אמא עומדת בגינה ואני זוחל לרגליה, מנכש עשבים שוטים. אמא מסבירה: “זה יבלית, זה עשב רע. צריך ללכת אחריו בתוך האדמה, עד שהוא מתחיל.”

– למה הוא רע?

– כי הוא חזק מאוד.

– הוא הכי חזק?

– כי הוא הכי חזק הוא רע?

– כן.

– וזה?

– זה ריג’לֶה.

– הוא גם כן רע?

– כן.

– איך אנחנו יודעים שהוא רע?

– הוא לא באמת רע. רק אנחנו, שאנחנו רוצים שהצנונית והגזר יגדלו יפה, אנחנו עוקרים אותו.

– אז אם אני אגיד שהוא לא רע, אז הוא לא יהיה רע?

– כן.

אני מסתכל במבוכה בשתילי הריג’לה הירוקים, המבריקים, היפים, ואינני רוצה לעוקרם.

– אז אני אומר שהם טובים, אמא.

– טוב.

אמא עוקרת בצל של נרקיס ואומרת: “עכשיו ניקח אותו ונשכיב אותו לישון במחסן עד הסתיו, עם הבצלים של היקינטון.” רגליה יחפות על האדמה הרכה ושלשולים מבריקים וכחלחלים מבצבצים מתוכה, כוורידים הכחלחלים והדקים בקרסוליה של אמא, ואני נוגע ברגליה, מריח בקרסוליה את ריח האדמה התחוחה והקרירה בדיוק כעורה של אמא, על זרועה ועל העור הקמוט, האהוב עלי, במרפקיה.

אמא מלמדת אותי לזרוע, מובילה את אצבעותי בתוך האדמה האדומה התחוחה וחורצת איתי חריץ בתוכה, ושמה בידי זרעי צנונית ומובילה את ידי מעל החריץ לזרוע זרע ועוד זרע ועוד זרע ועוד זרע, ואז מובילה את ידי לסגור באצבעות מרפרפות־מרפרפות את החריץ. “ועכשיו הם ישכבו שם ואנחנו נשקה אותם ואז הם יתעוררו ויציצו אלינו.” וכדי לזרוע את השעועית היא מובילה את אצבעי אל תוך האדמה לעשות בה חור, ועוד חור, ובכל חור לטמון שני זרעים. “למה שניים?” – “כדי שלא יהיו לבד בחושך, ואחר־כך כשיצאו, יוכלו לעזור אחד לשני לטפס, כי שעועית היא מטפס.” אמא עודרת בכוח, אך אינה פוגעת בשורשים. אמא מביאה שתילים מן השוק שבמושבה, מהחנות הקטנה של אדון עזרתי בעל השפם השחור, שיש בה שקי זרעים וריח עז של אמוניאק שהוא דשן לדשאים ולעצים. שתילים תינוקיים של ציפורני חתול, אמנון ותמר ומנתור בסתיו, וציניות ואָסתר וקוסמוס באביב, שמורים בתוך חול רטוב וארוזים בנייר עיתון. אמא מפרידה אותם זה מזה בעדינות, לבל ייקרעו שורשיהם הדקים, ומלמדת את ידי לשתול. לחפור בור קטן, לפזר בתחתיתו מעט זבל עופות יבש ומפורר כדי שיהיה להם מה לאכול (הם רוצים לאכול את מה שמחרבנות התרנגולות של שושנה סלוֹבָטיצקי), ועליו עוד מעט עפר שלא ישרוף אותם, כי עכשיו הם עוד קטנים, ואז – לאחוז את השתיל כך שרק שורשיו ייכנסו אל החור, לכסות אותו היטב־היטב ולעשות לו צלחת־גומה מסביב להשקותו בצלחת שלו, והמים הנקווים בה חומים ובועות לבנות עליהם, והבועות נשארות, כמפית תחרה, גם לאחר שהמים נספגו.