א.    🔗

ד"ר יעקב ברנשטין־כהן נולד בקישינוב, בשנת 1859 בעשרים וששה בספטמבר. הוריו נמנו בין המתבוללים אף־על־פי שלא נקו גם מאדיקוּת. אבי המנוח, יליד קלילה (בסרביה החדשה), שלח את ידו במסחר התבואה. אמו, חטר מגזע הברנשטינים, התיחסה על משפחות רבנים ולומדים מופלגים שבגליציה. אביה היה נצר ממשפחת הגאון בעל ה"פני יהושע". דודו, טוביה שור, היה אחד היהודים הכי מלומדים שבגליציה. הוא נבחר לחבר־הכבוד במכללה הקראקאית ובסוף ימיו הנחיל את כל הונו ורכושו לביבליותיקה שעל־יד המכללה הזאת, גם דודו השני, ר. עקיבא עריק, קנה לו שם בין יהודי פוזן.

כאמור למעלה, היו הורי הד"ר ברנשטין כהן אדוקים וגם מתבוללים כאחת, אבל יד ההתבוללות היתה על העליונה, והיא פרשה את כנפיה על הנפשות הרכות שבבית הברנשטינים. כשמלאו לו, ליעקב, עשר שנים, — והוא עוד טרם ידע קרוא וכתוב בשפת עמו, — כבר הכניסוהו בד' אמותיה של הגימנסיה הממשלתית שבקישינוב. יעקב הצעיר עשה חיל רב בלמודיו ויפליא את כל מוריו בכשרונותיו המצוינים ובתפיסתו החריפה.

בשנת 1879 גמר את חק למודים בגימנסיה ויקבל אות הצטינות. באותה השנה נסע ללייפציג ונתקבל שם בתור תלמיד המכללה; הוא נמנה בין תלמידי הפילוסוף האשכנזי המפורסם וונדט. כעבור שנים אחדות עבר ברנשטין־כהן למחלקת המתימתיקה שבמכללת פטרבורג.

ובימים ההם, בימי ממשלת אלכסנדר השני, כבר נראו סימני־חלחול של המהפכה הרוסית, מפלגת ה"נרודובולצים" כבשה עמדה אחרי עמדה בתוך הנוער. ארץ רוסיה נזדעזעה אז למעשי־הטירור של מפלגת “הסוציאליסטים־ריבולוציונרים” ביחוד אחרי מעשי־האלמות של העסקנית המהפכנית הידועה וירה זסוליטש, אשר שלחה יד בטריפוב. הממשלה מנתה לדיקטטור את לוריי מייליקוב, אשר עבד תכנית מפורטה איך להשמיד ולהחריב עד היסוד את הריבולוציונרים שבארץ. באחד במאי, בשנת 1881, בשעה השתים־עשרה בצהרים, אישר המלך אלכסנדר השני את תכניתו של מייליקוב, ובאותו היום, בשלש אחרי הצהרים, כבר נזרקה במלך פצצה ע"י אחד הריבולוציונרים ויפצע אנוש וכפשע היה בינו ובין המות.

מובן מאליו, שלאחר אותו המעשה התלקחה חמת השלטון ביתר שאת ועוז על המהפכנים, ביחוד על היהודים, ורבים היו חלליהם. ואף־על־פי שיעקב ברנשטין־כהן לא השתתף אז במעשי־הנרודובולצים, לא נקה בכ"ז אף הוא ויפול גם עליו הגורל להיות בין אלה שהגלו מתוך כתלי המכללה. הודות לכשרונותיו והתמדתו המופלגים עלה בידו להמשיך בביתו את למודיו, ובשנת 1882 נתקבל שוב, אחרי השתדלות מרובה, לאותה הפקולטה. כעבור שנה גמר את חוק למודיו ויקבל תעודה של קנדידט לחכמות־המתימתיקה.

אחרי קבלו את התעודה, שב לקישינוב, עיר מולדתו ויגמור אומר ליסד גימנסיה עברית, אבל המיניסטר לעניני השכלה הפר את מחשבתו, הוא אסר עליו לא רק להיות מנהל גימנסיה, אלא גם לעסוק בהוראה.

חלומו היפה והנעים של ברנשטין הצעיר להפיץ תורה ודעת בין אחיו, גז בין רגע ויבטל בשל רצונו של המיניסטר הצורר. אבל ברנשטין לא ישב בידים חבוקות. הוא עבר לדָרפַט (יוריֶב) ויקדיש את שעתו הפנויה ללמוד הרפואה במכללה המקומית. ולא רק בלמודים עסק, אלא גם בעבודה לאומית. הוא התאמץ לטעת בלבות חבריו הסטודנטים את הרעיון הלאומי; הוא יסד שם את אגודת הסטודנטים העברים הראשונה המתקימת עד היום הזה.

