן האחרון, רק אופי של “עזרה ראשונה” ללא פרספקטיבה רחבה יותר. ברם, אפילו כאן לא שימשו הייבסקים מורי־דרך, אלא כפויים בעל־כורחם על־ידי המציאות מילמלו “אמן” למעשי זולתם.

משהגיע תורה של המדיניות הכלכלית החדשה (הנא"פ) – נעשה המצב עגום עוד יותר. האמצעי, שחיזק בקרב הציבור הכללי את שלטונו המדיני של הפרוליטאריון, החיש בקרב הציבור היהודי את התהליך של נטישת־המעמד הפועלי. המסחר החפשי והוצאתם של מפעלי־הייצור הקטנים מרשותה של המדינה – חיזקו את מצבה של התעשיה הגדולה וביצרו, בדרך זו, את עמדותיו של הפרוליטאריון הלא־יהודי. אך, בו־בזמן פתחו הגורמים האלה לרווחה את השערים בשנית לסטיכיה הזעיר־בורגנית – והבעל־בית היהודי חש עצמו כדג במים. הספסרים הבלתי־חוקיים לשעבר – נשמו לרווחה. רבים מבין אלה, שבשעת צרה נדחקו איכשהו לסימטאות הייצור, – פנו עתה במרוצה לשוב לעיסקי תיווך. בדרך זו הלכו גם אלה, שבגלל קיצוצי המנגנונים הורחקו ממשרדי הממשלה. המדיניות הכלכלית החדשה הוסיפה שמן על מדורת ההווי היהודי הזעיר־בורגני.

האדם הקטן בכלכלה זכה בנצחון על האדם הקטן במדיניות. מלחמתה של הייבסקציה ב"פסיכולוגיה הזעיר־בורגנית" היתה מלחמה בטחנות־רוח. פסיכולוגיה זו היו לה שרשים עמוקים בקרקעה של הכלכלה־היהודית. רק פקודות ביורוקראטיות שימשו משענת ל"השפעתה המהפכנית" של הייבסקציה. גם כאן עלינו להזכיר את דבריו של המנהיג הגדול והדגול – לנין: “לשלטון המועצות שלושה אויבים;: בורות, שוחד והתנשאות קומוניסטית. וזו היא ההתנשאות: אנשים, שבידיהם כרטיס־חבר של רק”פ, וטרם גורשו משורות המפלגה, – מדמים בנפשם, שאפשר להשיג את כל המטרות רק על־ידי פקודות". סוג אחרון זה של אויבי שלטון־הפועלים שלט בכיפה בקרב הציבוריות היהודית; וכאן גם הבליט והוכיח את אזלת־ידו למעש.

3.

מהלומות החיים הוציאו את הייבסקציה מזמן לזמן משיווי־משקלה הביורוקרטי ומאדישותה המשרדית. מפעם לפעם היתה יוצאת לחפש דרכים חדשות, אבל כאילו להכעיס, – עצמה עיניה מראות את הדרך הנכונה, שאותה הורתה התנועה, הקשורה באלפי נימים בחיים היהודים. הייבסקציה לא יכלה למצוא את הדרך הנכונה, משום שנקודת־המוצא שלה היתה מוטעית מראשיתה.

נקודת המוצא, לכל פעולה שהיא בקרב הציבוריות היהודית עשויה להיות אחת בלבד: עניניהם של ההמונים היהודים. הכלל היהודי יש לראותו כמטרה בפני עצמה ולא ככלי־עזר למטרה כלשהי, ולו גם החשובה ביותר. לא תיתכן השאלה: מה עדיף – עניניהם של ההמונים היהודים או עניני־המהפכה? שני האינטרסים האלה צריכים להלום זה את זה. אלמלא־כן היתה המהפכה מאבדת את ערכה בשביל ההמונים היהודים; תחת להושיעם – היתה מסכנת את קיומם, וממילא היו פונים לה עורף תחת לשאוף אליה. שום תרעומות לא היו עוזרות, הן לא היו גם מוצדקות. חלקים – ואפילו חלקים גדולים – של קולקטיב יכולים לראות ככבוד וכזכות לעצמם את מותם למען המהפכה; ואולם, כלפי כלל שלם – אי אפשר להציג תביעה, שאותה מציגות, כרגיל, הדתות השליטות כלפי היחיד המאמין: יסתפק נא בעולם הבא. הכלל רוצה דווקא בעולם הזה – ועליו הוא נלחם.

לו בקרבות המהפכניים היו צריכים למצוא את מותם לא רק מחנות גדולים של פועלים ואיכרים רוסיים, אלא – רוב מנינו ובנינו של העם הרוסי העובד, ולו היה הדבר בגדר האפשרי, הוא היה מחוסר כל שחר. מכל־מקום, לא ייתכן כדבר הזה. במוחותיהם של ראשי המהפכה הרוסית לא היה יכול להיוולד רעיון בדבר “הקרבה עצמית” מוזרה מעין־זו, ואפילו אפשר היה להסביר, שבכך תלוי “אושרה של האנושות כולה”.

ואולם, למזלנו קשורים עניניהם של ההמונים היהודים קשר הארמוני בעניניה של המהפכה, אפילו נשים את הדגש עליה במיוחד. המהפכה הפרוליטארית עצמה מעונינת להשיג פתרון רדיקאלי גם לצרכיהם של המוני האוכלוסיה היהודית, רק בהשתכנע ההמונים, שהמהפכה פותרת את צרכיהם, – הם מתחשרים אתה, או־אז גם מכירים הם, שהכרח הוא להילחם למענה. ומשתגיע העת לעבור לעבודת־הבניה, – תוכל מדינת הפועלים לנצל את כוחות היצירה המתעוררים של כל חטיבה לאומית נוספת.

לעומת זה, אם המהפכה אינה פותרת את הצרכים, – הרי הנזק הוא כפול. הכוחות הציבוריים, שהמהפכה לא זכתה באהדתם, הולכים לאיבוד, ונשאר פצע בלתי־נרפא, המעלה מוגלה והמחליש במידה גדולה את גופה של המדינה כולה.

נקודת־המוצא של הייבסקציה לא היתה מעולם – עניניהם של ההמונים היהודים. היא הרעישה עולמות בדבר ענייניה של המהפכה; אך, גם אותם – לא השכילה להבין, אלא באורח מעוות. ממילא, חסרה לה מטרה ברורה. היא תעתה בדרכים עקלקלות והתרוצצה מקצה אחד לשני. פעם נדמה היה לה, שלמען “ענייניה של המהפכה” – חייב הכלל היהודי הלאומי להעלם ובמהירות הגדולה ביותר… וכמה מראשיה של הייבסקציה המציאו רעיון “גאוני”: התבוללות פעילה. ואולם, עתה נדמה לייבסקציה, שדרישתה של המהפכה היא שיונח טלאי על הניגודים המשוועים שבחיים היהודים, והמטליאים מתיישבים – איפוא – מסביב ל"שולחן היהודי". אחד מגדולי הייסקציה מכריז, שלמען “ענייניה של המהפכה” מוטב, שההמונים היהודים ימעיטו להתכנס בצוותא. והנה זה עכשיו צץ הרעיון בדבר טריטוריה יהודית על חופיו של הים השחור.

מעולם לא ניצבה הייבסקציה על בסיסה של המציאות היהודים, לפיכך – כל סיסמותיה, המצאותיה ותוכניותיה תלושות מן הקרקע וכל כולה אינה אלא סתירה בולטת לתעודתה של המהפכה בחיים היהודים. ברכה לבטלה הוא, איפוא, החיפוש אחר סתירות במעשיה של הייבסקציה בקרב הציבוריות היהודית. תחת לדרוש לעמוד־האש של המארכסיזם, המאיר את כל הפינות הנסתרות שבחיים החברתיים והמגיה אור על דרך שחרורו ההיסטורית של מעמד הפועלים, – דורשים הייבסקים ל"נר תמיד", שעבר להם בירושה מבית־מדרשו של ה"בונד", ומבעד לפיח של דעות־קדומות – לא הבחינו בתפקידים החשובים ביותר, שהחיים הציגום בפני ההמונים היהודים.

התוכנית להקמת ישוב יהודי טריטוריאלי בדרומה של רוסיה נדונה בזמנה בהרחבה בעיתונות היהודית כולה בארצות השונות. נמצא לה הד גם בעיתונות הלא־יהודית. ואולם מנהיגיה המדיניים של הייבסקציה ברוסיה מדברים על התוכנית לעת־עתה במאופק, בחצי־פה. משום שיודעים הם, שההמולה הגדולה מוגזמת בהרבה; ונוסף לכך, משום שעצם הצגת הענין של טריטוריה יהודית – זוהי כניעתם המדינית, ובדרך לטריטוריה בקרים – עלולים הם לאבד את שרידיו האחרונים של מטענם הרעיוני העלוב.

המומחים נציגי ה"אורט", ה"יידגזקום" ברוסיה, אומרים דברים ברורים. הייבסקים באמריקה הקימו רעש גדול; הנוסח הרשמי, שבו הם משתמשים, והעובדה שהייבסקים ברוסיה אינם נוזפים בחבריהם באמריקה ואינם מטביעים עליהם את החותם של “נגד־מהפכניים מסוכנים, אופורטוניסטים וזעיר־בורגניים”, – כל אלה מוכיחים, שעסקני הייבסקציה ברוסיה תמימי־דעים הם עם חבריהם בארצות־הברית, ואילו טענותיהם והוכחותיהם של אלה – הינן, למעשה, פשיטת־רגלה הרעיונית המוחלטת של הייבסקציה.

4.

במשך שנים רבות שלל חלק גדול מהייבסקציה דהאידנא נמרצות – עוד בגילגולם הבונדאי הקודם – את ייחודה של בעיית־הפועלים היהודית. השאלה היהודית היתה קיימת לדידם כשאלת הזכויות המדיניות בלבד. כאשר השאלות הדוויות של המציאות היהודית תבעו במפגיע תשובה – ואי־אפשר היה להסותן עוד – נפטרו מהן בתירוץ המוכן: המשטר הצארי הוא־הוא המקור היחידי לכל צרות היהודים. ואם שונים הם החיים היהודיים מהחיים הלא־יהודיים, – הרי זאת רק תוצאה של שלילת הזכויות המדיניות, של הגבלות מדיניות. מבנה כלכלי בלתי־נורמלי? מספר עצום של “אנשי־אוויר” מטיפוסו של “מנחם־מנדל”? – בכל אלה אשמים “תחום־המושב” וכל שאר חוקי ההגבלה. לכשתבוטלנה הגזירות החוקיות, – ממילא ישווה מצבם של ההמונים היהודים לזה של זולתם; הם יעזבו את הגיטו הכלכלי הצר, שאליו נדחקו בכוח; ייפתחו בפניהם לרווחה שערי רוסיה הגדולה והרחבה, וממילא ימצאו להם מקום די־והותר בכל ענפי הייצור.

ואף־על־פי־כן, גם משנוכחו לדעת, שעם העלמו של אחרון הצארים משושלת רומנוב לא נעלמה עדיין מאליה שאלת־היהודים, – בכל זאת אסור היה, שסוציאליסט “אדוק” יטיל ספק, ולו גם זעיר מזעיר, שאומנם העלם תעלם שאלת־היהודים עם מיגורו של השלטון הבורגני, ממש כהימוג השלג מפני להטו החם של האביב. בארץ, שבה שולט הפרוליטאריון, – אי־אפשר, שתהא קיימת בה שאלת היהודים בכל צורה שהיא. המעז להטיל ספק בדבר וטוען, שמהותה של שאלת־היהודים אינה אלא כלכלית מעיקרא (כלומר, שאין זו אלא בעיית בסיסם הכלכלי של תנאי הייצור של ההמונים היהודים) וכי עתידה השאלה לבוא על פתרונה הרדיקאלי על־ידי ריכוז טריטוריאלי, – אחד דינו: להיות מוקע כאופורטוניסט זעיר־בורגני ולאומני.

הייבסקים בפולין ניצבים עד עצם היום הזה כקפואים באותה עמדה מתה, הקרויה בפיהם – ואוי לו לאותו לעג – “נקודת־ראות מארכסיסטית”… בפרוגרמה, שנתקבלה בוועידתה השניה של המפלגה הקומוניסטית בפולין – ובה נעשה הניסיון לפתור את בעיותיהם של כל המיעוטים הלאומיים – תמצאו בשביל האוקראינים והביילורוסים הבטחה להכיר בזכותם על “אדמת אבותיהם” ועוד סידרה שלמה של תביעות ממשיות, המשמשות פיתרון לבעיות חברתיות חמורות. בחלק מהתוכנית, הדן בבעיית היהודים (והוא נוסח על־ידי “היהודונים המלומדים”), נאמר רק זה: “יש לתבוע את ביטולן של כל ההגבלות לגבי היהודים בשדה המינהל, המשפט ומערכת בתי־הספר”… נמצא, ששאלת־היהודים כל כולה אינה אלא שאלת ההגבלות המשפטיות. הייבסקים בפולין טרם הרחיקו לכת מהבורות המגושמת הזאת. הגבלות המדיניות כרוכות במשטר המדיני הקיים. על־כן, בפי כולם – החל מהמנהיגים “הגדולים” וגמור באחרוני הנערים הצעירים שבעיירה נידחת. – תשובה אחת מן־המוכן על כל קושיותיהם החמורות של החיים היהודים: המהפכה תפתור את כל הבעיות.

אין לדבר על מצע תוכניתי של פועלים יהודים, שיותאם למציאות היהודית; אין להעלות על הדעת סיסמות מיוחדות, שתצמחנה מתוך מצע תוכניתי זה. אין להמוני הפועלים היהודים שום תפקידים מיוחדים, לא בתקופת המהפכה הסוציאלית הגדולה ולא למחרת נצחונה. – זהו ה"אני־מאמין" של ייבסק. ואידך – אפיקורסות היא.

ועכשיו? בשנה השביעית לקיומו של שלטון־המועצות ניצבת במדינה הפרוליטארית שאלת־היהודים הארורה; וסיברה, דווקא, כסבר ששיוו לה פועלי־ציון במרוצת עשרות בשנים, לאמור: בעית תנאי־הייצור הבלתי־תקינים של ההמונים היהודים. הייבסק משה כץ כותב בעתון האמריקאי “פרייהייט” (“חרות”): “השאלה היהודית ברוסיה אינה כיום שאלה מדינית, גם לא לאומית, אלא – כלכלית, (ההדגשה שלנו – המע'), זו שאלת העברתם של המוני “מתפרנסי־האוויר” הרחבים היהודים לעבודה מועילה ובטוחה”.

