בגן ציפורה. גן חובה. זמן רב עבר מאז ארוחת עשר והפרוסות המרוחות בממרח שוקולד. אולי שעה שלמה. כבר צהריים, והשמש כאן, למרות הצל, חמה יותר מאשר בשביל ובשדה. ציפורה עסוקה כל הזמן ואנחנו יושבים לבדנו בארגז החול תחת האלון הגדול הזקן, דוביק ושאוליק ואני, ובצד השני של העץ – רזי ואורנה שוורץ. בכלל לא נעים לשחק כאן. החול מלוכלך ואין בו טיפת לחלוחית ולכן אי אפשר לבנות בו כלום. ריח רע יש כאן, מן העץ ומן החול. אין חשק לשחק בכלל. אני יושב על שפת הבטון של ארגז החול, מביט בצדפים שגלו מן הים, יבשים, שבורים, ובנייר מסטיק ובעוד לכלוכים שאין להם שם, חומים, רכים־קשים, וחם, העצים משתעממים, בניין המועצה שמעבר לגדר משתעמם, הטרקטורים של פרידמן, שמאחורי בניין המועצה, הרובצים שם, מקולקלים ומחלידים, משתעממים, הגדר, גדר רשת עקומה ומחלידה, משתעממת.

פתאום באים בשביל ילדים מבית הספר; ילדים מכיתה אלף ובית, רועשים, צועקים, צוחקים. הם מתקרבים בשביל החול שליד הגן, מתקרבים אלינו, כל־כך מעניינים ורועשים. כולנו רצים אל הגדר, תוקעים עיניים ואפים בתוך המשבצות שבין חוטי הברזל המחוספסים, והילדים מבית הספר נעצרים אצלנו. איזו שמחה. הם כבר גדולים ממש – יוסי זילברשטיין, יוֹרם הירשברג ואחות של גאולה שמאוד התביישתי ממנה, ועוד ילד מ"כתריאליבקה" שהייתה שכונה של בתים קטנים ועניים מעבר לוואדי. יוסי זילברשטיין שואל: “מי צמא?” וכולנו, מאושרים מן השאלה ומן הסיכוי למים, צועקים “אני”, “אני”, ופוערים את פינו מאוד־מאוד בתוך פתחי משבצות הגדר. יוסי זילברשטיין שולף אקדח מים קטן מפלסטיק אדום ומתקרב כדי להתיז לנו מים אל תוך פינו. הוא בחר בי. אני זכיתי הראשון, לפני דוביק ולפני שאוליק ולפני רזי ולפני אורנה, אני הראשון, והוא מקרב אלי את האקדח ומתיז אל תוך פי.

מה זה? זה לא מים. זה חם. מה זה היה? זה חם, ואחר־כך מלוח, ואחר־כך נורא מלוח, ואחר־כך נורא־נורא מלוח, ואחר־כך צורב ומר ומלוח ומר ומלוח ומר, ואני אינני מבין מה זה, נדהם, אני ניתק מן הגדר, יורק את הדבר הזה, ופורץ בבכי. מה זה? מה זה היה? אוי מה זה היה?

“פיפי,” הם צווחים. “השתינו לך לתוך הפה!” מתפלצים מרוב צחוק ונסוגים ובורחים בשעטות של צחוק והילקוטים שלהם מתנדנדים על גבם ומתרחקים. דוביק רץ לקרוא לציפורה. שקט פתאום. הטעם המאוס גורם לפה להתכווץ כעל סף עיטוש. שאוליק ורזי מתקרבים אלי. אורנה מפחדת, מחבקת את העץ. “מה, הוא השתין לך לתוך הפה?” הם שואלים בלחש, בבהלה, בסקרנות. “איזה טעם יש לזה?” הם באים קרוב קרוב. “כן,” אמרתי, מתייפח עוד קצת, וטעם מר ואפור עומד ועומד בפה.

ציפורה באה ואוספת אותי אל סינורה ושמה את ידה על ראשי, ומעט־מעט, בכל רגע יותר… אני גיבור. אני מכולם, רק אני, הצצתי אל הסוד הכמוס הנורא. וממש אל תוכי, אל תוך ליבי, באה גאווה: אני הוא זה שהשתינו לו לתוך הפה, ורק אני יודע איזה טעם יש לזה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 65207 יצירות מאת 3935 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־34 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!