בשנת 1889 גמר את למודים במקצוע הרפואה ונכתר בתואר דוקטור למידיצינה.

בשנה ההיא נתהותה הדרמה הראשונה הכי נוראה שבחייו: בשבעה באוגוסט ש. ז. תלו בסיביריה, בעיר יאַקוטסק, את אחיו היחידי, לעוו, — אחד הריבולוציונרים המפורסמים ברוסיה.

בשעה שהנדון למיתה, לעוו ברנשטין, שכב בביה"ח היאקוטסקי, כששתי רגליו קרועות לגזרים מהחצים שירו בו, כתב לחבריו, שעות מספר בטרם העלוהו לגרדום את הדברים דלקמן:

“יקירי, מיודעי וחברי. מסופקני אם יעלה בידי לקחת ברכת־פרידה מכם, — אין לי אף צל של תקוה לכך, — אבל במחשבי כבר נפרדתי מכם, ובכל רמ”ח איברי הרגשתי בכל עת דויי את היחס החם שלכם אלי… הבה ונפרד מרחוק איש מרעהו, ותשרה שכינת־התקוה על פרידתנו זו האחרונה. הבה ניחל כי עתיד מזהיר מצפה למולדתנו העלובה והאמללה…

“אל תמוש התקוה הכבירה הזאת מלבכם כמו שלא תפוג מלבי אף בשעת עלותי לגרדום”…

 

ב.    🔗

מספרים שכשהגיעה לד"ר יעקב ברנשטין־כהן הידיעה על אחיו שנתלה ביאקוטסק, בכה מר וייליל כתינוק, בלילות נדדה שנתו וימים אחדים התהלך כמי שנטרפה עליו דעתו. כי קרובות היו גם ללבו הדעות של אחיו הנתלה. גם הוא היה מהפכן ברוחו. עוד בימי נעוריו התמכר לעבודה צבורית פוליטית, ובהיותו תלמיד במחלקה החמישית של הגימנסיה, היה מאסף כסף בין חבריו לטובת גולי־סיביריה, שנדונו לעבודת־פרך.

קשה להגיד, מה עורר את הד"ר ברנשטין־כהן להתקרב אל עמו ולהקריב את דמו וחלבו על מזבח־אומתו. ידוע רק, שבמדה רבה השפיע עליו אחד ממנהיגי התנועה של חבת־ציון, וסילי ברמן.

מדרפט הודיעו ל"חובבי־ציון" המקומיים כי איש בעל מרץ כביר ונואם מצוין נוסע אליהם, והוא ישתתף באופן אקטיבי בעבודה לטובת התנועה של חבת־ציון. תנועה זו היתה אז קלושה מאד בקישינוב. העבודה התנהלה ביחוד ע"י הד"ר בנדרסקי, נ. מ. רויטמן וגיניס (האב והבן).

בכנסיה השניה, שנתקיימה בדרוסגניק, נתקבלה החלטה להשתדל לפני השלטון הרוסי בדבר רשיון ליסד חברה פלשתינאית ולנהל תעמולה בעד תחית העם העברי בארצו. עבודה זו פגשה מעצורים רבים הן מצד האדוקים והן מצד המתבוללים. לקישינוב באו שני המטיפים הנודעים מסלינסקי ויבזרוב, שחזרו אז על כל ערי־התחום ויטיפו לרעיון חבת־ציון. תחת השפעת שני האורחים הללו נסה אח"כ גיניס האב להשפיע על האדוקים והרבנים שבמקומותינו שיתנו את ידם לתנועת חבת־ציון. הוא התאמץ להוכיח להם כי אין סתירה בין תנועה זו ובין הדת. ביחוד עמל גיניס הזקן להטות על צדו את הרבי מבוהוש.

והנה בא לקישינוב הד"ר ברנשטין־כהן, ובאש־נשמתו, במרצו הכביר, בלהבת לבו זעזע את ההמון היהודי ת’ק על ת’ק פרסא, רוב ימיו ולילותיו הקדיש לתעמולה, להטפה ולהשכלת העם.

הוא פנה לעם, לפועלים, לאומנים ולנוער.

העבודה נעשתה, כמובן, בחשאי, משום שרשיון לא ניתן מאת השלטון לנהל תעמולה ציונית. יש שצריך היה לעלות לעלית איזה בית או לרדת לתוך מרתף ולחצוב להבות באמרי־פיו כדי לכבוש את הלבבות.

ד"ר סלוצקי, זקן התושבים שבעירנו, מספר: "לעולם לא אשכח אפיזודה אחת שאירעה בימים הראשונים לתחית התנועה הציונית בקישינוב.

פעם אחת הזמינו אותי לחולה ב. ק. כשבאתי לביתו, אחרי שבדקתיו כהלכה ועשיתי מה שעשיתי, סבבוני בני־ביתו ואמרו לי: “היש את נפשך לראות מחזה מענין”? – “כן, — עניתי, — רוצה אני לראותו”. — אם כן, בא ותראה כיצד הד"ר ברנשטין־כהן מריץ תורת־הציוניות בחבורת נערים ונערות".