לגופו־של־דבר, רעיון זה נכון הוא, אלא שניסוחו בלתי־מוצלח. שאלת היהודים ברוסיה אינה כיום שאלת הזכויות המדיניות, – אלא שאלה כלכלית, שהיא היא בעייתם הלאומית: המעבר לעבודה בריאה וייצרנית. הבעיה הלאומית של היהודים משתרעת בכל היקפה כ"ניגוד בין כוחות־הייצור, השואפים להתפתחות – ובין תנאי־הייצור, המפריעים להתפתחות זו" (ב. ברוכוב, “מלחמת המעמדת והשאלה הלאומית”). לנוסח הקלאסי של ב. ברוכוב, להגדרתו את השאלה הלאומית, – נתנה המציאות אישור מזהיר. בצורת זו – טרם נפתרה הבעייה היהודית הלאומית ברוסיה הסובייטית. המהפכה הסוציאלית יוצרת את התנאים המוקדמים לפתרונה, – אך, אינה פותרת אותה מאליה. על־מנת לפותרה – דרושים עדיין מאמצים – מיוחדים קולקטיביים גדולים.

לקראת מה יש לכוון את המאמצים המיוחדים הללו? האפשר לפתור את המשימה על־ידי קליטתם של “אנשי האוויר” באותם ענפי הייצור, שבהם מרוכזת כיום העבודה היהודית? האומנם זה הדרך להעברתם של המוני היהודים לעבודה ייצרנית? לא! מסתבר, שאין לספק את צורכיהם של ההמונים היהודים במעבר לעבודה בהסגרתם של ענפי־הייצור “היהודיים” שעד־עכשיו. מסגרת זו, פשוטה כמשמעה, צרה מדי מלקלוט את הזרם הגדול של האנשים הזקוקים לעבודה.

יש למצוא ענפי־ושטחי־ייצור חדשים. ואולם, אילו ענפים? שמא בתעשיה הגדולה? הן בוטלו כבר ההגבלות החוקיות לגבי יהודים. ואולם, למעשה, אין ההמונים היהודים הנעשים פרולטרים עשויים להיקלט בתעשיה הגדולה. עניינו של מעמד־הפועלים הוא להעלות את פריונה של התעשיה – ולא לדאוג סתם־בעלמא להעסקתם של אנשים. התעשיה הגדולה חייבת לקלוט פועלי־חרושת מומחים, שבתקופת המשבר של התעשיה, כשבתי־החרושת נסגרו בזה אחר זה, – נסעו לכפרים או עברו להתעסקות אחרת באותה עיר עצמה. ואפילו, משתגוייס העתודה כולה של פועלי התעשיה המקצועיים, – יגיע תורם של הפועלים הבלתי־מקצועיים, שהיו מכל־מקום קרובים יותר לתעשיה הגדולה מההמונים היהודים הנעשים פרוליטארים. זמן רב מדי יצטרכו ההמונים היהודים לחכות עד שחלקם הניכר יזכה לדריסת־רגל בבתי־החרושת הגדולים.

ואלה דברי האגרונום י. גולדה, יושב־ראש המרכז של חברת “אורט” הכל־רוסית² : “לפי־שעה אין התעשיה והמלאכה־העירונית מסוגלות לקלוט אפילו את הפועלים המקצועיים, שרבים מהם הנם, לעתים קרובות, מחוסרי־עבודה, לפיכך, נשאר מוצא אחד: עבודת־האדמה”.

נוכח ההמונים היהודים ניצבת לא לבד בעיית הפרודוקטיביזציה, כלומר – מעברם לעבודה בכללה, אלא: בעיית שידוד־המערכות הכלכליות, היינו – מעברם לתחומי־עבודה חדשים, ובראש ובראשונה – חדירתם לייצור הראשוני, לחקלאות³.

אין זה רעיון עיוני בעלמא או מסקנה הגיונית. ההמונים עצמם התחילו כבר – סטיכית – לפלס נתיב זה. בהמשך מאמרו של י. גולדה אנו קוראים: “אנו רואים, שהשאיפה לעבודת־אדמה מקיפה והולכת חוגים רחבים יותר ויותר, בערים ובעיירות הקטנות. במקומות ידועים יש ולובשת הופעה זו צורה חולנית מוזרה. די אם מן־דהוא בעיירה יפיץ שמועה, שבמקום פלוני קיימת אפשרות להתיישב על קרקע, – ומיד זעה ונעה כל האוכלוסיה היהודית שבעיר: מתכננים תוכניות, מכנסים כינוס, מחברים חבורות, משדרים שד”רים ואפילו מוכרים את הרכוש המעט – ומתכוננים כבר לצאת לדרך".

איזו סטירת־לחי היא זו בפניהם של “המארכסיסטים”, קצרי־הרואי, ששללו בעקשנות את צורכיהם הדחופים ביותר של ההמונים היהודים! השאיפה לעבור לעבודה – ודווקא: לצורות החדשות של עבודה ייצרנית – פרצה כזרם נסתר, שנחסם משכבר הימים, אל פני השטח־העליון של החיים היהודיים. והנחשול הזה – שוטף, בכוחו הסטיכי, את בניניהם העיוניים של מתנגדינו: גם את חורבותיו הישנות של ה"בונד", גם את אוהליה החדשים של ה"ייבסקציה".

5.

כיצד יתגשם מעברה של האוכלוסיה היהודית לעבודת־האדמה? אפשר על־ידי כך, שיהודים בודדים – ואפילו יגיע מספרם הכולל למאות־אלפים – יתחילו במפוזר ובמפורד, זעיר־פה זעיר־שם, לעסוק בעבודת האדמה? הן רבות דובר כבר פעם ברוסיה, שעל היהודים בערים ובעיירות לטפח גני־ירקות ולהתחיל לעבד נחלות אדמה קטנות בקירבת מקומות מגוריהם. ואולם, שטחי־אדמה פנויים מסוג זה נמצאים לא תמיד סמוך לערים ועיירות דווקא. ואפילו מצויים הקרקעות הללו – הרי שטחם קטן מדי לספק צורכיהם של המונים רבים. בעל־כורחם נאלצים המנהיגים לוותר על “חוק ולא יעבור”, היינו – שעל ההמונים היהודים לעבור לעבודה יצרנית במקומות־מושבם דווקא. נמצא, שאין כל ברירה אלא לנקוט באמצעי ה"איום": הנדידה. והנדידה לא נועדה להקים נקודות חקלאיות יהודיות מפוזרות, – דרכה תהא דרך ההתיישבות הצפופה.

נצטט את מאמרו הנ"ל של אותו משה כץ, שפורסם ב"פרייהייט", עיתונים של הייבסקים האמריקאים: "הקומוניסטים היהודים יודעים, שאין זה אידיאל, אלא חלום בעל־ביתי, שאינו פותר כלל ועיקר את שאלת־היהודים – הוצאתם של היהודים מהגולה ויישובם בין קברים עתיקים. ואולם הם יודעים, באותה מידה, שגם הישארותם של היהודים בפרנסות “האוויר” הישנות שלהם ופיזורם בתפוצות אינה בבחינת אידיאל כל־עיקר… (ההדגשה שלי. – י"ר).

ואכן, לאמיתו־של־דבר, אם רוצים ברצינות להעביר המונים רבים לחקלאות, – נאלצים להסיק, שהדבר יצליח רק בדרך של התיישבות צפופה. הרבה סיבות לכך. – נסתפק בציון אחדות מהן.

אפילו התנדפה לילה אחד – בדרך נס – האנטישמיות, המושרשת עמוק בלבבותיהם של האיכרים, – גם אז היה על האיש הבודד או על החבורות הקטנות, שנקלעו לסביבה לאומית זרה, לבזבז מרץ רב כדי להסתגל לסביבה זו, ופריון עבודתם היה לוקה. למותר לומר, שיצר־הקיום הטבעי של כל כלל־לאומי מתגונן בפני טמיעה בלתי־נמנעת כגון זו – על־כן נמנע הוא לכתחילה מצאת לדרך־ההתפוררות. שפתם והרגליהם המשותפים של המתיישבים מקלים לאין־שיעור – בשיטת ההתיישבות הצפופה – על שיתוף עבודתם ועזרתם ההדדית בשדה פעולתם הכלכלית. על־אחת־כמה־וכמה, שרק בשיטה זו אפשר להקים את כל המוסדות, המספקים את צורכיהם התרבותיים והציבוריים של המתיישבים. התיישבותם המרוכזת והצפופה של המונים אחידים מבחינה לאומית – היא בלבד נותנת אפשרות להשיג את התוצאות הגדולות ביותר במאמצים קטנים ביחס.

ושוב יכולים אנו להיווכח, שההמונים פונים סטיכית לדרך של התיישבות טריטוריאלית, ותחת להתפזר – מתרכזים הם בהמוניהם. כבר כיום, בשעה שמבוצעים נסיונות ההתיישבות בנפת־אודיסה, נמשכת חבורת מתיישבים אחת אחרי רעותה. אפילו מתיישבים, העוסקים במבודד זה שנתיים־שלוש בעבודת האדמה במקומות אחרים, – מחסלים את משקיהם ומצטרפים לחבורות. נוסף לכך, פועלת במקרה שאנו דנים בו עוד סיבה חשובה, הגוזרת על ההכרח שבריכוז הטריטוריאלי: במחוזות השונים, המיושבים בצפיפות, שטחם של הקרקעות הפנויים קטן מאוד, הם “נבלעים” במהרה על־ידי האוכלוסיה האיכרית שבסביבה. לפיכך, צצה התוכנית למצוא מחוז, בעל שטח גדול של אדמה פנויה, שיימסר בתורת זיכיון מטעם המדינה למוסד התיישבות מיוחד. כמו־כן זקוקים המתיישבים גם לאשראי גדול, שיותר קל להשיגו על סמך ערבות קולקטיבית מאשר על ידי כל מתיישב ומתיישב לחוד. כל הנימוקים שמנינו אותם בזה – יש בהם כדי לשכנע, במידה המניחה את הדעת, שההתיישבות כמפעל המוני, – אפשר להגשימה רק בצורה קולקטיבית־לאומית על טריטוריה מסויימת.

אותו משה כץ מספר, שהמדובר הוא “לא יותר ולא פחות, מאשר על האפשרות המלאה ליישב על האדמה מאות־אלפים – אם לא מיליונים – של אנשי־עמל יהודים, ולהקים למענם טריטוריה בחסותה של המהפכה־הסוציאלית הרוסית”. הגענו אם כן, לא רק אל התיישבות־בעלמא, אלא – במפורש – אל הטריטוריאליזם.

רעיון ריכוזם הטריטוריאלי של ההמונים היהודים, בתורת הפתרון־הרדיקאלי היחידי למצוקתם הגדולה ביותר, לתלישותם מהקרקע ולהיותם משוללים בסיס כלכלי איתן, – פתרון זה שהוגי הבערות העקרונית בתנועת הפועלים היהודית שמוהו ללעג ולקלס – לא זו בלבד, שזכה עכשיו למעמד חוקי, אלא היה למשימת־יום אקטואלית ברפובליקה המועצתית. ייבסקים מכובדים מנהלים תעמולה למענו בלהט לא קטן מזה, שנלחמו בו לפנים; הכל מדברים, עכשיו, במאמריהם – דווקא על “התיישבות יהודית צפופה בקנה־מידה גדול”. הם מתבקעים ממש מעורם, כדי להוסיף ברק וזוהר לתוכנית זו על־ידי השימוש במילה “רפובליקה”. הגם, שלפי־שעה הם מתביישים ונוקטים לשון סגי־נהור.

אותו אגרונום גולדה כותב: “אין כל סיבה להניח, שיטילו הגבלות על המתיישבים היהודיים וימנעו את התרכזותם הצפופה על שטח אדמה מסויים ואת הקמתן של צורות שלטון אבטונומית”. והמחבר מוסיף מיד, כדי לסבר את האוזן, מהי משמעותן של המילים “צורות שלטון אבטונומיות”: “בברית־המועצות קיימות רפובליקות קטנות בלתי־תלויות, כגון אבכזיה, דאגיסטן, ביילורוסיה, או קומונה גרמנית אבטונומית⁴, שתהיה בקרוב לרפובליקה. משה כץ ב”פרייהייט" מצטט את השורות הללו בהתלהבות, – הייבסק האמריקאי מתמוגג מהתפעלות, מפקיר את צביעותו “המארכסיסטית” ומזמר בצליל הרם ביותר אַריות שלמות מתוך האופירה “אתחלתא דגאולה”: הוא רואה בעיני רוחו כיצד הגשמתה של התוכנית “תתן כיוון חדש להיסטוריה היהודית כולה”.

6.

באילו אמצעים כספיים תוגשם התוכנית? יישובה של משפחה אחת על הקרקע יעלה כאלף וחמש מאות רובל־זהב, לאמור – כ־750 דולר. זהו חישובה של חברת “אורט”; אך, ייתכן, שגם יותר מזה. גולדה כותב: “לפי החישובים, שבידי הקומיסריון לחקלאות, תעלה התיישבותה של משפחה למעלה מאלפים רובל זהב. בתוכנית להקמת מקלט למהגרים ארמניים בחבל הוולגה מחושב התקציב הממוצע של סידור משפחה לסכום של 3000 רובל־זהב, כלומר – 1500 דולר”.

במאמר הראשי ב"אויפבוי", בטאונה של הנציגות האמריקאית של “יידגזקום” באמריקה, מתנה המערכת את מצבם של ההמונים היהודים ברוסיה: “המוני היהודים באוקראינה וביילורוסיה, המעונינים חיונית בהתיישבות, – מרוששים הם. במקרה הטוב ביותר תשיג ידם של המתיישבים היהודים לכסות רק חלק מצער של ההוצאות, הכרוכות בנסיעה למקום החדש, בעלייתם על הקרקע, בקניית הכלים וצורכי המזון לפרק־זמן הראשון. ברית־המועצות, על אף רצונה הטוב ביותר לסייע להתיישבות ועל אף נכונותה להקל על עובדי־האדמה העתידים בכל מיני אמצעים, אין ביכולתה להקציב את הסכומים הגדולים, הדרושים לאירגונה של התיישבות זו וביצועה. האמצעים הכספיים הללו יכולים – וצריכים – לבוא מחוץ־לארץ ובמיוחד מאמריקה”.