כשנכנסתי לתוך המחסן הגדול שבקצה החצר, מצאתי את הד"ר כשהוא מוקף צעירים וצעירות ופיו חוצב להבות על־דבר מטרת הציוניות והתפתחותה.

כשעזבתי את המחסן תקפו עלי הרהורים שכאלה: מה משונה הוא וזר במעשיו האיש הזה, אשר מאבד את זמנו לבטלה, בהטיפו לטובת איזה רעיון, שלעולם לא יתגשם… ולפני מי הוא שופך שיח? לפני נערים ונערות". רבות הן התלאות ששבעה נפש הד"ר ברנשטין־כהן לפני ארבעים שנה בעד עבודתו הנמרצת לטובת הרעיון הציוני"…

הרוב הגדול של חובבי־ציון שבקישינוב היו עוסקים רק בקבוץ כספים, אולם משבא הד"ר ברנשטין־כהן לכאן, נשתנה אופן העבודה לגמרי. הוא הכניס רוח חיים לתוך העצמות היבשות ויאצל מרוחו על שאר החברים. מנהיגי־התנועה שבקישינוב: ד"ר בנדרסקי, גיניס, נ. מ. רויטמן, ד"ר לעוו כהן, ד"ר מונבליט, גורדישטין, ש. מ. ברלינד וברייטמן הרגישו מיד לבואו של ברנשטין־כהן כי תקופה חדשה מתחילה בעבודתם. ביחוד היתה כבירה השפעתו של ברנשטין־כהן על ההתפתחות הרוחנית של חובבי־ציון שבקישינוב. זמן רב היו מקדישים אז לבירור מטרות הציונות, ללבון תכניתה ולוכוחים סוערים, אמנם בלי שום ריח של קנטור, מסביב לסעיפים שונים שבתכלית ושאלות שונות שעמדו אז על פרק החיים, כגון: התישבות זעירה והתישבות רבה, שאלת התרבות העברית, הגירה, אפני־העבודה בתוך חוגי הציונים ועוד. ועל כלם היה ברנשטין־כהן המנצח. הוא היה המכריע, בשלהבת־נפשו, באמונתו העזה ובלבו הטהור היה משפיע על כלם וימשכם אחריו.

ג.    🔗

בשבעה־עשר לאוגוסט, בשנת 1897, נפתח הקונגרס הראשון בבזל.

הד"ר ברנשטין־כהן שב מבזל מלא שאיפות ותקוות. הרצל חידש את הכחות הטמירים שבו, הפיח בו רוח של מרץ ועבודה כבירה, שאינה יודעת גבולים ותחומים.

באספת הציונים שנתקימה בביליסטוק בשנת 1897 הונח היסוד ל"לשכת־הפוסתה" שבראשה עמד הד"ר ברנשטין־כהן.

לשכת־הפוסתה יצרה את הפרק הכי מענין שבציונות הרוסית. היא שמשה במשך שנים מקור חיים ויניקה רוחנית לציונים שברוסיה. על ברכיה חונכו אלפי ציונים. כל מכתב, כל חוזר שנשלח מקישינוב לערי־השדה ע"י פוסתה זו, היה למאורע חשוב בחיי היהודים.

משנת 1897 עד 1901 נהל הד"ר ברנשטין־כהן את “לשכת הפוסתה” ולא ידע לאות. לילות שם כימים ויעבוד בלי הרף. כאלפים וחמש מאות אגודות ציוניות התקיימו אז ברוסיה ולכל אחת מהן היו נשלחים פעמים בשבוע מכתבים חוזרים ע"ד עניני התנועה הציונית. ובעת ההיא שלטה ריאקציה נוראה ברוסיה. השלטון השורר דכא בחמת־רוח כל סמן של תנועה צבורית ועבודה פוליטית. ומובן מאליו, שאת כל המכתבים הללו אי אפשר היה להדפיס בבית־דפוס, ולפיכך היו משתמשים בהקטוגרף. וכדי שלא לעורר חשד בעיניהם של פקידי הדואר המקומי, היו המכתבים והחוזרים נזרקים בתיבות־הדואר שבכל קצות העיר. המעטפות היו בעלות־צבעים שונים והכתבות נכתבו ע"י אנשים שונים.

החוזר הרביעי, שבו הובעו רעיונות מהפכניים קיצוניים, עורר בשעתו סופת־זעם בלבות חברי האגודות. פולמוס של וכוחים סוערים אחז את כלם. ביחוד נזדעזעו החברים של האגודה הציונית שבקישינוב, אשר נסו להוכיח כי הנהלת הלשכה לא נמסרה לרשותו הפרטית של הד"ר ברנשטין־כהן, אלא לידי ראש הציונים המקומיים, והילכך לא היה רשאי להביע את רעיונותיו הקיצוניים שלא התאימו להלך־הרוח ששרר אז בחוגים הלאומיים. אבל מהר נוכחו לדעת, כי מרידתם, כביכול, נגד ברנשטין־כהן לא תביא פרי, משום שבלעדיו לא תוכל הלשכה להתקיים.

כמה גדול היה תפקידה של “לשכת הפוסתה” בחיי המפלגה הציונית יש לראות מזה, שבכנסיה המוקדמה לקונגרס החמישי בבזל, דנו הציונים הרוסיים אך ורק בעסקי הלשכה ובעבודתו של ברנשטין־כהן.

 

ד.    🔗

עם פריחתה והסתעפותה של התנועה הציונית גדלה גם אישיותו של הד"ר ברנשטין־כהן. הוא היה אחד מבני־העליה המועטים שבקונגרס, שנשמעו לקולם. יחד עם וייצמן ומוצקין יסד את הפרקציה הדימוקרטית בקונגרס.

בקונגרס החמישי תפשה מקום הגון, כידוע, שאלת התרבות בתוך ההסתדרות הציונית. וכוחים רבים עוררה שאלה זו וכמעט שהביא לידי סכסוך רב־תוצאות בין צירי הקונגרס. הרצל היה נמנע כל העת מנגוע בשאלה חשובה זו כדי שלא להקניט את חברי ה"מזרחי", אשר ראו אז בתרבות מעין התקוממות נגד הדת, אבל הד"ר ברנשטין־כהן, שעמד בראש הפרקציה הדימוקרטית בקונגרס החמישי, לא התחשב בדעתו של הרצל והעביר החלטה, כי “הקונגרס חושב את העבודה התרבותית, ז. א. עבודת החנוך של העם היהודי ברוח הלאומי, לאחד היסודות הכי חשובים שבתכנית הציונית ומטיל חובה על כל ציוני לעבוד בשדה התרבות העברית”.

* * *

בשנת 1903, בימים האחרונים של חג הפסח, פרעו פרעות בתושבים היהודים שבקישינוב. הצוררים המפורסמים פ. קרושיבן ופרונין שחדו בממון־הממשלה את בני־ההמון הנבערים מדעת וידברו על לבם שישחטו את יהודי־קישינוב. האספסוף הרוסי שבעיר לא סרב, כמובן, לעצת הצוררים הנ"ל וב"אחרון של פסח" התפשט כגדוד על העיר ויהרג ביהודים אנשים, נשים וטף. עוד זמן רב לפני פרוץ הפרעות התנהלה תעמולה אנטישמית נפרזה מעל עמודים עתונו של קורשבן, “ביסרבץ”. בכל יום ויום היה קורא להתנקם ביהודים, שונאי העם הרוסי ואויבי ה"צאר" והדת הפרוסלבית; הממשלה ראתה וידעה כל זאת, אבל לא נקפה אף באצבע להשתיק את השוטנים האלה.

שלשה ימים רצופים ארכו הפרעות. כחמשים איש מבני היהודים נהרגו באופן אכזרי, נשים רבות עונו, מאות מספר של גברים, נשים וילדים נפצעו קשה וישארו בעלי־מום כל ימי חייהם וכשבע מאות חנויות ובתים נשדדו ונהרסו.

נקל לשער מה רבו בימים האלה מצוקותיו של הד"ר ברנשטין־כהן. הזעם והחרון בערו כאש בלבו הרך, שלהבת־חמה ומחאה נגד בני־השטן, הפורעים, התלקחה בנשמתו הערה והעדינה. במכתביו לידידיו ברוסיה וגם לחבריו ומכריו שבאמריקה שפך את חמתו ואת זעמו על הממשלה, שבראשה עמד אז הצורר הידוע פליבה. אבל הוא לא הסתפק אך במחאות שבכתב. הוא נסע לפטרבורג כדי לעורר שם שאון בחוגי היהודים בעלי־ההשפעה. ואף־על־פי שמלבדו נסעו עוד העו"ד קניגשץ מקישינוב ואחרים, לא עשתה נסיעתם של אלה שום רושם על ה"כנופיה השחורה" שבקישינוב, ואך לברנשטין־כהן כוננו את חציהם המרעלים, בדעתם שהוא הוא היחידי, אשר לקולו ישמעו בפטרבורג. הצוררים איימו עליו באמצעים שונים, אבל הוא לא פחד ולא זע מעמדתו שתפס בענין זה. אכן, ידידיו ורעיו שבקישינוב חרדו מאד לגורלו, משום שחייו באמת היו אז בסכנה גדולה. אחרי הפצרות רבות וממושכות מצדם, עזב את העיר ויעבור לחרקוב.