ומשה כץ, ב"פרייהייט", מוסיף: “אין ביכולתם של המתיישבים להשיג את הכסף הזה. הם צריכים להשיגו באיזו שהוא מקום. עיניהם פונות לאמריקה. אותה אמריקה, שהצילה אותם ממיתת רעב, צריכה לסייע בידיהם להגיע לחיים בטוחים”. אל תטעו, חלילה, ואל תדמו בנפשכם, שהמדובר הוא באמריקה בעלמא. גולדה אומר במפורש: “הדברים אמורים בהלוואה, שההמונים היהודים ברפובליקה הסובייטית, הזקוקים לעזרה, יצטרכו להשיגה אצל האוכלוסיה היהודית (ההדגשה שלנו – המע') באמריקה”. הכוונה היא, איפוא, לההמונים היהודים באמריקה, ורק אליהם פונה משה כץ בקריאת העזרה הלוהטת: “אל כל אלה, החולמים על תקופה, שבה יחדלו ההמונים היהודים להתפרנס מאוויר ויקימו ישוב יהודי צפוף וגדול על הקרקע”.

נציגה של חברת “אורט” הכל־רוסית, מ. ראשקס, מצהיר בוועידתו של “ועד הפועלים לסיוע” באמריקה: “הפועלים וההמונים, הנכונים לעבודה ברוסיה הסובייטית, זכאים לקבל עזרת אשראי זו, – כשם שהפועלים וההמונים הרחבים היהודים באמריקה חייבים להגישה”. הייבסקים אינם טורחים אפילו להוכיח, מה הוא – בעיקר – מקורן של אותן חובות מיוחדות, המוטלות על שכמם של ההמונים היהודים באמריקה כלפי המתיישבים היהודים ברוסיה הסובייטית. לפתע־פתאום הדבר מובן להם מאליו.

גולדה מעיד: “השלטונות הסובייטיים הודיעו לא פעם, שבגלל מחסור בכספים אין כיום ביכולתה של המדינה להטיל על עצמה את הוצאות ההתיישבות”. אם כך הוא המצב, – הרי יש להגדיר את הבעיה אחרת: יש להשיג בשביל ממשלת־המועצות את האמצעים הדרושים לה כדי לבצע את תפקידיה הממלכתיים. חובתם של הפועלים היהודים באמריקה – ובשאר הארצות – להשתתף במפעל זה באותה מידה, שזו חובתם של כל הפועלים בעולם כולו. אך, מה זירמת הלהג הזה על “הלוואה, שההמונים היהודים ברפובליקות המועצתיות, הזקוקים לעזרה, יצטרכו להשיגה אצל האוכלוסיה היהודית באמריקה”?!

לו נשארו הייבסקים נאמנים – ולו רק במידה המצומצמת ביותר – לתורתם הם, שלה הירבו כה להטיף, כי אז צריכים היו להקשות: מדוע זה עליהם לפנות דווקא “לארגוני הפועלים היהודים ולאיגודי־יוצאי־הארצות”? מדוע דווקא הם “חולמים על תקופה, שבה… ההמונים היהודים… יקיו ישוב יהודי צפוף וגדול על הקרקע”? היה מענין מאוד לשמוע את תשובתם של הייבסקים לשאלה זו.

כיצד מתירה הייבסקציה, ששאלת ההתיישבות היהודית תובדל ממיכלול הבעיות הממלכתיות של שלטון־המועצות ותוצג כמשימה מיוחדת של הפועלים והמוני העם היהודים בעולם כולו? במכתב, שהמפלגה הקומוניסטית הכל־רוסית שלחה, בשעתו, למפלגה הקומוניסטית היהודית “פועלי־ציון” – ואשר הוכתב בלי שמץ של ספק על־ידי הייבסקציה – היה כתוב שחור־על־גבי־לבן: “חלוקה סכולסטית־לאומנית מעין זו של הבעיות לכלליות ויהודיות – זרה לחלוטין לרק”פ".

כיצד משתיקים, איפוא, הייבסקים את הצד העקרוני של הבעיה?! אכן, בחותמם על הפניות השניות אל הפועלים היהודים באמריקה – חותמים הם על כניעתם הרעיונית גם בנקודה חשובה זו. בכול שורה שבכרוזיהם מאשרים הם, שבפני ההמונים העמלים היהודים ניצבות משימות מיוחדות. בהישענם על שלטון־הפועלים, – יגשימו הפועלים היהודים את התפקידים הללו ביוזמתם העצמית ובמאמציהם הם. אין אלה תפקידים מקומיים, “ביתיים”, של כל קיבוץ יהודי בארצו לבדד, אלא – אם מציגים אותם במלוא היקפם – הריהם מצטרפים לבעיה כל־עולמית של כלל הפועלים היהודים בעולם כולו, שחלקיו המפוזרים והנפוצים קשורים זה בזה בצרכים משותפים וחובות הדדיות, בענינים ותפקידים משותפים.

אכן, הייבסקים הגיעו למסקנה זו – וכמותם, במידה מסויימת, גם ה"בונד", – כאשר יגיע האיכר אל אוזנו השמאלית, בהקפת הגולגולת כולה. האמת הפועלי־ציונית “הטריפה” נתגלתה להם לא מתוך המציאות היהודית – הם גילוה תוך עיון בביולטינים של הבורסה. ההמונים היהודים באמריקה מבורכים במטבע, המקובלת מאוד באירופה. על־כן, לא עמדו הייבסקים בנסיון, ו"הכל־עולמיות" פיתתה אותם. הדולר היה לנימוק משכנע, שהעבירם על דעתם מ"דרכם הישרה".

7.

בלחץ המציאות היהודית החיה נאלצים הייבסקים לוותר על עמדה אחת אחר רעותה. הם מתבצרים בעמדתם האחרונה – שנאת־ציון, מקיפים אותם בתיל דוקרני מוחלד, מוציאים מבית־נשקם את כל כליהם, את דלותם הרוחנית כולה, ומתכוננים להגן עליה עד טיפת הדיו האחרונה. הם ויתרו על יותר מ"חצי המלכות", – הסכימו כבר לטריטוריה יהודית מיוחדת, ואולם – בשום פנים – לא ארץ־ישראל.

לאמיתו־של־דבר, צריכים היינו דווקא עכשיו לשאול: ומדוע לא ארץ־ישראל? ניחא, כל עוד החמירו ותבעו מפועלי־ציון, שיוותרו בהחלט על “פרוגרמה כלשהי משלהם בשאלת־היהודים”; כל עוד טענו כלפיהם, שעצם הרעיון על פתרון טריטוריאלי של השאלה היהודית איננו מארכסיסטי – היתה מובנת התנגדותם לארץ־ישראל, שכן, ארץ ישראל – היא אבן־הפינה של הפרוגרמה עצמה לפתרון שאלת־היהודים; ארץ־ישראל היא הטריטוריה, שעליה יוגשם ריכוזם של ההמונים היהודים; ארץ־ישראל היא המסקנה העיקרית של שיטה אחידה שלמה. מי שהתנגד לשיטה כולה – ממילא התנגד גם לארץ־ישראל.

ואולם – עכשיו? כיום הגיעו הייבסקים לפרוגרמה משלהם לפתרון שאלת־יהודים: הם פונים אל “כל החולמים” על הגשמתו. הן היום לא יחזרו בנשימה אחת על הפסוק הארוך: “הרעיון בדבר ריכוזם של המוני היהודים הפרוליטאריים והפרוליטאריים־למחצה בארץ־ישראל… הוא אוטופיסטי ורפורמיסטי, תוצאתו המעשית היא נגד־מהפכנית במישרין” (מתוך מכתבו של הקומאינטרן אל “פועלי־ציון” מיום 26 באוגוסט 1921). הן כעת יצטרכו לפני המילה “ארץ־ישראל” להכריז על הפסקה ארוכה… כדי להוכיח – כי, אדרבא, טריטוריה היא בדרך כלל ענין כשר; ואולם, ארץ־ישראל היא טריפה.

נשאלת השאלה: מדוע? הייבסקים עצמם מבינים, שהשאלה מתבקשת מאליה ואין כל אפשרות להשתיקה. והריהם מגמגמים ומנסים לתרצה. כשמקשיבים לטענותיהם, – נדהמים נוכח צרות־אופקם וטימטומם.

נשאל תחילה את עצמנו: כשמדובר על טריטוריה בגבולותיה של ברית־המועצות – אפשר בטלה אקטואליותה של ארץ־ישראל, אפשר מיותרת היא? אולם מה מצבן של התוכניות הטריטוריאליות ברוסיה? אם נבדוק ברצינות את האפשרות האובייקטיבית של הגשמתן, – ניווכח, על־נקלה, שבשורתו של משה כץ ב"פרייהייט" “על האפשרות המלאה ליישב על הקרקע מאות אלפים, ואולי מיליונים עמלים יהודים ולהקים בשבילם טריטוריה” – נקטה לשון של גוזמה יתרה.

נכון, ישנם ברוסיה די־והותר שטחי־קרקע פנויים ואפילו כה ענקיים, עד שתריסרי מדינות אירופיות יכולות להסתתר שם. שטחי־הקרקע הגדולים ביותר, שטרם נגעה בהם המחרשה, נמצאים ברוסיה האסיאתית. בחלקה האירופי של ברית־המועצות נמצאים שטחי־הקרקע הגדולים ביותר מעבר לנהר וולגה. ואולם, לא כל השטחים מתאימים להתיישבות יהודית. לאחר בדיקה מדוקדקת מגיעים המומחים של “אורט” ו"יידגזקום" למסקנה: “המקום הטוב ביותר ליישוב יהודים הוא במחוזות הפנויים של אוקראינה. באוקראינה, בעלת אוכלוסיה יהודית ניכרת, נקלע הנודד לסביבה ביתית. הוא ימצא שם תנאי־כלכלה והווי, שהוא רגיל אליהם; הדבר יעודד אותו ויקל עליו את עבודתו בשדה החקלאות”⁵.

ואולם, "לצערנו, עתודות הקרקע באוקראינה מצומצמות מאוד. בגלל המחסור בקרקע, השורר באוקראינה שעל שפתו הימנית של הדנייפר, החליטה ממשלת־המועצות האוקראינית, כי רק לאזרחי הרפובליקה הסובייטית האוקריאינית הזכות ליהנות מהקרקע הפנויה. לאזרחי יתר הרפובליקות הסובייטיו אין זכות – ואפשרות – לקבל קרקע מעתודת המדינה האוקראינית. הם רשאים לעבור לאוקראינה רק בהסכמתן של הקהילות הכפריות, שתקבלנה אותם ותענקנה להם נחלות מקרקעותיהן הן. המושבות היהודיות הוותיקות באוקראינה – אלו הן הקהילות הכפריות, שתסכמנה לקבל את המתיישבים היהודים מביילורוסיה ומהפדרציה־הסובייטית־הרוסית; עליהם, על־כן, לנסוע למושבות היהודיות שבפלכים אודיסה, ניקולאייב וייקאטרינוסלב. שם יקבלו קרקע וייהנו מתנאים נוחים בעבודתם החקלאית. אולם, אין להגשים בקנה־מידה את יישובה של האוכלוסיה היהודית העובדת במושבות הללו, שכן לרשותנו כאן טריטוריה מוגבלת. זה יהיה שלב ראשון ופתרון חלקי של בעית הנדידה היהודית המסובכת⁶.

על סמך החומר הסטאטיסטי והחישובים המדוייקים נקבע, שבמושבות היהודיות הוותיקות אפשר ליישב עוד כ־1200 משפחות. ובכן, עדיין רחוקים אנו לא רק ממיליונים, אלא – אפילו – מרבבות מתיישבים יהודים. המחבר מודה, שזה יהיה רק שלב ראשון ופתרון־חלקי של בעית הנדידה היהודית המסובכת", בדברו על השלבים הבאים, מסתפק גולדה בהערות כלליות תוך ציון, שבחבליה השונים של רוסיה נמצאת קרקע פנויה לרוב, אך בו־בזמן הוא מעיר: “יש צורך עוד לברר, עד כמה החבלים ההם מתאימים לייסוד מושבות יהודיות. דומה, שמבחינות ידועות, מתאים יותר לתכלית זו חופו של הים־השחור, ובמיוחד – חצי־האי קרים עם אוכלוסייתו הדלילה, הקרוב מאוד לפלך אודיסה ואינו נבדל ממנו בתנאיו האקלימיים. במשא־ומתן המוקדם עם שלטונות הסובייטיים בקרים הובע מצידם יחס טוב לתוכנית של התיישבות יהודית חקלאית ניכרת במחוזותיו הבלתי־מיושבים של קרים, הזקוק לשם התפתחותו לזרם של כוחות־עבודה רעננים”.

“יש הכרח במחקר יסודי”, מוסיף גולדה: ו"אורט" החליט לשגר משלחת. לאחר שורות אחדות – הננו קוראים באותו מאמר של אותו מחבר: “בקרוב תתחיל ההתיישבות מטעם המדינה, – יגבר בוודאי גם הזרם הכללי של הנדידה. אם עוד זמן רב נדוש בתוכניות ההתיישבות, אך לא נגש לביצוען המעשי, יפחת מבחר השטחים הפנויים, ולבסוף תיפול בחלקם של הנודדים היהודים התיישבות ללא שום תוכנית, לאחדים ובמפוזר…”

לו היה הדבר מותנה בתוכניות ההתיישבות בלבד, – כי־אז אפשר היה להחיש את הכנתן. ואולם, הן דרושים סכומים עצומים, כדי להגשימן. מספרים לנו, ש"לשם יישובן של 1200 משפחות במושבות היהודיות בפלך חרסון יש צורך, במספרים עגולים, בתקציב של מיליון וחצי מיליון רובל־זהב". ובכן אילו סכומים יידרשו לשם ישובם של “מאות אלפים ואולי מיליונים”? את כל הסכומים האלה יש לאסוף בחוץ־לארץ, בעיקר – באמריקה. כלום, קיימת תקווה לאוספם במשך זמן קצר ביחס? הן הדבר עתיד להימשך ולהימשך. ואולם, בינתיים ייבלעו שטחי־הקרקע הפנויים על־ידי האיכרים הזקוקים לקרקע, “ולבסוף תיפול בחלקם של הנודדים היהודים התיישבות ללא שום תוכנית, לאחדים ובמפוזר”… והרי הייבסקים עצמם כבר הודו, “כי הפיזור והתפוצה אינם מהווים אידיאל”. והעיקר, זוהי דרך שבה לא יתקדמו ההמונים.