באותה השנה, בירח אוגוסט, נתקיים בבזל הקונגרס הציוני הששי. בפעם הראשונה בא מספר גדול של 618 צירים. בחלל־הקונגרס נסרה אז “שאלת אוגנדה” הידועה, אשר קרעה את הצירים המשתתפים לשני מחנות: “בעלי ההן” ו"בעלי הלאו", “ציוני־ציון” ו"טריטוריאליסטים". כלביא עמד הד"ר ברנשטין־כהן על משמרת הציונות הטהורה וילחם כגבור איתן נגד התורה החדשה של הטריטוריאליסטים. נלחם בדבור ובמעשים. השפעת אישיותו גדלה ושגשגה מאד באותם הימים, וכשהד"ר מכּס נורדוי נבחר בקונגרס השביעי ליושב־ראש, נבחר ד"ר ברנשטין־כהן לסגן יו"ר. ובאותו הקונגרס נבחר גם לחבר הועד־הפועל המצומצם ז. א. חבר האכסקוטיבה הציונית. הוא ואסישקין התכוננו לעבור לברלין וליסד שם מרכז להסתדרות הציונית.

ד"ר ברנשטין־כהן היה אחד הנואמים המועטים שבתוך ציוני רוסיה, אשר ידע להלהיב לבבות בלבת־פיו, בסופת־נפשו ובסערת־רוחו משך אחריו את ההמון. כל ימיו לא ידע שקט ומנוחה: אש־תמיד ויקוד־העבודה בערו בקרבו משנות נעוריו ועד שקיעת שמש חייו. מלבד עבודתו הציונית עסק גם באומנותו הקבועה ומוניטין יצאו לו בחרקוב ובגליל בתור רופא מומחה ומצוין. ביחוד גדלה השפעתו על החיים הצבוריים. הוא השתתף גם בכנסיות לחקירת הרפואה, שנתקיימו לעתים תכופות ברוסיה.

בביתו נאספה בשעתה “הכנסיה החרקובית הציונית” הנודעה.

ולמרות כל הכבוד שנחל, למרות זה שבימים ההם עמד על פסגת הפרסום ועל שיא ההצלחה הפוליטית־ציבורית, לא רדף אחר הכבוד ואחר התועלת הפרטית. הוא ויתר על העתיד המזהיר שהיה נשקף לו כאן במקצוע ועל ההתקדמות החמרית, השליך אחרי גוו את חיי־השעה שבגולה ויחליט לעלות לארץ מולדתנו, אשר ידעה אז מחסור בכחות אינטליגנטיים פוריים, שיסולו דרך בפני התחיה הלאומית ובנין התרבות והכלכלה העברית.

 

ה.    🔗

וכשבא לארץ, לא השתקע ביהודה, שבה היו החיים בכ"ז פחות או יותר נורמליים, אלא דווקא בגליל הרחוק והבודד.

הוא נתמנה רופא במושבות אחדות שבגליל, מקום דירתו היה ביבנאל. בכל בוקר ובוקר השכים קום, חבש את אתונו ורכב עליה, עבור ושוב ממושבה למושבה, כשנרתיק המכשירים הנחוצים לעבודת־הרפואה בצדו. אבל מגוחך הוא לחשוב, כי ברנשטין־כהן מצא ספוק רוחני רק בעבודה זו, כלום לשם כך עלה לארץ?

כאשר רק הגיע לגליל הכניס תקונים שונים במצב הסניטרי וההיגייני, שתים־שלש פעמים בשבוע היה קורא הרצאות פופולריות בפני האכרים והפועלים. הוא הנהיג משמעת־ברזל בבתי המרקחת שבמושבות, הטיל את מרותו על החובשים ועל המילדות שיזהרו בדיני ההיגינה והנקיון ויכריחם להשתלם במקצועותיהם. הודות לתקוניו אלה נתמעט מאד מספר המתים בגליל.

כל זה פעל ועשה במקצוע הרפואה וההיגינה. אבל גם ממקצוע הקואופרציה לא הניח ידו והרבה לעשות תעמולה גם לרעיון זה. הרצה הרצאות שונות על ערכו של האשראי הצבורי והודות לפעולתו הנמרצה נתיסדו כמעט בכל מושבה ומושבה בנקים לחסכון והלואות.

אחרי שהותו זמן רב בגליל, עבר ליהודה. ומה נהדר היה המחזה בבוא מאות אכרים ופועלים להפרד ממנו, רבים שפכו דמעות בקחתם ברכת הפרידה מאת מורם ומנהלם.

ביהודה התישב הד"ר ברנשטין־כהן במושבה פתח־תקוה. ולא רק במקרה בחר דוקא במושבה זו, שהיתה מפורסמת ברדיפותיה נגד הפועלים והציונים. לבו נמשך תמיד דוקא לאותה הפנה, ששם היה מקום למלחמה. הוא בא לפתח־תקוה לאסור קרב נגד השקר והבערות, התרמית והעול ששררו אז שם.