מהידיעות האחרונות, ממקורות מוסמכים, וביניהם גם מפירסומו הרשמי של “אורט”, הדנות באפשרויות ההתיישבות בקרים, – מתברר, שבמקרה הטוב ביותר, אם יובטחו התנאים הנוחים ביותר והאשראי הרחב ביותר מחוץ־לארץ, אפשר יהיה ליישב שם רבבה אחת של משפחות יהודיות. אין־ספק, זהו מפעל רציני וחשוב עד למאוד, הראוי לברכה חמה ולסיוע מלא. “פועלי־ציון” היו הראשונים שהכריזו על סיסמת המעבר לעבודה ייצרנית ולענפי־עבודה חדשים בכל מקום ומקום, ששם ניתן הדבר לביצוע. ואולם, אפילו תוגשם תוכנית קרים, – עוד לא תיפתר בעית העברתם של “המוני אוויר” יהודים רבים לעבודה בטוחה ומועילה. לפני ההמונים הגדולים של אוכלוסיה יהודית – ואפילו ברוסיה – תמשיך לעמוד השאלה: כיצד לספק את שאיפתם לעבור לשטחי עבודה ייצרנית חדשים, מבלי לסתור בו בזמן את שאיפתם לריכוז טריטוריאלי.

לפיכך חלקים גדולים של האוכלוסיה היהודית – גם זו שברוסיה – יפנה ויוסיפו להפנות את עיניהם אל אותה ארץ, שבה לובש ריכוזם הטריטוריאלי של ההמונים היהודים צורות ממשיות ובולטות יותר ויותר. בעיתון הראשי של הייבסקציה “עמעס” (אמת) במוסקבה פורסם ב־2 באפריל 1924 דין־וחשבון על ועידתה של החטיבה היהודית שליד המפלגה הקומוניסטית הכלרוסית. המרצה מטעם הלשכה המרכזית עמד והתאונן: “נציג הלשכה המרכזית, שביקר במושבות היהודיות, קבע – השפעתה של המפלגה במושבות היא חלשה, ולעומתה חזקה השפעתן של ההסתדרויות הציוניות הבלתי־חוקיות. הוא קבע, שקיימת הגירה סודית של כוחות־עבודה לפלשתינה”… אם “מארכסיסטים” מסבירים את תופעה זו בהשפעתה של “המחתרת” הציונית ואינם מנסים אפילו לחקור את סיבותיה העמוקות, – הרי הדבר הוא יותר מאשר מגוחך. הן מול ההסתדרויות הציוניות התייצבה הייבסקציה במלוא פעולתה הליגאלית במשך שבע שנים, ונוסף לכך נקטה גם בכל האמצעים השלטוניים הנתונים בידיה.

ארץ־ישראל היא הארץ, בה גדל ומתחזק מרכז־העבודה היהודי כבר עכשיו, מדי יום ביומו. בארץ זו חודרים העולים היהודים לחקלאות – ועם־זאת גם לשאר ענפי־הייצור החשובים, המתפתחים שם הודות לעליה היהודית. בד בבד עם התפתחותה של הארץ – גדלים בה גם כוחות־העבודה היהודים, וחשיבותם עולה בכמותית ואיכותי גם יחד.

8.

אם נדון בשאלה על רקע המציאות היהודית הכלעולמית, – הרי התשובה מתבלטת בהחלטיות גדולה עוד יותר. תפקידו של הריכוז הטריטוריאלי אינו עומד לפני ההמונים היהודים בברית־המועצות בלבד, הוא אקטואלי בקנה־מידה עולמי. הן מוכרחים להודות, ששאיפתם של ההמונים היהודים לשים קץ לתלישותם מהקרקע, לפרוץ את המעגל הצר של פרנסות־אוויר ולבנות את חייהם מחדש על יסודות עבודה פרודוקטיבית בריאה – נתגלתה לא רק ברוסיה המועצתית, אלא בכל הארצות, שבהם קיימים ישובים יהודיים המוניים. אם להודות – כדברי המאמר הראשי ב"אויפבוי" של הייבסקציה האמריקאית – ש"ההתיישבות היהודית היא כבר כיום צורך כלכלי ממשי שהבשיל", הרי רק משום פחדנותם המחשבתית הם מצרפים לפסוק זה את המלים “בברית־המועצות”. הצורך הזה הבשיל בכל אתר ואתר – והוא תובע את פתרונו בכל אתר ואתר. אם ההתיישבות ברוסיה הדרומית תקיף רק חלק קטן מהאוכלוסיה היהודית ברוסיה, – הרי ברור לחלוטין, שאין להעלות כלל על הדעת, שאותה התיישבות ברוסיה־המועצתית תוכל לפתור את הבעיה בקנה־מידה עולמי.

אמנם, קוראים אנו ב"פרייהייט", שרבים השואלים, – אם יוכלו גם יהודי אמריקה לקבל קרקע ברוסיה. הבטאון הייבסקי עונה ברורות: “לא, עדיין הדברים אינם אמורים על חוזרים מאמריקה. אמנם, עובדה היא, שרבבות דוּחובורים (בני כת איכרים רוסית), שהיגרו לפני כשלושים שנה מרוסיה לקנדה, – חוזרים עכשיו לרוסיה, שבה ייתישבו בפיקוחה של ממשלת־המועצות. מובן מאליו, שבמוסקבה אין מפלים לרעה את החוזרים היהודים. אפשר שיגיע יום, שבמקום שמהגרים יהודים יתדפקו על שעריה הנעולים של אמריקה, – ישובו מהגרים יהודים מאמריקה לרוסיה, על מנת להתחיל בה בחיים חופשיים חדשים. ואולם, לפי־שעה אין עוסקים בזאת. לפי־שעה הדברים אמורים ברבבות עמלים ואנשי־אוויר יהודים ברוסיה עצמה, שקצה נפשם ב”פרנסות־רוח" והמגלים שאיפה עזה לעבור לעבודת־אדמה".

הדברים ברורים – אך, דבר אחד אינו ברור די־צרכו: מה עצתם של הייבסקים לאותם המהגרים היהודים, שלא זכו להימנות על כת הדוחובורים? האומנם נגזר עליהם להמשיך “ולהתדפק לשוא על שעריה הנעולים של אמריקה” ולעצום את עיניהם מראות את הארץ, שבה נוצרים כבר כיום חיים יהודיים חדשים? וזאת רק בשל דעותיה הקדומות של הייבסקציה לגבי ארץ־ישראל? אכן, דעות קדומות – זהו כל מטענה הרעיוני של הייסקציה. עכשיו, משנאלצה הייבסקציה עצמה להודות, שאמנם הבשיל הצורך הכלכלי בהתיישבות חקלאית – ויש להגשימה בדרך של ריכוז טריטוריאלי, אבד לדעותיה הקדומות כל טעם. מכאן חוסר־האונים הדלות־רוחנית האיומה שמגלה הייבסקציה במלחמתה בציונות.

מה טוענת הייבסקציה כיום נגד ארץ־ישראל? בראש וראשונה נאחזת היא בטענה בדבר “מגף האימפריאליזם האנגלי”. ואולם, אם ההמונים היהודים מעונינים בריכוז הטריטוריאלי, – הרי שיש לדון בארץ־ישראל רק מבחינה אחת: באיזו מדה מתאימה הארץ להתיישבות יהודית המונית? אנו מטילים ספק, אם יימצאו – דווקא עכשיו, כשהישוב היהודי בארץ־ישראל גדל מיום ליום ומפעליו מתרבים בכמות ובאיכות, – אנשים, שיבקשו לחדש את החקירות הישנות בדבר כוח־קליטתה של הארץ. לפועלים היהודים, גם בארץ עצמה, יש ענינים דחופים יותר. אך לו גילתה הייבסקציה רצון לעסוק בחקירות אלו, – לא היה איש מפריע לה. והרי החליטה מועצת “אורט” הכלרוסית לשגר משלחת כדי לחפש שטחי־קרקע מתאימים להתיישבות יהודית. אל תעצר, איפוא, המשלחת על חופו של הים־השחור – תגיע־נא גם לחופו של הים התיכון; אולם, בל תסתתר מתחת ל"מגף הבריטי".

ברם, האם התנגדותה של הייבסקציה לארץ־ישראל החלה רק מיום הכיבוש הבריטי? ומאימתי רואים מארכסיסטים את האימפריאליזם־הבריטי כתופעה ניצחית שלא תעלם לעולם? מדוע לא נכוון את האוריינטציה שלנו לפי ירידתו של האימפריאליזם – ולא נפעל בכיוון זה? אפשר יטענו הייבסקים, שלאחר מפלתו של האימפריאליזם האנגלי תעלה שאלת ארץ־ישראל על סדר־יומה של מדיניות הפועלים היהודית; אלא – שלפי־שעה – אין לנו מה לעשות בארץ? אפס, משניגשה הייבסקציה לעבד את תוכניותיה הטריטוריאליות ברוסיה, נשענת היא בעיקר על הישוב החקלאי היהודי הקיים מכבר. פה־אחד מסכימים הייבסקים שהמושבות היהודיות הוותיקות בפלך חרסון משמשות לא רק עידוד לפעולתו – אלא, גם הבסיס החשוב ביותר – של הישוב היהודי המרוכז. אל נשכח, שהמושבות הללו הוקמו בימי הצאר ניקולאי הראשון לפני מאה שנה. ובכן, מדוע אסור לצקת בארץ־ישראל היום את היסוד לחיים יהודים חדשים עתידים – בעוד העובדות מוכיחות אפשרות זו? האומנם “מגפי” הצאר ניקולאי הראשון היו נאים יותר מ"מגפיו הלייבוריסט מאקדונלד או אפילו של שמרן בריטי?

ההמונים היהודים מעוניינים בארץ־ישראל, על כן – לא יסוגו בפני האימפריאליזם הבריטי, אלא יילחמו בו. במקום להפחיד את המוני הפועלים היהודים ב"מגף הבריטי", – על האבנגרד המארכסיסטי להילחם לפינויים של המכשולים המדיניים, העומדים בדרכם של הפועלים היהודים להגשמת תעודתם ההיסטורית. דווקא התעניינותם החזקה נותנת את האפשרות למשוך את ההמונים הרחבים של פועלים יהודים למלחמה למען שינויים של התנאים המדיניים בארץ־ישראל ובדרך זו לקושרם עוד יותר במלחמתו של הפרוליטאריון הבינלאומי. ואולם, אם מתעלמים מעניינם הארצישראלי של ההמונים היהודים, – הרי מנצלת אותו הבורגנות היהודית לענייניה המעמדיים.

משום מה הצליחה הבורגנות הציונית הריאקציונית לזכות בהשפעה על המוני העם־היהודים ולרותמם במרכבתה המדינית? האומנם לא על־ידי ניצול אותו “חלום”, אשר במהותו אינו ריאקציוני – כפי שהואיל, בנדיבות רבה, לאשר גם הייבסק הכשר משה כץ? האין זה פשע של “מארכסיסטים”, אם בעטיים קוראים ההמונים את סיסמת האידיאל שלהם על דגל שונאיהם המעמדיים? משה כץ כותב: “החלום אינו ריאקציוני, אלא – התנועה, שחרתה אותה על דגלה”. זהו כתב הקיטרוג החמור על הייבסקציה, המוכנה להחכיר את הציונות, שבה מעונינים היהודים חיונית, לבורגנות הציונית.

בשעת הדחק אין הייבסקים מתביישים לזמזם אפילו את הפזמון על “קברים ישנים”. מי יתייחס כיום ברצינות ל"נימוק" הזה? הייבסקים לא היו צריכים להרחיק נסוע, כדי להיווכח, – אילו פירות רעננים ועסיסיים גדלים על “הקברים הישנים”. הם יכלו להיווכח בכך בקלות במוסקבה עצמה, בביקור בביתן הארצישראלי שבתערוכה חקלאית הכל־רוסית.

אלה הם כל התותחים הכבדים, שבעזרתם רוצה הייבסקציה להגן על עמדתה האחרונה בפני הציונות המנצחת. אי אפשר לה, להמולתה ולשאונה, לעכב את המהלך הבלתי־נמנע של התפתחות. הציונות אינה פרי של תעמולה – ואין לכלותה על־ידי תעמולה נגדית. הציונות היא בת העוני והכוח – עוניים של ההמונים היהודים וכוחות־יצירתם המתעוררים. הציונות היא התשובה הסטיכית לשאלת היהודים הכל־עולמית. התגשמותה היא הכרח היסטורי והיא נשענת על כוחותיהם האובייקטיביים של החיים היהודים.

החוברת “קרימער טעריטָריאַליזם און פּראֶלעטאַרישער פּאַלעסטיניזם” (הטריטוריאליזם הקרימאי והציונות הפרוליטארית) הופיעה בהוצאת “ארבעטער היים” (מעון הפועלים), וארשה, 1924.

זמן רב התכוננו ל"נדידת־המונים" מארץ־ישראל לבירו־בידג’אן. עוד באמצע החורף (ב־22 בינואר 1932) הזדרז דימאנטשטיין, מראשי הייבסקציה, ופירסם בעתון “עמעס” (אמת) המוסקבאי את החזות הבאה: “באביב יהיה צורך לקלוט מהגרים מפלשתינה במספר ניכר מאד”. גם בשאר הארצות החרתה־החזיקה העתונות הייבסקית בחזות זו, והקימה רעש לא־מעט על “יציאת־ארץ־ישראל” העתידה להתחולל ועל ההגירה הגדולה לבירו־בידג’אן. ולבסוף לאחר חדשים רבים של מהומה ולהג רב החלו גם בביצוע “המבצע”. אמנם, לגמרי לא ב"תנופת־מחץ" לפי “הקצב הבולשביסטי”, אלא באיחור ניכר: “נדודי־ההמונים” החלו לא “באביב”, כפי שפורסם מראש, אלא רק באוגוסט 1932.

מתוך 300 מועמדים, שפק"פ הצליחה לרושמם לאחר טירחה ויגיעה רבה, אושרו ע"י “געזערד” (החברה לישוב יהודים על הקרקע) במוסקבה רק 140. מבין 140 שאושרו – כבר יצאו שלוש קבוצות קטנות, קבוצה מדי שבועיים. מסתבר, שבכוונה תחילה משקים את בירו־בידג’אן מדי שבועיים בכפיתונת של דם ארצי־ישראלי, – על מנת להאריך את ההמולה ולהאדירה. הנה כך ייווצר הרושם, שהנדידה נמשכת “ללא הפוגה”… שהרי לאחר ככלות־הכל, כל ה"מבצע" כולו מקורו בתרמית ואחיזת־עינים ולא בדאגה להמונים יהודים “חלילה”.

אכן, מרבים גם מרבים בפירסומת נבוכה בעניין הנדודים מ"חוץ־לארץ" לבירו־בידג’אן. והענין אף כרוך בקוריוזים לא מעטים. נסתפק בהבאת דוגמה אחת. בריגה, בירתה של לטביה, מופיע כתב־עת בעריכתו של שץ־אנין, המוקדש לענין הנדידה לבירו־בידג’אן. עורכיו של כתב־עת זה אוחזים בלהט ציוני ממש באוזני “ההיסטוריה היהודית בת אלפים”, מטפחים את רעיון המדינה היהודית, מריעים בהתפעלות גדולה לכבוד “הצהרת־קאלינין”, העתידה “לכוון מחדש את הנדודים היהודים”. בגליונו מדצמבר 1931 מבשר לנו כתב־העת דנן: “הוחלט ליישב בבירו־בידג’אן בשנת 1932 שתי רבבות משפחות־מתיישבים חדשות, אשר ששת אלפים מהן תגענה מהארצות הקפיטאליסטיות”. ובכן, נוקבים במספר ברור: ששת אלפים כנדפס מפורשות בעמוד 14 של אותו כתב־עת. ואילו בעמוד 29 של אותו גליון גופו הננו קוראים: “לשנת 1932 נקבע מספר של שנים־עשר אלף מתיישבים יהודים יוצאי הארצות הקפיטאליסטיות”. במהלך של 15 עמודים תפח ועלה מספרם של המתיישבים העתידים מהארצות הקפיטאליסטיות מ־6000 ל־12000. אכן, “קרקע פוריה”!

התרמית ואחיזת־העינים אין לה שיעור וגבול. ה"נדודים" מארץ־ישראל לבירו־בידג’אן מהווים חלק נכבד ב"מבצע־הכזב", או – מוטב – בהרפתקת־האכזב הבלתי־אחראית. ואכן, הפעם נייחד את הדיבור על הרפתקה זו בלבד, מבלי להיכנס לכלל דיון על ענין בירו־בידג’אן עצמו, על ערך ההתיישבות־היהודית בארץ זו ועל הסיכויים להופכה ל"ארץ־יהודית".

האזלו העתודות?

מי זקוק להעברתם של כמה מניני יהודים מארץ־ישראל לבירו־בידג’אן? האומנם חסרות כבר בברית־המועצות עצמה עתודות בשביל בירו־בידג’אן? אם חסרות שם העתודות, – בשביל מי ולשם־מה, איפוא, כל המפעל כולו? האומנם דוגלת הייבסקציה ב"קיבוץ־גלויות" ומנוי־וגמור אתם להקים “ארץ יהודית”, אפילו ההמונים היהודים בברית־המועצות אינם זקוקים לה כל־עיקר? ואפשר – כל עיקר פיתוחו של בירו־בידג’אן אינו אלא חלק מתוכנית־הבניה הסוציאליסטית?

בשעריה של בירו־בידג’אן שרויים מיליונים, הזקוקים לקרקע, הרוצים להשתקע שם ולהקדיש לארץ זו את זיעתם וכוחותיהם. בדין־וחשבון הראשון של המשלחת, שחקרה את בירו־בידג’אן, הודיע מרז’ין, כי מעבר מזה לנהר מצויים מיליונים של קוריאנים נטולי־קרקע, הזקוקים לשטחי־התיישבות. הוא אף הוסיף והטעים, שצריך להזדרז ולהחיש את יישובו של המישור לאורך הנהר אמור, פן… יחדרו הקוריאנים מ"עבר האמור" לבירו־בידג’אן, שנועדו ליהודים. האומנם נאה ויאה הדבר לרגש־הצדק הייבסקי – לחסום בפני הקוריאנים מ"עבר האמור", נטולי־הקרקע, את הגישה לשטחים הפנויים בבירו־בידג’אן – רק כדי לסחוב לשם במאמצים ועמל בלתי־משוערים דווקא יהודים, ולו גם מארץ־ישראל?…

אך, נניח שנגזר עליה על בירו־בידג’אן להיות דווקא “הארץ היעודה” ליהודים, – האומנם חסרים בארצות אחרות פרט לארץ־ישראל אנשי עמל יהודים, הזקוקים באמת לנדידה? האומנם יש צורך לחפש מועמדים בארץ־ישראל, שבה – לכל הדעות – חזקות ומאוששות עמדותיו הכלכליות של מעמד הפועלים יותר מאשר בשאר הארצות, שבה אין הפועלים היהודים גוועים ברעב, בשעה שהכרוניקה העתונית בארצות האחרות מלאה ידיעות על מיקרי התאבדות מחמת מחסור ורעכ?

האמנם דאגו כבר לכל ההמונים היהודים בברית־המועצות עצמה וסידרו אותם? הרי יכולים אנו להביא עשרות קטעים מהעתונים היהודיים בברית־המועצות, המוכיחים, עד כמה חמורה עדיין בעיית נדידתם והתיישבותם של ההמונים היהודים בערים ובעיירות. נסתפק כאן רק בקטע אחד ממאמר שפורסם ב"עמעס" ב־12 באפריל 1931: “הם נמצאים בכל מקום – באוקריאנה, בביילורוסיה, במחוזות המערביים; בערים ובעיירות… עתודות נמצאות אפילו בערים גדולים יותר… לאַרטיילים (קבוצות קבלניות) אין סיכויים. הקולקטיביים שעל יד העיירות במחוזות המערביים עוסקים יותר במסחר ובספסרות מאשר בעבודת־אדמה… הם מסתובבים בשוק שמסביב לקואופרציה והמסחר הממלכתי, חוטים מכל הבא לידיהם, – ובראש־וראשונה, כמובן, מהאיכר… ישנו סוג חדש של “אנשי־אוויר” החיים בזכות ייחוסם הסובייטי. האחד יש לו חתן, סופר פרוליטארי, התומך בחותנו “אידיאולוגית” וחומרית. השני יש לו בן, חבר הנוער הקומוניסטי, הממציא תעודות־כשרות. השלישי, בן לו העובד בקואופרטיב, ו”אגב אורחא" שולח שם ידו בגנבה ומוציאה למכירה בעזרתו הפעילה של אביו. אומרים בעיירה, שבימינו ה"ייחוס הסובייטי" לא זו בלבד שהוא קו־האופנה, אלא שהוא גם מכניס יותר מהדולארים האמריקאיים… אלה הם רק שרטוטים כלליים, אך – בסיכומו של דבר: ישנן גם ישנן עתודות לנדידה ומעבר גם לחקלאות, גם לתעשיה".

אפשר לומר בביטחה. כי מאז נכתבו הדברים האלה – לא נשתנה המצב מעיקרו. אדרבא, השינויים האחרונים במדיניותה הכלכלית של ברית־המועצות – כפו, מן־הסתם, על חלק ניכר של המוני היהודים בערים ובעיירות לעזוב את קליפות־המגן שלהם, הארטילים והקולקטיבים; התבלטה ביתר־שאת אשליית־המעבר שלהם לעבודה פרודוקטיבית, החמיר ביותר ההכרח בשינוי רדיקאלי של מצבם הכלכלי. אי־אפשר – איפוא – לטעון, שהייבסקציה בברית־המועצות כבר “השיאה את בת־זקוניה” ולא נשאר לה במה לעסוק, אלא בהספקת קרקע ולחם לכמה עשרות יהודים… מארץ־ישראל.

מומחים – מ"הכותל המערבי"…

בעתונים ייבסקיים אחדים אפשר היה לקרוא הערת־אגב: בבירו־בידג’אן זקוקים למומחים בעלי־מקצוע, החסרים בקרב האוכלוסיה היהודית בברית־המועצות, בעיקר פועלי־בנין מקצועיים; על־כן, מביאים מארץ־ישראל… אין זו כלל וכלל מחמאה גרועה בשביל ארץ־ישראל. הטו אוזן והקשיבו היטב: ארץ־ישראל נועדה לספק פועלי־בנין מקצועיים לבירו־בידג’אן! – – – ומה הם אותם פועלי־הבנין המקצועיים בארץ־ישראל? בטלנים מאתמול, בניהם של אנשי־אוויר, שרבים כמותם מסתובבים בעיירותיה של ברית־המועצות; ואילו כאן, בארץ־ישראל, עברו לעבודה יצרנית, למדו מקצוע, ויכולים־ומסוגלים הם לבנות את בירו־בידג’אן. לגמרי לא רע!…

ואף־על־פי־כן! לו היו, אמנם, הדברים אמורים בהבאתם של פועלי־בנין מקצועיים לבירו־בידג’אן, – היינו מייעצים ל"געזערד" לפנות במישרין אל אגודת פועלי־הבנין בארץ; והרינו מבטיחים לתמוך בפניה זו. רשאית חברת “געזערד” להיות סמוכה ובטוחה, שלא תקבל “הרפתקנים עצלנים ואנשים מנוונים” (כך מגדירה העתונות היהודית בברית־המועצות את המגוייסים באמריקה). “געזערד” תשיג בארץ־ישראל אנשים יציבים, שעמדו במבחן, המסוגלים לשאת בקשיים של חיים חלוציים; אנשים אלה לא יערקו מחמת קשיים ותלאות, אלא ימלאו בנאמנות את שליחותם. שליחינו אלה יהיו גאים בכך, שמעמד־הפועלים היהודי בארץ־ישראל עשוי כבר להושיט עזרת־אחים לישוב היהודי העובד, הצעיר ממנו, בבירו־בידג’אן.

אולם, אגב־אורחא: כלום מצויים בגרמניה פחות פועלי־בנין מקצועייםד גרמנים מאשר פועלי־בנין יהודים בארץ־ישראל? ובצרפת – צרפתים? ובפולין – פולנים? והלא אלה רעבים ממש לפת־לחם, ואילו פועלי־הבנין היהודים בארץ־ישראל משופעים בעבודה. ושוב חוזרים ושואלים אנו אותה שאלה: מהו הצדק שבגיוס יהודים דווקא מארץ־ישראל למען בירו־בידג’אן – תחת לגייס גרמנים, צרפתים או פולנים?

מסתבר, שהכוונה שונה לגמרי: יש להלהיב את ההמונים היהודים בברית־המועצות, שאינם משתוקקים לנסוע ל"ארץ היהודים" החדשה. באותו גליון של “עמעס”, שבו הוכח קיומן של עתודות – די והותר – לנדידתם של יהודי ברית־המועצות לבירו־בידג’אן, נאמר: “מתקבלת סתירה דיאלקטית – קיימות עתודות, אך חסרים נודדים… בערב, בשעת־האספה, נרשמים לנסיעה, מצביאים בהרמת ידים, מברכים את שלטון־המועצות; ואולם, למחרת – לאחרי ליל־שינה ושיחת־בוקר – פושטים את איצטלת הנודדים ונהיים שוב לעתודות…”

באחת: היהודים אינם נחפזים לנסוע לבירו־בידג’אן – על כן: יש להלהיב את מצב רוחם. והא ראייה: אפילו מארץ־ישראל רצים לבירו־בידג’אן. – סימן הוא, שאמנם טובה היא “הארץ היעודה”… והעיקר: יש להנחית “מהלומת־מוות” (בפעם המאה!) על ראשה של הציונות, “שפשטה את הרגל”. לפיכך, יש להוכיח את עובדת “הבריחה” מארץ־ישראל.

האם הירידה – היא הוכחה?

איזו איוולת! מה מוכיחה הירידה (שלא לדבר על־כך, כי הפעם זו ירידה מלאכותית, שנוצרה על־ידי הבטחות נדיבות־לב ומשמעת מפלגתית)? מה בדרך־כלל, מוכיחה העובדה, שמספר אנשים מסויים עוזב את ארץ־ישראל? הבה ונגלה “סוד מן החדר”: מלבד כמה עשרות “יורדים” לבירו־בידג’אן – יורדים מדי שנה בשנתה מארץ־ישראל גם לארצות אחרות. ועם־זאת, על כל עשרה יורדים מופיעים מאה עולים. – והישוב היהודי בארץ־ישראל מתרבה משנה לשנה. אך אם ירידה צריכה לשמש סימן־היכר לפשיטת רגל – הרי פקדה את ההתיישבות היהודית בברית־המועצות פשיטת־הרגל הנוראה מכל אשר אפשר לשער! הן שם אחוז העזיבה גדול פי כמה וכמה מאשר בארץ־ישראל.

וכל זאת, על אף כל המעלות, שבהן נתונה ההתיישבות היהודית בברית־המועצות לעומת זו שבארץ־ישראל: א) עזרתה של המדינה הפרוליטארית – לעומת התנכלותו המתמדת של השלטון האימפריאליסטי להגשמה הציונית בארץ־ישראל, שלטון שאינו פוסק מלהציק ומלהטיל עניבות הצרה וחנק. ב) המשק המתוכנן בברית־המועצות, המאפשר אחרי־ככלות־הכל לווסת את הנדידה לפי תוכנית, בהתאם לצרכי שוק־העבודה, והנודד למקום העבודה המוכן ואינו מטופל בדאגות וטרחות של חיפושי־עבודה. ג) הכרתו של הנודד, שאינו עמל למען בעל־הון פרטי, המנצל אותו.

אך, דווקא היתרונות הגדולים העומדים לה להתיישבות היהודית בארץ־ישראל, מדגישים עוד יותר את פשיטת־רגלה, אם העזיבה כאמור – משמשת הוכחה וסימן־היכר לפשיטת־רגל. שכן, על אף כל היתרונות, שמנינו לעיל, על אף חלוקת הקרקע חינם, הקצבת עצים לבנין, הבטחת אשראי לזמן ארוך, שחרור ממיסים – על אף כל אלה: המונים רבים ממהרים ונחפזים לנטוש את בירו־בידג’אן.

העתון “עמעס” מספר על חבל קאלינינדורף, החבל היהודי האבטונומי הראשון בברית־המועצות! – “בשנת 1931 עזבו את חבל קאלינינדורף אלף משפחות, כלומר: כשלושים אחוז מאוכלוסייתו של החבל כולו”. ובכן, ביקשו לסתום את “הפירצה” ולשלוח השנה אלפיים משפחות. ואולם, “קעמערד” (הוועדה הממלכתית ליישובם של יהודים על הקרקע) קובעת בהחלטתו מ־28 באפריל 1932, שגם באביב השנה “עדיין עוזבים המוני הנודדים החדשים את החבל וחוזרים למקומות־מוצאם”. ואמנם, העתון “עמעס” סיפר זאת באביב השנה: עד הראשון באפריל הגיעו לקאלינינדורף קרוב ל־900 משפחות, שהן כ־3600 נפש… לפי ידיעות בלתי־רשמיות, יצאו מייד לדרכם בחזרה קרוב ל־250 משפחות; ואילו, משפחות אחרות מצפות לשיפור הדרך, כדי לשוב הביתה"… לפי ידיעות מאוחרות יותר, נסתיים המפעל במנוסת־בהלה מחבל קאלינינדורף. ידיעות דומות מוצאים אנו בעתונות הסובייטית גם בדבר ההתיישבות היהודית בקרים.