גם כאן לא הסתפק אך באומנות הרפואה שלו. הוא נוכח לדעת כי הגורם העיקרי לכל התחלואים ופגע־הקדחת שבמושבה הן הבצות הגדולות, שועד המושבה אינו נוקף באצבע כדי ליבשן, וכן תמרות־החול שכסו את עין־המושבה וישמשו מקור למחלת הגרענת, ולפיכך היה מעורר השכם והערב את חברי הועד של המושבה שיתקנו את המעוות. אבל במקום להטות אוזן קשבת לעצותיו של הד"ר ברנשטין־כהן, פנו לו עורף, והרבה קיתונות של תלונה ובוז נשפכו עליו. אולם לא רפו ידיו של הד"ר ורוחו לא נפל בו. כשראה שאין הזקנים נשמעים לו, פנה לצעירים שבמושבה. הוא היה מקהיל אותם בדירתו וקרא לפניהם הרצאות בתורת הרפואה וההיגינה. היה עורך שיחות מדעיות בשאלות הלאומיות וכן בעניני קואופרציה ואשראי. ביתו היה בית־ועד לנוער, שהביט עליו כעל אב ומנהיג, אשר קול המדע ושכינת־היושר מדברים מתוך גרונו. מובן מאליו, שכונן את חציו נגד הדור הישן שבמושבה, נגד הבועזים, ואלה האחרונים חשו כי סכנה נשקפת לממשלתם, משום שהצעירים יקומו עליהם ויתפשו את הרסן בידיהם.

הצעירים העריצוהו, והאדוקים שבמושבה, להיפך, התנגדו לו ויבקשו אך תואנה להפטר ממנו. הם נטו להבאיש את ריחו בעיני הצעירים על־ידי הכנויים “רשע”, “אפיקורס”, אבל כל זה לא הביא פרי לעמלם. וכשראו כי כל עבודתם היא אך לבטלה, החליטו לעבור מדבור למעשה. ופעם אחת, כשהרצה הד"ר ברנשטין־כהן בבית־הספר שבמושבה לפני הנוער, התפרצו הבועזים לתוך האולם, כבו את האש שבמנורות ויגרשו את השומעים הצעירים. אולם ברנשטין־כהן לא חת מפני נגישות האדוקים ובמרץ כפלים התחיל עוסק בארגון הנוער ויכוננהו לקראת המלחמה במורדי־האור.

הוא הוסיף להרביץ תורה ודעה במושבה, יסד ספריה והעביר לתוכה הרבה מספריו. בכל ערב היה עורך שיחות והרצאות לפני הנוער ויטע בלבם אהבה עזה לאמנות ולתרבות העברית. וכשראתה הכנופיה השחורה כי רבה השפעתו של “האפיקורס” ברנשטין־כהן על הצעירים, שנסו את מתניהם ויאסרו קרב נגדו. הם התנפלו פתאום על מעונו וינפצו את כל חלונותיו, ואלמלא הפועלים, שמהרו לעזרת הד"ר, הרי הוא ובני־ביתו היו בסכנה גדולה.

אחרי המאורע המעציב הזה עזב ברנשטין־כהן את פתח־תקוה ויעבר ליפו. גם פה התמכר לעבודה צבורית תרבותית, ביחוד הפנה את לבו כלפי שדרות הפועלים העבריים. והואיל שגם יפו לא נקתה אז מאנשי התרמית, קרא גם כאן ברנשטין־כהן למלחמה עליהם. הוא עורר את חמתם של “פני” העיר, עסקנים ציונים ידועים, בזה שהתקומם נגד מעשיהם הבלתי ישרים בבנק הציוני.

אחרי שלש שנים של עבודה פוריה במקצועות שונים, של מלחמה ארוכה וסוערת בעד הצדק והיושר, שב לרוסיה, זאת הפעם לעיר קישינוב.

 

ו.    🔗

בבואו לקישינוב, חזר שוב לעבודתו הצבורית־פוליטית. שמונה שנות נדודיו ממקום למקום לא הרפו את מרצו הכביר, לא החלישו אף במשהו את רצונו העז ואת טבעו. הרגשות החמים לעיר־מולדתו, שבה הונחה אבן־השתיה לעבודתו הצבורית־לאומית, חדשו את כוחות־הנעורים שבו ויוסיפו לו אמץ־רוח.

את כל מעיינו שם בעבודה החברתית. בכל רמ"ח איבריו בז לתקיפים, שהשתדלו לכפות הר־שלטונם כגיגית על עניני הקהל. בכל מקום בואו התאמץ לטעת צבוריות בריאה ואמיתית, סדר, משמעת ודרכי־הדימוקרטיות, וכשראה סמנים של ההופעות הללו, אם אמנם סימנים קלושים, שש עליהם כמוצא שלל־רב.