מצבה של “הארץ היהודית”

מה מצבה של בירו־בידג’אן? לפי מספרים רשמיים, שפורסמו בישיבת המרכז של “געזערד” במוסקבה באפריל 1930, היה אחוז החוזרים מקרב המתיישבים בבירו־בידג’אן כדלקמן: בשנת 1928 – 48%, 1929 – 63%! עדיין חסרים בידינו המספרים בדבר המצב ב־1930, אך בעקיפין ניתן לקבוע, שהעזיבה בשנה זו היתה ניכרת ביותר. גליון ה"עמעס" מ־8 במארס 1932 מביא את הידיעה הבאה: “אם־כי, לפי כל ההערכות היה זרם־העזיבה בשנת 1931 חלש מאשר בשנים הקודמות – עם־זאת, מגיע הוא לפי אותן הערכות, ל־20 עד 30 אחוז, וזהו האחוז הקטן בהרבה מאשר לפני־כן”. מסתבר, אם כן, שבשנת 1930 הוא היה גבוה בהרבה משלושים אחוז. משלחת סטודנטים מהאוניברסיטה המערבית מסכמת בדין־וחשבון שלה, שפורסם ב"עמעס", את חקירת המצב בבירו־בידג’אן במאי ויוני 1932: “הזרם החוזר מגיע עד כדי חמישים אחוז”.

צאו וראו: הנסיעה לבירו־בידג’אן קלה היא. שליחים מיוחדים מטעם “געזערד” נוסעים ומחפשים מועמדים. משמשיגים מועמד – מצטעצעים בו: נותנים לו כרטיס־רכבת חינם, כסף ומזון לדרך, בגדים ונעלים, יחסן הוא. ואולם, הנסיעה חזרה קשה היא: אין מעניקים דמי־נסיעה, הדרך ארוכה (9000 קילומטר!), הנסיעה יקרה, החוזר מגיע לעיירתו מכונה “עריק” ושם־גנאי זה אינו מקל על מעמדו בחיים, ואף לא על קבלת עבודה. ואף־על־פי־כן – המונים בורחים!

“לכל היוונים אותם הפנים”

טיבו של עוזב, כל עוזב, חד הוא: אין הוא רוצה להודות, כי הוא אישית פשט את הרגל, כי כוחותיו הגופניים או אופיו לא עמדו לו. העוזב מספר, שהמפעל גופו פשט את הרגל, ההתיישבות כשלעצמה נכשלה. הנה, למשל, סיפורה של חבורת כתבים, שמערכת “עמעס” שיגרה אותה לעיירות. החבורה הגיעה לעיירה אחת בעת שחזרו אליה מפלך קרים “עתודות שמזלן קדר עליהן”; והרי דברי חבורת־הכתבים כלשונה: בעיירה שררו המולה ורוגז. העריקים סיפרו, שלא הם בלבד שבו, אלא שבדרך כלל בורחים מקרים… צריך היה לנהל פעולת הסברה מקיפה, כדי להוכיח לאוכלוסיה העמלה בעיירה, כי ענין כאן בעצלנים ועריקים ולא במצב רע כלשהו בקרים… ב־14 במאי ערכנו משפט נגד העריקים הללו בפני שופט עירוני ושני יועצים על־ידו. בית־הדין גזר על הנאשמים להחזיר למדינה את הוצאות נסיעתם לקרים".

כתבו של “עמעס” מברדיצ’ב מתאונן: “המתיישבים שחזרו מפיצים דברי־רכיל ושקרים על בירו־בידג’אן: על־כן, מצב־רוחם של העמלים היהודים אינו מרומם”. כתבות מעין זו אפשר למצוא לרוב בעתונות הייבסקית: “עמעס”, “אוקטיאבר”, “שטערן”.

ואולם, גם המתיישבים, שהגיעו מחוץ־לארץ, – לא שפר עליהם גורלם, גם מהם מיהר חלק ניכר ביותר להימלט מבירו־בידג’אן. נסתפק כאן בהבאת סיפורו של “עמעס” על קבוצת המתיישבים מלוס־אנג’לס שבקליפורניה: “כל הקבוצה כולה לא מנתה אלא 13 משפחות ו־10 בודדים”. הקבוצה הגיעה בשלוש חבורות. “עמעס” אינו מספר כמה נפשות נימנו על החבורה הראשונה – אך, ברור, שזו לא היתה נוסעים, אם כל הקבוצה כולה מנתה 13 משפחות ו־10 בודדים בלבד. ולהלן דברי “עמעס” כלשונם: “מהחבורה הראשונה חזרו לאמריקה שנים; האחד חלה, משום שלא יכול היה להסתגל לאקלים המקומי והשני אמר בפרהסיה – מוטב לעמוד בתור לקבלת צלחת מרק אצל הנשיא הובר¹, מאשר לצפות לרב־טוב הסובייטי… למוסקבה נסעה משפחה אחת… בגלל החיכוכים הפנימיים בקבוצה והתביעות ההדדיות בין הקבוצה והנהלתו של מפעל־ההתיישבות נסע למוסקבה מתיישב אחד עם בנו… מתיישב נוסף מקליפורניה, רוכל לשעבר, כותב מכתבי־רכילות ללוס־אנג’לס מהעיירה הסוציאליסטית “איקאר” על הבנייה בבירו־בידג’אן”. זהו הסיכום “כבד המשקל” של חבורת־המתיישבים הראשונה מלוס־אנג’לס.

עכשיו ממטיר, כמובן, “עמעס” אש וגפרית על העוזבים הללו: “פעולתם מזיקה לא רק בכך, שהם זורעים דמורליזציה בקרב החלק הגדול(!) והטוב(!) ביותר של המתיישבים, שהגיעו אלינו מחוץ־לארץ, אלא גם בזה, שהם שולחים מכתבי־רכילות לחוץ־לארץ”. העיתון טוען כנגד אלה, המאמינים למכתבי־הרכילות והמנצלים אותם. אך, לגבי איגרות־הדיבה מארץ־ישראל – שאני.

כשמדובר בבירו־בידג’אן, מבין “עמעס”: “מדי שנה בשנתה מצטרף לנודדים גם אחוז ידוע של בני־פסולת. הם הם הזועקים אחר־כך במקומות ההתיישבות, כי פותו ורומו, כי הטילו אסון עליהם, הורידום ממקומות־עבודה קבועים, הבטיחו להם הררי־זהב וכדומה…” הגיעו הדברים לכך, שמחתימים את המתיישבים על טופסי “אזהרה”, שנאמר בהם, כי “הוזהרו”, שאין כל ערובה למתן עבודה במקצועם הם, והוסברו להם הקשיים העומדים בפניהם"; ועם־זאת מעיד “עמעס”, שגם החתמה זו “לא מנעה מסחטנים, בטלנים ופוחזים להפוך שם עולמות”…

האומנם מניחים הייבסקים, שלארץ־ישראל לא יוכלו כלל להיקלע אנשי־פסולת, “ההופכים אחר כך עולמות, שרומו ושהוטל עליהם אסון”; כל־שכן כשחלוקת הסרטיפיקטים על ידי ההסתדרות הציונית מעניקה זכויות־יתר לאלמנטים בורגניים וזעיר־בורגניים – וחוסמת את הדרך בפני פרוליטארים?

במקום אחד כותב “עמעס”: “יש לקחת בחשבון, שבין הנודדים נמצאים אנשים רבים, בעלי קפריסות ותביעות, ולצערנו גם כאלה שאינם רוצים כלל לעבוד. יש אנשים, המנצלים את כספו של “געזערד” לעריכת טיולים לסאכאלין וקאמצ’קטה. לדידם משמשת טיכונקה, שבמרכזה של בירו־בידג’אן, נקודת־מעבר טובה או בסיס להשגת כמה רובל להוצאת הדרך. יש גם הרפתקנים, המשתוקקים לחווית בלתי־שגורות. קוסמים להם האקלים, המרחק, האנשים; ברם, טיפוסים אלה שונאים עמל ומתרצים את בטלתם באמתלאות־שווא”.

לאחר שייתמו ירחי־הדבש ונשפי־קבלת־הפנים, – איך עתיד “עמעס” להגדיר את סוגם של האנשים, שהאוניה הסובייטית הביאתם מחופה של ארץ־ישראל? בגליונות ספורים של “עמעס” אנו מוצאים את שלל שמות־התואר הבאים, שבהם כיבד העתון את החוזרים מבירו־בידג’אן: הרפתקנים, מנוולים, עצלנים, פוחזים נוכלים וכהנה וכהנה. והרי רבים מהם קורצו מאותו חומר של אנשי פק"פ בארץ־ישראל, שמבין שורותיהם, בעיקר גוייסו, הנוסעים מארץ־ישראל לבירו־בידג’אן.

“בן־טובים עם ממחטה צחורה”

אפשר למלא כרכים שלמים בקטעים שמתוך העיתונות היהודית הסובייטית על העוזבים את שטחי ההתיישבות היהודיים, על טענותיהם הם ועל הטענות כלפיהם. לא רק את בירו־בידג’אן – גם את קרים, שבה האקלים ושאר התנאים נוחים ביותר, פקדה העזיבה המקיפה, שכמותה לא ידעה ארץ־ישראל מעודה. ברם, הייבסקים ממשיכים להעלות גרת־הסברה, לאמור – אין העזיבה הגדולה מוכיחה כלל ועיקר את כשלונה החרוץ של ההתיישבות היהודית בקרים או בבירו־בידג’אן.

לא נכביר יותר בקטעים מתוך העתונות הסובייטית. הקטעים, שהובאו עד עכשיו דיים בהחלט כדי להוכיח, מה מגוחכים הייבסקים, המתיימרים להנות מעזיבתה של ארץ־ישראל, – נוכח כל המתרחש, מדי יום ביומו, בבירו־בידג’אן ובקרים. נסתפק רק בעוד מעשה מגוחך, השייך במישרין לענין, שבו אנו דנים.

בפאריס קיים עלון ייבסקי עלוב, המתפרנס מהעלאת־הגירה של המאכלים המתבשלים במטבחים ייבסקים גדולים יותר. עלון זה העתיק לאחרונה שני מאמרים מכתבי־עת ייבסקים אחרים; ואולם, העורך כרכם באופן כזה, שראוי במפורש להעמידם לדין ייבסקי בעוון חבלנות, על ששם ללעג ולקלס את כל החבורה הייסבקית. אותו עורך “חכם ונבון” הדפיס באותו עמוד שני מאמרים: מזה – כתב־פלסתר של סופר ייבסקי אמריקאי פ. נוביק בשם “מקבוצות לבירו־בידג’אן”, ומתחת לקו – את מאמרה של גינה מדם² בשם “בן־טובים עם ממחטה צחורה” בבירו־בידג’אן" וכותרת־משנה: “תשובה לכתבי־פלסתר החדשים ביותר בדבר בירו־בידג’אן שהופיע בעתונות הבורגנית”.

והנה מאמרה של גינה מדם משמש תשובה מזהירה וניצחת על “כתבי־הפלסתר החדשים ביותר” של העתונות הייבסקית בדבר ארץ־ישראל, תשובה מצויינת לכתב־הפלסתר של נוביק, הנדפס באותו עמוד של העתון, מעל לקו. אותר “דר־מעלה” מספר על הצרות בקבוצות. למותר להשיב לשקריו, שכן אין בו משפט ללא שקר. הוא מתענג על “יחסם הציני” של “החלוצים לשעבר” ש"התאכזבו": “באה חלוצה־גימנזיסטית או סטודנטית מבית בורגני “לבנות את הארץ” גרסה חצץ, קדחה והתאכזבה”. נוביק מסתמך רק על דבריהם של אלה “מי שהיו”.

עונה לנוביק בת־קול מאותו עמוד של עתון, “דרת־מטה”, גינה מדם פותחת את סיפורה של “המערכה לדחיקת רגליו של הצבי ולעקירת עצי־היוכטה, לבניית כבישים למכונות ובתי־לבנים למגורים”. אגב־אורחא: בהחלטתו על מאורעות הדמים בארץ־ישראל באבגוסט 1929 מנה הקומאינטרן בין שאר חטאיו של הישוב היהודי, גם את חטא הכבישים למעבר המכוניות, שבעטיים נשלל מהבדואים “תפקידם הסוציאלי כשומריהם של דרכי־השיירות”… מה פשר נשאו הגמלים חן בעיני הקומאינטרן יותר מהצבאים, שאת רגליהם מצווה לדחוק? לקומאינטרן פתרונים. אך, נחזור לסיפורה של גינה מדם.

“בשנה הרביעית לבנייתה של בירו־בידג’אן בין ים, נהר וטייגה (ביצה), בין גבעות חול ובוץ באביב; בתקופה שבה מכניסים לשטחי הביצה רדיו, טלפון, מברקים, מכונות־חפירה, בתים מוכנים; בעת שרצון אנוש מתחיל לפעול בחשכת היער הקדמון, בין אלפי השנים, ומכניס לשם רכבות וטכניקה, – הגיע לעבודה בבירו־בידג’אן סטודנט אמריקאי מאוניברסיטת קולומביה”. ובדיוק כסיפורו של “דר־מעלה” על חלוצה־גימנזיסטית – מסיימת גם גינה מדם, “דרת־המטה”, את סיפורה היא: “הכל היה חדש וקשה… לפתע פתאום התבקע הכל… התאכזב”… הסטודנט לא עמד במבחנה של בירו־בידג’אן כשם שהסטודנטית לא עמדה במבחן באותה קבוצה שבארץ־ישראל. הסטודנט חזר לניו־יורק ופנה אל העתון “פארווערטס” “למכור את צרתם וסיבלם של יוצאי אמריקה וחבריו לדעה”, שנשארו בבירו־בידג’אן.