בשנת 1917, כשנפלה חומת השלטון הצארי ברוסיה ובשורת־החירות נתפשטה לארכה ולרחבה של מדינה זו, הוחג האחד במאי בהתלהבות נפלאה ובחגיגיות רבה. עשרות אלפים תושבים הפגינו ברחובות העיר, גדוד על דגלו ומפלגתו. מלבד המפלגות, הפגינו גם הלאומים השונים שבארץ. כגון: הרוסים, הפולנים, האוקראינים, הארמנים ועוד, כל אחד עם דגלו הלאומי בראש. איני יודע אם אך על פי מקרה או בכונה נעשה הדבר, אבל הדגלים העבריים נדחקו לפנה נדחת ולא נתנו לנושאיהם לצאת בשורות הראשונות, ששם עמדו באי־כח שאר הלאומים עם דגליהם. ופתאום קם הישיש ברנשטין־כהן וירעם בקולו לפני אלפי הנאספים: הוא תבע את עלבון הדגל היהודי… כל מלה ומלה שלו נפלה כפצצה בים המפגינים. נתלקחה אז בלבו אש־מלחמתו ונתחדשה בנשמתו סערת־הריבולוציה שבימי נעוריו… כנשר המרחף על קנו פרש את כנפיו על פני אחיו העלובים וידרוש צדק להם. וכאשר גמר את נאומו הנלהב והמלא מרירות רוח, סלל דרך למחנה הנוער היהודי, נושא הדגל הלאומי שלנו, ויצא לשורות הראשונות של המפגינים.

בירחי־הריבולוציה שבשנת 1917 הוא הפיח רוח חיים לתוך התנועה הציונית שבביסרביה. הוא לקח חבל גם בבנינה של ביסרביה בכלל ושל העיר קישינוב בפרט. הוא נבחר לסגן יו"ר בעיריה, לחבר הזימסטבה הפלכית, לחבר באגודת הערים. הוא עיבד את התקנות לאגודת הקהילות בביסרביה. וכלום יש מקצוע אחד של עבודה צבורית, פוליטית או תרבותית, שברנשטין־כהן לא השתתף בו באופן אקטיבי?

וכשאלפי פליטים יהודים נהרו לכאן מאוקראינה שטופת־הדמים, קם להם הגואל הראשון בדמותו של ברנשטין־כהן, אשר מסר ממש את נפשו עליהם. הוא עזב את כל עניניו הפרטיים וישם את כל מעייניו אך בפליטים. כחמשים אלף איש באו הנה מאוקראינה, כמעט כלם עניים מרודים, עלובים ונעזבים לנפשם, באין משען ומשענה. ביניהם היה מספר רב של אלמנות ויתומים, וצריך היה להאכילם, להלבישם וגם להבטיח את מצבם היורידי בארץ, ובמשך חמש שנים רצופות נעשתה עבודה זו תחת הנהלתו והשפעתו של ברנשטין־כהן.

בשנות 1918–1925 בזבז הד"ר ברנשטין־כהן את כל כוחותיו הגופניים והרוחניים לטובת עמו. הוא עבד לטובת פליטי־אוקראינה ב"ג’וינט", היה בא בדין ודברים עם הרשות כשהיה צורך בכך, השתתף בכנסיות שונות שבארץ ובחו"ל, היה עובר על פני ערי־השדה שבבסרביה והטיף לטובת “קרן־היסוד”, וע"י כל הטרדות הללו נשמט מתחת לרגליו הבסיס של פרנסתו.

רק לעתים רחוקות אפשר היה למצוא אותו בביתו, ואין פלא בדבר, שרוב החולים עזבוהו ויפנו לרופאים אחרים.

ובאותם הימים החליט לעלות לא"י, אבל לא על מנת ליהנות מחסדי איש או ממתנות איזה מוסד שהוא, אלא – לעבוד ולעבוד.

אבל לא שחקה לו השעה. התנקם בו הגורל האכזרי, מי פלל, כי דוקא בארץ־ישראל, מקום שם נמצאו בחירי־הציונים שבעולם, אשר ידעו את פרשת מעשיו ופעולותיו של ברנשטין־כהן לטובת עמו וארצו; שם, במקום שאפילו תינוקות של בית רבן צריכים היו לדעת את ערכו של לוחם וחולם נעלה זה, — יסתחף שדהו ודרמה שכזו תתהוה בנפשו!

גלמוד ובודד, עזוב לנפשו, התענה בארץ.

בכל יום ויום, בעת שגר בתל־אביב, היה משכים לקום עם עלות החמה ויעסוק בלמוד השפה העברית לכל חקיה ודקדוקיה, ולא אחת הפסיק פתאום את למודו ונשאר יושב אחוז־שתיקה כמאובן. שעות רצופות היה יושב שקוע ברעיונותיו הנוגים ושתק… ורק מזמן לזמן נפלטה מפיו אמרה שכזו: צריך לשים קץ לכל זה!