גינה מדם הביעה את בטחונה, ש"הציבוריות הפרוליטארית כולה תוקיע בבוז את המכשיל רודף־התכלית והנוחות החומרית כשהוא עוטה מסווה פרוליטארי, אותו ברנש, שהמיר בכסף את העבודה הקשה הנלהבת של ייבוש ביצות וטיוב הקרקע" ומספק תמורת שלמונים חומר “נגד עבודת הבנייה היהודית, המבוצעת בהוד־שבגבורה בקרים ובבירו־בידג’אן”…

דברים שלא יסולאו בפז! אולם מחקו נא במאמרה של מדם את המלה “בירו־בידג’אן” ושבצו במקומה את “ארץ־ישראל”, – והרי לכם תשובה ניצחת לכתבי־הפלסתר של הנוביקים למיניהם, מדושני־העונג מיחסם הציני של “חלוצים מאוכזבים”, המשימים עצמם אינם מבינים “שלא כל אחד נולד להיות חלוץ בארץ חדשה”, שלא כל אחד יוכל לעמוד במבחן “עבודה נלהבת קשה של ייבוש ביצות וטיוב קרקע”, כי “בכל תנועת נדידה והקמת ישובים חדשים ישנו אחוז ידוע של חוזרים”.

אכן, זכינו גם זכינו היום: בשעה שנלחמים אנו בהסתתם של הייבסקים נגד הציונות – דיינו לדפדף בכתוב על ידיהם הם בענין בירו־בידג’אן. אמנם כן, זהו מקל־חובלים בעל שני קצוות: הייבסקים שואפים לנצל את בירו־בידג’אן במלחמתם נגד הציונות – ובסופו־של־דבר הויה בירו־בידג’אן ל"גוי־השבת" של הציונות.

“מינשר” העריקים

ובכן, במידה ש"יציאת ארץ־ישראל" נועדה להוכיח את פשיטת־רגלה של ההתיישבות היהודית בארץ – היא נכשלה. הירידה אינה מוכיחה ולא־כלום. זוהי הרפתקה בלתי־אחראית ונגד־מהפכנית. במפורש: נגד־מהפכנית. דיינו אם נקרא את ה"מינשר", שפורסם על ידי קבוצת היורדים (כלומר, שפק"פ הוציאה לאור בשמה של אותה קבוצה), המופנה אל פועלי ארץ־ישראל. לא לעתים קרובות, אפשר למצוא תעודה כזאת, שבחוץ צבעה אדום אך – תוכה שחור כזפת. על־שום־מה עוזבים הם את הארץ?

ל"מצב החומרי הקשה" מקדישים הם רק שורות ספורות. הם יודעים, שבזאת לא ישכנעו. זה היה שרות־דוב לברית־המועצות והזרמת־מים על טחנתה של הבורגנות היהודית, לו העלו את הוויכוח על פסי הצד החומרי, לאמור – באיזו ארץ חי כיום הפועל היהודי חומרית יותר טוב, בבירו־בידג’אן או בארץ־ישראל?

ב"עמעס" המוסקבאי אפשר לקרוא לא מעט תאורים על התנאים הקשים ללא־שיעור, בהם נאלצים לחיות המתיישבים בבירו־בידג’אן. הנה קטע קצר מתוך דין־וחשבון של משלחת מטעם פועלי לנינגראד: “ראינו את המתיישבים, העובדים ביום חורף בבגדים קרועים ויחפים־למחצה בחטיבת עצים ובהקמת בתים בבירו־בידג’אן”… “בטיכונקה (בירת בירו־בידג’אן) נשארו רובם של הפועלים ללא ארוחת־צהרים”… “המתיישבים מצטופפים בשני צריפים, המשוללים כל נוחיות אלמנטארית ביותר, כגון: דוד למי־רותחין”. שלא לדבר על האקלים, ביצות וסוגי יתושים, היורדים לחייהם של בני־אדם ובהמות. אם היורדים מארץ־ישראל מצפים, שכבר כיום יזכו בבירו־בידג’אן לחיים חומריים קלים יותר וטובים, חבל על־דמי נסיעתם. הם יתאכזבו שם חיש־מהר.

ובכן, נשארים הנימוקים המדיניים לעזיבתם, הם הגיעו לכלל הכרה, “שהקריבו את שנות נעוריהם למען ענינים מעמדיים זרים”… “הפועל היהודי הוא כאן ככובש זר”… הוא “כלי־שרת נגד ההמונים הערבים”, וכו' וכו', לפי הפזמון הידוע היטב. נניח, כי ההאשמות המוטלות על־ידיהם על מעמד הפועלים היהודי כולו בארץ־ישראל ודבריהם הם על התפקיד שהם ממלאים בארץ – כ"כובשים זרים" – נכונים הם. ובכן, מה המסקנה? כלום, יש בה ביריקה זו, שהם יורקים בפני עצמם, כדי לכפר על עברם הריאקציוני ולהכשיר את מנוסתם “המהפכנית”?

ב"מינשרם" מקשים העריקים קושיות אחדות: “הייתכן שיחרורו של עם אחד על חשבון דיכויו הלאומי של עם שני? התיתכן שותפות־ענינים בין הפועל היהודי והבורגני היהודי?” תשובתם: “כל פועל ישר בעל הכרה ישיב: לאו!” הנה, סוף סוף הדברים מובנים ומחוורים. ניחא, מוטב שיתחוורו במאוחר מאשר לעולם לא. אך, הם ממשיכים את דבריהם במסקנה משונה זו: “זו הסיבה לעזיבתנו את הארץ ולנסיעתנו לברית־המועצות”. כדברי הפתגם העממי: פתח ב"מי שברך" – וסיים ב"אל מלא רחמים"…

אם אחרי־ככלות־הכל נוכחו לדעת, שאינה קיימת שותפות־ענינים בין הפועל היהודי והבורגני היהודי, – שמא יש להסיק מכאן, ששומה לפתוח במאבק נגד הבורגנות היהודית? ברם, צאו וראו עד כמה גדולה “מהפכניותם” של הברנשים דנן – הם ממש “מתנקמים” בבורגנות זו… הם אורזים במזוודותיהם את הלבנים, כלי־המיטה בתוספת “הכרתם המעמדית” שזה עתה נתבקעה מקליפתה… ומסתלקים.

“לא ייתכן שחרורו הלאומי של עם אחד על חשבון דיכויו הלאומי של עם שני”. – אמת ויציב! שמא הגיעה איפוא, העת לקנח משפתותיהם את החלב הבורגני־הציוני ולחדול מלהציג עם מול עם, כפי שנוהגים הם גם ברכוזם, – ולחשל כאן בארץ את חזית הסולידאריות הבינלאומית, את חזיתם המשותפת של המדוכאים שבקרב שני העמים נגד מדכאיהם, שבקרב שני העמים? שמא הגיע העת להמיר את הר־הגעש של שנאה לאומנית (שפק"פ מוסיפה לו חומר־דלק כהנה וכהנה) להר־געש של מלחמה סוציאליסטית מהפכנית? אולם ה"מהפכנים" דנן – דרך קלה יותר להם: להימלט על נפשם…

“אי־אפשר לבנות ארץ־ישראל סוציאליסטית במסגרת המישטר הקפיטאליסטי”. – אמת ויציב! היש להסיק מהנחה זו, שלא תיתכן כלל הקמת ארץ־ישראל סוציאליסטית? או, שמא שומה להילחם כאן בקפיטאליזם, כדי לאפשר הקמתה של ארץ סוציאליסטית?

הרי לכם איש פק"פ תוכו כברו: הגיע ארצה מלא כרימון תורת “האחדות הלאומית” ותורת “שותפות־הענינים בין שכבות־העם נטול־המעמדות”, אחוז התלהבות ל"כיבוש העבודה", משרת באמת ענינים מעמדיים זרים וחולם על בניית סוציאליזם בחסותה של הבורגנות היהודית. המציאות הקשה ניפצה את אשליותיו לרסיסים. העבודה אינה מין ספורט לאומי, כפי שתאר לעצמו, בהיותו סמוך על שולחן אביו. בעבודה אין עוסקים “אגב־אורחא”, בין ריקוד “הורה” אחד למשנהו, היא גם איננה מין “שרות־עבודה מתנדב”, שלאחריו מגיע תורה של “ההתיישבות” וכל אחד זוכה למשק עצמאי “תחת גפנו ותאנתו”. העבודה היא עמל יום־יומי אפור למען פת לחם. והסיכוי הוא… להישאר פרוליטארי. האיש חש את טעמו של הניצול ואי־הצדק החברתי. והמנצל אינו אלא “אחיו”, “היהודי הלאומי”, שיחד אתו בגולה מכר שקלים ושר “התקווה”. אין ספק, זהו זיעזוע עמוק בשביל החלוץ התמים.

ברם, הפועל המהפכני, בעל־ההכרה, חש מילדותו את עולו של הניצול הקפיטאליסטי, הוא חונך על ידי הסתדרותו המדינית לקראת מאבק־פרוליטארי, על כן איננו מופתע בעלותו ארצה. הוא יודע, שגם כאן צפויה לו עבודה קשה, שבפניו רק דרך אחת – דרך המאבק המעמדי המאורגן, מאבק נותן טעם ומגיה אור על ידי העמל האפורים. הוא יודע, ששיחרורו הוא יחול דרך שיחרורו של המעמד כולו. הוא נמשך ארצה לא בגלל האשליה של “משטר צדק”, שיקום כביכול “ללא מלחמה”, על ידי פנייה ליושרה ולמצפנה של הבורגנות “שלנו”. לו קוסמים דווקא סיכויי־המאבק של מעמד פועלים יהודים נורמלי, שבזכות המקום שכבש לעצמו במערך־הייצור של הארץ, – עתיד לתפוש מקום מכובד, כשווה בין שווים, בחזית הפרוליטארית הבינלאומית הנלחמת למען הסוציאליזם.

ואולם, אותם “בני־טובים” זעיר־בורגניים, חזו עצמם חזות אחרת לחלוטין. הם ראו את עתידם האינדיבידואלי בארץ־ישראל בצבעים ורודים כל־כך. אך רובם נתחשלו תחת הולם קורנסם של החיים החדשים: הם היו לפועלים, ובמרוצת־הזמן יהיו גם לפועלים לוחמים, פרוליטארים בעלי־ההכרה. מיעוט מבוטל מהם מתאכזב ונשאר זעיר־בורגני כמקודם: אפילו גרד יגרדו וקרצף יקרצפו מעצמם את צבעי התכלת־לבן ויחליפום באדום: מיעוט זה אינו נהייה מהפכני – כל־כולו רכרוכיות זעיר־בורגנית ומנטליות של “בני־טובים”; מיעוט זה עוין את הציונות, לא משום היותו קומוניסט, אלא משום שהוא שונא את ארץ־ישראל, שהכבידה עליו את ידה, משום שלא עמד בו הכוח לעמוד בתלאותיה, משום שכחלוש־אופי נשבר ולא נתחשל תחת הולם־המציאות. הוא רואה עצמו כקומוניסט, כביכול. הוא מפרפר ומתיז רוקו על כל אשר סגד לו רק אתמול.

לפני למעלה מחצי־יובל שנים הדגיש בר בורוכוב את אותם קווי־האופי של הזעיר־בורגני הנעשה פרוליטרי: “פסיכולוגיה בלתי־יציבה, פוסחת על שתי הסעיפים, דהיינו – אנארכיה; מחשבה בלתי־ברורה ומתמוטטת: נטיה לתהפוכות מהירות ומפתיעות, לעתים קרובות; “התחכמות” פתאומית במקום התפתחות הדרגתית עיקבית: כשרון להסתייג במהירות ולא־נקיפת מצפון ממושכלותיו הקודמים וללא התלבטות לירוק בפני אליליו הקודמים ולשורפם – אלו הן תכונותיהם הפסיכולוגית של ההמונים הנעשים פרולטרים…” (“הפלטפורמה שלנו”).

“אזלת ידם האומללה של ההמונים הנעשים פרוליטארים ותלותם בבורגנות” (בר בורוכוב) – גרמה קודם־לכן לקואליציה של הזעיר־בורגני עם הבורגנות היהודית. כיום, משגבר כעסו עליה, הריהו מוכן ומזומן לכרות ברית עם הבורגנות הערבית. אך, כיוון שנתקל בסירובה של זו – הרי, גם ללא בקשתה, הוא דוחף את מרכבתה. אין לו אורך־נשימה למאבק מעמדי פרוליטארי ממושך וקשה. על כן, מעדיף הוא להפליג עם “מהפכנותו” לארץ, שבה זכו כבר אחרים במלחמה לשלטון־הפועלים. אין לו אף שמץ אמונה במעמד־הפועלים היהודי. על־כן בורח הוא לבירו־בידג’אן.

ואלה דברי ה"מינשר": “אנו מאמינים, כי נצליח בעזרתם של 160 מיליון אחינו־למעמד, בחסותו של שלטון הפועלים…” אכן, אלה אינם לזעיר־בורגני הנעשה פרולטרי משענת במלחמתו של מעמד הפועלים כאן, בארץ, אלא – אמצעי להשתמט ולהיפטר ממלחמה זו. בשביל רכרוכיות זעיר־בורגנות אלו אין זה ענין להילחם דווקא בארץ, שבה עומדים הפועלים בראשיתו של המאבק המעמדי. הללו מורים דרך חדשה לפרוליטריון, “מציון תצא תורה”: במקום מיתרס – כרטיס־אוניה. הרי זו ממש “קפיצת־דרך” עצומה בין ריאקציה וקפיטאליזם מזה ובין שלטון־פועלים וסוציאליזם מזה: משך־זמנה כמשך־זמן־מהלכה של האוניה הסובייטית מיפו לנמל אודיסה…

אכן, מיעוט חלש ועלוב יכול לערוק מהמערכה – ואולם מעמד־פועלים כולו אי־אפשר לו לערוק. ציבור־הפועלים בארץ־ישראל ישתרש ויעמיק בארץ, יגדל ויאדיר. ובכן, מה ערכה של תעמולת־העריקים, לו היתה צפויה להם הצלחה? הרי הם אינם אומרים: תשמש־נא מלחמתו של הפרוליטריון הרוסי מופת לנו – נלחם כאן כפי שנלחם הוא שם; נעלה גם כאן על דרך מלחמת־המעמדות ללא־פשרות, נעקור גם כאן את שורשי האופורטוניזם משורות הפועלים, נחשל גם כאן את הסולידריות הפרוליטארית הבינלאומית. לא, הם עומדים על שלהם: “איננו רוצים לשרת עניני מעמד זר”, ועל־כן – עוזבים אנו את הארץ. פירוש הדבר: אם אינכם עוזבים את הארץ, הרי תאלצו לשרת ענינים מעמדיים זרים. אין כל אפשרות לנהל כאן מלחמה למען הסוציאליזם; כאן הכרחית האחדות בין הפועל היהודי והבורגני היהודי. כאן תישאר התהום בין הפועל היהודי והערבי.

כלום אין זו תעמולה חשוכה, ריאקציונית ונגד־מהפכנית?