 

ז.    🔗

וככה כתב באחד ממכתביו לידיד נפשו שבקישינוב:

“דמה דמיתי, — והיה לי יסוד לכך, — שישימו לב אלי בבואי לארץ וישתמשו במקרה זה לשם סדור איזו עבודה בשבילי, שהרי סוף־סוף צריך להעריך גם את “מי שהיה”, ביחוד כשאינו מחוסר עדיין יכולת לעבוד, אבל אף סימן כל שהוא של שימת לב, לא כאן ולא בלונדון! והאמן לי, שלא ישבתי בידים חבוקות! משעת בואי הראשונה רציתי ורוצה אני לעבוד. פניתי בכתב ובעל־פה (לויצמן, לסוקולוב ולניידיץ), — אבל אין קול ואין עונה. ברם הענין נוגע לא לי בלבד: הרי לשם מטרתנו אנו אסור לבטל את הכחות, ואפילו את אלה שכמותי שכבר פג טעמם (אע"פי שאיני מסכים לכך). אם לא ישתמשו בי, איני יודע מה יהיה באחריתי! הרי אצא מדעתי מתוך שממון. ולהיות כאן ולבלי לתפוס מקום כל שהוא, דבר שאי־אפשרי הוא בשבילי”.

אין הוא מתאונן על מצבו החמרי, אין הוא קובע על הרעב. כל זה הרי רק תפל הוא לגבי דידיה, וכשיציק לו הרעב, הוא מוכר את כלי־הנגינה הכי חביב עליו: את הפסנתר, אשר גלה עמו ונדד ממדינה למדינה ומעיר לעיר, מאירופה לארץ־ישראל ומא"י לאירופה, — הפסנתר, אשר עליו שפך את שיח לבבו ברגעי צער ומצוק בהתעטף עליו נפשו הסובלת.

סוד הטרגיות שלו היה זה שנשאר בלי שום עבודה ופעולה. ועבודה היה משמעה אצלו: לבוא במגע ומשא עם העם, בכל יום, בכל שעה ובכל רגע, ללכת בראש המחנה, לדבר אל ההמון, ללמדהו בינה ודעת, לארגן את הכחות החבויים בו. לשם מטרה זו עלה לארץ־ישראל, לקן מאווייו, כמי ששב לביתו, אבל שם לא הכירוהו, לא ידעוהו ויביטו עליו כעל גר, כעל זר.

והוא החליט לצאת את הארץ. וכשהפליגה האניה מחוף הים, כשהתחילה מתרחקת מגבול הארץ, שח ראשו ובכי מר התפרץ מלבו.

ברנשטין־כהן היה איש ישר־דרך. נפשו לא ידעה עקלקלות. בצעדי און ומתוך קשיות־עורף נפלאה היה מתקרב אל המטרה שהציב לו. אופטימיסטון מאין כמוהו, בר־לבב, גאון־המרץ, ברו כתוכו, איש־האמת וצעיר ברוחו, מלא תקוות ואמונה – היה האיש המצוין הזה. חסרה לו רק הפקחות הטפוסית של היהודי. במובן זה היה דומה קצת, — אל יחשבו נא דברי לגנאי לו, — ל"גוי", אשר זרה לו ההתחכמות היתרה. הוא לא ידע מה זה גמישות־רוח. ישר עשה האלהים את האדם והילכך אין צורך בחשבונות ובהתפלפלות. וכאן צריך לבקש את סוד הדרמה שלו. מובן, שאין זה מצדיק את יריביו, אשר חטאו לו חטא עולם אשר לא יכופר.

הלב יתפלץ למקרא מכתביו האחרונים, שנשלחו מרוסיה לקרוביו. מכל שורה מבצבצים צער עמוק ותוגת־געגועים אין־סופית. ניכר, שנדונה נשמתו שם לשרפה ע"י געגועים על אותם החוגים, שבהם בלה 67 שנות חייו.

וכאחיו לעוו ביאקוטסק אשר שפך את שיח לבבו שעות מספר לפני עלותו לגרדום, כן גם יעקב בן מתתיהו מדבר מתוך השתפכות־לב וגעגועי־נפש, געגועים עזים כמות, על ארץ־ישראל, על קישינוב ועל כל קרוביו ומכיריו.

“פאניורטשקה, — הוא כותב לנכדתו, — יקירתי, אהובתי, חמדת נפשי, פאניורטשקה מלאכי אפור העינים, מה רבו געגועי עליך! כלתה נפשי לראותך! מה שלומך? מה שלום כולכם?”

ובמכתבו האחרון לבתו הוא כותב:

“העוד אזכה לראות את כולכם? — מה גדלה כאן בדידותי!”

לבו נבא לו: הוא לא זכה לראותם. עזוב וגלמוד מת ביקטרינוסלב.

ז. רוזנטל