ולבסוף, בפני הפועלים והמוני־העם היהודי שמחוץ לגבולות ארץ־ישראל, ניצבת השאלה בכל־חומרתה: הרשאי איש־עמל יהודי ישר, שעד־עכשיו תמך בחברה לעזרת ההתיישבות היהודית בברית־המועצות “געזערד”, אך אינו חדור שנאת־ציון ייבסקית, – הרשאי הוא להמשיך בתמיכה זו?

מעולם לא ראינו בהתיישבות היהודית שבברית־המועצות בת־תחרות להתיישבות היהודית בארץ־ישראל. ברכנוה באמת־ובתום. היה זמן, שחברת “געזערד” טענה, ולו רק מבחינה רשמית בלבד, שאינה מתכוונת להילחם בציונות. הדבר נקבע בהחלטה מיוחדת של ועידת “געזערד”. אותה הכרזה נמסרה מפי שליחי החברה, החל באנשי ייבסקציה מובהקים וגמור בסופר העברי ראובן בריינין.

לאחר־מכן נשתנה המצב. ועידה שניה של “געזערד” ביטלה רשמית את ההחלטה שלא להילחם בארץ־ישראל. החברה פתחה בהסתה נגד ארץ־ישראל, ועכשיו נתנה יד להרפתקה ה"מהפכנית": הסעת קומץ יהודים מהארץ לבירו־בידג’אן, סיוע לעזיבת הארץ, שבה עולה ומשגשג מעמד הפועלים היהודי, שבה הוא כובש עמדות איתנות בכל ענפי המשק, שבה הוא רוכש קרקע תחת רגליו וצופה בטוחות לקראת סיכויים היסטוריים רחבים בעתיד.

“פעולת־הנדידה” מארץ־ישראל לבירו־בידג’אן אינה אלא חוליה אחת בשרשרת המזימות הייבסקיות נגד הישוב היהודי העובד בארץ, כגון: הסתה לפרעות המתנהלת ע"י פק"פ. מי שאינו חדור כמוהם איבה למעמד־הפועלים היהודי בארץ־ישראל ולהישגיו – אל יושיט יד, במישרין או בעקיפין, למעשי חבלה אלה.

מתוך חוברת: “מ’אנטלזיפט” פון ארץ־ישראל, מען “לויפט” קיין בירא־בידושאן… הוצאת “האמער” (פטיש), תל־אביב, 1932.

במלחמתם לשלטון־עצמי יהודי־פרוליטארי ברוסיה המועצתית העלו פועלי־ציון את הסיסמה של ועידות־הפועלים־היהודים. ועידות אלו נועדו לארגן את פעולתם העצמית של המוני־הפועלים הרחבים, לרכז את תשומת־לבם בצרכיהם המיוחדים ולעורר את יוזמתם העצמית לסיפוקם של הצרכים הללו. הוועידות הללו צריכות לשמש חוליות מקשרות בין החטיבות היהודיות במועצות־הפועלים הכלליות ובין ההמונים הרחבים – לבל תישארנה חטיבות אלו כאברים מנותקים, אלא תהיינה מוסדות חיים, היונקים ממערבה חייהם והווייתם של ההמונים עצמם.

דינה של סיסמה זו היה כדין שאר סיסמותיהם. תחילה הסתייגה ממנה הייבסקציה, לא רצתה לשמוע על אפיקורסות מעין זו; אולם, אט־אט נתקרב אליה; ולבסוף אף החלה, היא עצמה, להגשימה, הייבסקציה נוכחה לדעת, כי החטיבות היהודיות במועצות הפועלים אינן אלא מוסדות יגעים ללא שמץ של רוח־חיים; לפיכך נאלצה – בסופו־של־דבר – לחפש את המגע עם השכבות הרחבת של הפועלים היהודים. בקצרה, הייבסקציה החלה לכנס ועידות בלתי־מפלגתיות של פועלים יהודים.

אולם משניגשה הייבסקציה למפעל כלשהו, – חזקה עליה שתיכשל. המהפכנים – לפי האימרה הידועה – הנם מיילדיה של ההיסטוריה. ואילו המיילדים בבית־מדרשה של הייבסקציה – אינם אלא מנתחים לא־יוצלחים. משניגשים הם להוציא את הוולד לאווירו־של־עולם, – חזקה עליו, שייוולד בעל־מום. כדבר הזה ממש אירע לוועידות הפועלים היהודים. משניגשה הייבסקציה להגשים את הסיסמה, הלכה למעשה, נפח המפעל את נשמתו. לסדר־יומן של הוועידות נגזר שלא להעלות שאלות ממשיות וחיוניות, הבעיות הכלכליות הוכרזו כמוקצות מחמת טרפה. הוועידות כונסו לשם תעמולה גרידא. השאלות הראשיות, שהוצגו בסדר־היום היו: המצב המדיני והייחס אל המפלגות היהודיות. אך, כפרפראות לתפריט הוגשה לבסוף הפעולה־התרבותית. הוועידות לא בחרו בשום מוסדות מבצעים; הצירים נאלצו להסתפק בשמיעת דרשות־פיגול על “פועלי־ציון” וה"בונד" (זכרונו לברכה¹, שכן אותה שעה גידפו גם אותו).

לפעמים פרצו הוועידות את מסגרת מיטת־הסדום, שהוצבה על ידי הייבסקציה, – ובאורח סטיכי החלו לעסוק בשאלות, שהחיים עצמם העלון. אכן, מביש הדבר – ומעציב לספר, – כי לא פעם פוזרו ועידות “קשות־עורף” אלו. אחרי־ככלות־הכל, הייבסקציה יעדה אותן להיות אספות־תעמולה… ותו לא. “המהפכנים־המשוכללים” שכחו, כי ההבדל בין אלה, הצועדים תחת דגלו של האינטרנציונל השלישי והצללים הנגררים אחרי־השני, הוא – כהבדל בין מעשים לדיבורים. פועלי־ציון התכוונו לקרוא את ועידות הפועלים לשם מעשים, אך הייבסקציה חפצה להטביען במבול של מילים.

והתוצאה מהי? “נאקאנונייה” (בטרם), בטאונה של המפלגה היהודית הקומוניסטית “פועלי־ציון” ברוסיה המועצתית, כותב: הוועידות מתכנסות, אך – אינן מורישות שום דבר של ממש. הייבסקציה ב"פעילותה"־כי־גדולה ממירה את הוועידות למוסדות שתוקים ומשותקים. במקום שתהיינה גורם פעיל, בעל תנופה ויזמה, מהוות הוועידות גורם סביל, שנועד ‘לשמוע אינפורמציה’. מה פלא, שההמונים חדלו להתענין בוועידות אלה. במקום פעילות עצמית – גברה האדישות.

האומנם שוב “ביקורת זידונית” של פועלי־ציון? אדרבה, הקשיבו נא לדבריו של אחד מראשי דוברי ומנהיגיה של הייבסקציה, החבר מרז’ין² בכבודו ובעצמו: “אחד התנאים הראשיים לפעולה נכונה ורבת־הצלחה של החטיבות היהודיות שליד מועצת־הפועלים, הוא – המגע ההדוק בינן ובין ההמונים העובדים של האוכלוסיה היהודית. תפקיד גדול בשטח זה מילאו ועדי־הפועלים הבלתי־מפלגתיים. אכן, מנסיונן של הוועידות הוכח, שהן פירסמו ברבים – בקרב האוכלוסיה היהודית – את מדיניותו של שלטון־המועצות בכללה ואת פעולתו למען סיפוק צרכיה של האוכלוסיה העובדת היהודית בפרט… לעומת ועידות הפועלים הכלליות, המשמשות מקורות שמהם נשאבים עסקנים למוסדותיהן של מועצת־הפועלים, המעוררות את יוזמתן ופעולתן העצמית של ההמונים – הרי וועידות־הפועלים היהודיות לרוב לא שימשו אלא לשם תעמולה בלבד”.

הדברים ברורים ומפורשים: הוועידות של הפועלים היהודים לא עוררו את היוזמה והפעולה העצמית. ומנהיגה של הייבסקציה מודה כבר אף הוא, שזהו חסרונן. די להיזכר בביקורתם של פועלי־ציון בענין זה, זמן ניכר לפני שמרז’ין הואיל להגיע לכלל אותה דעה, – כדי להיווכח עד כמה מפגרת המחשבה הייבסקית. מוכרחים, איפוא, לחפש מוצא. והדבר הזה אינו קל מכל־וכל. פועלי־יון התוו את הדרך הישרה, ואילו הייבסקציה – כדרכה – תועה ונפתלת בשבילים צדדיים.

והרי הצעתה של הייבסקציה: על סמך נסיונן של ועידות הפועלים הבלתי־מפלגתיות הכלליות, ועד כמה שיהיה צורך בכך, יש לבחור בועידות הפועלים היהודים ועדות זמניות. בהתאם לצרכי הזמן תעסוקנה הוועידות הזמניות בתפקידים כגון אלה א) סיוע בסידור גל הפליטים מחוסרי־הבית נפגעי־הפרעות; ב) החזרת הפליטים למקומות־מגוריהם; ג) העברתם של המוני יהודים עובדים לעבודות חקלאיות עונתיות בשדות, גני־ירקות ובגידול של צמחי־תעשיה; ד) העברתם של המוני יהודים עובדים למפעלים תעשייתיים וחקלאיים, העשוים למלא תפקיד חיובי בהעברתם של המוני יהודים לעבודה פרודוקטיבית. בהתאם לצרכי הזמן אפשר לבחור גם וועדות אחרות לשם ביצוע תפקידים ממשיים.

עלינו להודות: הפעם אין זה תחליף ייבסקי רגיל. – כאן מתפשט ועולה ריחו המוכר של משהו אחר; אין זו אלא השקפה פועלי־ציונית חיה ורוטטת. אמנם, מדובר בתוכניתה של הייבסקציה על “צורכי הרגע”. הפירוש הוא, בלשונה של הייבסקציה, חיי־שעה ללא סיכויים רחבים ומרחיקי־לכת. זהו כבר בושם מסוג אחר, בושמו של הסוציאליזם־למחצה, הזעיר־בורגני, ושל הצדקה־למחצה של הוועדים־הציבוריים לעזרת פליטים, שפעלו בראשית מלחמת־העולם ברוסיה. עם־זאת, חלילה לנו לשכוח את הסעיף הרביעי שבתוכנית המוצעת על ידי הייבסקציה. זהו תיקון חשוב ביותר. בסעיף מדובר על פעולה רחבה להעברתם של היהודים לעבודה פרודוקטיבית, שתעלה על סדר־יומן של ועידות הפועלים הבלתי־מפלגתיות. ובכן לא יהיה עוד צורך בהברחת שאלות לסדר־היום בדבר מצבם הכלכלי של ההמונים היהודים. הוועידות תעסוקנה במדיניותנו הכלכלית, הן תחדלנה מלעסוק רק בדיונים על המצב המדיני ו"התרבות הצרופה", הן תתייצבנה על קרקע המציאות החיה, שממנה צומחת התרבות.

כמה נלחמו חברינו ברוסיה. בוועידות הבלתי־מפלגתיות ומחוצה להן למען תוכנית רחבה, המקיפה את כל צרכיהם של ההמונים היהודים! כמה השתמשה הייבסקציה במלחמתה בנו לרעה בשמה המפורש (רק"פ, המפלגה הקומוניסטית הכל־רוסית) ועכשיו… קשה ממש להאמין! – על דברי אפיקורסות אלה מרז’ין בכבודו ובעצמו. ותוכלו לקרוא את הדברים, שחור־על־גבי־לבן, בגליון 11 של בטאון הקומיסריון לעניני הלאומים “ז’יזן נאציונלנוסטיי” (חיי הלאומים).

אך… – ובלי “אך” הן לא תתקדם הייבסקציה – מעיר מרז’ין: הוועדות הזמניות תשתמשנה במנגנון החטיבות היהודיות, שליד מועצות הפועלים; חלילה להן, מהקים מנגנון משלהן. אבל חסר עוד דבר נכבד: אין כל הוראה, כיצד יפקחו ההמונים הרחבים על הוועדות־הזמניות. הפיקוח אפשרי רק אם הוועידות תתכנסנה לעתים מזומנות והוועדות תחוייבנה למסור להן דין־וחשבון. חסרות הצורות המשפטיות, שתהפוכנה את המשאלות החסודות לגורמי כוח, שיפעלו בחיים בכיוון מסויים, לא במקרה אלא לשם תכלית קבועה מראש; חסרות ההוראות, שתמנענה שרירות־לב ופירושים כעולה־על־רוחם של המבצעים.

הסיבה לחסרונם של כל הדברים הללו מובנת־מאליה. מאותה סיבה עצמה מדגישה התוכנית, לעתים כה קרובות, כי הוועדות הן זמניות בלבד; אילו נמנעה האפשרות לפזרן בכל עת, אילו נקבעה צורתן המשפטית ואחריותן בפני ההמונים, אילו הוקם מנגנון משלהן, – הרי היה קם ומתגבש כבר שלטון־עצמי יהודי־לאומי־פרוליטארי, בעל סמכות רחבה. ואולם, גם הפעם לא יכלה הייבסקציה להשתחרר מהאופורטוניזם המיוחד לה, אף־על־פי שצעדה צעד קדימה. מתיבתו של מרז’ין עפה יונה חדשה, בעלת כנפים מקוצצות, ואולם כנפיה תגדלנה והיא תרחיק עוף. ועידות הפועלים היהודים תקבלנה תוכן ממשי, וכתוצאה מכך – תכונסנה חוץ מוועידות המקומיות גם ועידות מחוזיות; ובהמשך־הזמן, תכונס בהכרח ועידת פועלים יהודית כולרוסית. מי שמציג לעצמו תפקידים של בניה כלכלית – על־כורחו חייב לנטוש את תחומה של העיירה הבודדת, ולעבד תוכנית בקנה־מידה ממלכתי. לאט־לאט תשגנה הוועדות הזמניות את חוקת־יסוד משלהן, הן תהיינה למוסדות האבטונומיה היהודית־פרוליטארית.

לאחר־מעשה יענה מרז’ין בעל־כורחו “אמן”! הוא עצמו יסמוך ידיו על היצירה, שהחיים יצרוה נגד רצונו, ו"ינציח" בדרך זו את שמו. הייבסקציה מתעקשת, קוצפת, חורקת שיניה, שעה שהחיים גוזרים עליה לצעוד צעד אחד קדימה, – אך בעל־כורחה היא זוחלת ומתקדמת. החיים פוסעים פסיעה גסה – הייבסקציה מזדנבת אחריהם לאיטה; היא נעה בקושי; אך, בסופו של דבר, זוחלת ומתקדמת!